אם אתם לא רוצים אותי אז אני ארד
אודי שרבני
.
זה התחיל כמו זמזום. אנשים לבושים היטב, אפילו כאלה של שלושה חלקים. נשים מטופחות, שיער אסוף, אפילו כאלה שמעשנות סיגריות דקות; לפני יציאה הן לוקחות כמה ושמות בקופסת מתכת. חלק מהאנשים עדיין שומע את השירים שלה בלי קשר להגעתה לארץ, אחרים באו בשביל להיזכר בנעורים שלהם.
דרך הקול שלה הם עברו שלבים בחיים, הם היו צעירים ויפים כששמעו אותה. עם השנים הקול שלה הלך ונסדק. את הלהיט הכי גדול שלה, זה שגילה אותה לעולם, היא ביצעה שוב אחרי שנים. בדרך להופעה מישהי אמרה למישהו שמדהים איך קול יכול לשנות את אותן מילים. לפני כן הוא ישב וקרא בסלון עד שהיא סיימה להכין את הפלייליסט. הוא לא הסתכל בשעון, הוא ידע שזה חשוב לה.
הם חשבו על כל הסידורים לפני שיצאו להופעה; בייביסיטר, משהו קטן לעשן. הם יצאו מוקדם, כל אחד מהמשרד שלו, באותו ערב. את אותו שיר שהזמרת ביצעה פעמיים היא ערכה כך שיופיעו ברצף באותו פלייליסט. היה לה חשוב לבדוק שוב ושוב את ההבדלים של השנים. הם לא שמעו אלא את אותם שני שירים; היא כל פעם החזירה לאחור. אחרי הפעם השלישית הוא כבר הניח לזה בראשו.
זמר החימום ישב מאחורי הקלעים בחדר שהקצו לו. זה היה הרעיון של המפיק, שהוא יפתח את הערב. הזמר היה אז בהקלטות של אלבומו השלישי. האלבום הקודם זכה לביקורות נלהבות, אבל לא הגיע להמון אנשים. את האלבום הראשון בכלל הפסיקו להפיץ, וזה היה בסדר מבחינתו. הוא לא אהב שהוא שר שם גבוה, ככה אמר אחרי שנים בריאיון לרדיו.
הם חנו ברחבה של ההיכל הגדול. הוא יצא מהמכונית והתחיל ללכת. היא נשארה ישובה. הוא הסתכל לאחור, האצבע שלו כבר הייתה מוכנה על שלט המכונית. היא עדיין ישבה במקומה והסתכלה אליו. כשראה אותה, חייך. הוא חזר ופתח לה את הדלת. עכשיו שניהם צחקו. היא אמרה לו שהוא לא צריך לשים את היד מאחורי הגב כשהוא פותח לנשים דלתות של מכוניות. הוא גמגם בכוונה כשאמר שהתבלבל עם מזיגת יין. היא אחזה חזק בידו, היא תמיד אוחזת חזק בידו אחרי שהוא מפתיע אותה בשנינויות שלו.
תיכף הזמר יעלה על הבמה. הוא מכוון את הגיטרה שלו לפי הגיטרה של הגיטריסט שלו. יש לו ערכה מיוחדת, לגיטריסט, סט שלם של אפקטים. הגיטריסט מנגן בפנדר צהובה, לזמר יש לס פול ישנה. עד שקנה אותה הוא פחד שגיטרה כזאת גדולה עליו, דורשת משהו שעדיין אין לו. אפילו עמידה אחרת. לוס אנג'לס, והיו לו רק תשע מאות דולר. המוכר הסכים.
הזמר והגיטריסט מנגנים כבר כמה שנים ביחד. לא מזמן התחילו להופיע לבד, רק שניהם; גיטרות חשמליות, גב אל גב, פדלים לחוצים בזמן. הזמר מחייך כשהגיטריסט שלו יוצא לסולואים, הם יושבים טוב ביחד. הזמר התייעץ איתו בנוגע לשיר הראשון שינגנו, והם עלו לבמה.
היא שמה את היד שלה מתחת ליד שלו. קודם ליטפה אותו, והוא הבין את הרמז; הוא שם את שלו על שלה. היא הסתכלה לראות אם יש מישהו בקהל שהיא מכירה. היה לה טוב לא להכיר אף אחד. כשהזמר עלה לבמה היא שאלה אותו לשמו, אבל הוא לא ידע לענות לה. הוא שאל גם את היושבים לצידו, גם הם לא ידעו. הוא הסתכל בשעון.
הרצועה של הגיטרה מבליטה עוד יותר את הכתף השמאלית של הזמר, השקע של הכתף הפרוקה נבקע עוד יותר עם משקל הגיטרה. גם לפי המשקל הוא ידע שהמוכר בלוס אנג'לס לא עובד עליו.
הזמר התחבר למגבר והציג את עצמו ואת הגיטריסט. יש איזה חבר טוב שלו מחוץ לארץ שנמצא בקהל, הם לא נפגשו שנים. הזמר חשב עליו עוד קצת, הוא תמיד מנסה למצות מחשבות עד השיר הראשון.
היא התחילה לזוז באי־נוחות בזמן שהגיטריסט שם על האצבע את הסלייד ממתכת ועשה את הקולות של השחפים בשיר הראשון. שיר שכמו מתאר ציור מספר אמנות, כרך של אימפרסיוניזם. יש שם שתי ילדות על שפת המים, איש מבוגר דוחף כיסא שעליו יושב ילד, והוא שמביט שבהם. הוא תמיד מביט.
זה התחיל כמו זמזום. הוא הוציא את ידו והסתכל עליה, אבל היא הסתכלה על הבמה. בסוף השיר הראשון הזמר חשב אם להגיד משהו בין השירים אבל ויתר. היא שיכלה את הרגליים. בשיר השני אנשים כבר התחילו לדבר. היו כמה שהדגישו תנועות גוף של חוסר סבלנות והסתכלו סביב, מחפשים חיזוקים דרך מבטים של אחרים. הזמר שמע את הזמזום מהבמה. כבר יצא לו להופיע מול צלחות רעשניות, אבל הפעם היו אנשים שלבושים היטב, אפילו כאלה של שלושה חלקים. הם לא מחאו כפיים בסוף השיר השני וגם הפעם הזמר ויתר על דברי הקישור. הוא הסתכל על הגיטריסט שלו, והם התחילו את השלישי.
היא הצטרפה אל כולם וצעקה. "זה הפריבילגיה של הקהל," הם צעקו. שזאת הפריבילגיה שלהם להוריד אותו מהבמה, שהם שילמו ממיטב כספם, ומגיע להם לראות את מה שבאו לראות. הוא ישב בזמן שהיא קמה וצעקה עם שאר האנשים. הזמר הפסיק לנגן. הגיטריסט המשיך, אבל עצר כשהבין שהוא לבד.
זה התחיל כמו זמזום. הזמר הסתכל על הקהל, "אם אתם לא רוצים אותי אז אני ארד," אמר. הוא לא אִיים את זה, הוא גם לא רצה להזמין מהם תגובה אחרת. הוא פשוט אמר את זה בהבנה, מתוך הזדהות איתם. היא התיישבה והוא הזיז את ידו מהמשענת. הזמר קיפל את הכבלים של הגיטרה וירד אל מאחורי הקלעים. כמה אנשים טפחו לו על השכם, הוא אמר שזה בסדר. בת זוגו גם הגיעה. הוא יודע להרגיע אותה בהבעות פנים. אחרי זה הם נכנסו למכונית. בדרך כבר דיברו על משהו אחר. הוא פתח קצת את החלון והקשיב לרוח אחרי שהיא נרדמה.
.
אודי שרבני הוא סופר ומשורר.
.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
