.
זהירות, טריגר! על רגישות, סינון וצנזורה בספרות ילדים
מור פוגלמן־דבורקין
.
בשנת 1989 קיבלה הסופרת האמריקאית ננסי קריקוריאן פנייה יוצאת דופן: הוצאה לאור ששכרה את שירותיה לאיסוף קטעי שירה עבור ספרי לימוד אנגלית העבירה לה רשימה בת שנים־עשר עמודים של נושאים שהם בגדר טאבו, ואסור שיימצאו בספרי הלימוד. רוחות רפאים, קסם, דת וחגים דתיים, מוות, גירושין, מעשי רמאות, סוכר, ממתקים, עוגות יומולדת ורגשות שליליים היו רק קמצוץ מהרשימה. קרקוריאן הייתה מזועזעת: "בניסיון לעקור כל הטיה ודעה קדומה ולרַצות את כולם, ההוצאה כיבתה כל שביב של חיים במלוא מורכבותם ושלל גוניהם, ובעשותה כן פסלה לא מעט שירה טובה".
יותר משלושים שנה עברו, ומה שנתפס בעיני קריקוריאן כתמוה ונפסד הפך לנורמה רווחת בספרות בכלל ובזו המיועדת לילדים בפרט, תחת הכותרות "טריגרים" ו"אזהרות טריגר".
אז מה הוא בעצם טריגר? מילון אוקספורד מבאר:
טריגר (פועל) 1. לגרום למכשיר להתחיל לפעול. 2. לגרום למשהו לקרות בפתאומיות.
טריגר (שם עצם) 1. החלק של האקדח שלוחצים עליו כדי לירות. 2. דבר מה הגורם לתגובה או התפתחות מסוימת, לרוב שלילית.
השימוש במונחים טריגר ואזהרת טריגר לסימון נושאים טעונים בזירה החברתית־פוליטית החל בראשית שנות התשעים, כשאתרים וקבוצות פמיניסטיות השתמשו באזהרות טריגר לסימון טקסטים ודיונים שהכילו עיסוק באלימות מינית ופיזית כלפי נשים, כדי לייצר מרחב בטוח ומאפשר לשיח, שבו גם נפגעות ירגישו בנוח להתבטא ולקחת חלק. במרוצת השנים התרחב השימוש במונחים הללו לתחומי התרבות השונים, ובהם לתחום ספרות הילדים והנוער, לציון כמעט כל מה שעשוי לפגוע ברגשות הקוראים, לעורר מבוכה או אי־נוחות. הרשת מלאה אתרים וקהילות שמסווגים ומסמנים ספרים לפי טריגרים.
כך, למשל, מטרתו היחידה של האתר Book Trigger Warnings שזוכה לכמאתיים אלף כניסות מדי חודש, היא לאפשר לגולשיו לסמן ספרים לפי טריגרים, כדי להזהיר את שאר חברי הקהילה. ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג, למשל, מסווגים תחת הטריגרים: בריונות, התעללות בילדים, שמנופוביה, הקרבה עצמית, אלימות ויתמות. סדרת שר הטבעות של טולקין מסווגת תחת הטריגרים: פאשיזם, סקסיזם, חטיפה, עבדות, מלחמה, אלימות, מוות, עכבישים. ואילו התפסן בשדה השיפון של סלינג'ר מתהדר ברשימה המונה כשלושים טריגרים. והתופעה אינה תחומה לרשת. בארכיב הדיגיטלי של הומרטון קולג' באוניברסיטת קיימברידג' החליטו בשנה שעברה למיין יותר מעשרת אלפים קלאסיקות לילדים ולהצמיד אזהרות טריגר לכל אלה המכילות "תוכן מזיק הנוגע לעבדות, קולוניאליזם וגזענות".
אתרי האינטרנט והאוניברסיטה לא קוראים ישירות להחרים את הספרים או להימנע מקריאתם, אבל עצם הסימון של אלמנטים מרכזיים בספרים הללו כ"מסוכנים" וההתייחסות לספרות כשדה מוקשים מעוררים ויכוח מתמשך בשאלה אם אזהרות טריגר אכן יוצרות מרחב המאפשר שיח חופשי, או דווקא מגבילות אותו ומטרפדות מפגשים של קוראים צעירים עם טקסטים שמציגים את החיים במלוא מורכבותם וגוניהם, ואולי מייצרות היסוס בכתיבת טקסטים חדשים שכאלה, ואף הימנעות?
זהו אינו ויכוח תיאורטי כלל וכלל. שיח הטריגרים מייצר ריאקציות ממשיות בעולם, במיוחד בתחום ספרות הילדים והנוער: בישראל התחולל רק לאחרונה דיון ציבורי ער למדי כשסיפור קצר בשם "אבל אחרת" מאת גיא פינקלשטיין נכלל בבגרות בספרות. בתחילת הסיפור הדמות המספרת תולה מודעות אבל עם שמה בשכונת מגוריו של האקס שלה, ופרט זה גרם לרבים מהקוראים הצעירים והוריהם כסיפור המכיל טריגר התאבדות ולהזדעזע מהכנסתו לבחינה.
בשנים האחרונות אנו עדים למקרים הולכים ורבים של צנזור והחרמת ספרים בארצות הברית, הוצאתם מתוכניות הלימודים או הפסקת הדפסתם בשל סימונם כספרים המכילים טריגרים מסוגים שונים. החל משנת 2021 שישה מספרי ד"ר סוס לא יזכו שוב למהדורות חדשות כיוון שבעלי הזכויות החליטו כי הם מכילים טריגרים גזעניים: If I Ran the Zoo, McElligot's Pool, And to Think that I Saw it on Mulberry Street , On beyond Zebra!, Scrambled Eggs Super, The Cat's Quizzer.
הרומן הגרפי Maus מאת זוכה פרס פוליצר ארט ספיגלמן, שעוסק בשואה, הוצא בתחילת 2022 מתכנית הלימודים של כיתות ח' בכמה מחוזות בטנסי שבארצות הברית, בשל "טריגר שפה גסה ומעוררת התנגדות" ורישומי עירום "טריגריים שאינם מתאימים לתלמידים בני שלוש־עשרה".
הדוגמאות הללו מאותתות כי גם אם הכוונה המוצהרת היא לגונן על רגשותיהם ורגישויותיהם של ילדים, התוצאה היא לא פעם המשך ישיר של פרקטיקות סימון, סינון והרחקה ותיקות של ספרים המכילים תכנים שנויים במחלוקת או פשוט לא נעימים. דוגמה להמשכיות הזו היא הספר אל תיגע בזמיר מאת הארפר לי, שראה אור לראשונה ב־1960 ועוסק במתחים בין־גזעיים בקהילה באלבמה שבדרום ארצות הברית, המתנקזים למשפט אונס. הספר הוחרם שוב ושוב לאורך השנים, בכל תקופה מסיבה שונה: בשנת 1966 הוא הוחרם במחוז האנובר בווירג'יניה לאחר שהוגדר על ידי ועד בתי הספר המחוזי כבלתי מוסרי, בגלל העיסוק באונס. לאורך שנות השבעים והשמונים הוא הוחרם והוצא מתוכניות הלימודים במחוזות שונים בארצות הברית בטענה שהוא מכיל "שפה מטונפת ונמוכה". ב־2017 הוחרם הספר בבתי הספר של מחוז בילוקסי במיסיסיפי, בגלל שימוש במילת הטריגר Nigger, ובטענה שהוא "מעורר אי־נוחות בקוראים".
Nigger, מילה כה טעונה בתרבות האמריקאית עד שיש לה כוח מאגי כמעט, היא מקרה בוחן טוב לסוגיית הטריגרים. האם הימנעות ממנה אכן תייצר ספרות פחות גזענית ויותר מכבדת? בספר הרפתקאותיו של האקלברי פין מאת מארק טוויין, שראה אור לראשונה ב־1885, המילה Nigger מוזכרת מעל מאתיים פעמים, ובעשורים האחרונים הפך הספר לשנוי מאוד במחלוקת בארצות הברית בשל כך. בשנת 2011 פרסמה הוצאת Newsouth books גרסה מחודשת של האקלברי פין בעריכת פרופסור אלן גריבּן, מרצה לספרות אנגלית וחוקר כתבי מארק טוויין ותיק. לאורך הקריירה שלו גריבּן שמע לא פעם ממורים בבתי ספר תיכוניים שהם לא יכולים יותר ללמד את האקלברי פין, מכיוון שהמילה Nigger מהווה מכשול שקשה מדי לעבור אותו. כמה מועצות בתי ספר אף הוציאו אותו בשקט מתוכניות הלימודים. אפילו עמיתים לאוניברסיטה אמרו לגריבּן שהם כבר לא מלמדים את הספר, פשוט כי "לוקח יותר מדי זמן להסביר לסטודנטים את האטימולוגיה של המילה, ולספר שטוויין היה מסור לתנועה הריאליסטית ולכן הרגיש שהוא חייב להציג במדויק את השפה של נערים ומבוגרים חסרי השכלה בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה".
ואם כל כך קשה אז למה לא להקל וגם להציל יצירה מונומנטלית מסכנת מחיקה? גריבּן החליט להחליף את המילה Nigger במילה Slave. התוצאה היא טקסט שבשינוי מילה אחת מעוות ומשכתב את ההיסטוריה. ההחלפה הזאת מסיטה את יחסי הכוח המתקיימים בסיפור מהתחום הגזעי לתחום החברתי־כלכלי, ובכך מטשטשת ומרככת את תולדות יחסי הגזע בארצות הברית. כך, בגרסה החדשה, כשהאק אומר על ג'ים "ובכן, הוא צדק; הוא תמיד צדק; היה לו ראש לא שכיח, יחסית לעבד", הקורא מבין מכך שעבדותו של ג'ים, כלומר נסיבות חייו, הן שלא אפשרו לו לפתח את השכלתו, בעוד מהנוסח המקורי ברור שהאק סבור שמרבית השחורים הם טיפשים באופן מולד. הגרסה החדשה לא מבטלת את הגזענות בסיפור, אלא הופכת אותה לשקופה למחצה אף שהיא עדיין קיימת בו לגמרי, ובכך פותחת פתח להחלקה קלה יותר בגרון של תפיסות גזעניות. דווקא המילה המקורית היא תזכורת הכרחית לגזענות של התקופה שבה עוסק הספר, וכפועל יוצא – יכולה לעורר מחשבה גם בדבר גזענות בת ימינו.
תרבות הטריגרים מטשטשת ומנקה לא רק נושאים גדולים כמו עוולות מוסריות. גם ענייני יומיום כגון רגשות שליליים ועימותים בחברת הילדים מקבלים טיפול בריכוך. בשנות הארבעים והחמישים כתבה הסופרת איניד בְּלַייטון סדרת ספרים בשם The Naughtiest Girl. בשנים 2007–2012 ראו הספרים אור מחדש, בעריכה עכשווית ומופחתת טריגרים ברוח התקופה: באחד הספרים המקוריים הגיבורה רואה ילדה בריונית מציקה לילדה אחרת ומנסה להטביע אותה בבריכה. בתגובה היא מכה את הבריונית בסטירות שנשמעות "כיריות אקדח". העורכים של המהדורה החדשה חשבו שתיאור כזה הוא טריגרי מדי עבור ילדים, והחליפו את הסטירות בניעור עז. בספר אחר, כשהגיבורה נעלבת משתי ילדות שצוחקות עליה, בגרסה המקורית של בלייטון מתחשק לה לסטור להן בכוח, ואילו בגרסה המרוככת משנת 2007 מתחשק לה "לנזוף בהן קשות".
המקרים הללו מדגימים את האבסורד הנעוץ בשיח הטריגרים של עולם ספרות הילדים: בין שמדובר בגזענות, בריונות או רגשות שליליים, הניסיון לשכתב, לרכך או למחוק אותם מהספרות לא ימחק אותם מהמציאות. יתרה מכך – התוצאה היא לא פעם ספרות שמותירה ילדים ובני נוער שמתמודדים עם הנושאים הללו בחיי היומיום להתמודד איתם לבד; ללא מתן במה לעוולות שמעצבות את חייהם, ללא הנכחה של חוויותיהם בתרבות ובשיח, ללא האפשרות לעיבוד רגשי ומנטלי ולנחמה שמספקת הקריאה וההזדהות עם הדמויות. נוסף על כך, ספרות מנוקה מקשיים וטריגרים היא גם ספרות שמאפשרת לחזקים ולפריווילגיים ממילא לחיות בבורות נעימה ומרגיעה, מבלי להיחשף לחוויות חיים מורכבות ושונות משלהם, מבלי להשכיל, לחשוב, להרגיש, לפתח אמפתיה ואולי גם להפוך בעלי ברית ולתת יד למען שינוי.
מדוע אם כן לא מעט מחנכים, הורים ויוצרים מצדדים בתופעת אזהרות הטריגר ונגזרותיה המסננות והמרככות, גם כשהם אינם משתייכים לקבוצות המפיקות ממנה רווח פוליטי־תרבותי, ולפעמים אפילו להפך? השאלה הזו ליוותה אותי רבות בזמן שלמדתי על הנושא, עד שנתקלתי באתר הקוראים הפופולרי Book Riot בטקסט של אדיבּה גַ'ייגידאר, סופרת נוער, משוררת ומורה אירית־בנגלדשית, שקוראת לסמן ספרים באזהרות טריגר. "ספרים הם אזור נוחות של אנשים", כותבת ג'ייגידאר. "לטוב ולרע, אנו צורכים את המדיום הזה כי הוא מאפשר לנו בריחה מחיי היומיום שלנו; בין שזו בריחה לרומנים רומנטיים או לסיפורת דיסטופית – החשיבות היא שהבחירה בידי הקורא, ושמורה לו הזכות שהקריאה תהיה חלק מאזור הנוחות שלו".
מובן שזכותו של כל קורא לקרוא מה שיחפוץ. ומובן שכולנו נהנים לעיתים מקריאה כבריחה והפוגה מצרות היומיום, בעיקר בעידן שבו החיים ברשתות החברתיות מפמפמים תוכן קיצוני ללא הפסקה ומביאים אותו עד לסף דלתנו. ועם זאת, התפיסה של ג'ייגידאר ודומיה, שלפיה מטרתה של הספרות היא להיות אזור נוחות עבור הקורא, ולכן יש לסמן ואפילו להרחיק כל דבר רגיש או מטריד בה, היא תפיסה בעייתית מאוד. היא מותירה את הספרות בחזקת הפוגה בידורית בלבד, ומפסידה כל תרומה נוספת שהיא מציעה לנפשם ושכלם של ילדים, ושל החברה בכלל.
קריאה לא צריכה להיות אזור נוחות שבו הכול נעים, נקי, חף מכאבים, בעיות ואתגרים, אלא אזור בטוח, המאפשר לבחון את כל אלה ממרחק מה, ולהתמודד איתם. קריאה היא פעולה המתרחשת במרחבים ומצבים שבהם אין עלינו איום ממשי, ודווקא מתוך השהות במרחבים הללו וקיום הפעולה הרגועה הזו מבחינה פיזית, הילדות והילדים יכולים להיחשף לתכנים קשים ומורכבים, לחקור ולעבד אותם מבלי שהדבר יפגע בהם בממשות. הקריאה היא מגרש אימונים "על יבש" לחיים. דווקא היכולת למצוא בספרים שיקוף של קשיים או מצוקות שילדים חווים תאפשר לרבים מהם להרגיש בודדים פחות ולעיתים גם לקבל רעיונות וכלים להתמודדות, ולאחרים היא תאפשר לשים את עצמם בנעלי חבריהם ולהיות סובלניים, מכילים וטובים יותר. ספרים כמו ילדת חוץ של נורית זרחי, חיית החושך של אורי אורלב, הקיץ של אביה של גילה אלמגור, אני אתגבר מאת דבורה עומר ועוד רבים אחרים הם ספרות טובה גם בזכות העובדה שהם מאפשרים לתהליכים הללו להתקיים ולזלוג מהספרות לעולם.
וכאן יש לנו, המבוגרים שמלווים את הילדים בחיים, תפקיד חשוב – ללוות אותם גם בקריאה. בספרו Should We Burn Babar?: Essays on Children's Literature and the Power of Stories, מתחבט הרברט קול בשאלה מה לעשות עם ספרי המלך בבר של ז'אן דה ברונהוף האהובים עליו מילדותו, לנוכח הטריגרים של קולוניאליזם, שוביניזם ויתמות שהם מכילים, אשר אינם מתיישבים עם השקפת עולמו כאדם בוגר ואיש חינוך. מתוך הלבטים הוא מגיע למסקנות חשובות: "האתגר שעומד בפני הורים הוא כיצד להפגיש את ילדיהם עם סטריאוטיפים שעולים מהטקסט באופן שיפַתח בהם רגישות ויעזור להם להפוך לביקורתיים כלפי היבטים של התרבות שמבזים או משפילים אותם או את הזולת".
במקום לסמן, לרכך ולצנזר סיפורים, עלינו לשוחח עם הילדים על רבדים, פרשנויות וקריאות שונות של טקסט, ללמד הבחנה בין מציאות לדמיון, לקרוא יצירות בקונטקסט היסטורי ופוליטי בהתאמה לגילם וליכולתם האישית, לדון בחירוּת יצירתית ובסובלימציות שהיא מאפשרת; להסביר שתיאורי אלימות או מיניות, ביטויים של גזענות או שוביניזם, אובדנות או אכילת עוגה הם לאו דווקא קריאה לפעולה. וגם אם כן, הקורא זכאי ויכול לסרב לה, ומתוך כך לעצב ולחדד את תפיסת עולמו; להעניק להם ארגז כלים שיאפשר להם להיות קוראים ביקורתיים, לגדול להיות אנשים ביקורתיים שמסוגלים להתמודד עם טקסטים ועם סיטואציות שלא הכול בהם שושנים ופרפרים. אם אנחנו מאמינים שלטריגרים טקסטואליים יכולה להיות השפעה שלילית עזה על ילדים ונוער, הרי נגזר מכך שיכולה להיות להם גם השפעה חיובית עזה מאוד. אם נחזור להגדרה המילונית שבה פתחנו, טריגר אכן יכול להיות מניע לפעולה – להיות דבר מה הגורם לתגובה או התפתחות מסוימת, גם במובן החיובי ביותר של המונח.
.
מור פוגלמן־דבורקין היא מבקרת ספרות ילדים ונוער בידיעות אחרונות ובעבר בכתב העת "הפנקס" לספרות ותרבות ילדים ובמגזין עכבר העיר. עורכת עצמאית ומרצה בתחומי ספרות ילדים ועידוד קריאה. הרשימה מבוססת על הרצאה שניתנה בכנס השנתי של ״הפנקס״.
.
» עוד על צנזורה בספרות ילדים, ברשימה מאת נגה שיאון
.