רישומים | צל עורב

"אוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים נִדְלָקִים בְּבָתֵּי כָּפֹר רָאכֶּבּ בַּמִּזְרָח וּכְפַר רוּפִּין בַּמַּעֲרָב וּבַתָּוֶךְ מְאוֹת דַּיּוֹת, מְרַחֲפוֹת, מִסְתַּחְרְרוֹת, מְנַצְּלוֹת כָּל רֶגַע אוֹר". ארבע רשימות מאת עדנה גורני

דן בירנבוים, עורב, אקריליק על נייר, 40X30 ס"מ, 2017

.

כאן ועכשיו – ארבע רשימות

עדנה גורני

.

מקדים

.

שֶׁמֶשׁ מֵאֲחוֹרֵי גִּבְעָה

צֵל עוֹרֵב מַקְדִּים

אֶת הָעוֹרֵב

.

דְּיוּנָה וְעוֹד דְּיוּנָה, רַכּוֹת וְחַמּוֹת. רְדוּמוֹת לְמֶחֱצָה אֲנַחְנוּ עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת. בִּתִּי פּוֹסַעַת מֵאֲחוֹרַי, יְחֵפָה. עַל הַחוֹל מֻשְׁלָכִים שִׁבְרֵי מַרְאָה וּפִסּוֹת מִסְגֶּרֶת מְגֻלֶּפֶת, כְּבֵדָה. רַק שֶׁלֹּא תִּפָּצַע. אֵיךְ הִגִּיעָה לְכָאן לְלֵב הַדְּיוּנוֹת? חָתָן וְכַלָּה מְשׁוֹטְטִים בֵּין חֲבַצְּלוֹת חוֹף אַחֲרוֹנוֹת, מִשְׁתַּקְּפִים בַּמְּכִתּוֹת הַפְּזוּרוֹת, הַצַּלָּם דּוֹלֵק בְּעִקְבוֹתֵיהֶם. מַרְאָה נִשְׁבֶּרֶת מְבִיאָה מַזָּל רַע לְשֶׁבַע שָׁנִים. אֶת הַשְּׁבָרִים מֻמְלָץ לִקְבֹּר עָמֹק בָּאֲדָמָה יַחַד עִם הַמַּזָּל. אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה בָּאֱמוּנוֹת הַטְּפֵלוֹת הַלָּלוּ – יֵשׁ לִי אֲחֵרוֹת.

.

קַוִּים עֲדִינִים יוֹצְאִים וְהוֹלְכִים, מְשַׂרְטְטִים בַּחוֹל צְמָתִים וְהִתְלַבְּטוּיוֹת, מַסָּעוֹת שֶׁל יְצוּרִים קְטַנִּים, פָּרָשׁוֹת דְּרָכִים. הַאִם הַצְּדָפִים הַקְּטַנִּים שֶׁדּוֹמִים לַגְּדוֹלִים הֵם מִמִּין אַחֵר? הַאִם מֵתוּ בִּצְעִירוּתָם? בִּתִּי מַפְקִירָה עַצְמָהּ לְלִטּוּף שִׁמְשִׁי. עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת. אֲנִי מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ שִׁבְרֵי זְכוּכִית, מַכַּת חֹם, לֹא לַחֲשֹׁב עַל הַחוֹתֵךְ וְהַשּׂוֹרֵף, מִתְרַחֶקֶת לְאֹרֶךְ קַו הַמַּיִם. עַל הַחוֹף מוּטָל דָּג עַל צִדּוֹ, עֵינוֹ אֲדֻמָּה, לְטוּשָׁה.

.

***

.

לינה משותפת

.

שָׁלָךְ צוֹלֵל

יוֹרֵד לַבְּרֵכָה

עוֹלֶה בְּלֹא כְלוּם

.

זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה. הָאוֹר מִתְמַעֵט. הָרֵי עַגְ'לוּן עֲדַיִן מוּאָרִים, עֶשְׂרוֹת דַּיּוֹת חָגוֹת בָּאֲוִיר. הַמַּיִם בִּבְרֵכַת הַדָּגִים נִצְבָּעִים אָפֹר כָּסוּף. מָרִיּוֹת מְטַפְּסוֹת עַל מִתְקַן אִוְרוּר צָף, בּוֹטְחוֹת בּוֹ כְּמוֹ הָיָה אֲדָמָה מוּצָקָה. דַּיּוֹת נוֹסָפוֹת מַגִּיעוֹת וְכֻלָּן מְעוֹפְפוֹת מֵעַל מַטָּעֵי הַתְּמָרִים, גּוֹלְשׁוֹת וּמַנְמִיכוֹת, נוֹסְקוֹת שׁוּב, מִסְתּוֹבְבוֹת וְעָפוֹת, מִתְרַחֲקוֹת וּמִתְקָרְבוֹת חֲלִיפוֹת, עוֹד וְעוֹד דַּיּוֹת מִתְקַבְּצוֹת לְלִינַת לַיְלָה. הַשֶּׁמֶשׁ נֶעֱלֶמֶת, צוֹבַעַת בְּוָרֹד אֶת הָעֲנָנִים הָאֲפֹרִים בַּמִּזְרָח, מַשֶּׁהוּ נֶחְסָר וּמַשֶּׁהוּ מִתְוַסֵּף. אוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים נִדְלָקִים בְּבָתֵּי כָּפֹר רָאכֶּבּ בַּמִּזְרָח וּכְפַר רוּפִּין בַּמַּעֲרָב וּבַתָּוֶךְ מְאוֹת דַּיּוֹת, מְרַחֲפוֹת, מִסְתַּחְרְרוֹת, מְנַצְּלוֹת כָּל רֶגַע אוֹר לְמָעוֹף מֵעַל עֵמֶק שֶׁכְּמוֹ מִתְעַרְסֵל בְּנִדְנוּד קַל בֵּין רִכְסֵי הָרִים, לִקְרַאת חֹשֶׁךְ וְשֵׁנָה, מֶרְחָב אֶחָד שֶׁאֲנַחְנוּ, בְּאָזְלַת יָדֵינוּ, בְּקֹצֶר הַשָּׂגָתֵנוּ, מַצִּיבִים בּוֹ גְּבוּל.

.

***

.

שירה

.

רוֹבֶצֶת עַל הַמִּדְרָכָה, מְמֻסְגֶּרֶת בַּקַּוִּים הַנֶּחְרָצִים שֶׁל הַמִּרְצָפוֹת, כַּף כְּרַסְתָּנִית, בַּעַלְבָּתִּית. יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בְּכִכְּרוֹת לֶחֶם מְפוֹרָרוֹת, סוֹדְקוֹת אֶת עוֹרָהּ הַמֻּשְׁלָם (כִּמְעַט) שֶׁל הָעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ (כִּמְעַט) הַכֹּל – הַרְצָאוֹת פִילוֹסוֹפְיָה עַל הַבָּר, הוֹפָעַת מָחוֹל שֶׁל נָשִׁים זְקֵנוֹת בְּסַרְבְּלֵי טַיִס, סְרָטִים דּוֹקוּמֶנְטָרִיִּים, קִיּוֹסְקִים מְשֻׁחְזָרִים, לֵצָנִים רְפוּאִיִּים, דּוּדֵי שֶׁמֶשׁ, קַבְּצָנִים, תַּעֲרוּכוֹת מֻפְרָכוֹת, עַרְבֵי שִׁירָה בַּחֲנוּיוֹת סְפָרִים, דִּירוֹת תַּפְנוּקִים רֵיקוֹת, סַפּוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת, תַּחֲרוּת סְקְווֹשׁ בֵּינְלְאֻמִּית בְּתוֹךְ כְּלוּב זְכוּכִית וְשֶׁמֶשׁ וְצֵל וְרַמְפָּה לְכִסֵּא גַּלְגַּלִּים קְבוּרָה (כִּמְעַט) לַחֲלוּטִין תַּחַת כִּסּוּי עָפְרִית הַכֵּף. מֵעָל מִתַּמֶּרֶת כִּפָּה מוּזִיקָלִית, צְרִיחוֹת נֶהְדָּרוֹת, מְצַמְרְרוֹת, מְעַנְּגוֹת, שֶׁל סִיסִים שֶׁעוֹד מְעַט יַעַזְבוּ אֶת הָעִיר, שִׁירָה שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ, וּבֵינְתַיִם הֵם מְחוֹלְלִים בֵּין מְצוּקֵי הַבִּנְיָנִים. הוֹלְכִים וְשָׁבִים אֵינָם נוֹשְׂאִים מַבָּטָם אֲלֵיהֶם וַאֲנִי מַרְכִּינָה רֹאשׁ וּמַבָּטִי נִקְוֶה בְּכַף זְרוּקָה עַל הַמִּדְרָכָה.

.

***

.

מוזיקה

.

מִשְׁפָּחוֹת בַּשָּׂדוֹת, בַּמַּיִם, בָּאֲוִיר. גִּרְגּוּרִים, רִשְׁרוּשׁ רוּחַ בֶּעָלִים, פִּכְפּוּךְ מַיִם, רַחַשׁ צְעָדִים בַּכֻּרְכָּר.

לְאֹרֶךְ הַיּוֹם מְלַוּוֹת אוֹתָנוּ קְרִיאוֹת הָעֲגוּרִים, נוֹכְחוֹת בַּכֹּל גַּם כְּשֶׁאֵינָם נִרְאִים, מְמַלְּאוֹת אֶת הֶחָלָל וְאֶת תְּעָלוֹת הָאָזְנַיִם, נִשְׁאָפוֹת לָרֵאוֹת וּמְפַעְפְּעוֹת מִתַּחַת לָעוֹר. עִם הַשְּׁקִיעָה, כְּמוֹ אוֹת הָעֳבַר מִפֶּה לְאֹזֶן, מִתְגַּבְּרוֹת הַקְּרִיאוֹת בְּאַחַת וַעֲגוּרִים וְעוֹד עֲגוּרִים וְעוֹד מִתְרוֹמְמִים מֵהַשָּׂדוֹת, אֶשֶׁד הֲמוֹן כְּנָפַיִם מְנַפְנְפוֹת וְחוֹבְטוֹת, זוֹרְמִים בְּכִוּוּן אֶחָד, בְּכַוָּנָה אַחַת – לִמְצֹא בָּאֲגַם מָקוֹם בָּטוּחַ לְלִינַת הַלַּיְלָה. עַל הַשְּׁבִיל גְּלָלִים שֶׁל דָּרְבָּן.

.

כָּל הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

בַּמְּכוֹנִית

שׁוֹמַעַת עֲגוּרִים

.

עדנה גורני היא דוקטור לאקולוגיה, משוררת וסופרת. ספר השירים פרי עטה "גרר ועילוי" ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2014. ספרה "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרדס) זכה בפרס גולדברג לספר ביכורים לשנת 2020. קובץ שיריה "אמא" זכה בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021. רשימה ושירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך מיום 12.5.22 ו־23.6.22. הרשימות שכאן – מתוך הספר "כמעט כרגיל" שעתיד לראות אור בסדרת "כבר", מוסד ביאליק.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קומיקס | תשובה חתולית טיפוסית

אילנה זפרן מספרת על החיות המדברות בסיפוריה ומגיעה למסקנה בלתי נמנעת

אילנה זפרן, מתוך "חיות או לא להיות"

.

חיות או לא להיות

מאת אילנה זפרן

.

.

אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רישומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב. ספר הילדים ״נמוכונות״ שאותו כתבה ואיירה ראה אור לאחרונהבהוצאת טל-מאי. רצועות קומיקס פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 61, 76 ו־93.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חתול הכיסופים

"אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, על דרכו האגבית, המשועממת כמעט, להשליט את מרותו שאינה יודעת סייג. האמת היא שהחתול הזה פשוט יהיר מכדי להתרברב במעמדו או בהישגיו". סיפור קצר מאת אמיר פלג

נעמי בריקמן, חתול עייף במיוחד (פרט), מונוטייפ, 27X23 ס"מ, 2010

.

יוז'יק

אמיר פלג

.

1.

ככל הנראה וו המתכת שניסוט בנקישה שחק והגדיל במשך הזמן את החור הקבוע במשקוף שקולט אותו, ייתכן גם שהצירים עקומים, או רופפים, ומכל מקום די במשב קל בלבד, בלתי מורגש לחלוטין, כדי שהדלת הנעולה תנוע במקומה ותנקוש בלי הרף, כאילו מעצמה.

אני יושב על קצה המיטה, לפניי דלת החדר פתוחה לרווחה, וקצת מעבר לה, בפתח המבואה, נסתרת מעיניי דלת הכניסה לדירה. הרגעים שחלפו מאז נקשה בפעם האחרונה מתארכים עכשיו כל כך, עד שאני מתפתה להתמתח לימיני, לחזור ולוודא שהדלת עודנה עומדת סגורה. ואולם בטרם אספיק להטות את גופי, תשוב ותלפות אותי אותה נאקת סבל מרה: מעט מאחוריי, מתחת לחלון המוגף, שוכבת אמי הגוססת, זה עתה חזרה ונרדמה; רחש הרדיו וזמזום התאורה העמומה מכאן, ומשקל גופי על המזרן מכאן, מחזיקים את שנתה כנראה בשיווי משקל. איני מזיז איבר אפוא, אלא עוצם את עיניי בלבד: לפניי, מעבר לחדר, מעבר למבואת הכניסה, בתוך חדר האורחים החשוך, השרוי בדממה גמורה – מן הסתם אפשר היה לשמוע משם את הזעיר מכול, את החרישי מכול, אפשר היה, אילולא אותה דממה אטומה עצמה, הניזונה מכל מה שרוחש חיים סביבה – שם, על השטיח הקטן, רובץ לו יוז'יק: די לו במשב קל בלבד, בלתי מורגש לחלוטין, וכבר זוקף הוא את אוזניו.

אם אתמהמה עוד רגע בטרם אפקח את עיניי, אם אניח להמתנה לאותה נקישה מתאחרת לחזור ולהפיל תנומה על חושיי, מיד יופיע יוז'יק ויקפוץ לאמי על בטנה: רק עליה, כמדומה, הוא מסוגל לישון שינה של ממש. ואולם כיוון שהמחלה התפשטה כבר בכל איבריה כמעט, הרי כל תנועה קלה – שלא לומר לחיצות כפותיו של חתול המיטיב את רבצו – מסיבה לה כאב כזה, שלא פעם אני נאלץ להתאמץ ממש כדי להתנער מן המחשבה שאולי היא בכל זאת קצת מגזימה.

ואף על פי כן אני מוכרח, לכל הפחות, לאפשר ליוז'יק תנועה חופשית בדירה, אחרת הוא יתחיל ליילל, ואל היללה הזו תחבור מיד גם אמי בקול קינה נורא. שעל כן למעט דלת הכניסה, עומדות פתוחות דלתות הדירה כולן. מפעם לפעם מתנער יוז'יק מרבצו וחוצה את המסדרון בכיוון המטבח; בדרכו חזרה הוא עוצר רגע ומשתהה על סיפו של החדר: נועץ בי מבט אדיש והופך את פניו, מחכך את ראשו כנגד המשקוף, ופונה בחזרה אל חדר האורחים. אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, על דרכו האגבית, המשועממת כמעט, להשליט את מרותו שאינה יודעת סייג. האמת היא שהחתול הזה פשוט יהיר מכדי להתרברב במעמדו או בהישגיו; ובעצם גם יוז'יק, כמוהו כיתר בני מינו, אינו אלא ענוותן ממש: עושה את הכרתו בערך עצמו לחידה אפופת סוד כל כך, עד שנדמה כי רק הוא לבדו ניצב איתן כנגד כוח הפיתוי של מקסמיו.

.

2.

מתוך שנתה הטרופה שבה אמי וממלמלת את שמו של משוש חייה, שנעשה לאויבה המר. קודם התחננה שאסלקו, עכשיו שוב מייחלת לשובו. דומה כי טינתה רק גדלה בכל פעם שאני מגרשו מעליה, ובכל פעם ששב יוז'יק וקופץ על בטנה מעמיקים מכאוביה את טינתה עוד ועוד.

אני שומר על מיטת אמי אפוא, איני מצפה להכרת טובה, כמובן, שעל כן אין לי אלא להמשיך ולהזין את נחישותי בייסוריה. עד מתי אחזיק מעמד? הדעת נותנת כי לא אוכל להמשיך כך זמן רב, כבר עכשיו הצטמצמה הווייתי כל כך, עד ששוב איני יכול לחשוב בבהירות על דבר מחוץ למאבקי האבוד ביוז'יק. ואף על פי כן, דומה כי ככל שמותה הוודאי של אמי מתאחר, בכל זאת הולך כוחי וגדל. עד מתי תחזיק היא מעמד? הדעת נותנת כי לא הרבה, אך כל המצוי מחוץ לגסיסתה נראה לי ממשי פחות ופחות.

.

3.

ערב. יוז'יק מיילל, הגיעה שעת הטונה שלו. אמי פוקחת עיניים זרות, צופנות רעה; עם רדת החשכה עולה חום גופה ועינויי הזיה אוחזים בה ומסכסכים את שנתה. אני ממהר אל המטבח אבל יוז'יק משיג אותי, הוא מתפתל בין רגליי, דוחק בי ומכשיל את צעדיי. אני שולף את קופסת הטונה מן המזווה והיללות נעשות עמוקות יותר, מקוטעות ונמרצות יותר.  – מים! אפשר מים? – זועקת אמי בגרון ניחר –  חייבת מים… מים קרים… – היא מייבבת חסרת נחמה כמו ילדה עזובה, ובכייה הגואה שוטף וממרק את קולה. אני פותח את קופסת הטונה, יוז'יק אינו יודע את נפשו. יללותיו המיוסרות משתברות אל תוך בכייה של אמי במזמור בלול ייאוש וחמדה. אני ממהר ונותן לו את הטונה וקוטע את שירת הצמד הנוראה; אני לוקח את בקבוק המים מן המקרר ופונה בחזרה אל החדר. ואולם בטרם אצא מן המטבח אני מוכרח לחטוף עוד מבט קצר בבעל החיים הזה – איך הוא זולל את המנה בעונג שאינו יודע שובעה. זעקת עלבון מרה נדחקת חיש ועוקרת את מבטי מן החיה העלובה.

.

4.

כשאני מתיישב לצידה היא שוב שקטה; עיניה עצומות; אני מקרב את הכוס אל שפתיה, אך היא מעווה את פיה בסלידה; אני מרחיק מעט את הכוס ותוחב קשית אל בין שפתותיה – היא מתחילה לשתות. גרונה, שנצפד ונתדלדל כל כך, נרשת ערוצים דקים המפכים בעוז בזמן שהיא יונקת את הנוזל בבהילות, בחמדה נואשת, ואילו כפות ידיה הגרומות נכרכות סביב ידי האוחזת בכוס ומתנועעות על גביה כשני עכבישים – לוחצות ומרפות בתנועות יניקה, כפי שנוהג יוז'יק להתנהל עם כפותיו על בטנה. כעבור רגע היא נאנחת ומושכת את ראשה לאחור. – זה טוב, כן, זה טוב… – היא ממלמלת בסיפוק כמעט, וממלטת יפחה רפה – לישון, רוצה לישון… למה לא נותנים לישון… – אני מרחיק לאט את הכוס מפיה, אבל אצבעות ידיה השלדיות המגוידות ממשיכות לאחוז בידי ולעסותה. אני מושיט את ידי השנייה ומלטף את צמד העכבישים העלובים האלה, המתבוססים בלא תוחלת בתאוותם הטמומה.

נשמע קול מצריד, קטוע, דומה יותר לקרקור של צפרדע מאשר ליללה; אני הופך את פניי: יוז'יק עומד על מפתן הדלת, עיניו נעוצות בי. אמי אינה נלאית מלהלל את החתול הזה על דברנותו, על שלל הקולות שהוא יודע להפיק מגרונו, ואולם את צליל המיאוס המיוחד הזה נוהג יוז'יק להשמיע רק כתגובה לאיזה חיזור עיקש, ולאחר שהיה אילם שעה ארוכה. יוז'יק – אני לוחש, אך הוא בוהה בי בשתיקה. יוז'יק – אני חוזר פעם נוספת. אין תגובה. יוזי'ק – אני לוחש בתחינה כמעט, ואמנם הפעם הוא מנופף קלות בזנבו, כפי שיעשה לא פעם אם למראה גרגרנותו המתוקה יקראו בשמו פתאום, והוא עודנו שקוע כולו בזלילה.

אני מחזיר את מבטי אל אמי, שנסוגה בינתיים בחזרה אל שנתה הרופפת, שניכרים בה לאות ורפיון אך לא הקלה. חרחור עמוק מחריד את חזה, עיניה נפקחות אך לרגע ומיד נעצמות. עווית של תמיהה, או של חדווה סתומה, חולפת בזוויות עיניה ומרעידה את קצות שפתיה, כמקבילה פני זיכרון רחוק או שכחה קרובה.

.

5.

יוז'יק נכרך סביבי; הוא מתפתל בשמיניות בין רגליי – מחכך ראשו כנגד האחת ומתלפף בזנבו סביב האחרת; עיניו מצטמצמות כדי סדק צר ולחלוחי, ולחייו הגרויות נגרדות־נקלפות מעל הלסתות הוורודות, המהודקות בחוזקה; מין רטט עמום פועם באיבריו, ואי שם, בעומק גרגורי העונג המרעידים את גופו, ניעורה כמדומה גם איזו אי־נחת, איזו בהלה לנוכח רעב אחר המתגנב בחשאי אל בשרו. הוא נושך נשיכה רפה ברגלי, הופך את פניו ומתיישב בגבו אליי. אני מושיט את ידי ללטפו, אך הוא הודפה בראשו ואצבעותיי נחשקות לטבעת סביבו; הוא משרבב פנימה את ראשו עד קצה צווארו המתעגל כלפי מעלה, ומושכו לאחור, חוזר ותוחבו, ושב ומחלצו; כך זה חוזר פעמים מספר, ודומה כי ככל שמתהדקת הטבעת סביב ראשו וגרגוריו מעמיקים, כן הולך אותו רעב סתום וממלא את נפשו.

אמי אינה נלאית מלהלל את החתול הזה, שכל הווייתו הומה כיסופים אין־קץ ואף על פי כן אינו יודע לאהוב. בלב נכמר היא מהללת אותו, על כך שדווקא בשל כיסופיו הנואשים לעולם לא יוכל הוא לאהוב – אלא מתוך ריחוק וזרות. לבסוף נושך יוז'יק נשיכה רפה את ידי, אני מושיט את גב כף ידי השנייה ומניחה ברכות על לחיו; הוא מתחכך בה נוגע־לא־נוגע מלוא גופו המתעגל, מתיישב על מקומו, זוקף את ראשו ומלקק פעם ועוד פעם את צווארו המתארך. מבטו נפנה אל בטנה של אמי ואיבריו נדרכים לקראת זינוק; אני פושט את זרועי לחסום את דרכו וגופו מתרפה באחת. הוא הופך את פניו, ובצעד קליל ושאנן, יוצא מן החדר.

.

6.

לילה. נשימותיה הכבדות של אמי מכאן, ואוזניו הכרויות האורבות של יוז'יק מכאן, מחזיקים את ערותי כנראה בשיווי משקל. הבטן הכבדה עולה ויורדת. הדלת נוקשת פעם ועוד פעם, וחדלה. אני עוצם את עיניי: לפניי, מעבר לדלת החדר, מעבר למבואת הכניסה, בתוך חדר האורחים החשוך, השרוי בדממה גמורה – מן הסתם אפשר היה לשמוע משם את החרישי מכול, את הזעיר מכול, אפשר היה אילולא אותה דממה אטומה עצמה, הניזונה מכל מה שרוחש חיים סביבה – שם, על השטיח הקטן, רובץ לו יוז'יק: די לו בהרף עין בטל, בלתי מורגש כמעט, וכבר מתעטף הוא בשינה. הדלת נוקשת פעם ועוד פעם, וחדלה. אמי אינה נלאית מלהלל את יוז'יק שלה, המוציא את כל ימיו בשינה ואף על פי כן לעולם ממתין לשוב ולעלות על משכבה.

.

אמיר פלג, מתגורר בתל אביב, מורה לספרות בתיכון. לאחרונה ראה אור בהוצאת פרדס תרגום שלו ושל מימון קרל מאור לנובלה "לנץ" מאת גאורג ביכנר.

.

 » במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מי הרעיל את עץ השקמה?", סיפור מאת גולי דולב־השילוני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | כל השט בשניים בשקט

לקט שירי בעלי חיים מגיליונות המוסך, מאת שחר מריו מרדכי, שי שניידר־אֵילת, משה דביר, הדר לוטן וצוריאל אסף

יונתן הירשפלד, הדגים המאושרים (פרט), דיפטיך, שמן ועיפרון על נייר, 80X60 ס"מ, 2022

.

שיעור טבע / שחר מריו מרדכי

שָׁעָה לִפְנֵי הַשֶּׁלֶג קָפָאנוּ
עַל עָמְדֵנוּ, הַצְּבִי וַאֲנִי.
כְּלוּאִים זֶה בְּשִׁבְיוֹ שֶׁל זֶה.
דָּרוּךְ לְהִמָּלֵט, בְּכָל זֹאת הִשְׁתָּהַה לְמַעֲנִי
לוֹטֵשׁ עַד קְצֵה יְכָלְתּוֹ אֶת חוּשָׁיו,
שֶׁאֶרְאֶה: אִם חַיָּיו יְקָרִים לוֹ כָּל כָּךְ
יְקָרִים לִי חַיָּי מֵעַכְשָׁו.

.

 14 במרס 2017 (סופת שלג בבולטימור)

.

שחר מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, ״עבור את הלילה בלוע האש״, ראה אור השנה בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים ״תולדות העתיד״ (אבן חושן, 2010), ״מי בעניין שלנו״ (עם עובד, 2013) ו״תפוס מקום לגשם״ (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק״ל. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך.

.

.

שני דגים / שי שניידר־אֵילת

הֵם קְשׁוּרִים בַּמְּכוֹנִית הַחַמָּה עַל בִּרְכֵּי הַיַּלְדָּה בְּתוֹךְ שַׂקִּית
שֶׁל מַיִם מְתוּקִים: שְׁנֵי כִּתְמֵי זָהָב מְרַצְּדִים, נוֹשְׁמִים בְּעַד חֲתָךְ,
בַּמַּרְאָה הַמַּבִּיטָה לְאָחוֹר. רַחַשׁ גַּלְגַּלִּים, הַחַיִּים הָעֲדִינִים הָאֵלּוּ
עַכְשָׁו הֵם שֶׁלָּנוּ, נָתַנּוּ לָהֶם שֵׁמוֹת, כְּשֶׁנַּגִּיעַ נִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּסָּלוֹן
וְנַבִּיט וְנַבִּיט בָּהֶם, שׂוֹחִים בַּצִּנְצֶנֶת סְבִיב אַצָּה מְדֻמָּה, וְתָמִיד
תִּהְיֶה בֵּינֵינוּ זְכוּכִית. פַּעַם (הָיִיתִי עַצְמִי יָלְדָּה), הִתְנַפֵּץ אַקְוַרְיוּם
בְּפָנַי מֵרֹב שֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי בַּדָּגִים. אוּלַי מָשַׁכְתִּי בּוֹ מִבְּלִי דַּעַת. אֲנִי
זוֹכֶרֶת אוֹתָם, מְפַרְפְּרִים בְּעַד הַדָּם, חוֹבְטִים בָּרִצְפָּה וְאֶת אָבִי.
וְאַחַר־כָּךְ הַהַרְדָּמָה הַכְּלָלִית, עַפְעַף תָּפוּר וּלְחִישָׁה (שַׂק הַדְּמָעוֹת
נִצַּל). דָּגִים אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲצֹם אֶת עֵינֵיהֶם. הֵן פְּעוּרוֹת תָּמִיד
אֶל הַמַּיִם שֶׁלִּפְנֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים וּמְבַקְּשִׁים דְּבַר מָה שֶׁיָּבוֹא
וְיַעֲמֹד בֵּינֵינוּ וּבֵין הַיֹּפִי, כִּי מָה יִהְיֶה עָלֵינוּ אִם יִתְהַפֵּךְ לְפֶתַע
עַל צִדּוֹ, כָּל הַשָּׁט בִּשְׁנַיִם בְּשֶׁקֶט, כָּל מָה שֶׁקָּשַׁרְנוּ, שֶׁשָּׁפַכְנוּ
(שֶׁאָמַרְנוּ: שֶׁלָּנוּ) שֶׁהֵבֵאנוּ הַבַּיְתָה, שֶׁנָּתַנּוּ לוֹ שֵׁם.

.

שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה האחרון עד כה, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן", ראה אור ב־2021 בסדרת "כבר" בהוצאת מוסד ביאליק. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. זוכת פרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה 2019. שירים וטקסטים קצרים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 70 ו־95 של המוסך.

.

עדר / משה דביר

בְּאַמְבַּט קֵרוּר בַּסּוּפֶּר

פָּרוּס עֵדֶר בָּקָר לִנְתָחִים, כְּרוּכִים

בְּנַיְלוֹן נִצְמָד.

מַדְבֵּקוֹת מְשַׁיְּכוֹת פֶּלֶג גּוּף

לְנֵתַח דּוֹמֵם.

.

כָּתֵף שְׁמוּטָה עַל צְלָעוֹת

וְלָשׁוֹן חֲרוּצָה בִּמְלוֹאָהּ

מִפֶּה, שֶׁלִּחֵךְ מִסְפּוֹא, אוֹ

גָּעָה.

.

זָקֵן

שֶׁהֶעֱלָה גּוּשׁ בְּיָדוֹ

מִתְקַשֶּׁה לִקְרֹא בַּפְּרָטִים,

אֵיךְ יִשְׁמַע אֶת גְּעִיַּת הַבְּעָתָה

כְּשֶׁמְּבַתֵּר לַהַב

קָנֶה וּוֶשֶׁט.

.

משה דביר מתגורר בירושלים, חבר בוועד עמותת מקום לשירה. שיריו פורסמו בגיליונות הליקון ועתון 77.

.

.

צבוע / הדר לוטן

יֵשׁ לוֹ רַק פַּרְצוּף אֶחָד

וְהוּא נִתְחָב וּמוֹשֵׁךְ בְּפִטְמוֹת אִמּוֹ

וְנוֹשֵׁךְ קַלּוֹת אֶת אֶחָיו בְּמִשְׂחָק

וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי רִבּוּי פָּנֵינוּ

וּבְסִנְווּרֵי הַכְּבִישׁ נִלְכָּד

.

אָנוּ מוֹחֲקִים לְאַט אֶת תָּוֵי פַּרְצוּפוֹ הָאֶחָד.

הוּא סוֹמֵר רַעֲמָתוֹ, לְהֵרָאוֹת גָּדוֹל מִן הַשִּׁכְחָה

.

לִסְתּוֹ חֲזָקָה, עֵינָיו כֵּהוֹת וַעֲמֻקּוֹת, אוֹהֲבוֹת

אֶת עֶצֶם הַלַּיְלָה.

צוֹדְקִים הַמַּאֲמִינִים בְּמַבָּטוֹ הַמְּהַפְּנֵט, צוֹדְקִים

הַמַּאֲמִינִים בִּסְגֻלּוֹתָיו הַמְּרַפְּאוֹת:

.

אֵיבָרָיו הַשְּׁלֵמִים אֲחוּזִים כִּקְמֵעוֹת

בְּלִבּוֹ הַחַי.

.

הדר לוטן היא אמנית יוצרת בתחומי הציור, האיור וההדפס, ומלווה אנשים עם צרכים מיוחדים בשיקום ובהדרכת אמנות משקמת. ספר שיריה השני, "נראה אותך חוצה את זה בחיים", יצא לאור בשנה שעברה (אפיק והליקון). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך, בין היתר בגיליון 60 ובגיליון מיום 8.7.21.

.

.

 * / צוריאל אסף

"מקום יפה מכאן? איפה?"
(ישראל אלירז)

.

בְּתוֹךְ צוּפִיּוּתוֹ לָכוּד

יוֹנֵק הַדְּבַשׁ הַמְּמַהֵר

יוֹדֵעַ סוֹד הֱיוֹת

בִּתְנוּפַת הָעַכְשָׁו

חוֹרֵךְ בָּאֲוִיר שְׁבִילִים

שֶׁהָעַיִן אֵינָהּ מַצְלִיחָה לְהַדְבִּיק

תּוֹזֵז מִסְתַּר הָעַלְוָה אֵיכוּיוֹת

טַל מוּפָז

מְטַלְטֵל בְּשִׁדְרָתִי מֵעֵין

בְּלִימַת רַכֶּבֶת בִּמְסוֹף

הַיַּעַד הָאַחֲרוֹן

קוֹרַעַת אֵדֵי קֶשֶׁב

וּמֵאֵיזֶה עֹמֶק נִשְׁקָף

יְסוֹד אֵלֵמֶנְטָרִי רוֹחֵץ

בְּעֵירֹם הַדְּבָרִים

.

צוריאל אסף, יוצר ומחנך, תושב אשחר בגליל, בעל תואר שני בפילוסופיה יהודית מאוניברסיטת בר־אילן. זכה בפרס כליל לאקו־פואטיקה 2019 על ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם" (הקיבוץ המאוחד, 2020), וזכה במקום הראשון בתחרות הכתיבה הארצית "מילה במקום" מטעם הליקון לשנת 2021. שירים פרי עטו פרסמו בגיליון 95 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יעל סטטמן, ריטה קוגן ואורית נוימאיר פוטשניק

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך