"אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר"
בנעורינו נכנסנו לים באזור החוף הצפוני, הקרוב לראש הנקרה. אל הים ירדנו מן החוף, מן החוף המוגבה מעט, מן הגבעה שמעליו, מן האכסניה שבנויה על הגבעה ירדנו אל החולות הרכים הצחים, אל המפרץ, אל הבדידות.
נכנסנו עירומים, נערה ונער. חדשים בגוף המתפרץ, גדלים בתוכו, מתגפפים בו, זרים, חומקים ממנו, נעטפי אוויר וחול ומים. שׂערי החום ארוך, שערו השחור הארוך או להפך, שערי הקצר שערו גם כן או להפך, שערי קצר שערו ארוך.
לרגע קל היינו לבדנו. עם השמיים, עם העור, עם המים הצחים השקטים הצלולים התכולים עד זעקה, עם אזור החבירה של הגופים לכל הזורם והמשתומם, ועם חוקי כבידה אחרים, אחרים לגמרי. למרות המלח פקחנו עיניים לראות את איברינו מתנודדים כמו אצות, רפים וזקורים, רפים וזקורים, שחורים ולבנים, מתנועעים מתנודדים מתבדרים כדגיגים. התבוננתי ביפי הגוף עד שנעתקה נשימתי ונזקקתי להוציא את הראש במהרה כפקק ולהודות. לשמיים, למים, לכל מה שמעבר לי ולו, לכל מה שנתכנסנו בו כמין חלקיק זעיר, נפזר.
אך אז נכנסו נערים שהגיעו מבתיהם המרוקנים, מבתי רפאים, מבתים קטנים עשויי אבן שהטבע מחק והחורבן השכיח וכך גם האכסניה העליזה שהוקמה עליהם. הם ירדו יחדיו בריצה מן הגבעות, כמי שגילו אוצר, פורעים את הבדידות שבדינו כדי להיות רק אנו עצמנו והשמיים, רק אנו עצמנו והים, רק אנו עצמנו והחול החם והחול הרטוב והחול המכסה שלדים. רק השדיים הקלים במים, המתנועעים אחרת, והשיער הרך. רק אנו והכחול הנפרץ.
גופיהם נכנסו באיטיות אבל בבת אחת, ובשקט. הכול היה שקט כל כך. הם נעמדו בחצי מעגל סביבנו ושמרו על מרחק מדוד. מודע למתיחות נמתח הזמן והלך, כאילו עמדה בינינו ישות מסדר אחר והאריכה אותו כדי שלא יפקע וייסגר באחת.
בלחש חד נתתי לנערי הוראות: לצאת מבלי להביט באיש, מבלי ליצור כל קשר, לאט, לא במנוסה. העיניים נאחזו בגבעה ששלשלה לעברנו חבל בלתי נראה, מסלול נסיגה. בעזרתו יצאנו אל עבר החוף והם נסוגו לצדדים, לנוכח נסיגתנו. וכך, למול החול המתגבה והעשבים שצמחו עליו והאבנים הקטנות והצדפים, כשהם נסוגים והולכים נסוגים והולכים, ניצלו הגופים.
גופינו יצאו מן המים וחזרו אל האכסניה וגופיהם התקבצו במים והחלו להתיז בהקלה זה על זה בקולות רמים. כמה נותרו מתבוננים באשר נגלה, עודם שקטים, מתוחים מהתפעמות, לוגמים את האוויר. אולי הודו לאל על היופי, על הנשגב שנגלה, שדיים ושיער ארוך ורך ואיבר ומותניים. אולי הודו לאל על המרחק.
עתה התגלתה בפנינו האכסניה השוקקת כמחוז רפאים, מוצא של חסר. האבנים הגדולות, הקשתות, דברי האנשים. גופינו רפו, צנחו על ספה שנותרה פנויה למרות הצפיפות. ביקשנו משקה. אט־אט הפך היין לאד שנספג בקירות העבים, עֵד לדברים שקשה לספרם, שקשה לדובב השתלשלויותיהם.
.
עדי שורק (1970) היא סופרת וחוקרת ספרות. עורכת מייסדת של סדרת הפרוזה "וָשתי" בהוצאת רסלינג. היא פרסמה רומנים וסיפורים קצרים. ספרה "נתן" היה מועמד לפרס ספיר בשנת 2019, ובאותה שנה זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (פרס ראש הממשלה). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים פרי עטה בשם "נכתב בחפצים – ספר חלומות ווידויים".
"אליס מתה לפני שנתיים. כל התמונות שלה עדיין על הקיר, כאילו היא רק יצאה לכמה שעות. הכלים שהיא אוהבת, הספרים על המדפים. הכול מזכיר אותה." סיפור מאת זהבה כלפה
השכנה שלי שומעת מוזיקה בשיא הווליום. אני יושב במטבח קרוב לקיר המחבר בין הדירה שלי לדירה שלה ומקשיב לשיר. מוזיקה מזרח־תיכונית רחוקה, מהמקום שממנו היא באה. לפעמים היא מצטרפת ואני נפעם מהיכולת שלה להחזיק אוויר בריאות כל כך הרבה זמן. היא שרה טוב השכנה שלי. אני מוזג ויסקי בכוס קטנה וחושב על אשתי שמתה לפני שנתיים מסרטן. אחת שתיים שלוש והיא נעלמה, בהתחלה על כיסא גלגלים ואחר כך באלונקה. אני הולך לעבודה וחוזר, הדירה ריקה. שלושה חדרים ומטבח, בערבים החמימים אני במרפסת מעשן, מסתכל על אחרים. בבנין מולי גר הזוג החדש, היא בת עשרים בערך והוא בגיל שלי או אולי קצת יותר. בהתחלה הם רבו המון והגיעה משטרה כמה פעמים. עכשיו שקט. אני מביט ומעשן. היא יוצאת בערבים וחוצה את החצר לבניין לידי, ששם גרים השכנים מווייטנאם. חוזרת עם הכובע של המעיל על הראש, הכול חרישי פה.
אליס מתה לפני שנתיים. כל התמונות שלה עדיין על הקיר, כאילו היא רק יצאה לכמה שעות. הכלים שהיא אוהבת, הספרים על המדפים. הכול מזכיר אותה. אליס מתה כל כך מהר. אני מנסה לכתוב עליה באופן כרונולוגי, מתי הכרנו ואיך הגענו לשכונה הזאת, כשחיפשנו דירה, היינו כבר נשואים ואליס הייתה בהיריון בשבוע העשירי. אמא שלה באה לעזור לנו לארוז את כל הדברים לכמה ארגזים, נסענו כמה דקות בודדות והגענו לדירה הזאת, "הרכבת". מסדרון ארוך שמוביל לעוד מסדרון ארוך, בצדדים מפוזרים החדרים והמרפסת. אני במרפסת עכשיו.
ימי ראשון הם הקשים ביותר, אני קם מאוחר ויורד לאט במדרגות. אף פעם לא אוכל ארוחת בוקר בבית, כי אחרי הארוחה אני נכנס לדיכאון. השובע ממלא אותי בחוסר תכליתיות, הייתי שם כמה פעמים במצב הזה, מאז אני נזהר. אני יוצא מהבניין, אומר שלום לבחור שמנקה את החצר, הוא מטאטא את החצר מעלים שנשרו או מאבק שהצטבר על האספלט. בצומת בצד שמאל יש כמה בתי קפה קטנים, כל יום ראשון אני יושב באחד מהם, לשבור את השגרה. עם אליס תמיד אכלנו בבית, הבקרים של ימי ראשון היו יפים, אכלנו בנעלי בית ופיג'מות, ישבנו שעות אל השולחן, שומעים מוזיקה שקטה. לפעמים הייתי מדליק את הרדיו והיינו מתווכחים על המצב הפוליטי במדינה. אליס הייתה בודקת את המילים שיצאו ממנה כמו עם זכוכית מגדלת. ראיתי שהיא חוששת מוויכוח ופחדתי שהיא תתרגש יותר מדי. תמיד הפסקתי באיזה תירוץ של אני צריך לשירותים או תראי כבר צהריים, בואי נצא החוצה. והיא הייתה מתנשמת קצת, שמחה על ההזדמנות לארגן את המחשבות שלה חזרה בתוך הראש ואז היא הייתה אומרת, "בטח, חבל על היום בוא נצא לטייל."
היה לה שיער חום ארוך שהיא תמיד פיזרה על הכתפיים, סירוק קל ומעט קרם פנים והנה היא מוכנה. הייתי בטוח שנזדקן יחד עם השגרה הזאת, עם ההרגלים הקטנים, עם הוויכוחים של יום ראשון והמוזיקה וההליכות הקטנות לידה ברחוב.
גילינו שהיא חולה, אני מנסה להיזכר איך. כמה פרשנויות מנסות לתפוס להן מקום בהכרה שלי ולשכנע אותי בנכונות שלהן. האם כאב לה בצד, או שאיבדה משקל והייתה מבולבלת. הכול בא יחד. כמעט חודש לפני הגילוי היא הרבתה לשבת בבית בחלוק, כל היום ליד החלון עד שחזרתי מהעבודה. ואז אחרי כמעט שבוע של דחיות וחששות הגיע תורה להיבדק. אחרי הבדיקה הוזמנו למשרד. אחרי שני משפטי הקדמה הסבירה הרופאה שמדובר בסרטן שכבר התפשט לעמוד שדרה. אני זוכר איך היא החזיקה לי ביד ואמרה, "אתה תישאר איתי נכון. תישאר איתי." הלכנו לשתות קפה אחרי כן והיא רק הביטה סביב. היא הסכימה להתחיל את הטיפולים מיד. השגרה העצובה הוסיפה להחליש אותה, הייתי עוזב אותה בבקרים במיטה המשותפת כשהיא עדיין ישנה וחוזר למיטה כשהיא שוכבת בתוכה. ממנה הייתה קמה לטיפולים וחזרה.
"כמו שבאתי הלכתי". אני לא מבין את השפה, הרמקולים של השכנה חזקים, הנה היא מצטרפת לשיר, לפעמים היא מסלסלת בקול שלה. במרפסת אפשר לשמוע אותה שרה עם המוזיקה. בקיץ דרך החלונות הפתוחים, ובחורף רק במטבח דרך הקיר המשותף, ליד שולחן האוכל. היא גבוהה השכנה הזאת, הולכת עם מבט שפוף וכמעט נמנעת מלהביט בעיניים. יש לה שני ילדים קטנים שרצים סביבה כשהיא יוצאת איתם החוצה. רוכסת את הרוכסן של המעיל, תוך כדי הליכה. פעם אליס חיבבה אותה והייתה מאריכה לומר לה שלום. עד שהיא התחילה לסגור את החלון שמאוורר את המרתף שמתחת לבניין ואליס כעסה. "זה מסוכן לילד שלי," היא אמרה כשהיא מחזיקה ילד בן כמעט שנתיים, "הוא יכול ליפול למטה, החלון גדול ומושך מדי את הילד." היא הצביעה על הריבוע השחור והרחב שהחלון צייר ברצפת החצר, סמוך לבניין שלנו. הבחור שמנקה את החצר תרם את שני הפני שלו ואמר שהיא צריכה להחזיק את הבן שלה צמוד אליה כל הזמן, כל הזמן. היא נאלמה כאילו מבינה שאין מה לדבר איתנו. "אני אסגור את החלון כל פעם שנעבור פה," היא אמרה בנחרצות והמשיכה לכיוון הבניין. מאז אליס הפסיקה לברך אותה לשלום והראתה לה פנים חתומות כמו מנעול. אחרי יום, הבחור שמנקה את החצר סגר את החלון בעזרת רשת. ואחר כך הוסיף כמה פסי מתכת כדי למנוע אסון. הבעיה נפתרה אבל הקשר תם. היא הייתה עוברת עם העגלה של הילד שלה, או שהילדים היו מתרוצצים סביבה, אומרת שלום קטן, ואליס, שבדיוק הייתה עומדת במרכז החצר ומדברת עם הבחור שמנקה, הייתה שותקת, לא עונה.
אחר כך אליס לא ירדה יותר, הטיפולים הסתיימו בחוסר הצלחה. עבדתי חמש שעות במשרד וכמה שעות בבית, מביא איתי את התיקים הביתה. רואה חשבון.
אליס הייתה במיטה. שמחתי כל עוד היא שם. אחותה ואמא שלה היו באות לבקר לפעמים, אמא שלה הייתה מציעה מגוון של הצעות ורעיונות איך להציל את המצב של אליס, אבל ההצעות שלה פחתו עם הזמן, והיא בעיקר שתקה. כשהמצב החמיר העברנו אותה באלונקה למחלקה הסיעודית בבית החולים בשכונה, אחותה הצטרפה אליי, אמא שלה החליטה שלא להגיע.
בחצר סתיו התחיל ועלים רבים כיסו את האספלט, אליס הספיקה לסובב מעט את הראש כשהשכנה עברה עם העגלה והמעיל החצי רכוס. המבטים שלהן נפגשו, כמו מחוות פרידה.
אליס לא חזרה הביתה מאז. חזרתי לבד, אספתי את הבגדים שלה לשקיות גדולות והעברתי לצלב האדום. תרומה לפליטים שבדיוק הגיעו לגרמניה ובעיקר לברלין.
בקיץ האחרון לפני שאליס חלתה, הבנתי מהשכן שלנו ממול שבעלה של השכנה אושפז. ירדתי במדרגות בבוקר והחלפתי כמה מילים עם מקס, הוא אמר, "שמעת על זאתי" – "מה?" אמרתי, "מי?" – "זאת ששומעים אותה שרה בכל החצר." – "הא נו, כן. מה איתה?" – "פלורי אמר שלקחו את בעלה באמבולנס ביום שישי" – "מצטער לשמוע," אמרתי ואיחלתי לו יום טוב. משום מה היה לי עצוב שזה קרה. ירדתי בחוסר חשק ונסעתי לעבודה ברכב.
ברכב, אליס תמיד הייתה פותחת את תא הכפפות ומחפשת משהו, למרות שהכול היה שם כמו תמיד. כמה דיסקים, טישו ומסמכים שקשורים לרכב. "אתה יודע מה?" היא אמרה לי פעם. "תמיד כשאנחנו יחד, אתה זה שיושב ליד ההגה." צחקתי, זה היה כל כך נכון. אף פעם לא חשבתי על זה, באופן אוטומטי הייתי הולך לצד ההגה ומתיישב והיא באופן אוטומטי התיישבה בצד השני. "את רוצה לנהוג?" שאלתי אותה. "לא, ממש לא," היא ענתה ונופפה בידה, "אתה עושה את זה נהדר וחוץ מזה אני פוחדת לפגוע במישהו." חשבתי בתוכי אם זה קשור להריונות שהסתיימו בהפלות ותחושת האשמה שהתלוותה לכך. שתקתי, נסענו לתיאטרון בשתיקה. היא לא הכניסה דיסק וגם אני לא, כאילו שנינו חשבנו על אותו הדבר.
לא התחברתי להצגה, אליס המליצה עליה. שם ההצגה היה מבטיח: "עולם בראי המראות". זאת הייתה הצגה על איש מבוגר בעל חנות מראות שמתחיל לדבר עם עצמו על התובנות שלו. מכל ראי ניבטה אליו הדמות שלו אבל אחרת. קונים שנכנסו לחנות הבינו שהוא יצא מדעתו אבל הוא התנהל מצוין בסדר היום שלו, והרוויח בסופו של דבר את הסכום שהיה צריך בשביל להתפרנס, גם בלי עזרה סוציאלית. ויום אחד נכנסת אישה לחיים שלו ומצליחה לשכנע אותו שהוא חולה. ומאז שההבנה הזאת חודרת אליו, נפגעת היכולת שלו להמשיך להיות עצמאי והמצב שלו מתדרדר.
אחרי ההצגה ישבנו בבר לא רחוק מהתיאטרון ואליס אמרה שזה היה נהדר. "באמת?" שאלתי. הייתי בטוח כל כך בתחושה שלי שזו הצגה מוזרה. "כן," היא אמרה. "הרי ברור שהוא פסיכוטי, אבל הוא תפקד, השאלה היא מה לעשות באנשים פגועי נפש שמתפקדים. אתה זוכר את הבעל של ההיא," היא אמרה, מתכוונת לאישה ששרה מעבר לקיר. "אתה זוכר שהוא אושפז ונעלם לכמה חודשים?" – "כן," אמרתי, "זוכר." בטח זוכר. בדיוק בחודשים שבהם היא לא שרה, חשבתי.
.
זהבה כלפה, ילידת מושב עלמה, מתגוררת עם משפחתה בברלין. בעלת תואר דוקטור מהמחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת פוטסדם. סיפורים ושירים שלה פורסמו בעברית, באנגלית ובגרמנית. ספר שיריה ״לאן כל זה הולך״ ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2020. סיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליון 81 של המוסך ובגיליון מיום 18.1.21.
"הנוסח הצועק אמנם מחריג את שיר החבצלת משירי הגן הססגוניים והאופטימיים שחוברו בדרך כלל בספרד המוסלמית, אך הוא הופך אותו לשיר גן גבירולי, שיר אפל וקדורני". עמרי לבנת בולש אחר שני נוסחים מרתקים לשיר אחד של אבן גבירול
יונתן הירשפלד, אני כד, שמן ועיפרון על נייר, 70X50 ס"מ, 2022
.
מה עשתה החבצלת?
עמרי לבנת
.
לפני כשנה התפרסמה במוסף הספרותי של מקור ראשון כתבה מרתקת מאת דרור בורשטיין, העוסקת בשירי הגן והפרחים שחוברו בעברית בתור הזהב בספרד המוסלמית. בורשטיין ציין בכתבה שעל פי רוב שירי הגן הספרדיים מתארים בנימה מחויכת את הצמחייה המוריקה שבפאתי הארמון, את מזרקות המים ואת המלצרים הנחשקים, ועם זאת, הוא הדגיש שלא כל שירי הגן של משוררי ספרד אופטימיים כל כך. כדוגמה הוא הביא שיר מעניין ואפל במיוחד מאת שלמה אבן גבירול (1021/2–1056 בערך), אשר מתבונן בפרח אחד – בחבצלת. כך השיר הופיע בכתבה:
החבצלת שלו [של אבן גבירול] מזעזעת. מלבוש האודם שלה, שרוב האנשים יתפעלו ממנו כעניין חיצוני, הפך לבערה פנימית, פצע גלוי. […] איני זוכר פרח פגיע כל כך בשירה. כאילו לא די בכך, הפרח גם מוצג, ברמז, כקרוב לתמר הנרעשת אחרי אונס אמנון: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל־רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה" (שמ"ב יג, יט). אנו מוזמנים לשמוע את צעקת הפסוק הזה ליד הפרח. לפנינו פרח זועק, מכוסה אפר וקרוע כותונת.
הכתבה היפה של בורשטיין גרמה לי להתאהב בחבצלת של אבן גבירול, ומתוך סקרנות התחלתי לחפש את השיר בכתבי יד עתיקים. לאכזבתי, בכל חיפושיי לא הצלחתי למצוא את הנוסח שהופיע בכתבה. הנוסח שהופיע פעם אחר פעם בכתבי היד הוא דווקא זה:
ההבדל בין הנוסחים זעיר – מצעקת לעומת משחקת – אך מובן שהוא משנה לגמרי את אופיו של השיר. הבדל של מילה, או ליתר דיוק של שתי אותיות, הופך את השיר הזה משיר המתבונן בפרח פצוע, נרעש ופגיע, לשיר המתאר פרח ביישני, אך מחויך וצוחק. אם דווקא הנוסח המצחק הוא זה שמופיע בכתבי היד, איך הגיע לידינו הנוסח המצעק של שיר החבצלת?
כדי לענות על השאלה הקטנה והנוקדנית הזאת עלינו לצאת למסע קצר בעקבות שירו של אבן גבירול, ולהתחקות אחר גלגוליו בכתבי היד ובדפוסים במאה ועשרים השנים האחרונות. נדמה לי, שהמסע בעקבות החבצלת יוכל להראות לנו כיצד חוקרי ספרות, פילולוגים, מהדירים והיסטוריונים משתתפים בכתיבת השירה העברית בימי הביניים.
א
שירת החול של אבן גבירול החלה להתפרסם בקרב החוקרים לאורך המאה התשע־עשרה, אך בסוף המאה הזאת נפל דבר בקרב חוקרי היהדות. בימי הביניים, כל פיסת נייר שאות עברית נכתבה עליה נחשבה למקודשת, ועל כן, כאשר ניירות עבריים הוצאו מכלל שימוש, הם הושלכו לחלל ייעודי בבית הכנסת שנקרא גניזה. הדפים שהושלכו אל הגניזות היו אמורים להיקבר ביום מן הימים באדמה, וכך אכן קרה ברוב בתי הכנסת. אך בסוף המאה התשע־עשרה התגלה שגניזה קדומה אחת – זו של בית הכנסת בן עזרא שבקהיר העתיקה – לא פונתה, והיא מכילה עשרות אלפי כתבי יד עתיקים הכתובים בעברית. בין כתבי היד הללו מצויות העתקות של שירים ספרדיים רבים, וכן מסמכים השופכים אור על עולם השירה והיצירה בתקופת תור הזהב. כתבי היד החשובים הללו הועברו ממצרים לספריות ברחבי אירופה (האוסף הגדול ביותר מצוי באוניברסיטת קיימברידג'), והם שמורים בהן עד היום.
אחד החוקרים הראשונים שזכו לפשפש בדפי הגניזה היה אדולף נויבאואר, חוקר וספרן מאוניברסיטת אוקספורד. בשנת 1902 פרסם נויבאואר רשימה מרתקת שאיתר בגניזה, רשימה שכוללת 111 התחלות של שירים. נויבאואר גילה שבהקשרה המקורי שימשה הרשימה מעין תוכן עניינים לספר שירי אבן גבירול, וכך הצליח לחשוף שירים גבירוליים רבים שלא היו ידועים לפני כן. כך התגלה לראשונה במחקר שאבן גבירול חיבר שיר על חבצלת, ואולם השיר עצמו נחשב עדיין לאבוד.
.
קטע מרשימת נויבאואר. התחלות של שירים מאת אבן גבירול
.
אחרי פרסום רשימת נויבאואר מחקר שירת אבן גבירול העמיק מאוד, ובמהלך שנות העשרים של המאה העשרים שקדו חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי על הכנת מהדורה מעודכנת לכל שירי אבן גבירול. ביאליק ורבניצקי חיו בתקופה הזאת בתל אביב, ונגישותם לכתבי יד שהיו פזורים בכל רחבי העולם הייתה מוגבלת. כדי להתגבר על בעיית הנגישות הם שכרו את שירותיהם של מלומדים שחיו באירופה, ואלה העתיקו עבורם שירים מאוספים ומספריות מרוחקות. אחד מאותם מלומדים היה דוד מגיד, שחי בשעתו בלנינגרד (סנקט פטרבורג), עיר שבה מצויים עד היום כמה מהאוספים החשובים ביותר למחקר השירה העברית בימי הביניים. כאשר מגיד איתר באוספים הללו שיר מאת אבן גבירול, הוא העתיק אותו, ושלח את ההעתקה לביאליק ולרבניצקי שבתל אביב. אחד מהשירים שמגיד מצא ושלח היה שיר החבצלת, וביאליק ורבניצקי פרסמו אותו במהדורתם בנוסח הזה:
.
שיר החבצלת במהדורת ביאליק־רבניצקי. החבצלת משולה לבתולה מצעקת
.
לצערי, לא הצלחתי למצוא את כתב היד שעמד לפני מגיד בשום קטלוג ובשום ארכיון, ואף לא הצלחתי לאתר את המכתב שמגיד שלח לביאליק ולרבניצקי. זאת בעיה רצינית, כיוון שלא ניתן להתחקות אחר מקורות הנוסח שמודפס במהדורה. כתב היד שראה מגיד בלנינגרד יכול להיות מוקדם או מאוחר, מדויק או בלתי מדויק, מהימן או בלתי מהימן. ייתכן שמגיד קרא והעתיק היטב את השיר, וייתכן ששגה בהעתקה. ייתכן שביאליק ורבניצקי הכניסו שינויים בהעתקה שנשלחה להם, וייתכן שלא שינו בה דבר. בהיעדר כתב היד, אנו עומדים לפני שוקת שבורה.
.
ב
אחרי שמהדורת ביאליק ורבניצקי הושלמה והודפסה, התגלו ונחקרו כתבי יד חדשים הכוללים שירים מאת אבן גבירול, וביניהם כמה כתבי יד שמתעדים את שירנו. מכתבי היד החדשים משתקף נוסח אחיד, ובו החבצלת משולה לבתולה משחקת, כפי שניתן לראות בכתב היד המאתגר הבא:
.
שיר החבצלת בכתב יד מונטיפיורי 362. החבצלת משולה לבתולה משחקת
.
בשנת 1974 הדפיסו חיים בראדי וחיים שירמן במהדורתם את שיר החבצלת על פי נוסחו המצחק, לאור כתבי היד שעמדו לרשותם. ואולם שנה בלבד אחרי כן הדפיס דב ירדן במהדורתו את שיר החבצלת על פי נוסחו המצעק, נוסח שהוא לא ראה בכתבי יד, אלא רק במהדורת ביאליק ורבניצקי. יש להבהיר: המהדירים נחשפו לאותם כתבי יד, אך מסיבותיהם, הם בחרו להציג נוסחים שונים של השיר. עוד נחזור לכך בהמשך.
אחרי שנות השבעים התגלו כתבי יד חדשים של השיר, מהם כתבי גניזה קדומים ומהימנים ביותר. גם בכתבי היד החדשים החבצלת משולה לבתולה משחקת, ואף על פי כן, כאשר ישראל לוין הדפיס את השיר במהדורתו בשנת 2009, הוא הציג אותו על פי נוסחו המצעק, נוסח שגם הוא מעולם לא ראה בכתב יד.
החקירה הבלשית בעקבות שיר החבצלת הגיעה כעת לסיומה, ואלו הממצאים: איננו יודעים דבר על מקורות הנוסח המצעק של השיר, ולאורך כמאה שנות מחקר לא נמצאו לו תימוכין בכתבי יד. לעומת זאת מוכרים שישה כתבי יד – מהם קדומים ומהם מאוחרים – אשר כולם מצביעים על נוסח אחיד, ובו החבצלת משולה לבתולה משחקת. אף על פי שכל כתבי היד המוכרים מצביעים על הנוסח הצוחק של השיר, רוב המהדירים בחרו להדפיס במהדורות דווקא את הנוסח הצועק, נוסח שאף אחד מהם לא ראה בכתב יד במו עיניו.
.
ג
אתם ודאי חושבים לעצמכם שרוב מהדירי השיר עשו עבודה מדעית בלתי מדויקת, והביקורת אכן מוצדקת, אך עולה השאלה: מה גרם לבעלי מקצוע מסורים כל כך, שטרחו במשך שנים רבות על הכנת מהדורות לשירי אבן גבירול, להתעלם בצורה בוטה שכזו מן הנוסחים שמופיעים בכתבי היד? למה העדיפו המהדירים את הנוסח הצועק, שאינו בכתבי היד, על פני הנוסח הצוחק, שמצוי בכתבי היד? אני יכול להעלות בדעתי כמה סיבות, אבל שתיים נראות לי משמעותיות במיוחד:
הסיבה הראשונה היא הבהלה של המהדירים לשיבוץ. משוררי תור הזהב הרבו לשלב בשיריהם שברי פסוקים או ביטויים מן המקרא, בדרך כלל בציטוט מדויק של מילות הכתוב. טכניקת הציטוט הזאת נקראה בימי הביניים בשם אִקְתִבַּאס (اقتباس), ובלשון המחקר העברי קרויה שיבוץ. כפי שהעיר גם בורשטיין, בנוסח הצועק של השיר מופיע שיבוץ מרתק הקושר את מראה החבצלת לתמונת תמר המקראית, ולעומת זאת בנוסח הצוחק אין שום זכר למעשה אמנון ותמר. עצם קיומו של השיבוץ תלוי אפוא בנוסח השיר, ונדמה שהחשיבות הפרשנית שהמהדירים ייחסו לשיבוץ הזה הייתה גדולה עד כדי כך, שהם היו מוכנים להתעלם מכל העדויות שבכתבי היד, ובלבד שהשיבוץ יישמר. בנקודה הזאת, נדמה שהמהדורות משקפות הטיה פרשנית של המהדירים, ולא את מילותיו של אבן גבירול או את כתבי היד שמתעדים אותן.
הסיבה השנייה היא הנטייה הרומנטית של החוקרים, המהדירים והפרשנים. קורות חייו המסתוריים של אבן גבירול סקרנו את החוקרים לאורך שנים רבות, וכמה מן המהדורות פותחות בתיאור ביוגרפי, המבליט את הייסורים הפיזיים והנפשיים שהעיקו על שנותיו המעטות של המשורר. הנה למשל קטע מן המבוא למהדורת דב ירדן:
מעט ורעים היו ימי שני חיי גבירול. בעודו צעיר לימים התיתם מאמו ומאביו ונותר בודד וגלמוד בעולם, כי גם אחים ואחיות, או קרובים אחרים, לא היו לו, כנראה. גם אמצעי מחיה לא היו לו, כי מילדותו עסק רק בתורה ובחכמה ולא למד כל מלאכה המפרנסת את בעליה. מלבד זה היה נגוע במחלה קשה, כנראה מחלת עור, ומחלה זו הציקה לו במשך כל ימי חייו הקצרים והשרתה עליו רוח קדרות.
ייתכן שהמהדירים העדיפו את הנוסח הצועק משום שדווקא הוא משקף את "רוח הקדרות" של אבן גבירול. הנוסח הצועק אמנם מחריג את שיר החבצלת משירי הגן הססגוניים והאופטימיים שחוברו בדרך כלל בספרד המוסלמית, אך הוא הופך אותו לשיר גן גבירולי, שיר אפל וקדורני, שבו אפילו תיאור תמים של פרח מוכתם בייסוריו של המשורר המעונה. נדמה שהמהדירים העניקו לשיר החבצלת גבירוליות שלא הייתה בו בנוסחו המקורי.
.
טובות ומדויקות ככל שיהיו, המהדורות שאנו קוראים בהן אינן חלונות שקופים לטקסטים הקדומים שמעניינים אותנו. הן גם לא יכולות להיות. ההדרת טקסט היא תמיד כתיבה מחדש שלו בתוך הקשר חדש, ועבור קוראים חדשים, ומטבע הדברים, בתהליך הכתיבה משוקעות במוצהר או במובלע השקפות תאורטיות, מחשבות פרשניות, טעמים ספרותיים ודמיונות היסטוריים. הדוגמה הקטנה של שיר החבצלת מראה לנו שאפילו המהדירים הדייקנים והקפדנים ביותר אינם יכולים להימנע מנקיטת עמדות הרות משמעות כלפי הטקסט שבו הם מטפלים, עמדות שבאות לידי ביטוי מעשי במהדורות בכל מקום: קודם כול בנוסח השיר, אך גם בביאורים, בהקדמות, במפתחות, בניקוד, בפיסוק ועוד.
בסופו של דבר, שירי אבן גבירול אינם שלו בלבד. הם תוצר משותף של אבן גבירול ומהדיריו ביאליק ורבינצקי; של אבן גבירול ומהדיריו בראדי ושירמן וכן הלאה. ההדרה של טקסטים עתיקים, פרקטיקה שלצופה מן הצד עלולה להיראות יבשה או טכנית, היא למעשה התמזגות עם כוחות כתיבה גדולים. המהדירים כמו מחזיקים את ידו הרועדת של אבן גבירול בן האלף ומסייעים לו לכתוב: לעיתים הם מניחים ליד לזוז בכוחות עצמה, ולעתים הם מסיטים אותה קצת לכיוונם, אך תמיד מתוך אהבה, מסירות ורצון טוב.
.
עמרי לבנת הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב. פרסם שירים, תרגומים, מאמרים וביקורות בבמות שונות. ספר שיריו הראשון, "מלאכי", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2019. רשימה זו מבוססת על הרצאתו בכנס "הפילולוגיה של העתיד", שנערך בחודש ינואר 2022 באוניברסיטת תל אביב לרגל אירועי שנת האלף להולדתו של שלמה אבן גבירול.
טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת, חברת המערכת המייסדת של המוסך. ספריה האחרונים עד כה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020), "איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (סיפורים; אפיק, 2021).
