ספרות ילדים | זהירות, טריגר!

"ספרות מנוקה מקשיים וטריגרים היא גם ספרות שמאפשרת לחזקים ולפריווילגיים ממילא לחיות בבורות נעימה ומרגיעה, מבלי להיחשף לחוויות חיים מורכבות ושונות משלהם". מור פוגלמן־דבורקין על רגישות, סינון וצנזורה בספרות ילדים

אסף רהט, ברווז אמבטיה, חוטים ודבק פלסטי, 164X77 ס"מ, 2003

.

זהירות, טריגר! על רגישות, סינון וצנזורה בספרות ילדים

מור פוגלמן־דבורקין

.

בשנת 1989 קיבלה הסופרת האמריקאית ננסי קריקוריאן פנייה יוצאת דופן: הוצאה לאור ששכרה את שירותיה לאיסוף קטעי שירה עבור ספרי לימוד אנגלית העבירה לה רשימה בת שנים־עשר עמודים של נושאים שהם בגדר טאבו, ואסור שיימצאו בספרי הלימוד. רוחות רפאים, קסם, דת וחגים דתיים, מוות, גירושין, מעשי רמאות, סוכר, ממתקים, עוגות יומולדת ורגשות שליליים היו רק קמצוץ מהרשימה. קרקוריאן הייתה מזועזעת: "בניסיון לעקור כל הטיה ודעה קדומה ולרַצות את כולם, ההוצאה כיבתה כל שביב של חיים במלוא מורכבותם ושלל גוניהם, ובעשותה כן פסלה לא מעט שירה טובה".

יותר משלושים שנה עברו, ומה שנתפס בעיני קריקוריאן כתמוה ונפסד הפך לנורמה רווחת בספרות בכלל ובזו המיועדת לילדים בפרט, תחת הכותרות "טריגרים" ו"אזהרות טריגר".

אז מה הוא בעצם טריגר? מילון אוקספורד מבאר:

טריגר (פועל) 1. לגרום למכשיר להתחיל לפעול. 2. לגרום למשהו לקרות בפתאומיות.

טריגר (שם עצם) 1. החלק של האקדח שלוחצים עליו כדי לירות. 2. דבר מה הגורם לתגובה או התפתחות מסוימת, לרוב שלילית.

השימוש במונחים טריגר ואזהרת טריגר לסימון נושאים טעונים בזירה החברתית־פוליטית החל בראשית שנות התשעים, כשאתרים וקבוצות פמיניסטיות השתמשו באזהרות טריגר לסימון טקסטים ודיונים שהכילו עיסוק באלימות מינית ופיזית כלפי נשים, כדי לייצר מרחב בטוח ומאפשר לשיח, שבו גם נפגעות ירגישו בנוח להתבטא ולקחת חלק. במרוצת השנים התרחב השימוש במונחים הללו לתחומי התרבות השונים, ובהם לתחום ספרות הילדים והנוער, לציון כמעט כל מה שעשוי לפגוע ברגשות הקוראים, לעורר מבוכה או אי־נוחות. הרשת מלאה אתרים וקהילות שמסווגים ומסמנים ספרים לפי טריגרים.

כך, למשל, מטרתו היחידה של האתר Book Trigger Warnings שזוכה לכמאתיים אלף כניסות מדי חודש, היא לאפשר לגולשיו לסמן ספרים לפי טריגרים, כדי להזהיר את שאר חברי הקהילה. ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג, למשל, מסווגים תחת הטריגרים: בריונות, התעללות בילדים, שמנופוביה, הקרבה עצמית, אלימות ויתמות. סדרת שר הטבעות של טולקין מסווגת תחת הטריגרים: פאשיזם, סקסיזם, חטיפה, עבדות, מלחמה, אלימות, מוות, עכבישים. ואילו התפסן בשדה השיפון של סלינג'ר מתהדר ברשימה המונה כשלושים טריגרים. והתופעה אינה תחומה לרשת. בארכיב הדיגיטלי של הומרטון קולג' באוניברסיטת קיימברידג' החליטו בשנה שעברה למיין יותר מעשרת אלפים קלאסיקות לילדים ולהצמיד אזהרות טריגר לכל אלה המכילות "תוכן מזיק הנוגע לעבדות, קולוניאליזם וגזענות".

אתרי האינטרנט והאוניברסיטה לא קוראים ישירות להחרים את הספרים או להימנע מקריאתם, אבל עצם הסימון של אלמנטים מרכזיים בספרים הללו כ"מסוכנים" וההתייחסות לספרות כשדה מוקשים מעוררים ויכוח מתמשך בשאלה אם אזהרות טריגר אכן יוצרות מרחב המאפשר שיח חופשי, או דווקא מגבילות אותו ומטרפדות מפגשים של קוראים צעירים עם טקסטים שמציגים את החיים במלוא מורכבותם וגוניהם, ואולי מייצרות היסוס בכתיבת טקסטים חדשים שכאלה, ואף הימנעות?

זהו אינו ויכוח תיאורטי כלל וכלל. שיח הטריגרים מייצר ריאקציות ממשיות בעולם, במיוחד בתחום ספרות הילדים והנוער: בישראל התחולל רק לאחרונה דיון ציבורי ער למדי כשסיפור קצר בשם "אבל אחרת" מאת גיא פינקלשטיין נכלל בבגרות בספרות. בתחילת הסיפור הדמות המספרת תולה מודעות אבל עם שמה בשכונת מגוריו של האקס שלה, ופרט זה גרם לרבים מהקוראים הצעירים והוריהם כסיפור המכיל טריגר התאבדות ולהזדעזע מהכנסתו לבחינה.

בשנים האחרונות אנו עדים למקרים הולכים ורבים של צנזור והחרמת ספרים בארצות הברית, הוצאתם מתוכניות הלימודים או הפסקת הדפסתם בשל סימונם כספרים המכילים טריגרים מסוגים שונים. החל משנת 2021 שישה מספרי ד"ר סוס לא יזכו שוב למהדורות חדשות כיוון שבעלי הזכויות החליטו כי הם מכילים טריגרים גזעניים: If I Ran the Zoo, McElligot's Pool, And to Think that I Saw it on Mulberry Street , On beyond Zebra!, Scrambled Eggs Super, The Cat's Quizzer.

הרומן הגרפי Maus מאת זוכה פרס פוליצר ארט ספיגלמן, שעוסק בשואה, הוצא בתחילת 2022 מתכנית הלימודים של כיתות ח' בכמה מחוזות בטנסי שבארצות הברית, בשל "טריגר שפה גסה ומעוררת התנגדות" ורישומי עירום "טריגריים שאינם מתאימים לתלמידים בני שלוש־עשרה".

הדוגמאות הללו מאותתות כי גם אם הכוונה המוצהרת היא לגונן על רגשותיהם ורגישויותיהם של ילדים, התוצאה היא לא פעם המשך ישיר של פרקטיקות סימון, סינון והרחקה ותיקות של ספרים המכילים תכנים שנויים במחלוקת או פשוט לא נעימים. דוגמה להמשכיות הזו היא הספר אל תיגע בזמיר מאת הארפר לי, שראה אור לראשונה ב־1960 ועוסק במתחים בין־גזעיים בקהילה באלבמה שבדרום ארצות הברית, המתנקזים למשפט אונס. הספר הוחרם שוב ושוב לאורך השנים, בכל תקופה מסיבה שונה: בשנת 1966 הוא הוחרם במחוז האנובר בווירג'יניה לאחר שהוגדר על ידי ועד בתי הספר המחוזי כבלתי מוסרי, בגלל העיסוק באונס. לאורך שנות השבעים והשמונים הוא הוחרם והוצא מתוכניות הלימודים במחוזות שונים בארצות הברית בטענה שהוא מכיל "שפה מטונפת ונמוכה". ב־2017 הוחרם הספר בבתי הספר של מחוז בילוקסי במיסיסיפי, בגלל שימוש במילת הטריגר Nigger, ובטענה שהוא "מעורר אי־נוחות בקוראים".

Nigger, מילה כה טעונה בתרבות האמריקאית עד שיש לה כוח מאגי כמעט, היא מקרה בוחן טוב לסוגיית הטריגרים. האם הימנעות ממנה אכן תייצר ספרות פחות גזענית ויותר מכבדת? בספר הרפתקאותיו של האקלברי פין מאת מארק טוויין, שראה אור לראשונה ב־1885, המילה Nigger מוזכרת מעל מאתיים פעמים, ובעשורים האחרונים הפך הספר לשנוי מאוד במחלוקת בארצות הברית בשל כך. בשנת 2011 פרסמה הוצאת Newsouth books גרסה מחודשת של האקלברי פין בעריכת פרופסור אלן גריבּן, מרצה לספרות אנגלית וחוקר כתבי מארק טוויין ותיק. לאורך הקריירה שלו גריבּן שמע לא פעם ממורים בבתי ספר תיכוניים שהם לא יכולים יותר ללמד את האקלברי פין, מכיוון שהמילה Nigger מהווה מכשול שקשה מדי לעבור אותו. כמה מועצות בתי ספר אף הוציאו אותו בשקט מתוכניות הלימודים. אפילו עמיתים לאוניברסיטה אמרו לגריבּן שהם כבר לא מלמדים את הספר, פשוט כי "לוקח יותר מדי זמן להסביר לסטודנטים את האטימולוגיה של המילה, ולספר שטוויין היה מסור לתנועה הריאליסטית ולכן הרגיש שהוא חייב להציג במדויק את השפה של נערים ומבוגרים חסרי השכלה בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה".

ואם כל כך קשה אז למה לא להקל וגם להציל יצירה מונומנטלית מסכנת מחיקה? גריבּן החליט להחליף את המילה Nigger במילה Slave. התוצאה היא טקסט שבשינוי מילה אחת מעוות ומשכתב את ההיסטוריה. ההחלפה הזאת מסיטה את יחסי הכוח המתקיימים בסיפור מהתחום הגזעי לתחום החברתי־כלכלי, ובכך מטשטשת ומרככת את תולדות יחסי הגזע בארצות הברית. כך, בגרסה החדשה, כשהאק אומר על ג'ים "ובכן, הוא צדק; הוא תמיד צדק; היה לו ראש לא שכיח, יחסית לעבד", הקורא מבין מכך שעבדותו של ג'ים, כלומר נסיבות חייו, הן שלא אפשרו לו לפתח את השכלתו, בעוד מהנוסח המקורי ברור שהאק סבור שמרבית השחורים הם טיפשים באופן מולד. הגרסה החדשה לא מבטלת את הגזענות בסיפור, אלא הופכת אותה לשקופה למחצה אף שהיא עדיין קיימת בו לגמרי, ובכך פותחת פתח להחלקה קלה יותר בגרון של תפיסות גזעניות. דווקא המילה המקורית היא תזכורת הכרחית לגזענות של התקופה שבה עוסק הספר, וכפועל יוצא – יכולה לעורר מחשבה גם בדבר גזענות בת ימינו.

תרבות הטריגרים מטשטשת ומנקה לא רק נושאים גדולים כמו עוולות מוסריות. גם ענייני יומיום כגון רגשות שליליים ועימותים בחברת הילדים מקבלים טיפול בריכוך. בשנות הארבעים והחמישים כתבה הסופרת איניד בְּלַייטון סדרת ספרים בשם The Naughtiest Girl. בשנים 2007–2012 ראו הספרים אור מחדש, בעריכה עכשווית ומופחתת טריגרים ברוח התקופה: באחד הספרים המקוריים הגיבורה רואה ילדה בריונית מציקה לילדה אחרת ומנסה להטביע אותה בבריכה. בתגובה היא מכה את הבריונית בסטירות שנשמעות "כיריות אקדח". העורכים של המהדורה החדשה חשבו שתיאור כזה הוא טריגרי מדי עבור ילדים, והחליפו את הסטירות בניעור עז. בספר אחר, כשהגיבורה נעלבת משתי ילדות שצוחקות עליה, בגרסה המקורית של בלייטון מתחשק לה לסטור להן בכוח, ואילו בגרסה המרוככת משנת 2007 מתחשק לה "לנזוף בהן קשות".

המקרים הללו מדגימים את האבסורד הנעוץ בשיח הטריגרים של עולם ספרות הילדים: בין שמדובר בגזענות, בריונות או רגשות שליליים, הניסיון לשכתב, לרכך או למחוק אותם מהספרות לא ימחק אותם מהמציאות. יתרה מכך – התוצאה היא לא פעם ספרות שמותירה ילדים ובני נוער שמתמודדים עם הנושאים הללו בחיי היומיום להתמודד איתם לבד; ללא מתן במה לעוולות שמעצבות את חייהם, ללא הנכחה של חוויותיהם בתרבות ובשיח, ללא האפשרות לעיבוד רגשי ומנטלי ולנחמה שמספקת הקריאה וההזדהות עם הדמויות. נוסף על כך, ספרות מנוקה מקשיים וטריגרים היא גם ספרות שמאפשרת לחזקים ולפריווילגיים ממילא לחיות בבורות נעימה ומרגיעה, מבלי להיחשף לחוויות חיים מורכבות ושונות משלהם, מבלי להשכיל, לחשוב, להרגיש, לפתח אמפתיה ואולי גם להפוך בעלי ברית ולתת יד למען שינוי.

מדוע אם כן לא מעט מחנכים, הורים ויוצרים מצדדים בתופעת אזהרות הטריגר ונגזרותיה המסננות והמרככות, גם כשהם אינם משתייכים לקבוצות המפיקות ממנה רווח פוליטי־תרבותי, ולפעמים אפילו להפך? השאלה הזו ליוותה אותי רבות בזמן שלמדתי על הנושא, עד שנתקלתי באתר הקוראים הפופולרי Book Riot בטקסט של אדיבּה גַ'ייגידאר, סופרת נוער, משוררת ומורה אירית־בנגלדשית, שקוראת לסמן ספרים באזהרות טריגר. "ספרים הם אזור נוחות של אנשים", כותבת ג'ייגידאר. "לטוב ולרע, אנו צורכים את המדיום הזה כי הוא מאפשר לנו בריחה מחיי היומיום שלנו; בין שזו בריחה לרומנים רומנטיים או לסיפורת דיסטופית – החשיבות היא שהבחירה בידי הקורא, ושמורה לו הזכות שהקריאה תהיה חלק מאזור הנוחות שלו".

מובן שזכותו של כל קורא לקרוא מה שיחפוץ. ומובן שכולנו נהנים לעיתים מקריאה כבריחה והפוגה מצרות היומיום, בעיקר בעידן שבו החיים ברשתות החברתיות מפמפמים תוכן קיצוני ללא הפסקה ומביאים אותו עד לסף דלתנו. ועם זאת, התפיסה של ג'ייגידאר ודומיה, שלפיה מטרתה של הספרות היא להיות אזור נוחות עבור הקורא, ולכן יש לסמן ואפילו להרחיק כל דבר רגיש או מטריד בה, היא תפיסה בעייתית מאוד. היא מותירה את הספרות בחזקת הפוגה בידורית בלבד, ומפסידה כל תרומה נוספת שהיא מציעה לנפשם ושכלם של ילדים, ושל החברה בכלל.

קריאה לא צריכה להיות אזור נוחות שבו הכול נעים, נקי, חף מכאבים, בעיות ואתגרים, אלא  אזור בטוח, המאפשר לבחון את כל אלה ממרחק מה, ולהתמודד איתם. קריאה היא פעולה המתרחשת במרחבים ומצבים שבהם אין עלינו איום ממשי, ודווקא מתוך השהות במרחבים הללו וקיום הפעולה הרגועה הזו מבחינה פיזית, הילדות והילדים יכולים להיחשף לתכנים קשים ומורכבים, לחקור ולעבד אותם מבלי שהדבר יפגע בהם בממשות. הקריאה היא מגרש אימונים "על יבש" לחיים. דווקא היכולת למצוא בספרים שיקוף של קשיים או מצוקות שילדים חווים תאפשר לרבים מהם להרגיש בודדים פחות ולעיתים גם לקבל רעיונות וכלים להתמודדות, ולאחרים היא תאפשר לשים את עצמם בנעלי חבריהם ולהיות סובלניים, מכילים וטובים יותר. ספרים כמו ילדת חוץ של נורית זרחי, חיית החושך של אורי אורלב, הקיץ של אביה של גילה אלמגור, אני אתגבר מאת דבורה עומר ועוד רבים אחרים הם ספרות טובה גם בזכות העובדה שהם מאפשרים לתהליכים הללו להתקיים ולזלוג מהספרות לעולם.

וכאן יש לנו, המבוגרים שמלווים את הילדים בחיים, תפקיד חשוב – ללוות אותם גם בקריאה. בספרו Should We Burn Babar?: Essays on Children's Literature and the Power of Stories, מתחבט הרברט קול בשאלה מה לעשות עם ספרי המלך בבר של ז'אן דה ברונהוף האהובים עליו מילדותו, לנוכח הטריגרים של קולוניאליזם, שוביניזם ויתמות שהם מכילים, אשר אינם מתיישבים עם השקפת עולמו כאדם בוגר ואיש חינוך. מתוך הלבטים הוא מגיע למסקנות חשובות: "האתגר שעומד בפני הורים הוא כיצד להפגיש את ילדיהם עם סטריאוטיפים שעולים מהטקסט באופן שיפַתח בהם רגישות ויעזור להם להפוך לביקורתיים כלפי היבטים של התרבות שמבזים או משפילים אותם או את הזולת".

במקום לסמן, לרכך ולצנזר סיפורים, עלינו לשוחח עם הילדים על רבדים, פרשנויות וקריאות שונות של טקסט, ללמד הבחנה בין מציאות לדמיון, לקרוא יצירות בקונטקסט היסטורי ופוליטי בהתאמה לגילם וליכולתם האישית, לדון בחירוּת יצירתית ובסובלימציות שהיא מאפשרת; להסביר שתיאורי אלימות או מיניות, ביטויים של גזענות או שוביניזם, אובדנות או אכילת עוגה הם לאו דווקא קריאה לפעולה. וגם אם כן, הקורא זכאי ויכול לסרב לה, ומתוך כך לעצב ולחדד את תפיסת עולמו; להעניק להם ארגז כלים שיאפשר להם להיות קוראים ביקורתיים, לגדול להיות אנשים ביקורתיים שמסוגלים להתמודד עם טקסטים ועם סיטואציות שלא הכול בהם שושנים ופרפרים. אם אנחנו מאמינים שלטריגרים טקסטואליים יכולה להיות השפעה שלילית עזה על ילדים ונוער, הרי נגזר מכך שיכולה להיות להם גם השפעה חיובית עזה מאוד. אם נחזור להגדרה המילונית שבה פתחנו, טריגר אכן יכול להיות מניע לפעולה – להיות דבר מה הגורם לתגובה או התפתחות מסוימת, גם במובן החיובי ביותר של המונח.

.

מור פוגלמן־דבורקין היא מבקרת ספרות ילדים ונוער בידיעות אחרונות ובעבר בכתב העת "הפנקס" לספרות ותרבות ילדים ובמגזין עכבר העיר. עורכת עצמאית ומרצה בתחומי ספרות ילדים ועידוד קריאה. הרשימה מבוססת על הרצאה שניתנה בכנס השנתי של ״הפנקס״.

.

» עוד על צנזורה בספרות ילדים, ברשימה מאת נגה שיאון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | לגעת בעוגות החלמית

"כוחו חובק־הכול של הטבע, היותו מתמשך ונפרש הרבה מעבר למשך חייו של אדם, מאפשר להיעזר בו לא רק כבצינור אל העבר, אלא גם כבערוץ של השפעה על העתיד". מרב פיטון על ספר הביכורים של ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל"

ניבי אלרואי והילה עמרם, מתוך התערוכה "Cell Culture Club", שנת 2014 (אוצרת: סאלי הפטל)

.

"מעבה ירוק של סוד רוגש": על זמן וטבע בספרה של ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל"

מרב פּיטוּן

.

פואטיקה

שׁוּרוֹת בְּרוֹשִׁים כֵּהוֹת שׂוֹרְטוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם:

גְּרַף א.ק.ג. סָדִיר עַל צַג הָרָקִיעַ.

אַתָּה וַאֲנִי יוֹדְעִים אֶת הַפַּרְדֵּסִים

שֶׁהָיוּ חֲבוּיִים אַחֲרֵיהֶן, כְּשֶׁהָעוֹלָם

הָיָה מֻחְלָט וְתָחוּם:

הָיָה עָלֵינוּ לִצְמֹחַ בְּקִרְבָּם

לִגְמֹעַ מַיִם מִן הַבְּאֵר שֶׁבְּלִבָּם,

כִּפְעִימוֹת שְׁקוּלוֹת.

הָיָה עָלֵינוּ לְהָנִיב פֵּרוֹתֵינוּ בַּזְּמַן,

מוּגַנִּים בְּשׁוֹבְרֵי הָרוּחוֹת.

בְּחֶשְׁכַת לֵילוֹת בִּקַּשְׁנוּ סֶדֶק

לְהִוָּלֵד דַּרְכּוֹ בְּגוּף רִאשׁוֹן חַד־פַּעֲמִי,

בָּאֲוִיר הַשָּׁקוּף, בְּמִקְצָב לֹא נִרְאֶה לֹא יָדוּעַ,

לִרְשֹׁם גְּרָף לֹא סָדִיר, בִּכְתָב פְּרָטִי

.

ראשיתו של ספר הביכורים של ענבל קליינר, בסבך קנים ופטל, בשיר זה שהוא מין חדר לידה פואטי – ניתן לשמוע בו את מקצב פעימות הלב, לחוש את רחם הבאר, את ההמתנה להיוולדות, למעבר מחשכה לאור, ממרחב מוגן, סגור, לאוויר שקוף, חשוף, בלתי ידוע. בשיר מנוסחות שתי צורות קיום: האחת משורטטת, סדורה, נטולת ייחוד; השנייה מקורית, פרועה, פורעת את השורה. שמו של השיר, "פואטיקה", מרמז כי המעבר מאחת לשנייה נעשה באמצעות כתיבתו של הספר עצמו, דרך רישומו החד־פעמי, היחיד במינו, של "כתב פרטי". הספר שלפנינו הוא הסדק שבעדו ניתן לבוא לעולם – הגבול בין מרחבי הקיום, זה שלפני ההיוולדות וזה שמבקש לקרות ולהתממש לפנינו – והוא מסומן בהבדל בין ברושים גלויים לשמיים לפרדסים כומסי סוד.

את האפשרויות הבוטניות השונות קליינר מכירה לפני ולפנים: הספר היפהפה הזה, הנפרש בעצמו בכוח ובעדינות של צמח פלאי, גדוש בפקעות ובבצלים, מונה את שמותיהם של פרחים ועשבים, פורט פירות מקליפותיהם החיצוניות, דרך ליבתם הבשרנית ועד לשחלותיהם הזעירות. נוכחותם של חי וצומח, מזגי אוויר וקפלי קרקע, משקעים וגוני אור ועונות, אינה בגדר תפאורת רקע למופע השירי, לכידה צילומית אסתטית שמקפיאה ומתעדת אותם, אלא היא מייצרת בעצמה חוויית גילוי והתפעמות, העמקה והבנה, המתרחשות ונבראות תוך כדי הקריאה.

שירת טבע ושימוש בו כמקור דימויים להלכי נפש אינם דבר חדש בשירת העולם או בשירה העברית, בעבר או בהווה. החל מהתנ"ך, דרך שירת ימי הביניים והשירה הרומנטית ועד ללואיז גליק, מרי אוליבר או אגי משעול בנות זמננו – זרימת נהרות, זריחת השמש וזמזום הדבורים משמשים סימנים אוניברסליים מוסכמים לתיאור תחושות ורגשות אנושיים. השימוש שנעשה בהם כאן מתייחד בכך שהוא יוצר בזמן הקריאה מרחב וזמן שניתן לשהות בהם, לחוות אותם, לקחת בהם חלק, מבלי לתבוע עליהם בעלות ולנכס אותם לחוויה אנושית צרה. הטבע ובני האנוש יכולים לקיים ביניהם מערכת יחסים בראשיתית, גמישה והדדית, שאינה חייבת להיות "שימושית", תועלתנית. בקיאותה של קליינר, המומחיות הלקסיקלית שלה בכותרות ובגביעים, בכנפיים ובמקורים, אינה נחווית כהתנשאות זרה לקוראים ולקוראות, כהתגבהות שאין אפשרות להגיע אליה, אלא כתדר שאנו מוזמנים להאזין לו, סיפור יסודי, קדום ומשותף שניתן לחלוק, כמו למשל בשיר הבא:

.

מן הבריתות

דַּק וּמָתוּן יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם

כְּמוֹ לֹא הָיָה עַד אֶתְמוֹל מֻשָּׂא גַּעְגּוּעִים

נוֹטֵף טוֹפֵף כַּיָּמִים שֶׁנִּגְּרוּ, נִסְפְּגוּ

זֶה אַחַר זֶה בָּאֲדָמָה שֶׁהִשְׁחִירָה, מֵעֵבֶר לְוָאדִי.

אַדְמַת הַמַּרְזֵבָה נַעֲנֵית מִיָּד:

פְּסִיגֵי תֻּרְמוּס נִפְעָרִים, שׁוֹלְחִים נִצְרוֹן בָּהִיר

וְגִבְעוֹלִי חֶלְמִית רַכִּים עוֹלִים, עוֹד רֶגַע יִגְבְּהוּ מִמֶּנִּי, יְסוֹכְכוֹ

בַּעֲלֵיהֶם הַמְּפֹרָצִים מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁם, וְשׁוּב אֶטְבַּע תַּחְתָּם

בְּמַעֲבֵה יָרֹק שֶׁל סוֹד רוֹגֵשׁ (כַּמָּה קְטַנּוֹת הָיִינוּ אָז?) –

אַרְגָּז יָשָׁן מֵעֵץ, מַפִּית נְיָר, בַּקְבּוּק זְכוּכִית כַּאֲגַרְטַל

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת הַנִּפְתָּחִים בַּלָּאט וְהֶדֶף

הַבְּגִידָה הָרִאשׁוֹנָה בְּסֵתֶר הַחֶלְמִית.

הִנֵּה, מָתוּן מָתוּן פָּסַק הַגֶּשֶׁם.

בְּכַף יָדִי עוּגוֹת פְּרִי קְטַנְטַנּוֹת, שׁוֹלְחוֹת

פְּרִיסוֹת שָׁלוֹם מִן הַמַּחֲבוֹא הָאַפְלוּלִי,

מִן הַבְּרִיתוֹת הָעַזּוֹת, הַקְּדוּמוֹת,

מִסְּבַךְ גַּן הָעֵדֶן.

.

בשיר זה, וברבים אחרים בספר, הטבע הוא מרחב קרוב, שמחזוריותו הקבועה, היציבה, מאפשרת גישה אליו, שליפה בעת הצורך. ההתחדשות התקופתית שלו מזמנת אפשרות לסמוך עליו כמו על בית שחוזרים אליו, להתחבא בו, למצוא בו מקלט: הימים הנספגים בקרקע בזה אחר זה, כמו גשם, מולידים את הביטחון כי הצמיחה תתחדש, כי הברית בין המים לאדמה תרטיב ותחייה את זיכרונות הילדות. החוץ הופך קרוב, גבעולים ועלים למעבה סודי רוגש, כזה שניתן לרהט בארגז ישן, במפית ובבקבוק, לפענח בהם את יסודות החיים, המורכבים מ"חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת הַנִּפְתָּחִים" יחד עם "הַבְּגִידָה הָרִאשׁוֹנָה".

מרחב הלמידה הבטוח הזה, הגדר החיה מפני העולם, המסוככת מכל עבר ושומרת את הילדות בבועת דמיון שבו מתרחשות ההתנסויות הרגשיות על כל גוניהן הוא מרובד; הוא ירוק באופן ממשי אך גם בעל איכויות של "מסך ירוק" קולנועי: בטכניקה זו של ריבוד שכבות פעולה מצולמת כשמאחוריה מסך בצבע אחיד, לצורך שילובן של תמונה או סצנה אחרת ברקע. השיר פועל את פעולתו על הקוראים/ות באופן דומה: הוא מציג לפנינו זיכרון פרטי הנטוע בביוגרפיה ספציפית, אך מציע לנו, ברקע האחורי שלו, מסך רחב ואינטימי להקרין עליו את זיכרונותינו שלנו. הקריאה בשיר מזמינה אותנו לשוב לגן עדן הבראשיתי, המשותף לכולנו, למרחב הכמוס והיקר שבו נמצאים איתנו אחינו או חברינו הקטנים, רגעי התגלית הראשונית של חיינו. אנו יכולים לראות ולגעת בעוגות פרי החלמית כמו היו עוגיית המדלן של פרוסט, משגרות אותנו באחת אל הילדוּת, מאפשרות לקבל "דרישות שלום" משם.

כוחו חובק־הכול של הטבע, היותו מתמשך ונפרש הרבה מעבר למשך חייו של אדם, מאפשר להיעזר בו לא רק כבצינור אל העבר, אלא גם כבערוץ של השפעה על העתיד, יצירת שינוי נפשי, רגשי, באמצעות יצירת שינוי סביבתי, בוטני:

.

כנגד

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, הַבֹּקֶר

חָזְרָה נִשְׁמָתִי לִמְקוֹמָהּ.

הַבֹּקֶר, כְּנֶגֶד כָּל הַסַּכִּינִים

טָמַנְתִּי פְּקַעַת בָּאֲדָמָה.

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּיּוּטִים

עוֹרְבִים נָחֲתוּ בַּמִּרְפֶּסֶת

לִרְווֹת מִצַּלְּחוֹת הַהַשְׁקָיָה

אֵינִי נֶחְפֶּזֶת לַהֲנִיסָם.

אֲחַכֶּה יָמִים אֲרֻכִּים

עַד שֶׁרַךְ וּמְדֻיָּק וְאַמִּיץ כְּנַחְשׁוֹן

יִסְתַּעֵר גִּבְעוֹל יָחִיד מֵחֵיק הָאֲדָמָה

יַטִּיל עַצְמוֹ עִוֵּר, יָרֹק

לְתוֹךְ מְעַרְבּוֹלוֹת יָמֵינוּ.

.

אם ב"מן הבריתות" הטבע היה חוּפּה לשימורם של זיכרונות, כאן הוא מצע לצמיחתו של המחר: טמינתה של פקעת באדמה היא חיקוי בזעיר אנפין של מעשה הבריאה המשיב את הנשמה למקומה בבוקר. השיר הזה, הדק והעדין כמו הנבט הרך שהוא מתאר, נפתח בצליליות מחורזת, מעין תפילת "מודה אני" מלאת ענווה והבנה פסיבית, שפלת רוח, של הנס שאינו מובן מאליו של שיבת הנשמה. מאידך, החזרה על המילה הטעונה "כנגד", יש בה עוצמה של לחש השבעה, של גיוס פעיל של כוחות הבריאה להצלחתה של הפקעת במשימתה. כשבת האנוש יוצרת יש מאין, היא לוקחת חלק בתזמורת הגדולה של העולם ומותירה אחריה חותם, כזה שאולי ישתמר אחרי מערבולות היומיום. הבעת האמון בפקעת שתספיק, הידיעה שאצורה בה הבטחה, יש בהן מרידה בכל השגור והצפוי, בחלקים השחוקים והמרוטים של הקיום, דילוג מעל לסיוטים והסכינים הצצים מכל עבר. ואם תשכיל לדשן את המעשה בסבלנות, תוכל לממש את הציפייה ולחזות בירוק האמיץ מסתער לתוך היומיום.

ההסתמכות על האפשרות הגלומה בטבע להגמיש ולמתוח את הזמן משמשת גם בקצהו השני של פתיל החיים, למשל בשיר הנוגע ללב מתוך השער "עב חולף" המוקדש לאביה של המשוררת:

.

ובשבת אחת שמשית בשלהי הסתיו

פִּתְאֹם אֶתְמוֹל נֶעְתַּרְתָּ לְבַקָּשָׁתִי

לְהַרְחִיק אֶל סַפְסָל אַחֵר.

צָעַדְנוּ לְעֶבְרוֹ, שְׁתֵּי גְּרִירוֹת

רַגְלֶיךָ לְכָל צַעַד שֶׁלִּי.

נִקְצַב לָנוּ זְמַן פּוֹמֶלִית. לְאַט נֶחְשְׂפָה

פְּנִימִיּוּתָהּ הָרַכָּה שֶׁל הַקְּלִפָּה,

הִלְבִּינָה בֵּינֵינוּ, כְּצַלַּחַת לַבָּאוֹת.

הַדַּקּוֹת נִמְתְּקוּ, אֲרֻכּוֹת

פֶּלַח אַחַר פֶּלַח שַׂמְתִּי בְּיָדְךָ, הַצִּיפָה

הַדַּקָּה הוּסְטָה לְאָחוֹר

בַּקְבּוּקוֹנִים שְׁקוּפִים נִפְרְטוּ אֶל שְׂפָתֶיךָ

נִפְזְרוּ סָבִיב, כִּנְטִיפֵי שֶׁמֶשׁ.

שָׁאַלְתִּי עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב. עָנִיתָ, שֶׁלֹּא

כְּמִנְהָגְךָ, וְדִמְמַת שָׁנִים הֻפְשְׁלָה מֵעָלֶיךָ:

בְּמִשְׁפָּטִים חֲסֵרִים שַׁבְתָּ אֶל הַגַּלְעִין –

אֶל הָרִתּוּךְ, אֶל הַמְּלָאכָה שֶׁהֻפְסְקָה בְּאֶמְצַע.

לִבִּי נִמְלָא. טַעַם הַפּוֹמֶלִית עוֹד בְּפִינוּ,

קַמְתָּ לָלֶכֶת. לִוִּיתִי אוֹתְךָ.

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, אַף שֶׁרָצִיתָ מְאֹד.

וְאֵין אֲנִי בַּת־חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

.

תחילתו של השיר, בדומה לשורת הברושים הסדורה בפתיחת הספר, במדידות – של מרחק, של מאמץ, של צעדים צעירים ונמרצים מול אלה האיטיים, המתמעטים, בקימוץ המוגבל שבו "נִקְצַב לָנוּ זְמַן פּוֹמֶלִית". ואולם, מרגע הופעתו של הפרי בשיר, הדין מומתק, הזמן נמתח ומשתהה, נפרש כך שההתענגות על ההווה נמשכת ומשתרעת ואפשר לשמוט ולהניח את המדדים. החוויה החושית שמולידים בקבוקוני העסיס מאפשרת מגע ישיר ועוצמתי עם הליבה, עם הגלעין, כך שהזמן כולו, כאלמנט, מפסיק להתקיים, להתקדם, עד כי שנותיו של האב "מופשלות" ממנו והופכות בלתי מורגשות. ההשתהות בחוויית הפרי יש בה גם השהיה של הרגע, האטה, כך שניתן "לקנות זמן", למתן את הפרידה לפרודות, להפריד אותה לפלחים, לבקבוקונים, להישאר עם טעם הפומלית בפה.

בסבך קנים ופטל הוא ספר מרשים ומלא רבדים, שתנופתו נובעת מהצטברותם של עדינות ודיוק, ליטוש ועושר לשוני מרהיב. הספר מתבונן במבט צלול ומפוכח בנושאי יסוד אנושיים, כמו שייכות מול ייחוד, במיוחד בהקשרה של חוויית ילדות קיבוצית־קולקטיבית; יחסי חברות; זוגיות ואהבה; זיכרון והנצחה. המפגש החושני שמתקיים בו, עם צבעיו וצליליו של הטבע, עם התחדשות העונות והתחלפות הנופים, אינו חולף מול עיניהם של הקוראים והקוראות, אלא עובר דרכם, בתוכם: כמו בטבע, זמן התרחשותם של השירים הוא ברגע המסוים של הקריאה, שבמהלכה נבראים מחדש רגעים וחוויות באופן חד־פעמי ובלתי אמצעי. הטבע הוא גם מייצגו של הזמן המחזורי, המתחדש, זה שניתן לסמוך עליו, להתמסר אליו ולנוע על גבו מן הראשית של הילדות וההיוולדות, דרך ההווה השירי המזמין, המענג, וקדימה אל האחרית, אל העתיד הלא נודע.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה. חברת מערכת המוסך.

.

ענבל קליינר, "בסבך קנים ופטל", מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מיתר מורן על "אַתְּ כל הרצון", מבחר שירה לסבית עכשווית

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קבורת חמור

"הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין." סיפור קצר מאת זמירה הייזנר

דורית פיגוביץ גודארד, ללא כותרת, צבע דפוס ופחם על נייר, 90X70 ס"מ, 2020

.

קבורת חמור

זמירה הייזנר

.

בשנת אחר הצהריים של הכפר התאספו, נייר פוליו שקוף למחצה ששוליו מצהיבים, ספוג ריח עובש, מודפס במכונת כתיבה ברווחים כפולים בין האותיות והפיסוק, מגולגל בין עוד כמה חפצים אישיים שנשמרו ונשכחו בחלוף הזמן ובחילופי הדורות – מזכרת מבית המשפחה הישן שפונה ונמכר. המילים המודפסות דהו בחלקן אך עדיין נותרו מקועקעות בדף גם בהעדרן ככתב ברייל. היה יום שמש אביבי, ריח תחמיץ של תפוזים מרקיבים עמד באוויר. לאו דווקא זה. אדמה שרועה על גבה מהודקת וריח גשם. הם היו סקרנים ונרגשים להבריח את החמור הזקן של ברל הפרדסן העשיר והקמצן ולהציל אותו מהקבורה הצפויה לו. אין זכר לגגות רעפים משופעים מעל בתים נוטים על צידם, פזורים אי פה אי שם בין גושי פרדסים – מעמקים וגבהים משוטחים לקרעי צבע דו־ממדיים מגובה עשרות אלפי רגל בדרך לבית אחר ביבשת אחרת. חמור לבן ורזה קשור לעץ סמוך לגדר בחצר עמוסת גרוטאות שברל אסף במסעותיו עם החמור רתום לעגלת עץ בין הפרדסים ובית האריזה, ומחוצה לה שדה טרשים גדול מוגבה – בית קברות לכל החמורים הזקנים הקודמים שברל קנה בזול, העביד בפרך והאכיל במשורה עד שהתפגרו. א' התנדב להתיר את החמור וחזר אליהם רכוב על גבו והכריז בקול: קבלו את המשיח על החמור הלבן! לקול צחוקם ותרועותיהם. הצחוק נדם באחת כשלפתע גילו שמאחורי גבו של א' מסתתרת ילדה רזה ושקופה ופיה קשור בפיסת בד קרועה שהייתה פעם לבנה. א' הסביר שזו הנכדה של ברל שהגיעה מחוץ לכפר ואולי אפילו מחוץ לארץ לביקור אצל סבא וסבתא שלה. הוא מצא אותה משוטטת בחצר והחליט לחטוף אותה, כדי שלא תזעיק את ברל. הילדה ישבה שקטה, גם לאחר שחשף את פיה, ועיניה היו קרועות ומזוגגות. א' דרבן ברגליו את החמור והם רצו אחריהם עד למרגלות הר החול סמוך למגדל המים, מקום המפגש הקבוע שלהם. כשהגיעו למחוז חפצם, משכו את הילדה ממרומי החמור כאילו הייתה מטען חורג שצריך לפרוק. החמור עמד עזוב לנפשו ונראה אובד עצות. הם דרבנו אותו בזרדים שירוץ ויברח לחופשי, אבל הוא קרטע קלות על צידו וליחך את העשב שצמח בשולי השביל. א' טפח לו על הגב "דיו דיו" והחמור התחפר עוד יותר בחול, ניער את ראשו העיקש מצד לצד ונער נעירה רפויה אך ממושכת. מישהו הציע להרכיב את הילדה על החמור עד לשורת הברושים שעל גבול הכפר ולהשאיר את שניהם שם ביחד חופשיים לגורלם. כיוון שלא היה להם רעיון טוב יותר, העלו את הילדה שוב על גב החמור ומשכו אותם בחבל בשביל החול המתפתל בין הפרדסים והרחיקו לכת עד אל מעבר לגבול עולמם עד לסוף הפסקה – שכבה של טיפקס לבן ומעליה שבכה של דיו. מה היה ונשאר ומה נמחק? סיפור של זיכרון ילדות, אמר ביבושת בשיחת ווטסאפ קולית אחרי ששלחה לו נרעשת את הדף סרוק באימייל. לא כי שאריות זיכרון שנקבר בתהום הנשייה של הילדות.

הילדה שתקה לאורך כל המסע והם איבדו בה עניין עד שלפתע מלמלה משהו לא מובן והם הופתעו לגלות שהיא מדברת. א' עצר את החמור ב"הוייסה" ובמשיכת רסן ושאל אותה  בקוצר רוח מה היא רוצה. פיפי. זה מה שהיא אמרה, תרגם להם א' לקול צחוקם הפרוע. הם הורידו אותה מהחמור, הוליכו אותה אל תוך הפרדס של סבא שלה, הביאו אותה אל גומה גדולה והורו לה לעמוד על שוליה ולהשתין. הילדה עמדה אובדת עצות. כולם הביטו בה בעניין, מבקשים לדעת מה יקרה. היא המשיכה לעמוד ללא נוע. הם החליטו שהבנות תשמורנה עליה ושהבנים יתרחקו מהמקום, ישמרו על החמור ויתצפתו מרחוק. הבנות הורו לה שוב להשקות את העץ של סבא שלה והפעם צייתה, שלשלה למטה את מכנסיה הקצרים ביחד עם התחתונים, כרעה והתיזה זרם חזק וצהבהב שפרץ כמו מצינור מפוצץ לתוך הגומה ועל שוליה והרטיב קצת גם את רגליה ותחתוניה. היה זה זרם בלתי פוסק שכאשר סוף סוף ייפסק ותצא מהשירותים למסדרון צר, צהוב וארוך המוליך אל סלון דירתה המושכרת עם ריהוט מלא – תגלה שהדייט כבר הלך והדירה חזרה להיות ריקה ומוכרת עד לזרא. ליבן נכמר עליה להרף קל אך התקשח באחת. מישהי מהן הבחינה בעגלת ילדים ישנה מונחת בסמוך על צידה ובעוד תחתוניה ומכנסיה משולשלים מסביב לקרסוליה – היא הושבה כשחלק מפלג גופה התחתון בתוכה וחלקו מחוצה לה. הבנים הצטרפו אליהן והם יצאו ביחד אל השביל המקיף את הפרדס, מושכים בחמור לבן, עגלה ובה ילדה עירומה ממותניה ומטה. כל אותו הזמן הם לא יכלו להסיר את עיניהם מהחריץ שבין רגליה הפשוקות בין דפנות העגלה. הם רצו להרים לה את התחתונים והמכנסיים ולהסתיר אותו, אבל לא לפני שמישהו מהם הכניס לתוכו שברים מהזרדים שבהם דרבנו קודם את החמור ואחרים הצטרפו לסייע לו ורק אז משכו מעלה את המכנסיים עם התחתונים שהוסרו בקוצר רוח והושלכו לרגלי מיטת קינג סייז במלון עדן ריזורטס במתחם של שדה התעופה בחניית ביניים שהתארכה מעבר למתוכנן, מחמת תנאי מזג אוויר קשים. שלג נערם על אדני חלונות וכרכובים והרוח שרקה בחוזקה ובלי קול מעבר לשמשות כפולות. עיני חרוזים של דובי גדול – שהספיקה לקנות בדיוטי פרי, והיה מונח על ידית טרולי ירוק שלא הצליחה לדחוס אותו לתוכו – הביטו בה כהות ומזוגגות. כיצד תתרץ שקנתה רק דובי אחד לתאומים? עדיף לא לקנות בכלל ולא רק אחד, כך תמיד הייתה אומרת לו, ואלמלא התעכבה בדיוטי פרי לא היו נפגשים משני קצות העולם וממשיכים יחד לחדר במלון. מה ביקשו לבדות אחרי כל כך הרבה שנים של מסלולי חיים נפרדים? החימום היה גבוה מדי, למרות שפלג גופה התחתון היה חשוף, אבל היה כבר מאוחר להנמיך אותו, עכשיו כשהיה כבר עמוק בתוכה וריח של זרע מהול בזיעה לא שלה מילא את נקבוביות עורה ונחיריה, כמו אז, כששכבו מעל מצע השמיכה שפרש על הרצפה בדירתו, כששניהם עוד חיו בתל אביב וכשעזבה שאל אם זה בגלל ריח גופו. צריך להודיע בבית על האיחור, מה השעה שם עכשיו, היא עייפה מדי לחשב את הפרש השעות ולדעת מתי תנחת, חייבת עוד קצת לישון, לפניה עוד מסע ארוך והם דוחפים את העגלה קדימה בפראות כדי להיפרע ממנה ומהכול. החמור ממשיך ללכת ללא כל התנגדות לאן שמושכים אותו. שתיקה מעיקה. צריך לחזור, נעשה מאוחר מדי ועוד מעט יחשיך וההורים שכבר התעוררו ידאגו להם ויתחילו לחפש אחריהם ואם יגלו – יבולע להם, ולא יישאר בהם מתום. הם מסובבים את העגלה על ציריה הנוקשים כשהיא ישובה חצי בתוכה וחצי מחוצה לה ומושכים ברסן החמור ודוחפים אותו. מישהו אומר שאולי נשארו שברי מקלות בתוכה ובתוך התחתונים שלה וזה יהיה הסוף שלהם. דוחפים ונדחפים הם מצטופפים מסביבה, רוכנים מעליה כדי להיטיב לראות שם אפלת תהום עמוקה פוצה את פיה, בולעת אותם אל תוכה ללא שיור. ולא נודע כי באו אל קרבה.

.

ד״ר זמירה הייזנר, מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הדרמה, התאטרון והמיצג. פרסמה עד כה בעיקר מאמרים אקדמיים ושני ספרים: "החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרון" (עם קרין חזקיה; או"פ, 2006); "׳תמר רבן: שפה / פעולה / מציאות של אמנית מופע" (רסלינג, 2018).

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "תחתונים מכותנה", סיפור מאת רחלי שנהב גולדברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ממואר | סדר אהבה

"לא ניתן היה לסגת שוב אל העיוורון, ובפניי עמדה הברירה: העמדת פנים או אהבה. ופירושה של אהבה, ברגע ההוא, היה לקום וללכת." קטע מתוך ממואר בכתובים מאת מורן בנית

רותי בן יעקב, saving grace, שמן על בד, 80X60 ס"מ, 2010

.

קטע מתוך ממואר / מורן בנית

.

*

הָיְתָה זוֹ אַהֲבָה; צוּרָתָהּ אֵינְסוֹפִית, חוֹבֶקֶת כֹּל – הִבְטַחְנוּ לְתַרְגְּלָהּ יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה, לִלְמֹד יַחַד אֶת צוּרָתָהּ בַּחֹמֶר, אוּלָם הָיָה זֶה לִפְנֵי בּוֹא הַחַיִּים. לוּ יָדַעְנוּ כִּי אֵלֶּה יִהְיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים, כִּי צוּרָתָהּ תִּתְכַּנֵּס אֶל גּוּף גַּשְׁמִי: אִשָּׁה וְנַעֲרָה שֶׁאֵינָן אֵם וּבַת, חֲבֵרוֹת אוֹ נֶאֱהָבוֹת, אַךְ עֲלֵיהֶן לֶאֱהֹב בְּכָל צוּרָה.

וְהַחַיִּים הִנִּיחוּ בְּפִתְחֵנוּ כָּל צוּרָה אֶפְשָׁרִית שֶׁל אַהֲבָה: בְּחַדְרֵךְ, תַּחַת כְּנָפָם שֶׁל בִּיּוֹן, וִינִיקוֹט, מֵלָאנִי קְלַיְן וַאֲחֵרִים, יָכֹלְנוּ לְהִתְנַסּוֹת בַּכֹּל – וּרְאִי כַּמָּה נִפְלָא, יַקִּירָה, לְהִתְנַסּוֹת לֹא בַּחֹמֶר אֶלָּא בָּרוּחַ – אוּלָם תְּכוּפוֹת לָקִינוּ בְּעִוְרוֹן הַגּוּף, הִפְנֵינוּ עֹרֶף לַסָּמוּי מִן הָעַיִן, וְצִמְצַמְנוּ אֶת הָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁהָעָנְקוּ לָנוּ לַשָּׂפָה.

וְלֹא הָיְתָה לָנוּ שָׂפָה אַחַת, אַךְ פִּצְעֵי הָאַהֲבָה הִתְגַּלּוּ אַחֲרֵי שָׁנִים כְּדוֹמִים זֶה לָזֶה. וְלִרְגָעִים כָּל זֶה לֹא הָיָה מִגְבָּלָה, אֶלָּא הִתְכַּנֵּס אֶל מַפָּל שֶׁל אַהֲבָה – כְּשֶׁרֹאשִׁי נָח בְּאוֹר הַצָּהֳרַיִם עַל בִּרְכֵּךְ, כְּשֶׁיָּדֵךְ הֶחְלִיקָה בִּשְׂעָרִי שָׁעָה אֲרֻכָּה, כְּשֶׁחָלַמְנוּ בְּהָקִיץ עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה ("אַתְּ תִּכְתְּבִי אֶת הַסֵּפֶר"), כְּשֶׁהִתְחַבַּקְנוּ תַּחַת חֻפַּת כְּלוּלוֹתַי, וְאַחֲרַי כֵן, כְּשֶׁאָחַזְתְּ בֵּין זְרוֹעוֹתַיִךְ אֶת בִּתִּי הָרִאשׁוֹנָה.

וּכְשֶׁהַחֹמֶר הִתְכַּנֵּס אֶל מַפָּל שֶׁל אַהֲבָה, שִׁנְּתָה הָאַהֲבָה אֶת פָּנָיו. לֹא נִתָּן הָיָה לָסֶגֶת שׁוּב אֶל הָעִוָּרוֹן, וּבְפָנַי עָמְדָה הַבְּרֵרָה: הַעֲמָדַת פָּנִים אוֹ אַהֲבָה. וּפֵרוּשָׁהּ שֶׁל אַהֲבָה, בָּרֶגַע הַהוּא, הָיָה לָקוּם וְלָלֶכֶת. הָלַכְתִּי כְּפִי שֶׁקִּוִּית בַּסֵּתֶר, כְּפִי שֶׁיָּדַעְתְּ שֶׁיִּקְרֶה, אַךְ לֹא הוֹדֵית בְּכָךְ: מְדַלֶּגֶת מֵעַל מַלְכָּדְתּוֹ שֶׁל אוֹרְפֵאוּס.

לֹא הָיְתָה זוֹ לֵדָה בְּטֶרֶם עֵת. שַׂמְתִּי מִבְטַחִי בָּאֵל, וְלָרִאשׁוֹנָה נָחוּ הַחַיִּים בָּאוֹר. צוּרָתָם הָיְתָה צוּרַת הָאַהֲבָה, וּשְׂפָתָם הָיְתָה שְׂפַת הָאֱלֹהִים, וְכָךְ נִגְלוּ בְּפָנַי חַיֵּינוּ, דֶּרֶךְ אֵינְסוֹף פְּרִיזְמוֹת שֶׁל אוֹר הַמִּתְכַּנְּסוֹת אֶל הָאֶחָד. הַכֹּל הָיָה צָפוּי עַתָּה, פְּגִישָׁתֵנוּ חַיֵּינוּ וּפְרֵדָתֵנוּ, וְכָךְ גַּם הַמִּכְתָּב שֶׁכָּתַבְתְּ שָׁנִים סְפוּרוֹת אַחֲרֵי כֵן:

אֲנִי הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵּךְ, כָּתַבְתְּ, הַמְּטַפֶּלֶת שֶׁהָפְכָה לִמְשׁוֹרֶרֶת. הָיְתָה זוֹ מַחְשֶׁבֶת חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשְּׁמָה, מַחְשֶׁבֶת חֲלוֹם מְשֻׁתֶּפֶת: לֹא אָמַרְתִּי לָךְ אָז שֶׁהָפַכְתִּי גַּם אֲנִי לִמְטַפֶּלֶת. לְפֶתַע הָיִינוּ הָאֶפְשָׁרוּיוֹת כֻּלָּן, צוּרָה שֶׁל אַהֲבָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה בְּחֶסֶד, הוֹוֶה מִתְמַשֵּׁךְ שֶׁל סִפּוּר – אָנוּ בְּמֶרְכֶּבֶת אוֹר, חוֹצוֹת אֶת הַיְּקוּם.

.

ד"ר מורן בנית, ילידת 1983, מרצה לספרות עברית. עבודת הדוקטורט שלה עסקה ביצירה המוקדמת של רונית מטלון. קטעי שירה, פרוזה ומסה פרי עטה התפרסמו בהליקון, במאזניים, באודות ובמוסך.

.

» במדור ממואר בגיליון קודם של המוסך: "החבר הקרוב שלי קבור תחת עץ התאנה", ממואר עם שירים מאת יונתן ברג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן