תחש

דרור בורשטיין

.

תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא, אם מין בהמה הוא. וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו [כיסוי ל]משכן, ונגנז.

(תלמוד בבלי, שבת, כח ע"ב)

.

פקח עיניים וכבר ירד הערב. פני מזרח היו מאדימים אבל האופק כבר היה שחור. וכשהוריד עיניו מן הספינות המשחרות לדיִג כבר היה שם הכלב.

באפלולית לא ראה כמה ארוך הוא ולא ראה את הקרן. הניח שזה כלב שרצועתו הותרה של אחד מהרובצים בחוף. גם הוא ירד מירושלים כדי לראות את הים. אף פעם לא חצה את קו החול.

הכלב לא הלך והוא העביר יד על גבו. אפילו אז לא חש כמה ארוך הכלב ונמוך. קם, העיף מבט אחרון בים, התחיל לעלות לחניון. רק כשהגיע למכונית ראה שהכלב עקב אחריו. ואז גם ראה שזהו תחש, ואת הקרן הארוכה שבמצחו. לכלב לא היה קולר.

משה עמד שם נבוך ליד עמדת התשלום. הכלב נצמד אל קרסולו. הוא זז וניסה להסיר את הקרן, שילדים ודאי הצמידו לו, חשב. אבל הקרן לא זזה. ודאי מודבקת. הוא לא העלה על דעתו שהיא טבעית. הוא לא שמע על תופעה כזאת. בילדותו היה לו כלב. היה יורד איתו לים. לכלב ההוא לא הייתה שום קרן, כמובן. אבל הייתה חסרה לו רגל, ומשה היה הולך לצידו לאט. אנשים וכלבים היו חולפים על פניהם, משיגים אותם, מתרחקים, לא מביטים לאחור.

ישר בעיניים הביט בו הכלב. ואחר כך היה כבר יושב לצד מושב הנהג במכונית ונובח על כלבים חולפים ברחובות.

למחרת הלך לווטרינר, לבדוק אם יש לכלב שבב. הווטרינר שאל, "שׂמת לב שיש משהו מוזר עם הכלב?" משה אמר, "לא, מה?" הווטרינר עיין במאגרי המידע ואמר שאין לזה תקדים. "אפשר להוריד את זה?" שאל משה והווטרינר אמר, "הכול אפשר. אבל זה יעלה לך. ויישאר סימן. ואני לא יכול להבטיח לך שזה לא יצמח מחדש, ויותר גדול."

"הוא אף פעם לא יהיה כלב רגיל," אמר הווטרינר. "תשמור עליו."

הם חזרו ברגל הביתה, מצוידים במזון וברצועה. חלפו ברחובות כמו ספינה בתוך כביש, מותירים שובל מבטים תמהים. עשרות פעמים צילמו אותם. משה הסתיר פניו בברדס. הוא לא החליט עדיין איך לקרוא לו. כל שֵם היה נראה לו מגוחך בגלל הקרן.

הוא התיישב על ספסל והכלב ניסה להתיישב לצידו אך היה נמוך מכדי לטפס. משה הרים אותו. ליטף אותו, אבל בקרן נרתע מלגעת. הוא לא ידע עדיין איך לקרוא לו. הוא לא מצא לו שֵם נכון.

הכלב היה לועס את הסנדלים ואת הנעליים. אם הוא היה ננעל על נעל, שום דבר לא עזר. הוא היה נועץ בה את המלתעות שלו ונוהם אם משה רק הראה סימן שהוא מתקרב כדי להציל אותה. בלית ברירה היה מרכיב זוגות משארית הפליטה, נעל ימין חומה עם נעל שמאל שחורה, מטשטש את ההבדל במשחת נעליים. הכלב גילה התעניינות במברשת הנעליים העתיקה, תפס גם עליה בעלות, החביא אותה. הנעליים לא התאימו, היה פוסע כמו כדי להסתיר את זה, כושל.

בוקר אחד דפקו בדלת דירתו שבשכונת רוממה שני נציגים ממשרד המדע והספורט. הכלב נבח עליהם מהחדר שבו סגר אותו משה בכל פעם שנשמעה דפיקה בדלת. הייתה בידיהם הצעה מכבוד השׂרה. היא רצתה את הכלב. לצורכי מחקר. לא סביר שמוטציה כזאת תהיה בידיים פרטיות ותימנע מן המדע הרעב לתגליות. "הכול ייעשה באופן מאוד הומני." יש פרוטוקול מסודר של ניסויים בבעלי חיים. הבטיחו לפצות אותו. הסכום היה מפתיע. "נדיבות כזאת," אמר. "זה לא כסף שלנו מהבית," גיחכו.

אמר שהוא יביא להם אותו למחרת בבוקר, שממילא רצה להיפטר ממנו. "אתם שומעים כמה הוא מרעיש," אמר. הצביע על שורת הנעליים ההרוסות בכניסה, הסביר את ממדי החורבן. הם ביקשו להציץ פנימה אבל הוא אמר שלא כדאי, שהוא ישר קופץ על הקרסול וסוגר מלתעות, כמו תנין. הוא יביא להם את הכלב מחר בבוקר. הם מילאו טופס מסירה ושאלו אותו מה שמו של הכלב. הוא אמר שאין לו שֵם, שהוא פשוט אומר לו "בוא" או "אתה" והוא מגיב. כתבו בטופס שהשם הפרטי הוא "אתה". הם היו חייבים לכתוב שָם משהו, לא להשאיר את המשבצת ריקה. זה היה טופס דיגיטלי, ואם היה חסר בו פרט הוא לא היה נקלט ולא היה נשלח.

עוד בטרם הגיעו אל לשכתם משה ואתה כבר היו בדרכם לשדה התעופה. הוא חבש את הקרן בתחבושת. טשטשו את הכלב, שלחו אותו בבטן המטוס. משה כמעט פרץ בבכי למראה התחש הנשמט אל תוך הכלוב שבתוכו קיפל את שמיכת ילדותו המשובצת. אחרי שעה – הוא בחר את הטיסה הכי קצרה – נחתו בכרתים. הכלב עוד ישן כשהביאו לו אותו. וכשהוא התעורר אמר לו, "אל תדאג, ברחנו בזמן". והוא פתאום ידע מה יהיה שמו, ארבעה חודשים אחרי שמצא אותו. לפתע הוא הבין את מה שהיה צריך להיות ברור כשמש; ששמו "משה", כשמו שלו. "עכשיו נברח אל ההרים", אמר. משה צחק והתנער.

בצל עצי חרוב עצר את האופנוע־עִם־סירה ששכר בשדה התעופה בהֶרַקְליוֹן. הוא התיר את התחבושת. הביט בזוג נעליו, הירוקה והשחורה, חלץ אותן. הלך יחף.

מעיין נגלה להם מתחת לעצים והם שתו. "כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב," עלה הפסוק המתבקש. הקרן נצנצה באור הסתיו. הניח ראש על המזוודה. משה טיפס עליה והם נרדמו. כלבים מקומיים הבחינו בהם והתקרבו אל צל מנוחתם ואל המים שלא ידעו שיש שָם. משה פקח עין אחת. באור הצהריים המסנוור היה קשה לדעת אם קרניים יש גם לכלבים המתקרבים או שעיזים הם ותיישים.

.

דרור בורשטיין הוא סופר ומרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו החדש, "בדרך", ובו שלוש נובלות, רואה אור בימים אלה בהוצאת הספריה החדשה.

 

 

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מוות קטן

מעין איתן

.

פעם, בהפוגה שהתארכה בין סופה של מערכת יחסים אחת לתחילתה של אחרת, ולאחר שמשך חודשים רבים שכבתי עם כל אחד ואחד מהגברים שהקיפו אותי, מכרים חדשים כישנים, צעירים כמבוגרים, מושכים ולא מושכים, ומאחר שחוסר ההקפדה המסוים ששלט בחיים המיניים שלי, מספקים ככל שהיו (באמצע שנות השלושים לחיי חזרתי לגמור כמו בגיל ההתבגרות, לפני אמצעי המניעה ההורמונליים והתרופות נגד דיכאון, במהירות ותכיפות), החל להטריד אותי ואותו דחף, שלא יכולתי להשביעו ולא יכולתי שלא להיעתר לו, סרב להתמתן או לדעוך, איבדתי כליל את הרצון שלי לחיות. שני הדברים – המין והמוות – נכרכו בתודעתי עד כדי כך באותו זמן, שעד היום לפעמים בעיצומו של אקט עולים בעיניי רוחי הדימויים שהעסיקו אותי אז, בעיקר האופנים שבהם, כך דמיינתי, אסיים את חיי, או תוכן המכתבים שאשאיר.

באותה תקופה הקפדתי במיוחד שלא להתאהב. ככל שיכולתי, ניסיתי גם שאף אחד לא יתאהב בי – אבל על הדברים האלה אין באמת שליטה, ואני מודה שיכול להיות שהאופן שבו בחרתי להתנהג, הקור שאותו הפגנתי לפעמים לאחר מפגשים, פגעו, לעיתים, באחדים מהם. בבקרים אחרי שהלכו הייתי משליכה לאשפה מאפרות מלאות סיגריות, מרוקנת בקבוקי יין ומשאירה אותם עומדים ליד הפח, לזרוק מאוחר יותר. בזמן ששכבו אתי חשבתי על משפטים לסיפורים. פעם אחת חשבתי – אולי גם הם חושבים על העבודה שלהם בזמן שהם מעליי, נגיד האם זווית הבניין החדש שתכננו נכונה, או איך לפרש את הסעיף הזה והזה בחוזה. כשחשבתי על הדברים שהגברים ששכבתי אתם עשויים לחשוב בזמן שהם אתי הבנתי שאני יודעת מעט מאוד על העולם. מה אדריכלים באמת עושים? מה עורכי דין? ידעתי שאני חיה בעולם שלהם, יותר מכך, ידעתי שהעולם שאני חיה בו נועד, למעשה, עבורם, לא לי, ולמרות זאת לא הצלחתי לדמיין איך הם חיים. אני חושבת שבגלל זה העדפתי בהתחלה לשכב רק עם אמנים, או סופרים. היה לי קל יותר לדמיין שאני מבינה את העולם שלהם. אבל לא הבנתי – זאת היתה טעות.

בכל מקרה הקפדתי לא להתאהב. לא להתאהב ולא להיכנס להריון, אלה היו שני הדברים הכי חשובים לי. ידעתי שאני לוקחת סיכון; אחד או שניים מהם, בעיקר אלה שהיה נדמה לי שאני מזהה אצלם איזה עצב או אי-נוחות דומים לאלה שהרגשתי אני, נגעו לפעמים ללבי; חוץ מזה מזמן הפסקתי לקחת גלולות, וכמעט מעולם לא טרחנו להשתמש באמצעי מניעה אחרים בזמן ששכבנו. הם היו מגיעים לדירה שלי, או שאני הייתי מגיעה לשלהם, אם כי על פי רוב הדירות שלהם דיכאו אותי; או שהיו דחוסות ולא נקיות מספיק, בגדים זרוקים על הספה בסלון ועל כסאות שולחן המטבח, או שהיו רחבות ידיים דווקא, ודלת חדר הילדים היתה תמיד סגורה. לפעמים, מבעד לסדק מואר, יכולתי להבחין במיטת קומותיים, או צעצועים פזורים על שטיח בצבע עליז. היתה לי בחילה. לי הוקצה מקום זמני בחללים האחרים, על הספה בסלון, במרפסת, על מיטת חדר השינה. עישנתי ושתיתי בלי הפסקה. הם נראו לי תמיד להוטים כל כך – כל מה שהיה עליי לעשות היה להיענות. בינתיים האמנים והסופרים מצאו חברות, בנות זוג, נראה שלא היו נחושים כל כך בדעתם לא להתאהב כפי שהייתי אני. אבל אני למדתי את הלקח שלי. כמעט לעולם לא פגשתי אותם פעם שנייה, אם כי מדי פעם הייתי נזכרת אחר כך ברגעים שחלקתי עם מי מהם, בנשיקה שעלתה יפה או דבר מה אחר שעשו ומצא חן בעיניי. את היכולות שלי הבאתי לידי שכלול. זה שעמם אותי; הכל שעמם אותי אז. וממילא האמנתי שאני עומדת למות.

עם זאת ידעתי שנשים כמוני מוכרחות להתקיים היכנשהו. ידעתי שבכל שנה הן נפלטות מחטיבות הביניים והתיכונים, שהן מגיעות לערים הגדולות, מוצאות עבודה זמנית או נרשמות ללימודים. ידעתי שהן פוגשות גברים – הכרתי אותם. אבל שנה אחר שנה צפיתי בהן נעלמות. הן מצאו עבודה אחרת, קבועה, ועברו לגור בדירות גדולות יותר, שאותן מאוחר יותר קנו. הן התחתנו. בהדרגה אפשר היה לראות אותן ברחובות רק בחברת בן זוג או פעוט, ואחר כך כבר אי אפשר היה לראותן בכלל. שמחתי בשבילן. באמת, שמחתי בשבילן. חלק מאתנו צריכות תמיד להישאר בודדות, נטולות רכוש, נואשות, כדי שהאחרות יוכלו ליהנות ממזלן הטוב.

מאחר שלא היה איש בחיי שיכולתי לכנותו "יקירי", להתנצל על כך שאני הורסת את חייו או להגיד שבהעדרי יוטב לו, בסוף נפטרתי ממכתבי הפרידה שלי. ממילא התוצר המוגמר לא היה בעל ערך אסתטי, אלא נקרא כרשימת מצאי של הוראות. לא הצטערתי מדי. המשכתי לשכב עם גברים, אבל עכשיו השתדלתי לבחור אותם טוב יותר; התרחקתי מאלה האבודים, הנוגעים ללב, אלה שידעתי שאהבה יכולה להציל. למען האמת ידעתי היטב שגם אותי רק אהבה תוכל להושיע. אבל לא רציתי באהבה ולכן המשכתי לפגוש אותם יום אחר יום, לילה אחר לילה. אולי לבסוף לא היינו שונים. סבוכים זה בתוך גופו של זה, אצבעות ידינו שלובות, מעולם לא יצאנו ביחד את סף דלת הבית.

זה נמשך עוד זמן מה.

.

מעין איתן היא סופרת. ספרה "אהבה" ראה אור ב־2020 בהוצאת רסלינג, וכן בתרגום לאנגלית בהוצאת Penguin Press ובתרגום לספרדית בהוצאת Periférica ב־2022. ספרה השני יראה אור ב־2023 בהוצאת כתר.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אם אתם לא רוצים אותי אז אני ארד

אודי שרבני

.

זה התחיל כמו זמזום. אנשים לבושים היטב, אפילו כאלה של שלושה חלקים. נשים מטופחות, שיער אסוף, אפילו כאלה שמעשנות סיגריות דקות; לפני יציאה הן לוקחות כמה ושמות בקופסת מתכת. חלק מהאנשים עדיין שומע את השירים שלה בלי קשר להגעתה לארץ, אחרים באו בשביל להיזכר בנעורים שלהם.

דרך הקול שלה הם עברו שלבים בחיים, הם היו צעירים ויפים כששמעו אותה. עם השנים הקול שלה הלך ונסדק. את הלהיט הכי גדול שלה, זה שגילה אותה לעולם, היא ביצעה שוב אחרי שנים. בדרך להופעה מישהי אמרה למישהו שמדהים איך קול יכול לשנות את אותן מילים. לפני כן הוא ישב וקרא בסלון עד שהיא סיימה להכין את הפלייליסט. הוא לא הסתכל בשעון, הוא ידע שזה חשוב לה.

הם חשבו על כל הסידורים לפני שיצאו להופעה; בייביסיטר, משהו קטן לעשן. הם יצאו מוקדם, כל אחד מהמשרד שלו, באותו ערב. את אותו שיר שהזמרת ביצעה פעמיים היא ערכה כך שיופיעו ברצף באותו פלייליסט. היה לה חשוב לבדוק שוב ושוב את ההבדלים של השנים. הם לא שמעו אלא את אותם שני שירים; היא כל פעם החזירה לאחור. אחרי הפעם השלישית הוא כבר הניח לזה בראשו.

זמר החימום ישב מאחורי הקלעים בחדר שהקצו לו. זה היה הרעיון של המפיק, שהוא יפתח את הערב. הזמר היה אז בהקלטות של אלבומו השלישי. האלבום הקודם זכה לביקורות נלהבות, אבל לא הגיע להמון אנשים. את האלבום הראשון בכלל הפסיקו להפיץ, וזה היה בסדר מבחינתו. הוא לא אהב שהוא שר שם גבוה, ככה אמר אחרי שנים בריאיון לרדיו.

הם חנו ברחבה של ההיכל הגדול. הוא יצא מהמכונית והתחיל ללכת. היא נשארה ישובה. הוא הסתכל לאחור, האצבע שלו כבר הייתה מוכנה על שלט המכונית. היא עדיין ישבה במקומה והסתכלה אליו. כשראה אותה, חייך. הוא חזר ופתח לה את הדלת. עכשיו שניהם צחקו. היא אמרה לו שהוא לא צריך לשים את היד מאחורי הגב כשהוא פותח לנשים דלתות של מכוניות. הוא גמגם בכוונה כשאמר שהתבלבל עם מזיגת יין. היא אחזה חזק בידו, היא תמיד אוחזת חזק בידו אחרי שהוא מפתיע אותה בשנינויות שלו.

תיכף הזמר יעלה על הבמה. הוא מכוון את הגיטרה שלו לפי הגיטרה של הגיטריסט שלו. יש לו ערכה מיוחדת, לגיטריסט, סט שלם של אפקטים. הגיטריסט מנגן בפנדר צהובה, לזמר יש לס פול ישנה. עד שקנה אותה הוא פחד שגיטרה כזאת גדולה עליו, דורשת משהו שעדיין אין לו. אפילו עמידה אחרת. לוס אנג'לס, והיו לו רק תשע מאות דולר. המוכר הסכים.

הזמר והגיטריסט מנגנים כבר כמה שנים ביחד. לא מזמן התחילו להופיע לבד, רק שניהם; גיטרות חשמליות, גב אל גב, פדלים לחוצים בזמן. הזמר מחייך כשהגיטריסט שלו יוצא לסולואים, הם יושבים טוב ביחד. הזמר התייעץ איתו בנוגע לשיר הראשון שינגנו, והם עלו לבמה.

היא שמה את היד שלה מתחת ליד שלו. קודם ליטפה אותו, והוא הבין את הרמז; הוא שם את שלו על שלה. היא הסתכלה לראות אם יש מישהו בקהל שהיא מכירה. היה לה טוב לא להכיר אף אחד. כשהזמר עלה לבמה היא שאלה אותו לשמו, אבל הוא לא ידע לענות לה. הוא שאל גם את היושבים לצידו, גם הם לא ידעו. הוא הסתכל בשעון.

הרצועה של הגיטרה מבליטה עוד יותר את הכתף השמאלית של הזמר, השקע של הכתף הפרוקה נבקע עוד יותר עם משקל הגיטרה. גם לפי המשקל הוא ידע שהמוכר בלוס אנג'לס לא עובד עליו.

הזמר התחבר למגבר והציג את עצמו ואת הגיטריסט. יש איזה חבר טוב שלו מחוץ לארץ שנמצא בקהל, הם לא נפגשו שנים. הזמר חשב עליו עוד קצת, הוא תמיד מנסה למצות מחשבות עד השיר הראשון.

היא התחילה לזוז באי־נוחות בזמן שהגיטריסט שם על האצבע את הסלייד ממתכת ועשה את הקולות של השחפים בשיר הראשון. שיר שכמו מתאר ציור מספר אמנות, כרך של אימפרסיוניזם. יש שם שתי ילדות על שפת המים, איש מבוגר דוחף כיסא שעליו יושב ילד, והוא שמביט שבהם. הוא תמיד מביט.

זה התחיל כמו זמזום. הוא הוציא את ידו והסתכל עליה, אבל היא הסתכלה על הבמה. בסוף השיר הראשון הזמר חשב אם להגיד משהו בין השירים אבל ויתר. היא שיכלה את הרגליים. בשיר השני אנשים כבר התחילו לדבר. היו כמה שהדגישו תנועות גוף של חוסר סבלנות והסתכלו סביב, מחפשים חיזוקים דרך מבטים של אחרים. הזמר שמע את הזמזום מהבמה. כבר יצא לו להופיע מול צלחות רעשניות, אבל הפעם היו אנשים שלבושים היטב, אפילו כאלה של שלושה חלקים. הם לא מחאו כפיים בסוף השיר השני וגם הפעם הזמר ויתר על דברי הקישור. הוא הסתכל על הגיטריסט שלו, והם התחילו את  השלישי.

היא הצטרפה אל כולם וצעקה. "זה הפריבילגיה של הקהל," הם צעקו. שזאת הפריבילגיה שלהם להוריד אותו מהבמה, שהם שילמו ממיטב כספם, ומגיע להם לראות את מה שבאו לראות. הוא ישב בזמן שהיא קמה וצעקה עם שאר האנשים. הזמר הפסיק לנגן. הגיטריסט המשיך, אבל עצר כשהבין שהוא לבד.

זה התחיל כמו זמזום. הזמר הסתכל על הקהל, "אם אתם לא רוצים אותי אז אני ארד," אמר. הוא לא אִיים את זה, הוא גם לא רצה להזמין מהם תגובה אחרת. הוא פשוט אמר את זה בהבנה, מתוך הזדהות איתם. היא התיישבה והוא הזיז את ידו מהמשענת. הזמר קיפל את הכבלים של הגיטרה וירד אל מאחורי הקלעים. כמה אנשים טפחו לו על השכם, הוא אמר שזה בסדר. בת זוגו גם הגיעה. הוא יודע להרגיע אותה בהבעות פנים. אחרי זה הם נכנסו למכונית. בדרך כבר דיברו על משהו אחר. הוא פתח קצת את החלון והקשיב לרוח אחרי שהיא נרדמה.

.

אודי שרבני הוא סופר ומשורר.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נכנסנו אל הים

עדי שורק

.

בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.

נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.

לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.

אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.

גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.

בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.

גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.

עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.

 .

עדי שורק (1970) היא סופרת וחוקרת ספרות. עורכת מייסדת של סדרת הפרוזה "וָשתי" בהוצאת רסלינג. היא פרסמה רומנים וסיפורים קצרים. ספרה "נתן" היה מועמד לפרס ספיר בשנת 2019, ובאותה שנה זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (פרס ראש הממשלה). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים פרי עטה בשם "נכתב בחפצים – ספר חלומות ווידויים".

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן