שירה | יש כאב בעולם כלל

שירים מאת אסנת ראם, איילת ישי לזרסון ואפרת ביגמן

הילה שפיצר, הבית של מעיין ותומר, ציור קיר בגלריה ביתא בירושלים, 2021

אסנת ראם

ראשומון

בֹּקֶר.

אֲנַחְנוּ אוֹסְפִים אֶת עַצְמֵנוּ מֵהֲמוֹן שְׁבָבִים,

שׁוֹלְפִים זִכְרוֹן דְּבָרִים,

מָה שֶׁאָמַרְנוּ אֶתְמוֹל, לִפְנֵי שָׁנִים, מָחָר.

עוֹרְבֵי עָבָר צוֹרְחִים.

מַבִּיטִים בָּרְאִי הֶהָפוּךְ

בִּדְיוֹקַן הַגּוֹרְגוֹנָה –

צִפּוֹרֵי אַיִן אוֹחֲזוֹת בְּשַׂעֲרוֹתֵינוּ, נוֹשְׂאוֹת אוֹתָנוּ

אֵין עוֹנִים.

.

אסנת ראם היא שחקנית ובמאית, מנחת סדנאות תיאטרון ותיאטרון־סיפור לילדים. שיריה פורסמו בבמות שונות, ובהן משיב הרוח, הליקון, שבו ועיתון 77.

.

איילת ישי לזרסון

לו החור שדקרה המחוגה

לוּ הַחֹר שֶׁדָּקְרָה הַמְּחוּגָה הָיָה מִתְמַלֵּא

נְיָר, וְהַגְּרָפִיט שָׁב לָעִפָּרוֹן.

לוּ הַשְׁלָכוֹת הַצֶּבַע שֶׁל גַ'קְסוֹן פּוֹלוֹק

הָיוּ נִשְׁאָבוֹת לִדְלָיֵי מַתֶּכֶת מִתְנַדְנְדִים,

וּבַד הַצִּיּוּר הָיָה מִתְעוֹפֵף לִשְׂדוֹת כֻּתְנָה.

לוּ הַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים הָיוּ הוֹפְכִים שׁוּב

וְרֻדִּים, וְהָאָבָק לְכוֹכָבִים,

לוּ הַזְּכוּכִית הָיְתָה זוֹכֶרֶת

כִּי חוֹל הִיא, וְהַחוֹל הָיָה מִתְקַשֶּׁה

לִצְדָפִים וְקוֹנְכִיּוֹת, וְאָדָם

הָיָה מֵשִׁיב נְשָׁמָה וְצֶלַע וְנִזְרַע בָּאֲדָמָה,

וְהָאֲדָמָה הָיְתָה מִתְכַּסָּה בְּמֵימֵי יַם־טֵתִיס,

וְיַם־טֵתִיס הָיָה נוֹפֵל לַתְּהוֹם,

וּשְׁאֵרִית הָאוֹר,

נִכְבֵּית.

.

לֹא הָיִיתָ.

וְלֹא לֹא־הָיִית.

.

זה לא פייר

זֶה לֹא פֵיר שֶׁאַתָּה לֹא  –

יוֹשֵׁב בַּיָּצִיעַ בְּמִשְׂחַק הַיּוּרוֹ

בֵּין אַנְגְּלִיָּה לִסְקוֹטְלַנְד

מָרוּחַ צִבְעֵי מִלְחָמָה

(בֶּטַח הָיִיתָ בּוֹחֵר לִהְיוֹת בַּצַּד שֶׁל הַסְּקוֹטִים וְלָשִׁיר הִמְנוֹן

שֶׁמִּתְנַגֶּנֶת בּוֹ חֵמֶת חֲלִילִים)

וְאוּלַי אֲפִלּוּ עוֹלֶה עַל מַדִּים

כְּמֵיטַב הַמָּסֹרֶת הַסְּקוֹטִית

וְחוֹשֵׂף בִּרְכַּיִם

לְלֹא פִּיק

.

כְּשֶׁהָיִיתִי בְּהֵרָיוֹן וּפָחַדְתִּי שֶׁאַפִּיל,

הָיִיתִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הָאִצְטַדְיוֹנִים

וְרוֹאָה שֶׁהֵם מְלֵאִים.

מִמָּה יֵשׁ לִי לְפַחֵד?

.

וְהָיִיתִי פַּעַם בְּמִשְׂחָק שֶׁל אַרְסֵנָל

(זֶה מֶה הָיָה)

הַמִּפְלֶצֶת הַשּׁוֹאֶגֶת הַגְּדוֹלָה

הִרְעִידָה אֶת הָאִצְטַדְיוֹן הַבֵּיתִי

קוֹל מַקְהֵלַת הַקָּהָל

צָהַל וְצָהַל.

.

זֶה לֹא פֵיר

וְזֶה פַּחַד אֱלֹהִים.

.

איילת ישי לזרסון היא פסיכולוגית בשירות הציבורי בהתמחות קלינית. בוגרת לימודי בימוי קולנועי בבית הספר "חשיפה". זהו פרסום ביכורים משיריה.

.

אפרת ביגמן

הסדרי ראיה

עֶשְׂרִים שָׁנָה לְפָחוֹת לֹא

וְגַם עָשׂוֹר קֹדֶם לֹא בְּדִיּוּק זֶה

מָה שֶׁזֶּה. אֵינוּתְךָ תְּלוּיָה עַל וַו

דַּלְתִּי בְּרִשּׁוּל. הָרוּחַ טוֹרֶקֶת

אֲנִי לָרֹב סוֹלַחַת לָהּ

אֲבָל לְךָ

.

שיר כאב

יֵשׁ כְּאֵב בָּעוֹלָם כְּלָל

וְחַיַּת בַּיִת מֵתָה שֶׁאֲנִי

מַמְשִׁיכָה מִדֵּי יוֹם לְהַאֲכִיל

בְּטִיּוּלִים אֲרֻכִּים הִיא לוֹקַחַת

אוֹתִי לִשְׂדוֹת הַנֵּפֶל

מַבָּטָהּ אוֹמֵר: כָּאן, כָּאן וְכָאן

רֹאשִׁי מְנִידָה לְאוֹת הֵן

הַחֶבֶל מִתְקַצֵּר בֵּין שְׁתֵּינוּ

פַּרְוָתָהּ מִתְחַכֶּכֶת בְּרַגְלַי

הָלַכְנוּ רָחוֹק, רָחוֹק מִדַּי.

.

אפרת ביגמן היא משוררת, מטפלת ומדריכה מוסמכת בביבליותרפיה. ספר שיריה "מרחב מוגן" (סדרת "חוט הכסף", משיב הרוח) ראה אור בשנת 2018.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת תמר כהן שמאי, אור גרוס וקרן דוד הרטמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | לקולות הנשימה של אחיותיי

"זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות." אורית קלופשטוק קוראת בספרה של מכי חכם נאמן "אנחנו סוסי הפרא של נהריה" ובמוטיבים דומים אצל משוררות אחרות

אן בן אור, סקרנות, שמן על בד, 150X120 ס"מ, 2017

"לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי"

אורית קלופשטוק

.

מכי חכם נאמן מקדישה את ספר ביכוריה לאחיותיה, על רקע סיפור בנות צלפחד התובעות את ירושת אביהן. היא כותבת את שמות אחיותיה כפי שתועדו שמות בנות צלפחד ובהמשך הספר מביאה את קולן בשיריה. בכך היא הופכת אותן מאובייקט לסובייקט, ואת המעשה השירי בספרה למעשה פוליטי. בהתאם לכך, בכריכת הספר מוצגת המשוררת כפמיניסטית אקטיביסטית, בת בכורה בין שש בנות, ממשפחה מזרחית.

      השיר הקצרצר בגב הספר מדבר בשם האחיות כגוף אחד. בשורה "הַאִם חַשְׁתָּ אֶת רַעַד / כַּף רַגְלֵנוּ הַקְּטַנָּה", הבת הבכורה מצביעה על כף רגל אחת משותפת לשש האחיות, ומבקשת עבורן בשאלה רטורית ועצובה את אותה אמפתיה מפורסמת של ר׳ אריה לוין, ״הרגל של אשתי כואבת לנו״. אבל, תחת מענה אמפתי, מופיעה בשיר יד חסרת חמלה, וקוטפת את פרח הצבעוני, הידוע כפרח מוגן. חכם נאמן מטעינה דרכו את "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, ואת מחאתן של הבנות המבקשות להיות מוגנות כפרחים.

      בקפל הכריכה המשוררת טומנת שיר ירושה. אל מול ירושת צלפחד עומד שיר הירושה שלה כצוואה רוחנית. "אֲנִי חוֹזֶרֶת … לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי". באותה רגישות חומלת שחשה בה את הרעד בכף רגלן, היא שומעת את קולות הנשימה של אחיותיה הישנות. הבת הבכורה ערה ומאזינה להן בשנתן. ילדה הורית, באין מבוגר אחראי בחדר. יתרה מכך, אין לה חדר: "גַּם לַבְּכוֹרָה / אֵין חֶדֶר מִשֶּׁלָּהּ". ברפרור לחדר משלך של וירג׳יניה וולף, חכם נאמן מצביעה לא על חסרונו של החדר הפיזי, אלא על כך שגם לה לא היה קול במרחב הפטריארכלי. בכך היא מסמנת את עצמה בתור זו שתכתוב עבורן, שתשמיע את קולן.

      קול נשי מושתק הוא אבן יסוד בכתיבתן של נשים. הקולות של אחיותיה הקטנות אינם קולות של דיבור או צחוק, אלא קולות של נשימה בשינה. גם קולות הסוסים בנהריה הם לחישות שרק היא שומעת: "לָחֲשׁוּ הַסּוּסִים בְּאָזְנַי / רְתוּמִים לְכִרְכָּרוֹת" (עמ׳ 66). את בית אמה היא מדמה לאקווריום. הנשים בבית שותקות כדגים: "יְלָדוֹת גְּדֵלוֹת בְּתוֹךְ צְדָפוֹת, / אָזְנֵיהֶן אֲטוּמוֹת./ קוֹנְכִיַּת הָאֵם מְאֻבֶּנֶת, / קְדוּמָה, שׁוֹכֶבֶת דּוּמָם" (עמ׳ 10). בשיר הנפתח במילים "האמהות שלי" (עמ׳ 18), סבותיה החכמות מתפללות, לוחשות או אוטמות את אוזניהן. אבל הילדה המשוררת, בעצם מעשה כתיבת השירה, היא שתשמיע קול: "בְּקֻלְמוֹס הַשִּׁירָה אֲנִי אוֹחֶזֶת, / בְּדַם רוֹקְמֵי הֶחָרוּז וְהַסֵּפֶר חָצַבְתִּי / אֶת לְשׁוֹנִי, אִמָּא" (עמ׳ 11).

      השער הראשון בספר, "כשמלכה הייתה למלכודת", המלכודת שנחשפת היא בית הילדות. שורת הפתיחה, "פַּעַם הָיִיתִי מַלְכָּה מְטַפֶּסֶת עַל עֵצִים" (עמ׳ 9), מציבה בפנינו את עמדת הפתיחה של הילדה. היא על הגובה. ולא גובה במונחים גבריים של שליטה על אחרים, אלא בהתנסחות נשית. היא בוחרת בכוח שבא מן הטבע ומשתלבת בו: "הִכַּרְתִּי אֶת כָּל הָעֵצִים בַּשְּׁכוּנָה / … הֶעָלִים הָיוּ בְּגָדַי". אולם אל מול שורת הפתיחה המפוארת, בא הדיכוי בשורת הסיום: "אַרְצָה". כקורא לכלבה, הוריד אותה "הוא", שיתברר כאביה, עץ אחר עץ.

      מכאן המשוררת באה חשבון עם פגיעתו של אביה בה, באמה, באחיותיה ובשם האמהות כולן. השירים הבאים הם כתב אישום קשה מנשוא. בתוכו מבצבצות שורות אשר משלימות את התמונה, מצביעות גם על האב כקורבן ששילם את מחיר ההגירה. "בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עָלָה אַבָּא לָאָרֶץ וְקָשַׁר עַצְמוֹ לְסַפְסַל בַּלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתוֹ" (עמ׳ 13). לאביה לא רק שלא היה חדר משלו, אלא אפילו לא בית. ובתוך "האגרוף של אבא", ו"הדם", "המקלט חירום לנשים", בתוך "סודות ובלהות" (המופיעים בשירי השער), "אֲנִי רוֹאָה אֶת אֲחוֹתִי / בְּזָוִית הָעַיִן, עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרַי / אֲנִי לֹא / לְבַד" (עמ׳ 24). מאחוריה ניצבות הנשים בחייה, אימא שלה, סבתא, דודה, ש"אִישׁ לֹא דָּרַשׁ חָכְמָתָן, תּוֹרָתָן" (עמ׳ 18). משיר לשיר מצטרפים קווי דיוקן נשי המשרטטים את כוחן, חוכמתן, פועלן וגם את עלבונן, שתיקתן וכליאתן של נשים. ניגוד חריף המקביל לניגוד שבין סוסי פרא לסוסים כבולים.

      בשיר הדמוני "עץ הדובדבן" (עמ׳ 27), המשרטט את מותו של אביה הנאבק על נשימתו האחרונה, נמצאים שמו ומצבתו: "צִיּוֹן חָכָם, כָּתוּב וְחָתוּם בְּקִיר הָאֶבֶן". באופן מצמרר מתכתבת השורה הזו עם שיר השואה הקנוני "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מאת דן פגיס. במסגור כזה הבחירה לנקוב את שמו של אביה בשיר היא מעשה אמנותי פוליטי אמיץ.

      בשער הבא בספר, עם צאתה מבית אביה, היא מצהירה, "אֵין גְּבָרִים אֶצְלִי בַּאֲדָנִית" (עמ׳ 31). האדנית היא מיכל לצמיחה הניצב בחלון. המוטיב של "אישה בחלון" ידוע עוד מהמקרא. האישה בחלון היא ה״אחר״ הצופה מן הצד. מיכל אשת דוד הצופה בו מפזז בעד החלון, איזבל אשת אחאב או רחב הזונה, כולן נשים חזקות המתריסות נגד הפטריארכיה הגברית מעמדתן בעד החלון. משוררות ישראליות אימצו מוטיב זה בכתיבתן ומבטן אל הצומח דווקא. דליה רביקוביץ כותבת, "כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ/ רָאִיתִי בַּחַלּוֹן" ("החלון"), ומפרטת את הצבעונים, הנרקיסים ועוד. מירלה משה־אלבו כותבת, "אַתְּ צְרִיכָה לִשְׁתֹּל פְּרָחִים, / … אִם אֵין גִּנָּה אָז אֲדָנִית, … כְּשֶׁתֵּשְׁבִי לְבַדֵּךְ לְיַד חַלּוֹן" ("לואיזה"). אצל חכם נאמן האדנית היא סף שדרכו אפשר לחדור אל גופה. באדנית שלה ניצב דוקרן גינה סולרי, אביזר פאלי שלנגדו "אֲנִי מְהַדֶּקֶת אֶת הָרַגְלַיִם / עַד כְּאֵב, / שֶׁלֹּא תַּחְדֹּר אֲלֻמַּת הָאוֹר / אֶל בֵּין הַיְּרֵכַיִם". האישה בחלון אצל חכם נאמן מאוימת, אך גם היא מתריסה, סוגרת את רגליה.

        מבית הגידול המדכא יוצאת אישה צעירה אל החוץ המסוכן. גופה נוכח יותר ויותר, אך כפצע מדמם, נפער, מחולל, בזוי, קשור, קר, כבד, בוער. לפניה "זִמָּה מִקְּצֵה הַבַּר" (עמ׳ 52), הסכין הפאלית של "האיש שבחלון" (עמ׳ 53) והטרדות מיניות במקום העבודה: "עוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן / אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ, / מָה תַּעֲשֶׂה, / לֹא יִרְאוּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ, / הִיא צְרִיכָה לִבְלֹעַ" (עמ' 55). אפילו אצל רופא נשים, "הֶחְדִּיר, הִרְגַּשְׁתִּי / כַּלְבָּה קְטַנָּה מַשְׁפִּילָה מַבָּט" (עמ׳ 51), כמו אצל אביה, שהורידהּ "ארצה". היא "אַיָּלָה נִשְׁבְּתָה בַּסְּבַךְ" (עמ׳ 57), או "הַיַּלְדָּה שֶׁנָּפְלָה בַּפַּח" (עמ׳ 58).

      המורכבות ביחסן של נשים אל הגברים בחייהן ותחושת אובדן השליטה מופיעים בשירים רבים בכתיבתן של נשים, למשל, "הַלַּיְלָה הָיִיתִי אִשָּׁה מְטוּטֶלֶת, / מַבִּיטָה פַּעַם בַּדֶּלֶת וּפַעַם / בַּחַלּוֹן" (עמ׳ 32), בשאלה אם לקום וללכת. מטוטלת נמצאת גם בשיר ההתחשבנות של ויקי שירן עם אביה: "אֲנִי הוֹלֶכֶת וְרָצָה מִמֶּנּוּ / הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת / הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / יַלְדָּה קְטַנָּה / תְּלוּיָה / שָׁנִים / עַל מְטֻטֶּלֶת שְׁבוּרָה" ("באמת התורה, מבכיא"). תחושה דומה מופיעה אצל דליה רביקוביץ ב"בובה ממוכנת": וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים, / וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / … וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת / וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְּתָנִי".

      יחסי כוח בין גברים ונשים מקבלים עוד ביטוי מעניין בספר באמצעות השיער. הגברים בשירי הספר קירחים. רופא הנשים בעל קרחת מבהיקה (עמ׳ 51), "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68), וגם, "תָּזִיזִי כְּבָר אֶת הַתַּחַת / אוֹמֵר הַגֶּבֶר הַקֵּרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בַּתּוֹר", לקופאית (עמ׳ 73). המשוררת "מגלחת" את ראשי הגברים בספר, כמעשה דלילה לשמשון. הנשים בספר, לעומת זאת, עתירות שיער: "הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / סוֹרְקוֹת אֶת שְׂעָרִי הַצָּפוּף / הַמְּתֻלְתָּל / … הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / אוֹרְזוֹת אֶת שְׂעָרָן הַלָּבָן" (עמ׳ 18), וגם "לִהְיוֹת כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה / רַק לָחוּשׁ / אֶת עֲרֵמַת הַתַּלְתַּלִּים / אֶת לִבֵּךְ הַפָּרוּעַ" (עמ׳ 22).

      בשער השלישי, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", האישה הצעירה "דּוֹאָה בַּשָּׁמַיִם / מֵעַל מוֹלַדְתִּי" (עמ׳ 71). בשער זה המשוררת מציגה מבט־על ועמדה פוליטית חברתית בשירים נוקבים. היא מצביעה על "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68) הנושא בחובו את דמות האב, ו"הַנְהָלָה שֶׁאֵינָהּ אַחְרָאִית" (עמ׳ 69) היכולה להתפרש כדמות האם. הפרטי עודנו נוכח בשער הזה, טמון בתוך שירי המחאה כנגד הציבורי־חברתי, כנגד הקפיטליזם, דוגמת הגירוש משכונת הארגזים ועוד. מעמדת סוס כבוש עם "רְטִיּוֹת עַל הָעֵינַיִם" (עמ׳ 66) היא פוקחת עיניים, מפנה אצבע מאשימה אל המערכות הדורסניות מבית ומחוץ, וקוראת לאישה המוחלשת בשיר "תתעוררי" (עמ׳ 73).

      כעת מובנת הכותרת אנחנו סוסי הפרא של נהריה – אנחנו הנשים שהספר משמיע את קולן. זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות. סוסי הפרא של חכם נאמן הם לא המופע הראשון של סוסי פרא בכתיבה נשית. חדוה הרכבי בספרה הסוער לאהובתה (ראנא, הקיבוץ המאוחד, 2014) כותבת "לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה וְלִפְגֹּש אוֹתָךְ שָׁם, בְּמָקוֹם שֶׁאַתְּ / לֹא, לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ, וּמִי / אַתְּ רוֹצָה שֶׁיִּרְכַּב עַל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ". נילי ארד כותבת בספרה סוסי פרא (אבן חושן, 2018): "סוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים בְּמֹחִי / שׁוֹעֲטִים אֶל מוֹתִי / כּוֹתְשִׁים עַד דַּק כָּרֵי עֵשֶׂב מְשַׁכֵּר". יערה בן־דוד כותבת בשירה המתריס "מכובסת": "הִיא מְכַבֶּסֶת, מְעַרְבֶּלֶת סוּסֵי פֶּרֶא". עידית ברק כותבת בשיר הארס פואטי "דהרה": "בְּאָזְנַי תִּקְתּוּק פְּרָסוֹת / צוֹהֶלֶת / רַעֲמָתִי מִתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ". נשים אלה כותבות כהתפרצות סוסים, כדהירה חסרת רסן, טבעית, חושנית ועוצמתית.

      אפשר היה לסיים את הספר כאן, בסופו של "שער הסוסים", בשיר "תתעוררי" ובמשפט הסיום הנפלא, הרב־משמעי, שחוזר אל הקדשת הספר: "רַק תַּג שְׁמֵךְ נִשְׁאָר תָּלוּי / בָּךְ, עַד עֲלוֹת הַבֹּקֶר". סיום שיש בו צו לדהור קדימה.

      אבל מבנה הספר ועריכת שעריו משקף את המציאות נכוחה. בשער הבא, "פרח יחיד באגרטל", המשוררת בוחרת שלא לסיים כדוברת נביאה, אלא כאישה מפוכחת, עייפה, עצובה־משהו: אישה בוגרת לבדה בקן המתרוקן, מבטה נודד אל חוויות אסירים תחת השלטון הסובייטי ("לאן הולכות נשמות האסירים", "אנה", עמ׳ 78-77), ומחזיר את הקורא אל הסוסים הרתומים. את חוויית האסיר מצאתי גם אצל בכל סרלואי בספרה סכין שלופה האור (הקיבוץ המאוחד, 2016): "אֲנִי מִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ בְּחֵרוּק צִפָּרְנַיִם /  מְרוֹצֵץ אֶת רֹאשִׁי עַל הַסּוֹרֵג", ואצל עידית ברק, הכותבת, "הָיִיתִי אֲסִירָה לְמוֹפֵת/ סָפַרְתִּי אֶת עַצְמִי פַּעַם בְּיוֹם" (להיאחז בענף הקרוב, פרדס, 2018). חוויית אסיר כחוויית אין־מוצא תודעתית של אישה בתוך יחסי כוח משקפת דיכוי פסיכולוגי עמוק, שמוביל לאבל ולמוות השזורים בכל שירי השער המיוסר הזה.

      הספר נחתם ב"כל הלילה התהפכה נפשי בין הסדינים", שער קצרצר ופסימי על השירה, ובו ארבעה שירים ארס פואטיים שבהם השיר הוא הגיבור. השיר הוא כלב שנזרק למזבלה העירונית (עמ׳ 91), השיר הוא "שִׁבְרוֹן קוֹלוֹ שֶׁל הָעֵט / קוֹרֵס אֶל הַנְּיָר" (עמ׳ 92). השיר הוא חסר בית אשר "פּוֹחֵד לָמוּת לְבַד" (עמ׳ 93), והוא "צִפּוֹר קְטַנָּה נִשְׁמְטָה מִבֵּין עֵינַי / צָנְחָה מְעֻלֶּפֶת עַל גִּלְיוֹנוֹת הַנְּיָר" (עמ׳ 94). השיר שאליו מכוונת המשוררת הוא שירן של הנשים. קולן שבור, קורס, מעולף, חסר בית ובודד. קולן עדיין לחישה.

.

אורית קלופשטוק, משוררת ישראלית ומנחה מפגשי כתיבה חווייתיים, בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר־אילן. רשימות ושירים פרי עטה הופיעו במוסך ובכתבי עת רבים נוספים. ספרה "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" (פרדס, 2020) זכה בפרס שר התרבות לספרי ביכורים לשנת 2021 ובפרס דיצני לשנת 2022, וספרה החדש "אישה מבראשית" יצא לאור בסוף 2022 בהוצאת פרדס.

.

מכי חכם נאמן, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", עיתון 77, 2021.

.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על מרכיבים של חוויה פוסט־טראומטית בשירים של נורית זרחי ושמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | מסע חורף

יצירתו הנודעת של שוברט, שאת מילותיה חיבר וילהלם מולר, בתרגומו של עידו אריאל

ציבי גבע, הר אנלוגי (אחרי רנה דומא), אקריליק ושמן על בד, 300X200 ס"מ, 2006. צילום: עוד לובל

מַסַּע חֹרֶף | Winterreise

פרנץ שוברט / וילהלם מולר Franz Schubert / Wilhelm Müller

תרגום: עידו אריאל

.

היצירה בביצוע דיטריך פישר־דיסקאו (בריטון) וג'רלד מור (פסנתר):

.

.

1.  לַיְלָה טוֹב

זָר לַמָּקוֹם הִגַּעְתִּי,
זָר שׁוּב אֵצֵא מִכָּאן.
זֵרֵי אָבִיב קָלַעְתִּי,
בְּשֶׁפַע לִי נִתָּן.
הַבַּת אָמְרָה: אוֹהֶבֶת,
הָאֵם – מָצְאָה חָתָן;
עַתָּה דַּרְכִּי דּוֹאֶבֶת,
הַכֹּל מֻשְׁלָג, לָבָן.

אֶל הַמַּסָּע יָצָאתִי
מִבְּלִי שָׁעָה לִבְחֹר,
וְאֶת דַּרְכִּי מָצָאתִי
לְבַד, בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר.
נִמְתָּח צֵל הַיָּרֵחַ,
הוּא לִי בֶּן לְוָיָה,
וּבְעַרְבוֹת הַקֶּרַח
אָתוּר עִקְבוֹת חַיָּה.

לָמָּה אֶתְמַהְמֵהַּ
עַד שֶׁמִּכָּאן אֻשְׁלַךְ?
רַק כֶּלֶב מִשְׁתַּגֵּעַ
לִפְנֵי בֵּיתוֹ יִנְבַּח;
הָאַהֲבָה נוֹדֶדֶת –
כָּךְ אֱלֹהִים צִוָּה
מֵאִישׁ לְאִישׁ צוֹעֶדֶת.
שָׁלוֹם לָךְ, אֲהוּבָה.

תּוּכְלִי לַחְלֹם בְּשֶׁקֶט,
תִּנְעַם לָךְ הַתְּנוּמָה,
אֶחְלֹף עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת –
אַט-אַט וּבִדְמָמָה.
וּבְעוֹדִי בַּפֶּתַח
אֶכְתֹּב לָךְ 'לַיְלָה טוֹב',
וְכָךְ תֵּדְעִי לָבֶטַח:
עָלַיִךְ רַק אֶחְשֹׁב.

.

2. הַשַּׁבְשֶׁבֶת

נוֹשֶׁבֶת בַּשַּׁבְשֶׁבֶת רוּחַ
עַל מְעוֹנָהּ שֶׁל בַּת הַחֵן.
בְּשִׁגְעוֹנִי אֲנִי בָּטוּחַ:
לוֹעֶגֶת לְפָלִיט מִסְכֵּן.

לוּ רַק שָׂם לֵב לְסוּג הַשֶּׁלֶט
הַמִּזְדַּקֵּר עַל מְעוֹנָהּ,
הָיָה נִמְנָע מִן הָאִוֶּלֶת
לָתוּר שָׁם דְּמוּת נֶאֱמָנָה.

הָרוּחַ בְּלִבִּי נוֹשֶׁבֶת
כְּמוֹ עַל הַגַּג, אַךְ בְּלִי מִלָּה.
אָז מָה אִם נִשְׁמָתִי כּוֹאֶבֶת?
לַבַּת יֵשׁ נְדוּנְיָה גְּדוֹלָה.

.

3. דְּמָעוֹת קְפוּאוֹת

טִפּוֹת קָרוֹת כְּקֶרַח
זוֹלְגוֹת מִלְּחָיַי:
שֶׁמָּא אֲנִי שׁוֹכֵחַ
שֶׁאֵלּוּ דִּמְעוֹתַי?

זְלַגְתֶּן וּזְלַגְתֶּן,
הֲכֹּה פּוֹשְׁרוֹת אַתֶּן,
שֶׁמַּקְרִישׁוֹת קְפָאתֶן,
כְּטַל שַׁחֲרִית צוֹנֵן?

הֵן מִלִּבִּי פְּרַצְתֶּן
בְּלַהַט וּבְחֹם,
כְּמוֹ לְכַלּוֹת שְׁאַפְתֶּן
אֶת קְרוּם הַכְּפוֹר עַד תֹּם.

.

4. קִפָּאוֹן

לַשָּׁוְא אָתוּר בַּשֶּׁלֶג
סִימָן לְכַף רַגְלָהּ,
שָׁם, עַל זְרוֹעִי נִשְׁעֶנֶת,
בִּשְׂדוֹת יָרָק טִיְּלָה.

אֶשַּׁק לִכְפוֹר וָקֶרַח,
אֶחְדֹּר אֶת הַשְּׁלָגִים
וְכָל דִּמְעָה חוֹרֶכֶת
תַּחְשֹׂף הָאָרֶץ לִי.
הֵיכָן אֶמְצָא לִי אָחוּ,
הֵיכָן אֶמְצָא זֵרִים?
פְּרָחִים נָבְלוּ וּמֵתוּ,
עָלִים קָמְלוּ חִוְּרִים.

הַאִם לְלֹא מַזְכֶּרֶת
אֵצֵא לִי מִן הָעִיר?
כְּשֶׁיִּשְׁתַּתֵּק הָעֶצֶב,
מִי לִי אוֹתָהּ יַזְכִּיר?

נַפְשִׁי כְּמוֹ נִקְרֶשֶׁת,
וּבָהּ קְפוּאָה דְּמוּתָהּ:
תַּפְשִׁיר שֵׁנִית הַנֶּפֶשׁ,
תִּמַּס דְּמוּתָהּ אִתָּהּ.

.

5. עֵץ הַתִּרְזָה

עַל יַד הַבְּאֵר בַּשַּׁעַר,
שָׁם עֵץ תִּרְזָה נִצָּב;
חֲלוֹם מָתוֹק לֹא פַּעַם
חָלַמְתִּי בִּצְלָלָיו.

בִּקְלִפָּתוֹ גִּלַּפְתִּי
מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה;
אֵלָיו תָּמִיד שָׁאַפְתִּי
בִּכְאֵב וּבְתִקְוָה.

אָנוּס לִנְדֹּד עָבַרְתִּי
שָׁם בְּעָמְקֵי הַלֵּיל,
וְאֶת עֵינַי עָצַמְתִּי
בַּחֹשֶׁךְ הָאָפֵל.

וְצַמַּרְתּוֹ לִי סָחָה,
לָחֲשָׁה לִי הָעַלְוָה:
בּוֹא הֵנָּה, קְרַב־נָא, אֶחָא,
אֶצְלִי תִּמְצָא שַׁלְוָה!

עַל פַּרְצוּפִי הִצְלִיפוּ
רוּחוֹת צִנָּה וּכְפוֹר;
אֶת כּוֹבָעִי הֵעִיפוּ,
לֹא סַבְתִּי לְאָחוֹר.

מֵאָז אֲנִי פּוֹסֵעַ,
מַרְחִיק מִדֵּי שָׁעָה.
עוֹד אִוְשָׁתוֹ שׁוֹמֵעַ:
הָיִיתָ שָׁם נִרְגַּע.

.

6. שִׁטָּפוֹן

דִּמְעוֹתַי מֵהָעֵינַיִם
אֶל הַשֶּׁלֶג טִפְטְפוֹ;
וּפְתִיתָיו צְמֵאֵי הַמַּיִם
אֶת כְּאֵבִי הַחַם טָרְפוּ.

כְּשֶׁיִּרְצֶה לִנְבֹּט הַפֶּרַח
רוּחַ קַל יִנְשֹׁב עָנֹג,
יִסָּדְקוּ גּוּשֵׁי הַקֶּרַח
וְהַשֶּׁלֶג אָז יִמּוֹג.

נְתִיבְךָ אֱמֹר־נָא, שֶׁלֶג,
הֵן תֵּדַע גַּעְגּוּעַי?
הִקָּוֵה־נָא אֶל הַפֶּלֶג
בְּעִקְבוֹת כָּל דִּמְעוֹתַי.

אִם אִתּוֹ תִּזְרֹם בְּנַחַת
דֶּרֶךְ עִיר שַׁאֲנַנָּה,
כְּשֶׁתָּחוּשׁ דִּמְעָה רוֹתַחַת –
שָׁם אֲהוּבָתִי שָׁכְנָה.

.

7. עַל הַנָּהָר

הֵן כֹּה עַלִּיז רָחַשְׁתָּ,
נָהָר בָּהִיר, סוֹעֵר,
כַּמָּה דּוֹמֵם הָפַכְתָּ,
שָׁלוֹם אֵינְךָ אוֹמֵר.

בִּקְרוּם קָפוּא, קָבוּעַ
אָטַמְתָּ עַצְמְךָ,
שׁוֹמֵם וְקַר שָׂרוּעַ
בַּחוֹל שֶׁלִּשְׂפָתְךָ.

בִּקְלִפָּתְךָ חָרַטְתִּי
בְּסֶלַע מְחֻדָּד
אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הַיַּלְדֹּנֶת,
שָׁעָה וְיוֹם אֶחָד:

אֶת יוֹם הֶכֵּרוּתֵנוּ,
אֶת יוֹם עֲזִיבָתִי;
סָבִיב לְכָל פְּרָטֵינוּ
שְׁבוּרָה טַבַּעְתִּי.

לִבִּי, בְּזֶה הַנַּחַל
כְּפִילְךָ אַתָּה רוֹאֶה?
מִתַּחַת כְּסוּת הַקֶּרַח
כְּמוֹתְךָ גּוֹעֵשׁ, גּוֹאֶה?

.

8. מַבָּט לְאָחוֹר

הָאֲדָמָה תַּחְתַּי בּוֹעֶרֶת,
גַּם אִם רַק עַל שְׁלָגִים אֶצְעַד,
אַף אִם נְשִׁימָתִי נִחֶרֶת,
שֶׁתֵּעָלֵם הָעִיר לָעַד!

פָּגַעְתִּי בְּכָל אֶבֶן דֶּרֶךְ,
נֶחְפָּז לָצֵאת מִתּוֹךְ הַכְּרַךְ;
עוֹרְבִים זָרְקוּ פְּתִיתִים וְקֶרַח –
מֵרֹאשׁ כָּל גַּג עָלַי נִתַּךְ.

כַּמָּה שׁוֹנִים הָיוּ פָּנַיִךְ
כְּשֶׁבָּאתִי, עִיר הַבּוֹגְדָנוּת!
זִמְּרוּ בִּבְרַק חַלּוֹנוֹתַיִךְ
זָמִיר וְתוֹר בְּתַחֲרוּת.

בַּנְּחָלִים שָׁצְפוּ הַמַּיִם,
עֲצֵי תִּרְזָה תְּפוּחִים פָּרְחוּ,
וְאָח, בָּעֲרוּ שָׁם שְׁתֵּי עֵינַיִם –
וְזֶה הָיָה סוֹפְךָ, בָּחוּר!

כְּשֶׁאֶת הַיּוֹם הַהוּא אֶזְכֹּרָה,
נִמְשַׁךְ שׁוּב מַבָּטִי לְשָׁם,
אֶרְצֶה, מוֹעֵד, לַחְזֹר אָחוֹרָה,
לִפְנֵי בֵּיתָהּ לַעֲמֹד דּוּמָם.

.

9. אוֹר תַּעְתּוּעִים

בְּעָמְקֵי נְקִיק הַסֶּלַע
אוֹר תּוֹעֶה פִּתָּה אוֹתִי:
אֵיךְ אֵצֵא אֵינִי יוֹדֵעַ,
לֹא עוֹלֶה בְּדַעְתִּי.

אִם לָרֹב תּוֹעָה דַּרְכֵּנוּ
יַעַד יֵשׁ לְכָל מִשְׁעוֹל:
שִׂמְחוֹתֵינוּ, מַכְאוֹבֵינוּ,
תַּעְתּוּעַ הוּא הַכֹּל!

מִן הָהָר אֵרֵד בְּנַחַת,
בַּעֲרוּץ נָהָר חָרֵב.
אֶל הַיָּם זוֹרֵם כָּל נַחַל,
אֶל הַקֶּבֶר כָּל כְּאֵב.

.

10. מְנוּחָה

מַבְחִין אֲנִי בִּתְשִׁישׁוּתִי
רַק בְּשׁוֹכְבִי לָנוּחַ:
הַנְּדוּדִים חִשְּׁלוּ אוֹתִי
עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹל קָשׁוּחַ.

רַגְלִי מָנוֹחַ לֹא בִּקְּשָׁה,
בַּעֲמִידָה כֹּה קַר לָהּ;
גַּבִּי, אָבְדָה לוֹ כָּל תְּחוּשָׁה,
נִסְעָר נִדְחַפְתִּי הָלְאָה.

מִקְלָט מָצָאתִי צַר וָדַל,
בִּקְתַּת פֶּחָם דּוֹלֶפֶת;
אַךְ אֲבָרַי לֹא נָחוּ כְּלָל:
כָּל חַבּוּרָה שׂוֹרֶפֶת.

לִבִּי, בְּסַעַר, בִּמְרִיבָה,
כֹּה עַז וְכֹה פָּרוּעַ,
רַק בַּדְּמָמָה חָשׁ בַּצְּרִיבָה
שֶׁכְּתוֹלָע תָּזוּעַ!

.

11. חֲלוֹם אָבִיב

חָלַמְתִּי פְּרָחִים וָצֶבַע,
כְּמוֹ הָאָבִיב בַּפְּרִיחָה;
חָלַמְתִּי עַל יֶרֶק בַּגֶּבַע,
עַל שִׁיר הַצִּפּוֹר הַשְּׂמֵחָה.

וְאָז קָרָא הַגֶּבֶר,
מַבַּט עֵינַי נִפְקַח;
הָיָה שָׁם קַר כַּקֶּבֶר,
עוֹרֵב מִלְּמַעְלָה צָוַח.

אַךְ עַל אַדְנֵי הַפֶּתַח,
מִי זֶה שֶׁעָלִים צָבַע?
צְחַקְתֶּם שֶׁמָּא לַפֶּתִי
שֶׁפֶּרַח בַּכְּפוֹר רָאָה?

חָלַמְתִּי אַהֲבָה אוֹהֶבֶת,
עַל בַּחוּרָה נָאוָה,
עַל נְשִׁיקָה נִלְבֶּבֶת,
עַל אֹשֶׁר וְעַל חֶדְוָה.

וּכְשֶׁקָּרָא הַגֶּבֶר,
אָז לְבָבִי נִפְקַח;
יוֹשֵׁב לְבַד בַּחֶדֶר,
אֲבָל הַחֲלוֹם פָּרַח.

לִבִּי הוֹלֵם, מֵזִיעַ,
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי.
מָתַי הַיֶּרֶק יוֹפִיעַ?
מָתַי אֲחַבְּקָהּ בְּיָדַי?

.

12. בְּדִידוּת

כְּמוֹ עָנָן שָׁחוּחַ,
בָּרוּחַ שָׁט בּוֹדֵד,
כְּשֶׁבֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ
מַשָּׁב עָמוּם רוֹעֵד:

כָּךְ גַּם רַגְלִי נִגְרֶרֶת
לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה,
סְבִיבִי שִׂמְחָה מוּאֶרֶת,
בּוֹדֵד, לְלֹא מִלָּה.

אָח, הָאֲוִיר רָגוּעַ!
אָח, הָעוֹלָם כֹּה קַל!
לוּ אַךְ סָעַר הָרוּחַ,
אָז לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ אֻמְלָל.

.

13. הַדֹּאַר

מִן הַדֶּרֶךְ קוֹל הַדֹּאַר צָץ.
מָה יֵשׁ לוֹ, שֶׁלַּמָּרוֹם קָפַץ,
הַלֵּב?

הוּא לֹא מֵבִיא מִכְתָּב לְךָ.
אָז מָה תִּפְרֹץ כָּךְ בְּשִׂמְחָה,
הַלֵּב?

אָכֵן, הוּא מֵהָעִיר יָצָא,
שָׁם בֵּית אֲהוּבָתִי נִמְצָא,
הַלֵּב!

הֲלֹא תִּרְצֶה לְהִתְבּוֹנֵן
וּבִשְׁלוֹמָהּ לְהִתְעַנְיֵן,
הַלֵּב?

.

14. רֹאשׁ הַשֵּׂיבָה

הַכְּפוֹר זָרָה לִי בַּשֵּׂעָר
לָבָן זוֹהֵר, זוֹרֵחַ;
חָשַׁבְתִּי כִּי זָקַנְתִּי כְּבָר
וְחַשְׁתִּי כֹּה שָׂמֵחַ.

אַךְ כְּבָר הִנֵּה הַכֹּל נָמֵס,
שׁוּב שְׁחֹר שֵׂעָר הַגֶּבֶר,
בַּעֲלוּמַי אֲנִי מוֹאֵס –
כַּמָּה רָחוֹק הַקֶּבֶר!

מִן הַשְּׁקִיעָה עַד בֹּקֶר אוֹר
כַּמָּה הֶאֱפִירוּ עֹרֶף.
רְאוּ, שֶׁלִּי נוֹתָר שָׁחֹר
לְאֹרֶךְ כָּל הַחֹרֶף.

.

15. הָעוֹרֵב

בָּא עוֹרֵב אֶחָד אִתִּי
מִן הָעִיר בְּיַחַד,
כָּל הַיּוֹם מוּל פַּדַּחְתִּי
חָג סָבִיב בְּנַחַת.

פֶּלֶא, אֵיזֶה מִין עוֹרֵב,
מִתְעוֹפֵף בְּלִי הֶרֶף?
שֶׁמָּא לִבְשָׂרִי אוֹרֵב
וּמְשַׁחֵר לְטֶרֶף?

זוֹ דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
סוֹף לִנְדוּדַי עֵת.
בֵּן־עוֹרֵב, הַרְאֵנִי־נָא,
מְסִירוּת עַד מָוֶת!

.

16. תִּקְוָה אַחֲרוֹנָה

פֹּה וָשָׁם עַל אֵיזֶה גֶּזַע
מִתְגַּלֶּה עָלֶה זוֹהֵר,
וְלֹא פַּעַם מוּל הַגֶּזַע
אֶעֱצֹר וַאֲהַרְהֵר.

אֶתְבּוֹנֵן, עֲלֵה שַׁלֶּכֶת,
בּוֹ אָשְׁרִי תָּלוּי עוֹמֵד;
בָּאָה רוּחַ בַּשַּׁלֶּכֶת,
רַעַד רַב אֲנִי רוֹעֵד.

אָח, נָשַׁר עָלֶה לָאָרֶץ,
תִּקְוָתִי אִתּוֹ נָשְׁרָה;
כְּשֶׁאֶנְשֹׁר אִתּוֹ לָאָרֶץ,
מַר אֶבְכֶּה לָהּ עַל קִבְרָהּ.

.

17. בַּכְּפָר

נוֹבְחִים הַכְּלָבִים, הַשַּׁרְשֶׁרֶת חוֹרֶקֶת;
נָמִים אֲנָשִׁים בַּמִּטָּה, בְּשֶׁקֶט,
כַּמָּה חוֹלְמִים הֵם, עַל כָּל הָעֹשֶׁר,
מִתְנַחֲמִים בַּצָּרָה וּבָאֹשֶׁר:

בֹּקֶר עָלָה, כֻּלָּם אָז נָמוֹגוּ.
נוּ טוֹב, הֵם אֶת שֶׁלָּהֶם הִשִּׂיגוּ.
כְּמֵהִים הֵם, אֶת מָה שֶׁעוֹד הוֹתִירוּ,
לָשׁוּב וְלִמְצֹא שָׁם כְּפִי שֶׁהִשְׁאִירוּ.

צֵא בִּנְבִיחָה, גָּרְשֵׁנִי כֶּלֶב,
וּמְנוּחָה אַל תִּתֵּן בָּעֶרֶב!
אֲנִי כְּבָר עִם חֲלוֹמוֹת גָּמַרְתִּי –
בֵּין הַיְּשֵׁנִים לְשֵׁם מָה נוֹתַרְתִּי?

.

18. הַבֹּקֶר הַסּוֹעֵר

אֵיךְ הַסְּעָרָה הוֹרֶסֶת
כְּסוּת עֲנָנִים שְׁחֹרָה!
חַשְׁרַת עָבִים קוֹרֶסֶת
סָבִיב בְּקוֹל תִּגְרָה.

וְלֶהָבוֹת יַבְרִיקוּ,
נֶעֱקָרוֹת בִּדְמִי;
רְאוּ־נָא אֵיזֶה בֹּקֶר,
בְּדִיּוּק לְטַעֲמִי!

לִבִּי מַבִּיט לְמַעְלָה
נִשְׁקָף כְּמוֹ בִּרְאִי –
הֲרֵי זֶה רַק הַחֹרֶף,
הַחֹרֶף, קַר, פִּרְאִי!

.

19. תַּעְתּוּעַ

מוּלִי רוֹקֵד מָאוֹר חָבִיב,
אֲנִי אַחֲרָיו סָבִיב־סָבִיב;
אֲנִי אִתּוֹ וְלֹא חוֹשֵׁד,
שֶׁמְּפַתֶּה הוּא אִישׁ נוֹדֵד.
אָח, רַק מִי שֶׁכְּמוֹתִי אֻמְלָל,
בְּלֵב חָפֵץ יֵלֵךְ שׁוֹלָל,
אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה וּכְפוֹר
נִגְלָה לוֹ בַּיִת חַם, מְלֵא־אוֹר.
שָׁם נֶפֶשׁ אֲהוּבָה חַיָּה –
וּמָה שְׂכָרִי? רַק אַשְׁלָיָה!

.

20. הַתַּמְרוּר

לָמָּה אֶמָּנַע מִדֶּרֶךְ,
בָּהּ יֵלְכוּ הָאֲחֵרִים,
אֲחַפֵּשׂ לִי רַק שְׁבִיל פֶּרֶא
בֵּין שְׁלָגִים וּבֵין הָרִים?

שׁוּם דָּבָר הֵן לֹא פָּשַׁעְתִּי,
שֶׁאֶפְרֹשׁ מִן הַבְּרִיּוֹת, –
לָמָּה בְּטִפְּשׁוּת כָּמַהְתִּי
לְשִׁמְמַת מִדְבָּרִיּוֹת?

תַּמְרוּרִים יֵשׁ עַל כָּל שַׁעַל,
הַמּוֹרִים עַל עִיר קְרוֹבָה,
וְאֵינִי עוֹצֵר אַף פַּעַם,
בְּלִי שַׁלְוָה, שׁוֹאֵף שַׁלְוָה.

רַק תַּמְרוּר אֶחָד בְּלִי נוֹעַ,
מוּל עֵינַי עוֹמֵד נִצָּב;
רַק בַּשְּׁבִיל עָלַי לִפְסֹעַ,
שֶׁמִּמֶּנּוּ אִישׁ לֹא שָׁב.

.

21. הַפֻּנְדָּק

דַּרְכִּי אוֹתִי הוֹבִילָה
לְעֵבֶר בֵּית עָלְמִין;
לְהִכָּנֵס שָׁם פְּנִימָה
חָשַׁבְתִּי כִּי הִזְמִין.

זֵרֵי פְּרָחִים עַל קֶבֶר,
אַתֶּם וַדַּאי סִימָן,
שֶׁאִישׁ נוֹדֵד, יָגֵעַ,
אֶל הַפֻּנְדָּק מֻזְמָן.

אֲבָל בְּכָל הַבַּיִת
אֵין חֶדֶר לֹא תָּפוּס?
חַיָּב אֲנִי לָנוּחַ,
חָבוּל גּוּפִי, הָרוּס.

פֻּנְדָּק אַכְזָר, קָשׁוּחַ,
תִּדְחֶה אוֹתִי מִכָּאן?
קָדִימָה צְעַד, קָדִימָה,
מַקְּלִי הַנֶּאֱמָן!

.

22. אֹמֶץ

עָף הַשֶּׁלֶג לַפָּנִים,
אַשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ.
מְדוֹבֵב לִבִּי בִּפְנִים,
שִׁיר אָשִׁיר בְּמֶרֶץ.

לֹא אֶשְׁמַע מָה שֶׁיֹּאמַר,
שְׁמִיעָתִי נִנְעֶלֶת;
לֹא אָחוּשׁ בִּכְיוֹ הַמַּר,
בֶּכִי הוּא אִוֶּלֶת.

לָעוֹלָם, בְּקוֹל רָמָה,
מוּל רוּחוֹת הָלַכְנוּ!
אִם אֵין אֵל בָּאֲדָמָה,
אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ!

.

23. שִׁמְשׁוֹת הָרְפָאִים

שָׁלוֹשׁ שְׁמָשׁוֹת חָגוּ מוּל עֵינַי,
בָּהֶן הִבַּטְתִּי עַד בְּלִי דַּי;
וְהֵן עָמְדוּ שָׁם, כֹּה קְפוּאוֹת.
לִנְטֹשׁ אוֹתִי מְמָאֲנוֹת.

אָח, הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלִּי אֵינְכֶן!
פְּנֵי אֲחֵרִים תִּשְׁזֹף עֵינְכֶן!
כֵּן, פַּעַם לִי שָׁלוֹשׁ הָיוּ;
שְׁתֵּי הַטּוֹבוֹת עַכְשָׁו שָׁקְעוּ.

לוּ הַשְּׁלִישִׁית גַּם תִּבָּלַע!
מוּטָב לִהְיוֹת בָּאֲפֵלָה.

.

24. אִישׁ תֵּבַת הַנְּגִינָה

שָׁם אַחֲרֵי הַכְּפָר
נַגַּן תֵּבָה נִצָּב,
מְסוֹבֵב לְאַט,
קְפוּאוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.

הוּא יָחֵף בַּקֶּרַח,
נָע מִצַּד לְצַד,
וְרֵיקָה נוֹתֶרֶת
צַלַּחְתּוֹ לָעַד.

אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה
וְלֹא שׁוֹמֵעַ אִישׁ,
וְרוֹטְנִים כְּלָבִים
סְבִיב אוֹתוֹ יָשִׁישׁ.

הוּא לֹא מִתְעָרֵב,
אַחַת הִיא לוֹ הַכֹּל,
הוּא רַק מְסוֹבֵב,
הַלַּחַן לֹא יַחְדֹּל.

הֲנֵלֵךְ בְּיַחַד,
אִישׁ פְּלָאוֹת זָקֵן?
הֲלְקוֹל שִׁירַי
תּוֹסִיף וּתְנַגֵּן?

1. Gute Nacht

Fremd bin ich eingezogen,
Fremd zieh’ ich wieder aus.
Der Mai war mir gewogen
Mit manchem Blumenstrauß.
Das Mädchen sprach von Liebe,
Die Mutter gar von Eh’, –
Nun ist die Welt so trübe,
Der Weg gehüllt in Schnee.

Ich kann zu meiner Reisen
Nicht wählen mit der Zeit,
Muß selbst den Weg mir weisen
In dieser Dunkelheit.
Es zieht ein Mondenschatten
Als mein Gefährte mit,
Und auf den weißen Matten
Such’ ich des Wildes Tritt.

Was soll ich länger weilen,
Daß man mich trieb hinaus?
Laß irre Hunde heulen
Vor ihres Herren Haus;
Die Liebe liebt das Wandern –
Gott hat sie so gemacht –
Von einem zu dem andern.
Fein Liebchen, gute Nacht!

Will dich im Traum nicht stören,
Wär schad’ um deine Ruh’,
Sollst meinen Tritt nicht hören –
Sacht, sacht die Türe zu!
Ich schreibe nur im Gehen
An’s Tor noch gute Nacht,
Damit du mögest sehen,
An dich hab’ ich gedacht.

.

2. Die Wetterfahne

Der Wind spielt mit der Wetterfahne
Auf meines schönen Liebchens Haus.
Da dacht ich schon in meinem Wahne,
Sie pfiff den armen Flüchtling aus.

Er hätt’ es ehr bemerken sollen,
Des Hauses aufgestecktes Schild,
So hätt’ er nimmer suchen wollen
Im Haus ein treues Frauenbild.

Der Wind spielt drinnen mit den Herzen
Wie auf dem Dach, nur nicht so laut.
Was fragen sie nach meinen Schmerzen?
Ihr Kind ist eine reiche Braut.

.

3. Gefrorne Tränen

Gefrorne Tränen fallen
Von meinen Wangen ab:
Ob es mir denn entgangen,
Daß ich geweinet hab’?

Ei Tränen, meine Tränen,
Und seid ihr gar so lau,
Daß ihr erstarrt zu Eise
Wie kühler Morgentau?

Und dringt doch aus der Quelle
Der Brust so glühend heiß,
Als wolltet ihr zerschmelzen
Des ganzen Winters Eis!

.

4. Erstarrung

Ich such’ im Schnee vergebens
Nach ihrer Tritte Spur,
Wo sie an meinem Arme
Durchstrich die grüne Flur.

Ich will den Boden küssen,
Durchdringen Eis und Schnee
Mit meinen heißen Tränen,
Bis ich die Erde seh’.
Wo find’ ich eine Blüte,
Wo find’ ich grünes Gras?
Die Blumen sind erstorben
Der Rasen sieht so blaß.

Soll denn kein Angedenken
Ich nehmen mit von hier?
Wenn meine Schmerzen schweigen,
Wer sagt mir dann von ihr?

Mein Herz ist wie erfroren,
Kalt starrt ihr Bild darin:
Schmilzt je das Herz mir wieder
Fließt auch das Bild dahin.

.

5. Der Lindenbaum

Am Brunnen vor dem Tore,
Da steht ein Lindenbaum:
Ich träumt in seinem Schatten
So manchen süßen Traum.

Ich schnitt in seine Rinde
So manches liebe Wort;
Es zog in Freud’ und Leide
Zu ihm mich immer fort.

Ich mußt’ auch heute wandern
Vorbei in tiefer Nacht,
Da hab’ ich noch im Dunkel
Die Augen zugemacht.

Und seine Zweige rauschten,
Als riefen sie mir zu:
Komm her zu mir, Geselle,
Hier find’st du deine Ruh’!

Die kalten Winde bliesen
Mir grad ins Angesicht;
Der Hut flog mir vom Kopfe,
Ich wendete mich nicht.

Nun bin ich manche Stunde
Entfernt von jenem Ort,
Und immer hör’ ich’s rauschen:
Du fändest Ruhe dort!

.

6. Wasserflut

Manche Trän’ aus meinen Augen
Ist gefallen in den Schnee;
Seine kalten Flocken saugen
Durstig ein das heiße Weh.

Wenn die Gräser sprossen wollen
Weht daher ein lauer Wind,
Und das Eis zerspringt in Schollen
Und der weiche Schnee zerrinnt.

Schnee, du weißt von meinem Sehnen,
Sag’ mir, wohin doch geht dein Lauf?
Folge nach nur meinen Tränen,
Nimmt dich bald das Bächlein auf.

Wirst mit ihm die Stadt durchziehen,
Munt’re Straßen ein und aus;
Fühlst du meine Tränen glühen,
Da ist meiner Liebsten Haus.

.

7. Auf dem Flusse

Der du so lustig rauschtest,
Du heller, wilder Fluß,
Wie still bist du geworden,
Gibst keinen Scheidegruß.

Mit harter, starrer Rinde
Hast du dich überdeckt,
Liegst kalt und unbeweglich
Im Sande ausgestreckt.

In deine Decke grab’ ich
Mit einem spitzen Stein
Den Namen meiner Liebsten
Und Stund und Tag hinein:

Den Tag des ersten Grußes,
Den Tag, an dem ich ging;
Um Nam’ und Zahlen windet
Sich ein zerbrochner Ring.

Mein Herz, in diesem Bache
Erkennst du nun dein Bild?
Ob’s unter seiner Rinde
Wohl auch so reißend schwillt?

.

8. Rückblick

Es brennt mir unter beiden Sohlen,
Tret’ ich auch schon auf Eis und Schnee,
Ich möcht’ nicht wieder Atem holen,
Bis ich nicht mehr die Türme seh’.

Hab’ mich an jeden Stein gestoßen,
So eilt’ ich zu der Stadt hinaus;
Die Krähen warfen Bäll’ und Schloßen
Auf meinen Hut von jedem Haus.

Wie anders hast du mich empfangen,
Du Stadt der Unbeständigkeit!
An deinen blanken Fenstern sangen
Die Lerch’ und Nachtigall im Streit.

Die runden Lindenbäume blühten,
Die klaren Rinnen rauschten hell,
Und ach, zwei Mädchenaugen glühten. –
Da war’s gescheh’n um dich, Gesell’!

Kömmt mir der Tag in die Gedanken,
Möcht’ ich noch einmal rückwärts seh’n,
Möcht’ ich zurücke wieder wanken,
Vor ihrem Hause stille steh’n.

.

9. Irrlicht

In die tiefsten Felsengründe
Lockte mich ein Irrlicht hin:
Wie ich einen Ausgang finde,
Liegt nicht schwer mir in dem Sinn.

Bin gewohnt das Irregehen,
‘S führt ja jeder Weg zum Ziel:
Unsre Freuden, unsre Leiden,
Alles eines Irrlichts Spiel!

Durch des Bergstroms trock’ne Rinnen
Wind’ ich ruhig mich hinab,
Jeder Strom wird’s Meer gewinnen,
Jedes Leiden auch ein Grab.

.

10. Rast

Nun merk’ ich erst, wie müd’ ich bin,
Da ich zur Ruh’ mich lege:
Das Wandern hielt mich munter hin
Auf unwirtbarem Wege.

Die Füße frugen nicht nach Rast,
Es war zu kalt zum Stehen;
Der Rücken fühlte keine Last,
Der Sturm half fort mich wehen.

In eines Köhlers engem Haus
Hab’ Obdach ich gefunden;
Doch meine Glieder ruh’n nicht aus:
So brennen ihre Wunden.

Auch du, mein Herz, in Kampf und Sturm
So wild und so verwegen,
Fühlst in der Still’ erst deinen Wurm
Mit heißem Stich sich regen!

.

11. Frühlingstraum

Ich träumte von bunten Blumen,
So wie sie wohl blühen im Mai;
Ich träumte von grünen Wiesen,
Von lustigem Vogelgeschrei.

Und als die Hähne krähten,
Da ward mein Auge wach;
Da war es kalt und finster,
Es schrieen die Raben vom Dach.

Doch an den Fensterscheiben,
Wer malte die Blätter da?
Ihr lacht wohl über den Träumer,
Der Blumen im Winter sah?

Ich träumte von Lieb’ um Liebe,
Von einer schönen Maid,
Von Herzen und von Küssen,
Von Wonn’ und Seligkeit.

Und als die Hähne kräten,
Da ward mein Herze wach;
Nun sitz ich hier alleine
Und denke dem Traume nach.

Die Augen schließ’ ich wieder,
Noch schlägt das Herz so warm.
Wann grünt ihr Blätter am Fenster?
Wann halt’ ich mein Liebchen im Arm?

.

12. Einsamkeit

Wie eine trübe Wolke
Durch heit’re Lüfte geht,
Wenn in der Tanne Wipfel
Ein mattes Lüftchen weht:

So zieh ich meine Straße
Dahin mit trägem Fuß,
Durch helles, frohes Leben,
Einsam und ohne Gruß.

Ach, daß die Luft so ruhig!
Ach, daß die Welt so licht!
Als noch die Stürme tobten,
War ich so elend nicht.

.

13. Die Post

Von der Straße her ein Posthorn klingt.
Was hat es, daß es so hoch aufspringt,
Mein Herz?

Die Post bringt keinen Brief für dich.
Was drängst du denn so wunderlich,
Mein Herz?

Nun ja, die Post kömmt aus der Stadt,
Wo ich ein liebes Liebchen hatt’,
Mein Herz!

Willst wohl einmal hinüberseh’n
Und fragen, wie es dort mag geh’n,
Mein Herz?

.

14. Der grease Kopf

Der Reif hatt’ einen weißen Schein
Mir übers Haar gestreuet;
Da glaubt’ ich schon ein Greis zu sein
Und hab’ mich sehr gefreuet.

Doch bald ist er hinweggetaut,
Hab’ wieder schwarze Haare,
Daß mir’s vor meiner Jugend graut –
Wie weit noch bis zur Bahre!

Vom Abendrot zum Morgenlicht
Ward mancher Kopf zum Greise.
Wer glaubt’s? und meiner ward es nicht
Auf dieser ganzen Reise!

.

15. Die Krähe

Eine Krähe war mit mir
Aus der Stadt gezogen,
Ist bis heute für und für
Um mein Haupt geflogen.

Krähe, wunderliches Tier,
Willst mich nicht verlassen?
Meinst wohl, bald als Beute hier
Meinen Leib zu fassen?

Nun, es wird nicht weit mehr geh’n
An dem Wanderstabe.
Krähe, laß mich endlich seh’n,
Treue bis zum Grabe!

.

16. Letzte Hoffnung

Hie und da ist an den Bäumen
Manches bunte Blatt zu seh’n,
Und ich bleibe vor den Bäumen
Oftmals in Gedanken steh’n.

Schaue nach dem einen Blatte,
Hänge meine Hoffnung dran;
Spielt der Wind mit meinem Blatte,
Zittr’ ich, was ich zittern kann.

Ach, und fällt das Blatt zu Boden,
Fällt mit ihm die Hoffnung ab;
Fall’ ich selber mit zu Boden,
Wein’ auf meiner Hoffnung Grab.

.

17. Im Dorfe

Es bellen die Hunde, es rascheln die Ketten;
Es schlafen die Menschen in ihren Betten,
Träumen sich manches, was sie nicht haben,
Tun sich im Guten und Argen erlaben:

Und morgen früh ist alles zerflossen.
Je nun, sie haben ihr Teil genossen
Und hoffen, was sie noch übrig ließen,
Doch wieder zu finden auf ihren Kissen.

Bellt mich nur fort, ihr wachen Hunde,
Laßt mich nicht ruh’n in der Schlummerstunde!
Ich bin zu Ende mit allen Träumen –
Was will ich unter den Schläfern säumen?

.

18. Der stürmische Morgen

Wie hat der Sturm zerrissen
Des Himmels graues Kleid!
Die Wolkenfetzen flattern
Umher im matten Streit.

Und rote Feuerflammen
Zieh’n zwischen ihnen hin;
Das nenn’ ich einen Morgen
So recht nach meinem Sinn!

Mein Herz sieht an dem Himmel
Gemalt sein eig’nes Bild –
Es ist nichts als der Winter,
Der Winter, kalt und wild!

.

19. Täuschung

Ein Licht tanzt freundlich vor mir her,
Ich folg’ ihm nach die Kreuz und Quer;
Ich folg’ ihm gern und seh’s ihm an,
Daß es verlockt den Wandersmann.
Ach! wer wie ich so elend ist,
Gibt gern sich hin der bunten List,
Die hinter Eis und Nacht und Graus
Ihm weist ein helles, warmes Haus.
Und eine liebe Seele drin –
Nur Täuschung ist für mich Gewinn!

.

20. Der Wegweiser

Was vermeid’ ich denn die Wege,
Wo die ander’n Wand’rer gehn,
Suche mir versteckte Stege
Durch verschneite Felsenhöh’n?

Habe ja doch nichts begangen,
Daß ich Menschen sollte scheu’n, –
Welch ein törichtes Verlangen
Treibt mich in die Wüstenei’n?

Weiser stehen auf den Strassen,
Weisen auf die Städte zu,
Und ich wand’re sonder Maßen
Ohne Ruh’ und suche Ruh’.

Einen Weiser seh’ ich stehen
Unverrückt vor meinem Blick;
Eine Straße muß ich gehen,
Die noch keiner ging zurück.

.

21. Das Wirthaus

Auf einen Totenacker
Hat mich mein Weg gebracht;
Allhier will ich einkehren,
Hab’ ich bei mir gedacht.

Ihr grünen Totenkränze
Könnt wohl die Zeichen sein,
Die müde Wand’rer laden
Ins kühle Wirtshaus ein.

Sind denn in diesem Hause
Die Kammern all’ besetzt?
Bin matt zum Niedersinken,
Bin tödlich schwer verletzt.

O unbarmherz’ge Schenke,
Doch weisest du mich ab?
Nun weiter denn, nur weiter,
Mein treuer Wanderstab!.

.

22. Mut

Fliegt der Schnee mir ins Gesicht,
Schüttl’ ich ihn herunter.
Wenn mein Herz im Busen spricht,
Sing’ ich hell und munter.

Höre nicht, was es mir sagt,
Habe keine Ohren;
Fühle nicht, was es mir klagt,
Klagen ist für Toren.

Lustig in die Welt hinein
Gegen Wind und Wetter!
Will kein Gott auf Erden sein,
Sind wir selber Götter!

.

23. Die Nebensonnen

Drei Sonnen sah ich am Himmel steh’n,
Hab’ lang und fest sie angeseh’n;
Und sie auch standen da so stier,
Als könnten sie nicht weg von mir.

Ach, meine Sonnen seid ihr nicht!
Schaut Andren doch ins Angesicht!
Ja, neulich hatt’ ich auch wohl drei;
Nun sind hinab die besten zwei.

Ging nur die dritt’ erst hinterdrein!
Im Dunkeln wird mir wohler sein.

.

24. Der Leiermann

Drüben hinterm Dorfe
Steht ein Leiermann
Und mit starren Fingern
Dreht er, was er kann.

Barfuß auf dem Eise
Wankt er hin und her
Und sein kleiner Teller
Bleibt ihm immer leer.

Keiner mag ihn hören,
Keiner sieht ihn an,
Und die Hunde knurren
Um den alten Mann.

Und er läßt es gehen
Alles, wie es will,
Dreht und seine Leier
Steht ihm nimmer still.

Wunderlicher Alter,
Soll ich mit dir geh’n?
Willst zu meinen Liedern
Deine Leier dreh’n?

 

 

פרנץ שוברט החל להלחין את מחזור השירים "מסע חורף" ב־1827, ואת התיקונים האחרונים ליצירה השלים ימים אחדים לפני מותו המוקדם בגיל 31, בשנת 1828. המחזור כולל 24 שירים עם מילים מאת המשורר וילהלם מולר (1827-1794).

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהלחין שוברט את יצירתו של מולר. חמש שנים קודם לכן היו אלה שירי המחזור "הטוחנת היפה". מולר, שעבד למחייתו כמורה וכספרן, פרסם את שני מחזורי השירים בקובץ "שבעים ושבעה שירים מתוך דפים בעיזבונו של נגן קרן נודד". בשיריו הוא מבטא הן את עולם הדימויים הרומנטי, הן את המבט האירוני והמפוכח על אותו עולם בשורות פשוטות וחזקות ותוך יצירת חוט עלילתי מקשר לאורך המחזור.

את שירי "מסע חורף" הלחין שוברט בשני חלקים, שכל אחד מהם כולל 12 שירים. החלק הראשון במסע מתמקד ברגשותיו של הגיבור הנודד בעקבות אהבתו הנכזבת, ואילו החלק השני מעמיק את תובנותיו בנושא החיים, המוות, האמונה והייאוש.

מותו המוקדם של מולר מנע ממנו את ההאזנה להלחנותיו של שוברט, וקשה לומר מה היה עולה בגורלם של שיריו אם שוברט לא היה "מגלה" אותם. אבל אין ספק שהיצירה השלמה, בחיבור האינטימי בין מילה לצליל ובעומקה הרגשי המטלטל, היא אחת מיצירות המופת של השיר האמנותי הגרמני ושל המוסיקה המערבית הקלאסית בכלל.

התרגום המוצע כאן מותאם במלואו ללחניו של שוברט ומיועד לא רק לקריאה אלא גם לביצוע מוסיקלי. בזאת הוא מצטרף למסורת ביצוע שהייתה רווחת במאה ה־19, של ביצוע מוסיקה ווקאלית לא רק בשפת המקור אלא גם בשפת המקום.

.
עידו אריאל הוא פסנתרן ומלווה, מדריך זמרים, מרצה ומתרגם. כיהן כראש המחלקה הווקאלית וכדיקן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ייסד וניהל את סדרת הקונצרטים "שירה־שיר", המוקדשת לשיר האמנותי הקלאסי והישראלי בביצועם של זמרים ישראלים מובילים. בשנים האחרונות עוסק בתרגום מותאם לשירה של רפרטואר השיר האמנותי.

.

 

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "בקרחת היער", שיר מאת טל ניצן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | האדום והשחור

"תחבולה רטורית שקמה על יוצרה." רתם פרגר וגנר על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

אברהם אילת, אנשים מתחפרים בתוך רישום, עיבוד מחשב לרישומים מתקופות שונות

האדום והשחור: על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

רתם פרגר וגנר

.

יש דבר כזה – מעומעם־משהו – ספרות אמת וספרות שאינה אמת. הוא נדון בפולמוס על היסטוריה ובדיון בספרו של אסף ענברי על דפי הארץ, אך הוא אינו קשור בהכרח ליחסים שבין ספרות להיסטוריה, אלא טמון בטקסט הספרותי עצמו. "שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת", כתב מאיר ויזלטיר. ויזלטיר ממיר את נשיקת האלים לנשיקת האקלים – מרחק פסיעה מהעולם העתיק הוא מציע את המושג הזה שמצליב גיאוגרפיה, קור, חום, רוח וגשם, כלומר זמן ומקום – אבל החשוב לענייננו הוא היחס המשולש, הלא פשוט, שמתחולל בטקסט עצמו, גם כשהוא עוסק בדמויות והתרחשויות היסטוריות ובחומרי מציאות קונקרטיים וניתנים לזיהוי.

״הספר האדום״ או ״הספרון האדום״ הוא הכינוי שניתן לספר שכלל את אִמרותיו של מאו צה־טונג והיה לספר חובה בסין של ימי מהפכת התרבות. הספר האדום של אסף ענברי הוא, על פניו, מחווה פארודית לספר ההוא ולעידן ההוא, שבו אִמרותיהם של מנהיגים – בהקשר זה אלה שמוצאן בצד האדום של המפה הפוליטית – היו לחם חוקם של נתיניהם. הספר אכן משובץ בציטוטים מנאומיהם של גיבוריו ואלה, יש לומר, מזהירים כמו מרגליות שנעקרו משיבוציהן ונשתלו בטקסט עוין.

הספר מגולל שלוש ביוגרפיות שנשזרות זו בזו, של שלושה ממנהיגי השמאל הסוציאליסטי שחברו יחד להקמת מפ"ם בסוף שנות הארבעים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, בשנים מכריעות של התעצבות החברה והפוליטיקה של היישוב ובכלל זה המעבר מחברה טרום־מדינתית למדינה – משנות הארבעים ועד שנות השישים. הוא נע בין כתיבה ביוגרפית־היסטורית לבין כתיבה בדיונית, ספק סאטירית, והוא עורר בי תחושה עזה של חוסר אמון, הן בשל השימוש של ענברי בחומרי המציאות שמהם עשוי ספרו, הן בגלל הכתיבה עצמה.

כבר אומר, הספר האדום הוא מופת של כתיבה ריאקציונרית. הוא תוקף את מתנגדיה משמאל של מפא"י ההיסטורית, וברטוריקה מחושבת היטב מפתה אותנו להאמין שהנה נחשפת האנטומיה של כישלון השמאל. בכך הוא מגונן, הלכה למעשה, על המוסכם־הממלכתי, הפוליטי־פרגמטי לכאורה, המרכז העיוור של הפוליטיקה הישראלית. האם זה אומר שגיבוריו, מנהיגי השמאל הציוני, אינם ראויים לביקורת? לא. אבל סופר מוטב לו שלא יכפיף את גיבוריו לעמדותיו.

הסיפור נמסר מפי מספר יודע כול, שמוליך את הסיפר ביד רמה ונוקט בטון ציני, מתנשא ומלא דעה כלפי גיבוריו. הטון הזה, בהצטרפו לסוג החומרים שהוא בוחר לספר, הופך את שלושת הגיבורים הללו לקריקטורות גסות; הם מתמצים בקנאותם, בבגידותיהם, באהבתם העצמית, בצביעותם ובעיוורונם. המספר נוטה לתאר את רגעיהם האישיים הקשים ביותר באותו טון מתנכר שבו הוא מתאר את מהלכיהם הציבוריים והפוליטיים, ואי אפשר שלא לחוש את עוינותו הגמורה. גם את מקומם ותפקידם במעשה המהפכני של החברה שהנהיגו אין הספר מתאר אלא על דרך השלילה. לכאורה כך נוהג מספר סאטירי ומה לי כי אלין, אלא שיש משהו מכניסטי ועיוור בטון שלו, ספק מתכוון לעצמו ספק לעגני, שנדמה כמו תחבולה רטורית שקמה על יוצרה.

בצד הטון ניכר יחסו של המספר לעולם שהוא מתאר בחומרים ובלשון; אשר לחומרים, המספר הוא לעיתים תכופות מדי מין רכילאי קר רוח שמכפיש את גיבוריו; כך למשל כשהוא מתאר את טבנקין בהזכרה ליצחק שדה, במלאת עשור למותו: "גם טבנקין, בתורו, נשא דברים מול הקבר, אבל מתחילת האזכרה ועד סופה הוא חשב רק על כך שיצחק שדה התחתן שלוש פעמים – בפעם השלישית עם בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה" (עמ' 271). כלומר לדמותו הספרותית של טבנקין כפי שהיא שמשורטטת בספר האדום אין בדל יכולת להרפות מתשוקותיו־מצוקותיו שלו ולפנות את הרהוריו, ולו לרגע, לזולתו (המת במקרה זה). והדוגמאות רבות.

בכל הנוגע ללשון, היא נוטה להיות תכליתית ויובשנית – כמעין כרוניקה של אירועים ומעשים – אבל, כאמור, היא זרועת ציטוטים שהסמכתם לסגנונו הלקוני של המספר חושפת את הפער הפעור ביניהם: כך למשל הוא מצטט ממאמרו של מאיר יערי על א"ד גורדון: "… הוא גילם את החסידות שבין אדם לבריות ובין אדם לעולם. הוא ידע לממש את העיקרון המטאפיסי בכל הפשטות: אותה הדרך בחיים ואותה התפיסה ברוח. פגעי הזמן לא פגעו באמונתו. הוא חדר חדירה בהירה אל תוך עצם הדברים באותה החכמה שאנו היהודים קוראים לה חכמת הלב" (עמ' 45). וממסגר את הציטוט בביאור מלעיג: "הסגנון החסידי הזה נועד להזכיר לקוראים שהכותב הוא צאצא של ר' אלימלך מליז'נסק" (עמ' 46). הציטוט עצמו, יש לומר, לא כתוב בסגנון חסידי כלל ועיקר אלא הוא נוקט מושגים חסידיים. אולם החשוב לענייננו הוא שהמספר נחפז להבהיר שתכלית דבריו של יערי היא האדרה עצמית ואין בהם דבר וחצי דבר שנוגע לדמותו של גורדון ולאופן שבו יערי תפס אותה. היחס הבסיסי של המספר אל גיבוריו ניכר אפוא במרקם הטקסטואלי הזה, ש"חותך" את לשונם ואת דמותם בחיוויים סרקסטיים.

בעיקרו של דבר, הנהגת מפ"ם מצטיירת בספר כגוף פוליטי משוסע, מסואב, תאב כבוד, שלקה בקוצר ראות היסטורי חמור בכל הנוגע לנאמנותו לברית המועצות הסטליניסטית וגם בעוד כמה עניינים. אולם גם כשהספר דן בהכרעות שאכן נדמות בפרספקטיבה היסטורית כשגיאות מרות, הוא מתעתע בקוראיו בשל העווית הרטורית שבה הוא אחוז, עווית שאינה חפה מהטיה פוליטית בהקשרה כאן ועכשיו. בעידן הנוכחי, שבו הולך ומתעצם כוחו של הימין השמרני, הספר הזה משטיח ומטשטש את משמעויותיהן של מחלוקות אידאולוגיות ברדוקציה שלהן לאנקדוטות רכילותיות ומשחק לידיהם של שונאי השמאל ומשניאיו, אלה שצלח בידיהם לזהות אותו עם בגידה ובוגדנות, כמו היו מילים נרדפות. ביקורת שיש בה טעם היא חיונית בכל זמן ומקום. אבל התחושה שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר היא שדיוקנה המעוות של ההנהגה שהספר טורח לצייר מצביעה, בכל מיני דרכים משתמעות, על ההווה הפוליטי ועל עמדותיו של ענברי, יותר מאשר על העבר השנוי במחלוקת שאת סיפורו הוא בא לספר. ספרות אמת אינה משרתת מבנה כוח כזה או אחר, וכאן, מה שמתראה כחשיפת אמת אינו אלא מתקפה ברוח הזמן על חורבותיו של השמאל הציוני. היום, בעידן הניאו־בערות, כשבורוּת היא חומר תבערה רווח, היום, כשהמפעל הקיבוצי ההיסטורי הוא עניין שכוח, היום, כשסוציאליזם הוא מושג שנזרק לחצר הגרוטאות של ההיסטוריה וכשאין לה, לתנועה הקיבוצית, בדל כוח בזירה הציבורית והפוליטית, הספר הזה נראה כמו מתקפת תותחים על נמלים ובה בעת כמו גיס חמישי.

למען הגילוי הנאות אומר, אני בת הקיבוץ המאוחד כשם שענברי הוא בן איחוד הקבוצות והקיבוצים. המתקפה שלו ממקמת אותו כבן נאמן לקיבוץ אפיקים המפא"יניקי, כשם שהביקורת שלי עשויה למקם אותי כבת נאמנה לקיבוץ רגבים, שעל אף שהיה מהעלובים, הזנוחים והשוליים שבקיבוצי המאוחד, נזכר בספר הזה פעמיים (הוא היה הקיבוץ הראשון והיחיד בזמנו שהוקם בידי קבוצה של חלוצים מתוניסיה ואלג'יר וכל מיני ביטויים של אפליה אפיינו את יחסה של התנועה כלפיו, והדבר משרת היטב את המגמה הסונטת של ענברי). אין לי עניין, בהקשר זה, לייצג את הקיבוץ שגדלתי בו ושעזבתי לפני שנים. לעומת זאת יש לי עניין בשאלה מה עושה ספרות בתוך ההקשר ההיסטורי־חברתי־פוליטי שבו היא נכתבת ונקראת. ובכן, ענברי יכול היה, אולי, לערוך את חשבונם הלא גמור עדיין של השמאל הציוני ושל התנועה הקיבוצית לפלגיה ומנהיגיה בְּרומן עשוי היטב, אבל הוא בחר להציג את מנהיגיו בטון מנוכר, מנמיך, אחיד וחד ממדי (וממוחזר; הוא סיגל אותו לכתיבתו ברומן הביתה), ואגב כך הוא קורץ למיני שערוריות שחביבות על סדר היום התקשורתי, כגון סיפור עלייתו ונפילתו של קיבוץ ניר דוד (עמ' 158).

האם אני טועה לחלוטין כשאני תובעת מספר סאטירי (לשליש או לרביע) שיהיה הגון כלפי מושאיו? יש משהו מתעתע בטקסט הזה, שמתראה כתיאור דברים כהווייתם ובעצם משתמעת ממנו עמדה פוליטית שמבכרת את הפרגמטיזם של בן גוריון על פני האידאולוגיה הסוערת וגועשת של יריביו משמאל, וקורצת לשיח פופוליסטי שמציג תנועה אידאולוגית, חברתית ופוליטית רבת אומץ, משאלות צדק, מעשים וטעויות, כדחליל חלול וריק. יש יותר מטעם אחד לשאול – כולי האי בכדי לכתוב כתב הגנה מרומז על שלטון היחיד של בן גוריון? ההוויה היא עדיין הוויית־קוצים וכן, אכן, כל החשבון עוד לא נגמר.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

אסף ענברי, "הספר האדום", ידיעות ספרים, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נגה רש על "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן