.
וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים? נכר וגעגוע בשני שירים של משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא
אופיר מינץ־מנור
.
באופן מפתיע לא נכתבו – או לכל הפחות לא הגיעו לידנו – יצירות שיר רבות בעקבות גירוש יהודי ספרד בשנת 1492; למעשה הגיעו לידנו רק כשלוש קינות כלליות למדי, וגם הן נכתבו לא מעט שנים לאחר האירועים עצמם. תהיה אשר תהיה הסיבה לכך, מסורת השירה העברית בספרד דווקא עשירה בשירים שנכתבו בצל אירועים היסטוריים טראומטיים, ובכלל זה יציאה לגלות של קהילות שלמות ובתוכן משוררים שתיארו זאת בשיריהם.
בדברים הבאים נחזור, אפוא, כמה מאות שנים לאחור כדי לעיין באופן שבו התייחסו משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא לגלות בספרד הנוצרית, שנאלצו לצאת אליה בשל מלחמות שהתחוללו במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה. הגלות הפנימית הזו – שאברהם אבן עזרא מכנה אותה בְּגָלוּת תּוֹךְ גָּלוּת – והייצוגים הספרותיים שלה מצטרפים לרצף ארוך ומפואר של שירה עברית שמתארת גלות וגעגועים, כגון מגילת איכה בתנ״ך ופיוטי תשעה באב משלהי העת העתיקה ומימי הביניים. אחד המאפיינים של המסורת השירית הזו הוא הדגשת חוסר היכולת לכתוב שירים בגלות, כמו בפסוק המפורסם מתהילים קלז 4: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר". כפי שנראה, מוטיב זה מופיע יותר מפעם אחת בשירו של אברהם אבן עזרא, "נְדוֹד הֵסִיר אוֹנִי", ומכאן גם כותרת הרשימה: "וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים?"
.
***
.
השיר הראשון שנעיין בו הוא פרי עטו של משה אבן עזרא, שנולד בגרנדה בשנות החמישים של המאה האחת־עשרה, בן לאחת המשפחות המיוחסות באל־אנדלוס. בשנת 1090 נכבשה גרנדה על ידי המוראביטון, קבוצה מוסלמית קנאית שפלשה לדרום ספרד מצפון אפריקה, פלישה שסימנה את תחילת הקץ של התרבות התוססת והעשירה של דרום ספרד המוסלמית. שנים מעטות לאחר כיבוש גרנדה נאלץ משה אבן עזרא לעזוב את העיר ולנדוד בגלילות ספרד הנוצרית עד יום מותו אי שם בין שנת 1135 לשנת 1140. אבן עזרא התייחס למאורעות הללו בכמה משיריו האישיים, שבהם הוא נע בין הכאב הרב על שנאלץ להשאיר את מולדתו מאחור לבין תחושת הגלות שלו בספרד הנוצרית. שירו "אַחַר יְמֵי הַשַּחֲרוּת" הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה בהקשר זה; בשבעה טורים ("בתים" בלשון שירת ימי הביניים) הוא מתאר תחושה זו בצורה מזוקקת:
.
אַחַר יְמֵי הַשַּחֲרוּת פָּנוּ / כַצֵּל וְצָרוּ צַעֲדֵי שָׁנַי
קָרָא נְדוֹד: ״הַשַּׁאֲנָן קוּמָה״, / וּלְשַׁאֲנַנּוֹ צָלְלוּ אָזְנַי.
קַמְתִּי בְלֵב רַגָּז וְיָצָאתִי / תּוֹעֶה, וְלָאֵל שִׁוְּעוּ בָנַי
הָיוּ מְקוֹר חַיַּי, וְאֵיךְ אֶחְיֶה / בִלְתָּם, וְאֵין אִתִּי מְאוֹר עֵינַי?
נָחָה זְמָן אוֹתִי אֱלֵי אֶרֶץ / בָּהּ נִבְהֲלוּ רֵעַי וְרַעְיוֹנַי,
עַם לַעֲגֵי שָׂפָה וְעִמְקֵי פֶה, / מִשּׁוּר פְּנֵיהֶם – נָפְלוּ פָנַי,
עַד כִּי אֱלֹהִים לִי דְרוֹר יִקְרָא, / מֵהֶם לְהִמָּלֵט בְּעוֹר שִׁנַּי.
.
השיר פותח בתיאור ימי הנעורים שעברו, חלפו ואינם תוך שימוש בהאנשה יפה של השנים ההולכות בצעדים צרים, היינו קטנים ואיטיים, כהליכתו של אדם מבוגר. בבית השני הנדודים מוצגים כדמות אנושית של ממש (ה"נְדוֹד"), הפונה אל הדובר השאנן ופוקדת עליו בצעקה ("שַׁאֲנַנּוֹ", מלשון שאון) לעזוב. בבית הבא הוא אכן קם ועוזב ללא כיוון או יעד, בעוד בניו שנותרו מאחור זועקים לשווא לאל לעזרה, מהלך שמעצים את הדרמה עוד יותר. כעת בא תיאור נוגע ללב, בצורה של שאלות רטוריות, שמבהיר שחייו של הדובר אינם חיים ללא מקור חייו ומאור עיניו – בניו. ה"זמן" שמופיע בבית החמישי הוא אינו הזמן (time) המודרני המוכר לנו אלא האנשה ימי ביניימית, ערבית־יהודית, של הגורל העיוור והאכזר. כעת מתברר גם שהדובר אולי סבר שהוא נע ללא כיוון מוגדר, אולם הזמן־גורל שלח אותו אל ארץ לא מוכרת, אשר גרמה לו בלבול מוחלט ("רֵעַי" כאן הן מחשבות על פי לשון תהילים קלט 17), ארץ שבה שפת האנשים נלעגת ודיבורם אינו נאה. בחציו השני של הבית השישי עושה המשורר שימוש מחוכם, כמעט הומוריסטי, במטפורה "נָפְלוּ פָנַי" אחרי שראה את פניהם של אותם אנשים בורים ועמי הארצות. לא נותר לו לדובר אלא לקוות שהאל יגאל אותו מחברה מפוקפקת זו וימלט אותו ואפילו חסר כול, והוא משתמש שוב בביטוי מטפורי מהשדה הסמנטי של הפנים – "שִׁנַּי" (וכבר הופיעו מוקדם יותר בשיר האוזניים והעיניים). מעבר לתיאור היפהפה והכואב של הגלות והנדודים בשיר קצרצר זה, מרתק לראות את הניגוד התרבותי החד שבין ספרד המוסלמית לספרד הנוצרית. ניתן היה להעלות על הדעת שהשיר יספר כיצד ניצל המשורר ומצא מקלט בצפון הנוצרי, ולא היא: לשונם הזרה של תושבי המקום שאינם דוברי ערבית ואינם בני התרבות הערבית הופכת דווקא לסמל הגדול ביותר של הנכר ושל הגעגוע.
השיר השני הוא פרי עטו של אברהם אבן עזרא (למרות השם, השניים אינם קרובי משפחה). אברהם אבן עזרא נולד בטודילה בשנת 1089 ואף הוא קיבל חינוך יהודי־עברי־ערבי מגוון ועשיר. פלישת המוראביטון לאל־אנדלוס, שנה אחרי הולדתו של אברהם אבן עזרא, כאמור ערערה עד היסוד את התנאים לקיום חברה ותרבות תוססות, ובשלב מסוים עזב אף הוא את עיר הולדתו ונע ונד בספרד ואחר כך גם באיטליה, צרפת ולבסוף אנגליה, שבה נפטר בשנות השישים של המאה השתים־עשרה. המלחמות באל־אנדלוס המשיכו וכללו לזמן קצר גם כיבוש נוצרי של האזור (כחלק מהרֵקוֹנקיסְטה, "הכיבוש המחודש״ של ספרד מידי המוסלמים) עד שלבסוף נחרבה התרבות היהודית באל־אנדלוס עם פלישת האלמואחידון, שבט מוסלמי צפון־אפריקאי קנאי נוסף, במרוצת המאה השתים־עשרה. תהליך זה הגיעו לשיאו בפרעות נגד היהודים שהתחוללו בגרנדה בשנת 1066, שבמהלכן נרצח יהוסף הנגיד, ראש הקהילה היהודית ובנו של שמואל הנגיד, שאף ערך את ספר שיריו של אביו (הדיוואן). אירועים אלו רדפו את אברהם אבן עזרא כל חייו והובילו לכתיבת כמה שירים שמתארים את גלותו, נדודיו וגעגועיו. הנה שני חלקים מתוך שירו הארוך "נְדוֹד הֵסִיר אוֹנִי":
.
נְדוֹד הֵסִיר אוֹנִי / וְהִבְהִיל רַעְיוֹנִי / וְשָׂם פִּי וּלְשוֹנִי / אֲסוּרִים בַָאזִקִּים.
לְפָנִים בִּנְעֻרִים / הֲכִינוֹתִי שִׁירִים, / בְּצַוַּאר הָעִבְרִים / נְתַתִּים כַּעֲנָקִים.
בְּכָל מָקוֹם גַּרְתִּי / סְפָרִים חִבַּרְתִּי / וְסוֹדוֹת בֵּאַרְתִּי / וְכִרְאִי מוּצָקִים;
שְׂפָתַי אִם אָשִׂים / בְּהָרִים וּרְכָסִים – / יְעוּפוּן בָּם סוּסִים, / יְרוּצוּן כִּבְרָקִים.
וְעַתָּה נָפַלְתִּי, / לְעָפָר שָפַלְתִּי / וְתַחֲנוּן הִפַּלְתִי / לְאֵל מִמַּעֲמַקִּים.
אֲכָלוּנִי עוֹפוֹת / עֲדֵי הַקִּיפוֹפוֹת / וְעַל רֹאשִׁי אַשְפּוֹת / בְּנֵי עַוְלָה זוֹרְקִים
…
שְׁמָעֵנִי, אָחִי / שְׁמַע נָא אֶל שִׂיחִי, / אֲהֵבַתְךָ רוּחִי / וְעֵדַי [ב]שְׁחָקִים –
וְלָמָּה נִתְעַבֵּר / בְּזֵד כִּי הִתְגַּבֵּר / וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר / בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים?
אֲנַחְנוּ עַם דַּלּוּת / וקַלּוּת עִם סִכְלוּת / בְּגָלוּת תּוֹךְ גָּלוּת / בְּכָל עֵת מַעְתִּיקִים –
בְּיַד אֵל לוּ מַתְנוּ / בְּעֵת שֶׁיָּשַׁבְנוּ / בְּמֶרְחָב, כִּי שַׁבְנוּ / לְחוּצִים וּדְחוּקִים
וּבְאֱדוֹם אֵין הָדָר / לְכָל חָכָם הוּא דָר / בְּאַדְמַת בֶּן קֵדָר / וְעָלֵינוּ שׁוֹרְקִים –
…
.
השיר פותח, in medias res, בנדוד שכבר נתקלנו בו בשירו של משה אבן עזרא, אותה דמות שבאופן תקיף ואקטיבי שולחת את הדובר לגלות. כאן היא מתוארת בעיקר מצידה הרוחני – בגינה הוא אינו מסוגל עוד לחבר שירים. וכאילו כדי להדגיש אלם שירי זה, שלושת הבתים הבאים מתארים, בהתפארות לא קטנה, את יבולו הספרותי העשיר של הדובר ואת יכולותיו הגבוהות עד כדי כך ששיריו הופכים את ההרים למישור שעליו דוהרים סוסים. אלא שמעוף ההיבריס הזה נגמר – איך לא – במעבר מאגרא רמא לבירא עמיקתא ובתיאור התרסקותו לעפר ותחינתו לאל ממעמקים. הבית הבא מקצין את התיאור עד למחוזות הגרוטסקה – את בשרו של הדובר אוכלים העופות ועוד הפחותים ביותר שבהם (הקיפוֹף, על פי אזכוריו בתלמוד הבבלי), ועל ראשו משליכים האויבים אשפה. לקראת סופו של השיר פונה הדובר אל ידידו ומבקש לשתפו בצרותיו, ופנייתו מסתיימת בשאלה הנוקבת "וּמַה נּוּכַל דַּבֵּר בְּאֶרֶץ מֶרְחָקִים?" – גלות המשוררים ממש. לפתע מתרחבת התמונה והדובר מציג עצמו כחלק מבני עמו, שנמצאים בְּגָלוּת תּוֹךְ גָּלוּת, ביטוי מבריק לגלות הפנימית האירופאית שבתוך מעגל הגלות הרחב יותר, שמרכזו כמובן ארץ הקודש. ובבית הבא, בווריאציה על תלונות בני ישראל במדבר, הדובר אומר כי היה מעדיף למות בספרד מלשבת בדחק ובלחץ בנכר. לבסוף, כמו אצל משה אבן עזרא גם כאן אנו נתקלים בבוז ליושבי ארצות הנצרות ("אֱדוֹם"), שאין להשוותם למי ש"דָר בְּאַדְמַת בֶּן קֵדָר", היינו בארצות האסלאם.
.
***
.
דמיון רב יש בין שני השירים אך גם שוני שמבחינות רבות משקף את מכלול יצירתם של שני המשוררים הללו. שירתו של משה אבן עזרא היא מפסגות השירה העברית באל־אנדלוס הן מצד עיצובה הן מצד איכותה הפואטית: לשונו השירית גמישה, מטפורית וקומפקטית, המבע אישי ואוניברסלי בעת ובעונה אחת, והחריזה אוצרת בתוכה באופן מבריק וכואב את צליל הצער – אַי. אצל אברהם אבן עזרא אנו עדים למעבר לתקופה הבתר־קלאסית של השירה העברית בימי הביניים; היסוד האנדלוסי המעודן והאליטיסטי הופך למחוספס יותר, פחות מטפורי ובמידת מה שכלתני יותר, ועם זאת בשום צורה לא פחות יפה, אמוטיבי או אפקטיבי. כך או אחרת, שני השירים הללו, של שני רבי אמן מימי הביניים, מתארים כל אחד בדרכו את כוחם המשתק של הנדודים בנכר אך גם את הפוטנציאל היצירתי – ולכן המחיה – שטמון בהם.
.
פרופ' אופיר מינץ־מנור הוא חוקר שירה עברית משלהי העת העתיקה ומימי הביניים, חבר סגל בכיר באוניברסיטה הפתוחה ודיקן הלימודים האקדמיים שלה. עוסק בשנים האחרונות גם במחקר מחשובי של הספרות ופרסם זה עתה, על פי כתבי יד מהגניזה הקהירית, את מהדורת פיוטי אלעזר בירבי קליר לחנוכה (מכון בן צבי, 2022). חבר להקת הרוק־הפואטי "כריכה רכה". רשימה פרי עטו על עקרותה של שרה בפיוט מאת יניי התפרסמה בגיליון מס' 5 של המוסך.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
