שירים מאת אסנת ראם, איילת ישי לזרסון ואפרת ביגמן
ראשומון
בֹּקֶר.
אֲנַחְנוּ אוֹסְפִים אֶת עַצְמֵנוּ מֵהֲמוֹן שְׁבָבִים,
שׁוֹלְפִים זִכְרוֹן דְּבָרִים,
מָה שֶׁאָמַרְנוּ אֶתְמוֹל, לִפְנֵי שָׁנִים, מָחָר.
עוֹרְבֵי עָבָר צוֹרְחִים.
מַבִּיטִים בָּרְאִי הֶהָפוּךְ
בִּדְיוֹקַן הַגּוֹרְגוֹנָה –
צִפּוֹרֵי אַיִן אוֹחֲזוֹת בְּשַׂעֲרוֹתֵינוּ, נוֹשְׂאוֹת אוֹתָנוּ
אֵין עוֹנִים.
.
.
לו החור שדקרה המחוגה
לוּ הַחֹר שֶׁדָּקְרָה הַמְּחוּגָה הָיָה מִתְמַלֵּא
נְיָר, וְהַגְּרָפִיט שָׁב לָעִפָּרוֹן.
לוּ הַשְׁלָכוֹת הַצֶּבַע שֶׁל גַ'קְסוֹן פּוֹלוֹק
הָיוּ נִשְׁאָבוֹת לִדְלָיֵי מַתֶּכֶת מִתְנַדְנְדִים,
וּבַד הַצִּיּוּר הָיָה מִתְעוֹפֵף לִשְׂדוֹת כֻּתְנָה.
לוּ הַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים הָיוּ הוֹפְכִים שׁוּב
וְרֻדִּים, וְהָאָבָק לְכוֹכָבִים,
לוּ הַזְּכוּכִית הָיְתָה זוֹכֶרֶת
כִּי חוֹל הִיא, וְהַחוֹל הָיָה מִתְקַשֶּׁה
לִצְדָפִים וְקוֹנְכִיּוֹת, וְאָדָם
הָיָה מֵשִׁיב נְשָׁמָה וְצֶלַע וְנִזְרַע בָּאֲדָמָה,
וְהָאֲדָמָה הָיְתָה מִתְכַּסָּה בְּמֵימֵי יַם־טֵתִיס,
וְיַם־טֵתִיס הָיָה נוֹפֵל לַתְּהוֹם,
וּשְׁאֵרִית הָאוֹר,
נִכְבֵּית.
.
לֹא הָיִיתָ.
וְלֹא לֹא־הָיִית.
.
זה לא פייר
זֶה לֹא פֵיר שֶׁאַתָּה לֹא –
יוֹשֵׁב בַּיָּצִיעַ בְּמִשְׂחַק הַיּוּרוֹ
בֵּין אַנְגְּלִיָּה לִסְקוֹטְלַנְד
מָרוּחַ צִבְעֵי מִלְחָמָה
(בֶּטַח הָיִיתָ בּוֹחֵר לִהְיוֹת בַּצַּד שֶׁל הַסְּקוֹטִים וְלָשִׁיר הִמְנוֹן
שֶׁמִּתְנַגֶּנֶת בּוֹ חֵמֶת חֲלִילִים)
וְאוּלַי אֲפִלּוּ עוֹלֶה עַל מַדִּים
כְּמֵיטַב הַמָּסֹרֶת הַסְּקוֹטִית
וְחוֹשֵׂף בִּרְכַּיִם
לְלֹא פִּיק
.
כְּשֶׁהָיִיתִי בְּהֵרָיוֹן וּפָחַדְתִּי שֶׁאַפִּיל,
הָיִיתִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל הָאִצְטַדְיוֹנִים
וְרוֹאָה שֶׁהֵם מְלֵאִים.
מִמָּה יֵשׁ לִי לְפַחֵד?
.
וְהָיִיתִי פַּעַם בְּמִשְׂחָק שֶׁל אַרְסֵנָל
(זֶה מֶה הָיָה)
הַמִּפְלֶצֶת הַשּׁוֹאֶגֶת הַגְּדוֹלָה
הִרְעִידָה אֶת הָאִצְטַדְיוֹן הַבֵּיתִי
קוֹל מַקְהֵלַת הַקָּהָל
צָהַל וְצָהַל.
.
זֶה לֹא פֵיר
וְזֶה פַּחַד אֱלֹהִים.
.
.
הסדרי ראיה
עֶשְׂרִים שָׁנָה לְפָחוֹת לֹא
וְגַם עָשׂוֹר קֹדֶם לֹא בְּדִיּוּק זֶה
מָה שֶׁזֶּה. אֵינוּתְךָ תְּלוּיָה עַל וַו
דַּלְתִּי בְּרִשּׁוּל. הָרוּחַ טוֹרֶקֶת
אֲנִי לָרֹב סוֹלַחַת לָהּ
אֲבָל לְךָ
.
שיר כאב
יֵשׁ כְּאֵב בָּעוֹלָם כְּלָל
וְחַיַּת בַּיִת מֵתָה שֶׁאֲנִי
מַמְשִׁיכָה מִדֵּי יוֹם לְהַאֲכִיל
בְּטִיּוּלִים אֲרֻכִּים הִיא לוֹקַחַת
אוֹתִי לִשְׂדוֹת הַנֵּפֶל
מַבָּטָהּ אוֹמֵר: כָּאן, כָּאן וְכָאן
רֹאשִׁי מְנִידָה לְאוֹת הֵן
הַחֶבֶל מִתְקַצֵּר בֵּין שְׁתֵּינוּ
פַּרְוָתָהּ מִתְחַכֶּכֶת בְּרַגְלַי
הָלַכְנוּ רָחוֹק, רָחוֹק מִדַּי.
.
.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת תמר כהן שמאי, אור גרוס וקרן דוד הרטמן
תגובות על כתבה זו