.
"הָאֳנִיָּה לֹא תַּגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם": כמה הערות על "מים רבים" לדליה רביקוביץ ועל גילוי אמריקה
מאת מיטל זהר
.
מים רבים
אֳנִיָּה
צָפָה בְּלִי עֹגֶן.
יֵשׁ לָהּ מִפְרָשׂ
אֲבָל בַּיָּם אֵין רוּחַ.
הַיָּם מִתְרַחֵב
הוּא נִשְׁפַּךְ לָאוֹקְיָנוֹס.
מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק
אֵין צֵל.
הָאֳנִיָּה עַתִּיקָה
מִן הַמֵּאָה הַחֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה.
אֵין לָהּ מָנוֹעַ.
הִיא הִפְלִיגָה לְהֹדּוּ.
הַלֶּחֶם הִתְעַפֵּשׁ.
פָּרְצָה בָּהּ מַגֵּפָה.
הַמִּפְרָשׂ קָרוּעַ.
הַמַּיִם אָזְלוּ.
אוּלַי סִירַת יְלִידִים תַּגִּיעַ
וְתָבִיא תִּירָס
אוֹ מַשֶּׁהוּ לִבְלֹעַ.
רַב הַחוֹבֵל נוֹאָשׁ
הוּא קוֹפֵץ לַמַּיִם.
מוּטָב לוֹ לִטְבֹּעַ.
בֵּינְתַיִם הוּא צָף
בְּסָמוּךְ לָאֳנִיָּה.
הַחוֹבֵל הַשֵּׁנִי מִסְתַּכֵּל בְּמִשְׁקֶפֶת.
אֵין הוֹדוּ וְאֵין לֶחֶם.
אֵין בַּשַּׂר וְאֵין דָּגִים.
מַלָּח אֶחָד נָעַץ שִׁנָּיו בְּקֶרֶשׁ רָקוּב.
הָרָעָב אִיֵּם.
הָאֳנִיָּה לֹא תַּגִּיעַ לְשׁוּם מָקוֹם.
הָאֳנִיָּה הַזֹּאת
הִיא דָּלִיָּה מָרִיָּה
הִיא תִּטְבַּע הַיּוֹם
הִיא טוֹבַעַת הַיּוֹם.
.
1
ב־3 באוגוסט 1492 הפליג כריסטופר קולומבוס מספרד לכיוון מערב במטרה למצוא נתיב ימי מהיר להודו ולאוצרות המזרח הרחוק. הוא חצה את האוקיינוס ולאחר כחודש ימים הבחינו מלחיו ביבשה באופק. למרות שזה עתה הגיע לאמריקה, קולומבוס חשב שהגיע לקצה המזרחי של יבשת אסיה. בתמונת העולם שעמדה לנגד עיניו היו שלוש יבשות בלבד – אירופה, אסיה ואפריקה – אמריקה לא הייתה שם. עד סוף ימיו קולומבוס היה משוכנע שהגיע להודו.
ב"מים רבים", השיר של רביקוביץ שלקוח מקובץ הנושא אותו שם ופורסם אחרי מותה (מים רבים: שירים 1995–2005, הקיבוץ המאוחד, 2006), אונייה מן המאה החמש־עשרה מפליגה להודו, אלא ששום יבשה לא נגלית באופק: "אֵין הוֹדוּ וְאֵין לֶחֶם. / אֵין בַּשַּׂר וְאֵין דָּגִים". האונייה היא אסון מתהווה, בובה ממוכנת בלב ים: פורצת בה מגפה, המפרש קרוע, הרעב איום. בסוף היא טובעת.
השיר של רביקוביץ מעוות לכאורה את העובדות ההיסטוריות. שהרי האונייה של קולומבוס, לא רק שהגיעה לאנשהו – היא הגיעה לאמריקה. השיר משמיט את הגילוי הגדול. אמריקה – ממש כמו בראש של קולומבוס, בעיני רוחו – פשוט לא קיימת בתמונת העולם של השיר. במובן הזה, השיר של רביקוביץ דווקא עושה צדק עם ההיסטוריה, משקף אותה נאמנה: הסנטה מריה, ספינת הדגל של קולומבוס, מעולם לא הגיעה להודו ולאוצרות המזרח האגדיים. בשלב מסוים, כמו הדליה מריה, היא טבעה, וקולומבוס ומלחיו נאלצו לעבור לאונייה אחרת.
השיר של רביקוביץ מעוות לכאורה את העובדות ההיסטוריות, אבל למעשה הוא חוזר עוד יותר אחורה, לפני שההיסטוריה שכתבה את עצמה וגילתה, בדיעבד, את אמריקה.
הנה גילוי ראשון: גם את אמריקה גילו בדיעבד.
.
2
"הֻגַּד לִי כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ אֶל אֶרֶץ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ / וְאֶל נָכוֹן לֹא הֻגַּד לִי / אִם שָׁמָּה אוּכַל לָבוֹא", כותבת רביקוביץ בספרה הראשון. גם בספרים הבאים ההפלגה אל עבר ארצות רחוקות ואוצרות אגדיים היא עניין חוזר. אלא שככל שעוברות השנים נדמה שרביקוביץ פחות ופחות נותנת אמון בספינות של זהב, והציפייה לבאות מתחלפת בעייפות ומיאוס. "אָדָם שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל שְׁלוֹשִׁים אֵינוֹ דּוֹמֶה לְתִינוֹק", היא כותבת בספר השלישי, ובשיר אחר מאותו ספר: "אני לֹא יְכוֹלָה לְהָכִין אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ / וְגַם אֵין טַעַם. … חִדּוּשׁ אֲמִתִּי לֹא צוֹמֵחַ גַּם פַּעַם לְעֶשֶׂר שָׁנִים".
"שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ", נכתב בספר הראשון, ואולי האונייה מן המאה החמש־עשרה שמופיעה כעת אומרת משהו על הגילוי עצמו, על הטבע שלו: מה שנגלה פעם אחת לא יתגלה בשנית; העולם הישן כבר לא יתגלה כחדש. החד־פעמיות היא שהופכת את הגילוי לגילוי. "מים רבים", בהפלגתו להודו, מכשיל את עצמו מראש, משום שהוא מנסה את הבלתי אפשרי: לשחזר את הגילוי.
אלא שלא רק שהעולם הישן לא יכול להתגלות, גם העולם החדש – אמריקה, זמן העתיד – נמחק מהשיר. אנו תמיד חוסים בצילו של מה שעוד עשוי להתגלות, אבל ל"מים רבים" אין אמריקה. השיר לא אומר רק את הדבר הברור מאליו על הגילוי – אי אפשר לגלות את מה שכבר התגלה – אלא דבר נוסף, מפתיע: במובן מסוים, כבר צריך לגלות את מה שעומד להתגלות. קולומבוס היה צריך לגלות את אמריקה בשביל לגלות את אמריקה. הפנים של הגילוי מוכרות לנו. בתוך כך, הדמיון היוצר מופיע לא כְּמה שפורש מהעולם הזה אל האגדי, המופלא, הפנטסטי, אלא כמה ש"מסיע" את ה'שם' ל'כאן', שמתמיר את הרעיון אל תוך ההוויה, או ליתר דיוק: חושף את הממשיות של מה שכבר ישנו. ובמילים של רביקוביץ, הדמיון היוצר הוא שבכוחו "לְהָכִין אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ". (אני חושבת על "סינדרלה במטבח", סינדרלה שמפליגה בדעתה למרחקים, לאוצרות אינסופיים, ואיך, בסוף השיר, הדמיון הופך מאפשרות של חיים למה שהולך ומתרחק מהם, מֵחלימה בהקיץ לתרדמה עמוקה, לקריסה של סינדרלה לשינה.)
קולומבוס לא יכול היה לגלות את אמריקה משום שאמריקה עוד לא התגלתה. את זה רב־החובל שב"מים רבים" יודע יותר טוב מכולם דווקא באי־ידיעה שלו. לכן מוטב לו לטבוע.
.
3
השיר הוא תנועה או אונייה שמפליגה במרחב המדומיין הזה בדיוק: אל נקודה באופק שבה הוא יבחין רק אחרי שהוא יהיה אחריה; סנטה מריה שמגלה את אמריקה רק במבט לאחור.
כל שיר חייב שתהיה לו אמריקה, אבל "מים רבים", בשעה שהוא נצמד לעין של קולומבוס – ובסירובו לשכתוב של ההיסטוריה את עצמה – דוחק את אמריקה הצידה, מחוץ לגבולות השיר. אלא שדווקא במחיקה הזו, בהעלמה של הגילוי הגדול, השיר של רביקוביץ מגלה אמריקה חדשה. לא עוד איי שמש מופלאים ונערות העונדות מסרקות של זהב, אלא לשון מורעבת, קונקרטית מאוד. הנוסח הרביקוביצי הטיפוסי "אֶפְשָׁר לְהַגִּיד הַרְבֵּה דְּבָרִים" נעלם, ורביקוביץ מוציאה את הראש מהמים בכל פעם להגיד רק שתיים־שלוש מילים, הכרחיות מאוד, כאשר ההפלגה המפורסמת הופכת להליכה חסרת תוחלת במדבר. הכול בשיר אומר בהירות, הכול אומר הצילו, והקול של רביקוביץ הוא כבר לא של מי שעומדת לטבוע – "הִיא תִּטְבַּע הַיּוֹם", מחיקה, "הִיא טוֹבַעַת הַיּוֹם" (ה'הצילו' לא סובל את זמן העתיד) – אלא של מי שטובעת.
אדם יוצא להודו ומגיע לאמריקה, יוצא לאוקיינוס ומגיע למדבר. השום מקום הופך למקום. עכשיו גם הכיוונים השתבשו: אמריקה מגלה את השיר.
.
4
מספרים שקולומבוס הונה את אנשי הצוות שהיו על הסיפון. המרחק ל"הודו" היה גדול בהרבה מכפי שהעריך, וכאשר ההפלגה הלכה והתארכה, הוא חשש שהמלחים ייתקפו פחד וידרשו לשוב לאחור. לכן ניהל שני יומני מסע: באחד רשם את המרחק האמיתי שעברו, ובשני, שאותו הציג למלחים, דיווח על מרחק קטן יותר.
"בְּרַחֲבֵי הַמִּדְבָּר / מֵאוֹת קִילוֹמֶטְרִים לְכָאן וּלְכָאן / אֵין שֶׁמֶץ דָּבָר דּוֹמֶה לָזֶה. / יֵשׁ לִי כֹּחַ הִתְאַפְּקוּת בִּלְתִּי נִלְאֶה, / אֲנִי יְשֵׁנָה הַרְבֵּה / אֲנִי מְחַכָּה הַרְבֵּה. / כְּשֶׁהוּא יַגִּיעַ הוּא יֵרָאֶה. / לִפְעָמִים אֲנִי מִתְחַפֶּשֶׂת לְמֵתָה. / כְּשֶׁאָדָם נוֹהֵג מִנְהָג מְשֻׁנֶּה / הַשְּׁכֵנִים מוֹתְחִים עָלָיו בִּקֹּרֶת / וּמִתְלַחֲשִׁים מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ" ("בוא יבוא", אהבה אמתית, הקיבוץ המאוחד, 1987). אני חושבת על רביקוביץ כעל מעין קולומבוס ספרותי, שמצד אחד יודע עד כמה הוא הרחיק לכת, עד כמה הרעב איום, ומצד שני שב ומדווח למלחים־קוראים – אבל לא רק, שהרי העמדת הפנים כרוכה תמיד בהונאה עצמית – שעברו רק כך וכך קילומטרים, שהרעב איום אך נסבל, וממילא, "חִדּוּשׁ אֲמִתִּי לֹא צוֹמֵחַ גַּם פַּעַם לְעֶשֶׂר שָׁנִים". יד ימין רושמת, יד שמאל מוחקת, את חריפות הרעב מכסה הקהות של המיאוס, ורביקוביץ כל הזמן סופרת – את הימים, את השנים, את הזמן שחלף – כאשר ציוני הזמן האלו, יותר משהם באים למסור לנו מידע – זה לא באמת משנה כמה זמן עבר – מאותתים על שני היומנים, על הקיום הכפול: השליטה העצמית של מי שלמדה לספור על אצבעותיה, והרעב הגדול שהשליטה הזו באה להכניע (באופן דומה, גם הנוסח "אֶפְשָׁר לְהַגִּיד הַרְבֵּה דְּבָרִים" אינו תמים, אלא מורעב: אפשר לומר הרבה דברים משום שאי אפשר לומר בדיוק).
כמה זמן את מחכה פה? השאלה הזו יכולה לשמש כתשתית המצבית ברבים מהשירים של רביקוביץ – אנחנו תמיד מגיעים מאוחר מדי. האונייה הזאת היא דליה מריה: היא טובעת היום, היא טבעה מאז ומעולם.
.
5
קולומבוס הקדיש את חייו למטרה אחת: למצוא את הנתיב המהיר להודו ולאוצרות המזרח הרחוק. בתמורה, הבטיחו לו מלך ומלכת ספרד, יוענק לו התואר "אדמירל הימים" ומינוי למושל הטריטוריות החדשות ("וָאֹמַר בְּלִבִּי: אִם אַגִּיעַ אֶל אֶרֶץ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ / יֻתַּן לִי כִּסֵּא מֶלֶךְ / וְגַם שַׂלְמַת אַרְגָּמָן"). ואף שמעולם לא הגיע לאוצרות האינסופיים שהיו לו בדמיון – אמריקה התגלתה כיבשת דלה בזהב ובתבלינים – מדיווחיו לחצר המלוכה עולה שקולומבוס ראה במסעותיו ביבשת את מה שרצה לראות.
התמונה שעולה אצל רביקוביץ שונה: "הֻגַּד לִי כִּי יֵשׁ דֶּרֶךְ אֶל אֶרֶץ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ", היא כותבת, אך בסוף השיר מוסיפה: "וְאֶל נָכוֹן לֹא הֻגַּד לִי, אָכֵן מִלִּבִּי בָּדִיתִי / כִּי בְּאֶרֶץ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ / יִהְיֶה לִי שָׁלוֹם עַד עוֹלָם". מראשית הדרך הארץ המובטחת מקבלת פנים של בדיה, אפילו של הונאה עצמית, וזו הופכת מפורשת יותר ויותר. בספרה השישי רביקוביץ כותבת: "כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יָמִים, / אֲנִי עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת / בְּפֶלֶג גּוּפִי הָעֶלְיוֹן, / כִּמְעַט הָפַכְתִּי לִכְלִי שַׁיִט. / וְכִי מָה? הֲרֵי לֹא אֵהָפֵךְ לְדָג. … חָשַׁבְתִּי, לְאַחַר כֹּל זֹאת / אוּלַי לֹא אֶמְצָא יַבָּשָׁה בָּעֵבֶר הַהוּא, / לֹא מַמָּשׁ יַבָּשָׁה שֶׁצּוֹפֶה הַסְּפִינָה מַכְרִיז עָלֶיהָ: / הִנֵּה יַבָּשָׁה. … מָה הִשִּׁיאַנִי לָצֵאת לַשְּׂחִיָּה הַזֹּאת, / שֶׁאֵין לָה סוֹף בְּכָל מִקְרֶה / כִּי אִם הוֹנָאָה עַצְמִית" ("תרגיל ספורטיווי מרחיק לכת", אמא עם ילד, הקיבוץ המאוחד, 1992).
כש"מים רבים" מוציא לפועל את מהלך המסע שאין לו סוף, שאין בסופו יבשה, הוא מגלה מחדש את הסיפור של קולומבוס – ושל הדליה מריה – לא כסיפור של גילוי אמריקה, אלא כסיפור של הונאה עצמית, וקולומבוס, גדול מגלי הארצות, מתגלה כמי ששגה בדמיונות עד כדי כך שהחמיץ יבשת שלמה.
ואם נחזור למשפט "שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ" – ואין ברירה אלא לחזור אליו כי הוא הודו, הוא־הוא הפיקסציה – נראה שהוא נפתח כעת לשני כיוונים: לא רק חמדה שמאז לא הייתה, אלא חמדה שלא הייתה, שלא הייתה מעולם.
(האם קולומבוס באמת האמין שהוא הגיע להודו?)
.
6
ברגע מסוים השיר, או יותר נכון, הפואטיקה של רביקוביץ, מגיעה לפרשת דרכים. שלוש דמויות מופיעות: רב־החובל, החובל השני והמלח, וכל אחת מסמנת אפשרות פואטית אחרת. "רַב הַחוֹבֵל נוֹאָשׁ / הוּא קוֹפֵץ לַמַּיִם. / מוּטָב לוֹ לִטְבֹּעַ", נכתב, ואולי זה הרגע היחיד בשיר ש"מזייף", כשמתוך הייאוש הגדול עולה לפתע ה'מוטב', על האיפוק האלגנטי שבו, האירוני והמריר, כאילו יש עוד אונים להרהר ולשקול, כאילו איך למות זה עניין של העדפה (ורב־החובל מעדיף, כמובן, לטבוע, מאשר להיתפס בקלקלתו, בהמתנה לכוחות הצלה). החובל השני דווקא רואה נכוחה. הוא מסתכל במשקפת ומוסר דברים כהווייתם: "אֵין הוֹדוּ וְאֵין לֶחֶם. / אֵין בַּשַּׂר וְאֵין דָּגִים". המלח, הדמות השלישית, כבר איבד כל עכבה: נועץ שיניים בקרש רקוב, לא נותרה בו טיפה של שליטה עצמית. מהאיפוק האלגנטי של רב־החובל, דרך קריאת המציאות של החובל השני, אנו מגיעים אפוא למי שהרעב פושה בו, שכבר אינו יכול להכחיש (וצריך להבין עד כמה תמונת המלח הנועץ שיניים בקרש היא גרוטסקית ביחס לרביקוביץ, עד כמה היא רחוקה מהבקשה המוקדמת המעודנת "תֵּן לָהּ וָנִיל").
נהוג לחשוב שמשוררים מצליחים "לנסח בדיוק" או "לשים במילים", אבל הכוח הגדול של רביקוביץ נובע מהדבר ההפוך (זו איכות שקיימת בכל שירה, אבל נדמה לי שרביקוביץ מביאה אותה לידי שכלול): ההתפתלויות, העמדת הפנים, הסד הנוקשה של האיפוק, ההחצנה של מה שלא נאמר. הרעב אצלה הוא כבר תמיד חרפת רעב, השיר תמיד דרגה אחת פחות. והנה, ברגע מסוים ב"מים רבים", על אותה פרשת דרכים, זה לא רב־החובל שבעקבותיו היא הולכת – זה המלח הפשוט, הבלתי מעודן, שמוביל אותה אל סופה.
.
7
קולומבוס נהג לחתום על מכתביו בשם "שליח ישו". בסוף חייו כתב ספר בשם "ספר הנבואות" שכלל את התגלויותיו האפוקליפטיות.
"הָאֳנִיָּה הַזֹּאת / הִיא דָּלִיָּה מָרִיָּה / הִיא תִּטְבַּע הַיּוֹם / הִיא טוֹבַעַת הַיּוֹם", נחתם "מים רבים", כאשר הכסות של הדימוי ושל זמן העתיד נזנחת לטובת השם הפרטי וההווה החשוף.
ובכל זאת: רביקוביץ לא כותבת "הִיא טוֹבַעַת עַכְשָׁו", היא כותבת "הִיא טוֹבַעַת הַיּוֹם". ההווה מתגלה כהווה עתידי. גם כשנוצרת הכרעה, שני היומנים חוזרים ונכתבים במילה האחרונה, ומה'היום' מגיח רב־החובל הראשון: הוא טובע, אבל לא עכשיו; בינתיים הוא צף בסמוך לאונייה.
.
8
"אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו / בְּכָל כֹּחִי. / עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל. … לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי / אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ / אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם, / בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה. … אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר / וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת. / אֵלֶּה דְּבָרִים / שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם" ("דברים שיש להם שעור", תהום קורא, הקיבוץ המאוחד, 1976).
"דִּמְיוֹן הוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר", כותבת רביקוביץ בשיר אחר, אבל כאן, ב"דברים שיש להם שעור", האהבה מתקלקלת מרגע שהיא מקבלת שיעור וקטנה למידות החיים, לדבר שהיה מעולם.
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", נכתב בשיר השירים, אולם ב"מים רבים" המים יכולים לאהבה, והאהבה מגיעה לקִצה בשעה שבה הדמיון מגיע לקיצו, בשעה שהדמיון עצמו הופך לדבר שיש לו שיעור. אי אפשר להפריד בין השניים: כשם שאמריקה לא קיימת בתמונת העולם של השיר, כך האהבה מפסיקה להתקיים כמחוז חפץ של האני־אונייה. ב"מים רבים" יש רק הודו, דבר שהיה מעולם. אין עולם מתגלה מתוך העולם, אין אהבה גדולה מהחיים (אני נזכרת בריאיון שבו רביקוביץ נשאלת את מי היא אוהבת בכל כוחה, והיא אומרת, "אֶת האיש שעליו מדובר"; כשהמראיינת אומרת שאפשר היה לחשוב שמדובר במשהו הרבה יותר גבוה, רביקוביץ עונה: "אין דבר יותר גבוה מהאיש שאת אוהבת").
בכל פעם שאנו מפליגים בדמיון אורבת לנו הסכנה שארבה לסינדרלה: שמה שבכוחו "לְהָכִין אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ", להפוך את מה שישנו לממשי – הכוח שיש למגלי ארצות ולאוהבים – יהפוך למה שפורש מהעולם, שמפליג ממנו והלאה; לא מה שמוביל למחוז חפץ, אלא מגיע לשום מקום. האם "מים רבים" הוא מעין הודאה בטעות, דין וחשבון אחרון של רביקוביץ עם השגיאה הקולומבוסיאנית שלה עצמה? ואולי הטעות היא בכלל בנו, שקשרנו את שמו של קולומבוס בשמה של אמריקה ולא בשמה של הודו? את סינדרלה בנסיך ולא בשינה?
.
_________________________
מוטיב הנסיעה וההפלגה לארצות רחוקות בשירתה של רביקוביץ נדון במאמרה של מעין הראל, "'אין לי צורך להגיע': היציאה למסע בשירתה של דליה רביקוביץ" (בתוך כתמי אור: חמישים שנות ביקורת ומחקר על יצירתה של דליה רביקוביץ, עורכות: חמוטל צמיר ותמר ס' הס, הקיבוץ המאוחד, 2010), שכמה מרעיונותיו היו משענת למחשבה במסה זו.
עוד אני חבה תודה לפרופ' אביהו זכאי ולכתיבתו בנושא גילוי אמריקה. ההבנה שהפיכתו של מרחב מסוים מ"ארץ לא נודעת" לארץ נודעת תלויה בתגליות גאוגרפיות, אך לא פחות מכך, מותנית ב"גאוגרפיה של הרוח" ובתפקיד שממלא הדמיון, הייתה עבורי גילוי.
.
מיטל זהר, דוקטורנטית לספרות, ספרנית ועורכת. ספרה "הבית לקח" (שירים) ראה אור ב־2014 בהוצאת הליקון, וספרה "נבדה" ראה אור ב־2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: נועה רבינר חוזרת אל "כלבם של בני בסקרוויל" מאת ארתור קונן דויל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
