.
"רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם": קריאה בספר "הנשמה שיש לחומרים", מבחר כתבים מאת דבורה פוגל
מאיה ויינברג
.
הקוראת הישראלית זוכה לאחרונה להיכרות עם שירתה של המשוררת היידית דבורה פוגל, הודות למהדורה דו־לשונית מקיפה למדי של מבחר מכתביה, שראתה אור בהוצאת עירובין, בתרגומה היפה של יעל לוי. פוגל נספתה בגטו לבוב בדמי ימיה, לפני שמונים שנה בדיוק, אולם שירתה הפוסט־מודרנית עומדת רעננה, ייחודית מאוד ולכן רלוונטית ביותר גם כיום, ומצדיקה גם קריאה, גם מחשבה, גם דיון.
חומרים גופא הם חומרי הגלם בשירתה של דבורה פוגל. עופרת, חרסינה, פח וזכוכית אבל גם נייר, חלב, קטיפה או הַשִּׂמְלָה הַנֻּקְשָׁה מִן הַחֹמֶר הַשָּׁחֹר. לפעמים רק גוש אפור אבל לעיתים גם פִּרְחֵי צִבְעוֹנִי מִזְּכוּכִית בְּצָהֹב, או בשיר אחר – פִּרְחֵי דַּלְיָה פּוֹרְחִים בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. החומרים מביאים עימם צורות וצבעים ייחודיים לנקודת מבטה של המשוררת, כך למשל עִנְבָּר צָהֹב הוּא דִּמְעָה שֶׁל עֵץ/ שֶׁמְּבַכָּה עַל חִפּוּשִׁית זָהָב, או – וּבֵין עָלִים חַמִּים בְּצֶבַע בְּרוֹנְזָה/ תּוֹלֶה מַדְלִיק־הַפָּנָסִים פֵּרוֹת זְכוּכִית:/ תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים וְאֵלִיפְּסַת־לִימוֹן מָאֳרֶכֶת/ מִזְּכוּכִית רֵיחָנִית צִבְעוֹנִית. המשוררת מבחינה בין כחול־קובלט וכחול אולטרמרין ויש גם גוון ארגמן־קינמון וְהַזָּהָב חַם וְעָדִין/ אוֹ כְּמוֹ מֶרְחָק שֶׁל צָהֳרֵי הַיּוֹם. והצהוב; צהוב־חימר הוא צבעם של דברים אבודים – כמו "הצבע הצהוב־לימון של ויתורים קרים" (בלי ניקוד במקור). פוגל שולטת בארגז הכלים הפואטי הבנוי מחומרים שונים ונדמה שהיא מציירת שירה באמצעות העמדת הצורה והחומר לא פחות מבאמצעות המשפט והמילים. לעיתים אפילו שם השיר כשם תמונה המוצגת במוזיאון: טבע דומם עם בתים ופנסי רחוב. השירים עצמם בנויים מחומרים ברורים, מוגדרים היטב, קוביסטיים כמעט. כלומר השיר מורכב מסך חלקיו הנתונים והבלתי תלויים זה בזה. אימג'ים הנושאים דבר מה מופשט, טהור ואוניברסלי. שירים תיאוריים, כמעין התבוננות בציור ורישומו מחדש או העתקתו במילים.
מאידך, בתוך השיר הצבעים נמזגים אל החומר ומקבלים טעם וריח ומרקם ולפעמים תחושה במעין סינסתזיה מסחררת, ייחודית, כמעט אידיוסינקרטית. כך בשיר פרחי הזכוכית: לְהָנִיחַ לְטִפּוֹת מִן הַיָּרֵחַ הַכָּחֹל לִנְזֹל/ לְתוֹךְ עַצְמֵךְ./ הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה. החיבור החדש בין החומרים יוצר ביטוי פואטי רענן הרוקם תחושה חדשה בלב הקוראת. למשל הביטוי פרחי זכוכית. יופיים המיידי וקצר המועד של הפרחים מצריך משנה זהירות בשל הזכוכית, פן תישבר. אבל בה במידה הוא מקבל גם השתקפות חדשה, הזדהרות לצד קורטוב של סכנה או קיפאון.
דוגמה נוספת לערבוב החושי מובאת יפה בציטוט מתוך השיר "מוכר התפוזים":
.
קָרָא בְּקוֹל וּמָכַר:
הַזְּכוּכִיּוּת הַמְּתוּקָה, הַמְּלֵאוּת הַכַּדּוּרִית.
עַד שֶׁיָּכוֹל הָיָה רַק לְחַיֵּךְ חֲסַר אוֹנִים:
אֶל תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים כְּמֹו הֶחָלָל הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל מִפְגָּשִׁים אַקְרָאִיִּים,
אֶל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר קָנוּ מִמֶּנּוּ
כַּדּוּרִים אֲדֻמִּים שֶׁל חֲלָלִים צִבְעוֹנִיִּים.
.
וכך בשיר הבא כולו:
.
שמש באדום־דובדבן
אֶתְמוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֲדֹם־דֻּבְדְּבָן.
דֻּבְדְּבָן גָּדוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ
וְהָיָה לָהּ רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם,
רֵיחַ מַתַּכְתִּי צוֹרֵב.
בְּגַן הַדֻּבְדְּבָנִים הַלָּבָן שֶׁל הָעֶרֶב
בָּקַע דֻּבְדְּבַן הַשֶּׁמֶשׁ הָאָדֹם.
שָׁאַפְתִּי בָּשָׂר דָּבִיק
שֶׁל עֲרָבִים אֲבוּדִים וְיָמִים שֶׁכָּלוּ
כְּמוֹ מִדֻּבְדְּבַן שֶׁמֶשׁ גָּדוֹל
אֲשֶׁר מֵפִיץ אֶת הַנִּיחוֹחַ הַצּוֹרֵב
שֶׁל מַתָּכוֹת עֲיֵפוֹת בְּצָהֹב וַאֲדֹם־חֲלוּדָה.
.
האם יש נשמה לחומרים? צורה וצבע בוודאי יש. רגש ותחושה לחומרים בשירה של פוגל יש. אם יש חיים בחי והצומח הרי דברים חיים הם ובדבר החי יש נשמה. מכאן המרחק אל הדומם אינו רב, ובקלות נתן להאנישו ולהפיח גם בו חיים, גם כוונה, גם רצונות, גם נשמה. כך למשל נעשה להרים (דומם) הנעשים לפירות (צומח) ומשם לאנשים (חי). קל וחומר בדוממים אחרים כגון בובות ראווה דמויות אדם, הוא שם ספרה השני.
.
הרים ופירות
הָרִים הֵם פֵּרוֹת נְפוּחִים
עֲרוּכִים בְּצַלַּחַת שְׁטוּחָה
שֶׁל עֲרָפֶל אָפֹר.
לְעִתִּים הֵם שְׁזִיפִים מָאֳרָכִים
עֲשׂוּיִים כָּחֹל שָׁקוּף וְזוֹל:
פֵּרוֹת עִם בָּשָׂר מֵימִי שֶׁל גַּעֲגוּעַ:
בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּכוֹלִים עוֹד לְחַכּוֹת.
וְלִפְעָמִים הֵם תַּפּוּחֵי זְכוּכִית כְּבֵדִים וַאֲפֹרִים:
תַּפּוּחִים יְחִידִים שֶׁל סֵזָאן,
אֲנָשִׁים יְחִידִים בִּרְחוֹב רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי
שֶׁאֵינָם מְבַקְּשִׁים עוֹד דָּבָר.
.
למעלה מכך, בשירתה של פוגל הכיווניות יכולה גם להתהפך והנשמה מוזנת דווקא מן החומר הדומם אל האנושי:
אַתָּה עָצוּב כְּמוֹ רַפְסוֹדָה/ שָׁקֵט וְעָצוּב כְּמוֹ הָאשֶׁר (מתוך "שיר אהבה")
הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה (מתוך "פרחי זכוכית")
ולעיתים תנועת הנשמה והרגש זורמת הלוך וחזור וקשה לומר בבירור מי החומר ומי האנושי, שכן שניהם עומסי רגש ומזינים יפה זה את זה. כמעט בכל אחד מהשירים פוגל משתמשת בכל האלמנטים הללו גם יחד. פירוק התמונה לאובייקטים, תנועת החומר והרגש ביניהם – כל זאת באמצעות ערבוב תחושתי של צבע, טעם, מרקם ומצב נפשי.
.
לְשֵׁם מָה לָלֶכֶת אֶל מֶרְחַקָּיו הָעֲצוּבִים
שֶׁל הָרְחוֹב הַמְעֻגָּל
הֲלוֹא בְּכָל בַּיִת מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל
אֲשֶׁר יָכוֹל לִהְיוֹת.
….
הָעִיר הִיא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מַעְגָּל
הַמַּעְגָּל הוּא גּוּף עָיֵף
אֲשֶׁר וִתֵּר עַל צִפִּיָּה
לְאֶלֶף הַדְּבָרִים הַצִּבְעוֹנִיִּים
אֲשֶׁר צְרִיכִים הָיוּ לִקְרוֹת.
….
סִיר פַּח עָגֹל הוּא לְעִתִּים
עָצוּב כָּל כָּךְ, כְּמוֹ אָדָם מְשַׁעֲמֵם.
.
(מתוך המחזור "שירי צורות")
.
פוגל היא משוררת אורבנית מובהקת. גבולות תנועתה הפיזית והפואטית מצויים בעיקר בעיר. בשיריה מובאת חוויית העיר השלמה מתוך חלקיה: נורות החשמל, חלונות הראווה, בובות הראווה, הבתים, הרחובות, מעט השמיים המתאפשרים דרכם. היא מלינה על חדגוניותה של העיר, מלבניותה, ומשקפת בתוכה הלכי רוח של הגבלות, ציפייה לא ממומשת, העדר חיוּת. העיר היא נושא השיר, ולפעמים היא התפאורה הפואטית שעליה מורכבת תחושה, כך שמתוך חומרי העיר מתבהרת תחושת האנוש החי בתוכה:
.
לְיַד שַׁאנְז־אֵלִיזֶה זוֹרֵם הַסֵּן
הַסֵּן עֲשׂוּי פְּלָדָה גְּמִישָׁה
הַסֵּן הוּא כְּמוֹ הַטְּרָגִית שֶׁבַּהַכְרָעוֹת.
.
(מתוך "ספסלים בשאנז אליזה")
.
צבעי העיר הגדולה
הָעִיר הִיא שֶׁלֶט פַּח שָׁטוּחַ
עִם תַּפּוּזִים מְלָאכוּתִיִּים וְלִימוֹנֵי זְכוּכִית:
עִם פָּנָסִים צִבְעוֹנִיִּים מֵחַשְׁמַל וּזְכוּכִית.
הָאָדֹם־דֻּבְדְּבָן הוּא אָרֹךְ. הוּא נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּפִּיָּה
וּמִשְׁתַּחְרֵר בְּאַנְחַת הִתְלַקְּחוּת
שֶׁל לַהֶבֶת הַהַשְׁלָמָה הַצְּהֻבָּה־חִוֶּרֶת.
הָאָדֹם־תַּפּוּז הוּא כַּדּוּרִי וְעָמֹק:
מְנוֹרָה כְּרַסְתָּנִית שֶׁל מֶשֶׁךְ אֵינְסוֹפִי מָתוֹק
צִנְצֶנֶת זְכוּכִית עִם שָׁנִים אֲבוּדוֹת.
הַצָּהֹב־לִימוֹן הוּא הַצֶּבַע שֶׁל קְרִירוּת שְׁטוּחָה.
מְכַבֶּה מְנוֹרוֹת צִפִּיָּה סְגַלְגַלּוֹת מַחְנִיקוֹת
וּמְנוֹרוֹת עֲגֻלּוֹת שֶׁל אָבְדָנוֹת עֲכוּרִים
עִם שִׁמְשַׁת זְכוּכִית מַלְבְּנִית שֶׁל יָמִים אֲפֹרִים.
.
מאידך לעיתים העיר היא זירת ההתרחשויות הגדולות ביותר; הרגשות החזקים ביותר: אהבה, ציפייה, אכזבה עמוקה. בעיר יכול להלך אפילו אריה.
.
בִּרְחוֹבוֹת מַתֶּכֶת
מִסְתּוֹבֵב כָּעֵת אַרְיֵה יָחִיד:
שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה.
אַרְיֵה הַשֶּׁמֶשׁ הוּא
מַשָּׂא מָתוֹק
כְּמוֹ שְׁנֵי גְּבִיעֵי שָׁדַיִם עִם חָלָב לָבָן.
מַשָּׂא קָלִיל
כְּמוֹ זֵרֵי פְּרָחִים נוֹפְלִים מִסֵּפֶל פַּח לָבָן וּמְבֻשָּׂם.
לְשֵׁם מַה לְּבַקֵּשׁ
אַרְיֵה אַחֵר, בָּשָׂר וָדָם.
הַשֶּׁמֶשׁ הִיא אַרְיֵה. אַרְיֵה בּוֹעֵר. וּמִשְׂתָרֵךְ בָּרְחוֹבוֹת.
.
השירים בספר מאופיינים בחזרות צורניות, תוכניות, מטאפוריות, חזרות של מנייה (ראשון, שני, שלישי) וגם חזרות על מילים מסוימות (המילה שמש חוזרת עשרות פעמים בשירים, המילה רחוב חוזרת קרוב למאה פעם). הדבר דומה לצייר החוזר בגרסאות שונות על אותו הנושא, כניסיון לעבד או ללמוד אותו. בשירתה של פוגל החזרות משרתות נתיב סמוי של הקשרים, כמעין רצף תחושתי או תודעתי בין השירים ואפילו בין שלושת הספרים שלה. החזרות מעמידות את הקוראת מחדש, במקום ראשוני של תיאור או מטאפורה. אם בתפילה חזרות שכאלה עשויות ליצור תחושה של קינה או פיוט, הרי כאן יש בהן מעין הזרה; מחיקת הקודם וניסיון חדש לתפוס בתיאור הדבר.
פוגל, שחייתה בלבוב מנעוריה ועד מותה בגטו בשנת 1942, השתייכה לקהילה יהודית משכילה בעיר רב־תרבותית ורב־לשונית תוססת. טבעי להניח שהיא ינקה גם מן היהודי־מסורתי וגם מן האורבני האוניברסלי. פוגל כתבה גם בפולנית ובעברית. מסות קצרות שכתבה בעברית אף ראו אור בימי חייה. הבחירה של הנפש ביידיש כשפה ראשונית, שפת אם לכתיבת שירה, יוצרת חיבור מיידי לעולם היהודי. בחזרות התכופות על הביטוי "שבע שנים" – למשל בפתח השיר "הסתיו השמיני": שֶׁבַע שָׁנִים/ סָפַרְתִּי אֶת מַחְזוֹר הַסְּתָו. או בשיר "עייפות": שֶׁבַע שָׁנִים חָלְפוּ/ מֵאָז אֲנִי סוֹפֶרֶת שָׁנִים שֶׁאֵין בָּהֶן חֵפֶץ – קשה שלא להתרפק על חשיבותו המושרשת של המספר שבע ביהדות (שבעת ימי בריאה, מנורת שבעת הקנים, שנת השמיטה וכולי), ואולי זהו המקור שממנו נובעת הבחירה הפואטית דווקא בציון הזמן הזה.
במהדורה הדו־לשונית, הכוללת מבחר משלושת קובצי השירה של פוגל וכן מסה על חומרי הגלם של השירה, מובא תרגום השיר בעברית ואחריו המקור היידי. כיוון שהיידיש כתובה שעטנז של אותיות עבריות בניב גרמני, העין מתפתה לנסות ולקרוא, לדוג מילים משותפות לשתי השפות ולקשר בין התרגום לביטוי במקור. יש ברכה בהבאת המקור גם להכרת מבנה השיר וגם להיכרות מצלולית עימו. מאידך כדאי לציין שהשירים עומדים היטב בפני עצמם בנוסח העברי, וזאת הודות למלאכת התרגום הנאמנה וגם לאופיים הנקי והברור מלכתחילה של השירים.
פוגל נתפסת מניסיוני כמשוררת חידתית המסרבת להתפענח גם בקריאה שנייה ושלישית. אפילו הצבעים מתוארים ואפילו הצורות מקבלות אליהן את הצבע – משתררת תחושה עמומה של ניתוק, חוסר חיבור בין הדברים, דיסוציאציה. הקוראת מוצאת עצמה משוטטת בין האימג'ים השונים והם מכונסים לתוך עצמם, מהודקים בבתים של שתיים־שלוש שורות. גם הבתים עצמם אינם מתחברים ביניהם מבחינת תכנים או דיאלוג אלא עומדים זה לצד זה כיחידות נפרדות כבמעין מגרש גרוטאות ענק. ייתכן שהמשוררת בוחרת בחירה מודעת בטכניקה של הזרה כדי לבטא הלכי רוח של זרות, בדידות וניכור מודרניסטי בן תקופתה. יש בזה מן הטהור, מן המתבדל, מן האוניברסלי שאינו כפוף לפרטים הידועים, המייגעים, של היום־יום. לכאורה פוגל מתארת את סביבתה, אינה נוגעת ואינה ננגעת. אולם מתוך תועפות הפח והמתכת ומגעה הצונן של הזכוכית זוהר כאמור רגש זך ומובחן, אנושי, אמיתי וחי. הוא הנדיר ואורו משתקף על פני החפצים סביבו. התמהיל החריג והייחודי הזה הוא אולי קולה המובחן ביותר של פוגל וסוד קסמה. כמו בין מתכות שונות, בין הטקסטים לקוראת מתקיים מתח חשמלי, מגנטי, שאינו נותן מנוח.
.
מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים. ספריה: "שטחים פתוחים" (עיתון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד, 2018), "פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים", ספר מסות שכתבה עם דרור בורשטיין (אפיק, 2019), "מהיד אל הפה" (פרדס, 2021). כלת פרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית. רשימת ביקורת שירה פרי עטה התפרסמה בגיליון 79 של המוסך.
.
דבורה פוגל, "הנשמה שיש לחומרים: מבחר כתבים", מהדורה דו־לשונית, עירובין, 2022. מיידיש: יעל לוי.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על ספר הביכורים של דביר שרעבי, "זמן עזיבת הרחם"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
