ביקורת שירה | הלבנה נקראת להיות עדה

.

עַל אִמִּי אֲנִי בּוֹכָה, עֲלֵיכֶן, עָלַי – העדות הפואטית בספר "שמרי על הקיכלי" מאת צילה זן־בר צור

נטלי תורג'מן

.

אֲנִי הִיא גֹּהַר

בִּתּוֹ שֶׁל מְסַפֵּר הַסִּפּוּרִים

נֶכְדָּתוֹ שֶׁל הָאַיִן.

"שמרי על הקיכלי" (הוצאת אסיה, 2022), הוא ספרה החמישי והחדש של צילה זן־בר צור. הספר מחולק לשני שערים: "ספר הדבורים" ו"תרשמי במחברת". בפתח דבר היא כותבת: "ספר השירה הזה נכתב כחלק מעדות פואטית של עבודת שדה עם הנשים האפגניות שעשיתי במשך כ־15 שנה" (עמ' 6). המניע המחולל את הכתיבה הוא מסירת העדות, הצו להשמיע את הקול הנשי המושתק: "הן הכתיבו לי צוואות רוחניות ובין היתר ביקשו שאשמיע את קולן גם לאחר מותן, למען ישמעו בנות הדורות הבאים את סיפורן האישי והמגדרי, יקבלו השראה וכוח מתעצומות הנפש והרוח שעזרו להן לשרוד בתנאי מחיה קשים, ויידעו לפלס להן בחייהן דרך עצמאית ועתירת משמעות…" (עמ' 7–8). זן־בר צור משמיעה את קולן של הנשים במשפחתה, אִמה, סבתה, דודותיה ונשים יוצאות אפגניסטן שראיינה בישראל, ובהמשך את קולן של פליטות אפגניות, לאחר כיבוש אפגניסטן על ידי הטליבאן באוגוסט 2021. אולם מדובר על עדות ייחודית, שהיא מכנה "עדות פואטית" ו"צוואה רוחנית", שעליה היא אמונה לשמור.

מה מייחד את העדות הזו? כיצד ניתן למסור עדות פואטית?

במסירת עדות נהוג להבחין בין מי שגובה את העדות לבין בעלת העדות. כלומר, יש חציצה שמפרידה ביני, בעלת הקול, לבין "היא", משוללת הקול. כך אני יכולה, כביכול, למסור את מה "שראיתי"/"שמעתי" שנעשה לה, שם. אולם זן־בר צור מלמדת אותנו בכתיבתה כי הדרך היחידה להדהד את קולן המושתק והמדוכא של הנשים שעליהן היא כותבת, היא באמצעות ניסיוננו להתייצב בעמדת האין: "אני היא גהר / בתו של מספר הספורים / נכדתו של האין" (מתוך "לא אספר לך את כל תולדותי", עמ' 93). היא איננה נקראת למסור עדות בדיבור שגור, קונקרטי, יום־יומי, שנשען על עובדות היסטוריות שנרשמות בספר או מחברת (כשמם המתעתע של שני השערים). גם לא בדרך החלופית של מסירת עדות באמצעות מסורת עתיקת יומין של מספרי סיפורים. שתי הדרכים הללו, אף על פי שהן שונות זו מזו, עדיין משמרות את האבחנה ביני לבין האחר. היא נדרשת לברוא דרך חדשה שמחלצת אותה גם מהעמדה של "בתו של מספר הסיפורים", עליה לברוא עמדה פואטית־מיסטית ולקבל את תפקיד העדות כ"נכדתו של האין". אולי ביסוד האין – מקום שבו המצבים מתחלפים תדיר, שבו גוף שלישי נבלע בגוף ראשון, שבו המרווח בין המדכא למדוכא מצטמצם כליל, מקום שממנו: "מבעד לבורקה משתקפת ציפור שיר חופשיה", מקום שבו אפשר "לקרוא ללבנה להיות עדה ללֵדתנו מחדש" – אולי רק מהמקום הזה שבו המציאות קורסת אל הממד המיסטי שבו "אין זמן", "אין מרחב", "אין אני", "אין קול", אפשר להתחיל לחלץ את הקול ואת הכאב. כמו שרק מתוך קריסת המציאות אפשר באמת לפקוח עיניים ולהתחיל להכיר במציאות.

בפתח דבר מוצגת לנו עמדת הכתיבה והקריאה, שאותה מבקשת זן־בר צור ליצור, היא מבוססת על הדיאלוג עם סבתה שנישאה בגיל 11:

"את לא יודעת קרוא וכתוב. את לא משכילה", הטחתי בה.

"אני כותבת בתבלינים", היא אמרה לי והביטה בי בעיניה העצובות הבוערות.

"במקל של כורכום הן כתבו קינות, במקל של קינמון הן כתבו תפילות, בזנגוויל הן כתבו מפות מסע, באניץ של זעפרן הן כתבו געגועים. אז לא ידעתי את הסודות של הנשים שלנו. נולדתי בארץ חדשה, לשפה חדשה…" (עמ' 6).

על פניו, השפה החדשה היא תוצאה של מעבר מארץ המוצא לישראל. בישראל נדרשת השפה הרציונלית, המערבית. רעיון זה חוזר שוב גם בשיר "נולדתי למשפחת הדבורים" שידון בהמשך. אולם בכדי שזן־בר צור תוכל לשמש עדה, עליה לא רק לחזור אל "שפת" המסורת, אלא ברובד העמוק יותר עליה לרכוש מצב תודעה חדש שביסודו מתבטל הממד הרציונלי ואת מקומו תופסת ההוויה. לחזור שוב אל "שפת" המסורת, אל שפתה של השושלת הנשית של הכותבת, משמע, כפי שזן־בר צור מתארת בפתח דבר, ליצור "מילון" מושגים חדש: "פרח הכותנה של סבתי גילם את הפואטיקה של הנשים… ללא חשיבה דיכוטומית" (עמ' 6). על מנת להשתתף בסבלן של הנשים ולשמש להן קול עלינו ללמוד תחילה את שפת הסוד שלהן, שהתחביר שלה הוא הצומח והחי, הדבורים, התבלינים, תיק הרפואה, הלבנה והבודהה. עלינו לרדת אל תהומות האין.

השיר הפותח את השער הראשון מצביע על הבדלי השפות ועל מצבי התודעה השונים בעקבות הגירת ההורים:

.

נוֹלַדְתִּי לְמִשְׁפַּחַת הַדְּבוֹרִים

[…]

הָאִשָּׁה הַצְּעִירָה שֶׁתִּהְיֶה סָבָתִי

הָיְתָה לוֹמֶדֶת תּוֹרָה.

הַיֶּלֶד שֶׁיִּהְיֶה אָבִי רָשַׁם בְּסֵפֶר הַדְּבוֹרִים

אֶת כָּל מָה שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ אָבִיו.

.

כְּשֶׁהֵם עָלוּ לָאָרֶץ בִּשְׁנַת אֶלֶף

תְּשַׁע־מֵאוֹת חֲמִישִׁים וְאַחַת, אָחַז סָבִי

בְּיָדוֹ הָאַחַת כַּד דְּבַשׁ שָׁחֹר

וּבָאֲחֶרֶת אֶת סֵפֶר הַדְּבוֹרִים.

אָבִי נָטַל קֻלְמוֹס, מָחַק אֶת הַשֵּׁם זַמְבּוּרִי

וְכָּתַב: מֵעַתָּה וָאֵילָךְ, שְׁמֵנוּ זַן־בַּר.

אַחַר כָּךְ מִלֵּא אֶת הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן

בְּנֻסְחָאוֹת כִימִיּוֹת וְתָחַב אוֹתוֹ

מֵאֲחוֹרֵי הַכְּרָכִים שֶׁל הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הָעִבְרִית.

(עמ' 13)

.

השיר מגולל את סיפור ההגירה המשפחתי, על הדיכוטומיה שבין תרבות מזרח ומערב, זמבורי מול זן־בר, ספר הדבורים מול כרכי האנציקלופדיה העברית, בין התורה לנוסחאות כימיות, ומסתיים בחיפוש אחר הדרך השלישית, זו המאחדת, הממזגת את הגוף השלישי שנבלע בראשון, שמחלצת את הקול מתוך האין קול. הוא מסתיים בשורה: "את בתי, היי כמוה".

.

בַּדַּף הָאַחֲרוֹן כָּתַב לִי אָבִי:

'דְּעִי לָךְ, בִּתִּי,

שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת אָנוּ מַעְתִּיקִים אֶת עָקְצוֹ שֶׁל עוֹלָם

לִתְנוּךְ חַיֵּינוּ. הַבִּיטִי בַּנְּחִיל הָעוֹשֶׂה אֶת דַּרְכּוֹ אֶל כַּוֶּרֶת,

הַבִּיטִי בְּזוֹ הַדְּבוֹרָה הַחוֹרֶגֶת כְּנָפֶיהָ מִגֹּבַהּ הַדְּבַשׁ,

זוֹ הַמְּחַפֶּשֶׂת שְׂדֵה בַּר שֶׁלֹּא הִכִּירָה מֵעוֹלָם,

אַתְּ, בִּתִּי, הֲיִי כָּמוֹהָ'.

(עמ' 15)

.

בכל הדורות אנו מוסרים עדות ("מעתיקים את עקצו של עולם לתנוך חיינו"), ובבית הראשון של השיר האב "פותח את ספר הדבורים שעבר אצלנו מור לדור", ומצווה על בתו להמשיך גם היא להתבונן. המבט והאוזן נחוצים ליכולתנו להפוך להיות עדים. אבל הם עדיין יוצרים אבחנה ביני לבין האחר, בין העבר להווה. השפה כולה, הכתיבה כולה, עדיין פוערות רווח בין העד למדוכא. האב מצווה "את, בתי, היי כמוה", קרי, כמו הדבורה במעופה ובחיפושה אחר שדה בר שלא הכירה.

השאלה מי אני ומי האחרת היא שאלה שחוצה את הספר. ככל שנמשכת הקריאה נראה כי האבחנות מִטשטשות וההתמזגות עם דימויי הטבע והחי מתעצמת. כך גם ההתמזגות של אישה ברעותה, קולה של האחת באחרת. כך גם מתמזג השער הראשון עם השער השני, הסבל מתמזג עם היופי, הלידה והחיים עם האבל והמוות. ההתבוננות הממושכת על האישה האחרת והניסיון להיכנס אל מלאכת הסוד, לחוות את הריטואלים מבפנים, שואבת את המתבוננת פנימה ובכך יוצרת פעולה כפולה; מצד אחד, היכולת לתאר את האחרת באופן אימננטי וטוטאלי, ומצד שני, היכולת לבנות גרעין זהות מובחן ויציב. הדוברת, כשהיא משחזרת את נקודת מבטה כילדה, עדיין תוהה על זהותה ומובחנותה מול השושלת הנשית: האם מן ההכרח שתדמה לנשים האלו ותהיה כמותן? האם יש בכוחה להשתייך ובה בעת לחלץ את עצמה מן הגורל הצפוי לה?

.

וְהָיָה

רִיטוּאָל בַּמִּטְבָּח

שֶׁל חָ'אלוּ מָרְיָאם

שֶׁבִּשְּׁלָה מָרָק יָרֹק רֵיחָנִי

עִם שָׁמִיר, כּוּסְבָּרָה, כַּרְפַּס

וְלִימוֹן פַּרְסִי שָׁחֹר

וְכָל אִשָּׁה רִדְּדָה בָּצֵק

וְקָרְצָה אִטְרִיּוֹת אֲרֻכּוֹת

וְיִבְּשָׁה עַל חֶבֶל שֶׁנִּמְתַּח

בֵּין שְׁנֵי עֲצֵי תְּאֵנָה בֶּחָצֵר.

עָמַדְנוּ בַּתּוֹר

מוּל כִּירַת הַבִּשּׁוּל

וְכָל אַחַת חָפְנָה אִטְרִיּוֹת

פִּזְּרָה לְתוֹךְ סִיר הַמָּרָק

וּבִקְּשָׁה מִשְׁאָלָה.

אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה

וְקִבַּלְתִּי דָּם,

גִּלְגַּלְתִּי אִטְרִיּוֹת

וְאָמַרְתִּי:

שֶׁלֹּא אֶהְיֶה כְּמוֹתָן.

שֶׁאֶהְיֶה כְּמוֹתָן.

שֶׁלֹּא אֶהְיֶה כְּמוֹתָן.

(עמ' 24–25).

.

אכן נראה כי צילה זן־בר צור הצליחה למצוא עמדה פרדוקסלית, שמצליחה "להיות כמותן" מצד אחד, וגם לשמר את מובחנותה מהצד השני. זאת באמצעות כתיבה שהיא לא רק "על" אלא מנכיחה הוויה אנושית מלאה. כל אלו עולים שוב ושוב בספריה של צילה זן־בר צור ("כותבת במקל של כורכום" [2016], "אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית" [2018], "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתֶרָא – פְּסוּקֵי דֶּרֶךְ" [2020] ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" [2021]) ומאפיינים אותם. בכתיבתה אפילו הלבנה נקראת להיות עדה:

.

כְּשֶׁהַדָּם הָאָדֹם

הוֹפֵךְ לְלָבָן

אֲנַחְנוּ קוֹרְאוֹת לַלְּבָנָה

לִהְיוֹת עֵדָה

לְלֵדָתֵנוּ מֵחָדָשׁ.

הַדָּם שׁוּב אֵינוֹ הַפֶּצַע

שֶׁל הֱיוֹתֵנוּ נָשִׁים,

הוּא יְדִיעַת הָרִפּוּי.

אֲנַחְנוּ לוֹחֲשׁוֹת לָרֶחֶם:

"אַתְּ תִּיק הָרְפוּאָה שֶׁלָּנוּ",

אוֹסְפוֹת מֵהַנַּחַל בֹּץ

וּמְכַיְּרוֹת אֶת נֶנֶה גַּנְדּוֹם –

הִיא אֵם הַחִטָּה שֶׁלָּנוּ.

הִיא יוֹלֶדֶת אוֹתָנוּ

אֶל רוּחַ חֲדָשָׁה.

פָּגַשְׁנוּ אוֹתָהּ בַּמְּעָרָה

כְּשֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת הַדָּם

הָאָדֹם

נִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ עַל פְּנֵי

הָאֲדָמָה כְּשֶׁנְּקַבֵּל אֶת הַדָּם

הַלָּבָן.

בַּדָּם הַזֶּה נִכְתֹּב מֵחָדָשׁ

אֶת סִפּוּר חַיֵּינוּ.

* נֶנֶה גַּנְדּוֹם – אם החיטה

(עמ' 126).

.

הספר לא קל לקריאה, מצטיירים בו דימויים קונקרטיים של עולם קשה וחסר צדק. נשים מיואשות שמייחלות לשינוי ולהצלה: "לְהָעִיר אֶת הַיְּלָדִים/ וּלְשַׁנֵּן/ חַיַּי לֹא הָיוּ לַשָּׁוְא" (עמ' 16); "לֹא, לֹא קַל / לִהְיוֹת אִשָּׁה" (עמ' 17); מַבִּיטוֹת בָּאִשָּׁה / הָעוֹמֶדֶת עַל הַסַּף / מְאַדָּה בְּכִי אֶל עוֹלָם / פּוֹרֶשֶׂת יָדֶיהָ / וְקוֹרֵאת / עֲנֵנִי" (עמ' 22); "וְלֹא אֵדַע אִם פָּגַע בָּהּ הַמָּוֶת כְּשֶׁהָיְתָה בַּת / אַחַת עֶשְׂרֵה אוֹ בַּת מֵאָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" (עמ' 23). נשים עקרות, נשים שמאבדות את תינוקן, נשים "שֶׁנִּמְכְּרוּ לִהְיוֹת שְׁפָחוֹת / בְּיַלְדוּתָן / שֶׁהִתְחַתְּנוּ בְּתוֹךְ / שַׂק מָלֵא עַקְרַבִּים, / שֶׁנִּדְפְּקוּ בְּמַסְמֵר הַבְּעָלִים, / שֶׁמֵּתוּ בַּלֵּדָה, / וְאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים / הִמְשִׁיכוּ לִסְבֹּל" (עמ' 38); "הֵם בָּדְקוּ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִים סְחוֹרָה בַּשּׁוּק" (עמ' 40) ועוד. אבל אולי דווקא בשפה כזו, שחל עליה חוק ההיפוך, שפה שבה דם אדום הופך ללבן, ושבה הדם אינו פצע אלא ידיעת הריפוי, שפה של דם שבאמצעותה נכתוב את סיפור חיינו, שפה שמנסה לחרוג מן הסבל הקיומי ולאמץ לחיקה את החופש הפואטי, אולי בה נוכל למצוא תקווה ונחמה, לשמור על הזהות ולא על הבכי.

.

אִמִּי הַזְּקֵנָה

הִיא הָאֱמֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל חֶבֶל ח'וֹרָאסָאן.

הִיא יוֹדַעַת אֶת טִבְעָן שֶׁל הַדְּבוֹרִים וּפוֹתֶרֶת לָהֶן יַעֲרוֹת דְּבַשׁ.

עַל מְעוֹפָן הַמְּסֻחְרָר הִיא רוֹשֶׁמֶת לָנוּ

אֵיךְ לִרְדּוֹת אֶת זֶהוּתֵנוּ

מִבְּלִי לִבְכּוֹת.

(עמ' 41).

.

העדות, שנראה שאין לה התחלה ואין לה סוף, שבה אישה מקבלת פנים והופכת פנים, שבה קולה של האחת ממשיך את קולה של האחרת, שבה סבלה יכול להיות סבלי, היא נקודת המוצא של הזעקה. היא נאמרת באמצעות שפה שבה הכול מתלכד לאחד – האחד הזה הוא כוחה של האהבה, האהבה שעליה עלינו לשמור, ובאמצעותה לקרוא להצלה.

.

הוֹ, נָשִׁים,

עַל אִמִּי אֲנִי בּוֹכָה,

עֲלֵיכֶן,

עָלַי,

עַל לִקּוּי הַחַמָּה בִּשְׁמֵי ח'וֹרָאסָאן.

(עמ' 42).

.

ד"ר נטלי תורג'מן, יוצרת תיאטרון ורקדנית סופית, מרפאה בדרמה, מרצה באקדמיה בתחומי הטיפול, היצירה וחקר התודעה. ספר שיריה "מְחוֹלֶלֶת" (2016), יצא לאור בהוצאת פרדס. חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

צילה זן־בר צור, " שמרי על הקיכלי", אסיה, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: טפת הכהן־ביק על "שירים על סף" מאת עמיחי חסון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן