יקרנדה
נועה מנהיים
.
היבבה המשיכה גם אחרי שמסור השרשרת השתתק.
זו הייתה הבת שלה שבכתה. באור הלבן, הקשה, הלא מסונן, שהוטח בהן עכשיו כמו כוס חלב קר, הפנים שלה נראו מכווצות ומעוררות רחמים: עיניה הגדולות ואפה הקטן אדומים וזולגים, הסנטר המחודד רוטט. היא התקרבה אל אדן החלון וקראה לה: בואי תראי, זה דווקא נחמד שהכול כל כך פתוח עכשיו, לא? הילדה ניגשה, אצבעותיה הדקות מתוחות וכל־כולה אומרת סלידה. היא נעמדה לידה והביטה החוצה. הענן הסגול החיוור שמילא את מסגרת החלון הסדוקה – נעלם. בהיעדרו הזדהר הקיר כנגדן. צחור, מסנוור. החלון שלהן היה ממוקם בדיוק בין שתי הקומות של בניין שממול. מהזווית שלהן לא יכלו לראות את הנעשה במרפסות מעליהן ומתחתן, אבל דיירי העליונה יכולים היו, אם רצו, להשקיף היישר לתוך הבית שלהן. על מרצפות השומשום השחוקות, על שולחן הפלסטיק התכלכל של הילדה, עם כל הניירות שעליהם ציירה, צבעי הפנדה, על הספה שהחתול שרט עד חורמה, על שולחן הסלון המוכתם. על כוס הקפה שנותרה עליו מאתמול בבוקר וכוס היין מאתמול בלילה. על המשקעים שבתחתית, השחור והאדום. באור הזה, חלקיקי האבק שצפו בחלל הזדהרו, מנצנצים, והיא עקבה אחריהם במבטה עד לתקרה, אל דבלולים שהיו פעם קורי עכביש שעד כה לא הבחינה בהם.
הילדה משכה באפה והביטה מטה, מבעד לחלון, אל ענפי העץ הכרותים שנחו עכשיו הרחק מתחתן, על רצועת האדמה הצרה שהפרידה בין הבתים. יבבה נוספת נשמעה והיא העיפה מבט בצדודית הקטנה שלצידה, אבל הילדה דממה. זה היה רק המנוף, שהתקפל לתוך עצמו והוריד את הפועל של העירייה אל הקרקע. למטה החלו חבריו לגרור את הענפים אל הרחוב, להערים את הגזם על הכביש, שממנו תאסוף אותו משאית האשפה. הכול נראה כל כך עירום באור הזה, והיא הצליבה את זרועותיה על חזה, מודעת פתאום לאופן שבו הבד הדק נצמד לשדיה, חושף את תוואיהם, את גבשושיות העטרה, את הפטמה. היא הצטמררה למרות שכבר היה חם מאוד.
אלו היו השורשים. השורשים שהתחפרו באדמה, חדרו מבעד לשלד של החתול שלהן, שבוקר אחד מצאו אותו בארון הבגדים, צפוד ונוקשה, וקברו בלילה, כשאף אחד לא ראה, מתחת ליקרנדה. גם אז הילדה בכתה שעות. השורשים שהתלפפו סביב הצינורות, מעקמים ושוברים אותם, מרווים את הקרקע במים שעלו מעלה בעורקיו של העץ הגדול, לאורך הגזע, אל הענפים והעלים שהוריקו והפרחים שהתפרצו. כשהתחילו לשפץ את הבניין הסמוך היא ידעה שזה רק עניין של זמן ושימיו של העץ שלהן ספורים. הוא עשה כמיטב יכולתו. הסתיר מעיניהן את הפיגומים במרבד מתנועע של ירוק וסגול, עמעם את קולות הבנייה, ניער מעליו את אבק הבטון שהאפיר את עליו, צמרתו מרשרשת כמו רוח סערה, ענפיו מגרדים את הזגוגיות. אבל עכשיו החיה הירוקה־סגולה הגדולה שהגנה עליהן איננה, וכולם יכולים לראות. כולם יכולים לראות אותן. היא תהיה חייבת להתקין וילונות עכשיו. וילונות כבדים, אטומים, שיחצצו בינן ובין החוץ. המחשבה החניקה אותה. לידה, הילדה החניקה קול משל עצמה ונסוגה מהחלון. על צלחת הפלסטיק שלה נקרש החלמון שסירבה לאכול והמלפפון החל לקמול. היא הסכימה לתת לה להישאר היום בבית. כאילו שהייתה דרך לגרום לה ללכת לגן. הבטיחה לה שמאוחר יותר ייסעו יחד למשתלה. ציירה לה במילים עציצי פרחים שיניחו על אדן החלון, אולי כמה מטפסים שיחזירו כתמים של צבע הביתה, משהו שיצמח. את תהיי חייבת לדאוג להם, את מבינה? שאלה אותה. להשקות אותם. כי היא עצמה לא הייתה טובה בזה. לא ידעה איך משאירים דברים בחיים. אפילו לא צמחים. או חתולים. גם לגבי הילדה עצמה לא הייתה בטוחה. זכרה איך אמרה לה הרופאה, במהלך ההיריון, את חייבת לאכול. ולשתות. לזכור. כל העסק הזה כבר לא בשבילך. אבל גם הילדה שלה לא אכלנית גדולה. ניזונה ממים ואוויר. כמו היקרנדה.
היא ניסתה לאסוף את עצמה. שתלה את הילדה על הספה מול הדיווידי הקופץ של הסרט האהוב עליה, והלכה להתקלח. כשיצאה עירומה, עם מגבת כרוכה סביב שיערה, נזכרה. אפשר עכשיו לראות הכול. הילדה צפתה בשד יער יפני ששר ומצמיח גזע ענק בן לילה, והיא רצה לחדר השינה, לשים על עצמה משהו.
הן חזרו כעבור כמה שעות, אחרי שהיטלטלו באוטובוס עם ארגז קרטון של שתילים: אמנון ותמר, גרניום, שערות שולמית, עגבניות ושקיות של כל מיני זרעים. ריח האדמה הלחה והדברים הצומחים מתערבל בריח זיעתו של הגבר שעמד לידן בגופיה, זרועו מתוחה כלפי מעלה, מעגנת אותו כנגד סיבוביו החדים של הנהג, שערות בית השחי שלו סנטימטרים ספורים מאפה. אצבעותיה של הילדה בחשו בעפר שבעציצים, ציפורניה שחורות.
כשנכנסו הביתה, מלבן החלון העירום, הריק, הלבן, עצר את נשימתה באינותו והילדה שוב החלה לבכות. היא סירבה להתנחם ונרדמה מכורבלת בפינת הספה, מכווצת ומרוחקת ממנה. בלתי ניתנת לידיעה ולנגיעה.
כשרעשי הכביש השתתקו והעיר שקעה בשינה, לקחה את שקית הזרעים וירדה למטה. בשקדנות, עם כף הגננים החדשה והדשן שרכשה במשתלה, גוממה גומות באדמה ההפוכה שהותירו אחריהם הפועלים מסביב לקבר החתול, וזרעה. יום אחד השורשים יעמיקו חפור, העצים יתגבהו ויחזרו. היא תדאג להם.
.
נועה מנהיים היא עורכת ספרות ותסריט, מסאית וחוקרת תרבות, כלת פרס שר התרבות לעריכה לשנת 2021. ב־2019 ראה אור ספרה "הרשת התרבותית – מסות על מסעותיהם של הרעיונות" בהוצאת גרף (באנגלית, בהוצאת ווטקינס, 2022). מנחה בצוותא עם איילת טרייסט את התוכנית "האחיות גרים" בגלי צה"ל, וסיפוריה התפרסמו במגוון בימות. מחווה פרי עטה לספרו של דגלאס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" פורסמה בגיליון 76.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
