מלילה ליום

מיכל בן־נפתלי

.

זה כמה שנים איבדה שנתי את צורתה. הייתי נשכבת במיטה לעת לילה, נשארת ערה שעות ארוכות ונרדמת בקצֶה לקראת חמש לפנות בוקר. לפעמים המשכתי לרדוף אחר השינה עד שש או שבע וקמתי מרוטה וקודרת לעמל יומי אחרי שעתיים־שלוש שעות נגוסות מן הבוקר. לילה אחד, ללא הכנה, גם שגרת השינה הזאת הופרעה. לפעמים החיים מציעים את עצמם באופן לא־ישוער.

הפעם נרדמתי בחצות מיד משהנחתי את ראשי. בסביבות השעה שתיים התעוררתי מבלי לפקוח את עיניי, אבל ישֵנה כבר לא הייתי. הבית דמם, רחש לתוכו לא בא. הייתי לבדי בחדר, שוכבת במיטה כרוית אוזניים ושקטה. סובבתי את מבטי אל עבר השידה שלימיני, אל מסך הטלוויזיה הקטן ממול, אל ארון הבגדים ולידו הצוהר הפונה אל הרחוב משמאלי. בחוץ שררה עלטה. חיכיתי. לאט־לאט הרפיתי מן הגוף.

רציתי לגשת אל התינוקת אך לא העזתי לקום. הנחתי שהיא תסתדר בעצמה.

חשתי בה שהיא שלי למרות שלא דמתה לי כלל. לא היה לנו שום דבר במשותף, ואף על פי כן, היא היתה צֶלם כל ימַי. היא חיכתה לי מתוך גרוני, פעתה בקול דק ומעט עמום כמו סימן חיים ממקור לא־נודע. הכיצד ידעתי שזו תינוקת ולא תינוק? יש דברים שאני שומרת מפני עצמי. אין טעם, כי הכול מוכר לעייפה. אפשר שבכיתי, ואולי הבכי הזה עוררני, בכי ממושך ועיקש, שהותיר אחריו קרומי דמעות.

היא לא תבעה ממני דבר. היה קל יותר לאין ערוך לו הייתה מבקשת ממני דבר־מה. אך היא סימנה לי רק להיות. חשבתי, אולי יש רגע שזה ניעור בלי כל סיבה מיוחדת זולת הזמן.

לקראת הבוקר הסתננו לחדר ציוצי ציפורים כמו עקצוץ מתמשך. כשסוף־סוף התנערתי מן המיטה, גיששתי לאט למטבח כדי לא למעוד. הכנתי לי כוס תה בחלב, אולי מדובר בחיזיון לילי שֶמים חמים יפיגו. שתי צוצלות זעירות הידסו במרפסת. זו הייתה רצועה מרוצפת צרה וזנוחה, בדרך אל החוץ, כבר לא־בית. בגלל שהקפדתי להתעלם מקיומה, לא הבחנתי ביצורים החיים שמצאו בה מפלט, חפרו מחילה אפלה בתוכה וקבעו בה את מושבם. מכל הדירות בבניין הייתה הבחירה בדירתי פחות מובנת מאליה. תריסי המרפסת היו מוגפים וניכר היה למביט מבחוץ שהפּֽנים נעול וספון. ועם זאת, הצוצלות הנודדות ביקשו את חסותי וביכרוה על פני מרפסות אחרות פרוצות לרווחה. שאלתי את עצמי מתי כל זה קרה והאם שהו כאן גם לעת ליל.

בני אדם יכולים לרגל אחרי עופות מבלי להפריע להם או להחרידם מרבצם. הסתכלתי על  גופי החֵמר האדמדמים. דחוסים ומרוכזים היו, אגרופים קמוצים של שרירים ורקמות, אפורים ומקומטים, כמוני. בכנפיים כחולות־אפרוריות דילגו הצוצלות אנה ואנה בזריזות, מקורן חד וחזק ומאיים לקרוע. למדתי שדי בדפיקה רפה על זכוכית החלון כדי להניסן. נקשתי קלושות והן חמקו החוצה. כעבור שעה קלה חזרו שתיהן כאילו הבינו שאין להן בעצם מפני ממה לחשוש, פשוט אינני רגילה בחברתן או בחברה בכלל. לא חששתי פן תתאכזרנה לי. רציתי להידבק ממחלותיהן, תהיתי מדוע תינוקות אדם אינם יכולים לחיות בצוותא עם גוזלים, מדוע אנשים נרתעים מלאשפז ציפורים. ייתכן שכבר נדבקתי במחלה, שכן אני, שכה מפחדת מבעלי חיים, לא פחדתי. הייתי נתונה במעין כישוף. חלמתי את עצמי בדמותן. לא רציתי בשום אופן לעורר את צערן. הרגשתי שהן נותנות בי אמון ואפילו חולקות לי כבוד. הרגשתי שהן מבינות לליבי, ולראָיה, הן קיננו בתורות בדיוק בעת שקיננתי אני. כעת כבר ידעו שלא אפר את פרטיותן, שאניח להן לקנן בשקט.

הייתי בודדה עם התינוקת. דאגתי לה. דאגתי מה יארע לי עכשיו כשאיחרה כל כך להיוולד כי בראשית חייה לא הייתה. לקח לה שנים לצמוח בתוכי. הזמן לא נמנה על פי החישוב המוכר של שבועות וירחים. ידעתי שהיא מחכה לי היכן שהנחתי אותה ובכל זאת, שאין לי סיכוי, שגם היא תמהר לחמוק. בשגרת לילותיי טרופֵי השינה ציפיתי לה, מוכנה ומזומנה. התעוררתי באין־מגע למשמע אין־קול מוחש מאי־פעם. משהו חריף עמד באוויר. רציתי לעצור את הזמן מלכת. היא עמדה לבוא, בתי, קדומה ממני. לשווא ניסיתי להיזכר מתי נולדה, תאריך לידתה נחקק עמוק מדי ולא אפשר לי למוד את גילה. ביחד שמענו את צפצוף הציפורים, ואף כי לא החלפנו בינינו מילה, משהו אמר. משהו אמר: יש דברים שלא־בעיתם. משהו אמר: נס. משהו אמר: זו הפעם האחרונה, זכות שניתנה להרף עין.

הצוצלות קיננו בימים במקור זקור. מרחוק בהקו ברצועה האפלה שתי ביציהן הצחורות. הן פקדו את הקן בזוגות, חמקו פנימה ונאספו אל ביתן הארעי, מטפחות בחשאי את סודן. אני קיננתי בלילות. את הימים העברתי בבהייה בצוצלות, מחכה לעת שאשתרע במיטה ולשעון החדש שקצב את זמני וכעת משנעשה כמעט צפוי הפך את שנתי קלה כשנת ציפור.

איש לא ידע מה מתחולל אצלי מדי יום ביומו. הבית נמלא חיים. היו החיים החדשים, שעל מיטתי, והיו החיים הנוספים שרחשו אי־שם על סף המרפסת. כמו החיים שעל המיטה, היו גם חיי הצוצלות חבויים מעין. הפלא הזה הלם את הדמיון שלי, הביצה שהוטלה ורבצה מחוץ לגוף הציפור הדוגרת, הציפייה לפלומת הנוצות שתבקיע. שום שינוי לא התחולל בגופי, שום תנועה זולת היקיצה הבהולה. ידעתי שבכל רגע היא עשויה ללכת כלעומת שבאה. לשם זה הולך? שאלתי את הצוצלת בשתיקתי. אותם ימים מיעטתי לצאת החוצה. לפנות ערב הייתי מטיילת על שפת הים וממהרת לשוב הביתה. ערב אחד כשחזרתי עם שקיעת החמה מילאו שיירים של קן חרב את רצועת המרפסת הצרה.

אותו לילה היא באה אחרת. הייתי כלואה בתוכה. הנקתי אותה ימים רבים עד שנגמלתי. היה בזה טעם של התחלה ללא משך.

.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מתרגמת ועורכת. מלמדת במסלול הכתיבה באוניברסיטת בן־גוריון. ספרה האחרון "הקבוצה" ראה אור בהוצאת כתר ב־2021, ותרגומה לנובלה "הבקשה" מאת מישל דבורד ראה אור בהוצאת בבל ב־2022. סיפורים פרי עטה פורסמו בגיליון 74 ובגיליון מיום 21.07.21.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תחש

דרור בורשטיין

.

תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא, אם מין בהמה הוא. וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו [כיסוי ל]משכן, ונגנז.

(תלמוד בבלי, שבת, כח ע"ב)

.

פקח עיניים וכבר ירד הערב. פני מזרח היו מאדימים אבל האופק כבר היה שחור. וכשהוריד עיניו מן הספינות המשחרות לדיִג כבר היה שם הכלב.

באפלולית לא ראה כמה ארוך הוא ולא ראה את הקרן. הניח שזה כלב שרצועתו הותרה של אחד מהרובצים בחוף. גם הוא ירד מירושלים כדי לראות את הים. אף פעם לא חצה את קו החול.

הכלב לא הלך והוא העביר יד על גבו. אפילו אז לא חש כמה ארוך הכלב ונמוך. קם, העיף מבט אחרון בים, התחיל לעלות לחניון. רק כשהגיע למכונית ראה שהכלב עקב אחריו. ואז גם ראה שזהו תחש, ואת הקרן הארוכה שבמצחו. לכלב לא היה קולר.

משה עמד שם נבוך ליד עמדת התשלום. הכלב נצמד אל קרסולו. הוא זז וניסה להסיר את הקרן, שילדים ודאי הצמידו לו, חשב. אבל הקרן לא זזה. ודאי מודבקת. הוא לא העלה על דעתו שהיא טבעית. הוא לא שמע על תופעה כזאת. בילדותו היה לו כלב. היה יורד איתו לים. לכלב ההוא לא הייתה שום קרן, כמובן. אבל הייתה חסרה לו רגל, ומשה היה הולך לצידו לאט. אנשים וכלבים היו חולפים על פניהם, משיגים אותם, מתרחקים, לא מביטים לאחור.

ישר בעיניים הביט בו הכלב. ואחר כך היה כבר יושב לצד מושב הנהג במכונית ונובח על כלבים חולפים ברחובות.

למחרת הלך לווטרינר, לבדוק אם יש לכלב שבב. הווטרינר שאל, "שׂמת לב שיש משהו מוזר עם הכלב?" משה אמר, "לא, מה?" הווטרינר עיין במאגרי המידע ואמר שאין לזה תקדים. "אפשר להוריד את זה?" שאל משה והווטרינר אמר, "הכול אפשר. אבל זה יעלה לך. ויישאר סימן. ואני לא יכול להבטיח לך שזה לא יצמח מחדש, ויותר גדול."

"הוא אף פעם לא יהיה כלב רגיל," אמר הווטרינר. "תשמור עליו."

הם חזרו ברגל הביתה, מצוידים במזון וברצועה. חלפו ברחובות כמו ספינה בתוך כביש, מותירים שובל מבטים תמהים. עשרות פעמים צילמו אותם. משה הסתיר פניו בברדס. הוא לא החליט עדיין איך לקרוא לו. כל שֵם היה נראה לו מגוחך בגלל הקרן.

הוא התיישב על ספסל והכלב ניסה להתיישב לצידו אך היה נמוך מכדי לטפס. משה הרים אותו. ליטף אותו, אבל בקרן נרתע מלגעת. הוא לא ידע עדיין איך לקרוא לו. הוא לא מצא לו שֵם נכון.

הכלב היה לועס את הסנדלים ואת הנעליים. אם הוא היה ננעל על נעל, שום דבר לא עזר. הוא היה נועץ בה את המלתעות שלו ונוהם אם משה רק הראה סימן שהוא מתקרב כדי להציל אותה. בלית ברירה היה מרכיב זוגות משארית הפליטה, נעל ימין חומה עם נעל שמאל שחורה, מטשטש את ההבדל במשחת נעליים. הכלב גילה התעניינות במברשת הנעליים העתיקה, תפס גם עליה בעלות, החביא אותה. הנעליים לא התאימו, היה פוסע כמו כדי להסתיר את זה, כושל.

בוקר אחד דפקו בדלת דירתו שבשכונת רוממה שני נציגים ממשרד המדע והספורט. הכלב נבח עליהם מהחדר שבו סגר אותו משה בכל פעם שנשמעה דפיקה בדלת. הייתה בידיהם הצעה מכבוד השׂרה. היא רצתה את הכלב. לצורכי מחקר. לא סביר שמוטציה כזאת תהיה בידיים פרטיות ותימנע מן המדע הרעב לתגליות. "הכול ייעשה באופן מאוד הומני." יש פרוטוקול מסודר של ניסויים בבעלי חיים. הבטיחו לפצות אותו. הסכום היה מפתיע. "נדיבות כזאת," אמר. "זה לא כסף שלנו מהבית," גיחכו.

אמר שהוא יביא להם אותו למחרת בבוקר, שממילא רצה להיפטר ממנו. "אתם שומעים כמה הוא מרעיש," אמר. הצביע על שורת הנעליים ההרוסות בכניסה, הסביר את ממדי החורבן. הם ביקשו להציץ פנימה אבל הוא אמר שלא כדאי, שהוא ישר קופץ על הקרסול וסוגר מלתעות, כמו תנין. הוא יביא להם את הכלב מחר בבוקר. הם מילאו טופס מסירה ושאלו אותו מה שמו של הכלב. הוא אמר שאין לו שֵם, שהוא פשוט אומר לו "בוא" או "אתה" והוא מגיב. כתבו בטופס שהשם הפרטי הוא "אתה". הם היו חייבים לכתוב שָם משהו, לא להשאיר את המשבצת ריקה. זה היה טופס דיגיטלי, ואם היה חסר בו פרט הוא לא היה נקלט ולא היה נשלח.

עוד בטרם הגיעו אל לשכתם משה ואתה כבר היו בדרכם לשדה התעופה. הוא חבש את הקרן בתחבושת. טשטשו את הכלב, שלחו אותו בבטן המטוס. משה כמעט פרץ בבכי למראה התחש הנשמט אל תוך הכלוב שבתוכו קיפל את שמיכת ילדותו המשובצת. אחרי שעה – הוא בחר את הטיסה הכי קצרה – נחתו בכרתים. הכלב עוד ישן כשהביאו לו אותו. וכשהוא התעורר אמר לו, "אל תדאג, ברחנו בזמן". והוא פתאום ידע מה יהיה שמו, ארבעה חודשים אחרי שמצא אותו. לפתע הוא הבין את מה שהיה צריך להיות ברור כשמש; ששמו "משה", כשמו שלו. "עכשיו נברח אל ההרים", אמר. משה צחק והתנער.

בצל עצי חרוב עצר את האופנוע־עִם־סירה ששכר בשדה התעופה בהֶרַקְליוֹן. הוא התיר את התחבושת. הביט בזוג נעליו, הירוקה והשחורה, חלץ אותן. הלך יחף.

מעיין נגלה להם מתחת לעצים והם שתו. "כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב," עלה הפסוק המתבקש. הקרן נצנצה באור הסתיו. הניח ראש על המזוודה. משה טיפס עליה והם נרדמו. כלבים מקומיים הבחינו בהם והתקרבו אל צל מנוחתם ואל המים שלא ידעו שיש שָם. משה פקח עין אחת. באור הצהריים המסנוור היה קשה לדעת אם קרניים יש גם לכלבים המתקרבים או שעיזים הם ותיישים.

.

דרור בורשטיין הוא סופר ומרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו החדש, "בדרך", ובו שלוש נובלות, רואה אור בימים אלה בהוצאת הספריה החדשה.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

יקרנדה

נועה מנהיים

.

היבבה המשיכה גם אחרי שמסור השרשרת השתתק.

זו הייתה הבת שלה שבכתה. באור הלבן, הקשה, הלא מסונן, שהוטח בהן עכשיו כמו כוס חלב קר, הפנים שלה נראו מכווצות ומעוררות רחמים: עיניה הגדולות ואפה הקטן אדומים וזולגים, הסנטר המחודד רוטט. היא התקרבה אל אדן החלון וקראה לה: בואי תראי, זה דווקא נחמד שהכול כל כך פתוח עכשיו, לא? הילדה ניגשה, אצבעותיה הדקות מתוחות וכל־כולה אומרת סלידה. היא נעמדה לידה והביטה החוצה. הענן הסגול החיוור שמילא את מסגרת החלון הסדוקה – נעלם. בהיעדרו הזדהר הקיר כנגדן. צחור, מסנוור. החלון שלהן היה ממוקם בדיוק בין שתי הקומות של בניין שממול. מהזווית שלהן לא יכלו לראות את הנעשה במרפסות מעליהן ומתחתן, אבל דיירי העליונה יכולים היו, אם רצו, להשקיף היישר לתוך הבית שלהן. על מרצפות השומשום השחוקות, על שולחן הפלסטיק התכלכל של הילדה, עם כל הניירות שעליהם ציירה, צבעי הפנדה, על הספה שהחתול שרט עד חורמה, על שולחן הסלון המוכתם. על כוס הקפה שנותרה עליו מאתמול בבוקר וכוס היין מאתמול בלילה. על המשקעים שבתחתית, השחור והאדום. באור הזה, חלקיקי האבק שצפו בחלל הזדהרו, מנצנצים, והיא עקבה אחריהם במבטה עד לתקרה, אל דבלולים שהיו פעם קורי עכביש שעד כה לא הבחינה בהם.

הילדה משכה באפה והביטה מטה, מבעד לחלון, אל ענפי העץ הכרותים שנחו עכשיו הרחק מתחתן, על רצועת האדמה הצרה שהפרידה בין הבתים. יבבה נוספת נשמעה והיא העיפה מבט בצדודית הקטנה שלצידה, אבל הילדה דממה. זה היה רק המנוף, שהתקפל לתוך עצמו והוריד את הפועל של העירייה אל הקרקע. למטה החלו חבריו לגרור את הענפים אל הרחוב, להערים את הגזם על הכביש, שממנו תאסוף אותו משאית האשפה. הכול נראה כל כך עירום באור הזה, והיא הצליבה את זרועותיה על חזה, מודעת פתאום לאופן שבו הבד הדק נצמד לשדיה, חושף את תוואיהם, את גבשושיות העטרה, את הפטמה. היא הצטמררה למרות שכבר היה חם מאוד.

אלו היו השורשים. השורשים שהתחפרו באדמה, חדרו מבעד לשלד של החתול שלהן, שבוקר אחד מצאו אותו בארון הבגדים, צפוד ונוקשה, וקברו בלילה, כשאף אחד לא ראה, מתחת ליקרנדה. גם אז הילדה בכתה שעות. השורשים שהתלפפו סביב הצינורות, מעקמים ושוברים אותם, מרווים את הקרקע במים שעלו מעלה בעורקיו של העץ הגדול, לאורך הגזע, אל הענפים והעלים שהוריקו והפרחים שהתפרצו. כשהתחילו לשפץ את הבניין הסמוך היא ידעה שזה רק עניין של זמן ושימיו של העץ שלהן ספורים. הוא עשה כמיטב יכולתו. הסתיר מעיניהן את הפיגומים במרבד מתנועע של ירוק וסגול, עמעם את קולות הבנייה, ניער מעליו את אבק הבטון שהאפיר את עליו, צמרתו מרשרשת כמו רוח סערה, ענפיו מגרדים את הזגוגיות. אבל עכשיו החיה הירוקה־סגולה הגדולה שהגנה עליהן איננה, וכולם יכולים לראות. כולם יכולים לראות אותן. היא תהיה חייבת להתקין וילונות עכשיו. וילונות כבדים, אטומים, שיחצצו בינן ובין החוץ. המחשבה החניקה אותה. לידה, הילדה החניקה קול משל עצמה ונסוגה מהחלון. על צלחת הפלסטיק שלה נקרש החלמון שסירבה לאכול והמלפפון החל לקמול. היא הסכימה לתת לה להישאר היום בבית. כאילו שהייתה דרך לגרום לה ללכת לגן. הבטיחה לה שמאוחר יותר ייסעו יחד למשתלה. ציירה לה במילים עציצי פרחים שיניחו על אדן החלון, אולי כמה מטפסים שיחזירו כתמים של צבע הביתה, משהו שיצמח. את תהיי חייבת לדאוג להם, את מבינה? שאלה אותה. להשקות אותם. כי היא עצמה לא הייתה טובה בזה. לא ידעה איך משאירים דברים בחיים. אפילו לא צמחים. או חתולים. גם לגבי הילדה עצמה לא הייתה בטוחה. זכרה איך אמרה לה הרופאה, במהלך ההיריון, את חייבת לאכול. ולשתות. לזכור. כל העסק הזה כבר לא בשבילך. אבל גם הילדה שלה לא אכלנית גדולה. ניזונה ממים ואוויר. כמו היקרנדה.

היא ניסתה לאסוף את עצמה. שתלה את הילדה על הספה מול הדיווידי הקופץ של הסרט האהוב עליה, והלכה להתקלח. כשיצאה עירומה, עם מגבת כרוכה סביב שיערה, נזכרה. אפשר עכשיו לראות הכול. הילדה צפתה בשד יער יפני ששר ומצמיח גזע ענק בן לילה, והיא רצה לחדר השינה, לשים על עצמה משהו.

הן חזרו כעבור כמה שעות, אחרי שהיטלטלו באוטובוס עם ארגז קרטון של שתילים: אמנון ותמר, גרניום, שערות שולמית, עגבניות ושקיות של כל מיני זרעים. ריח האדמה הלחה והדברים הצומחים מתערבל בריח זיעתו של הגבר שעמד לידן בגופיה, זרועו מתוחה כלפי מעלה, מעגנת אותו כנגד סיבוביו החדים של הנהג, שערות בית השחי שלו סנטימטרים ספורים מאפה. אצבעותיה של הילדה בחשו בעפר שבעציצים, ציפורניה שחורות.

כשנכנסו הביתה, מלבן החלון העירום, הריק, הלבן, עצר את נשימתה באינותו והילדה שוב החלה לבכות. היא סירבה להתנחם ונרדמה מכורבלת בפינת הספה, מכווצת ומרוחקת ממנה. בלתי ניתנת לידיעה ולנגיעה.

כשרעשי הכביש השתתקו והעיר שקעה בשינה, לקחה את שקית הזרעים וירדה למטה. בשקדנות, עם כף הגננים החדשה והדשן שרכשה במשתלה, גוממה גומות באדמה ההפוכה שהותירו אחריהם הפועלים מסביב לקבר החתול, וזרעה. יום אחד השורשים יעמיקו חפור, העצים יתגבהו ויחזרו. היא תדאג להם.

.

נועה מנהיים היא עורכת ספרות ותסריט, מסאית וחוקרת תרבות, כלת פרס שר התרבות לעריכה לשנת 2021. ב־2019 ראה אור ספרה "הרשת התרבותית – מסות על מסעותיהם של הרעיונות" בהוצאת גרף (באנגלית, בהוצאת ווטקינס, 2022). מנחה בצוותא עם איילת טרייסט את התוכנית "האחיות גרים" בגלי צה"ל, וסיפוריה התפרסמו במגוון בימות. מחווה פרי עטה לספרו של דגלאס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" פורסמה בגיליון 76.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מוות קטן

מעין איתן

.

פעם, בהפוגה שהתארכה בין סופה של מערכת יחסים אחת לתחילתה של אחרת, ולאחר שמשך חודשים רבים שכבתי עם כל אחד ואחד מהגברים שהקיפו אותי, מכרים חדשים כישנים, צעירים כמבוגרים, מושכים ולא מושכים, ומאחר שחוסר ההקפדה המסוים ששלט בחיים המיניים שלי, מספקים ככל שהיו (באמצע שנות השלושים לחיי חזרתי לגמור כמו בגיל ההתבגרות, לפני אמצעי המניעה ההורמונליים והתרופות נגד דיכאון, במהירות ותכיפות), החל להטריד אותי ואותו דחף, שלא יכולתי להשביעו ולא יכולתי שלא להיעתר לו, סרב להתמתן או לדעוך, איבדתי כליל את הרצון שלי לחיות. שני הדברים – המין והמוות – נכרכו בתודעתי עד כדי כך באותו זמן, שעד היום לפעמים בעיצומו של אקט עולים בעיניי רוחי הדימויים שהעסיקו אותי אז, בעיקר האופנים שבהם, כך דמיינתי, אסיים את חיי, או תוכן המכתבים שאשאיר.

באותה תקופה הקפדתי במיוחד שלא להתאהב. ככל שיכולתי, ניסיתי גם שאף אחד לא יתאהב בי – אבל על הדברים האלה אין באמת שליטה, ואני מודה שיכול להיות שהאופן שבו בחרתי להתנהג, הקור שאותו הפגנתי לפעמים לאחר מפגשים, פגעו, לעיתים, באחדים מהם. בבקרים אחרי שהלכו הייתי משליכה לאשפה מאפרות מלאות סיגריות, מרוקנת בקבוקי יין ומשאירה אותם עומדים ליד הפח, לזרוק מאוחר יותר. בזמן ששכבו אתי חשבתי על משפטים לסיפורים. פעם אחת חשבתי – אולי גם הם חושבים על העבודה שלהם בזמן שהם מעליי, נגיד האם זווית הבניין החדש שתכננו נכונה, או איך לפרש את הסעיף הזה והזה בחוזה. כשחשבתי על הדברים שהגברים ששכבתי אתם עשויים לחשוב בזמן שהם אתי הבנתי שאני יודעת מעט מאוד על העולם. מה אדריכלים באמת עושים? מה עורכי דין? ידעתי שאני חיה בעולם שלהם, יותר מכך, ידעתי שהעולם שאני חיה בו נועד, למעשה, עבורם, לא לי, ולמרות זאת לא הצלחתי לדמיין איך הם חיים. אני חושבת שבגלל זה העדפתי בהתחלה לשכב רק עם אמנים, או סופרים. היה לי קל יותר לדמיין שאני מבינה את העולם שלהם. אבל לא הבנתי – זאת היתה טעות.

בכל מקרה הקפדתי לא להתאהב. לא להתאהב ולא להיכנס להריון, אלה היו שני הדברים הכי חשובים לי. ידעתי שאני לוקחת סיכון; אחד או שניים מהם, בעיקר אלה שהיה נדמה לי שאני מזהה אצלם איזה עצב או אי-נוחות דומים לאלה שהרגשתי אני, נגעו לפעמים ללבי; חוץ מזה מזמן הפסקתי לקחת גלולות, וכמעט מעולם לא טרחנו להשתמש באמצעי מניעה אחרים בזמן ששכבנו. הם היו מגיעים לדירה שלי, או שאני הייתי מגיעה לשלהם, אם כי על פי רוב הדירות שלהם דיכאו אותי; או שהיו דחוסות ולא נקיות מספיק, בגדים זרוקים על הספה בסלון ועל כסאות שולחן המטבח, או שהיו רחבות ידיים דווקא, ודלת חדר הילדים היתה תמיד סגורה. לפעמים, מבעד לסדק מואר, יכולתי להבחין במיטת קומותיים, או צעצועים פזורים על שטיח בצבע עליז. היתה לי בחילה. לי הוקצה מקום זמני בחללים האחרים, על הספה בסלון, במרפסת, על מיטת חדר השינה. עישנתי ושתיתי בלי הפסקה. הם נראו לי תמיד להוטים כל כך – כל מה שהיה עליי לעשות היה להיענות. בינתיים האמנים והסופרים מצאו חברות, בנות זוג, נראה שלא היו נחושים כל כך בדעתם לא להתאהב כפי שהייתי אני. אבל אני למדתי את הלקח שלי. כמעט לעולם לא פגשתי אותם פעם שנייה, אם כי מדי פעם הייתי נזכרת אחר כך ברגעים שחלקתי עם מי מהם, בנשיקה שעלתה יפה או דבר מה אחר שעשו ומצא חן בעיניי. את היכולות שלי הבאתי לידי שכלול. זה שעמם אותי; הכל שעמם אותי אז. וממילא האמנתי שאני עומדת למות.

עם זאת ידעתי שנשים כמוני מוכרחות להתקיים היכנשהו. ידעתי שבכל שנה הן נפלטות מחטיבות הביניים והתיכונים, שהן מגיעות לערים הגדולות, מוצאות עבודה זמנית או נרשמות ללימודים. ידעתי שהן פוגשות גברים – הכרתי אותם. אבל שנה אחר שנה צפיתי בהן נעלמות. הן מצאו עבודה אחרת, קבועה, ועברו לגור בדירות גדולות יותר, שאותן מאוחר יותר קנו. הן התחתנו. בהדרגה אפשר היה לראות אותן ברחובות רק בחברת בן זוג או פעוט, ואחר כך כבר אי אפשר היה לראותן בכלל. שמחתי בשבילן. באמת, שמחתי בשבילן. חלק מאתנו צריכות תמיד להישאר בודדות, נטולות רכוש, נואשות, כדי שהאחרות יוכלו ליהנות ממזלן הטוב.

מאחר שלא היה איש בחיי שיכולתי לכנותו "יקירי", להתנצל על כך שאני הורסת את חייו או להגיד שבהעדרי יוטב לו, בסוף נפטרתי ממכתבי הפרידה שלי. ממילא התוצר המוגמר לא היה בעל ערך אסתטי, אלא נקרא כרשימת מצאי של הוראות. לא הצטערתי מדי. המשכתי לשכב עם גברים, אבל עכשיו השתדלתי לבחור אותם טוב יותר; התרחקתי מאלה האבודים, הנוגעים ללב, אלה שידעתי שאהבה יכולה להציל. למען האמת ידעתי היטב שגם אותי רק אהבה תוכל להושיע. אבל לא רציתי באהבה ולכן המשכתי לפגוש אותם יום אחר יום, לילה אחר לילה. אולי לבסוף לא היינו שונים. סבוכים זה בתוך גופו של זה, אצבעות ידינו שלובות, מעולם לא יצאנו ביחד את סף דלת הבית.

זה נמשך עוד זמן מה.

.

מעין איתן היא סופרת. ספרה "אהבה" ראה אור ב־2020 בהוצאת רסלינג, וכן בתרגום לאנגלית בהוצאת Penguin Press ובתרגום לספרדית בהוצאת Periférica ב־2022. ספרה השני יראה אור ב־2023 בהוצאת כתר.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן