האדום והשחור: על "הספר האדום" מאת אסף ענברי
רתם פרגר וגנר
.
יש דבר כזה – מעומעם־משהו – ספרות אמת וספרות שאינה אמת. הוא נדון בפולמוס על היסטוריה ובדיון בספרו של אסף ענברי על דפי הארץ, אך הוא אינו קשור בהכרח ליחסים שבין ספרות להיסטוריה, אלא טמון בטקסט הספרותי עצמו. "שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת", כתב מאיר ויזלטיר. ויזלטיר ממיר את נשיקת האלים לנשיקת האקלים – מרחק פסיעה מהעולם העתיק הוא מציע את המושג הזה שמצליב גיאוגרפיה, קור, חום, רוח וגשם, כלומר זמן ומקום – אבל החשוב לענייננו הוא היחס המשולש, הלא פשוט, שמתחולל בטקסט עצמו, גם כשהוא עוסק בדמויות והתרחשויות היסטוריות ובחומרי מציאות קונקרטיים וניתנים לזיהוי.
״הספר האדום״ או ״הספרון האדום״ הוא הכינוי שניתן לספר שכלל את אִמרותיו של מאו צה־טונג והיה לספר חובה בסין של ימי מהפכת התרבות. הספר האדום של אסף ענברי הוא, על פניו, מחווה פארודית לספר ההוא ולעידן ההוא, שבו אִמרותיהם של מנהיגים – בהקשר זה אלה שמוצאן בצד האדום של המפה הפוליטית – היו לחם חוקם של נתיניהם. הספר אכן משובץ בציטוטים מנאומיהם של גיבוריו ואלה, יש לומר, מזהירים כמו מרגליות שנעקרו משיבוציהן ונשתלו בטקסט עוין.
הספר מגולל שלוש ביוגרפיות שנשזרות זו בזו, של שלושה ממנהיגי השמאל הסוציאליסטי שחברו יחד להקמת מפ"ם בסוף שנות הארבעים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, בשנים מכריעות של התעצבות החברה והפוליטיקה של היישוב ובכלל זה המעבר מחברה טרום־מדינתית למדינה – משנות הארבעים ועד שנות השישים. הוא נע בין כתיבה ביוגרפית־היסטורית לבין כתיבה בדיונית, ספק סאטירית, והוא עורר בי תחושה עזה של חוסר אמון, הן בשל השימוש של ענברי בחומרי המציאות שמהם עשוי ספרו, הן בגלל הכתיבה עצמה.
כבר אומר, הספר האדום הוא מופת של כתיבה ריאקציונרית. הוא תוקף את מתנגדיה משמאל של מפא"י ההיסטורית, וברטוריקה מחושבת היטב מפתה אותנו להאמין שהנה נחשפת האנטומיה של כישלון השמאל. בכך הוא מגונן, הלכה למעשה, על המוסכם־הממלכתי, הפוליטי־פרגמטי לכאורה, המרכז העיוור של הפוליטיקה הישראלית. האם זה אומר שגיבוריו, מנהיגי השמאל הציוני, אינם ראויים לביקורת? לא. אבל סופר מוטב לו שלא יכפיף את גיבוריו לעמדותיו.
הסיפור נמסר מפי מספר יודע כול, שמוליך את הסיפר ביד רמה ונוקט בטון ציני, מתנשא ומלא דעה כלפי גיבוריו. הטון הזה, בהצטרפו לסוג החומרים שהוא בוחר לספר, הופך את שלושת הגיבורים הללו לקריקטורות גסות; הם מתמצים בקנאותם, בבגידותיהם, באהבתם העצמית, בצביעותם ובעיוורונם. המספר נוטה לתאר את רגעיהם האישיים הקשים ביותר באותו טון מתנכר שבו הוא מתאר את מהלכיהם הציבוריים והפוליטיים, ואי אפשר שלא לחוש את עוינותו הגמורה. גם את מקומם ותפקידם במעשה המהפכני של החברה שהנהיגו אין הספר מתאר אלא על דרך השלילה. לכאורה כך נוהג מספר סאטירי ומה לי כי אלין, אלא שיש משהו מכניסטי ועיוור בטון שלו, ספק מתכוון לעצמו ספק לעגני, שנדמה כמו תחבולה רטורית שקמה על יוצרה.
בצד הטון ניכר יחסו של המספר לעולם שהוא מתאר בחומרים ובלשון; אשר לחומרים, המספר הוא לעיתים תכופות מדי מין רכילאי קר רוח שמכפיש את גיבוריו; כך למשל כשהוא מתאר את טבנקין בהזכרה ליצחק שדה, במלאת עשור למותו: "גם טבנקין, בתורו, נשא דברים מול הקבר, אבל מתחילת האזכרה ועד סופה הוא חשב רק על כך שיצחק שדה התחתן שלוש פעמים – בפעם השלישית עם בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה" (עמ' 271). כלומר לדמותו הספרותית של טבנקין כפי שהיא שמשורטטת בספר האדום אין בדל יכולת להרפות מתשוקותיו־מצוקותיו שלו ולפנות את הרהוריו, ולו לרגע, לזולתו (המת במקרה זה). והדוגמאות רבות.
בכל הנוגע ללשון, היא נוטה להיות תכליתית ויובשנית – כמעין כרוניקה של אירועים ומעשים – אבל, כאמור, היא זרועת ציטוטים שהסמכתם לסגנונו הלקוני של המספר חושפת את הפער הפעור ביניהם: כך למשל הוא מצטט ממאמרו של מאיר יערי על א"ד גורדון: "… הוא גילם את החסידות שבין אדם לבריות ובין אדם לעולם. הוא ידע לממש את העיקרון המטאפיסי בכל הפשטות: אותה הדרך בחיים ואותה התפיסה ברוח. פגעי הזמן לא פגעו באמונתו. הוא חדר חדירה בהירה אל תוך עצם הדברים באותה החכמה שאנו היהודים קוראים לה חכמת הלב" (עמ' 45). וממסגר את הציטוט בביאור מלעיג: "הסגנון החסידי הזה נועד להזכיר לקוראים שהכותב הוא צאצא של ר' אלימלך מליז'נסק" (עמ' 46). הציטוט עצמו, יש לומר, לא כתוב בסגנון חסידי כלל ועיקר אלא הוא נוקט מושגים חסידיים. אולם החשוב לענייננו הוא שהמספר נחפז להבהיר שתכלית דבריו של יערי היא האדרה עצמית ואין בהם דבר וחצי דבר שנוגע לדמותו של גורדון ולאופן שבו יערי תפס אותה. היחס הבסיסי של המספר אל גיבוריו ניכר אפוא במרקם הטקסטואלי הזה, ש"חותך" את לשונם ואת דמותם בחיוויים סרקסטיים.
בעיקרו של דבר, הנהגת מפ"ם מצטיירת בספר כגוף פוליטי משוסע, מסואב, תאב כבוד, שלקה בקוצר ראות היסטורי חמור בכל הנוגע לנאמנותו לברית המועצות הסטליניסטית וגם בעוד כמה עניינים. אולם גם כשהספר דן בהכרעות שאכן נדמות בפרספקטיבה היסטורית כשגיאות מרות, הוא מתעתע בקוראיו בשל העווית הרטורית שבה הוא אחוז, עווית שאינה חפה מהטיה פוליטית בהקשרה כאן ועכשיו. בעידן הנוכחי, שבו הולך ומתעצם כוחו של הימין השמרני, הספר הזה משטיח ומטשטש את משמעויותיהן של מחלוקות אידאולוגיות ברדוקציה שלהן לאנקדוטות רכילותיות ומשחק לידיהם של שונאי השמאל ומשניאיו, אלה שצלח בידיהם לזהות אותו עם בגידה ובוגדנות, כמו היו מילים נרדפות. ביקורת שיש בה טעם היא חיונית בכל זמן ומקום. אבל התחושה שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר היא שדיוקנה המעוות של ההנהגה שהספר טורח לצייר מצביעה, בכל מיני דרכים משתמעות, על ההווה הפוליטי ועל עמדותיו של ענברי, יותר מאשר על העבר השנוי במחלוקת שאת סיפורו הוא בא לספר. ספרות אמת אינה משרתת מבנה כוח כזה או אחר, וכאן, מה שמתראה כחשיפת אמת אינו אלא מתקפה ברוח הזמן על חורבותיו של השמאל הציוני. היום, בעידן הניאו־בערות, כשבורוּת היא חומר תבערה רווח, היום, כשהמפעל הקיבוצי ההיסטורי הוא עניין שכוח, היום, כשסוציאליזם הוא מושג שנזרק לחצר הגרוטאות של ההיסטוריה וכשאין לה, לתנועה הקיבוצית, בדל כוח בזירה הציבורית והפוליטית, הספר הזה נראה כמו מתקפת תותחים על נמלים ובה בעת כמו גיס חמישי.
למען הגילוי הנאות אומר, אני בת הקיבוץ המאוחד כשם שענברי הוא בן איחוד הקבוצות והקיבוצים. המתקפה שלו ממקמת אותו כבן נאמן לקיבוץ אפיקים המפא"יניקי, כשם שהביקורת שלי עשויה למקם אותי כבת נאמנה לקיבוץ רגבים, שעל אף שהיה מהעלובים, הזנוחים והשוליים שבקיבוצי המאוחד, נזכר בספר הזה פעמיים (הוא היה הקיבוץ הראשון והיחיד בזמנו שהוקם בידי קבוצה של חלוצים מתוניסיה ואלג'יר וכל מיני ביטויים של אפליה אפיינו את יחסה של התנועה כלפיו, והדבר משרת היטב את המגמה הסונטת של ענברי). אין לי עניין, בהקשר זה, לייצג את הקיבוץ שגדלתי בו ושעזבתי לפני שנים. לעומת זאת יש לי עניין בשאלה מה עושה ספרות בתוך ההקשר ההיסטורי־חברתי־פוליטי שבו היא נכתבת ונקראת. ובכן, ענברי יכול היה, אולי, לערוך את חשבונם הלא גמור עדיין של השמאל הציוני ושל התנועה הקיבוצית לפלגיה ומנהיגיה בְּרומן עשוי היטב, אבל הוא בחר להציג את מנהיגיו בטון מנוכר, מנמיך, אחיד וחד ממדי (וממוחזר; הוא סיגל אותו לכתיבתו ברומן הביתה), ואגב כך הוא קורץ למיני שערוריות שחביבות על סדר היום התקשורתי, כגון סיפור עלייתו ונפילתו של קיבוץ ניר דוד (עמ' 158).
האם אני טועה לחלוטין כשאני תובעת מספר סאטירי (לשליש או לרביע) שיהיה הגון כלפי מושאיו? יש משהו מתעתע בטקסט הזה, שמתראה כתיאור דברים כהווייתם ובעצם משתמעת ממנו עמדה פוליטית שמבכרת את הפרגמטיזם של בן גוריון על פני האידאולוגיה הסוערת וגועשת של יריביו משמאל, וקורצת לשיח פופוליסטי שמציג תנועה אידאולוגית, חברתית ופוליטית רבת אומץ, משאלות צדק, מעשים וטעויות, כדחליל חלול וריק. יש יותר מטעם אחד לשאול – כולי האי בכדי לכתוב כתב הגנה מרומז על שלטון היחיד של בן גוריון? ההוויה היא עדיין הוויית־קוצים וכן, אכן, כל החשבון עוד לא נגמר.
.
רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.
.
אסף ענברי, "הספר האדום", ידיעות ספרים, 2022.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נגה רש על "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
