מיוחד | הפלנטה "בית"

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" חוגג השנה 42. שוחרי דגלאס אדמס ו״המדריך״ יודעים היטב למה המספר הזה חשוב כל כך. לכבוד יום המגבת החל בשבוע הקרוב, נועה מנהיים מוסיפה למדריך כמה ערכים רלוונטיים במיוחד

ליאור שטיינר, ללא כותרת, שמן על נייר, 35X25 ס"מ, 2016

.

מאת נועה מנהיים

.

יום אחד, בראשית שנות השבעים, מצא את עצמו דגלאס אדמס שיכור, תפרן ורטוב באוסטריה. בחזקתו היה עותק מרופט ורטוב לא פחות של מדריך הטרמפיסט לאירופה, שלא עזר לו להבין איפה הוא, למה הוא שם וכיצד לתקשר עם המקומיים. אדמס השתרע בשדה, בהה בכוכבים הרחוקים מעליו ותהה איך ירגיש טרמפיסט גלקטי שיגיע לכדור הארץ. תוצאותיו של אותו יום היו הצטננות חריפה ותסכית ששודר לראשונה ב־BBC בשנת 1978. עד אז הצליח אדמס לאסוף שפע תסכולים בקריירת הכתיבה שלו ולעבוד בשלל פרנסות משונות, בהן בונה אסמים, סניטר בבית חולים, מנקה לולים ושומר ראש למשפחת אצולה מקטאר.

אבל מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שינה את כל זה. התסכית, הספר וארבעת המשכיו הפכו לסדרת טלוויזיה, מחזה, קומיקס, משחק מחשב וסרט, ועוד בחייו נמכרו הספרים ב־15 מיליון עותקים ועיצבו, לצד יצירותיהם של חברי "מונטי פייתון" הנערצים על אדמס, את ההומור בבריטניה ובחלקים נרחבים של הגלקסיה.

עלילות לא היו מעולם הצד החזק של אדמס, אז ניסיון לסכם את המהלך הנרטיבי של "המדריך" – תמהיל של מסע בזמן ובחלל, חייזרים משונים, דגים מתרגמים, פרות המבקשות שיאכלו אותן, עכברים לבנים היפר־אינטליגנטיים, סוף העולם (שהוא בעצם כמו ההתחלה, רק ברוורס) – נדון לכישלון מפואר. אדמס העדיף בדרך כלל לכתוב זיקוקי די־נור מילוליים, לדחוס בפסקה אחת מספר רעיונות שהיה יכול להספיק לסופרים אחרים למשך חיים שלמים, ולשלב בקצב רצחני סאטירה, נונסנס, פרודיה, פילוסופיה וטכנולוגיה, לצד פרספקטיבה מבורכת ומבודחת על הכאוס הגלקטי, שאפשר לתמצת בשתי המילים שנכתבו על כריכתו של "המדריך" באותיות גדולות וידידותיות: "בלי פאניקה". האיש שהמציא את מחשב־העל "הרהור עמוק" – שנוצר כדי לענות על השאלה הגדולה, האחת והיחידה, על משמעות החיים, היקום וכל השאר – מת מהתקף לב ב־11 במאי 2001, ולא זכה לראות את הטכנולוגיה מדביקה את קצבן של כמה מהמצאותיו היותר פרועות.

התשובה לשאלה הגדולה, למי שתהה, היא 42.

השנה, במלאת 42 שנים לשידור הראשון של "המדריך", חוגגים מעריציו הרבים של אדמס ברחבי הפלנטה את יום הולדתו של הספר יוצא הדופן ביותר שראה אור בבית ההוצאה של אלפא סנטורי, כפי שעושה גם המעריצה הזו, במחווה שלפניכם.

.

***

.

דבר "האנציקלופדיה גלקטיקה" על הפלנטה "בית": פלנטה קטנה למדי ונעדרת עניין מיוחד. מצויה בצביר צפוף של פלנטות דומות זו לזו באופן יחסי, שלמרות זאת מתקיימות בבידוד.

דבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" על הפלנטה "בית": אף שאינה מומלצת לגזעים קלסטרופוביים או לישויות טראנס־ממדיות כמו הזירקונים מג'לול 7, שלפחות באחד מממדיהן משתרעות על פני למעלה משבעים מטרים רבועים, טרמפיסטים נועזים שמוצאים עניין בחיים בזעיר אנפין עשויים למצוא אותה מסקרנת, לפחות לזמן קצר.

.

אופנה: טרמפיסטים שוחרי אסתטיקה ייטיבו לעשות אם יימנעו. רוב תושבי הפלנטה מגלים זלזול מופגן באופנה וטיפוח, ודומה שהם ממעטים להחליף את בגדיהם – העשויים ברוב המקרים מאריג רך כלשהו – ולעיתים אף ישנים בהם. עם זאת, הדבר מהווה הסוואה מושלמת עבור מי שנוהגים לתפוס טרמפים בחלוק בית מטונף.

התושבים נוהגים לחבוש צעיפים או מסכות (ע"ע) על החלק התחתון של פניהם בפעמים הנדירות שבהן הם עוזבים את הפלנטה, עובדה שתשמח את בני ארקטורוס 3, הנוהגים ממילא לכסות חלק זה בפניהם, שכן שם שוכנים אברי הרבייה שלהם.

בידור: היצע הבידור על הפלנטה מצומצם יחסית ומתחלק באופן גס למדי לבידור יום ובידור לילה. במהלך היום מתקני הבידור נשלטים באופן מוחלט בידי הילדים (ע"ע) ותושבי הפלנטה האחרים שומרים מהם מרחק בטוח, אך לאחר שקיעת השמש צורת הבידור החביבה עליהם – הגם שהיא עשויה להיראות תמוהה עבור המבקר האקראי – היא לעקוב בדריכות אחרי הוראות שונות, סותרות, מנוגדות, אקראיות וגחמניות, שמפרסמת הנהגת הצֶבֶר הפלנטרי.

ביצים: שקי חלמון מוקפים בחלבון הנתונים בקליפה שבירה. בתקופות שונות קיים בפלנטה מחסור במוצר מותרות זה, ושוק שחור בין־פלנטרי ער מתנהל בגזרה. אם בחרת להביא כמה איתך, ודא כי אתה עוטף אותן בזהירות במגבת (ע"ע), שאם לא כן תמצא את עצמך משתמש בכל המטבע המקומי (ע"ע) הנוסף שלך כדי לספוג את ההפסדים.

חדר הילדים: אחת היבשות המסוכנות ביותר על הפלנטה. אנחנו ממליצים בחום להימנע ממנה. טרמפיסטים נועזים שנקעה נפשם בהתגרות במפצפצת החרקים מטראאל, בקפיצה מצוקי המוות בדארגון 8 או בחקר מערות הבדולח החי הטורפות של טאטואין, מוזמנים לנסות לנווט את דרכם בביצות הסליים הדביקות ובין צוקי הפלסטיק הדוקרניים. האוויר ביבשת זו רעיל למדי, ומורכב מלפחות 30% נצנצים ו־50% זיעה. מומלץ להצטייד במסכה (ע"ע).

חדר כביסה: אחת היבשות הנעימות יותר על הפלנטה. בניגוד לרבים מאזוריה המנומנמים יחסית, בעיקר בשעות שבהן הילדים (ע"ע) נסוגים חזרה לאתרי הקינון שלהם, ביבשת זו תמיד משהו קורה. המיכון שעליו יצאה תהילתה מפיק המיה קבועה בעלת קצב משתנה, שתענג גזעים בעלי רגישויות לצלילים נמוכים, כמו ארוכי האוזן של פכסם 7. ניחוח פרחוני־סבוני נישא באוויר וניתן לצפות בתצוגה מסחררת ומרגיעה במידה משונה של צבעים, המופקת מערבולם במים של פריטי לבוש מכל שאר היבשות, הנשלחים אליה כמה פעמים ביום.

חתול: יונק פרוותי הולך על ארבע בעל אינטליגנציה עילאית. אויבם המושבע של ישויות פאן־ממדיות היפר־אינטליגנטיות המוכרות לתושבי הגזרה כ"עכברים". החתול עשה את הפלנטה הזו לביתו זה עידנים, וזוכה לכבוד ויקר מצד תושביה, המוקירים את תכונותיו הייחודיות וחוש התזמון הנשגב שלו. חתול הפלנטה עסוק במשך רוב שעות היממה בהרהור עמוק על אודות החיים, היקום וכל השאר, המתבצע בעיניים עצומות, כדי לא להניח להבלי העולם הזה להפריע את הריכוז המוחלט שלו, בדרך כלל על איי "ספה" האקזוטיים. את שאר זמנו חולק החתול בין שגרת טיפוח חיונית וקפדנית לניסויים בגרביטציה.

כלב: יונק פרוותי הולך על ארבע בעל כושר סיבולת כביר. רוב תושבי הפלנטה נסמכים על הכלב לצורך ביטחון, הגנה ותמיכה במסעותיהם אל החלל הבין־פלנטרי שורץ הסכנות, ולעיתים נדירות יסכנו את חייהם ויעזבו את "בית" בלעדיו. הכלב, בהיותו אחד היצורים טובי הלב והנדיבים ביותר ביקום הידוע, אף רותם את עצמו לתושבים אחוזי היראה ומוליך אותם ברצועה. ניתן לומר בביטחון שרבים מהתושבים היו נמקים לולא הנחייתו הסבלנית.

ילדים: תושביה הפראיים של יבשת "חדר הילדים" (ע"ע), שביצעו לאחרונה כמה מסעות כיבוש נרחבים וברבריים ברחבי הפלנטה וכיום שולטים באחוזים ניכרים משטחה. מדובר בשבט עז במיוחד, חסר מעצורים ורחמים, שניסיונות למשא ומתן איתו נכשלו עד כה.

מגבת: טרמפיסט שעשה את הטעות הקרדינלית ושכח היכן הניח את המגבת שלו, יכול להצטייד בחדשה ביבשת "חדר הרחצה" הקטנה והדחוסה, ששם מגדלים אותן תושבי הפלנטה. עם זאת, בימים אלו ניתן למצוא אותן בעשרותיהן כשהן סרוחות על איי "ספה" הנרחבים למטרות רבייה, או בחדר הכביסה (ע"ע).

מזון: אם איתרע מזלכם לנחות על הכוכב הזה ברגע הנכון, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלכל הפחות תאכלו לשבעה. מבקר המסעדות של "המדריך" טוען שמלבד מיליוויס, המסעדה שבקצה היקום, אין מקומות רבים בגלקסיה שבהם תוכלו "לדגום ממיטב האוכל המקומי האקזוטי, המותקן בידיים אמונות ובשפע כה רב, בכל שעות היום והלילה". דומה כי לתושבי הפלנטה יש מעט מאוד עיסוקים מלבד בישול מזון, רחיצת המכלים שבהם הוא נתון ושטיפת הבגדים שעליהם הוא ניתז (ע"ע חדר הכביסה), וחוזר חלילה. רוב המזון נמצא ביבשת "מטבח" המהוללת, הגם שטרמפיסטים שיתעצלו להגיע עד אליה יוכלו למצוא אותו מפוזר בשפע על הקרקע, ולעיתים אף מתחת לערמות המגבות (ע"ע) שעל איי "ספה".

מטבע מקומי: גלילים של עיסת עץ דחוסה ורכה, המגיעים בעוביים שונים המעידים על ערכם. מומלץ לתיירים להצטייד בהם לפני ההגעה שכן הם נחשקים במיוחד בקרב הילידים, שאוגרים אותם בכמויות מרשימות. "המדריך" אינו ממליץ על הצטיידות בביצים (ע"ע) לצורכי סחר חליפין, שכן למרות ערכן הגבוה בשוק המקומי, הן שבירות מאוד ואינן נוחות לטלטול ולאחסון בטוח.

מסכות: אקססורי לוהט במיוחד המשמש לגיחות חוץ־פלנטריות. מגיע במגוון גדול של חומרים, צבעים וסגנונות, ממסכות הפנים השקופות שהפכו פופולאריות לאחרונה, דרך מסכות הפילטר היוקרתיות וכלה במסכות הנייר החד־פעמיות השכיחות. חובה להצטייד באחת כדי להשתלב כראוי עם הגעתכם.

משקה: אלכוהול נמצא בשפע בפלנטה זו, ומוגש בשני מצבי צבירה עיקריים. הצורה שתהיה מוכרת לרוב הגזעים התבוניים היא הג'יננגס טון אקס, הקרוי כאן ג'ין&טוניק, ומוגש עם קליפת מלפפון החל משעת ההשכבה של הילדים (ע"ע). הגרסה השנייה מוגשת בבקבוקון פלסטיק, בצורה ג'לטינית. תושבי הפלנטה מורחים אותה משום מה על ידיהם בטקס סבוך, הכולל נפנוף נמרץ באוויר, בכל פעם שהם שבים ממסעות חקר, אבל מאחר שהם מסבירי פנים, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיציעו ממנו גם לכם עם הגעתכם. למעשה, סביר להניח שיתעקשו. מומלץ שלא לצרוך אלכוהול ג'לטיני זה בבליעה, שכן השפעותיו יכולות להאפיל אפילו על אלה של נפץ גרגרת פאן־גלקטי. אזהרת מסע מיוחדת לגזעים מגזרה H674 אלפא – כל מי שבלוטות הטעם שלו ממוקמות בגפיו יטיב לעשות אם יימנע מביקור בעת הזאת.

שלום: טקסי הברכה ב"בית" סבוכים ומורכבים, והטרמפיסט הממוצע עשוי להיכשל בהם לא אחת. כל מגע נתפס כהפרה בוטה ולא רצויה של הכללים, לכן לחיצות יד, טפיחות על השכם או החלפת נוזלים אינם באים בחשבון. לגזעים שאינם מתהדרים במפרקים מעוטרים בעוקצים מומלץ להציע את המרפק בברכת שלום.

תחבורה: בעיקר מבוססת דלק מאובנים פרימיטיבי. מצב התחבורה הבין־פלנטרית בגזרה בכי רע כרגע, ואפילו בוהן אלקטרונית לא תהיה שימושית במיוחד. רוב התחבורה מושבתת ומשמשת כמקומות קינון לעופות.

סקס: נסו פלנטה אחרת.

.

נועה מנהיים, עורכת, מתרגמת, מבקרת ומסאית. לאחרונה ראה אור ספרה "הרשת התרבותית: מסות על מסעותיהם של הרעיונות" (גרף, 2019).

.

דוגלס אדאמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, כתר, 1985. מאנגלית: מתי ונגריק ודנה לדרר.

..

 

 

» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: שֹהם סמיט חוזרת לרומן "הדֶּבר" של אלבר קאמי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | נחמה ספרותית בשעת מגיפה

"בעוד פטררקה חוזר לנוכח הטראומה של המגיפה אל האידיאל הסטואי של השליטה העצמית, בוקאצ'ו מדגיש את הצורך בערבות הדדית, יוזמה ותקווה." גור זק על שתי המסורות הספרותיות שצמחו בימי המגיפה השחורה

שי עבאדי, הנער (פרט), צריבה חשמלית וטכניקה מעורבת על עץ לבוד, 2008

..

"מידה אנושית היא לחמול על האומללים": המגיפה השחורה וראשיתה של הספרות המודרנית

מאת גור זק

.

הרבה נכתב לאחרונה על ההשלכות האפשריות של מגיפת הקורונה על האנושות. השינויים הטכנולוגיים, החברתיים והכלכליים נמצאים מטבע הדברים בראש מעייניהם של המהרהרים, ונעים מתחזיות אפלות על היעלמות חופש הפרט לנבואות אוטופיות על יצירתו של סדר עולמי חדש, פוסט־קפיטליסטי. במסגרת ההרהורים על השלכות מגיפת הקורונה מרבים לאזכר את המגיפה השחורה של המאה הארבע עשרה, ללא ספק המגיפה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת (לפי הערכות, בין שליש למחצית מאוכלוסיית אירופה נספתה במגיפה). ההרס הרב שגרמה המגיפה הוביל לשורה של שינויים מרחיקי לכת, שעיצבו במידה רבה את העולם המודרני: מערכות הבריאות והסניטציה המודרניות המוכרות לנו צמחו כחלק מלקחי המגיפה; הדילול המשמעותי באוכלוסייה – בעיקר בקרב המעמדות העליונים – האיץ את תהליכי ההתפרקות של המערכת הפיאודלית שמשלה בכיפה לאורך ימי הביניים ותרם לעליית מדינות הלאום. גם חיפוש שעירים לעזאזל ורדיפות של מיעוטים היו מתוצאות המגיפה.

תחום שאינו זוכה לתשומת לב רבה במיוחד באזכורים האחרונים של המגיפה השחורה הוא ההשפעה העצומה שהייתה לה על עולם הספרות והמחשבה של ראשית העת החדשה. למעשה, ניתן לטעון שטראומת המגיפה והניסיון להתמודד עימה ניצבים בבסיס כמה מההתפתחויות המשמעותיות ביותר בספרות התקופה. עובדה זו בולטת במיוחד בשתי יצירות רבות השפעה שנכתבו על רקע המגיפה על ידי שני חברים קרובים בני פירנצה: אוסף המכתבים הלטיניים, הפמיליארס ("מכתבים לקרובים"), של פרנצ'סקו פטררקה, וספר מאה הנובלות, הדקאמרון, של ג'ובאני בוקאצ'ו. שתי היצירות באו לעולם זמן קצר לאחר המגיפה; שתיהן נפתחות בתיאור של ההרס והחורבן העצום שהיא גרמה; ושתיהן מעלות למן ההתחלה את השאלה מה יכולה וצריכה לעשות הספרות על רקע משבר כה חריף. על אף הדמיון בין שתי היצירות, התשובות שלהן לשאלה זו שונות בתכלית, והן יעצבו במידה רבה את המגמות האסתטיות והאתיות המנוגדות שימשלו בעולם הספרות וההגות האירופית עמוק אל תוך העת החדשה.

***

בזמן המגיפה של 1348 שהה פטררקה בעיקר בעיר פארמה שבצפון איטליה. בן ארבעים וארבע היה אז, וכבר היה המשורר הידוע של זמנו, מחבר סונטות האהבה לגבירתו לאורה, ומנהיג תנועת האוונגרד שלימים תיקרא "הומניזם" – התנועה שחרתה על דגלה את החזרה לתרבות הקלאסית של יוון ורומא. את ההחלטה לקבץ לאוסף את המכתבים המוקדמים שכתב לאורך השנים הוא קיבל על רקע המגיפה, בניסיון ברור להתמודד עם האסון. את מכתב המבוא שצירף לאוסף, מכתב שהקדיש לידיד נעוריו לודוויג ואן קמפן (המכונה בפיו "סוקרטס"), הוא פתח כך:

ובכן אח יקר, מה עושים עכשיו? הנה, כבר ניסינו כמעט הכול, ובאף מקום לא מצאנו מנוחה. מתי לצפות לה? היכן לחפש אותה? הזמן, כנהוג לומר, נמס וחמק בין אצבעותינו; תקוותינו משכבר הימים קבורות עם חברינו. שנת 1348 עשתה אותנו בודדים ומרוששים… קשות ביותר הן המכות שניחתו עלינו לאחרונה, וכל שהנחית המוות – פצע שאין לו מרפא הוא. (מלטינית: נתן רון)

המכות שפטררקה מדבר עליהן, מכות שהנחיתה המגיפה, הן בין היתר מותם של לאורה, מושא שיריו, ושל פטרונו משכבר, הקרדינל ג'ובאני קולונה. המוות היה בכול, וכתגובה לו פטררקה מציב במכתב הפותח, כמו גם לאורך מרביתו של אוסף מכתביו, את האידיאל הסטואי של השלמה עם תלאות ותהפוכות הגורל. אסונות ומוות, הוא גרס בעקבות פילוסופים סטואיים כסנקה, הם חלק בלתי נמנע של הקיום האנושי וכל שביכולתנו לעשות הוא ללמוד לקבלם בשלווה. כפי שהוא מצהיר לקראת סופו של המכתב הפותח, אגב ציטוט מתוך האינאיס של וירגיליוס: "ישע אחד למנוצח, לא עוד לקוות אלי ישע!".

במהלך אותו מכתב לחברו ואן קמפן, פטררקה כותב שהוא מתבייש במכתבים מלאי הקינה שכתב בשיאה של המגיפה השחורה, כאשר מכל עבר הגיעו ידיעות על מכרים וחברים שנספו:

בוש אני על שחיי הגיעו לשפל של רפיון אין קץ. הנה, מעיד על כך סדר המכתבים עצמו: הדברים שכתבתי בצעירותי היו בעלי עוצמה ומפוכחים, אות חיובי לנפש בריאה, במידה כזאת שהם היו נחמה לא רק לי אלא, לעיתים קרובות, גם לאחרים. הדברים שכתבתי לאחר מכן היו שבריריים ונואשים יותר מדי יום ורצופי תלונות שאינן ראויות לגבר.

היכולת לשלוט בצער ולעמוד איתן אל מול תלאות הגורל היא בעיניו אם כן סימן לגבריות; התפרצות טבעית של רגש אל מול אסונות היא עדות לחולשה ויש להתגבר עליה. לאור זאת, תפקיד הכתיבה לפי פטררקה הוא לספק לו ולקוראיו מודלים של עמידה איתנה לנוכח תלאות הקיום הבלתי נמנעות. ואכן, למטרה זו הוא יקדיש חלק ניכר ממכתביו, שיתארו שוב ושוב מודלים קלאסיים של יציבות, למשל קאטו מאוטיקה, שהעדיף להקריב את חייו על פני חירותו בימי דמדומיה של הרפובליקה הרומית, או הגנרל הרומי סקיפיו אפריקנוס, שפטררקה הרבה לשבח על יכולתו לכבוש את יצרו לא פחות מאשר על כיבושיו הצבאיים.

שלא במקרה, המכתבים שמרכיבים את הפמיליארס כתובים כולם בלטינית המנסה לחקות את הלטינית העתיקה של גדולי המחברים הרומיים, כדוגמת האורטור קיקרו, ההיסטוריון ליוויוס והפילוסוף סנקה. פטררקה ובני זמנו ראו בלטינית שפה גברית ותבונית; בעוד האיטלקית בניב הפלורנטיני המקומי הייתה שפת האם, השפה הנרכשת מינקות ללא מאמץ, והקרובה מתוך כך אל הרגש והרכות האימהית, הלטינית – ובעיקר הלטינית הקלאסית – נתפסה כשפת האב, השפה הנרכשת בלימוד ומאמץ בבתי ספר של מורים קפדניים. בשל היותה שפה נרכשת נתפסה אז הלטינית גם כשפה אוניברסלית, כזו שאינה תלויה בזמן ובמקום ספציפי: זוהי השפה המאחדת בין מחברים שחיו בימי האימפריה הרומית לבין כותבים בהווה, בין אלו שיושבים בפירנצה לאלו הנמצאים בפריז או בפלנדריה. לנוכח עולם הניגף במגיפה, הלטינית הקלאסית שימשה לפטררקה בסיס שעליו ראוי לבנות עצמי חדש – סטואי ויציב, וחברה חדשה – אוניברסלית, תבונית ואליטיסטית במהותה. קובץ הפמיליארס היה במידה רבה בחזית של פרויקט הומניסטי זה.

***

באותו זמן שבו שקד פטררקה על עריכת קובץ מכתביו, חברו ולעיתים תלמידו ג'ובאני בוקאצ'ו קיבץ יחדיו לאוסף סוג אחר לגמרי של כתבים – סיפורים קצרים, או "נובלות". למאה הנובלות שהרכיבו את הדקאמרון הוסיף בוקאצ'ו סיפור מסגרת שמתחיל בתיאור מדוקדק ומחריד של המגיפה השחורה שפקדה את פירנצה באביב 1348 (כמו במגיפת הקורונה, גם המגיפה השחורה הכתה חזק במיוחד בערי איטליה). ואולם, בעוד פטררקה פתח את אוסף מכתביו בתיאור המחיר האישי הכבד ששילם, בוקאצ'ו, שככל הנראה שהה בפירנצה בזמן המגיפה והיה עד ישיר למתרחש, התמקד בעיקר בהתפרקות המרקם העירוני של פירנצה והתמוססות הקשרים האנושיים הבסיסיים ביותר בין תושביה. הדקאמרון כולו נפתח במשפט "מידה אנושית היא לחמול על האומללים" (התרגום שלי, ג"ז), ולאורך הפתיחה ליצירה בוקאצ'ו מדגיש את היעלמותן המוחלטת של החמלה והאנושיות מהעיר לנוכח המגיפה.

לפי תיאורו של בוקאצ'ו, תסמיני ההידבקות במחלה היו בליטות שהופיעו על העור באזור המפשעה או בית השחי. מרגע הופעת התסמינים, הנדבק מת בתוך פחות מיממה. גם בקרב בעלי החיים המצב היה דומה: חזירים שחיטטו בחפציו של אדם שמת מהמחלה פרפרו על הרצפה כעבור שעה קלה "כמו בלעו רעל" (תרגום גאיו שילוני ואריאל רטהאוז, כרמל, 2002). הפחד מהידבקות, לאור זאת, היה עצום, והוביל לכך שאנשי פירנצה היו מכוונים ב"אכזריות רבה" לעניין אחד בלבד: "איך להימנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם" (המושג "אכזריות", ההפך מה"חמלה" שבה פתח בוקאצ'ו את הטקסט, חוזר שוב ושוב לאורך תיאור המגיפה). חולים, כותב בוקאצ'ו, "גוועו זנוחים כמעט לגמרי". מתים הושלכו בצידי הדרכים בלי שזכו לקבורה נאותה ול"דמעות חמלה" של קרוביהם. שכנים נרתעו זה מזה. והמפתיע מכול, לדידו של בוקאצ'ו, היה שלנוכח המצוקה, "אח נטש את אחיו, דוד את אחיינו, אחות את אחיה, ולעתים קרובות גם נטשה אשה את בעלה". אפילו אבות ואמהות, בוקאצ'ו מסכם, "נרתעו מלבקר את בניהם ומלטפל בהם, כמו לא היו בשר מבשרם". פירנצה, במילים אחרות, חזרה בעקבות המגיפה למעין מצב טבע פראי ואכזרי.

בתום התיאור המאיים של קריסת העיר, בוקאצ'ו עובר להתמקד בחבורה של עשרה צעירים מבני פירנצה – שבע נשים ושלושה גברים – המחליטים לעזוב את העיר ולעבור לאחוזה כפרית עד יעבור זעם. כדי להעביר את הזמן, החבורה מחליטה לעסוק בפעילות משותפת: סיפור סיפורים. במשך עשרה ימים כל אחד מהם מספר סיפור אחד ביום, ובסך הכול מאה. הסיפורים המרכיבים את הדקאמרון רבים ומגוונים: טרגדיות אוהבים קורעות לב, סיפורי זימה של כמרים ונזירות, תעלולים שונים ומשונים שעושים בעלים לנשותיהם ולהפך. הדקאמרון ידוע, במידה רבה של צדק, בעיקר בשל המיניות המופגנת שלו, הלעג לממסד הכנסייתי והתחכום המשעשע של דמויותיו הססגוניות – קלילות ושעשוע הבולטים על רקע הקדרות הטרגית של המגיפה שבה נפתחת היצירה.

ולצד זאת יש לסיפורי הדקאמרון גם פן רציני ביותר, שמטרתו היא במידה רבה לחדש את החמלה והערבות ההדדית שנעלמו מן העיר בזמן המגיפה. הפעילות הספרותית, אחרי הכול, היא הבסיס שעליו בונה חבורת המספרים את החברה האידילית שלה, האנטיתזה לפירנצה מוכת המגיפה. מתוך האמונה בכוחה של הספרות לעורר חמלה וסולידריות, בוקאצ'ו, בניגוד לפטררקה, בוחר במופגן לכתוב את יצירתו בניב הפלורנטיני המקומי ולא בלטינית, וזאת כדי לפנות לקהל קוראים רחב ככל שניתן מקרב בני עירו, נשים וגברים כאחד.

בד בבד, בוקאצ'ו, כמו פטררקה, מדגיש כיצד הספרות יכולה וצריכה לספק נחמה לקוראיה בשעת משבר. מיד לאחר שהוא מצהיר ש"מידה אנושית היא לחמול על האומללים", הוא מוסיף שאותה חמלה היא המובילה אותו לכתוב את סיפוריו, כדי לספק נחמה לקוראיו (ובעיקר לקוראותיו, כפי שהוא מדגיש). נחמה זו טמונה לדידו בהנאה ובעונג שהספרות מיטיבה לספק, אולם לא רק: לאורך הסיפורים, ובעיקר בסיפורי היום השני, אנו פוגשים שוב ושוב בדמויות של נשים וגברים הנאבקות בתלאות הגורל בעיקשות ובנחישות, שומרות על תקווה, ובסופו של דבר מצליחות בתחכום ובעורמה להשיג את מטרותיהן. הטמעת התקווה ביכולותיו של האדם ליצור ולהתחדש גם על רקע האסונות הגדולים ביותר היא אם כן מרכיב מרכזי בנחמה שמציע הדקאמרון לקוראים – נחמה שנמנעת במכוון מהישענות על מוטיבים דתיים מקובלים בתקופה.

כך, בעוד פטררקה חוזר לנוכח הטראומה של המגיפה אל האידיאל הסטואי של השליטה העצמית, בוקאצ'ו מדגיש את הצורך בערבות הדדית, יוזמה ותקווה; בעוד פטררקה מספק מודלים היסטוריים של יציבות וסבלנות אל מול תלאות הגורל, בוקאצ'ו מתמקד בעלילות מלאות חמלה, תשוקה ותחכום אנושי; ובעוד פטררקה בוחר לכתוב את יצירתו בלטינית הקלאסית, שפת האב הנגישה לקהל מלומדים אוניברסלי אך מצומצם, בוקאצ'ו כותב את יצירתו בניב הפלורנטיני המקומי, שפת האם והרגש, הזמינה לבני כל המגדרים והמעמדות בעירו.

הן הפמיליארס של פטררקה והן הדקאמרון של בוקאצ'ו יזכו להצלחה עצומה במאות שלאחר כתיבתן וישפיעו עמוקות על שורה ארוכה של יצירות שיבואו אחריהן: פטררקה יתרום תרומה מכרעת לעליית ההומניזם האירופי של ארסמוס, תומאס מור ואחרים, שבו יהיה לאידיאלים הסטואיים של תבונה, שליטה עצמית ואוניברסליות תפקיד מרכזי. הדקאמרון, מצידו, ישפיע רבות על עליית הספרויות הלאומיות של ראשית העת החדשה, כמו במקרה של צ'וסר באנגליה, מרגריט דה נוואר בצרפת וסרוונטס בספרד. שלא במקרה, היצירות המקומיות הללו ישימו את הדגש על עולם האהבה, הרגש והגאווה הלאומית המתהווה, ויציבו אלטרנטיבה מתמדת למגמות האוניברסליות והאליטיסטיות של ההומניזם הלמדני. הקונפליקט בין שתי המסורות הללו ימשיך להדהד עמוק אל תוך הרומנטיקה של המאה התשע-עשרה ואף מעבר לכך. לא יהיה זה מוגזם לטעון, אם כן, שבבסיס העולם הספרותי והאינטלקטואלי של ראשית העידן המודרני ניצבת הטראומה של המגיפה השחורה. אילו יצירות חשובות יצמחו בעקבות המגיפה של ימינו, איזה סוג של נחמה יספקו ואיזה עולם ייעצבו – נצטרך להמתין ולגלות.

 

ד"ר גור זק הוא ראש החוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מתמחה בספרות איטלקית ולטינית של שלהי ימי הביניים והרנסנס, ומתעניין במיוחד בקשרים בין ספרות, אתיקה ורגשות בתקופה.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: דינה פון־שוורצה (מסתאי) על שירתה של נלי זק"ש

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת עיון | אל אזורי הצל

"היא מתבוננת לאחור אך מספרת לנו בה בעת משהו קריטי מאוד, סמוי מאוד, על הזמן הזה שמתוכו הדברים נכתבים ונקראים". נעמה צאל על ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית״, קובץ מסות מאת מיכל בן־נפתלי

מאיה אטון, תצריב קו, גיר ואקווטינטה, 28.5X38.5 ס״מ, מתוך "הליכת ירח", ספר אמן המורכב משנים־עשר תחריטים, הוצאת גוטסמן, 2019, מהדורה 35 + 5 A.P

.

בת הזמן

מאת נעמה צאל

.

"איזו תביעה יש לזמן על הכתיבה?" שואלת מיכל בן־נפתלי בפתיחת ספר מסותיה החדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית; ואמנם, המסות המקובצות בספר הזה נֶהגו, במקורן, מתוך תנאי המחשבה הצרים, המובהקים כמעט, של הזמן הזה: דברים קצרים בערב השקה בן עשרים משתתפים, הרצאה בכינוס של מחלקה לספרות על סף סגירה, רשימה על ספר שעומד עוד רגע לרדת מן המדפים, עוד דברים לערב השקה נוסף, בחנות ספרים קטנה אחרת, אולי עשרה אנשים מצטופפים בקהל.

איך לחשוב מתוך הזמן הזה? בהרבה אשנבים. בכניסות צדדיות; כיכר העיר שבה הייתה מתכנסת קהילת ההגות של המקום הזה הפכה זה מכבר לאתר בנייה רועש. לא ברור עוד מה בונים שם. אבל בני הקהילה נהדפים אל שולי הכיכר, להיפגש להרף רגע באתרי התקבצות ארעיים, שמהם ישובו כל אחד בבדידות אל פינתו, ינסו להמשיך ולקיים משם, איכשהו, איזו גרסת דיאלוג שניתן לאחוז בו, קהילת בודדים.

כל אחת מן המסות המקובצות בספר הזה, שנהגו במסגרות הארעיות הללו במהלך שלוש־עשרה השנים האחרונות, היא קודם כול, לכן, גם מעשה אריגה חרישי, לא מובן מאליו, של אותה קהילה; ולכן כל אחת מן המסות הללו נאבקת, בלשונה של בן־נפתלי, "מאבק אפקטיבי בתנועה הליניארית, העיקשת והחד־כיוונית של הזמן, מחוללת מאמץ שאפשר לכנותו 'הומניזציה של הזמן', כלומר מתן צורה אנושית לחומר שהוא הזמן."

ואולי לא במקרה, לכן, מסת הפתיחה לספר החשוב הזה (שכל הווייתו מתנערת בעצם מן התואר הזה, "חשוב"), עוסקת בזמן: בכתיבה ובזמן. בן הזמן, היא כותבת שם, מי שבאמת שייך לזמנו, "חי את הזמן בתנועה כפולה של מוטרדות והתכנסות, שייכות ללא תקנה והפניית עורף." והיא מצטטת מן המסה הנפלאה של ג׳ורג׳יו אגמבן על בן הזמן:

בן־הזמן האמיתי, מי שבאמת שייך לזמנו, הוא זה שלא מתיישב איתו באופן מלא ולא מתאים את עצמו לדרישותיו, ובמובן זה הוא איננו עכשווי. אלא שדווקא בשל כך, ובדיוק על שום החוסר הזה ובאמצעות האנכרוניזם הזה, הוא מסוגל לתפוס את זמנו ולהבין אותו יותר מאחרים […] נתיב הגישה אל ההווה הוא בהכרח ארכיאולוגי. אבל זו לא ארכיאולוגיה שחוזרת אל עבר רחוק, אלא לאותו חלק בהווה שאיננו מסוגלים בשום אופן לחיותו.

ובאמת, מיכל בן־נפתלי מפנה את מבטה לאחור: רוב הטקסטים שבהם היא קוראת הם טקסטים מובהקים של המאה הקודמת: מרסל פרוסט, סמואל בקט, זיגמונד פרויד, מרטין היידגר, חנה ארנדט, לאה גולדברג או רולאן בארת; אבל כמו במעשה התרגום שלה לספר שיבה לריימס, ספר על זמן ומקום אחרים, שדרכו אנחנו לומדים משהו קריטי מאוד על הזמן והמקום שלנו – כך גם כאן, היא מתבוננת לאחור אך מספרת לנו בה בעת משהו קריטי מאוד, סמוי מאוד, על הזמן הזה שמתוכו הדברים נכתבים ונקראים.

"מה רואה מי שרואה את הזמן שלו, את החיוך המטורף של המאה שלו?" שואל אגמבן ב"בן הזמן"; ונדמה שמיכל בן־נפתלי, בהצטברות הקריאות שלה בספר הזה, מולידה איזו תובנה, עמוקה מאוד גם אם לא ממש מנוסחת ככזו, על ראשיתה של המאה ה־21. אבל לעומת יצירות שמישירות מבט אל אור השמש המסמא של ההווה (למשל יצירת המחול 2019 של אוהד נהרין, או תערוכת הצילומים 2017 של וולפגנג טילמנס שהוצגה לפני כשלוש שנים במוזיאון הטייט בלונדון) – הספר הזה פונה הצידה מההווה־הדחוף אל אזורי הצל.

הגותה של מיכל בן־נפתלי מפנה עורף גם לפעולת ההמשגה; לכן קשה לגדור גדר ולהמשיג את ההבדל הזה בין המאות שמתגלה בחריפות בקריאה; צריך לקרוא, לפגוש בזה. אבל אולי אפשר לסמן משהו מן ההבדל בכל זאת, משהו הקשור אולי יותר בתנאי הכתיבה שמתוכה המחשבה הזו על המאה ה־21 נולדת.

באחד הרגעים המרתקים בספר, מצטטת בן־נפתלי מתוך מאמרו המרכזי של דן מירון על יהודית הנדל. הדברים ניצבים שם כמצודה: מובלעת זרה בתוך הטקסט של בן־נפתלי הנרקם סביבו. ונדמה שיותר מאיזה ויכוח עם תוכנו המבריק (וכל הספר הזה מתנער מן המושג הזה, "ויכוח", ומינה וביה גם מן התואר "מבריק"), בן־נפתלי מעמידה איזה מבט זר לטון שלו, לקול החושב, ובתוך כך גם לזמן האחר שמתוכו הדברים נחשבו: האקדמיה הירושלמית בשיא כוחה, כיכר העיר במלוא תפארתה של רפובליקת הגות ערנית, מרובת משתתפים. ואמנם, ממד מסוים של אֵבל על הזמן ההוא עולה כמעט מכל אחד מדפיו של הספר; "אין עמוק מהאבל," היא כותבת בהקשר אחר, שמהדהד את האבל שנמצא גם במסות האחרות. אבל בה בעת, גם חופש גדול. כי כמה חופש מתגלה בכתיבה הזו, העכשווית, שבן־נפתלי היא אחת ממנסחותיה המרכזיות, כמה חופש במחשבה הזו שנולדת מתוך קרעים והיעדר מרכז, אבל גם מצליחה בתוך כך לשמוע גוני־קול אחרים, שאולי הדיהם לא יכולים להגיע אל מרכז הכיכר. הקשב האחר של בן־נפתלי נמצא בכל אחת מקריאותיה, קשב ל"דממה המשתלטת בתוך הלשון" (עמ' 142), לרגעים שבהם הספרות "רוצה־לא־רוצה לומר" (עמ' 57).

מיכל בן־נפתלי מוסרת "הרגשת עולם", כמו שכינתה את זה לאה גולדברג, הרבה לפני שהיא מנסחת, אם בכלל, "השקפת עולם": לא המשגה, גידור הגדרות, אלא קודם כול הוויה פרושה, מלאת סתירות: פעמים רבות היא פשוט מצטטת משפטים יקרים מן הטקסט שבו היא קוראת, מעמידה אותם זה לצד זה בלי לומר עליהם כלום. ובדיוק מתוך כך אנחנו מבינים ממש את הכול.

וכך היא יכולה לראות כיצד יהודית הנדל, לאחר מותו של אהובה ובן בריתה הצייר צבי מאירוביץ', מספרת לא רק "סיפור של שחרור ופריצה קדימה […] עיבוד האבל וההתגברות עליו" (עמ' 193), כפי שמזהה מירון; אלא גם כיצד מאירוביץ' ממשיך כל הזמן להימצא בלב הווייתה, בלב היומיום שלה במובן הנעלה ביותר וגם הפרוזאי ביותר של המילה. "אפשר לחיות גם עם אדם מת," כותבת בן־נפתלי באחד הרגעים המצמררים בספר. זה יכול להיות "המצב האנושי המציאותי ביותר. [הנדל] מתיישבת לכתוב 'ספר עם לילה', ספר עם שתיקה שנמשך לעבר הלא־כלום."

ההגות של דן מירון בוהקת פתאום מאוד, אחרי הדברים האלה, כמחשבה־של־יום; הגותה של מיכל בן־נפתלי היא הגות עם לילה. וכך היא יכולה גם להבחין בחשיבותו של הציטוט הזה, של הנדל, להעמיד דווקא אותו במרכז הטקסט שלה, ואחריו, כפי שצריך, לשתוק: "אמרתי היום לעצמי, בפליטת פה משונה, לעבור את היום המת עם האיש החי. רציתי כמובן להגיד, לעבור את היום החי עם האיש המת."

אולי רק מבעד להגות־עם־לילה הזו, הקשורה בעבותות חזקים כל כך לתנאי המחשבה של הזמן הזה, יכולה בן־נפתלי גם לראות, במסה אחרת, כיצד חנה ארנדט היא לא רק הניצולה היהודייה, הקורבן, לנוכח היידגר, המורה הגדול, הבוגד בה בגידה כפולה; אלא גם כיצד היא, אחרי כל השנים שחלפו, פליטה שעקבות הפליטות הקשים לא שככו בה, ובה בעת גם הוגה בשיא כוחה, החוזרת לבקר אצל המורה התשוש, החלש מבחינה אינטלקטואלית, הזר לעולם הזה שאחרי המלחמה, אוהבת אותו עדיין, נותנת לו את הסליחה. אני זוכרת הרבה מורים שלי שהעירו בזלזול מופגן על הסליחה הזו, המאוחרת, של חנה ארנדט למרטין היידגר. מיכל בן־נפתלי מתבוננת בה בקשב עמוק, חושבת דרכה. ומזכירה כי בתוך ריבוי המילים הגדול, כי בבסיס אבני הבניין הנישאים של המחשבה, קודם כול, יש אנשים.

במובן זה הגותה של מיכל בן־נפתלי כרוכה לבלי הפרד בפרוזה שלה. כי היא מתגלה כאן שוב, ואולי בעוצמה הגדולה ביותר עד כה (אבל שוב היד מתנערת מן התיאור הזה, "עוצמה"), כאחת החוליות המשמעותיות של השושלת הקצרה אך החזקה של סופרות־הוגות, לצד לאה גולדברג או רונית מטלון, לצד וירג'יניה וולף, סופרות־הוגות שההגות היא חלק מן הפרוזה שלהן והפרוזה, כלומר ההתבוננות בחיים עצמם, ההקשבה לבני אדם עצמם, נמצאים בלב ליבה של מחשבתן.

במסה נפלאה שלא כונסה בספר הזה בן־נפתלי חוזרת אל טקסט שכתבה לפני עשרים שנה. היא מתארת בצלילות את הקושי לחזור אל אותה צעירה שמנסה לגבש את קולה בהיעדר־כמעט של שושלת נשית כזו. "לכתוב באותה השעה פירושו היה בשבילי להיות אישה ללא גוף," היא כותבת שם, ומנסה לחשוב על עצמה מול הכותבות הצעירות יותר, היום: "אני שואלת את עצמי האם 'אנחנו', מרובות פנים ככל שהיינו, מילאנו את החובה הבין דורית שלנו ועזרנו להן להתקרב אל עצמן יותר מכפי שיכולנו אנו להגיע אל עצמנו. נדמה לי שכן." (תיאוריה וביקורת 50, עמ' 91). זוהי כמובן, כדרכה של מיכל בן־נפתלי, לשון המעטה. הספר הזה הוא נתיב קריטי כל כך של יוצרות צעירות יותר בפנייתן אל עצמן, בניסיונן לחצוב את קולן. והוא פיסה משמעותית כל כך בתוך שמיכת טלאים יקרה, שמחריד כמעט לחשוב על המקום הזה בלעדיה, שמיכה שנטלאה במשך שנים ארוכות, המכילה פרוזה, הגות ותרגום; שאורגת בה בעת שושלת נשית ומחברת קהילת הגות מובסת, קהילה, שפרגמנטרית ככל שתהיה, מוצאת לה שוב ושוב בעבודתה של מיכל בן־נפתלי מקום נדיר להתקבץ סביבו, בשוליה של אותה כיכר ארכאית, "לחלץ את החומרים הכאוטיים האקראיים של החוויה, ואת הרגשות החמקמקים שליוו אותה […] להטעין במשמעות את הכרונולוגיה הסתמית של חיינו היומיומיים." (לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, עמ' 16).

 

נעמה צאל, כותבת פרוזה ומסה, מייסדת ועורכת סדרת "מעבדה" לספרות ניסיונית בהוצאת רסלינג ומרצה בכירה במכללת ספיר. ספרה "הם דיברו בלשונם: הפואטיקה של יהושע קנז" ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2016. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים, בהם גרנטה, עיתון 77 ואורות. בקרוב יראה אור בהוצאת אפיק ספרה "שימי ראש". קטעים ממנו פורסמו במדור "בעבודה" בגיליון 71 של המוסך.

 

מיכל בן־נפתלי, ״לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות״, הוצאת כרמל ואוניברסיטת בר־אילן, סדרת פרשנות ותרבות, 2019.
.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | ככה אתה רוצה, להיות הפגנה של מישהי?

"כולם הביטו בנו בנחת לפי התור, אסירי תודה שמישהי כמוה נמצאת עם מישהו כמוני, בשעה שהם מצידם היו מקבלים כל אחת." סיפור קצר מאת אלי חביב

עידו מרקוס, מתוך הסדרה "רכילות", שמן על בד, 34X24 ס"מ, 2017

.

כל הלילה לא נרדמתי

אלי חביב

 

כל הלילה לא נרדמתי. זה היה הלילה השני של ראש השנה. בליבי התפללתי לשנה טובה יותר מאלו שעברו עליי אבל רוב הזמן השתעממתי מעצמי ומהמחשבות שלי והתפללתי להירדם.

תפילותיי, כרגיל, לא נענו. ביקשתי רחמים מהמנורה שדלקה בסלון אבל היא המשיכה בשלה בשיוויון נפש. היה חג, ובחגים האורות נשארים דולקים. שלא נוכל להתחבא. לפנות בוקר התיישבה יונה מאחורי החלון הגדול של הסלון והתחילה להמות. יונים הומות במקצב לא קבוע כדי להפתיע את השקט כל פעם ממקום אחר. אולי זה סימן, חשבתי. אולי זה סימן שאני צריך להתחיל להרוג יונים. לאט התערבבה ההמייה בדממה שלפני שהעולם מתחיל ללכת ואני התרגלתי וחזרתי לחכות לשינה שתיפול עליי. רק כשדודה רחל הגיעה ופתחה את החלונות כדי שהאור ייכנס הבנתי שעוד לילה עבר ואני לא ישנתי בכלל. עצמתי עיניים. אני משער שהיא הביטה בי ברחמים, מקופל בתוך ספה שקצרה ממני בחצי מטר, לפני שהלכה אל המטבח.

"תשתה משהו?" היא שאלה משם ואני סירבתי בנימוס. טקס קטן וקבוע. דודה רחל מנסה תמיד לפתור את בעיות העולם עם אוכל, או לפחות להשכיח אותן עד שהיא כבר לא תהיה שם כדי להתמודד, ואילו אני מצידי חונכתי בנימוס אירופאי לסרב מיד כשאני נשאל, עוד לפני ששקלתי את ההצעה ובוודאי לפני שהתחרטתי על הסירוב המותנה הזה שלי. אם כי הפעם הסכמתי עם עצמי. גם כי שתיתי הרבה באי-מרוצת הלילה ובעיקר כי לא היה לי חשק לשמוע הטפות כל כך מוקדם בבוקר. האחיינית שלי נכנסה אל הסלון, גוררת אחריה סמרטוט שעשוי מבובה. לא היה לי כוח לחייך והיא מצידה לא העמידה פנים שאני נמצא בחדר.

"בוקר טוב אנה." אמרה הדודה מהמטבח.

"שוקו." ענתה אנה. "אני רוצה שוקו."

"תאמרי בבקשה," דרשה הדודה בתקיפות ואנה זרקה בבקשה בריפיון, קורבן לאלוהי הקקאו. התיישבתי על הספה והרמתי תיק רופא קטן מפלסטיק כחול שהיה מושלך על השולחן שלידי. שנה שמתחילה ככה.

"בבקשה," הגישה הדודה את השוקו. "ומה אומרים?"

אנה פתרה את החידה באדישות ושתתה.

"את אוהבת את הדוד מתי?" שאלה הדודה שלי.

"לא," אמרה אנה וצללה שוב אל השוקו, לגמה מהקש, ומבלי להרים את ראשה הוסיפה, "את יכולה להגיד לדוד מתי שיחזיר לי את התיק הכחול?"

"את יכולה לומר לו בעצמך."

"לא, את תגידי."

חישבתי במהירות מהי הקשת שבה אצטרך לזרוק את התיק הקטן אל השולחן כדי לסיים את השיחה המעניינת הזו בבוקר חגיגי שכזה, וזרקתי. אנה חזרה אל הקש שלה. תמיד הייתי טוב במתמטיקה כשזה לא משנה.

"אני אוהבת את הדוד מתי," אמרה הדודה בטון מתגרה.

"לא," ענתה לה אנה, "רק אני אוהבת את הדוד מתי."

מן המסדרון נשמעו צעדים מתעוררים, לא לגמרי בטוחים ביכולת שלהם להתמודד עם המשקל שקפץ עליהם פתאום. דודה שלי אספה צלחת אקראית מהשולחן ולקחה אותה למטבח, אנה נשפה בקשית אל תוך השוקו והיונה חזרה והמשיכה להמות. אשתי עצרה לרגע את צעדיה המתעוררים בכניסה לחדר האמבטיה, חייכה לאנה ואמרה בוקר טוב, כשהטוב כבר נעלם איתה מעבר לדלת. בעיניים שלה, העייפות והמלאות, היה נדמה לי שהספקתי לראות הכרת טובה קלה על שטרחתי להירדם בסלון. אני מצידי הבטתי בדלת הנסגרת מאחוריה וחשבתי שאפשר להרוג יונה עם תיק פלסטיק כחול.

אתמול בסעודת החג היא נראתה נהדר. היא תמיד נראית לי נהדר, אבל כשיש עוד אנשים מסביב, אני יכול לראות דרך העיניים שלהם שהיא עוד יותר נהדרת ממה שנראה לי. לפני כל סעודת חג כולם עומדים ליד השולחן ומדברים לפני שהם יושבים ליד השולחן ומדברים. אני הרגשתי זר כמו פעם. הזכרתי לעצמי שזו המשפחה שלי אבל רק הרגשתי שאני נופל עמוק יותר לתוך הבדידות שלי. והיא לא הייתה לידי כדי שאוכל להיאחז בה. קרש ההצלה שלי, השרוולית המתנפחת. אנשים ואני מעולם לא אהבנו במיוחד זה את זה. כך היה תמיד, והיא שינתה את זה. לפחות בהתחלה. נכנסתי רגע למטבח כדי להיכנס לאנשהו. הסתכלתי סביב. המטבח נראה נטוש בלי הדודה שלי בתוכו. זה היה אחד מאותם רגעים בודדים שבהם היא יצאה כדי לנזוף בכולם שישבו לשולחן כי הכול מוכן והיא תכף תשוב למטבח כדי להכין עוד מהכול. עמדתי שם והבטתי באשתי עומדת במרפסת עם יעקב, בעלה של הדודה הקטנה. הבטתי בה והחזקתי את כוס הקידוש של יעקב ביד למקרה שמישהו ייכנס ויתהה מה אני עושה שם. היא לבשה חצאית אפורה צרה שנסגרה במעטפת קפלים דקה על המותן וחולצה לבנה, פשוטה בעיניי, מבד רפוי וגלי שלא הדגיש כלום ולמרות זאת ידע לספר את מה שרק הוא ידע. יעקב יכול היה להיות אבא שלה, אילו רק היה קר ועשיר יותר והרבה פחות מוזר וטרחני. היא הקשיבה לו במסירות והביטה בו כאילו אין מרפסת אחרת שהייתה מעדיפה להיות בה כעת, מסדרת מדי פעם את צווארונה ללא צורך. הכרתי את המחווה הקטנה הזו שלה. בריחה קטנה של אמת שלעולם לא תצא החוצה. יש מרפסות אחרות והוא לעולם לא ידע עליהן. העברתי את הכוס מיד ליד והסתכלתי שוב על גופה, משוכנע שאת הבגדים הצנועים למדי שהיא לובשת היא כדי לכבד את יעקב שחוזר אט־אט בתשובה במשך הרבה הרבה זמן. היא חושבת על הכול. יעקב לקח עוד שאיפה מהסיגריה שהדליק מנר נשמה שהשאיר במיוחד למטרה הזו. בחגים הוא פורח.

"אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק להדליק אש בשבת. תראי, בן אדם, מה כל כך דחוף לו להדליק אש? ודווקא בשבת, כשהנשמה רוצה יום בלי אש? יום אחד? הרי יש שישה אחרים להדליק כל מה שרוצים, אז מה בסך הכול ריבונו של עולם מבקש מאיתנו? כל כך הרבה הוא נותן לנו. צריך רק להסתכל מסביב כדי לראות את כל הטוב שקיבלנו."

עמדתי במטבח והסתכלתי מסביב.

"מה זה יום אחד בלי אש? אם לא הסיגריות, מזמן הייתי מפסיק." והיא מקשיבה לו, בעיניים ערות ומלאות, מהנהנת. היא קהל נהדר, ויעקב, שבימים כתיקונם מסתפק בסתם קהל ואפילו בפחות מזה, מנצל כל רגע לייצג בגאון את ריבונו, עד שדודה רחל מזדמנת ומצילה אותה מהנואם.

"באת לנוח? כל הערב עומדת במרפסת ומדברת? קדימה, תיכנסי פנימה לעזור. את לא רואה שאת מפריעה ליעקב לחזור בתשובה?" ורגע לפני שיעקב מתחיל למחות היא חוטפת אותה מהמרפסת פנימה אל המטבח שהיה שלי עד אותו הרגע. אני מרים את הכוס מעט והן נכנסות ומצחקקות.

"מתי, זאת האחריות שלך! לא משאירים פצועים עם יעקב," אומרת דודה רחל בשקט מספיק כדי שאפשר יהיה לשמוע אותה במרפסת.

"זה בסדר," אשתי עונה לה בשמי, "זה דווקא היה מעניין."

הדודה מביטה בה במבט שהיא שומרת לרוב לאנשים כמו ישו ודומיו.

"תבואי ביום העצמאות, ניתן לך להדליק משואה," הדודה אומרת, והיא צוחקת. קהל נהדר.

"יום העצמאות, זה עוד כל כך הרבה זמן," היא אומרת קצת לדודה וקצת לעצמה. דודה רחל חייכה חיוך מורכב והביטה בי בקשת רגשות שלא התעכבתי לפענח לפני שהפניתי מבט.

"בואי, את תשבי לידי," לקחה אותה הדודה מהמטבח והשאירה אותי עם נר הנשמה של יעקב. הבטתי בשלהבת המרצדת, הבטתי מסביב בכל הטוב שקיבלתי, כיביתי את הנר בנשיפה ויצאתי אל השולחן.

הדודה ויתרה על מקומה לטובת אנה, שבכתה ודרשה את המקום הנכסף, והצד השני של אשתי היה שמור לי באופן קבוע. נדמה לי שאנה היא פשוט היחידה שמרשה לעצמה לעשות את זה בקול רם, ולמעשה רוב בני המשפחה היו בוכים ודורשים מקום לצידה אילו רק יכלו. במיוחד יעקב, שעמד לידה עכשיו והכין אותה לטקס, "זה כמו חתונה, בגלל זה קוראים לזה קידוש, כמו קידושין, רק בקטן. ויש יין, ולבושים יפה והכול."

"כן, זה כמו חתונה," התערבתי. "את זוכרת, נכון?"

היא הביטה בי וחייכה. "בואי," אמרתי, "יעקב צריך להתרכז ואנה עוד רגע מתמוטטת." הנחתי יד על מעטפת הקפלים הדקה ולקחתי אותה מיעקב, שנזכר שהוא צריך להתרכז. זו הייתה האחריות שלי. עמדנו לצד השולחן והקשבנו ליעקב מחתן אותנו עם מישהו שלא הגיע עדיין. היא חיבקה את אנה ואני חיבקתי אותה. כמו משפחה קטנה. דקר לי קצת בצד שמאל. כוס היין שעברה בין כולם בסוף הקידוש דילגה עליה כמובן. כולם הביטו בנו בנחת לפי התור, אסירי תודה שמישהי כמוה נמצאת עם מישהו כמוני, בשעה שהם מצידם היו מקבלים כל אחת. הם היו מאוהבים בה. ההפך לא היה נכון לגבי המשפחה שלה, שראתה את הדברים כמות שהם. מישהי כמוה, ואני.

בהתחלה כולם חשבו שזו פרשייה חולפת. המשפחה שלי, המשפחה שלה, היא ובעיקר אני. אבא שלה אמר לי את זה פעם כשמצאנו את עצמנו לבדנו במטבח, שותים קפה.

"אתה בחור טוב, אני לא אומר, אבל אתה הרי יודע שהיא עושה את זה בכוונה. יוצאת איתך. בגלל שאני חושב שמגיע לה יותר. אז רק תחשוב אם ככה אתה רוצה. להיות הפגנה של מישהי."

עמדתי שם עוד רגע וכשהיה ברור לשנינו שאין לי מה לומר יצאתי מהמטבח. הזמן חלף ואני נשארתי. הם כבר לא היו משועשעים מהגחמה הזו שלה לאמץ אותי. האדישות שלהם החליפה צלילים. ואנחנו לא הלכנו לשם יותר. היא הייתה היחידה שלא העירה לי על הדרך שבה בחרתי לחיות. ליתר דיוק על כך שלא בחרתי דרך לחיות. לפניה החיים היו תקופה שהייתה צריכה לעבור. כמו שירות צבאי. מעולם לא חסר לי אוכל או משהו ללבוש ומעולם לא ביקשתי משהו אחר. עבדתי בעבודות מזדמנות, עם הידיים. אהבתי להרים דברים כבדים, לצבוע, לתקן. לסיים יום עבודה כשאני צריך מקלחת. זה הרגיע אותי, הרגיע את העצב הדק שהלך אחריי לכל מקום. התרחקתי מאנשים. את דירת החדר הקטנה שגרתי בה מילאתי בי ובשקט. הייתי מוכן לעשות את מה שהיה צריך לעשות, ולא הפריעו לי דברים כמו כבוד עצמי או אמונה, שכן לא סבלתי מאלה. אבל חוסר שאפתנות מציק לשאפתנים, וכולם לקחו אותי לשיחות, הזמינו אותי לארוחות על חשבונם שאראה מה השאפתנות שאין לי מונעת ממני. תמיד שילמתי על החלק שלי. הם עשו את זה מדאגה, מאהבה ומפחד ואני לא כעסתי ולא שיניתי בחיי דבר. היא מעולם לא ביקשה שאשנה. היחידה שלו הייתה מבקשת, הייתי משנה.

נישאנו, למורת רוחה של משפחתה ואולי בגללה. עכשיו, אחרי אחד־עשר חודשים שאנחנו יחד, אני מרגיש שהפרשייה החולפת מתחילה סוף־סוף לחלוף. אולי אבא שלה צדק אז במטבח. אולי זה באמת הרצון להפגין שנגמר לה, אולי הכוח. משהו נגמר. ואני אוהב אותה כל כך.

לפני שיצאנו בסוף הארוחה מהבית של סבתא לבית של דודה רחל, ששם אני ואחי ישנים בחגים מאז שהיינו קטנים, היא קמה והתנצלה, אמרה שהיא קצת עייפה. סבתא מיד ציוותה עליה לעזוב הכול וללכת לישון ושלא תחשוב אפילו להישאר ולעזור, וכולם ידעו שעל זה היא חושבת.
"את צריכה לנוח, זה זמן לשמור על עצמך." אמרה לה סבתא נחרצות.

יכולתי לשמוע בקולה את הוודאות בעניין ההיריון המיוחל שאיש עדיין לא ידע עליו דבר. ברור שכל השאר שמעו בדיוק כמוני. סבתא טורחת להסתיר כל כך מעט בגילה, ותכף עמדו, נרגשים, לנישוקי חג שמח ולילה טוב מסורתיים. הבטתי בה והיא הביטה בי. ראיתי שהאושר שלהם הדביק אותה קצת. היא עמדה ואני מיד עמדתי לצידה. גם אותי חיבקו ונישקו. שמעתי את יעקב לוחש לדודה הקטנה שזו מצווה והיא ענתה לו שלפחות משהו אני עושה כמו שצריך. יצאנו לאוויר העומד ושתקנו ביחד. היא הביטה בכוכבים ושלחה יד רפה אל צווארון חולצתה. יכולתי לשמוע בנשימות שלה את העייפות. יש מרפסות אחרות. רציתי לומר לה תודה על הערב אז לקחתי במקומה את התיק שלה. היא חייכה אליי. ידעתי שזה ראש השנה האחד שלנו ביחד. חיפשתי עוד משהו שיכולתי לעשות בשבילה אבל לא מצאתי. שתקנו עד הבית. כשהגענו אמרתי שאשב לקרוא קצת בסלון והיא נשקה לי על הלחי ונעלמה בחדר הקטן. אני ישבתי בלי ספר וחיכיתי שכולם יגיעו כדי שאוכל לחכות שילכו לחדרים שלהם ואני אוכל להירדם במקרה בסלון.

עכשיו ישבתי שם, הבטתי באנה והקשבתי לאשתי מצחצחת שיניים. קמתי ואמרתי שאני יוצא.

"לאן?" שאל המטבח.

"אני הולך לבית כנסת."

"לבית כנסת?!"

"כן."

"נו, שיהיה." הדודה חזרה אל הכלים ואני יצאתי החוצה.

למטה, ברחוב, התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף. מתחת לעץ המוכר ההוא, בלי השם, עם הגזע האפור המבוקע מעצמו מפחד שיבואו נערים מתבגרים להשחית אותו בהגיגיהם, וחיכיתי שיקרה משהו. ואז עברה לפניי הזונה. יצאה מאחת החצרות ברחוב והתחילה ללכת, לחזור למקום שלה, אולי לבית. אני לא יודע איך קוראים לה באמת, תמיד קראנו לה פשוט הזונה. יש מקצועות שהם גם שם. גם היא סיימה לילה כזה, בלי שינה. פתאום אמרתי "שנה טובה,"

"כן, למה לא, שנה טובה," היא ענתה בלי להביט בי, והמשיכה ללכת באדישות כאילו רק אני הופתעתי מהפנייה שלי אליה וכל הדרך לכאן אנשים רק איחלו לה שנות טובות וזרקו עליה סוכריות. הקול שלה היה נעים באופן לא צפוי. הייתי משוכנע שיהיה צרוד, חרוך מקופסאות על קופסאות של סיגריות, אבל בעצם מעולם לא ראיתי אותה מחזיקה סיגריה ומה באמת יעקב עושה עכשיו בלי הנר שלו. היא המשיכה להתרחק.

"את יודעת אם מתפללים עדיין בבית הכנסת הישן ברחוב אלפסי?"

"כן, למה לא, מתפללים, כל הזמן מתפללים," נעלמה מאחורי הפנייה.

לא נכנסתי. לא היה לי כוח להרגיש לא שייך, לא הייתה לי כיפה ולא הבנתי מה אני עושה שם. עמדתי בחוץ והסתכלתי על בית הכנסת בולע לתוכו לאט אנשים מאמינים שלא התעוררו עדיין, מחזיקים תיקי פלסטיק וקטיפה זולה. אחד מהם עצר לידי.

"אתה כבר פה, למה שלא תיכנס?"

לא הבנתי את הקשר ועוד לפני שלא הבנתי סירבתי בנימוס. גם הפעם הסכמתי עם עצמי, אחר כך התחרטתי ואז שוב הסכמתי עם עצמי. חשבתי לבקש ממנו שיתפלל עליי אבל לא היה לי כוח, הרגשתי מגוחך ומעורר רחמים ומלבד זאת הוא נכנס פנימה רבע שעה לפני שבכלל חשבתי על הרעיון. התיישבתי על ספסל ברזל ירוק ומתקלף מול שער הבית כנסת וחיכיתי שהכול ייגמר כדי שאוכל לחזור הביתה.

.

אלי חביב הוא סטנדאפיסט, כותב, מחזאי שחקן ובמאי. יצר וכתב את הסדרה "הפסיכופת", כתב וביים את הסרט "יוקר המחיה", מחזותיו עלו בתאטרון האיקובטור ובפסטיבל "תיאטרון קצר" בצוותא, כתב בתכניות סאטירה שונות בטלוויזיה, ביניהן "מהצד השני עם גיא זהר", "פעם בשבוע עם תם אהרון" ועוד. סיפור קצר פרי עטו פורסם בגיליון 7 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אוהב אוהב", סיפור קצר מאת הדר אורלנוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן