יקרנדה | נועה מנהיים

"עכשיו החיה הירוקה־סגולה הגדולה שהגנה עליהן איננה, וכולם יכולים לראות. כולם יכולים לראות אותן"

הילה שפיצר, My babies, צבעי עפרון על נייר, 29X21 ס"מ, 2010

יקרנדה

נועה מנהיים

.

היבבה המשיכה גם אחרי שמסור השרשרת השתתק.

זו הייתה הבת שלה שבכתה. באור הלבן, הקשה, הלא מסונן, שהוטח בהן עכשיו כמו כוס חלב קר, הפנים שלה נראו מכווצות ומעוררות רחמים: עיניה הגדולות ואפה הקטן אדומים וזולגים, הסנטר המחודד רוטט. היא התקרבה אל אדן החלון וקראה לה: בואי תראי, זה דווקא נחמד שהכול כל כך פתוח עכשיו, לא? הילדה ניגשה, אצבעותיה הדקות מתוחות וכל־כולה אומרת סלידה. היא נעמדה לידה והביטה החוצה. הענן הסגול החיוור שמילא את מסגרת החלון הסדוקה – נעלם. בהיעדרו הזדהר הקיר כנגדן. צחור, מסנוור. החלון שלהן היה ממוקם בדיוק בין שתי הקומות של בניין שממול. מהזווית שלהן לא יכלו לראות את הנעשה במרפסות מעליהן ומתחתן, אבל דיירי העליונה יכולים היו, אם רצו, להשקיף היישר לתוך הבית שלהן. על מרצפות השומשום השחוקות, על שולחן הפלסטיק התכלכל של הילדה, עם כל הניירות שעליהם ציירה, צבעי הפנדה, על הספה שהחתול שרט עד חורמה, על שולחן הסלון המוכתם. על כוס הקפה שנותרה עליו מאתמול בבוקר וכוס היין מאתמול בלילה. על המשקעים שבתחתית, השחור והאדום. באור הזה, חלקיקי האבק שצפו בחלל הזדהרו, מנצנצים, והיא עקבה אחריהם במבטה עד לתקרה, אל דבלולים שהיו פעם קורי עכביש שעד כה לא הבחינה בהם.

הילדה משכה באפה והביטה מטה, מבעד לחלון, אל ענפי העץ הכרותים שנחו עכשיו הרחק מתחתן, על רצועת האדמה הצרה שהפרידה בין הבתים. יבבה נוספת נשמעה והיא העיפה מבט בצדודית הקטנה שלצידה, אבל הילדה דממה. זה היה רק המנוף, שהתקפל לתוך עצמו והוריד את הפועל של העירייה אל הקרקע. למטה החלו חבריו לגרור את הענפים אל הרחוב, להערים את הגזם על הכביש, שממנו תאסוף אותו משאית האשפה. הכול נראה כל כך עירום באור הזה, והיא הצליבה את זרועותיה על חזה, מודעת פתאום לאופן שבו הבד הדק נצמד לשדיה, חושף את תוואיהם, את גבשושיות העטרה, את הפטמה. היא הצטמררה למרות שכבר היה חם מאוד.

אלו היו השורשים. השורשים שהתחפרו באדמה, חדרו מבעד לשלד של החתול שלהן, שבוקר אחד מצאו אותו בארון הבגדים, צפוד ונוקשה, וקברו בלילה, כשאף אחד לא ראה, מתחת ליקרנדה. גם אז הילדה בכתה שעות. השורשים שהתלפפו סביב הצינורות, מעקמים ושוברים אותם, מרווים את הקרקע במים שעלו מעלה בעורקיו של העץ הגדול, לאורך הגזע, אל הענפים והעלים שהוריקו והפרחים שהתפרצו. כשהתחילו לשפץ את הבניין הסמוך היא ידעה שזה רק עניין של זמן ושימיו של העץ שלהן ספורים. הוא עשה כמיטב יכולתו. הסתיר מעיניהן את הפיגומים במרבד מתנועע של ירוק וסגול, עמעם את קולות הבנייה, ניער מעליו את אבק הבטון שהאפיר את עליו, צמרתו מרשרשת כמו רוח סערה, ענפיו מגרדים את הזגוגיות. אבל עכשיו החיה הירוקה־סגולה הגדולה שהגנה עליהן איננה, וכולם יכולים לראות. כולם יכולים לראות אותן. היא תהיה חייבת להתקין וילונות עכשיו. וילונות כבדים, אטומים, שיחצצו בינן ובין החוץ. המחשבה החניקה אותה. לידה, הילדה החניקה קול משל עצמה ונסוגה מהחלון. על צלחת הפלסטיק שלה נקרש החלמון שסירבה לאכול והמלפפון החל לקמול. היא הסכימה לתת לה להישאר היום בבית. כאילו שהייתה דרך לגרום לה ללכת לגן. הבטיחה לה שמאוחר יותר ייסעו יחד למשתלה. ציירה לה במילים עציצי פרחים שיניחו על אדן החלון, אולי כמה מטפסים שיחזירו כתמים של צבע הביתה, משהו שיצמח. את תהיי חייבת לדאוג להם, את מבינה? שאלה אותה. להשקות אותם. כי היא עצמה לא הייתה טובה בזה. לא ידעה איך משאירים דברים בחיים. אפילו לא צמחים. או חתולים. גם לגבי הילדה עצמה לא הייתה בטוחה. זכרה איך אמרה לה הרופאה, במהלך ההיריון, את חייבת לאכול. ולשתות. לזכור. כל העסק הזה כבר לא בשבילך. אבל גם הילדה שלה לא אכלנית גדולה. ניזונה ממים ואוויר. כמו היקרנדה.

היא ניסתה לאסוף את עצמה. שתלה את הילדה על הספה מול הדיווידי הקופץ של הסרט האהוב עליה, והלכה להתקלח. כשיצאה עירומה, עם מגבת כרוכה סביב שיערה, נזכרה. אפשר עכשיו לראות הכול. הילדה צפתה בשד יער יפני ששר ומצמיח גזע ענק בן לילה, והיא רצה לחדר השינה, לשים על עצמה משהו.

הן חזרו כעבור כמה שעות, אחרי שהיטלטלו באוטובוס עם ארגז קרטון של שתילים: אמנון ותמר, גרניום, שערות שולמית, עגבניות ושקיות של כל מיני זרעים. ריח האדמה הלחה והדברים הצומחים מתערבל בריח זיעתו של הגבר שעמד לידן בגופיה, זרועו מתוחה כלפי מעלה, מעגנת אותו כנגד סיבוביו החדים של הנהג, שערות בית השחי שלו סנטימטרים ספורים מאפה. אצבעותיה של הילדה בחשו בעפר שבעציצים, ציפורניה שחורות.

כשנכנסו הביתה, מלבן החלון העירום, הריק, הלבן, עצר את נשימתה באינותו והילדה שוב החלה לבכות. היא סירבה להתנחם ונרדמה מכורבלת בפינת הספה, מכווצת ומרוחקת ממנה. בלתי ניתנת לידיעה ולנגיעה.

כשרעשי הכביש השתתקו והעיר שקעה בשינה, לקחה את שקית הזרעים וירדה למטה. בשקדנות, עם כף הגננים החדשה והדשן שרכשה במשתלה, גוממה גומות באדמה ההפוכה שהותירו אחריהם הפועלים מסביב לקבר החתול, וזרעה. יום אחד השורשים יעמיקו חפור, העצים יתגבהו ויחזרו. היא תדאג להם.

.

נועה מנהיים היא עורכת ספרות ותסריט, מסאית וחוקרת תרבות, כלת פרס שר התרבות לעריכה לשנת 2021. ב־2019 ראה אור ספרה "הרשת התרבותית – מסות על מסעותיהם של הרעיונות" בהוצאת גרף (באנגלית, בהוצאת ווטקינס, 2022). מנחה בצוותא עם איילת טרייסט את התוכנית "האחיות גרים" בגלי צה"ל, וסיפוריה התפרסמו במגוון בימות. מחווה פרי עטה לספרו של דגלאס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" פורסמה בגיליון 76.

 

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אם אתם לא רוצים אותי אז אני ארד | אודי שרבני

"בשיר השני אנשים כבר התחילו לדבר. היו כמה שהדגישו תנועות גוף של חוסר סבלנות והסתכלו סביב, מחפשים חיזוקים דרך מבטים של אחרים"

חדוה ורוני ראובן, זרעי קיץ, פרט מתוך מיצב, טכניקה מעורבת על קנבס, טכניקה מעורבת בחומר, 170X240X60 ס"מ, 2021. צילום ורדה כרמלי

אם אתם לא רוצים אותי אז אני ארד

אודי שרבני

.

זה התחיל כמו זמזום. אנשים לבושים היטב, אפילו כאלה של שלושה חלקים. נשים מטופחות, שיער אסוף, אפילו כאלה שמעשנות סיגריות דקות; לפני יציאה הן לוקחות כמה ושמות בקופסת מתכת. חלק מהאנשים עדיין שומע את השירים שלה בלי קשר להגעתה לארץ, אחרים באו בשביל להיזכר בנעורים שלהם.

דרך הקול שלה הם עברו שלבים בחיים, הם היו צעירים ויפים כששמעו אותה. עם השנים הקול שלה הלך ונסדק. את הלהיט הכי גדול שלה, זה שגילה אותה לעולם, היא ביצעה שוב אחרי שנים. בדרך להופעה מישהי אמרה למישהו שמדהים איך קול יכול לשנות את אותן מילים. לפני כן הוא ישב וקרא בסלון עד שהיא סיימה להכין את הפלייליסט. הוא לא הסתכל בשעון, הוא ידע שזה חשוב לה.

הם חשבו על כל הסידורים לפני שיצאו להופעה; בייביסיטר, משהו קטן לעשן. הם יצאו מוקדם, כל אחד מהמשרד שלו, באותו ערב. את אותו שיר שהזמרת ביצעה פעמיים היא ערכה כך שיופיעו ברצף באותו פלייליסט. היה לה חשוב לבדוק שוב ושוב את ההבדלים של השנים. הם לא שמעו אלא את אותם שני שירים; היא כל פעם החזירה לאחור. אחרי הפעם השלישית הוא כבר הניח לזה בראשו.

זמר החימום ישב מאחורי הקלעים בחדר שהקצו לו. זה היה הרעיון של המפיק, שהוא יפתח את הערב. הזמר היה אז בהקלטות של אלבומו השלישי. האלבום הקודם זכה לביקורות נלהבות, אבל לא הגיע להמון אנשים. את האלבום הראשון בכלל הפסיקו להפיץ, וזה היה בסדר מבחינתו. הוא לא אהב שהוא שר שם גבוה, ככה אמר אחרי שנים בריאיון לרדיו.

הם חנו ברחבה של ההיכל הגדול. הוא יצא מהמכונית והתחיל ללכת. היא נשארה ישובה. הוא הסתכל לאחור, האצבע שלו כבר הייתה מוכנה על שלט המכונית. היא עדיין ישבה במקומה והסתכלה אליו. כשראה אותה, חייך. הוא חזר ופתח לה את הדלת. עכשיו שניהם צחקו. היא אמרה לו שהוא לא צריך לשים את היד מאחורי הגב כשהוא פותח לנשים דלתות של מכוניות. הוא גמגם בכוונה כשאמר שהתבלבל עם מזיגת יין. היא אחזה חזק בידו, היא תמיד אוחזת חזק בידו אחרי שהוא מפתיע אותה בשנינויות שלו.

תיכף הזמר יעלה על הבמה. הוא מכוון את הגיטרה שלו לפי הגיטרה של הגיטריסט שלו. יש לו ערכה מיוחדת, לגיטריסט, סט שלם של אפקטים. הגיטריסט מנגן בפנדר צהובה, לזמר יש לס פול ישנה. עד שקנה אותה הוא פחד שגיטרה כזאת גדולה עליו, דורשת משהו שעדיין אין לו. אפילו עמידה אחרת. לוס אנג'לס, והיו לו רק תשע מאות דולר. המוכר הסכים.

הזמר והגיטריסט מנגנים כבר כמה שנים ביחד. לא מזמן התחילו להופיע לבד, רק שניהם; גיטרות חשמליות, גב אל גב, פדלים לחוצים בזמן. הזמר מחייך כשהגיטריסט שלו יוצא לסולואים, הם יושבים טוב ביחד. הזמר התייעץ איתו בנוגע לשיר הראשון שינגנו, והם עלו לבמה.

היא שמה את היד שלה מתחת ליד שלו. קודם ליטפה אותו, והוא הבין את הרמז; הוא שם את שלו על שלה. היא הסתכלה לראות אם יש מישהו בקהל שהיא מכירה. היה לה טוב לא להכיר אף אחד. כשהזמר עלה לבמה היא שאלה אותו לשמו, אבל הוא לא ידע לענות לה. הוא שאל גם את היושבים לצידו, גם הם לא ידעו. הוא הסתכל בשעון.

הרצועה של הגיטרה מבליטה עוד יותר את הכתף השמאלית של הזמר, השקע של הכתף הפרוקה נבקע עוד יותר עם משקל הגיטרה. גם לפי המשקל הוא ידע שהמוכר בלוס אנג'לס לא עובד עליו.

הזמר התחבר למגבר והציג את עצמו ואת הגיטריסט. יש איזה חבר טוב שלו מחוץ לארץ שנמצא בקהל, הם לא נפגשו שנים. הזמר חשב עליו עוד קצת, הוא תמיד מנסה למצות מחשבות עד השיר הראשון.

היא התחילה לזוז באי־נוחות בזמן שהגיטריסט שם על האצבע את הסלייד ממתכת ועשה את הקולות של השחפים בשיר הראשון. שיר שכמו מתאר ציור מספר אמנות, כרך של אימפרסיוניזם. יש שם שתי ילדות על שפת המים, איש מבוגר דוחף כיסא שעליו יושב ילד, והוא שמביט שבהם. הוא תמיד מביט.

זה התחיל כמו זמזום. הוא הוציא את ידו והסתכל עליה, אבל היא הסתכלה על הבמה. בסוף השיר הראשון הזמר חשב אם להגיד משהו בין השירים אבל ויתר. היא שיכלה את הרגליים. בשיר השני אנשים כבר התחילו לדבר. היו כמה שהדגישו תנועות גוף של חוסר סבלנות והסתכלו סביב, מחפשים חיזוקים דרך מבטים של אחרים. הזמר שמע את הזמזום מהבמה. כבר יצא לו להופיע מול צלחות רעשניות, אבל הפעם היו אנשים שלבושים היטב, אפילו כאלה של שלושה חלקים. הם לא מחאו כפיים בסוף השיר השני וגם הפעם הזמר ויתר על דברי הקישור. הוא הסתכל על הגיטריסט שלו, והם התחילו את  השלישי.

היא הצטרפה אל כולם וצעקה. "זה הפריבילגיה של הקהל," הם צעקו. שזאת הפריבילגיה שלהם להוריד אותו מהבמה, שהם שילמו ממיטב כספם, ומגיע להם לראות את מה שבאו לראות. הוא ישב בזמן שהיא קמה וצעקה עם שאר האנשים. הזמר הפסיק לנגן. הגיטריסט המשיך, אבל עצר כשהבין שהוא לבד.

זה התחיל כמו זמזום. הזמר הסתכל על הקהל, "אם אתם לא רוצים אותי אז אני ארד," אמר. הוא לא אִיים את זה, הוא גם לא רצה להזמין מהם תגובה אחרת. הוא פשוט אמר את זה בהבנה, מתוך הזדהות איתם. היא התיישבה והוא הזיז את ידו מהמשענת. הזמר קיפל את הכבלים של הגיטרה וירד אל מאחורי הקלעים. כמה אנשים טפחו לו על השכם, הוא אמר שזה בסדר. בת זוגו גם הגיעה. הוא יודע להרגיע אותה בהבעות פנים. אחרי זה הם נכנסו למכונית. בדרך כבר דיברו על משהו אחר. הוא פתח קצת את החלון והקשיב לרוח אחרי שהיא נרדמה.

.

אודי שרבני הוא סופר ומשורר.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נכנסנו אל הים | עדי שורק

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

זהר כהן, רחף לילה, שמן על בד, 120X68 ס"מ, 2011

נכנסנו אל הים

עדי שורק

.

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

 .

עדי שורק (1970) היא סופרת וחוקרת ספרות. עורכת מייסדת של סדרת הפרוזה "וָשתי" בהוצאת רסלינג. היא פרסמה רומנים וסיפורים קצרים. ספרה "נתן" היה מועמד לפרס ספיר בשנת 2019, ובאותה שנה זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (פרס ראש הממשלה). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים פרי עטה בשם "נכתב בחפצים – ספר חלומות ווידויים".

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אל תשלח ידך אל כדורי העופרת

שירים מאת רוני אלדד, רוני צורף ואילנה סיון

מיכל בלייר, שרשרת דאגה, תחריט מעובד, 20X5 ס"מ, 2014

.

רוני אלדד

מדרגות

הַשָּׁעָה אַרְבַּע בָּלְעָה אֶת חָמֵשׁ.

בָּאֲוִיר רֵיחַ עָשָׁן וְאֵין אֵשׁ,

אֲנִי שׁוֹמַעַת כַּדּוּר בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת מֵאִיץ וְהוֹלֵךְ

בֵּין מַדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מוֹסִיף שֶׁקֶט לִבְעֹר.

.

מָה שֶׁעָמַד בֵּין הַנֶּפֶשׁ לָעוֹר

עוֹמֵד עַכְשָׁו בֵּין הָעוֹר וְהַדֶּלֶת.

אִם אֶפְתַּח אוֹתָהּ אוּלַי יִסָּחֵף הַכֹּל,

אוּלַי יִשָּׁאֵף הַחֶדֶר

.

וּמִי יָקִים אֶת תִּקְוַת הַשָּׁעָה הַנּוֹפֶלֶת

אֶת הַחוּץ הַקָּלוּף וָרֹד אַחַר צָהֳרַיִם,

אֶת הַיָּרֵחַ הַמֵּת בַּשָּׁמַיִם,

אֶת זִמְזוּם מְנוּחַת הַשְּׁכֵנִים הָרֵיק, הָאָרֹךְ,

אִם לֹא בִּתִּי,

אִם לֹא תְּבִיעָתָהּ,

אִם לֹא אֲחִיזַת הָרֹךְ

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. זוכת פרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד להתפרסם בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר הילדים שכתבה "מערבולת" ראה אור ב-2020 בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון מיום 04.11.21 ובגיליון מיום 30.12.21.

.

.

רוני צורף

היסטוריה

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּלַמֵּד אוֹתִי

אֶת כָּל הַנְּקֻדּוֹת בַּסִּכְסוּךְ

שֶׁאוּכַל לִמְתֹּחַ קַו

אָרֹךְ

אָרֹךְ

עַד הַלֵּב שֶׁלְּךָ

שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר

לְעוֹלָם

.

זה קורה בלי ששמת לב בכלל

לֹא שֶׁיָּכֹלְתְּ לְהִתְכּוֹנֵן אוֹ מַשֶּׁהוּ

פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ מוּפָר

מַשֶּׁהוּ בְּקַו הַגְּבוּל

חָשַׁבְתְּ שֶׁהוּא קַיָּם לְרֶגַע

מִישֶׁהוּ שׁוֹבֵר אוֹתוֹ

חָשַׁבְתְּ שֶׁיּוּכְלוּ לְהָגֵן עָלָיו

שֶׁיּוּכְלוּ לְהָגֵן עָלַיִךְ

שֶׁגְּבָרִים יוּכְלוּ

הֵן מַמְשִׁיכוֹת לוֹמַר לָךְ אֶת זֶה

גַּם כְּשֶׁהַכֹּל שָׁבוּר כָּל כָּךְ

חָשַׁבְתְּ לִשְׁאֹל

מָה פֵּשֶׁר כָּל הַנֶּשֶׁק

לָמָּה הַיְּלָדִים רוֹאִים אֶת כָּל זֶה

אָמְרוּ לָךְ, הַיְּלָדִים צְרִיכִים לִהְיוֹת אֶת כָּל זֶה

הַיְּלָדִים הֵם זֶה

אֵיךְ תִּסְגְּרוּ אֶת זֶה עַכְשָׁו

אֵיךְ תַּגְדִּירִי גֶּבֶר

כָּל מִינֵי דְּבָרִים נֶהֱרָסִים כָּל הַזְּמַן

בָּתִּים אֲנָשִׁים חַיִּים

אַתְּ לֹא שָׂמָה לֵב לָזֶה

רֹאשׁ יֶלֶד הִתְפּוֹצֵץ

אוֹמְרִים לָךְ לֹא לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה

זֶה בִּכְלָל לֹא מֵאוֹתוֹ עִנְיָן

לֹא עִנְיָן

אַל תַּעֲשִׂי מִזֶּה

 

רוני צורף, חוקרת אמנות יהודית וישראלית, מלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמכללה האקדמית ספיר. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 41 של המוסך ובגיליון מיום 24.06.21 .

.

.

אילנה סיון

תקווה

חֲמַקְמַקָּה,

בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת,

מַשִּׁילָה אֶת זְנָבָהּ

כְּאַקְט הַטְעָיָה

כְּאִלּוּ נוֹתְרוּ לְפָנֶיהָ

שָׁנִים שֶׁל חַיֵּי אַהֲבָה.

.

יֵשׁ וּמִתְחַפֶּשֶׂת

לְבֹהַק הַלְּבָנָה,

לְהִבְהוּב עֲשָׁשִׁית,

לְרוּחַ חֲרִישִׁית

הַמְּנַעְנַעַת

אֶת עֲרִיסַת הָעַלְוָה.

.

יֵשׁ וּמִתְחַזָּה

לֶאֱמוּנָה תְּפֵלָה,

חֲתַלְתּוּלָה

צַחָה כַּשֶּׁלֶג

חוֹצָה אֶת הַכְּבִישׁ

נֶגֶד כִּוּוּן הַתְּנוּעָה.

.

הִיא מְשַׂרְטֶטֶת

סִימָנֵי דֶּרֶךְ

לְאֹרֶךְ שְׁבִיל מְשֻׁבָּשׁ

בְּקַוִּים דְּקִיקִים

הַנִּמְחָקִים

בִּדְמָמָה דַּקָּה.

.

כַּמָּה קָשֶׁה

לִמְצֹא לָהּ הַצְּדָקָה.

 

אל תשלח

יום הכיפורים תשפ"ג

הִינוּמַת הַשְּׁתִיקָה פְּרוּשָׂה

עַל כִּתְפֵי הַכַּרְמֶל.

חֵיפָה שׁוֹאֶפֶת לָרֵאוֹת

אֲוִיר מְזֻקָּק.

הַצִּפּוֹרִים פּוֹרְחוֹת.

הַשְּׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת.

הַשָּׁמַיִם טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

.

וְאֵין בָּהֶם אֱלֹהִים שֶׁיִּקְרָא

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ

אֶל כַּדּוּרֵי הָעוֹפֶרֶת

וְרִמּוֹנֵי הַהֶלֶם.

.

אילנה סיון היא פסיכולוגית קלינית, בוגרת התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה. ספר שיריה הראשון, "שׂריטה של אוֹר", עתיד לראות אור בהוצאת עיתון 77. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 90 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת עמרי שרת ואורית נוימאיר פוטשניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן