מסה | דוקטור דוליטל בן 100

"דוליטל לא היה, כמובן, הדמות הספרותית הראשונה שדיברה עם חיות, אבל הוא היה מן הראשונים – לצד שלמה המלך – שלמד את שפתם של בעלי חיים כדי להבין אותם". דפנה לוי חוזרת לסדרת הספרים של יו לופטינג

יו לופטינג, איור הכריכה הפנימית בספר "סיפורו של דוקטור דוליטל", מהדורה משנת 1920

.

מאת דפנה לוי

.

זה היה בכלל רעיון של פולינזיה. התוכייה של דוקטור דוליטל היא ששאלה אותו יום אחד למה הוא לא ״מוותר על בני האדם המטופשים – אם אין להם די שכל לראות שאתה הרופא הטוב בעולם, טפל בחיות, הם ידעו להעריך אותך.״ בהמשך השיחה היא גם גילתה לו שלבעלי החיים יש שפות משלהם וכי היא, למשל, דוברת שתי שפות: תוכית ואנושית. ״מעולם לא דיברת איתי כך,״ אמר הרופא (שהיה, כזכור, איש בינות) כשפולינזיה אמרה לו ״קה־קה־אוי־אי, פי־פי?״ והסבירה ששאלה אם הדייסה חמה. ״לא היית מבין… אנשים חושבים שהם כל כך נפלאים… העולם קיים כבר אלפי שנים, והדבר היחיד שלמדו בני אדם בשפת החיות, הוא שאם כלב מכשכש בזנב הוא אומר שהוא שמח!״

דוליטל לא היה, כמובן, הדמות הספרותית הראשונה שדיברה עם חיות, אבל הוא היה מן הראשונים – לצד שלמה המלך – שלמד את שפתם של בעלי חיים כדי להבין אותם. שיחותיו של האדון הרופא עם קופים, אריות, אווזים, חולדות ותולעים אינן אלגוריה פשוטה שנועדה להצליף בחברה האנושית על התנהלותה; מוטבע בהן אלמנט חתרני, מעצם ההנחה שלבעלי החיים יש תודעה ושזו מפותחת דייה ליצור שפה המסוגלת לבטא חוויות רגשיות מורכבות, זיכרונות עבר, דאגות ותקוות לעתיד. היצור האנושי הרי לא פסק מעולם לחפש מאפיינים המייחדים אותו משאר עולם החי (בין השאר, כדי להצדיק את האופן שבו הוא משתמש ומתעלל בבעלי חיים, ואינו מחיל עליהם אמות מידה מוסריות), והשפה הייתה אחד מאלה, אחרי שהתברר כי כאב, פחד, געגועים, היקשרות, אמפתיה ואפילו הומור אינם שלנו בלבד.

הספר סיפורו של דוקטור דוליטל (שהוא תולדות חייו המוזרים בביתו והרפתקאותיו המדהימות באזורים מרוחקים שלא נודעו עד כה) ראה אור לפני מאה שנה, ב־1920, קודם בארצות הברית ורק ארבע שנים לאחר מכן בבריטניה, מולדתו של המחבר, יו לופטינג. את סיפוריו הראשונים כתב הקפטן הבריטי לופטינג במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשלחם בחפירות ונהג לשלוח גלויות מאוירות לילדיו. באסופת ביוגרפיות של סופרי ילדים, Junior Book of Authors (משנת 1934), הוא מצוטט כאומר:

סוסים למדו להשלים עם נפילתן התכופה של פצצות בקרבם. אבל הגורל שלהם היה שונה משל בני האדם. כשחייל נפצע אנושות, איש לא הפקיר אותו למוות. כל המשאבים שפותחו לטיפול רפואי במלחמות גויסו לעזרתו. סוס פצוע היה זוכה לכדור רובה בראשו… זה לא הוגן. אם אנחנו מכריחים בעלי חיים להסתכן כמונו, למה לא ניתן להם את אותו טיפול כשהם נפצעים? אבל ברור שכדי לפתח חדרי ניתוח לסוסים, שיהיו טובים כמו תחנות פינוי הפצועים, צריך ידע בשפת הסוסים.

.

לופטינג נמלא חמלה, אבל אינו סבור שדי להופיע בעולמם של בעלי חיים כפטרון נדיב, מסדיר החוקים, המגן עליהם מפני רשעים ומזיקים. הוא מבין שכדי להפסיק את סבלם יש להבין אותם, ללמוד מהם, ובמילים אחרות – לחלוק איתם את העולם כשווה בין שווים. לופטינג שייך לדור של כותבים בריטים גדולים שרבים מהם חזרו מאותה מלחמה ספוגים במראות אימה וברצון ליצור עולם חדש. להבדיל מיער ת״ק הפרסות של א"א מילן, הארץ התיכונה של טולקין ונרניה של ק"ס לואיס, העולם שלופטינג בונה אינו מנותק מעולם בני האדם ואינו חוצה במפורש את הגבול אל עולם האגדות. לבעלי החיים בספרי דוליטל אין כוחות קסומים או יכולות כישוף, הם חיים במחילות, כוורות ויערות ומתמודדים עם בעיות שמזמנים להם הטבע או המרחבים עירוניים. אפילו יחסי הטורף־טרף נשמרים בחלק מהסיפורים, למשל כשהכלבים אינם מסוגלים להתאפק מלרדוף אחרי עכברים, והניסיונות של דוליטל לבנות עולם הרמוני הם תמיד קצרי מועד ונועדו לכישלון.

לופטינג כתב אמנם מראשית המאה העשרים ועד אמצעה, אבל הוא מיקם את דוליטל בשלהי המאה התשע־עשרה, באנגליה הוויקטוריאנית, והעניק לו מאפיינים ברורים של ג׳נטלמן אקסצנטרי, אם כי כזה המתריס נגד החברה המעמדית, רודפת הממון והפטרנליסטית שבה הוא חי. דמות הרופא, יותר מדמויות בעלי החיים שסביבו, משמשת אותו להטחת ביקורת במי שסבורים שהכסף חשוב יותר מכל דבר אחר, ושכל חריגה מכללי ההתנהגות המקובלת ראויה לצקצוקים ולזעזוע עמוק. אחרי שדוליטל מאבד את לקוחותיו האנושיים, שאינם מסוגלים להכיל את העובדה שעכברים מתגוררים בפסנתר הכנף שלו ובחדר ההמתנה עלולים תמיד להתיישב על קיפוד, הוא קונה לעצמו שם כווטרינר, אבל גם לקוחותיו החדשים, גברות עם פוּדלים, שכנותיו במדמנה אשר בגיא השלוליות, נסות בבהלה כשהוא מאמץ תנין.

.

.

יו לופטינג, ביתו של הדוקטור עוד בטרם צאתו למסעיו

.

במונחי הבריות, ד״ר ג׳ון דוליטל הוא לא יוצלח. הוא מגושם, הוא נוטה למעוד וגרוע מכול – אין לו כסף. בעולם בעלי החיים יש לידע ולאמפתיה שלו ערך רב, אבל גם שם הוא מסרב לכיבודים – למשל כשהקופים שהציל ממגפה מציעים לו מעמד של מלך, והוא מעדיף לחזור לחיות שהותיר בביתו באנגליה – ומנחה אותו תפיסת עולם סוציאל־דמוקרטית, למשל כשהוא מקים קרקס שפועל בשיתוף פעולה מלא, ובני האדם ובעלי החיים חולקים את רווחיו שווה בשווה. הרווחים מאפשרים, בין השאר, לג׳יפ הכלב לפתוח דוכן עצמות לכלבים נזקקים, ברוח ארגוני הצדקה הוויקטוריאניים.

השאלה של מי העצמות הנמכרות בדוכן, אגב, אינה עולה כלל. על אף הפציפיזם המובהק של הדוקטור, והדאגה לזכויות בעלי חיים ורווחתם, עשרות שנים לפני שהנושא חדר לעומק השיח הציבורי – יש בסיפורים לא מעט נקודות עיוורות. כשאוזל הכסף בביתו, דוליטל אינו מסוגל לשלם לקצב, שממנו הוא ממשיך לקנות בשר; ובאפריקה הוא פוגש נסיך שחור הכמֵה להלבין את עורו כדי לשבות את ליבה של אישה לבנה. לעומת זאת, דוליטל פורץ לחנויות שבהן מוחזקים בעלי חיים בתנאים לא ראויים, משחרר אותם מכלובים, מאמץ קנרית ממכרה פחם ששרדה, משיב חיות למולדתן באפריקה ובדוקטור דוליטל בירח, הספר האחד בסדרה שכולו פנטזיה, הוא מקים קהילה צמחונית, שוויונית, שאפילו מגלה צמחים המאפשרים לה להתגבר על מחלות ומוות.

והוא בעיקר מקשיב לבעלי החיים, בסיפורים בתוך סיפורים בתוך סיפורים, שמעניקים לעלילות דוליטל קסם שקשה להינתק ממנו גם אחרי הילדות. אלה סיפורי החולדות והציפורים, הצב הענק הקשיש, העכברים והסוסים ואפילו הרימות, והם חושפים את המצוקות והעוולות שעשו להם בני האדם. לופטינג מספק לבעלי החיים הללו אזורים סודיים, מקומות מפלט מוגנים מפני האנושות: אי הציפורים, אגם סודי באפריקה וכמובן הירח. בתוך־תוכי הציוויליזציה הוא מקים גן חיות, אבל כזה שדייריו נמצאים בו מרצונם החופשי, והוא מוקם בסיוע אגודת החולדות והעכברים המונה חמשת אלפים חברים. ״גן החיות צריך להיות ביתן של כל החיות ולא בית הכלא שלהם. כל פרט בגן החיות שלנו תוכנן בצורה מיטבית,״ מספר סטאבינס, בנו של הסנדלר, שכבר בגיל תשע וחצי מצטרף לדוליטל בהרפתקאותיו – ובאותה הזדמנות משמש מספר ילדי נפלא שמעניק לסיפורים ממד רגשי ומניעים פנימיים ולא רק תיאור מעשים. ״כדי שיהיה לחיות נוח והן תהיינה מאושרות… הדוקטור לא אהב חוקים, אבל הן נועדו להגן על החיות זו מפני זו, ולא לשעבד או למנוע מהן חירות… למשל, חיה שרוצה לערוך חגיגה צריכה להודיע לשכניה, ושום דייר אינו רשאי לשיר שירים מצחיקים אחרי חצות.״

במאה שנות חייו של דוקטור ג׳ון דוליטל נערכו ניסיונות – לא רבים – בספרות, בפילוסופיה ובמדע, ללמוד את שפת בעלי החיים. אחד המעניינים שבהם היה ניסיונו של המשורר האמריקני מייקל מקלוּר (McClure), שבשנת 1964 קרא שירים מספרו Ghost Tantra באוזני אריות בגן החיות של סן פרנציסקו. הספר כתוב במה שמקלור כינה Beast Language, תערובת של צלילים מעומק הגרון והחזה, שאגות והברות דאדאיסטיות, ולדברי המשורר הוא נכתב כחלק מחיפוש הרוח החייתית שיש בנו בני האדם. אולם ב־2012, כשראה אור קובץ המחקרים Chasing Doctor Dolittle: Learning the Language of Animals, שבו מתעד קון סלבודצ׳יקוף (Con Slobodchikoff), פרופסור מאוניברסיטת אריזונה, את ניסיונותיו לפענח את שפתן של חיות בר, היו רבים בקהילה המדעית שיצאו נגד עצם האפשרות לייחס לקולות בעלי החיים כוונה מודעת. ואגב, החוק להגנה על רווחת בעלי החיים, ששם קץ לניסויים איומים שביצעו חוקרים בפרימאטים, בעיקר בקרובינו השימפנזים, התקבל בבריטניה רק ב־1971, בארצות הברית רק ב־1985, ובישראל חוקקה הכנסת את חוק צער בעלי החיים רק ב־1994. החוקים הללו עדיין אינם מכירים בבעלי החיים כישויות־אחיות, עם או בלי שפה, עם או בלי יכולת שלנו להבין אותם. לופטינג אולי צדק כששלח את גיבורו מכאן אל הירח.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדיה אייזנר־חורש על יחסו של פושקין לתרבות הנשף הרוסית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2020 | מה יותר פתטי מגבר מזויף

"בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים." פרק מתוך "הטהור והטמא" מאת קולט, בתרגומו של ניר רצ'קובסקי

בלהה קוצביצקי, ללא כותרת, שמן ועיפרון על נייר, 70X50 ס"מ, 2017

.

פרק מתוך "הטהור והטמא" / קולט

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 

פרק 6

ערפדית, מוצצת דם… זה היה כינויה של אישה אחת שכבר מתה, והיתה בשיא שִמצָתה לפני שלושים וחמש או ארבעים שנה. השחקנית עמליה X, חברתי משכבר לסיבובי ההופעות, סיפרה לי שהיתה מכוערת, אבל ״לבשה פראק עם הרבה שיק״.

״זו היתה בסך-הכול חליפת גברים בגזרה גרועה,״ אמרתי.

לפי תצלומי הדיוקן היתה שחרחורת וגרמית, צרת שפתיים, ומתריסה כאחת התופרות הצעירות המתחפשות לגברים ביום חגה של קתרינה הקדושה. נזקפו לחובתה נערות אומללות, נשים צעירות שהתאבדו תחת חלונה, משפחות הרוסות, יריבויות שהגיעו לכדי שפיכות דמים. על מפתן ביתה נערמו מנחות של פרחים, והיא נודעה כמי שהשיבה פנים רבים ריקם, בבוז שאין שני לו. באמת? כל כך הרבה מועמדות, וכל-כך מעט נבחרות? לא בדיוק מאזן אופייני למפלצת טורפת. זה נשמע יותר כמו משחק, אכזרי למדי, של ידענית ובקיאה בתענוגות הרוח. להזיק תוך התנזרות כמעט גמורה מחטא – לא כך נוהגת אישה המונית…

תצלום חתום בשמה הבדוי, לוּסיֵין דה —, מראה לנו אותה בחליפת שלושה חלקים, לבושה כהלכה אך עם שיירי טעם רע, כלומר טעם נשי. המטפחת מבצבצת שתי אצבעות מיותרות מעל כיס החזה. כנפות הפראק מתרחבות מדי בקצותיהן, וגם לנעליים מראה מפוקפק. מרגישים שמאחורי מצחו של הגבר המדומה כלוא דמיון נשי, אשר מצטער על שאינו יכול לתת לעצמו דרור בצווארוני מלמלה, סרטים ובדי משי… מוזר לחשוב שהמודל שעמד נגד עיני האישה הזאת, מְתַסכלת הגברים, היה רק זה של ״הג׳נטלמן הנאה״. היא התקשתה לוותר על הרברבנות שקרנה ממנה; כמו כתב-ידה האגרסיבי, גם היא עצמה השתייכה לתקופתן של עזוֹת המצח. עמליה X, אותה שחקנית נודדת טובה שמתה בתחילת המלחמה, דיברה עליה באוזנַי כעל יריבה, שכן התחרתה עם ״לָה לוסיין״ על כיבושים לרוב ועל ההתמחות בהרפתקאות מסוכנות. אם להאמין לדבריה, עמליה לא היססה לעזוב באישון לילה את מיטתו של סולטן שׂבֵע וישֵׁן, והלכה לבדה ברחובות קונסטנטינופול, עטויה רעלה, עד לחדר המלון שבו ציפתה לה עֵרה אישה רכה, בהירת שיער, וצעירה מאוד…

״ואת יודעת,״ גילתה לי עמליה האמיצה בעודה מערבבת את קלפי הטארוט על איזה שולחן פח קטן בבית קפה שומם בטארְבּ או וַלֶנסיֵין או עיירת שדה אחרת, ״את יודעת שקונסטנטינופול בלילה, בזמן ההוא, היתה עוד פחות בטוחה מבּולבאר דֶה לה שאפֶּל…״

היא היתה משופמת במקצת, סבלה משיגרון, והיתה תשושה ומלאת שמחה. בגיל יותר משישים עוד ״יצאה לסיבובים״ של הופעות, והיטיבה לספר על עברה. ״כלום לא חָסַר לי,״ טענה. ״לא יופי, לא אושר, לא אומללות, לא גברים, לא נשים… היו לי מה שנקרא חיים!״ עיניה היהודיות היפות התגלגלו מעלה לעצם המחשבה.

״אבל אם לא היו מפרידים בינך לבין חברתך רחובות אפלים, צללים, הגבר הזקן שעזבת, בקיצור כל הסכנות,״ אמרתי, ״האם עדיין היית ממהרת אליה בכזאת התלהבות?״

ידידתי הרימה לרגע את מבטה מן ״התלוי״, ״הגביעים״, ״החרבות״, ו״השלד״ שחייך אליה:

״עזבי אותי עם השאלות שלך. אני אישה זקנה, זה מספיק לא נעים. למה את רוצה לגזול ממני את האשליה שהשתוויתי בערכי לגבר צעיר?״

״אם כך, כשעזבת את הטורקי הזקן, עברה בך המחשבה שאת מפסיקה להיות אישה?״

״מה פתאום! כמה שאת מסובכת! אף פעם לא צריך להפסיק להיות אישה. בשום מקרה, ילדתי. ועוד דבר, תקשיבי לי טוב: זוג של נשים יכול להחזיק מעמד הרבה זמן ולהיות מאושר; אבל אם מתגנב אליו, בהתנהגותה של אחת הנשים, מה שאני קוראת גבר מדומה, אז…״

״הזוג נהיה אומלל?״

״לאו דווקא אומלל, אבל עצוב.״

״אה, כן? תסבירי…״

עמליה פתחה על השולחן ברוב קָבָּליוּת את קלפי הטארוט, שהדיפו ריח קרטון שמנוני, עור בלוי ונרות סטֵאַרין להארת מרתפים, מגולגלים בתוך שק ישן נושן.

״תביני. אישה שנשארת אישה היא ישות שלמה. לא חסר לה שום דבר, גם לא בשביל ה׳חבֵרה׳ שלה. אבל אם היא מכניסה לעצמה לראש שהיא רוצה להיות גבר, היא נהיית נלעגת. מה יותר פתטי מגבר… מזויף? בעניין הזה לא תצליחי לשנות את דעתי. לָה לוסיין דה __, מאז שהתחילה ללבוש חליפות גברים, מה את חושבת, החיים שלה לא הורעלו?״

״הורעלו במה?״

״מאותו יום ואילך, ילדתי, אם ה׳חברות׳ שלה שכחו לרגע שהיא לא גבר, הטיפשה הזאת חשבה רק על זה… אז למרות כל ההצלחות שלה, היא כל הזמן הסתובבה בפרצוף חמוץ. האובססיה הזאת לא נתנה לה מנוחה וגם הרסה לה את הביטחון, שזה עוד יותר גרוע. כן, היה לה שיק! אבל שיק מתוסכל. בזוג של נשים, קצת עצבות אף פעם לא מזיקה. זה ממלא את החללים הריקים. איזו אישה לא מתגעגעת לזמן בחייה שבו היא היתה עצובה?״

ממלא את החללים הריקים… מרגישים שהמשפט מתאים רק למין אחד. הוא מלבלב ונפתח מתוך הפּרישוּת החמורה שתשוקה נשית מסתגרת בה, תקופת חניכה בהנאות הבשרים, הסמכה קפדנית שבלעדיה – כך טען הדוכס דה מוֹרנִי – נשארת האישה בשלב הטיוטה. אותו חובב נאור מבהיר באריכות, אם זיכרוני אינו מטעני, שהוא מתכוון ליותר מאשר סתם ״תעודת בגרות״ במין. נראה שהוא סבור כי כשם שיהלום מלטשים ביהלום, כך האישה משייפת ומעדנת את האישה, משאירה אותה מרוככת, גמישה, ואולי מוטב לומר – חבולה. מורני דיבר כגבר בקיא, הפונה לאישה בהצעת שותפות נועזת: ״אני מפקיד בידייך את הפלא החסר עדיין… הביאי אותו לכדי שלמות והחזירי לי אותו!״

״ואז,״ המשיכה עמליה, ״לה לוסיין התחילה להסתייף ולדקור. היא פיתחה חיבה לכל מה שמרושע באהבה: נטישוֹת בלי סיבה, התפייסויות על תנאי, פרידות ובריחות ללא צורך, סצנות של בכי, מה אני יודעת… אובססיות… היתה לה בלונדינית יפה אחת, לוּלוּ, היא זרקה אותה מהבית חצי עירומה, באמצע הלילה, לגינה, כדי להבהיר לה שהיא צריכה לבחור בינה לבין בעלה. לפני עלות השחר לה לוסיין יצאה למרפסת:

״נו, חשבת על זה?״

״כן,״ אמרה השנייה, שכבר הצטננה לגמרי.

״ו…?״

״ואני חוזרת להֶקטוֹר. חשבתי על זה שהוא יכול לעשות משהו שאת לא.״

״אה, ברור!״ אמרה לה לוסיין, בנעימה המורעלת שלה.

״לא,״ אמרה לולו, ״זה לא מה שאת חושבת. הדבר שאת חושבת, זה לא כזה חשוב לי. אני אגיד לך. כשאנחנו יוצאות שתינו, נוסעות יחד מחוץ לעיר, מטיילות, הולכות למסעדה, כולם חושבים שאת גבר, נכון. אבל אותי זה משפיל להיות עם גבר שלא יכול להשתין מול קיר.״ הא? מה את אומרת? לוסיין ציפתה לכל דבר חוץ מזה. היא קיבלה את זה קשה. עד כדי כך שניתקה כל קשר עם לולו… למה את צוחקת?״

״כי היא ילדותית, התשובה שלה!״

עמליה נעצה בי מבט נזעם:

״ילדותית! אבל חמודה, זה פשוט הדבר הכי פחות נחמד בעולם שלולו מצאה לומר!״

"אבל למה? בעיני זה ילדותי, וגם די קומי…״

״הכי פחות נחמד בעולם, אני אומרת לך! אלה לא דברים שאפשר להסביר… אלה דקויות… דברים שמרגישים… אם את לא מבינה את זה, אז אני מרימה ידיים, אין לי איך להסביר לך. באמת לא ברור לי איזה עניין יש לך בנושאים שאת לא מבינה בהם שום דבר! לכי, עזבי אותי בשקט. מספיק הפרעת לי ב׳גורלות׳ שלי!״

היא השפילה את ריסיה הארוכים על לחייה הכמושות, השתתקה בחומרת סבר וקראה את עתידה בהעבירה על הקלפים אצבע מוכת שיגרון…

כמה פעמים כבר ״הפרעתי לה בגורלות״? כדי לשמוע אותה הייתי מיתממת. אהבתי לתור בפניה, בין הגבות העבותות לסנטר הרומאי, אחר עקבות כלשהם ללוחמת האמיצה שמיהרה בחשכת הליל בסמטאות המזרח, עברה מאה סכנות כדי לחבק בזרועותיה גוף זהה לשלה, שכמו הועתק באהבה מתבנית גופה… זרועותיה, שריד אחרון ליופי, חלקוֹת, בגוון זית בהיר כגוֹן עורן של יהודיות תוניסאיות, וחזקות… זרועות שנשאו את כובד שנתן הבוטחת של נשים צעירות, ובהקו תחת מחלפות שיער ארוכות…

״תקשיבי, תקשיבי, עמליה… איך את מסבירה את העובדה שלולו בחרה לחזור לבעלה?״

״אני לא צריכה להסביר,״ אמרה עמליה בהדרת כבוד. ״וחוץ מזה, לא טענתי שהיא חזרה אליו.״

״איך היה הבעל?״

״בסדר גמור,״ אמרה עמליה בפרץ פתאומי של אהדה. ״בחור יפה, עם שיער בהיר כמו חיטה, כן, בחיי, את יודעת, אחד מהגבוהים האלה, השקטים… לא עשה ללולו שום צרות. בסופו של דבר, די חדל אישים.״

היא נשאה עיניים, התבוננה בבהיר השיער הרחק בירכתי הזיכרון, ושבה ונהייתה עוינת כלפיו:

״כן, די חדל אישים… מאוד סבלני… סבלנות של מלאך!…״

מאוד סבלני… הביאי אותו לכדי שלמות, והחזירי לי אותו. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר? כשאני נזכרת בשיחותי עם עמליה, אני מוצאת שהגברים נוהגים במקרים שכאלה בחוסר זהירות משווע. האין הפיקדון היקר עלול לענות למאהב, לכשייקרא לשוב לדרך הישר: ׳לא, אני לא חוזר. יותר טוב לי כאן מאשר ממול׳?…

״את מבינה, מה שהיה חשוב ללולו הוא להתנקם באמירת משהו איום ונורא, ולפגוע בלוסיין…״

״לפגוע בלוסיין! משהו איום ונורא! את מצחיקה אותי… את מדברת כמו תלמידת פנימייה! שטויות ילדותיות שכאלה… הוא בטח צחק עוד יותר ממני, הגבוה השקט ההוא… חיכה לשעתו…״

״שטויות ילדותיות? גסת רוח שכמוך! איך את מדברת?״

היא אמדה אותי במבטה, נחיריה התרחבו, והרוגז הדגיש בהגזמה את תווי פניה המלכותיים, עד שאלה נראו כמודבקים על הפנים שמתחת, פני הכומר הרע שמכערים נשים מסוימות בהסגירם את חטאיהן הכמוסים. זו, שעברה מזמן את גיל שישים, עוד ניצבה כנגד היריב המנצח וקראה תיגר על יתרונו ברוע מזג שחיקה נאמנה את ה״פרצוף החמוץ״ התמידי של לוסיין. להביא לכדי שלמות, ניחא, אבל להחזיר?!…

אני משווה את המרירות הזאת לשלווה הליברטינית של הגבר, שמקבל את המצב כצופה משועשע וממתין לאישה שחומקת מידיו לזמן מה: ״את, עוד אדוג אותך בחזרה…״ ביטחון עצמי ויהירות שכאלה ראויים לגמול. ואכן, הם כמעט תמיד באים על שכרם.

״עמליה, את היית נאמנה?״

״למי?״ שאלה בלגלוג.

״לחברה שלך?״

״אה,״ אמרה בזלזול פתאומי. ״לנשים?… תלוי…״

״תלוי במה?״

״תלוי באורח החיים שהיה לנו… אם סוג העבודה שלנו לא אִפשר לחברה שלי ולי לחיות יחד, לא הייתי נאמנה. גם היא לא.״

״למה?״

אני זוכרת שעמליה שוב משכה בלֵיאוּת בכתפיה העצומות, הכבדות, הכפופות קדימה אל משקלם הרה האסון של השדיים.

״ככה זה. מה את רוצה שאגיד לך? צריך לעבור את זה. אני עברתי… ככה זה. אישה לא נשארת נאמנה לאישה שאיננה.״

הפסקתי להציק לה כי היה ברור לי שהיא מתבצרת באותו ״אני עברתי את זה״ ולעולם לא תרחיק הלאה ממנו.

אהבתי לבחון את הגבולות הברורים של בורותה וידענותה. על שני סוגים של אהבה, ידעה ככל שאפשר ללמוד מניסיון ומתעוזה נטולת פיוטיות. משיָבשו מעייני זיכרונה וחוש ההומור הרטנוני שלה, השארתי אותה עם ״נסיך החרבות״ והמשכתי הלאה בלעדיה…

 

קולט, "הטהור והטמא", הוצאת אפרסמון, 2020. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "גבירה אבודה" מאת וילה קאתר, בתרגומה של רעות בן יעקב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

השלום של תמר בורנשטיין-לזר מתחיל בילדים

כך הפכה סופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר את הסכם השלום בין ישראל למצרים לחגיגה לילדים

1

החדשות על הגעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לירושלים עוררו התרגשות בקרב רוב תושבי ישראל. ההתרגשות אפילו גברה עוד יותר כאשר הסתיים סוף-סוף המשא ומתן המפרך, ונחתם חוזה שלום בין ישראל לאויבתה הגדולה ביותר מאז 1948, חוזה שלום ראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית כלשהי.

בין המתרגשות מהחדשות המשמחות הייתה גם תמר בורנשטיין-לזר, שבשנות השבעים כבר הייתה סופרת ילדים ידועה, מורה, מחנכת וכותבת. מאחוריה היו כבר שנים של כתיבה לילדים, ויותר מכך, כתיבה ויצירה חינוכית לילדים: מחזות על ההיסטוריה הישראלית, תסכיתים חינוכיים, חוברות עבודה ופעילויות יצירה ומשחק. לכן, בורנשטיין-לזר מיהרה לעשות את מה שידעה לעשות הכי טוב – וכתבה חוברת סיפורים ושירים שעסקה בנושא החם והחשוב: השלום.

מה אפשר למצוא בחוברת? כמו פריטים נוספים שמצאנו בארכיונה של בורנשטיין-לזר, גם השירים והסיפורים מן החוברת הזו הודפסו במכונת כתיבה, ועל הטקסט המודפס נוספו תיקונים, תוספות, שינויים ובעיקר ניקוד עברי מלא בכתב יד. ניכרת עבודתה המסודרת של בורנשטיין-לזר, כי ראשית כל מופיע לפנינו תוכן עניינים.

1
צילום: אודי אדרי

בפתיחת החוברת מופיעים כמה סיפורים קצרים. כל אחד מהם עוסק בזווית אחרת של הנושא העיקרי – השלום. חלק מהסיפורים עוסקים במפגשים בין ילדים יהודיים לבין ילדים ערביים – אחד מהמפגשים האלה נערך בניו יורק הרחוקה, כי רק מקום "נייטרלי" כזה יכול כנראה להיות תפאורה למפגש כה בלתי סביר בין ישראלי למצרי. בסיפור אגדה זה, יוסי ומחמוד נפגשים במקרה בבית מלון ניו יורקי, ויוצאים לחפש יחד את השלום מפני ש"למבוגרים אין פנאי" לכך.

1
צילום: אודי אדרי

סיפור אחר עוסק דווקא בזווית עצובה של השלום והפיוס – השכול. בסיפור אחד שכותרתו "השלום הגיע מאוחר מדי", מסופר על ההתרגשות שאוחזת בדני הקטן, שאביו נפל בקרב, לקראת החתימה על הסכם השלום. סיפור אחר עוסק בחרב עתיקה התלויה בביתו של ילד, ומספרת לו על חלומה להפוך לכלי חקלאי, כמתואר בדברי הנביא: "וכתתו חרבותם לאתים".

1
צילום: אודי אדרי

לא רק סיפורים היו בחוברת הזאת. לחוברות החינוכיות של תמר בורנשטיין-לזר היה מבנה די קבוע, וגם חוברת השלום לא חרגה ממנו. לצד הסיפורים הופיעו גם כמה שירים על הנושא, ולצידם אמור היה להופיע גם מחזה שלם, אך כנראה שלא היה סיפק בידה של בורנשטיין-לזר להשלים אותו.

החלק משובב הנפש ביותר בחוברת השלום הוא חלקה האחרון: שם, נותנת תמר בורנשטיין-לזר לדמיונה ולכוח יצירתה להתפרע. יש לזכור שמטרתה העיקרית של החוברת היא חינוכית, וחינוך עושים דרך הידיים. בורנשטיין-לזר הוסיפה פרטי טריוויה על מצרים שיוכלו הילדים לשנן ולהרשים באמצעותם את הוריהם, וגם כמה משחקים ועבודות יצירה. למשל, בורנשטיין-לזר מסבירה כיצד להכין יוני שלום לקישוט הבית, או לצייר דמויות שעליהן יודבקו ראשיהם של גיבורי התקופה: מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת (ולמיטיבי הלכת גם משה דיין ועזר ויצמן).

1
צילום: אודי אדרי
1
צילום: אודי אדרי

וכך סיפרה לנו על התקופה הזו בתה של תמר, נגה:

"באותה תקופה, ועוד לפני כן, נהגו למכור ספרים מבית לבית. סוכנים נוסעים היו עוברים מדלת לדלת ומוכרים, בעיקר אנציקלופדיות וספרים 'חינוכיים' בתוך קופסאות קרטון. אימי הייתה אז מחנכת ומורה, והיא חשבה על פורמט החוברות שהיה די חדשני בזמנו. הפריע לה גם שבזרם החינוך החילוני לילדים חסר היה ידע בנוגע למורשת היהודית. אז היא הוציאה סדרה של ספרים בשם "סיפורי החגים" על כל חג בלוח השנה העברי. לכל הספרים היה פורמט קבוע של סיפורים ואגדות על הנושא, מחזה, פינת "הידעת", חידות ובדיחות, ומאכלים.

היא תכננה לכתוב ספרים דומים על מדינות שונות ונושאים אחרים, אחד מהם היה כנראה השלום. החוברת הזאת לא פורסמה מעולם. בכלל, הנושא הזה העסיק אותה, והיא כתבה עליו המון. היה לה טור ב"ידיעות אחרונות" באותה תקופה ובו כתבה גם על השלום. היא כתבה ספר בשם "אלה בנייך מולדת" על הנופלים. היה לה אפילו יומן שהיא כתבה בגיל11-10, בשנת 1938 בערך, וכבר אז היא כתבה הרבה על שכול, על התקפות שהיו על היישובים היהודיים בזמן המאורעות. כל נושא היחסים בין יהודים וערבים הטריד אותה מאוד, ולכן כתבה עליו הרבה".

כעת, גם אתם יכולים להתרשם מעושר החומרים שכתבה תמר בורנשטיין-לזר על השלום ועל יחסי היהודים והערבים, כמו גם משורה ארוכה של עבודות המאוגדות בארכיונה האישי השמור בספרייה הלאומית. אנו מודים מאוד לבתה של תמר, נגה ברק, על תמיכתה וסיועה בכתיבת כתבה זו.

 

כתבות נוספות

קופיקו יוצא מהארכיון

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

עולמה הקסום של תמר בורנשטיין-לזר

תמר בורנשטיין-לזר מצילה את המושבות הראשונות

 

תמר בורנשטיין-לזר מצילה את המושבות הראשונות

כדי ללמד את הילדים על העלייה הראשונה והמושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל - אי אפשר להסתפק בספרי ההיסטוריה. תמר בורנשטיין-לזר כתבה מחזה

1

מיתוסים נולדים ומתבססים מהר. במיוחד כשנעשה מאמץ מסוים מצד המחנכים להנחיל אותם לילדים הרכים. על כן, אפשר להניח שכבר בשנות השלושים התבסס בקרב היישוב העברי בארץ ישראל המיתוס החלוצי של העלייה השנייה כמו גם המורשת של מושבות "חיבת ציון" והעלייה הראשונה. ראשונה להן היא כמובן אם המושבות, או כמו שאתן מכירות אותה: פתח תקווה.

1
גלויה ועליה תצלום רחוב "חובבי ציון" במושבה פתח תקווה, ראשית המאה העשרים. מתוך אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

וכפי שכבר סיפרנו כאן, אחת מסופרות הילדים הפוריות ביותר בישראל, תמר בורנשטיין-לזר, קיבלה על עצמה את המשימה לדאוג לחינוך ילדי ישראל בעזרת פורמט החוברות החדשני שפיתחה ונמכרו מדלת לדלת. כל חוברת עסקה בנושא מסוים, והן נבנו בפורמט קבוע פחות או יותר: כמה סיפורים, כמה שירים, ותוספות דוגמת משחקים, פרטי טריוויה, עבודות יצירה, בדיחות, מתכונים שקשורים לנושא החוברת וכיוצא בזה. לפעמים היה שם גם מחזה מקורי פרי יצירתה של בורנשטיין-לזר. אין כמו הצגה שתוצג בכיתה כדי להכניס את הילדים אל תוך עולם המושגים שמבקשים להנחיל להם.

בזכות ארכיונה האישי של בורנשטיין-לזר, שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית, אנו יכולים לקבל הצצה קטנה אל "בית המטבחיים": איך כותבים מחזה חינוכי לילדים? איך משכנעים את הילדים שההיסטוריה מעניינת? במקרה שאותו נסקור כאן, בורנשטיין-לזר בחרה לעסוק בנושא קרוב לליבה. כילידת מושב הפועלים הראשון, עין-גנים, המחזה שכתבה עוסק באפיזודה מחיי המושבה (שהפכה לעיר) ובלעה את מושב ילדותה: פתח תקווה. החוברת שבה אמור היה להתפרסם המחזה, עסקה כולה בחיי המושבות היהודיות הראשונות בארץ-ישראל.

1
הדמויות המופיעות במחזה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

סיפור המעשה במחזה שנקרא "מי הציל את המושבה" יכול במבט לאחור להיראות מיתולוגי בפני עצמו. בראשית העלילה אנו פוגשים את בנימין, אחד ממגיני פתח תקווה הצעירה, שמוצא ילד יתום משבט הבדואים הסמוך שננטש על ידם בזמן שעזבו את האזור. הוא מביא אותו למושבה, שָם הילד (ששמו עאבד) מתיידד עם ילדיו, אך נתקל גם בחשדנות מצד בני המושבה ושומריה – וגם מצד אשתו. השומרים לא מאמינים לסיפורו של הילד, וחוששים שהבדואים יתקפו את המושבה על מנת לשחררו. לאחר מכן, אכן מתכוננים הבדואים שגרו סמוך לירקון לתקוף את פתח תקווה, והשומרים חושדים שעאבד, שכבר התערה במושבה ומכיר את סודותיה, יתן אותה בידי התוקפים.

1
עמוד מתוך המחזה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר
1
עמוד לדוגמא מתוך המחזה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

כמו שאולי אפשר לנחש, עאבד דווקא מסייע למשפחתו היהודית המאמצת. הוא מסתנן דרך קווי האויב על מנת להזעיק עזרה מכוחות הצבא הבריטי שחונים סמוך. כך מופיעים במחזה גם שלושה קצינים ממוצא הודי המשרתים בצבא הבריטי (להם אין שמות), והילדים לומדים בתוך כך שבארץ ישראל מוצבים חיילים מכל רחבי האימפריה.

אבל יצירתיותה של תמר בורנשטיין-לזר לא עצרה בכתיבת שורות המחזה עצמן. הסופרת המסודרת ירדה לפרטי פרטים בתכנון ההצגה, משום שגם כל מה שמסביב חשוב ונחוץ בשביל להעביר את המסר וללמד על התקופה. וכך, בין דפי המחזה אפשר למצוא הוראות להכנתם של כמעט כל הפריטים הנחוצים.

1
זה מתחיל בתפאורה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

1

בולטים במיוחד איורי העיצוב של דמויות המחזה, שבורנשטיין-לזר ציירה על תלבושתן.

1

1

1

אך כאמור, בורנשטיין-לזר העדיפה שלא להשאיר במקרה החינוכי הזה מקום לדמיון. דף אחר מוקדש לעיצוב השיער של השחקניות (בעיקר), ולהוראות כיצד להכין פיאות שיחקו את תסרוקות התקופה.

1
הוראות להכנת פאות להצגה. מתוך ארכיון תמר בורנשטיין-לזר

1

עיון בארכיונה של תמר בורנשטיין-לזר מאפשר להציץ בהיקף עבודתה העצום שכלל ספרים, סיפורים קצרים, שירים ושורה ארוכה של פעילויות חינוכיות ויצירתיות לילדים. ההצגה הזאת היא רק אחת מבין רבות נוספות, והיא דוגמה מאלפת לחשיבה ולתשומת הלב שהקדישה בורנשטיין-לזר לכל מה שיצא תחת ידיה.

 

כתבות נוספות

סיפורי השלום של תמר בורנשטיין-לזר

קופיקו יוצא מהארכיון

ושבו ספרים לגבולם: ספרי התורה הגולים חוזרים לתל אביב!