ביקורת פרוזה | עמדת הבוז המתורבת

"שחורי מצביעה על נקודת תורפה מקומית וכואבת. בוז ולגלוג תופסים חלק דומיננטי בשיח הספרותי העכשווי." מיכל זכריה על ספרה החדש של יערה שחורי, "שעת השקרנים"

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
25.05.2022
רונית ברנגה, יצורים פראיים, פיסול בחימר, ציור באקריליק, 100X50X20 ס"מ, 2018

.

מאת מיכל זכריה

.

למרות ההצלחה הבינלאומית שזכתה לה, סקנדל הגניבה הספרותית שליווה את הסופרת המנוחה אסיה אשל־בלוי בשנותיה המאוחרות הרחיק מעליה את כל ידידיה. ילדיה המבוגרים, חווה ואדם, מתקשים למצוא את הדרך הנכונה לכבד את זכר אימם. ניסיונם לפזר את אפרה בפריז לפי בקשתה האחרונה גווע בפיזור נפש, וכשהם מבקשים לארגן טקס לזכרה בישראל בהשתתפות חבריה הם נתקלים בסירובים מנומסים. ההתמודדות עם זכרה המוכתם של האם היא הבעיה הרגשית והמעשית שעומדת בבסיס שעת השקרנים, ספרה החדש של יערה שחורי. הפלגיאט שאסיה מואשמת בו הוא השקר המובהק ביותר בספר (וגם בו ניתן לפקפק), אך הסיפור כולו עשוי שקרים: תירוצי המוזמנים המתחמקים מהטקס, הכוונות הנסתרות של האורחים הקבועים בבית משפחת אשל־בלוי, והחזות הבלתי חדירה אך השבירה למעשה של חווה ואדם, אשר גדלו בצילה של אם לגלגנית שהשתמשה בהם כחומר לסיפוריה המפלצתיים.

האם הספרות משקרת תמיד? כותרת הספר והמובאה בתחילתו לקוחות משירו של חזי לסקלי ״שעת השקרנים מכל הסוגים״: ״הַזְּקֵנָה הַשַּׁקְרָנִית, הִיסְטוֹרְיָה, שׂוֹנֵאת / שַׁקְרָנִים קְטַנִּים״. השקרנים הקטנים של לסקלי הם משוררים ומספרי סיפורים, המואשמים בבלופריות עוד מימי אפלטון, והמאבק הוותיק בין הספרות להיסטוריה בשירו מזכיר את ההגנה על השירה שכתב סר פיליפ סידני במאה השש־עשרה. המשורר, לפי סידני, לעולם אינו משקר, כי הוא לא טוען דבר. כוחו טמון לא בתיאור המציאות אלא בטוויה של מציאות אפשרית. ההיסטוריון, לעומת זאת, מתיימר לתאר דברים כהווייתם, ולכן הוא השקרן האמיתי. אסיה, שסמכותה מלווה כל תו בספר, כותבת רומנים היסטוריים, וכך חולשת על כל העולמות – מה שהיה ומה שיכול היה להיות. גם השקר שבו הסתבכה – בין שאכן התכחשה למקורות של ספרה או רק הואשמה בכך וסירבה להגיב לחשדות – כרוך בשאיפה לשררה. את תעלול ההעלמה הזה יודעת לא רק אסיה אשל־בלוי, שבעברה שינתה את שמה הפרטי מחווה לאסיה, קראה לילדיה חווה ואדם, והפכה את עצמה מאם כל חי לאלוהים. כשבנה אדם מהרהר ביחסיו עם אחותו, גם הוא מבצע גניבה שקטה ומייחס לעצמו את אחד הדימויים הנלמדים ביותר בשפה האנגלית: אחותו הגדולה חווה ״הוסיפה לעדכנו גם כששהו בארצות אחרות, כלומר חווה תמיד באותו מקום ואדם זז, כמו בסיס ורגל של מחוגה. אדם שנא את הדימוי הזה, גם אם הגה אותו בעצמו.״ דימוי המחוגה, דוגמה קלאסית לשירה המטפיזית ברנסנס האנגלי, שייך למשורר ג׳ון דאן: ״אִם שְׁתַּיִם הֵן, הֲלֹא הֵן שְׁתַּיִם / כִּשְׁתֵּי שׁוֹקֵי הַמְּחוּגָה: / נַפְשֵׁךְ, זוֹ הַקְּבוּעָה, כְּמוֹ לֹא / תָּחוּג, אַךְ עִם שֶׁלִּי חָגָה״ ("שיר פרידה: איסור על אֵבל", בתוך אין אדם שהוא אי, ספרי סימן קריאה – הקיבוץ המאוחד, 2019; מאנגלית: שמעון זנדבנק). השנאה שאדם רוחש לדימוי המפורסם היא הביטוי היחיד לעובדה הבלתי נסבלת שהוא אינו מי שהגה אותו. במקרה הזה, אם אדם לא נתפס בשקר, הרי גם שחורי לא נתפסת. אך לעומת אדם, שלאורך הספר משתמש בדימויים ספרותיים רק כדי להפגין את ידענותו ולכן מרדד אותם, שחורי משתמשת בדימוי המחוגה באופן שמוסיף עומק הן לדמות שהיא יוצרת והן לדיון על שימוש יצירתי במקורות ספרותיים.

ספרה של שחורי גם מרחיק לכת יותר וגם מקומי יותר מהשאלות הכלליות על היחס בין ספרות לאמת, ובין מקוריות לפלגיאט. השקר הגדול בטבורו של שעת השקרנים הוא העניין בספרות; לאף אחת מהדמויות בספר, שכולן קוראות וחלקן כותבות, לא באמת אכפת מספרות. בשיחות הספרותיות המתנהלות בחצר בית משפחת אשל־בלוי ובקלישאות הספרותיות שאדם משתמש בהן כדי להשפיל את בני שיחו, הספרות היא שולית, והעיקר הוא להפגין הון תרבותי – אותו מכלול של השכלה וטעם טוב שמבסס עליונות חברתית. בהתאם, הרגש שבו ספוגים עמודי הספר אינו אהבת הספרות אלא בוז מר כלפי כל מי שנתפס כבינוני, כל מי שהרפרנס התרבותי עובר מעל ראשו. בבחירתה זו, שחורי, עורכת ספרות מקור בהוצאת כתר, המצויה היטב בעולם הספרות הישראלית, מצביעה על נקודת תורפה מקומית וכואבת. בוז ולגלוג תופסים חלק דומיננטי בשיח הספרותי העכשווי. עורכי כתבי עת ומוציאים לאור מפרסמים חדשות לבקרים גילויי דעת על טעמו הירוד של הציבור. לפני שבועות ספורים בלבד התפרסם דבר השופטים בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״ – התחרות המפורסמת מסוגה בישראל – כשהוא רווי בלעג כלפי משתתפי התחרות, שאת כתיבתם תיארו השופטים (מרים גולן, עומר ולדמן ואוריאל קון) כנטולת ערך ספרותי ומביכה. הפנטזיה של אדם, שבה הוא וחווה ״יושבים ביציע, מעבירים זה לזה שקיות ענק של חטיפים״ בטקס לזכר אימם, מבטאת באופן מושלם את עמדת הבוז המתורבת. לכאורה כולם יושבים באותו האודיטוריום וצופים באותו הטקס, אבל יש מי שמבינים ויש מי שלא. מי שרואים את הדברים נכונה ומי שללא ידיעתם הפכו ממשתתפים לתפאורה. תחושת הבוז היא עמדה פרדוקסלית שבליבה הן אדישות והן סלידה; האנשים שחווה, אדם והוריהם בזים להם הם גם פחותים מכדי שמשפחת אשל־בלוי תשגיח בהם וגם נחוצים כדי להבליט את מידותיהם הטובות של מי שיודעים לצטט ספרות. בהתאם לאינסטרומנטליות של הספרות בתוך תרבות הבוז, שעת השקרנים נקרא לעיתים כמו שיחת חולין במסיבת קוקטיילים – הדמויות מפזרות אזכורים ספרותיים של יצירות קאנוניות לא כדי להעשיר את שיחתן אלא על מנת לבחון את הזולת, ובאופן בלתי נמנע – גם את הקוראים. באורח אירוני, הדמות היחידה בספר שמושפעת מספרות ולא רק משתמשת בה היא איילת כהנא, סגניתו של ראש מכללה נידחת בנגב, המוסד היחיד שנעתר לאירוח הטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי. ״הספר ההוא דיבר אליי,״ היא אומרת על אחד מספריה של המנוחה, ״חבל שלא קוראים אותו יותר, לא שאני מבינה בזה.״

ההרהור המדוקדק בסטנדרטים מחמירים של טעם טוב, בתחרויות של שנינות וידענות ובעריצות של מורשת האם מפיח בשעת השקרנים אווירה של דיסטופיה ספרותית – עולם שבו הספרות התרוקנה מיופייה ובמקומה נותרו רק מימרות נוחות לשליפה, כמו עשים מנופצים על מנורה כבויה. אווירה זו היא האפקט העיקרי של הספר. שחורי אמנם בונה עלילה עם מכשולים, התגברויות, ואפילו הפתעות, אך כמו הילדים הבוגרים שאינם מצליחים לחמוק מאחיזת אימם המתה, גם האירועים הללו טבועים כולם באותה תחושת מחנק. למרות האפקטיביות הרגשית של האווירה הזו, לעיתים היא מכרסמת ביסודות הסיפור. קשה להאמין שדמות כמו אסיה אכן הייתה סופרת בעלת שאר רוח, או שעבור האמנית הצרפתייה סופי קאל ״לא היה בכל ירושלים אדם יותר מעניין מאשר אסיה אשל־בלוי״. הקושי לא נובע מאופייה הלא נעים של אסיה או מהאימהות הפוגענית שלה, אלא מנטייתה להתבטא בפתגמים רעילים שמזינים את התחושה שהספרות, בשבילה, היא כלי נשק. במקרים כאלה העמדה האנטי־ספרותית בשעת השקרנים נראית טוטלית מדי. ברגעים אחרים, לעומת זאת, שחורי מיטיבה לתאר את האווירה שהיא יוצרת מבלי להיבלע בה. אצל משפחת אשל־בלוי אווירה זו מכחידה לא רק את הסיכוי לאהוב אמנות, אלא גם את היכולת לקשור קשרים קרובים עם אחרים. כשאדם מבקר בדירתו של מאהב לשעבר, למשל, הוא לא מסוגל להשתחרר מהצורך להוכיח את עליונותו: ״תראו אותי, חשב, עומד עם פלס הטעם הטוב האידיוטי שלי ובודק את אלי. אבל ככל שניסה לא הצליח להניח אותו מידו. עדיין היה הסנוב הבלתי נסבל, גם אם העמיד פנים שלא, עדיין הבן של אסיה.״ אדם מוצא פרנסה כמרהט בתים – ניסיון נוגע ללב להקדיש את טעמו הטוב דווקא ליצירת מרחבים אינטימיים במקום להריסתם. אך הבתים הם תמיד בתים של אחרים. אפילו הרוך ששורר בין חווה לאדם מצומצם לעיבוד כפייתי של חוויית הילדות המשותפת שלהם ומשוסע בעקיצות הדדיות. הקִרבה המוגבלת בין האחות והאח היא המחיר הכבד ביותר של העולם שבו גדלו, כבד בהרבה מהכישרונות המבוזבזים שלהם, שהסובבים אותם מבכים. שעת השקרנים מראה שהעמדה התרבותית כלפי הספרות קשורה גם בעמדתה כלפי אנשים – השימוש בספרות כדי לצבור כוח מוביל לבדידות ולדלות רגשית. ההצגה הרגישה של הבדידות והדלות הללו בספר מזמינה התמסרות מחודשת לספרות ויצירה של שיח ספרותי חדש.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את שעת השקרנים סבתי האהובה זיוה נפטרה ממחלה קשה. בניגוד לטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי, הלוויה של סבתא זיוה הייתה מלאה בחבריה. כל הכיסאות היו תפוסים, ומאחוריהם מלווים נוספים הצטופפו בעמידה. רבים אמרו עליה שהייתה אישה תרבותית, ולמרות כוונתם הטובה, בקטנוניותי רציתי לתקן: סבתא לא הייתה תרבותית במובן הרווח, אנינה וידענית כדרוש כדי לזכות בהון תרבותי בתוך תרבות הבוז. היא אהבה מוזיקה בכל נפשה, אזרה כוח לבקר בתיאטרון גם כשהמחלה החלישה את איבריה, והתנחמה בספרים. בינה לבין חברהּ לחיים התבדחה שהם ״אינטלקטואלים אנאלפביתים״. הרשימה הזו מוקדשת לזכרה.

.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, המוסך ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. 

.

יערה שחורי, "שעת השקרנים", כתר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרה של אילנה ברנשטיין, "חמתו של תמוז"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation