.
מאת דפנה לוי
.
אל תוך חייה של אישה השרויה באבל כבד נכנס, באופן לגמרי בלתי צפוי, כלב. היא לא ממש יודעת מה לעשות בו, משום שהנוכחות שלו פורעת את השגרה שלה, מאיימת על ביתה, מעוררת בה מחשבות ורגשות שלא הכירה. אבל היא נאחזת בכלב, ובתוך מערכת היחסים הנובטת ביניהם, אט־אט היא משתנה. התקציר הזה מתאים לשני ספרים קצרים ועזי מבע שראו אור לאחרונה: הכלבה מאת פילאר קינטנה ו־The Friend מאת סיגריד נוּנֶז (שטרם תורגם). אלא שבין שתי הנשים, שני הכלבים ושני הסיפורים מפרידים כשלושת אלפים קילומטרים, ויחסי האדם־חיה המוצגים בהם כאילו נלקחו מעולמות שונים.
גיבורת הכלבה היא דמריס, אישה שחורה החיה בקהילה כפרית בקולומביה, על המצוקים המוקפים בג׳ונגל, לא רחוק משפת האוקיינוס השקט. הטבע שסביבה מרהיב אבל תוקפני, פראי ומשחר לטרף, וכמוהו גם בני האדם, שעיניים פולקלוריסטיות מדגישות את גופיהם השריריים ואת שמחת החיים שלהם, אבל במבט מקרוב, העוני, ההזנחה וקשיי ההישרדות מלווים בגילויי אכזריות שהיא ברובה עניינית ולא סנטימנטלית. צבע העור של דמריס והעובדה שהיא אינה מצליחה להרות וללדת מציבים אותה בתחתית הסולם החברתי, כך שכשהיא מאמצת גורת כלבים זעירה שמצאה אחת משכנותיה, דואגת לה ואף מוצאת חום ושמחה בקשר עם הכלבה, בעיני קרוביה ושכניה היא נראית עלובה עוד יותר ומעוררת רחמים.
דמריס ובעלה רוחליו מתגוררים בבית שנטשה המשפחה העשירה (או הפחות ענייה) בכפר אחרי שבנם טבע באוקיינוס. הבית מוזנח מאוד, וקרבתו אל הג׳ונגל מצריכה תחזוקה שוטפת, שעיקרה התגוננות מפני חיות טרף שעלולות לחצות את הגבול. לשם כך יש לרוחליו ודמריס כלבים, כלבי שמירה שהיחס אליהם אינסטרומנטלי בלבד, ולעתים גם פחות מזה, שכן רוחליו נוטה להתפרצויות אלימות, בעיקר כלפיהם. הכלבה החדשה אמורה הייתה להצטרף אליהם, אלא שמרגע שדמריס מצמידה אותה לחזה ומריחה ממנה את ריח החלב, היא אינה מסוגלת שוב לראות בה יצור המשתייך לקטגוריה שונה לגמרי ממנה – היא מפנקת אותה, חרדה לה, גאה בה, זקוקה לה רגשית ובהמשך גם כועסת על הכלבה כשזו יוצאת לתור בעצמה את הג׳ונגל, מקנאה בה משום שהיא הרה וממליטה גורים, ומגלה בתוך עצמה דחפים חייתיים עזים, הסודקים לגמרי את התמונה הראשונית המניחה כי בני האדם עליונים על בעלי החיים, ומביטים בטבע מבחוץ, כאילו אינם חלק ממנו.
הקהילה המתוארת בהכלבה היא קהילה שכאילו נשכחה לחלוטין, אפילו מממשלת קולומביה. אין באזור תשתיות מינימליות כמו מים זורמים, שירותי בריאות או בתי ספר סבירים, מרבית התושבים חסרי השכלה, ומאחר שמדובר במקום גשום במיוחד שאין בו דרכים סלולות, המעבר ממקום למקום קשה ומצריך לעיתים חתירה מאומצת, ואחריה הליכה וטיפוס על סלעים חלקלקים, עם המשוט על הכתפיים. הקרבה הגדולה לטבע רחוקה מלהיות אידילית. לכאורה בני האדם שולטים בטבע – הם כורתים עצים, הם יוצאים לדיג, בעבר אפילו כרו זהב – אבל בפועל הם בני ערובה שלו. באפלה שבין העצים הגבוהים צומחים קוצים המאיימים לשסף את כפות הרגליים, הגשמים יוצרים מפולות אדמה ושיטפונות הסוחפים את כל מה שנקרה בדרכים, נחשים ארסיים זוחלים על הקרקע, את הבתים העשויים מעץ מכרסמים טרמיטים, וכדי להתרחק מגבולות הבתים מוכרחים להצטייד במצ׳טה, שבלעדיה הסיכוי לחזור קטן מאוד.
במקום כזה המושג "חיית מחמד" לא קיים. בני האדם אמנם מוקפים בבעלי חיים אבל איש אינו מעלה בדעתו לייחס לאלה תודעה, רגשות או רצונות. כשדמריס מאמצת את הגורה היא חוצה את הגבול הזה, והמעשה שלה הוא זר ומוזר בעיני הסביבה. היא מתנהלת מול הכלבה כמו אם מול תינוקהּ: היא נהנית מן התלות וההערצה שהכלבה מרעיפה עליה, היא עוקבת בהתפעלות אחר התפתחותה, והיא חווה שבר של ממש כשזו יוצאת לעצמאות. ומאחר שהעצמאות הזו יצרית מאוד ומתרחשת באותו מקום אפל ומסוכן שלדמריס אין גישה אליו – היא גם מעוררת בה זעם ותחושת בגידה. דמריס, כמובן, אינה מודעת לכל זה, ודבר מכלי הניתוח והפיצוח הזמינים לאישה עירונית משכילה – כמו גיבורת The Friend למשל – אינו עומד לרשותה. אין לה עם מי לדבר על כך וברור שאינה יכולה ללכת לטיפול, ובליל הרגשות העזים כל כך מוביל אותה בהכרח לצעד קיצוני באכזריותו.
דווקא במנהטן, מקום שבו הטבע מרוסן, מגודר ומתויג, מזומנים לכלב, כלבהּ של המספרת ב־The Friend, חיים נוחים פי כמה, ואף שגם שם נשמעות מצד הסביבה הערות שחלקן לעגניות ואפילו ארסיות, מרבית השכנים, החברים, עוברי האורח מתפעלים מיופיו של הכלב, שקרוי בצדק, כנראה, אפולו.
את אפולו קיבלה המספרת בירושה. חבר קרוב, סופר ידוע ומרצה לספרות התאבד, ואשתו, "אישה מס׳ 3", מצלצלת אל המספרת ומבשרת לה שהמנוח ביקש למסור לה את הכלב, כלב שהוא עצמו מצא זנוח בפארק שנים קודם לכן, והאלמנה מיהרה כעת לשגר למכלאה. את העניינים מסבכות מאוד העובדות שהמספרת חסרת השם (לאף אחת מהדמויות בספר, חוץ מהכלב, אין שם) מעדיפה חתולים ומעולם לא גידלה כלב, ושאפולו הוא כלב דני ענק, שנוכחותו בדירה הניו יורקית הזעירה שלה מורגשת היטב.
מערכת היחסים בין הכלב לאישה מתוארת כמובן בצבעים הרבה פחות דרמטיים מאלה ששימשו את קינטנה בסיפור הקולומביאני. בניו יורק, אחרי הכול, אישה המוליכה כלב לטיול, גם אם הוא עצום בגודלו ומטיל גללי צואה בהתאם, אינה מושכת תשומת לב רבה. דווקא בעיר, שכבר ריסנה את הטבע ומיגנה את עצמה מפניו עד שהיא כמעט אינה זוכרת את קיומו, החיה זוכה לתנאי חיים נוחים בהרבה. פה ושם יש אמנם מי ששואלים את האישה אם אפולו הוא המאהב שלה, אבל זה לא הסיפור שנונז מנסה לספר. היא עוקבת אחר התהליך הרגשי העובר על המספרת, המתאוששת מן ההלם של אובדן החבר האנושי באמצעות התקרבות שכולה חמלה והזדהות לחבר אחר, כלבי. אגב, ה־friend שבכותרת מתייחס לזה וגם לזה, וגם למספרת עצמה, שהייתה קרובה במיוחד לגבר שהתאבד, והנשים הרבות מאוד בחייו מתקשות להאמין שהייתה חברה ולא מאהבת שלו.
אפולו הוא כלב מבוגר, הוא שוקל תשעים קילו, סובל מדלקת פרקים ואינו אנרגטי במיוחד. המספרת, שגם היא כותבת ומלמדת כתיבה באוניברסיטה, משוכנעת שהוא שבור לב בעקבות מות בעליו. מאחר שחייה מתנהלים בתוך המילייה הספרותי של ניו יורק, היא גודשת את הסיפור בדיונים על יחסי בעלי חיים ובני אדם כפי שאלה משתקפים בספרות ובשאלות כמו "האם הקריאה מלמדת אותנו אמפתיה?" ו"האם הכתיבה מחדדת את יכולת הראייה שלנו?". את היכולת שלה לגלות אמפתיה לכלב הממלא את דירתה היא שואבת מספרים, ספרים על כלבים שברובם, כמובן, גורלם של אלה אינו סימפטי, בלשון המעטה. "הם לא בוכים", היא אומרת, "אבל הם יכולים להיות מדוכאים וגם להתפרק לרסיסים, והלב שלהם עלול להישבר". ההתקרבות שלה אל אפולו איטית אבל מושלמת: היא משייפת את ציפורניו, מניחה לו לישון במיטתה וכדי להרגיע אותו היא קוראת באוזניו את מכתבים למשורר צעיר של ריינר מריה רילקה. וכשלבעל הדירה, האוסר החזקת בעלי חיים בנכס, נודע על קיומו של אפולו והוא מאיים לפנות אותה, היא כבר אינה מסוגלת אפילו להעלות בדעתה להיפרד ממנו – "אנחנו שתי בדידויות שמגינות ומנחמות זו את זו", היא מצטטת את רילקה.
שני הספרים מציגים תפיסות הפוכות של יחסי אדם־חיה־טבע, ומעניין במיוחד לראות שאלה מנוגדות לרוח הרומנטית ואולי גם הספוגה אשמה שמרחפת מעל סיפורים רבים בתקופה של חשבון נפש על נזקי האדם לסביבה. לעומת סצנת מותה האכזרי של הכלבה, שנדמית אקראית אף שעל פי נקבעה מראש על פי חוקי הג׳ונגל שהאדם הוא חלק מטורפיו, תיאור מותו של אפולו עדין, רגיש וכמעט מיסטי, אף שהוא מתרחש בעיר סואנת, מנוכרת, שבעל החיים משתלב בה רק אחרי שסורס ואולף. לשתי הנשים ניתנת הזדמנות לגאולה, אך גם זו דורשת מבט הפוך: האחת נדרשת להתרחק מן הטבע ומאכזריותו הדבקה גם בה, והאחרת נדרשת למצוא את אותם שרידי טבע זעירים בסביבתה ולהתנחם בהם.
.
דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, בעלת הפודקאסט "על החיים ועל המוות", חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ וחברת מערכת המוסך.
.
פילאר קינטנה, "הכלבה", חרגול, 2022. מספרדית: מיכל שליו.
Sigrid Nunez, The Friend, Riverhead Books, 2019.
.
 |
 |
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
