תחש
דרור בורשטיין
.
תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא, אם מין בהמה הוא. וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו [כיסוי ל]משכן, ונגנז.
(תלמוד בבלי, שבת, כח ע"ב)
.
פקח עיניים וכבר ירד הערב. פני מזרח היו מאדימים אבל האופק כבר היה שחור. וכשהוריד עיניו מן הספינות המשחרות לדיִג כבר היה שם הכלב.
באפלולית לא ראה כמה ארוך הוא ולא ראה את הקרן. הניח שזה כלב שרצועתו הותרה של אחד מהרובצים בחוף. גם הוא ירד מירושלים כדי לראות את הים. אף פעם לא חצה את קו החול.
הכלב לא הלך והוא העביר יד על גבו. אפילו אז לא חש כמה ארוך הכלב ונמוך. קם, העיף מבט אחרון בים, התחיל לעלות לחניון. רק כשהגיע למכונית ראה שהכלב עקב אחריו. ואז גם ראה שזהו תחש, ואת הקרן הארוכה שבמצחו. לכלב לא היה קולר.
משה עמד שם נבוך ליד עמדת התשלום. הכלב נצמד אל קרסולו. הוא זז וניסה להסיר את הקרן, שילדים ודאי הצמידו לו, חשב. אבל הקרן לא זזה. ודאי מודבקת. הוא לא העלה על דעתו שהיא טבעית. הוא לא שמע על תופעה כזאת. בילדותו היה לו כלב. היה יורד איתו לים. לכלב ההוא לא הייתה שום קרן, כמובן. אבל הייתה חסרה לו רגל, ומשה היה הולך לצידו לאט. אנשים וכלבים היו חולפים על פניהם, משיגים אותם, מתרחקים, לא מביטים לאחור.
ישר בעיניים הביט בו הכלב. ואחר כך היה כבר יושב לצד מושב הנהג במכונית ונובח על כלבים חולפים ברחובות.
למחרת הלך לווטרינר, לבדוק אם יש לכלב שבב. הווטרינר שאל, "שׂמת לב שיש משהו מוזר עם הכלב?" משה אמר, "לא, מה?" הווטרינר עיין במאגרי המידע ואמר שאין לזה תקדים. "אפשר להוריד את זה?" שאל משה והווטרינר אמר, "הכול אפשר. אבל זה יעלה לך. ויישאר סימן. ואני לא יכול להבטיח לך שזה לא יצמח מחדש, ויותר גדול."
"הוא אף פעם לא יהיה כלב רגיל," אמר הווטרינר. "תשמור עליו."
הם חזרו ברגל הביתה, מצוידים במזון וברצועה. חלפו ברחובות כמו ספינה בתוך כביש, מותירים שובל מבטים תמהים. עשרות פעמים צילמו אותם. משה הסתיר פניו בברדס. הוא לא החליט עדיין איך לקרוא לו. כל שֵם היה נראה לו מגוחך בגלל הקרן.
הוא התיישב על ספסל והכלב ניסה להתיישב לצידו אך היה נמוך מכדי לטפס. משה הרים אותו. ליטף אותו, אבל בקרן נרתע מלגעת. הוא לא ידע עדיין איך לקרוא לו. הוא לא מצא לו שֵם נכון.
הכלב היה לועס את הסנדלים ואת הנעליים. אם הוא היה ננעל על נעל, שום דבר לא עזר. הוא היה נועץ בה את המלתעות שלו ונוהם אם משה רק הראה סימן שהוא מתקרב כדי להציל אותה. בלית ברירה היה מרכיב זוגות משארית הפליטה, נעל ימין חומה עם נעל שמאל שחורה, מטשטש את ההבדל במשחת נעליים. הכלב גילה התעניינות במברשת הנעליים העתיקה, תפס גם עליה בעלות, החביא אותה. הנעליים לא התאימו, היה פוסע כמו כדי להסתיר את זה, כושל.
בוקר אחד דפקו בדלת דירתו שבשכונת רוממה שני נציגים ממשרד המדע והספורט. הכלב נבח עליהם מהחדר שבו סגר אותו משה בכל פעם שנשמעה דפיקה בדלת. הייתה בידיהם הצעה מכבוד השׂרה. היא רצתה את הכלב. לצורכי מחקר. לא סביר שמוטציה כזאת תהיה בידיים פרטיות ותימנע מן המדע הרעב לתגליות. "הכול ייעשה באופן מאוד הומני." יש פרוטוקול מסודר של ניסויים בבעלי חיים. הבטיחו לפצות אותו. הסכום היה מפתיע. "נדיבות כזאת," אמר. "זה לא כסף שלנו מהבית," גיחכו.
אמר שהוא יביא להם אותו למחרת בבוקר, שממילא רצה להיפטר ממנו. "אתם שומעים כמה הוא מרעיש," אמר. הצביע על שורת הנעליים ההרוסות בכניסה, הסביר את ממדי החורבן. הם ביקשו להציץ פנימה אבל הוא אמר שלא כדאי, שהוא ישר קופץ על הקרסול וסוגר מלתעות, כמו תנין. הוא יביא להם את הכלב מחר בבוקר. הם מילאו טופס מסירה ושאלו אותו מה שמו של הכלב. הוא אמר שאין לו שֵם, שהוא פשוט אומר לו "בוא" או "אתה" והוא מגיב. כתבו בטופס שהשם הפרטי הוא "אתה". הם היו חייבים לכתוב שָם משהו, לא להשאיר את המשבצת ריקה. זה היה טופס דיגיטלי, ואם היה חסר בו פרט הוא לא היה נקלט ולא היה נשלח.
עוד בטרם הגיעו אל לשכתם משה ואתה כבר היו בדרכם לשדה התעופה. הוא חבש את הקרן בתחבושת. טשטשו את הכלב, שלחו אותו בבטן המטוס. משה כמעט פרץ בבכי למראה התחש הנשמט אל תוך הכלוב שבתוכו קיפל את שמיכת ילדותו המשובצת. אחרי שעה – הוא בחר את הטיסה הכי קצרה – נחתו בכרתים. הכלב עוד ישן כשהביאו לו אותו. וכשהוא התעורר אמר לו, "אל תדאג, ברחנו בזמן". והוא פתאום ידע מה יהיה שמו, ארבעה חודשים אחרי שמצא אותו. לפתע הוא הבין את מה שהיה צריך להיות ברור כשמש; ששמו "משה", כשמו שלו. "עכשיו נברח אל ההרים", אמר. משה צחק והתנער.
בצל עצי חרוב עצר את האופנוע־עִם־סירה ששכר בשדה התעופה בהֶרַקְליוֹן. הוא התיר את התחבושת. הביט בזוג נעליו, הירוקה והשחורה, חלץ אותן. הלך יחף.
מעיין נגלה להם מתחת לעצים והם שתו. "כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב," עלה הפסוק המתבקש. הקרן נצנצה באור הסתיו. הניח ראש על המזוודה. משה טיפס עליה והם נרדמו. כלבים מקומיים הבחינו בהם והתקרבו אל צל מנוחתם ואל המים שלא ידעו שיש שָם. משה פקח עין אחת. באור הצהריים המסנוור היה קשה לדעת אם קרניים יש גם לכלבים המתקרבים או שעיזים הם ותיישים.
.
דרור בורשטיין הוא סופר ומרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו החדש, "בדרך", ובו שלוש נובלות, רואה אור בימים אלה בהוצאת הספריה החדשה.
» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21