.
קוקי בוראת עולם
גל נתן
.
קריאה בספר "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות" מאת דלילה מסל גורדון
.
ספר שיריה הרביעי של דלילה מסל גורדון הוא מסע בעולמות מקבילים. שזירה שנעשתה ביד כה מיומנת עד שלעיתים נדמה שכל העולמות שבהם היא מוליכה את הקורא באמת מתקיימים יחד באותו הזמן והמקום. מיסטיקה מכשפת וסדרים ממשיים. רגשות אנושיים ומערכות יחסים מורכבות אשר הותכו אל תוך חלומות חסרי גבול בעלי הד פסיכדלי. הקריאה בספר היא מסע עם דמותה של קוקי בכל שכבות ההוויה שמותירה אותנו עם השאלה: מי היא קוקי? איפה היא נגמרת ואיפה מתחילה המשוררת? ומהם הקשרים בין הממשי לסימבולי במסע הזה.
הספר נפתח במחזור שירים בעל שני חלקים בשם "עקבות בצורת לב". שם מוצגת קוקי לראשונה כשהיא נכלאת בידי מכשפה בכלי קיבול קטן. בפיה של האם הגדולה סירת אל־אס־די, ואביה נדרש לחלץ אותה. האב אינו גיבור קלאסי, אלא מכרסם שלא ניחן באומץ. אך מסל גורדון בוראת לו ציפורניים קשות ושחורות כשל פיראט, והוא בורא בעבורה יתושי ענק שנהפכים לספינות אוויר ואיתן היא מתעופפת לחופשי. לבבות יופיעו כמה פעמים בספר. בפעם הראשונה הלב מפציע כעקבות לב שהמכשפה מבחינה בהן וחושבת שמדובר בציפור נפש, ובפעם השנייה ככיפה בצורת לב שאביה מתהלך עליה. אחר כך בשיר "אחרי הגשם" הלב ייהפך לציפור מדממת עם כנפיים בצורת לב. אלו לא לבבות שאנו רגילים לפגוש כאיבר שנושא רגש – לב שמח או עצוב. הלבבות של מסל גורדון נהפכו לעצמים במרחב, לעניין קונקרטי שנטבע במציאות הפיזית. תמונות שיש בהן הֲזָרָה. אלו לא הרגשות האנושיים, אלא דברים אשר עשויים מחומר ומשפיעים על החומר.
במחזור השירים השני קוקי היא כבר מכשפה בעצמה, ואנו נתקלים בעוד מכרסם, אלא שהפעם הוא עכברוש ממשי שמוצא את מותו בדירתה של קוקי. המעבר ממחזור השירים הראשון, שנדמה טבול ממש באל־אס־די, למחזור השירים השני "חולדה" מדגיש את הווירטואוזיות של מסל גורדון כשהיא מובילה אותנו מהפנטסטי לקונקרטי. כאן קוקי לכודה עם החולדה בביתה והיא מרגישה כמו כישלון: "הַחֻלְדָּה נִקְלְעָה לְדִירָתָם וּמֵתָה./ קֹדֶם יָשְׁבָה בִּכְלוּב מִבַּרְזֶל./ כְּמוֹ הֶנְזְל,/ כָּךְ חָשְׁבָה קוּקִי כָּל הַיּוֹם,/ וְהָיְתָה כְּאַחַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת הַגְּרוּעוֹת/ אִם לֹא הַגְּרוּעָה מִכֻּלָּן." היא עוברת הרפתקאות עם אותה חולדה, מתאהבת לרגע בצַבָּעִי שמגיע לדירתה ומנסה להסביר לה על חולדות, מגלה שחולדה תקפה קשישה ברמת גן, מספרת לנו על מועדון קריאה שצפויה להשתתף בו ומסיימת חזק ב"נִקְיוֹנוֹת רְגִילִים/ שֶׁמַּעֲלִים אוֹתִי לִגְבָהִים סְפִּירִיטוּאָלִיסְטִיִּים", משפט מפתח שמלווה את הקריאה בכל הספר. הרגיל יכול להיות מרומם, ולדבר הגדול מהחיים – מתרגלים. שני המחזורים הראשונים מייצגים שתי שכבות שונות שמהן נחצבים השירים גם בהמשך הספר, השכבה הסימבולית והשכבה הממשית.
לרגעים ברור שאנו נמצאים בתוך עולם פנטסטי שמקביל למציאות הגשמית. אך ברגעים אחרים הקלפים נטרפים, ופתאום לקוקי יש חשבון פייסבוק, בעל וילדים. בשיר "השד הטוב והשד הרע" היא כותבת: "מִישֶׁהוּ כָּתַב הַיּוֹם בַּפֵייסְבּוּק שֶׁהִדְלִיק בַּסְּצֶנָה שֶׁהוּא כּוֹתֵב/ תַּנּוּר ('כָּל כָּךְ קַר שֶׁהִדְלַקְתִּי תַּנּוּר בְּתוֹךְ סְצֶנָה בַּסֵּפֶר/ הַבָּא'). וְאִלּוּ אֲנִי כְּבָר שָׁנִים עַל גַּבֵּי שָׁנִים בּוֹרֵאת בְּתוֹכִי/ אִמָּהוֹת קְטַנּוֹת, שֶׁיְּחַמְּמוּ אֶת לִבִּי וְיָקֵלּוּ עָלַי אֶת הַחַיִּים,/ שֶׁהֵם כְּשֶׁלְּעַצְמָם קָשִׁים לִי." במחזור השירים "על ראשה של סלמנדרה נפל אצטרובל" כתבה: "לֹא הַפַּעַם, קוּקִי חָשְׁבָה וְזָעֲקָה בְּדֶרֶךְ הַפֵיסְבּוּק./ (קוּקִי סִפְּרָה עַל מַעֲבָר הַדִּירָה וְעַל כָּל הַצָּרוֹת שֶׁנִּחֲתוּ עָלֶיהָ/ וְזֶה הֶעֱנִיק לָהּ מִסְפָּר לֹא מְבֻטָּל שֶׁל לַיְקִים)." הדילוג בין כשפים וכיפוף המציאות ללא היגיון "רגיל" ובין הזירה של הרשת החברתית הוא לעיתים מלא הומור. אך ברגעים אחדים חושף את הבטן הרכה האנושית, זאת שמשוועת לחיבה קונקרטית שמתגשמת בדרך המודרנית והמעט אכזרית. הרי מהו לייק אם לא אישור לקיומנו? חיבבו אותנו.
מחזור השירים "שבעת סיפורי הלידה של קוקי" אינו פותח את הספר. הסדר ההגיוני לא רלוונטי כשמתעסקים בחומרים שטבעם אינו לינארי. המחזור מחולק לשבעה חלקים, כמו שבעה ימים של בריאה. אבל אם אנו מחפשות בהירות בקשר לנסיבות התהוותה של קוקי, לא נמצא אותן בהכרח בסיפור הלידה. במקומה אנו מקבלות מופע וירטואוזי, ומבלבל: "קוּקִי נוֹלְדָה בְּנַעַל הַבַּיִת שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת./ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁטִּפַּת פּוֹמֶלָה נָפְלָה לְתוֹךְ נַעַל־הַבַּיִת/ הַמְּדֻבְלֶלֶת שֶׁלָּהּ,/ שֶׁהִדִּיפָה רֵיחַ שֶׁל כֶּלֶב מַסְרִיחַ שֶׁהִתְקַלְקֵל לוֹ בֹּרֶג". בהמשך חלק א' של סיפורי הלידה המפלצת מתגלה כדודתה של קוקי. היא לא נולדה מאם אלא מאחותה של האם. במקום לצאת מרחם מיטיבה, המשוררת מציגה את לידתה של קוקי כדבר שהתרחש מתוך חיבור של אלמנטים יומיומיים ואף מעט מרוטים ועלובים. אך גם מהם היא מצליחה לייצר את פלא הבריאה. היא ניזונה מהפומלה בנעל הבית עד שהיא בוקעת וגדלה קצת. בחלק ד' אנו מוצאות את עצמנו לפתע בסופרמרקט הקריר שעומד מול גל החום שליווה את לידתה של קוקי, ושם גם מתגלה מבחר של אבות. לכל אורך הספר תחפש המשוררת את האנרגיה הגברית המיטיבה. בחלק ו' של סיפורי הלידה היא כותבת: "וּמֵאָז יֵשׁ לִי קִבָּעוֹן לְאָבוֹת מֵיטִיבִים/ וְלָכֵן אֲנִי מִתְרַגֶּשֶׁת מִכָּל מִינֵי תּוֹפָעוֹת אַבָּהִיּוֹת,/ מִכָּל מִינֵי תּוֹפָעוֹת אַבָּהִיּוֹת בָּעוֹלָם,/ וּמֵהַמַּצִּילִים בְּתֵל אָבִיב/ שֶׁצּוֹעֲקִים בָּרַמְקוֹלִים לַמִּתְרַחֲצִים בַּיָּם/ וּמְנַסִּים לְהַשְׁלִיט סֵדֶר/ כְּאָבוֹת טוֹבִים בְּעֵינַי וּמֵיטִיבִים בֶּאֱמֶת." אם מהאם לא תבוא הישועה, נדרש מציל.
ההתהוות של קוקי היא כאור, ועל פי המסורת טבעו של אור לחפש כלי לשכון בו. כך בהמשך הספר אנו מוצאות את עצמנו מלוות את קוקי בחיפוש אחר בית, אחר כלי להתקיים בו שמתאים לגודלה. גם בחיפוש הבית נחווה את המתח בין הבית הפנימי לבית החיצוני: הבית הנפשי שיוכל להכיל את רוחה של קוקי והבית הקונקרטי שתוכל לגור בו עם משפחתה הממשית. בשיר "התקדמות" היא כותבת: "יֵשׁ מְכַשֵּׁפָה שֶׁנּוֹשֵׂאת אֶת כָּל הָעוֹלָם/ שֶׁכֻּלּוֹ שְׁנֵי בָּתִּים וְתוּ לֹא,/ שֶׁתְּלוּיִים כְּשָׁדַיִם/ כְּבֵדִים./ וְלָכֵן הִיא פּוֹסַעַת בִּצְעָדִים כְּבֵדִים/ וְרוֹעֲמִים./ וְלֹא מִתְפַּתַּחַת./ בְּקֹשִׁי מִתְפַּתַּחַת./ אֶלָּא רַק מִתְקַדֶּמֶת בִּצְעָדִים כְּבֵדִים." הבית הנפשי מספיק כדי להתקיים אך לא מספיק כדי לזהור, לשגשג ולצמוח, להיות כל מה שהיא יכולה. משורות אלה עולה תחושת הדשדוש במקום שכה מוכרת לרבות מאיתנו. בשיר אחר, שנושא את השם "2 בספטמבר 2019 – ווטסאפ לאלי", הבית הנפשי מונח בצד ואנו נתקלות בדמות כה מוכרת מהמציאות של חיפוש הבתים הפיזיים: "הַמְּתַוֵּךְ מְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָנוּ שֶׁזּוֹ עִסְקָה מְעֻלָּה. יֵשׁ קוֹמָה/ נוֹסֶפֶת שֶׁבָּהּ הַיָּם מַגִּיעַ עַד לַדְּלָתוֹת מַמָּשׁ. אֲבָל, לְדִבְרֵי/ הַמְּתַוֵּךְ, הַיָּם לֹא יָכוֹל לִפְרֹץ מִבַּעַד לַדְּלָתוֹת. וְהוּא מְסַפֵּר/ שֶׁגָּרָה בַּבַּיִת בֶּעָבָר כּוֹתֶבֶת, עִתּוֹנָאִית, וּמְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ/ אוֹתִי שֶׁזֶּה בַּיִת שֶׁמַּעֲנִיק הַשְׁרָאָה. אֲבָל הַתְּחוּשָׁה הִיא לֹא/ נְעִימָה וּמְעַט עֲצוּבָה אֲפִלּוּ. תְּחוּשָׁה פִיזִית מַמָּשׁ."
האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית מתחברות בספר ומתגלמות בקשר הזוגי הממשי ובחיי המשפחה. לעיתים נשמעת אנחת רווחה על כך שקוקי מצאה בית לאחד בו את כל האלמנטים, הפיזיים והרוחניים, הממשיים והפלאיים. בשיר "דרך המספריים" היא כותבת: "בַּעֲלָהּ שֶׁל קוּקִי כָּתַב לָהּ בַּוּוֹטְסְאַפ:/ קַיָּם דִּמְיוֹן מִלּוּלִי בֵּין הַמִּלִּים יוֹם וְיָם, כָּךְ שֶׁלִּכְאוֹרָה נִשְׁמַע/ שֶׁלַּעֲבֹר אֶת הַיּוֹם זֶה כְּמוֹ לַחֲצוֹת יָם./ בְּכָל מִקְרֶה, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ בְּכָל הַיָּמִים, גַּם בַּטּוֹבִים וְגַם/ בְּפָחוֹת." אך באותו השיר היא מספרת בהומור על רגע אחר מחיי הנישואים, רגע שבו המציאות של שגרה שוחקת מטלטלת את הדינמיקה העדינה שבין קוקי לבעלה: "בַּדֶּרֶךְ לַקַּלְפִּי בְּבֵית־הסֵּפֶר הֶרְצְל קוּקִי אָמְרָה לְבַעֲלָהּ/ וְלַסַּרְגֵּל (הַסַּרְגֵּל לִדְבָרֵיהָ) שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם חֵשֶׁק יוֹתֵר לְהִזְדַּיֵּן/ אִתּוֹ, וְשֶׁהַשָּׁנָה מַגִּיעַ לָהּ פִּצּוּי שֶׁל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שֶׁקֶל, כָּךְ/ אָמְרָה לוֹ, וְשזֶּה מְעַט./ וּבַבַּיִת כָּתְבָה בְּפֶתֶק שֶׁהִגִּישָׁה לוֹ – שֶׁהַשָּׁנָה הַכּוּס שֶׁלָּהּ/ בְּפּוּס וְשֶׁהוּא מֻזְמָן לֹא לִבְחֹר בּוֹ." בשיר "עלי כותרת אדומים – החוץ והפנים" מופיע רגע מזוקק של אהבה בתוך המציאות האפרורית: "הַפְּקִידָה, הָאַטְרַקְטִיבִית בְּעֵינֶיהָ שֶׁל קוּקִי, הִסְבִּירָה לָהֶם/ שֶׁלֹּא הָיָה צֹרֶךְ שֶׁיַּגִּיעוּ,/ שֶׁיָּכְלוּ לְקַבֵּל אֶת הַשֵּׁרוּת דֶּרֶךְ הָאִינְטֶרְנֶט,/ וְהוֹסִיפָה בְּהוּמוֹר דַּק: 'זָכִיתֶם לְבַקֵּר בְּמִשְׂרַד הַפְּנִים'./ וּבָרֶקַע הִתְנַגֵּן הַשִּׁיר רַק הָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ/ וְגַם בְּרֹאשָׁם שֶׁל קוּקִי וְשֶׁל בַּעֲלָהּ,/ וּשְׁנֵיהֶם יָצְאוּ מְרֻצִּים/ וְהִרְגִּישׁוּ, כְּפִי שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ זְמַן רַב, קִרְבָה בֵּינֵיהֶם."
הבית של קוקי נבנה ומשתקם תוך כדי הקריאה בספר. הרגשות שהחלו כעצמים חומריים משנים את דחיסותם ונהפכים לרגשות ממשיים. הפנים והחוץ מתחילים להתמזג. הגברי והנשי מתאחדים, והתנועה נחווית כמובילה אל קוטב המנוחה. ילדים נולדים לבית ולמרחב שהוא גם אנושי וקונקרטי ולא רק פנטסטי. האהבה נכנסת בסדקים. זו לא אהבה קסומה ומכושפת תמיד, אבל זו אהבה כזאת שקוקי מתקיימת בה ביציבות. בשיר "התבוננות בתצלום (מעין מסה)" מופיעות השורות המרגיעות: "אֵלִי בַּעֲלִי הוּא גֶּבֶר מֵכִיל, עִם בֶּרֶז מִנִּירוֹסְטָה, שֶׁמְּשַׁקֵּף/ אוֹתִי, בְּכָל מַצָּב. זֶה דּוֹרֵשׁ קִרְבָה. הִתְקָרְבוּת. אֲנִי/ מִתְכּוֹפֶפֶת אֵלָיו. אֲנִי שׁוֹטֶפֶת יָדַיִם. אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עָלָיו,/ בְּעוֹד הוּא נוֹשֵׂא אֶת הַבַּיִת. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ כַּמְּעַיֵּן/ מַיִם חַיִּים." האהבה של אלי וקוקי מולידה ישויות שגם הן אוהבות במהותן. במחזור השירים "כנף קטנה" מופיע בנה רועי. קצת כמו בחדר מראות היא מביטה במבטו עליה ומבינה שהצליחה ליצור מציאות שונה בתכלית מזו שנולדה אליה: "אֶת תְּמוּנַת הַפּוֹרְטְרֶט הָעַכְשָׁוִית שֶׁלִּי בַּפֵיסְבּוּק צִלֵּם רוֹעִי/ בְּעֵין הַצַּלָּם שֶׁלּוֹ/ וְכָךְ לָכַד אֶת דְּמוּתִי בְּמַבָּט אוֹהֵב". ובהמשך השיר מופיע היפוך תפקידים בראשיתי: "הַחֵלֶק הָרַךְ שֶׁבִּי וְכַף הַיָּד שֶׁמִּתְגַּלַּעַת כְּמִתּוֹךְ שׁוּם מָקוֹם,/ כְּתוֹסֶפֶת וּכְכָנָף קְטַנָּה,/ (בַּהַתְחָלָה חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה טִישׁוּ וָרֹד)/ כְּמִתּוֹךְ צַלְעוֹתַי." זו לא קוקי שמתהווה מצלע של גבר כמו בסיפור התנ"כי, אלא היא שיוצרת את בנה מצלע שלה.
לאורך כל הספר שזורים דימויים מתוך עולם הטבע, כיאה למסורת המכשפות. בשירתה של מסל גורדון יש התייחסות לאדמה ולירח, לחיות עוצמתיות כמו תנינים ולחיות פגיעות כמו עכברים וציפורים. האלמנטים השונים נשזרים יחד ומזכירים לנו שאנו תמיד חלק מעולם גדול יותר. בשיר "הילולת הירח", בין השירים האחרונים בספר, היא כותבת: "אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הִלּוּלַת יָרֵחַ שֶׁמִּסְתַּיֶּמֶת בְּקוֹל רַעַשׁ/ וּבְצִלְצוּלִים/ וּבְשִׁבְרֵי צַלָּחוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת/ וּבְשִׁבְרֵי צַלָּחוֹת שֶׁנּוֹפְלוֹת בַּיְּקוּם/ וְנִתְקָעוֹת בְּפָנָיו שֶׁל הַיְּקוּם/ וְשׂוֹרְטוֹת אֶת פָּנָיו,/ וְעַל שְׁבָרִים שֶׁנִּתְקָעִים כְּזִיזִים וּכְיָרֵחַ קַר/ וּכְגוּף תְּאוּרָה שֶׁנִּשְׁבַּר/ עַל גַּבְנוּן שֶׁל יְשִׁישָׁהּ/ שֶׁהוֹפֶכֶת לְמִפְלֶצֶת וְנוֹשֵׂאת עָלֶיהָ/ מִפְלָץ כְּתַנִּין קָטָן,/ וּכְתִינוֹק עַל גַּבָּה". הספר נסגר בשיר "גלידה", שהאופטימיות עולה ממנו ועוטפת את הקוראים, והבחירה לסיים בו היא בחירה נדיבה. אנו יכולים לתאר לעצמנו שהחיים ימשיכו להיות מורכבים, כי אלו הם החיים. אבל קוקי כבר אמא, ושיר הסיום כמעט מייצר את התחושה שהיא לא רוצה שנלך לישון כשאנו חוששים לגורלה: "מְכַשְּפוּצְ'קָה קְטַנָּה קָנְתָה עֲגִילִים/ בְּצוּרַת גְּלִידָה/ בְּקֶשֶׁת בֶּעָנָן/ וְיָצְאָה לַשֶּׁמֶשׁ/ וְכָל הַגְּלִידָה/ הֵפִיצָה אוֹר."
אפשר להוסיף עוד הרבה, כי העולם שדלילה מסל גורדון בראה הוא מעבר לשירה יוצאת דופן: הוא עולם שלם, גדול ונדיב. זהו עולם פנטסטי ומורכב; אימהות בתוך אימהות, מכשפות גדולות וקטנות, אבות מכרסמים ואבות מיטיבים. זו מציאות מרובדת שאפשר להסתחרר ממנה כשהיא עולה לגבהים ספיריטואליסטיים ולטבוע איתה כשהמציאות הקונקרטית דופקת על הדלת חזק מדי.
.
גל נתן היא משוררת, מלווה הוליסטית וסטודנטית לתואר שני בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון "הלטאות הסגולות בחוץ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. יצירות פרי עטה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות.
.
דלילה מסל גורדון, "קוקי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות", אבן חושן, 2021.
» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: שירי שפירא על בדיון והיסטוריה ב"נתניהוז" מאת ג'ושוע כהן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
