מוות קטן
מעין איתן
.
פעם, בהפוגה שהתארכה בין סופה של מערכת יחסים אחת לתחילתה של אחרת, ולאחר שמשך חודשים רבים שכבתי עם כל אחד ואחד מהגברים שהקיפו אותי, מכרים חדשים כישנים, צעירים כמבוגרים, מושכים ולא מושכים, ומאחר שחוסר ההקפדה המסוים ששלט בחיים המיניים שלי, מספקים ככל שהיו (באמצע שנות השלושים לחיי חזרתי לגמור כמו בגיל ההתבגרות, לפני אמצעי המניעה ההורמונליים והתרופות נגד דיכאון, במהירות ותכיפות), החל להטריד אותי ואותו דחף, שלא יכולתי להשביעו ולא יכולתי שלא להיעתר לו, סרב להתמתן או לדעוך, איבדתי כליל את הרצון שלי לחיות. שני הדברים – המין והמוות – נכרכו בתודעתי עד כדי כך באותו זמן, שעד היום לפעמים בעיצומו של אקט עולים בעיניי רוחי הדימויים שהעסיקו אותי אז, בעיקר האופנים שבהם, כך דמיינתי, אסיים את חיי, או תוכן המכתבים שאשאיר.
באותה תקופה הקפדתי במיוחד שלא להתאהב. ככל שיכולתי, ניסיתי גם שאף אחד לא יתאהב בי – אבל על הדברים האלה אין באמת שליטה, ואני מודה שיכול להיות שהאופן שבו בחרתי להתנהג, הקור שאותו הפגנתי לפעמים לאחר מפגשים, פגעו, לעיתים, באחדים מהם. בבקרים אחרי שהלכו הייתי משליכה לאשפה מאפרות מלאות סיגריות, מרוקנת בקבוקי יין ומשאירה אותם עומדים ליד הפח, לזרוק מאוחר יותר. בזמן ששכבו אתי חשבתי על משפטים לסיפורים. פעם אחת חשבתי – אולי גם הם חושבים על העבודה שלהם בזמן שהם מעליי, נגיד האם זווית הבניין החדש שתכננו נכונה, או איך לפרש את הסעיף הזה והזה בחוזה. כשחשבתי על הדברים שהגברים ששכבתי אתם עשויים לחשוב בזמן שהם אתי הבנתי שאני יודעת מעט מאוד על העולם. מה אדריכלים באמת עושים? מה עורכי דין? ידעתי שאני חיה בעולם שלהם, יותר מכך, ידעתי שהעולם שאני חיה בו נועד, למעשה, עבורם, לא לי, ולמרות זאת לא הצלחתי לדמיין איך הם חיים. אני חושבת שבגלל זה העדפתי בהתחלה לשכב רק עם אמנים, או סופרים. היה לי קל יותר לדמיין שאני מבינה את העולם שלהם. אבל לא הבנתי – זאת היתה טעות.
בכל מקרה הקפדתי לא להתאהב. לא להתאהב ולא להיכנס להריון, אלה היו שני הדברים הכי חשובים לי. ידעתי שאני לוקחת סיכון; אחד או שניים מהם, בעיקר אלה שהיה נדמה לי שאני מזהה אצלם איזה עצב או אי-נוחות דומים לאלה שהרגשתי אני, נגעו לפעמים ללבי; חוץ מזה מזמן הפסקתי לקחת גלולות, וכמעט מעולם לא טרחנו להשתמש באמצעי מניעה אחרים בזמן ששכבנו. הם היו מגיעים לדירה שלי, או שאני הייתי מגיעה לשלהם, אם כי על פי רוב הדירות שלהם דיכאו אותי; או שהיו דחוסות ולא נקיות מספיק, בגדים זרוקים על הספה בסלון ועל כסאות שולחן המטבח, או שהיו רחבות ידיים דווקא, ודלת חדר הילדים היתה תמיד סגורה. לפעמים, מבעד לסדק מואר, יכולתי להבחין במיטת קומותיים, או צעצועים פזורים על שטיח בצבע עליז. היתה לי בחילה. לי הוקצה מקום זמני בחללים האחרים, על הספה בסלון, במרפסת, על מיטת חדר השינה. עישנתי ושתיתי בלי הפסקה. הם נראו לי תמיד להוטים כל כך – כל מה שהיה עליי לעשות היה להיענות. בינתיים האמנים והסופרים מצאו חברות, בנות זוג, נראה שלא היו נחושים כל כך בדעתם לא להתאהב כפי שהייתי אני. אבל אני למדתי את הלקח שלי. כמעט לעולם לא פגשתי אותם פעם שנייה, אם כי מדי פעם הייתי נזכרת אחר כך ברגעים שחלקתי עם מי מהם, בנשיקה שעלתה יפה או דבר מה אחר שעשו ומצא חן בעיניי. את היכולות שלי הבאתי לידי שכלול. זה שעמם אותי; הכל שעמם אותי אז. וממילא האמנתי שאני עומדת למות.
עם זאת ידעתי שנשים כמוני מוכרחות להתקיים היכנשהו. ידעתי שבכל שנה הן נפלטות מחטיבות הביניים והתיכונים, שהן מגיעות לערים הגדולות, מוצאות עבודה זמנית או נרשמות ללימודים. ידעתי שהן פוגשות גברים – הכרתי אותם. אבל שנה אחר שנה צפיתי בהן נעלמות. הן מצאו עבודה אחרת, קבועה, ועברו לגור בדירות גדולות יותר, שאותן מאוחר יותר קנו. הן התחתנו. בהדרגה אפשר היה לראות אותן ברחובות רק בחברת בן זוג או פעוט, ואחר כך כבר אי אפשר היה לראותן בכלל. שמחתי בשבילן. באמת, שמחתי בשבילן. חלק מאתנו צריכות תמיד להישאר בודדות, נטולות רכוש, נואשות, כדי שהאחרות יוכלו ליהנות ממזלן הטוב.
מאחר שלא היה איש בחיי שיכולתי לכנותו "יקירי", להתנצל על כך שאני הורסת את חייו או להגיד שבהעדרי יוטב לו, בסוף נפטרתי ממכתבי הפרידה שלי. ממילא התוצר המוגמר לא היה בעל ערך אסתטי, אלא נקרא כרשימת מצאי של הוראות. לא הצטערתי מדי. המשכתי לשכב עם גברים, אבל עכשיו השתדלתי לבחור אותם טוב יותר; התרחקתי מאלה האבודים, הנוגעים ללב, אלה שידעתי שאהבה יכולה להציל. למען האמת ידעתי היטב שגם אותי רק אהבה תוכל להושיע. אבל לא רציתי באהבה ולכן המשכתי לפגוש אותם יום אחר יום, לילה אחר לילה. אולי לבסוף לא היינו שונים. סבוכים זה בתוך גופו של זה, אצבעות ידינו שלובות, מעולם לא יצאנו ביחד את סף דלת הבית.
זה נמשך עוד זמן מה.
.
מעין איתן היא סופרת. ספרה "אהבה" ראה אור ב־2020 בהוצאת רסלינג, וכן בתרגום לאנגלית בהוצאת Penguin Press ובתרגום לספרדית בהוצאת Periférica ב־2022. ספרה השני יראה אור ב־2023 בהוצאת כתר.
.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
