.

סביונים על פתח השאול

חגית חוף

.

את ספר שיריה השישי, סביונים, פותחת יהודית דריגס במוטו מתוך שירו האחרון של יאיר הורוביץ, "אוּלַי כָּל הֶחָצוּב מִתּוֹכֵנוּ אֵינוֹ אֶלָּא שִׂיחָה בֵּין חַיִּים לְמֵתִים".

בשירה מלאה בכאב ובחוסר שקט שבה המשוררת לשיח שהייתה עדה לו בילדותה כבת לניצולי שואה, שיח שהתנהל בין אלו שנותרו בחיים ובין מתיהם. נפשה מבקשת לפענח את השיח מתוך צו פנימי כדי לפתור את הבלתי פתיר שהיה לה לשפת אם. לשם כך היא מותחת חֶבל שירי בין העולמות, וממנו היא כותבת את שיריה. כדבריה: "תַּחְתַּי גֶּשֶׁר חֲבָלִים עָשׂוּי בֶּהָלָה" (עמ' 22). ברשימה זו אהלך בעקבותיה על גשר החבלים, ודרך כמה שירים ודמויות משיריה אביא מהניסיונות שלה למפגש עם אלו שיצאו ובאו בין עולם המתים לעולם החיים, אציג את חיפושיה אחר המבט ככוח המחבר או המפריד בין העולמות ואנסה להתחקות אחר מה שמבטה שלה פוגש.

.

שלש וחצי בלילה

עַל מִטַּת לַיְלָה

עֲשׂוּיָה מֵהֶבֶל נִשְׁמוֹת הוֹרַי,

תְּלוּשָה כְּמוֹ דַּף מַחְבֶּרֶת

אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת בְּזִכְרוֹנוֹת עֲטוּפֵי תַּכְרִיכִים.

תַּחַת הַמִּטָּה צְבִירֵי מִלִּים

בּוֹר הַתָּמִיד שֶׁעָלַי לְמַלֵּא.

.

זהו השיר הראשון בספר, ודרכו דריגס משתפת בשורשי הצו שבו היא פוגשת בחשכת הלילה. שם שוכנת ירושת הוריה שעולָה כמו בטקס סיאנס לא רצוני, ואין לה אלא לכתוב. מכאן עולה תנועת הכתיבה של דריגס בשירי הספר, והקוראים פוסעים אחריה, אוחזים "בחבלי הבהלה" עד עמקי הספר, כשלפתע, בשיר "מלאכת החיים" (עמ' 42) מופיעה אזהרה: "קְלָלָה תּוּטַל עַל הַנּוֹגֵעַ בָּחֳמָרַי הַנְּדִירִים". ובסיומו של השיר השאלה: "הַאִם עָדִיף הָיָה לִי לִשְׁתּוֹק?". דריגס מודעת לקללה ומיידעת על אודותיה, אך כפי שראינו, לה אין בחירה לשתוק, נותר לה רק לשתף בסכנה. גם לקוראיה אין בחירה, הם כבר הילכו אחריה במחוזות בלתי נתפסים של בני הדור השני לשואה.

באחד הבתים בשיר היא משתפת בחוסר האפשרות לחמוק:

.

דֶּרֶךְ חֹר בְּדֹפֶן הַנִּרְאֶה

אֲנִי זוֹחֶלֶת פְּנִימָה, נִלְחֶמֶת בָּאָבָק, נוֹשֶׁמֶת מִבְּלִי דַּעַת.

מוּזָר מָה יַעֲשֶׂה אָדָם כְּדֵי לֹא לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמוֹ.

בְּמַטָּרָה לְהִתְקַיֵּם

אֲנִי מוֹשִׁיטָה יָד לַוִּיזָה, מַטְאֲטֵא, סוּגֵי שַׁלָּטִים מַזְגָן אוֹ עִפָּרוֹן

כְּדֵי לְהָאֵט אֶת הַזְּמַן

דַּי בִּנְגִיסָה בָּעַגְבָנִיָּה לְהַחְזִיר אוֹתִי לַיַּלְדוּת.

עֲדַיִן מַאֲמִינָה שֶׁאֶפְשָׁר לְתַקֵּן מַשֶּׁהוּ, אוּלַי

לְהַחְזִיר אֶת אָבִי, אוֹתוֹ אֶשְאַל מִי הָיָה בֶּאֱמֶת

אוּלַי אַרְאֶה לוֹ סֵפֶר שֶׁפִּרְסַמְתִּי תַּחַת שְׁמִי שֶׁהוּא שְׁמוֹ.

תָּמִיד אֶפְשָׁר לִשְלוֹחַ תְּפִלָּה לְהִתְחַדְּשׁוּת הָאַהֲבָה.

.

הניסיון של המשוררת לחמוק מלפגוש את עצמה גורם לה להתהלך הלוך ושוב ביומיום, אך הליכה זו חופרת את הבור בכל מקום. גם אם היא מסיטה את מבטה הרחק מן הנראה, מביטים אליה צבירי המילים שתחת מיטתה. היא נזקקת לתיקון, אולי להעלות את אביה מעולם המתים. אך איך תפגוש את אביה המשוררת אשר "פַּעַם יָדְעָה לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל וְלַעֲלוֹת" (עמ' 30)?

דריגס, שכותבת "חָלַפְתִּי עַל פְּנֵי יַלְדוּתִי כְּמוֹ כֶּלֶב מְשֻׁגָּע/ לְאֹרֶךְ שְׁבִיל הַשֵּׁמוֹת הֶעָשׂוּי אֵפֶר" (עמ' 16), איבדה את היכולת שהייתה לה "לָרֶדֶת וְשׁוּב לַעֲלוֹת" בפתחי השאול. היא מנסה להשיב את הידע האבוד ופונה לדמויות מיתולוגיות שעשו זאת ונותרו בתודעה הקולקטיבית כמי שנעו בין שני העולמות:

.

וְאַתְּ כְּפֶּרְסֵפוֹנֶה. מִתְעוֹרֶרֶת לְתוֹךְ חֹרֶף

מִתַּחַת לְאַדְמַת הַחוֹל,

אֲפוּפַת מַעֲטֵה שִׁכְחָה.

(עמ' 65)

.

דריגס מתחברת לפרספונה, שקטפה פרחי בר בפתח השאול ונבלעה בתוכו לאחר שנחטפה בידי האדס, מלך השאול. אִמה דמטר, אלת האדמה והפריון, לא נחה ולא שקטה, השביתה את העולם מצמיחה, והצליחה להעלות את בתה משם. אך פרספונה לא נזהרה וטעמה בשאול כמה גרגירי רימון, ולכן נידונה לשוב לשם מדי שנה בשנה, "לְתוֹךְ חֹרֶף", ולעלות רק למחצית האחרת.

המשוררת פונה גם לאורפאוס:

.

מִזְּמַן שָׁכְחָה מֵהָאוֹלִימְפּוּס, מִפְּרַנְסוּס, מֵאוֹרְפֵאוּס

אֲהוּבָהּ שֶׁיִּתֵּן בָּהּ חַיִּים.

פַּעַם יָדְעָה לָרֶדֶת לַשְּׁאוֹל וְלַעֲלוֹת,

לְהַפְרִיחַ אֶת מֶרְחַב הַבַּיִת,

חַמָּנִיּוֹת, מַרְגָּנִיּוֹת, פְרֶזְיוֹת, תַּבְלִינֵי־עַד, רַקָּפוֹת וְסַבְיוֹנִים.

(עמ' 30)

.

אורפאוס הוא הנגן האלוהי שירד לשאול כדי לפדות את אהובתו אאורידיקה, שהוכשה בידי נחש ביום כלולותיהם. לפי כמה מהגרסאות לא אחרת מאשר פרספונה, העולה ויורדת בפתחי השאול, אפשרה לו לעלות ולהעלות עימו את אאורידיקה המתה אל בין החיים. אולם היא עשתה זאת לא לפני שהזהירה אותו שלא יסב את מבטו להביט באאורידיקה ההולכת מאחוריו. כמעט עלה בידו, אך בשער השאול, כשרגלו האחת כבר בארץ החיים וקרני השמש החלו להיראות, הוא הסב את מבטו אחור, הביט באאורידיקה, והיא נבלעה שם לנצח. מאז חי אורפאוס כל ימיו ולילותיו כשהוא מנגן ניגונים פלאיים על אובדן ושברון לב. אלא שפרספונה ואורפאוס אינם נותנים מענה לדריגס. בחייה אין הפרדה כה מובהקת בין החיים למתים.

את הצו שלא להביט אחור דריגס מכירה היטב מאז היותה בעריסה:

.

סביונים

בְּתוֹךְ סוֹדוֹת הָרִצְפָּה שֶׁלִּי

אֲנִי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת אֶת סַבְיוֹנֵי הַיַּלְדוּת

לִכְבוֹדֵךְ אִמָּא.

פָּנִית לְאָחוֹר

כְּשֶׁבָּאָה רוּחַ הַמִּדְבָּר הַגְּדוֹלָה

עֵינַיִךְ הִבִּיטוּ לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים

וְלֹא רִחַמְתְּ

עָלֵינוּ הַכְּלוּאִים בֵּין סוֹרְגֵי הַלּוּל.

…
אֶת חַיֵּינוּ

הָיִינוּ נוֹתְנִים

שֶׁתִּסֹּבִּי לְאָחוֹר

שֶׁתַּבִּיטִי בָּנוּ –

קָרְבְּנוֹת אַהֲבָתֵךְ

.

הצו שהפר אורפאוס נשמר בקפדנות על ידי אִמה של דריגס. היא חייתה בחוקי שאול משלה. מי שהייתה "נוֹשֵׂאת מֵתִים עַל יָדַיִךְ" (עמ' 14) העלתה את המוות על פני האדמה, לא נפרדה ממתיה שנספו, ולא הסבה מבטה לאחור להביט בחיים.

בעקבות האין־מבט מאמה, דריגס נדרשת לשאול שעלה בעת אחרת אל פני האדמה: כשאלוהים "הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" וחילץ משם את לוט, אשתו ושתי בנותיהם, "וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל־נַפְשֶׁךָ אַל־תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ … הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן־תִּסָּפֶה … וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט).

דריגס פונה אל אשת לוט, שבחרה, הביטה אחור במתיה ונהפכה במדבר לנציב מלח, להבדיל מאִמה, שלא בחרה ונידונה לכף הקלע, ואין בה מנוח לא בין החיים ולא בין המתים. דריגס מתבוננת באם המתגוררת בארץ החיים, יולדת ונותנת חיים לבִתה, ובה בעת נושאת את מתיה בזרועותיה ושומרת עליהם מכל משמר. היא מוכנה להפוך את היוצרות, לתת את חייה תמורת מבט של האם.

דריגס, שמבקשת בשיריה את המבט, נותרת בידיים ריקות, ופונה לזו שהביטה לאחור:

.

אשת לוט

מִתּוֹךְ גַּעְגּוּעַי הִתְיַצַּבְתִּי

גְּבִישִׁית, עֲשׂוּיָה מֶלַח הָאָרֶץ.

אֲנִי שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְשַׁמֵּר אֶת חַיַּי, נִמְחַקְתִּי.

צִירֵי יַלְדוּתִי הֶחְלִידוּ מִזְּמַן.

פִּתְקֵי חַיַּי נִדְלָקִים וְכָבִים.

…

הַאִם הַהִזָּכְרוּת הִיא הָעֹנֶשׁ שֶׁלִּי?

מַבָּטִי מֻשְׁפָּל שֶׁלֹּא אֶסְפֹּג לְתוֹכִי חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.

בַּחוּץ יְצוּרֵי פֶּרֶא מִתְהַלְּכִים. עוֹלָם חָדָשׁ לִכְבוֹדָם נִפְתַּח.

לְרֶגַע אֲנִי מְרַצֶּדֶת, אֲלֻמָּה מְאִירָה אוֹתִי הַמְּנַסָּה לְהִתְרַחֵשׁ.

…

תַּצְלוּם יָשָׁן, קָמֵעַ מַצְהִיב. דְּמוּת אָדָם מְנוֹפֶפֶת בַּמֶּרְחָק. קוֹלוֹ בְּעִקְבוֹתַי.

בּוֹרַחַת נִצְחִית אֲנִי זוֹרָה מֶלַח עַל קוֹל צְעָדַי הַמְּהַדְהֵד לְאֹרֶךְ הַפְּרוֹזְדוֹר,

אוֹתוֹ חָצִינוּ פְּנִימָה וְעוֹד יוֹתֵר פְּנִימָה לְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ אֲנִי נִכְנֶסֶת.

צִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת סַף צוֹחֲקוֹת וְיוֹרְקוֹת אוֹתִי שׁוּב.

לֹא חַיָּה וְלֹא מֵתָה אֲנִי:

לְכוּדָה בְּרֶשֶׁת מִלִּים חַסְרוֹת פֵּשֶׁר, עֵינַי יוֹקְדוֹת אֶת עַצְמָן.

הַבִּיטוּ בִּי, פְּצוּעַת מִלְחָמָה אֲנִי. כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי לֵב.

שָׁרָשַׁי מִסְתַּעֲפִים לִמְקוֹמוֹת שֶׁל בֵּטוֹן וְאַסְפַלְט.

הָבִיאוּ אֶת הַצְּלָב. שֶׁתִּקְוָה תִּנְעַץ בִּי שִׁנֶּיהָ.

אֲנִי אֲתַר פְּסֹלֶת מָלֵא חָמְרֵי גֶּלֶם וַחֲלוֹמוֹת מְשֻׁכְפָּלִים.

יֵשׁ הֶרֶף שֶׁל מַלְאָךְ:

בְּתוֹךְ זְמַן כָּפוּל עַכְשָׁו אֲנִי גָּרָה. בְּלִי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי.

אוּלַי רַק זִכְרוֹן אִמִּי הַמְּסָרֶקֶת אֶת שַׂעֲרוֹתַי, קוֹלַעַת צַמָּה בְּיָד בְּטוּחָה.

וְהַמִּלִּים קַדּוֹת קִדָּה בְּהַכְנָעָה, הִנֵּה אֲנַחְנוּ כָּאן אִתָּךְ.

וְאִם אַפְנֶה אֶת עֵינַי תֵּעָלְמוּ שׁוּב?

הִנֵּה הִיא הַיָּד שֶׁקָּפְאָה.

.

למגינת ליבה, דריגס נוכחת שילדותה חזקה ממנה, שפת אמה חזקה מכול ואף היא עצמה אינה פה ואינה שם: "בְּתוֹךְ זְמַן כָּפוּל עַכְשָׁו אֲנִי גָּרָה. בְּלִי לִפְנֵי וְאַחֲרֵי". לשווא היא מנסה לעגון בחיים: "לְרֶגַע אֲנִי מְרַצֶּדֶת, אֲלֻמָּה מְאִירָה אוֹתִי הַמְּנַסָּה לְהִתְרַחֵשׁ./ מֹחִי מִתְאַמֵּץ לִהְיוֹת וְכָבֶה". גם ממחוזות השאול היא מגורשת: "צִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת שׁוֹמְרוֹת סַף צוֹחֲקוֹת וְיוֹרְקוֹת אוֹתִי שׁוּב./ לֹא חַיָּה לֹא מֵתָה אֲנִי".

"הַאִם הַהִזָּכְרוּת הִיא הָעֹנֶשׁ שֶׁלִּי?" דריגס שואלת. ההיזכרות כה בודדה, כה מעורערת ומערערת ללא כל מבט מהאחר, ובפרט לא מאִמה. רק זיכרון אחד בספר לא נזקק למבט האם: "אוּלַי רַק זִכְרוֹן אִמִּי הַמְּסָרֶקֶת אֶת שַׂעֲרוֹתַי, קוֹלַעַת צַמָּה בְּיָד בְּטוּחָה". מאחורי גבה, במקום שאין בו סכנה למפגש, אין צורך להיזהר ממבט, אמה הרדופה יכולה לשמוט לרגע את המתים שהיא נושאת בזרועותיה וביד בטוחה לקלוע צמה לבתה החיה.

"הִנֵּה הִיא הַיָּד שֶׁקָּפְאָה" – מהמפגש שהתרחש, צבירי המילים שעשו בכתיבתה כבשלהם נשמעים לה. היד הכותבת מתאחדת עם היד הקולעת לה צמה מאחורי גבה. אפשרות מפגש ויצירה ללא המבט המתעתע. ומי שלמדה על בשרה את חוסר היכולת לחיות ללא מבט שואלת: "וְאִם אַפְנֶה אֶת עֵינַי תֵּעָלְמוּ שׁוּב?"

הקוראים נותרים עם השאלה: מהיכן תפנה מבטה? מה היא רואה?

ייתכן שהתשובה מצויה בשלושה שירים בסופו של הספר, בעמ' 56–59: "חבלות במחוז", "בכפר אל בקעה שלמרגלות קריית ארבע", ו"בחדר בריחה". שם דריגס משתפת אותנו במראות שמהם אין היא מפנה מבטה, בשאול של האחר; שם היא מיישירה את מבטה אל איכרים שיכולים לעבד את אדמתם "רַק בְּחָסוּת הַחֹשֶׁךְ לִפְעָמִים"; שם היא משתפת ב"גְּדִיעָה/ כְּרִיתָה/ הַצָּתָה/ עֲקִירָה/ גְּנֵבָה/ מְדֻבָּר בְּאִישׁוֹן לַיְלָה. שָׁעוֹת רֵיקוֹת. עוֹלָם שֶׁמַּסְתִּיר פָּנָיו". היא רואה גם איך העולם סביב, לא רק שאינו שותף למראות שהיא רואה, אלא הוא בוחר להסתיר פניו מפני המראות הקשים: "בְּטֵרָסַת הָאֶבֶן הַבֶּהָלָה גְּדוֹלָה/ בְּמוֹרַד הַגָּרוֹן סוֹרְגִים", "גֶּפֶן הַבַּרְזֶל נִרְעֶדֶת/ מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת/ אֲנָשִׁים מֵחֻקֵּי פָּנִים בּוֹלְעִים צְעָקָה", "בָּחַרְנוּ לֹא לִרְאוֹת/ בָּרַחְנוּ כְּדֵי לֹא לָדַעַת". שירים אלו מחדדים את מבטם הרואה של המשוררים מאז ועד עולם, ואת הצורך המוסרי שלהם להוציא לאור את המראות שנותרים במחשכים. דריגס, כמשוררת שחייה לימדו אותה להביט בחשכה ורבים משיריה נכתבים מתוך החשכה וסובבים סביב החשכה, יודעת כי החושך כולל בתוכו את כל החשכות, גם את זו של האחר.

בימים אלו משוררים צריכים אומץ למסור הלאה את שראו. האם גם לחומרי כתיבה אלו, שאולי היה עדיף לשתוק על אודותם, מכוונת דריגס? ומה שלא נשתק, "הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם תֻּטַּל עָלָיו קְלָלָה"?

דריגס כותבת ומפרסמת את שיריה מתוך בחירה. שירי הספר הולכים ונבנים מבלבול, טשטוש וחוסר אונים, לאמירה צלולה וחד־משמעית: הבחירה אפשרית. שהרי אם נמצא כוחות ונבחר להביט אל תוככי החשכה שלנו יהיה קשה להסיט מבט מן החשכה של האחר, שאף היא נמצאת שם.

רק בחירה יכולה לסמן גבולות ברורים כאלו שדריגס כה מבקשת בשיריה, והכתיבה של שירים אלו מסמנת את הגבול ומאפשרת את המבט האנושי הצלול. ולה ולנו מתאפשר לרדת לזמן־מה "מִגֶּשֶׁר חֲבָלִים עָשׂוּי בֶּהָלָה", אל המשך שירו האחרון של יאיר הורוביץ:

.

… אוּלַי כָּל הֶחָצוּב מִתּוֹכֵנוּ

אֵינוֹ אֶלָּא שִׂיחָה בֵּין חַיִּים לְמֵתִים.

קוֹלוֹת הַנֶּאֱסָפִים לְאוֹקְיָנוֹס הַדְּמָמָה

הַמַּחֲזִיר אֵלֵינוּ בְּגַלָּיו שִׁירִים וְקִינוֹת

עַכְשָׁו אַתְּ שָׁרָה אֲלֵיהֶם מִכָּאן,

וּמַחֲזִירָה אוֹתָם אֵלֵינוּ מִשָּׁם.

(יאיר הורביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2008)

.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה. רשימות פרי עטה פורסמו בין היתר בגיליון 88 של המוסך, ובגיליון מיום 15.12.21.

.

יהודית דריגס, "סביונים", פרדס, 2021.

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מאיה ויינברג על הספר "הנשמה שיש לחומרים" מאת המשוררת היידית דבורה פוגל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יורם ניסינוביץ'

*

בעקבות רוזה לוקסמבורג

.

מוּל הַחֶדֶר שֶׁלֶט יְצִיאָה
שְׁנֵי אַגָּסִים מֻנָּחִים לַפֶּתַח
וְעַל הַשֻּׁלְחָן עוֹרֵב
בַּנָּהָר רוֹחֵץ קָשִׁישׁ וּבְגָדָיו
מֻנָּחִים עַל הַגָּדָה
.

אֶת הַנָּהָר אֶבְחַר לְהַנִּיחַ לְרֹחַב
הַתְּמוּנָה
וְעָלָיו שָׁטָה דּוּגִית
.

עַל עֵץ בַּגָּדָה מְקַנְּנוֹת צִפּוֹרִים
בֵּיצִים גּוֹזָלִים וְצִיּוּץ
אֶבְחַר נַקָּר שֶׁיְּנַקֵּר בְּעֵץ

.

בְּהֶנֵּף עֵט
אֵצֵא לָרְחוֹב הַיָּפֶה הַבָּנוּי
בְּעִיר שֶׁאֵינֶנָּה אַנִּיחַ אֲרִיחִים
וְצֹהַר שֶׁמִּמֶּנּוּ
מַבִּיטִים שָׁמַיִם

.

*

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ תַּמּוּז
אֲנִי מַפְלִיג עַל הַדָּנוּבָּה הַמִּקְרָאִית
חוֹלֵף עַל פְּנֵי יַעֲקֹבִים
וּמַלְאָכִים נֶאֱבָקִים
בִּמְעַרְבֹּלֶת יוֹסֵף

.

בַּחֲשַׁאי מַלְאָכִים מְטַלְפְּנִים
בַּחֲשַׁאי יַעֲקֹב
בַּחֲשַׁאי רִבְקָה מְלַטֶּפֶת אֶת
יִצְחָק הַמְּלַטֵּף אֶת עֵשָׂו

.

אֲנִי מִצְטָרֵף שִׁירִים נְבִיאִים
הַמַּפְלִיגִים כִּכְתוּבִים

.

יורם ניסינוביץ' הוא משורר, מלווה מתמודדי נפש ומנחה קבוצות כתיבה. ממייסדי ועורכי כתב העת "משיב הרוח". ספריו: "השולחן הנמוך של הישועה" (אבן חושן, 2008) ו"חטבנו את החושך המוטל בתוכנו כחלום" (כרמל, 2022). שירים פרי עטו ראו אור בגיליון 84 של המוסך. השירים המתפרסמים כאן הם חלק מספר בכתובים.

.

.

דיתי רונן

כמה דיוק יש בקו הדק, כמה כוח בהשקה

בֵּין מַכְבְּשֵׁי מַתֶּכֶת שְׁחֹרִים, גְּדוֹלִים

מַגָּשִׁים שֶׁל אוֹתִיּוֹת עוֹפֶרֶת בְּפוֹנְטִים שׁוֹנִים

לוּחוֹת נְחֹשֶׁת, פַּחֵי צֶבַע בּוֹהֲקִים

אֲנִי אָלִיס

מְרַחֶפֶת בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת

סְבִיבִי תַּחְרִיטִים וּסְפָרִים

כְּבוּשִׁים בְּחִבָּה רַכָּה

כְּרוּכִים תַּכִּים תַּכִּים.

.

כַּמָּה דִּיּוּק יֵשׁ בַּקַּו הַדַּק

כַּמָּה כּוֹחַ בַּהַשָּׁקָה

שֶׁל הַצֶּבַע לַדַּף

בַּהַטְבָּעָה

שֶׁל הַיֵּשׁ בָּאֵין. שֶׁל הָאֵין בַּיֵּשׁ.

.

אִישׁ גָּדוֹל הֶנְדְרִיק.

יָדָיו חַמּוֹת. עֵינָיו טוֹבוֹת.

הַאִם רָאִיתִי זֹאת כְּשֶׁחָלַפְנוּ זֶה עַל פְּנֵי זוֹ בְּגֵאוֹרְגְּיָה?

בְּאַנְגְּלִית מִזְרַח בֶּרְלִינָאִית מְרֻגֶּשֶׁת הוּא מְסַפֵּר

עַל אוֹלִישָׁה מִקִּיֶב, שֶׁאִבְּדָה אֶת כָּל רְכוּשָׁהּ

וְעֵינָיו דּוֹמְעוֹת.

.

הוּא מְמֻקַּד מַטָּרָה. מְפַרְסֵם סְפָרִים

שֶׁל אָמָּנִים אוּקְרָאִינִים חַסְרֵי כֹּל

"שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לִמְכֹּר"

"שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם מָה לֶאֱכֹל"

וְאוֹרֵז חֲבִילָה שֶׁל עֲשָׂרָה מִשְׁטְחֵי לִינוֹלֵאוּם

גַּלְגֶּלֶת הֶדְפֵּס אַחַת, שִׁשָּׁה סַכִּינֵי גִּלּוּף וְאֶבֶן הַשְׁחָזָה

לְאָמָּנִית אוּקְרָאִינִית פְּלִיטָה.

.

בַּיְּצִיאָה מִבֵּית הַדְּפוּס הָאָמָּנוּתִי אֲנִי רוֹאָה

אֶבֶן נֶגֶף מֻטְבַּעַת בַּמִּדְרָכָה, מַזְהִיבָה.

אֲנִי עוֹצֶרֶת.

קַדָּה קִדָּה.

.

כַּמָּה דִּיּוּק יֵשׁ בַּקַּו הַדַּק

כַּמָּה כּוֹחַ בַּהַשָּׁקָה –

בַּהַטְבָּעָה

שֶׁל הַיֵּשׁ בָּאֵין.

שֶׁל הָאֵין בַּיֵּשׁ.

.

דיתי רונן היא משוררת ועורכת שירה. פרסמה חמישה ספרי שירה. חמישה מבחרים משירתה ראו אור בשפות שונות. כלת פרס קוגל לספרות יפה לשנת 2016, פרס טרה־פואטיקה (אוקראינה, 2014) ופרסים ספרותיים נוספים. ספר שירה חדש בעברית ומבחר מיצירתה באנגלית עתידים לראות אור. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 51 ו־80.

.

.

אלון ארד

תענית

הוֹרַדְתִּי אֶת גַּלְגַּלֵּי הָעֵזֶר מֵאוֹפַנֵּי הַשִּׁירָה

וְעַכְשָׁו אֵין לִי אֹמֶץ.

.

הַזְּמַן

דּוֹחֵק

.

וַאֲנִי

צוֹעֵד.

.

לְצַד מַסְלוּל הָאוֹפַנַּיִם, מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

הָרֶגֶל מְעַט חוֹרֶגֶת וּפוֹלֶשֶׁת.

.

מִישֶׁהִי יָפָה חוֹלֶפֶת בִּיעָף

וְשִׁוּוּי מִשְׁקָלָהּ

מֵפֵר

אֶת שִׁוּוּי מִשְׁקָלִי.

.

זֶהוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שִׁירָתִי

וְהֵם מְחַכִּים לִי מִחוּץ לַדִּירָה,

לוֹבְשִׁים קַסְדָּה,

אוֹחֲזִים בְּעֵט.

.

אוּלַי אָשִׂים גַּלְגַּל אֶחָד.

קָטָן.

אוּלַי הֵם לֹא יָשִׂימוּ לֵב.

.

בעל מקצוע

נַגָּר עוֹמֵד מוּל בּוּל הָעֵץ

וְהוּא יוֹדֵעַ – זֶה אֹרֶן.

.

הוּא מַכִּיר אֶת הַיַּעַר מִמֶּנּוּ נִכְרַת,

אֶת הַמַּסּוֹר

וְאֶת הַצַּלֶּקֶת עַל יָדוֹ שֶׁל חוֹטֵב הָעֵצִים.

.

נַגָּר פּוֹרֵשׂ לְרַגְלָיו אֶת כְּלֵי עֲבוֹדָתוֹ

וְהוּא יוֹדֵעַ – זוֹ מַפְסֶלֶת קְעוּרָה שִׁשָּׁה מִילִימֶטֶר,

וְזוֹ מַפְסֶלֶת רְחָבָה. זוֹ אֶבֶן מַיִם וְזוֹ מַקְצוּעָה.

.

הוּא יוֹדֵעַ לִבְנוֹת כִּסֵּא

אוֹ לְגַלּוֹת בָּעֵץ פְּנֵי אֵלָה.

.

וְאַתָּה קוֹרֵא לְעַצְמְךָ מְשׁוֹרֵר.

.

אלון ארד הוא משורר, עורך ספרות ומורה לספרות ואזרחות. בעל תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון. ספר שיריו הראשון, "יתרון הביתיות", ראה אור השנה בהוצאת קתרזיס.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: לקט שירים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן