מוות קטן | מעין איתן

"לפעמים, מבעד לסדק מואר, יכולתי להבחין במיטת קומתיים, או צעצועים פזורים על שטיח בצבע עליז. הייתה לי בחילה. לי הוקצה מקום זמני בחללים האחרים, על הספה בסלון, במרפסת, על מיטת חדר השינה"

חנאן אבו חוסיין, גופי־נשמתי־כבודי־רכושי, פרט מתוך הצבה, טכניקה מעורבת, 2020

מוות קטן

מעין איתן

.

פעם, בהפוגה שהתארכה בין סופה של מערכת יחסים אחת לתחילתה של אחרת, ולאחר שמשך חודשים רבים שכבתי עם כל אחד ואחד מהגברים שהקיפו אותי, מכרים חדשים כישנים, צעירים כמבוגרים, מושכים ולא מושכים, ומאחר שחוסר ההקפדה המסוים ששלט בחיים המיניים שלי, מספקים ככל שהיו (באמצע שנות השלושים לחיי חזרתי לגמור כמו בגיל ההתבגרות, לפני אמצעי המניעה ההורמונליים והתרופות נגד דיכאון, במהירות ותכיפות), החל להטריד אותי ואותו דחף, שלא יכולתי להשביעו ולא יכולתי שלא להיעתר לו, סרב להתמתן או לדעוך, איבדתי כליל את הרצון שלי לחיות. שני הדברים – המין והמוות – נכרכו בתודעתי עד כדי כך באותו זמן, שעד היום לפעמים בעיצומו של אקט עולים בעיניי רוחי הדימויים שהעסיקו אותי אז, בעיקר האופנים שבהם, כך דמיינתי, אסיים את חיי, או תוכן המכתבים שאשאיר.

באותה תקופה הקפדתי במיוחד שלא להתאהב. ככל שיכולתי, ניסיתי גם שאף אחד לא יתאהב בי – אבל על הדברים האלה אין באמת שליטה, ואני מודה שיכול להיות שהאופן שבו בחרתי להתנהג, הקור שאותו הפגנתי לפעמים לאחר מפגשים, פגעו, לעיתים, באחדים מהם. בבקרים אחרי שהלכו הייתי משליכה לאשפה מאפרות מלאות סיגריות, מרוקנת בקבוקי יין ומשאירה אותם עומדים ליד הפח, לזרוק מאוחר יותר. בזמן ששכבו אתי חשבתי על משפטים לסיפורים. פעם אחת חשבתי – אולי גם הם חושבים על העבודה שלהם בזמן שהם מעליי, נגיד האם זווית הבניין החדש שתכננו נכונה, או איך לפרש את הסעיף הזה והזה בחוזה. כשחשבתי על הדברים שהגברים ששכבתי אתם עשויים לחשוב בזמן שהם אתי הבנתי שאני יודעת מעט מאוד על העולם. מה אדריכלים באמת עושים? מה עורכי דין? ידעתי שאני חיה בעולם שלהם, יותר מכך, ידעתי שהעולם שאני חיה בו נועד, למעשה, עבורם, לא לי, ולמרות זאת לא הצלחתי לדמיין איך הם חיים. אני חושבת שבגלל זה העדפתי בהתחלה לשכב רק עם אמנים, או סופרים. היה לי קל יותר לדמיין שאני מבינה את העולם שלהם. אבל לא הבנתי – זאת היתה טעות.

בכל מקרה הקפדתי לא להתאהב. לא להתאהב ולא להיכנס להריון, אלה היו שני הדברים הכי חשובים לי. ידעתי שאני לוקחת סיכון; אחד או שניים מהם, בעיקר אלה שהיה נדמה לי שאני מזהה אצלם איזה עצב או אי-נוחות דומים לאלה שהרגשתי אני, נגעו לפעמים ללבי; חוץ מזה מזמן הפסקתי לקחת גלולות, וכמעט מעולם לא טרחנו להשתמש באמצעי מניעה אחרים בזמן ששכבנו. הם היו מגיעים לדירה שלי, או שאני הייתי מגיעה לשלהם, אם כי על פי רוב הדירות שלהם דיכאו אותי; או שהיו דחוסות ולא נקיות מספיק, בגדים זרוקים על הספה בסלון ועל כסאות שולחן המטבח, או שהיו רחבות ידיים דווקא, ודלת חדר הילדים היתה תמיד סגורה. לפעמים, מבעד לסדק מואר, יכולתי להבחין במיטת קומותיים, או צעצועים פזורים על שטיח בצבע עליז. היתה לי בחילה. לי הוקצה מקום זמני בחללים האחרים, על הספה בסלון, במרפסת, על מיטת חדר השינה. עישנתי ושתיתי בלי הפסקה. הם נראו לי תמיד להוטים כל כך – כל מה שהיה עליי לעשות היה להיענות. בינתיים האמנים והסופרים מצאו חברות, בנות זוג, נראה שלא היו נחושים כל כך בדעתם לא להתאהב כפי שהייתי אני. אבל אני למדתי את הלקח שלי. כמעט לעולם לא פגשתי אותם פעם שנייה, אם כי מדי פעם הייתי נזכרת אחר כך ברגעים שחלקתי עם מי מהם, בנשיקה שעלתה יפה או דבר מה אחר שעשו ומצא חן בעיניי. את היכולות שלי הבאתי לידי שכלול. זה שעמם אותי; הכל שעמם אותי אז. וממילא האמנתי שאני עומדת למות.

עם זאת ידעתי שנשים כמוני מוכרחות להתקיים היכנשהו. ידעתי שבכל שנה הן נפלטות מחטיבות הביניים והתיכונים, שהן מגיעות לערים הגדולות, מוצאות עבודה זמנית או נרשמות ללימודים. ידעתי שהן פוגשות גברים – הכרתי אותם. אבל שנה אחר שנה צפיתי בהן נעלמות. הן מצאו עבודה אחרת, קבועה, ועברו לגור בדירות גדולות יותר, שאותן מאוחר יותר קנו. הן התחתנו. בהדרגה אפשר היה לראות אותן ברחובות רק בחברת בן זוג או פעוט, ואחר כך כבר אי אפשר היה לראותן בכלל. שמחתי בשבילן. באמת, שמחתי בשבילן. חלק מאתנו צריכות תמיד להישאר בודדות, נטולות רכוש, נואשות, כדי שהאחרות יוכלו ליהנות ממזלן הטוב.

מאחר שלא היה איש בחיי שיכולתי לכנותו "יקירי", להתנצל על כך שאני הורסת את חייו או להגיד שבהעדרי יוטב לו, בסוף נפטרתי ממכתבי הפרידה שלי. ממילא התוצר המוגמר לא היה בעל ערך אסתטי, אלא נקרא כרשימת מצאי של הוראות. לא הצטערתי מדי. המשכתי לשכב עם גברים, אבל עכשיו השתדלתי לבחור אותם טוב יותר; התרחקתי מאלה האבודים, הנוגעים ללב, אלה שידעתי שאהבה יכולה להציל. למען האמת ידעתי היטב שגם אותי רק אהבה תוכל להושיע. אבל לא רציתי באהבה ולכן המשכתי לפגוש אותם יום אחר יום, לילה אחר לילה. אולי לבסוף לא היינו שונים. סבוכים זה בתוך גופו של זה, אצבעות ידינו שלובות, מעולם לא יצאנו ביחד את סף דלת הבית.

זה נמשך עוד זמן מה.

.

מעין איתן היא סופרת. ספרה "אהבה" ראה אור ב־2020 בהוצאת רסלינג, וכן בתרגום לאנגלית בהוצאת Penguin Press ובתרגום לספרדית בהוצאת Periférica ב־2022. ספרה השני יראה אור ב־2023 בהוצאת כתר.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נכנסנו אל הים | עדי שורק

"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"

זהר כהן, רחף לילה, שמן על בד, 120X68 ס"מ, 2011

נכנסנו אל הים

עדי שורק

.

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

 .

עדי שורק (1970) היא סופרת וחוקרת ספרות. עורכת מייסדת של סדרת הפרוזה "וָשתי" בהוצאת רסלינג. היא פרסמה רומנים וסיפורים קצרים. ספרה "נתן" היה מועמד לפרס ספיר בשנת 2019, ובאותה שנה זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (פרס ראש הממשלה). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים פרי עטה בשם "נכתב בחפצים – ספר חלומות ווידויים".

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אל תשלח ידך אל כדורי העופרת

שירים מאת רוני אלדד, רוני צורף ואילנה סיון

מיכל בלייר, שרשרת דאגה, תחריט מעובד, 20X5 ס"מ, 2014

.

רוני אלדד

מדרגות

הַשָּׁעָה אַרְבַּע בָּלְעָה אֶת חָמֵשׁ.

בָּאֲוִיר רֵיחַ עָשָׁן וְאֵין אֵשׁ,

אֲנִי שׁוֹמַעַת כַּדּוּר בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת מֵאִיץ וְהוֹלֵךְ

בֵּין מַדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מוֹסִיף שֶׁקֶט לִבְעֹר.

.

מָה שֶׁעָמַד בֵּין הַנֶּפֶשׁ לָעוֹר

עוֹמֵד עַכְשָׁו בֵּין הָעוֹר וְהַדֶּלֶת.

אִם אֶפְתַּח אוֹתָהּ אוּלַי יִסָּחֵף הַכֹּל,

אוּלַי יִשָּׁאֵף הַחֶדֶר

.

וּמִי יָקִים אֶת תִּקְוַת הַשָּׁעָה הַנּוֹפֶלֶת

אֶת הַחוּץ הַקָּלוּף וָרֹד אַחַר צָהֳרַיִם,

אֶת הַיָּרֵחַ הַמֵּת בַּשָּׁמַיִם,

אֶת זִמְזוּם מְנוּחַת הַשְּׁכֵנִים הָרֵיק, הָאָרֹךְ,

אִם לֹא בִּתִּי,

אִם לֹא תְּבִיעָתָהּ,

אִם לֹא אֲחִיזַת הָרֹךְ

.

רוני אלדד, עורכת ומבקרת ספרות ילדים. זוכת פרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם. ספר שיריה השני, "יממה", עתיד להתפרסם בהוצאת פרדס בשנה הבאה. ספר הילדים שכתבה "מערבולת" ראה אור ב-2020 בהוצאת טל־מאי. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון מיום 04.11.21 ובגיליון מיום 30.12.21.

.

.

רוני צורף

היסטוריה

אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּלַמֵּד אוֹתִי

אֶת כָּל הַנְּקֻדּוֹת בַּסִּכְסוּךְ

שֶׁאוּכַל לִמְתֹּחַ קַו

אָרֹךְ

אָרֹךְ

עַד הַלֵּב שֶׁלְּךָ

שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר

לְעוֹלָם

.

זה קורה בלי ששמת לב בכלל

לֹא שֶׁיָּכֹלְתְּ לְהִתְכּוֹנֵן אוֹ מַשֶּׁהוּ

פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ מוּפָר

מַשֶּׁהוּ בְּקַו הַגְּבוּל

חָשַׁבְתְּ שֶׁהוּא קַיָּם לְרֶגַע

מִישֶׁהוּ שׁוֹבֵר אוֹתוֹ

חָשַׁבְתְּ שֶׁיּוּכְלוּ לְהָגֵן עָלָיו

שֶׁיּוּכְלוּ לְהָגֵן עָלַיִךְ

שֶׁגְּבָרִים יוּכְלוּ

הֵן מַמְשִׁיכוֹת לוֹמַר לָךְ אֶת זֶה

גַּם כְּשֶׁהַכֹּל שָׁבוּר כָּל כָּךְ

חָשַׁבְתְּ לִשְׁאֹל

מָה פֵּשֶׁר כָּל הַנֶּשֶׁק

לָמָּה הַיְּלָדִים רוֹאִים אֶת כָּל זֶה

אָמְרוּ לָךְ, הַיְּלָדִים צְרִיכִים לִהְיוֹת אֶת כָּל זֶה

הַיְּלָדִים הֵם זֶה

אֵיךְ תִּסְגְּרוּ אֶת זֶה עַכְשָׁו

אֵיךְ תַּגְדִּירִי גֶּבֶר

כָּל מִינֵי דְּבָרִים נֶהֱרָסִים כָּל הַזְּמַן

בָּתִּים אֲנָשִׁים חַיִּים

אַתְּ לֹא שָׂמָה לֵב לָזֶה

רֹאשׁ יֶלֶד הִתְפּוֹצֵץ

אוֹמְרִים לָךְ לֹא לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה

זֶה בִּכְלָל לֹא מֵאוֹתוֹ עִנְיָן

לֹא עִנְיָן

אַל תַּעֲשִׂי מִזֶּה

 

רוני צורף, חוקרת אמנות יהודית וישראלית, מלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמכללה האקדמית ספיר. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 41 של המוסך ובגיליון מיום 24.06.21 .

.

.

אילנה סיון

תקווה

חֲמַקְמַקָּה,

בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת,

מַשִּׁילָה אֶת זְנָבָהּ

כְּאַקְט הַטְעָיָה

כְּאִלּוּ נוֹתְרוּ לְפָנֶיהָ

שָׁנִים שֶׁל חַיֵּי אַהֲבָה.

.

יֵשׁ וּמִתְחַפֶּשֶׂת

לְבֹהַק הַלְּבָנָה,

לְהִבְהוּב עֲשָׁשִׁית,

לְרוּחַ חֲרִישִׁית

הַמְּנַעְנַעַת

אֶת עֲרִיסַת הָעַלְוָה.

.

יֵשׁ וּמִתְחַזָּה

לֶאֱמוּנָה תְּפֵלָה,

חֲתַלְתּוּלָה

צַחָה כַּשֶּׁלֶג

חוֹצָה אֶת הַכְּבִישׁ

נֶגֶד כִּוּוּן הַתְּנוּעָה.

.

הִיא מְשַׂרְטֶטֶת

סִימָנֵי דֶּרֶךְ

לְאֹרֶךְ שְׁבִיל מְשֻׁבָּשׁ

בְּקַוִּים דְּקִיקִים

הַנִּמְחָקִים

בִּדְמָמָה דַּקָּה.

.

כַּמָּה קָשֶׁה

לִמְצֹא לָהּ הַצְּדָקָה.

 

אל תשלח

יום הכיפורים תשפ"ג

הִינוּמַת הַשְּׁתִיקָה פְּרוּשָׂה

עַל כִּתְפֵי הַכַּרְמֶל.

חֵיפָה שׁוֹאֶפֶת לָרֵאוֹת

אֲוִיר מְזֻקָּק.

הַצִּפּוֹרִים פּוֹרְחוֹת.

הַשְּׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת.

הַשָּׁמַיִם טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

.

וְאֵין בָּהֶם אֱלֹהִים שֶׁיִּקְרָא

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ

אֶל כַּדּוּרֵי הָעוֹפֶרֶת

וְרִמּוֹנֵי הַהֶלֶם.

.

אילנה סיון היא פסיכולוגית קלינית, בוגרת התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה. ספר שיריה הראשון, "שׂריטה של אוֹר", עתיד לראות אור בהוצאת עיתון 77. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 90 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת עמרי שרת ואורית נוימאיר פוטשניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | החיים בלי אליס

"אליס מתה לפני שנתיים. כל התמונות שלה עדיין על הקיר, כאילו היא רק יצאה לכמה שעות. הכלים שהיא אוהבת, הספרים על המדפים. הכול מזכיר אותה." סיפור מאת זהבה כלפה

דניאל אלחסיד, סטיל מתוך הווידאו "אליהו", 2021

.

אליס

זהבה כלפה

.

השכנה שלי שומעת מוזיקה בשיא הווליום. אני יושב במטבח קרוב לקיר המחבר בין הדירה שלי לדירה שלה ומקשיב לשיר. מוזיקה מזרח־תיכונית רחוקה, מהמקום שממנו היא באה. לפעמים היא מצטרפת ואני נפעם מהיכולת שלה להחזיק אוויר בריאות כל כך הרבה זמן. היא שרה טוב השכנה שלי. אני מוזג ויסקי בכוס קטנה וחושב על אשתי שמתה לפני שנתיים מסרטן. אחת שתיים שלוש והיא נעלמה, בהתחלה על כיסא גלגלים ואחר כך באלונקה. אני הולך לעבודה וחוזר, הדירה ריקה. שלושה חדרים ומטבח, בערבים החמימים אני במרפסת מעשן, מסתכל על אחרים. בבנין מולי גר הזוג החדש, היא בת עשרים בערך והוא בגיל שלי או אולי קצת יותר. בהתחלה הם רבו המון והגיעה משטרה כמה פעמים. עכשיו שקט. אני מביט ומעשן. היא יוצאת בערבים וחוצה את החצר לבניין לידי, ששם גרים השכנים מווייטנאם. חוזרת עם הכובע של המעיל על הראש, הכול חרישי פה.

אליס מתה לפני שנתיים. כל התמונות שלה עדיין על הקיר, כאילו היא רק יצאה לכמה שעות. הכלים שהיא אוהבת, הספרים על המדפים. הכול מזכיר אותה. אליס מתה כל כך מהר. אני מנסה לכתוב עליה באופן כרונולוגי, מתי הכרנו ואיך הגענו לשכונה הזאת, כשחיפשנו דירה, היינו כבר נשואים ואליס הייתה בהיריון בשבוע העשירי. אמא שלה באה לעזור לנו לארוז את כל הדברים לכמה ארגזים, נסענו כמה דקות בודדות והגענו לדירה הזאת, "הרכבת". מסדרון ארוך שמוביל לעוד מסדרון ארוך, בצדדים מפוזרים החדרים והמרפסת. אני במרפסת עכשיו.

ימי ראשון הם הקשים ביותר, אני קם מאוחר ויורד לאט במדרגות. אף פעם לא אוכל ארוחת בוקר בבית, כי אחרי הארוחה אני נכנס לדיכאון. השובע ממלא אותי בחוסר תכליתיות, הייתי שם כמה פעמים במצב הזה, מאז אני נזהר. אני יוצא מהבניין, אומר שלום לבחור שמנקה את החצר, הוא מטאטא את החצר מעלים שנשרו או מאבק שהצטבר על האספלט. בצומת בצד שמאל יש כמה בתי קפה קטנים, כל יום ראשון אני יושב באחד מהם, לשבור את השגרה. עם אליס תמיד אכלנו בבית, הבקרים של ימי ראשון היו יפים, אכלנו בנעלי בית ופיג'מות, ישבנו שעות אל השולחן, שומעים מוזיקה שקטה. לפעמים הייתי מדליק את הרדיו והיינו מתווכחים על המצב הפוליטי במדינה. אליס הייתה בודקת את המילים שיצאו ממנה כמו עם זכוכית מגדלת. ראיתי שהיא חוששת מוויכוח ופחדתי שהיא תתרגש יותר מדי. תמיד הפסקתי באיזה תירוץ של אני צריך לשירותים או תראי כבר צהריים, בואי נצא החוצה. והיא הייתה מתנשמת קצת, שמחה על ההזדמנות לארגן את המחשבות שלה חזרה בתוך הראש ואז היא הייתה אומרת, "בטח, חבל על היום בוא נצא לטייל."

היה לה שיער חום ארוך שהיא תמיד פיזרה על הכתפיים, סירוק קל ומעט קרם פנים והנה היא מוכנה. הייתי בטוח שנזדקן יחד עם השגרה הזאת, עם ההרגלים הקטנים, עם הוויכוחים של יום ראשון והמוזיקה וההליכות הקטנות לידה ברחוב.

גילינו שהיא חולה, אני מנסה להיזכר איך. כמה פרשנויות מנסות לתפוס להן מקום בהכרה שלי ולשכנע אותי בנכונות שלהן. האם כאב לה בצד, או שאיבדה משקל והייתה מבולבלת. הכול בא יחד. כמעט חודש לפני הגילוי היא הרבתה לשבת בבית בחלוק, כל היום ליד החלון עד שחזרתי מהעבודה. ואז אחרי כמעט שבוע של דחיות וחששות הגיע תורה להיבדק. אחרי הבדיקה הוזמנו למשרד. אחרי שני משפטי הקדמה הסבירה הרופאה שמדובר בסרטן שכבר התפשט לעמוד שדרה. אני זוכר איך היא החזיקה לי ביד ואמרה, "אתה תישאר איתי נכון. תישאר איתי." הלכנו לשתות קפה אחרי כן והיא רק הביטה סביב. היא הסכימה להתחיל את הטיפולים מיד. השגרה העצובה הוסיפה להחליש אותה, הייתי עוזב אותה בבקרים במיטה המשותפת כשהיא עדיין ישנה וחוזר למיטה כשהיא שוכבת בתוכה. ממנה הייתה קמה לטיפולים וחזרה.

"כמו שבאתי הלכתי". אני לא מבין את השפה, הרמקולים של השכנה חזקים, הנה היא מצטרפת לשיר, לפעמים היא מסלסלת בקול שלה. במרפסת אפשר לשמוע אותה שרה עם המוזיקה. בקיץ דרך החלונות הפתוחים, ובחורף רק במטבח דרך הקיר המשותף, ליד שולחן האוכל. היא גבוהה השכנה הזאת, הולכת עם מבט שפוף וכמעט נמנעת מלהביט בעיניים. יש לה שני ילדים קטנים שרצים סביבה כשהיא יוצאת איתם החוצה. רוכסת את הרוכסן של המעיל, תוך כדי הליכה. פעם אליס חיבבה אותה והייתה מאריכה לומר לה שלום. עד שהיא התחילה לסגור את החלון שמאוורר את המרתף שמתחת לבניין ואליס כעסה. "זה מסוכן לילד שלי," היא אמרה כשהיא מחזיקה ילד בן כמעט שנתיים, "הוא יכול ליפול למטה, החלון גדול ומושך מדי את הילד." היא הצביעה על הריבוע השחור והרחב שהחלון צייר ברצפת החצר, סמוך לבניין שלנו. הבחור שמנקה את החצר תרם את שני הפני שלו ואמר שהיא צריכה להחזיק את הבן שלה צמוד אליה כל הזמן, כל הזמן. היא נאלמה כאילו מבינה שאין מה לדבר איתנו. "אני אסגור את החלון כל פעם שנעבור פה," היא אמרה בנחרצות והמשיכה לכיוון הבניין. מאז אליס הפסיקה לברך אותה לשלום והראתה לה פנים חתומות כמו מנעול. אחרי יום, הבחור שמנקה את החצר סגר את החלון בעזרת רשת. ואחר כך הוסיף כמה פסי מתכת כדי למנוע אסון. הבעיה נפתרה אבל הקשר תם. היא הייתה עוברת עם העגלה של הילד שלה, או שהילדים היו מתרוצצים סביבה, אומרת שלום קטן, ואליס, שבדיוק הייתה עומדת במרכז החצר ומדברת עם הבחור שמנקה, הייתה שותקת, לא עונה.

אחר כך אליס לא ירדה יותר, הטיפולים הסתיימו בחוסר הצלחה. עבדתי חמש שעות במשרד וכמה שעות בבית, מביא איתי את התיקים הביתה. רואה חשבון.

אליס הייתה במיטה. שמחתי כל עוד היא שם. אחותה ואמא שלה היו באות לבקר לפעמים, אמא שלה הייתה מציעה מגוון של הצעות ורעיונות איך להציל את המצב של אליס, אבל ההצעות שלה פחתו עם הזמן, והיא בעיקר שתקה. כשהמצב החמיר העברנו אותה באלונקה למחלקה הסיעודית בבית החולים בשכונה, אחותה הצטרפה אליי, אמא שלה החליטה שלא להגיע.

בחצר סתיו התחיל ועלים רבים כיסו את האספלט, אליס הספיקה לסובב מעט את הראש כשהשכנה עברה עם העגלה והמעיל החצי רכוס. המבטים שלהן נפגשו, כמו מחוות פרידה.

אליס לא חזרה הביתה מאז. חזרתי לבד, אספתי את הבגדים שלה לשקיות גדולות והעברתי לצלב האדום. תרומה לפליטים שבדיוק הגיעו לגרמניה ובעיקר לברלין.

בקיץ האחרון לפני שאליס חלתה, הבנתי מהשכן שלנו ממול שבעלה של השכנה אושפז. ירדתי במדרגות בבוקר והחלפתי כמה מילים עם מקס, הוא אמר, "שמעת על זאתי" – "מה?" אמרתי, "מי?" – "זאת ששומעים אותה שרה בכל החצר." – "הא נו, כן. מה איתה?" – "פלורי אמר שלקחו את בעלה באמבולנס ביום שישי" – "מצטער לשמוע," אמרתי ואיחלתי לו יום טוב. משום מה היה לי עצוב שזה קרה. ירדתי בחוסר חשק ונסעתי לעבודה ברכב.

ברכב, אליס תמיד הייתה פותחת את תא הכפפות ומחפשת משהו, למרות שהכול היה שם כמו תמיד. כמה דיסקים, טישו ומסמכים שקשורים לרכב. "אתה יודע מה?" היא אמרה לי פעם. "תמיד כשאנחנו יחד, אתה זה שיושב ליד ההגה." צחקתי, זה היה כל כך נכון. אף פעם לא חשבתי על זה, באופן אוטומטי הייתי הולך לצד ההגה ומתיישב והיא באופן אוטומטי התיישבה בצד השני. "את רוצה לנהוג?" שאלתי אותה. "לא, ממש לא," היא ענתה ונופפה בידה, "אתה עושה את זה נהדר וחוץ מזה אני פוחדת לפגוע במישהו." חשבתי בתוכי אם זה קשור להריונות שהסתיימו בהפלות ותחושת האשמה שהתלוותה לכך. שתקתי, נסענו לתיאטרון בשתיקה. היא לא הכניסה דיסק וגם אני לא, כאילו שנינו חשבנו על אותו הדבר.

לא התחברתי להצגה, אליס המליצה עליה. שם ההצגה היה מבטיח: "עולם בראי המראות". זאת הייתה הצגה על איש מבוגר בעל חנות מראות שמתחיל לדבר עם עצמו על התובנות שלו. מכל ראי ניבטה אליו הדמות שלו אבל אחרת. קונים שנכנסו לחנות הבינו שהוא יצא מדעתו אבל הוא התנהל מצוין בסדר היום שלו, והרוויח בסופו של דבר את הסכום שהיה צריך בשביל להתפרנס, גם בלי עזרה סוציאלית. ויום אחד נכנסת אישה לחיים שלו ומצליחה לשכנע אותו שהוא חולה. ומאז שההבנה הזאת חודרת אליו, נפגעת היכולת שלו להמשיך להיות עצמאי והמצב שלו מתדרדר.

אחרי ההצגה ישבנו בבר לא רחוק מהתיאטרון ואליס אמרה שזה היה נהדר. "באמת?" שאלתי. הייתי בטוח כל כך בתחושה שלי שזו הצגה מוזרה. "כן," היא אמרה. "הרי ברור שהוא פסיכוטי, אבל הוא תפקד, השאלה היא מה לעשות באנשים פגועי נפש שמתפקדים. אתה זוכר את הבעל של ההיא," היא אמרה, מתכוונת לאישה ששרה מעבר לקיר. "אתה זוכר שהוא אושפז ונעלם לכמה חודשים?" – "כן," אמרתי, "זוכר." בטח זוכר. בדיוק בחודשים שבהם היא לא שרה, חשבתי.

.

זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה, מתגוררת עם משפחתה בברלין. בעלת תואר דוקטור מהמחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת פוטסדם. סיפורים ושירים שלה פורסמו בעברית, באנגלית  ובגרמנית. ספר שיריה ״לאן כל זה הולך״ ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020. סיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליון 81 של המוסך ובגיליון מיום 18.1.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "סופרפוזיציה", סיפור קצר מאת עמית גורביץ'

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן