מסך | הקנוניה נגד אמריקה

"האנטישמיות אינה באה לידי ביטוי בחקיקה, אבל היא מנורמלת. אנשי תקשורת המבקרים בגלוי את צעדי הממשל מפוטרים, מועמד יריב לנשיאות נרצח בידי המון מוסת, ולינדברג שותק". מבט אקטואלי על הרומן מאת פיליפ רות', לרגל עליית סדרת הטלוויזיה המבוססת עליו

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
22.04.2020
הקנוניה נגד אמריקה (צילום יח"צ HBO)

.

מאת דפנה לוי

.

פיליפ רות' הלך לעולמו רק בשנת 2018, כך שהניו יורק טיימס עוד הספיק לשאול אותו אם בחירתו של דונלנד טראמפ לנשיאות ארצות היא בעיניו התגשמות החזון המאיים של הקנוניה נגד אמריקה. רות' השיב שקל יותר להבין תרחיש בדוי כמו זה שיצר בספרו, שבו צ׳רלס לינדברג, הגזען שהביע אהדה לנאצים, נבחר לנשיאות, מאשר את ההצבעה בעד טראמפ, משום ש״לינדברג לפחות היה טייס גיבור שהפגין אומץ בלתי רגיל ויכולות טיסה מעולות כשחצה את האוקיאנוס האטלנטי ב־1927. היו לו אישיות ותוכן… ואילו טראמפ הוא רק רמאי מאחז עיניים…״

כבר ב־2004, כשהקנוניה נגד אמריקה ראה אור, נשאל רות' אם מדובר בביקורת על ממשל בוש, והדגיש בכל הזדמנות שזה אינו רומן מפתח, אלא ניסיון להבין את האופן שבו אנשים שונים מתמודדים עם הבלתי נודע. במקרה זה הבלתי נודע הוא תהליך של כרסום איטי, מסווה אך בלתי פוסק בדמוקרטיה ובחירויות הפרט. שש־עשרה שנה לאחר כתיבתו, הרומן עדיין רלוונטי מאוד, ולא כאלגוריה פשוטה, אלא כזכוכית מגדלת שמבעדה ניתן לראות דווקא את אותם חלקים חמקמקים במציאות הפוליטית שקל, ובעיקר נוח, לבטל ולהדחיק.

הקנוניה נגד אמריקה מציג היסטוריה חלופית, שבה צ׳רלס לינדברג, דובר תנועת America First המצדדת באי־התערבות של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, מביס בבחירות 1940 את פרנקלין דלאנו רוזוולט, מתמנה לנשיא, חותם על הסכמי שיתוף פעולה עם גרמניה ויפן ויוזם שורה של חקיקות וצעדים בעלי אופי גזעני, אנטישמי, מתבדל, דכאני ורודני. אף שדרכו של לינדברג אל הבית הלבן רצופה הפחדות ואיומים לצד הבטחה לגאווה וגדוּלה לאומית, כמקובל במשטרים דיקטטוריים, זה אינו סיפור פשוט על פאשיזם. בארצות הברית של הקנוניה נגד אמריקה הכול עדיין נראה דמוקרטי. אין מחנות ריכוז, אין הוצאות להורג, וההתעקשות שלא להתערב בנעשה באירופה נעטפת במסר אנטי־מלחמתי, שקשה מאוד לצאת נגדו. אלא שבחסות החזות הדמוקרטית יש הסתה עקבית, המסמנת את היהודים כלא שייכים, מאיימים, מחבלים, שהנאמנות שלהם מוטלת בספק והם נדרשים שוב ושוב להוכיח אותה.

הנשיא הנבחר הוא אמנם ממלכתי מאוד, ואינו מחוקק בגלוי חוקים אנטישמיים, אבל מרגע שהיהודים סומנו כאאוטסיידרים הם נדרשים לקחת חלק בתוכניות ממלכתיות שנועדו להפוך אותם לאזרחים אמריקניים של ממש. השפה שבה מנוסחות התוכניות האלה אינה אנטישמית, להפך, היא כוללת מושגים חמקמקים כמו שילוב, הטמעה ושוב – נאמנות. כך נפתחים מחנות קיץ לשילוב ילדים יהודים בחוות חקלאיות בקנטקי וכך חברות מסחריות מקבלות תמריצים כספיים כדי להעביר עובדים יהודים למקומות מרוחקים מן הערים הגדולות. בפועל, קהילות יהודיות מתפרקות, כוחו של הקול היהודי בבחירות מתפוגג, אבל לעולם לא לגמרי ברור אם הצעדים האלה הם חלק מתוכנית כוללת, שיש להתקומם נגדה בקולי קולות, או שאולי המצב אינו נורא כל כך, ועדיין אפשר להבליג.

באי־הוודאות הזו עיקר כוחו של הספר. כשרות' מתאר את ההתחבטויות (וגם את תחושת חוסר האונים) של יהודי ארצות הברית הדמיונית שלו, קל לדמיין מחשבות דומות חולפות בראשם של כל מי שהתפלצו נוכח עלייתו של משטר רודני בארצם, ממש כפי שקל, וראוי מאוד, להתחבט בהן כאן היום: האם הדמוקרטיה שלנו בסכנה? האם אנחנו בסכנה? האם החששות ותרחישי האימה שאנחנו מציירים לעצמנו מוצדקים? ואולי אנחנו מגזימים? מתי מוכרחים לפעול? אילו גבולות מותר לשלטון לחצות? מתי חייבים להגיב? ואיך? לאן כל זה יוביל? ובמקרה של מיעוט, ולאו דווקא אתני: האם מגיע רגע שבו אין ברירה אלא לברוח?

האימה שמייצרת אי־הוודאות מערערת את חייהם של היהודים. אמריקה של לינדברג מוחקת מהם כל סממן אישי, והם אינם מזוהים יותר על פי אישיותם, עיסוקם או מעמדם החברתי, אלא כ״יהודים״. כגוש אחד הם נדרשים להוכיח שאינם נאמנים עוד לעולם הישן – למדינות שמהן באו, מדינות שמעולם לא קיבלו אותם באמת – ולהודות על מזלם הטוב, המאפשר להם לחיות בקרב האומה הגדולה בתבל. הסיטואציות הללו מוכרות מדי גם במציאות שלנו: השלטון – באמצעות שורה של פוליטיקאים עושי דברו של המנהיג – דוחק בציבור להעדיף את הזיהוי הדתי־אתני ולראות בו גורם מפריד שאינו ניתן לגישור. האנטישמיות אינה באה לידי ביטוי בחקיקה, אבל היא מנורמלת. אנשי תקשורת המבקרים בגלוי את צעדי הממשל מפוטרים, מועמד יריב לנשיאות נרצח בידי המון מוסת, ולינדברג שותק. בהמשך, כשהנשיא נעלם מבלי להותיר עקבות, היהודים הם כמובן החשודים המידיים, והאלימות השלטונית המתונה, המתכוננת, גולשת לרחובות בסערה שאינה ניתנת לריסון.

רות' לא היה כמובן הראשון שהתמודד עם התהיות על החיים במשטר פשיסטי. ב־1935 ראה אור ספרו של סינקלייר לואיס, It Can’t Happen Here. לואיס, זוכה פרס נובל, כתב על סנטור כריזמטי ופופוליסטי, באז וינדרופ, הנבחר לנשיאות ארצות הברית בקמפיין שכל כולו הפחדות והבטחות לחזור לאמריקה ״הישנה והטובה״, ומתגלה כרודן. ב־1937 ראה אור Swastika Night, ספרה של הסופרת הבריטית קתרין ברדקין, המתאר את העולם לאחר ניצחון הנאצים והאימפריה היפנית. ברדקין הגתה את הדיסטופיה הזו עוד לפני פרוץ המלחמה, מתוך הסתכלות מפוכחת במציאות הפוליטית הבינלאומית דאז. אלא שלהבדיל משני אלה, רות' אינו מותיר מקום למרד של ממש. האסון המתרחש באמריקה של הקנוניה מוסתר ללא הרף בהליכים דמוקרטיים לכאורה, ולאזרחים לא ניתן אלא לשאול את עצמם "כמה זמן ישאו האמריקנים את הבגידה המתמשכת של נשיאם הנבחר?", "כמה זמן ימשיכו לנמנם בזמן שהחוקה שלהם נקרעת לגזרים?", וגם – "מי הבא בתור, מר וגברת אמריקה? עכשיו שמגילת הזכויות איבדה את תוקפה, והגזענות והשנאה מנהלים את המדינה?"

עלילת הקנוניה נגד אמריקה מסופרת מבעד לעיניו של פיליפ רות' הילד, הגדל במשפחה יהודית בניוארק, ניו ג׳רזי, שהמערבולת הפוליטית הזו – שבה לאיש אין ברירה אלא לבחור צד, להסכים או להתנגד – גובה ממנה מחיר כבד. אולם רות' לא כתב מניפסט, והוא מתפנה לעסוק גם בכל מגוון הנושאים שהעסיקו אותו ברומנים הגדולים שלו (מהתבגרות וחוויות מיניות ועד למוסכמות חברתיות ודינמיקות משפחתיות מורכבות) באמצעות תזמורת שלמה של דמויות שלכל אחת עומק החורג מן העלילה הקונקרטית. בריאיון לשדרנית הרדיו טרי גרוס, רות' אמר כי בחר להשתמש במשפחתו האמיתית כדי שיהיה לו עוגן מציאותי מאוד בתוך עלילה בדיונית שעלולה להיתפס כמופרכת לחלוטין. הוא שיבץ בעלילה עוד לא מעט דמויות אמיתיות, למשל הנרי פורד, יוזף גבלס ומאיר לנסקי. בעיבוד הטלוויזיוני המשודר בימים אלה, דייוויד סיימון (יוצר הסדרה הסמויה) בחר לשנות את שמה של המשפחה ללוין, וגם לשלב רמזים רבים למציאות הפוליטית הנוכחית. השחזור התקופתי נראה נהדר על המרקע, והשחקנים, בעיקר וינונה ריידר (בתפקיד הדודה הלא נשואה, שהוליווד תמיד מפקידה בידה את הכוח לפרוע סדרים, להאיר אמיתות ולהאיץ את העלילה), מרשימים – ובכל זאת כדאי לקרוא את הספר, שאינו מאפשר לרגע לשכוח שהשאלות שהוא מעלה רלוונטיות בכל מקום ובכל זמן.  

פיליפ רות, "הקנוניה נגד אמריקה", כנרת זמורה ביתן, 2007. מאנגלית: שרה ריפין. בימים אלה רואה אור מהדורה מחודשת בעברית.  

  .

» קטעים מתוך הריאיון האחרון עם פיליפ רות', שערך הבמאי אסף גלאי    

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation