.
אבא וג׳ולי מוציאים עיניים בבית הקברות
ג'וליה פרמנטו־צייזלר
במלאת שלוש שנים של צער ודאבה ללכתו של אבי היקר והטוב, יוסי צייזלר
.
הסיפור של שם המשפחה החדש
באביב של שנת 2000, נסערת מאוד, ג'ולי הפקידה בידי קופסת עץ שהכילה שש מחברות. היא אמרה שהיא כבר לא יכולה לשמור אותן בחדר שלה, שהיא חוששת שאמא או אבא שלה יקראו בהן. לקחתי את הקופסה מבלי לומר מילה, פרט לאיזה רמז אירוני בנוגע לכך שהיא מכריחה אותי תמיד להיות בתוך הראש שלה, שאני קורס מזה כבר. בשלב ההוא היו היחסים בינינו גרועים מאוד, אך נראָה שרק אני חשבתי ככה. בפעמים הנדירות שהתראינו היא לא גילתה שום אי־נוחות, רק חיבה, ואף פעם לא נפלטה לה שום מילה עוינת. היא מיד השביעה אותי שלא אפתח את הקופסה. ״לעולמי עולמים, לנצח נצחים,״ היא הדגישה. שנינו ידענו שברגע שאסתלק משם עם הקופסה אני אקרא הכול. מיד, לעומק העומקים. חיכיתי בתחנת האוטובוס ברחוב ויצמן כמעט שעה, בדרך כלל הקו למושב מגיע כל רבע שעה. יכול להיות שפיספסתי אחד? אולי אפילו שני אוטובוסים? ישבתי לבד בתחנה, סופג את הרוח הקרה של חילופי העונות שכל כך אהבתי, מעשן את הסיגריות שלי בהנאה, צולל לחייה. לא כמו צוללן, יותר כמו טובע. אלו היו שישה יומנים שהיא כתבה מגיל עשר ועד גיל שש־עשרה. הכתב שלה היה קטן ומסודר, נדמה היה שהיא הצליחה לשמור על אותו עט כל השנים האלו, מילה שלא מצאה חן בעיניה נמחקה באגרסיביות, בקווים שחורים שנחרטו על הדף. הרמתי את הדף לכיוון השמש וניסיתי לגלות את המילים הנסתרות אך ללא הצלחה. מה היא מסתירה שם? היא בטח ידעה שאחפש את המילים האבודות שלה, מחקה אותן בכוונה כדי לעורר בי את התסכול הזה. ברובה הכתיבה שלה לא הייתה טובה, היא תיארה לפרטי פרטים אירועים שקרו לה, התמקדה בשפת הגוף של הדוברים, בלבוש שלהם, בזוויות הפה. נדמה היה שהיא מנסה לתפוס את הסצנות הגדולות והקטנות של חייה, להעמיד את עצמה במרכז ולפרוש מהן בו זמנית. את הכול תיארה באכזריות מדויקת, כל בני משפחתה עמדו על המזבח. אבא שלה, אמא שלה, אחותה, סבה וסבתה, הדודות האיומות. אפילו אני עמדתי שם כמתבונן מן הצד, פסיבי להחליא. היא קיבעה בכוחניות את האירועים החשובים בחייה כמי שהייתה לה כבר פרספקטיבה של עשרים או שלושים שנה, אבל היא טעתה בהכול, בשיטתיות כמעט מופתית. תמיד הופתעתי מהחוכמה שלה שהשתלב בה עיוורון כזה גדול. עם ג'ולי זה תמיד היה ככה – הטקסט היה מרהיב והסאבטקסט מערער, מחליא, רקוב כל כך. ככל שהיה רקוב יותר ככה היא המעיטה להבחין בו. ידעתי שבגלל זה היא בחרה בי, רצתה שהמחברות יהיו ברשותי. גם אם אשרוף אותן מחר, או אקבור את קופסת העץ בבית הקברות של ירקונה, היא תמיד תדע שלפחות היה אדם אחד על פני כדור הארץ שהבין את הסאבטקסט של חייה.
*
לא הצלחתי להאמין שדווקא הוא, האדיב כל כך, האהוב על כולם, זה שהרעיף עלינו ארוחות צהריים ממקדונלדס ומגשי פיצה, שנתן לנו לשכב במיטה הזוגית הגדולה שלו ולראות טלוויזיה כאוות נפשנו, דווקא הוא החליט פתאום להפסיק לדבר איתה ובמקביל התחיל לשפוך עליה נהרות של מתנות. היא מונה שם את המתנות באדיקות גדולה, הכול ממוספר אצלה. היה שם צמיד זהב עם תליון לב אטום, הייתה קופסת קרטון גדולה מחנות יוקרה שאהבה עם כל הבגדים שהיא חלמה עליהם, היה זוג נעליים שעלו המון כסף – היא אפילו ציינה את המחיר במחברת, ״טיפש, שכח להוריד את המדבקה, 699 ש״ח.״ אני עצמי לא העליתי אז על דעתי שיש בעולם נעליים בסכומים כאלו, גם היא לא. מעולם לא ראיתי את הנעליים האלו, היא לא נעלה אותן, גם לא את צמיד הזהב עם תליון הלב האטום. היא כתבה שלקחה כל מתנה שהוא העביר לה דרך הגדר וקברה את כולן בחצר הבית שלהם, ליד עץ התפוזים שאבא שלה שתל כשנולדה. היא כתבה בהערת שוליים, ״אם אי פעם יהיה חסר לך כסף תתגנב לבית שלנו ותתחיל לחפור ליד העץ תפוזים. אם תמכור הכול אני מאמינה שתוכל לגרד עשרת אלפים, אולי אפילו עשרים אלף שקל.״ אחרי רשימת המתנות המפורטת היא עברה לערוך רשימה אחרת, רשימה של כל הדברים שתיעבה בו בסדר יורד. במקום הראשון – הטעם של הסיגריות. במקום השני – העיניים הירוקות שלו. היא כתבה, ״לפעמים נדמה לי שהן עשויות זכוכית ובא לי לראות איך הזכוכית מתנפצת לו בתוך גלגלי העיניים.״ במקום האחרון היו המתנות שהוא העביר לה דרך הגדר. ״אני קוברת כל מתנה ומתנה עם הקופסה המקורית שלה, ככה זה יישמר כמו מאובן ויום אחד מישהו יוכל לחקור את זה במעבדה ולהבין מה קרה בעולם, בעבר.״ ניסיתי לחשב מתי היא כתבה את זה, בת עשר? זה לא היה הגיוני בשום צורה. לא הבנתי איך יכולתי להיות כל כך טיפש, איך לא הבנתי מיד שהיא כתבה את הכול בבת אחת, עכשיו, אולי אפילו מהבוקר, מאתמול בלילה. צחקתי על עצמי והרמתי את הראש מהדפים. רחוב ויצמן האפיר לי מול העיניים, הקשתות הלבנות של הפסאז׳ים ממול נדמו לי כסוף העולם, מנהרות שמובילות לשום מקום. המשכתי לטבוע בחיים שלה גם במושב הקדמי של האוטובוס, בשלב הזה כבר לא ידעתי אם היא כותבת שקרים גמורים או את האמת לאמיתה.
היא כתבה, ״אני יודעת שמעולם לא הייתי תמימה. אז מה היה לו לגזול? בכל אופן, הייתי כזאת. ילדה יפה עם צמה שחורה, חריפה וחכמה והוא לקח את כף היד שלי. שכבנו במיטה כמו זוג.״ מה שהכי נחרט לי בזכרון היו התיאורים של הנשיקות שלהם, שנים אחר כך כל פעם שהתנשקתי עם מישהו אמדתי את גודל הפה שלו – אם הפיות שלנו לא היו שווים בגודלם הייתי נתקף צורך להקיא. הוא בלע אותה כמו שהלוויתן בלע את יונה. היא שקעה שם בתחתית הלוע האדומה והפעורה שלו וחיכתה שאלוהים ישחרר אותה. היא לא כעסה בכלל, היא הייתה מאוד סבלנית. הייתה לה משמעת עצמית של קצין נאצי, אלו מילים שלה לא שלי, והיא התגאתה בזה. אחר כך הוא פלט אותה חזרה אל החוף והיא נשמה לרווחה. ״היא קוראת לך,״ הוא אמר לה, היא הסתכלה עליו ואמרה, ״לא היא לא.״ ואז קמה והלכה משם. ובמחברת שלה היא כותבת, חזרתי הביתה בריצה (למה היא רצה? הוא הרי גר קרוב אליהם), דילגתי במדרגות לחדר שלי בקומה השנייה, קטעים מ״פטר והזאב״ התנגנו לי בראש, הסתגרתי בחדר האמבטיה וצחצחתי שיניים עם טונות של אלמקס עד שכל הפה שלי היה מצוחצח וטהור והחניכיים בערו לי מרוב השפשוף. אחר כך אבא שלה קרא לה מהמטבח שתרד, הוא סחט לה מיץ תפוזים טרי מהעץ. למעלה בחדר שלה יש רדיו דיסק קטן שאבא שלה קנה לה במתנה, היא כותבת שם כמה ההורים שלה אוהבים אותה, קונים לה מתנות, מרעיפים עליה תרבות, נוטעים בה שיגעון גדלות. היא שמה את הדיסק של ״פטר והזאב״, נשכבת במיטה ובוהה שעות על גבי שעות בתקרה.
סבו של פטר נוזף בו על שיצא לאחו לבדו ושואל "מה יקרה אם הזאב הרע יצא מהיער?". פטר משיב לו כי "בנים כמוני לא פוחדים מזאבים". למרות זאת, הסבא מחזיר אותו לתוך הבית ונועל את השער.
הייתי מהופנט ממנה, מהדברים שכתבה. האם באמת לא היה לה שום רגש בלב? פחד? אימה? רחמים עצמיים? אני עצמי בכיתי עליה, כל הדרך המפותלת מתחנת האוטובוס בכניסה למושב ועד לבית הוריי. הכביש היה ריק, הלכתי בין הבתים הגדולים והמבודדים, בין העצים הקרים. שנים אחר כך לא יכולתי להסתכל על הווילות הגדולות האלו של אזור השרון ולא לחשוב מה מתרחש בתוכן. הן נראו לי כמו בתים דמיוניים באגדה של האחים גרים. איך לכולם היה שער כניסה מאיים מברזל, כאילו מי מאיים לפרוץ פנימה. ומאחורי השער הציצו צמרות העצים המטופחים, ברושים שהזדקרו לשמיים ודקרו את העננים עד בכי. וגגות אדומים שהביאו מאירופה, ואיזו גלויה מרהיבה זאת הייתה – הבתים האלו אחד לצד השני. הייתי עוקב באדיקות אחר שמות המשפחה על שלטי הכניסה – חיו שם יחד הכול מהכול, מפרידמן ועד דהן, אבל הכי מגעילים היו המעוברתים – ארבל, ארגמן, ארד, משי, זהב. מה הם ניסו להסתיר המעוברתים האלו? איכס, הם דחו אותי כל כך.
ג׳ולי רצתה להיות בלתי מנוצחת, זה היה חשוב לה יותר מהכול. הייתה מוכנה להקריב גם את כל החיים שלה רק שאף אחד לא ינצח אותה. בפעם האחרונה שישבנו בקניון אמרתי לה שהיא חייבת לדעת להפסיד לפעמים, והיא התעצבנה, חטפה עליי את אחת הקריזות שלה, העיפה את המאפרה המלאה מהשולחן, אמרה לי שאני אפס, שהיא לא רוצה לחיות בקרבת אפסים בחיים שלה, והתחפפה משם. ואני ידעתי, לא יודע איך ידעתי, הייתי סך הכול בן שש־עשרה, אבל ידעתי שאם היא לא הולכת להפסיד אף פעם אז יהיו לה חיים רעים, רעים מאוד.
*
אני הייתי זה שליווה אותה למשרד הפנים. היא התקשרה אחרי חודשים ארוכים שלא דיברנו ואמרה לי, ״בוא, אני צריכה שתעזור לי במשהו.״ עזבתי את כל מה שעשיתי באותו רגע ויצאתי לפגוש אותה. זה לא היה הרבה, אבל אני זוכר בבירור את תחושת ההתייצבות שחשתי באותו רגע, כאילו אני הולך לעשות משהו חשוב, שהיא זקוקה לי.
מצאתי אותה יושבת על המדרגות של קניון ערים ומעשנת את הפרלמנט לייט של אמא שלה. היא הציתה לי סיגריה ויחד התחלנו לרדת במורד רחוב ויצמן, חוצים את הפסאז׳ים שמובילים לשום מקום. לא שאלתי מה היא צריכה, או לאן אנחנו הולכים. נעצרנו ליד משרד הפנים, היא זרקה את הסיגריה על המדרכה ולא טרחה לכבות אותה. ״אפשר לחשוב, מקסימום יישרף פה הכול.״ היא צחקה. ״תקשיב, אני נכנסת פה לרגע. יש לי איזה סידור לעשות. תחכה לי? אחר כך נלך למקדונלדס לאכול, עליי. אני כבר אהיה אז אדם חדש!״ היא קפצה, חיבקה ונישקה אותי.
הכול היה לה מוכן בתיק, כל המסמכים, תעודות הזהות של ההורים שלה, אישורי ההורים שהיא זייפה. כשהפקידה שאלה אותה למה היא עושה את זה היא ענתה, ״אלף, זה לא עניינך. ובית, זה שנולדתי בעיר זו וזו בשנת כך וכך לא אומר שאין לי זכות להיוולד מחדש.״ הפקידה חייכה אליה, מבוהלת מהתוקפנות של הנערה הכחושה. ג׳ולי סימנה לה בעיניים להמשיך לעבוד, לשנות את האותיות במקלדת. וככה היא יצאה החוצה אחרי עשרים דקות, העיניים נצצו לה. ״תם ונשלם! תם ונשלם!״ היא קפצה עליי בחיבוקים ונשיקות. שמחתי בשבילה, קינאתי בה. היה לה הכול בחיים – סודות אפלים, שקרים, אומץ, שמחת חיים מטורפת, ועכשיו גם את היכולת להמציא את עצמה מחדש. הרגשתי באותו רגע כל כך קטן לידה, כל כך בנאלי. אני נולדתי וחייתי, בין לבין קצת פעלתי. לא היה לי במי להחליף את עצמי ולשם מה. באותו רגע עלתה לי לראש מחשבה רעה, אכזרית – אולי היא המציאה את כל זה? את כל מה שכתבה במחברות, את מה שעבר עליה? אולי גם בזמן שחיכיתי לה היא הסתתרה בחניון שמאחורי משרד הפנים, עישנה כמה סיגריות ואז יצאה ועשתה כאילו היא זכתה בחיים חדשים? כל הדבר הזה בשביל לא להיות בנאלית, בשביל לא להיות כמו כולם. הרי הכרתי אותה, ידעתי שהיא מוכנה להקריב הרבה, שהגבולות שלה מטושטשים. כל הדרך ממשרד הפנים למקדונלדס היא שמחה וצהלה, קיפצה ודילגה כמו ילדה. ״ממש חזרה לך התמימות.״ אמרתי. לא יכולתי להתאפק מלנעוץ סיכה בבלון שהתנפח לה בין הצלעות. אבל היא לא הבינה למה התכוונתי, או שעשתה את עצמה. ״וואי, לגמרי.״
כשקיבלנו את ההמבורגרים שלנו התיישבנו ליד החלון שפנה לרחוב, היא הרימה שני צ׳יפסים והתחילה לשיר שיר שהמציאה עם איזה לחן מצחיק שהיא אלתרה על המקום – ״אני ילדה חופשייה, כל כך חופשייה, עושה מה שבא לי ולא צריכה מטרייה!״ נקרענו מצחוק.
״תספרי למישהו?״ שאלתי.
״לא, לא נראה לי. לא כרגע בכל אופן. זה כיף לשמור סוד. כדאי לך גם לנסות פעם.״ היא אמרה. היא ידעה שאף פעם לא יהיה לי סוד, שאני לא בן אדם מהסוג הזה. היא ראתה שאני מת מקנאה על הסוד האפל שלה והיא לא היססה להכניס לי.
.
.
אבא וג׳ולי מוציאים עיניים בבית הקברות
״איך קראו לטמבל ההוא מהשיקום? נו, ההוא, הארגנטינאי.״ ג׳ולי יושבת רגל על רגל, גוללת דימויים על המסך. ״נו אבא אתה לא זוכר? החופר ההוא.״
על הפנים של אבא מתוח החיוך הרחב שלו. מהגרון בוקעות כמה נשיפות חלושות אבל הריאות שלו צוחקות, צוחקות בגדול.
״זוכר, בטח. רק תאוריות קונספירציה היו לו בראש. לכלום הוא לא האמין. לא למדע, לא לפוליטיקה. איך קראו לו? ואללה לא זוכר.״ אומר אבא, מכווץ את השפתיים בתהייה.
״בקושי באו לבקר אותו, רק אשתו מדי פעם בערבים. לא כמוך אבא! שאפילו דקה אחת של מנוחה ופרטיות אין לך.״ ג׳ולי צוחקת, לוקחת את ידו של אבא בידה, מקרבת עצמותיו אל עצמה, גיד מתחבר לגיד, בשר לבשר, העור נרקם ומתאחה.
״אני אוהב אותך בטירוף.״ אומר אבא ועוצם את העיניים לרגע של מנוחה.
ג׳ולי חוזרת לבהות במסך הפלאפון – עוגות מזוגגות בצבעים פסטליים, תינוקות מתגלגלים על המיטה, אבא אומר לג׳ולי שהוא אוהב אותה מדי יום, ג׳ולי גם אומרת לאבא שהיא אוהבת אותו מדי יום. נעלי בובה אדומות מקטיפה זקורות באוויר, דוגמנית מגולחת ראש צועדת ברחוב פריזאי, מסיתה את פניה בסלואו מושן. ג׳ולי נותנת לאבא לישון קצת, כמה אפשר להפריע את מנוחתו. אדם בא לכאן להתרפא. היא מסרבת ללכת הביתה כשהוא אומר לה ללכת לנוח. מה היא צריכה לנוח? לפניה חיים שלמים של מנוחה איומה.
מאז שהיו צעירים, אבא בן ארבעים וג׳ולי בת ארבע, אבא וג׳ולי אוהבים להוציא עיניים לאנשים. איך, אתם שואלים? קודם כול הם יפים. אבא גבוה, משתרע עד לשמיים ורזה. לאבא וג׳ולי אותו שיער, שיער כהה, מלא, מבריק ורך כמו זנב סוס שהוברש היטב. לא רק בשיער הם דומים, גם בחיוך – מותחים שפתיים מאוזן לאוזן וחושפים שורת שיניים צחה, ממיסים לבבות. איזו חזות נהדרת. שנית זאת האהבה. אתם מדמיינים אב ובתו, בת ואביה, משהו חמוד, מטוס באוויר ורכיבה על אופניים. ברור, ברור שכל זה גם היה. אבל האהבה של אבא וג׳ולי זה משהו אחר לגמרי, כזה עוד לא ראיתם. באמת שמדובר באגדה. אהבת נפש, אהבת נימים ודם, אהבת אתן לך ריאה, אתן לך גם שתיים. אהבת בזכותך אני חי. אנשים רואים את זה, מקילומטרים, לא צריך להשוויץ. למרות שהשוויצו, נהנו להשוויץ. היו יהירים לא פעם, קימצו בחלוקת אהבה לאחרים, למי שאינם אבא או ג׳ולי. לא נעים לראות אנשים משוויצים ככה.
כשאבא התאשפז בבית החולים השיקומי ג׳ולי באה לבקרו מדי יום ביומו. מה זה לבקרו, לא נכון לקרוא לזה ״לבקרו״. היא באה ״לטפלו״, ״להצילו״, ״לשומרו״, ״להעלותו״, ״להחיותו״. קודם כול, לא נתנה שיגעו בו בלי רשותה, שום מחט לא דקרה את ורידיו מבלי שעברה את אישורה. מנהלת המחלקה הייתה מתקשרת לקבל ממנה אישור טלפוני על כל עירוי. אם הייתה מגלה שנדקר בוורידיו ללא ידיעתה הייתה הופכת את כל המחלקה, צועקת, מאיימת, הופכת שולחנות, ולא רצו להתעסק איתה. גם אבא לא נתן לאף להתעסק איתו, אמר, ״דברו עם ג׳ולי״. לג׳ולי הוא אמר, ״אל תעזבי אותי״, ״אל תזוזי ממני״, וגם ״סומך רק עליך״.
לילה אחד אבא נפל מהמיטה. הוא עבר לשם אחרי חודשים של אשפוז ארוך שבמהלכו שכח איך הולכים ואיך אוכלים, לא שלט בגוף. אבל המוח נשאר חד וחריף, המוח נשאר בעבר, סירב להסתגל למציאות, להווה. אז הוא שכב שם במיטת היחיד המתכווננת, לצד החלונות הנעולים המוגפים בווילונות אטומים. שכב בהווה וחי בעבר. בלילה חלם שהוא רץ בשדה חיטה. ומתוך שינה קם והתרסק על הרצפה הקרה. באמצע הלילה מתקשרים לג׳ולי, היא ישנה לצד הפלאפון כמו ילדה שמחובקת עם הדובי שלה. תוך עשרים דקות היא שם, טורפת את צוות הרופאים התורן. מה זה טורפת? היא מאיימת עליהם שתזמין משטרה, שתכה אותם במו ידיה, שתקרע את תעודות הדוקטורט שלהם עם השיניים שלה. הרופאה התורנית, אישה גוצה ופחוסה, מאדימה מאימה מפני הבת האפלה. אבא צופה במחזה ואז מתערב ומרגיע את הרוחות, ״אני בסדר, אני שוכב מוגן במיטה. זה קורה, לא נורא, זה לא אשמתו של אף אחד, בואו נירגע כולנו.״ הוא משחרר את הצוות הרפואי ורק ג׳ולי נשארת בחדר.
ג׳ולי מסתכלת על אבא, ״כמה יפה אבא שלי.״ עכשיו שמשך לעצמו את הזונדה מהאף, הוא ממש נראה כמו עצמו. על אף הרזון המצמרר והעצמות היבשות שבולטות דרך העור הדק, הוא נקי ויפה. ג׳ולי לא אומרת לו את זה, רק חושבת לעצמה, אבל אבא רואה את זה בעיניים שלה. כשהצוות הרפואי מסתלק מהחדר ומשאיר אותם לבד אבא אומר לג׳ולי, ״אני נותן לך סמכות מלאה לנהל את המצב.״ ג׳ולי מחייכת אליו, מלטפת את היד הגרומה שהיא כל כך אוהבת וחושבת בליבה – אני אהרוג מישהו אם יהיה צורך, אני אחנוק אם צריך, אשסף גרונות, אמשוך בשערות, אני אמסור נפשות למלאך המוות כדי להרחיק אותו ממך.
כל הדרך חזרה במכונית ג׳ולי בוכה ובוכה, הדמעות זולגות, נאספות לג׳ריקן דמיוני. ג׳ריקן הדמעות הצהוב הזה כבר כבד מנשוא, חמישה ליטרים של דמעות צער מתנדנדות מצד לצד, מאיימות להישפך ולהטביע אותה בתוך האוטו.
למחרת בבוקר, כמדי בוקר, ג׳ולי מתייצבת במחלקה. היא לבושה יפה, עוטה את מיטב מחלצותיה. בדרך אספה עוגת שמרים מהמאפייה, אבא אוהב עוגות שמרים אבל זה לא בשבילו. הוא אוכל כרגע דרך האף, נוזל שומני ומזין שיורד ישר לקיבה שלו. העוגה הזאת בשביל הצוות הרפואי, כדי להשכיח ממשמרת הבוקר את השמועות שפשו על הבת האפלה. מי ישמיץ אותה? מי יכול להאמין לרכילות מרושעת כזאת? ג׳ולי היא מלאך, כולם אומרים. היא נכנסת למסדרון המחלקה עם החולצה הלבנה, מגוהצת למשעי, חצאית ג׳ינס ורודה, וסניקרס לבנות, צחה כמו שחקנית טניס.
"בוקר טוב סבטלנה, בוקר טוב מאיה.״ היא מחייכת אליהן את החיוך של אבא וג׳ולי. האחיות נמסות קצת מבפנים. הן חושבות מחשבות נוראיות – למה לא כל קרובי המשפחה כמו הבת המתוקה הזו של צייזלר? אתם יודעים עם מה אנחנו מתמודדים פה? אבל, היא באמת מקסימה. ומנומסת. אבא שלה אומר שהיא דוקטור. שהיא חזרה מאמריקה במיוחד בשבילו.
״עברתי במאפייה הזו בדרך לכאן. העוגות שמרים שלהן מדהימות, עוגת שמרים כזאת טעימה לא טעמתן בחיים.״ ג׳ולי צוחקת ומוציאה את העוגה מהשקית. ״תאכלו מהר לפני שהרופאים יצאו מישיבת בוקר ויחטפו לכן הכול.״ האחיות צוחקות, הן מרגישות שהיא מבינה אותן, את הרוטינה שלהן, את יחסי הכוחות הפנימיים של המחלקה. לאחר מכן היא מבקשת להציץ בנתונים של הלילה, רק להציץ. היא רוצה לראות מדדי לחץ דם, חום, מתן שתן, החלפת תנוחה. רק להציץ, רק לראות מה עבר על אבא בלילה. כעיקרון הן לא חולקות את הנתונים האלו עם אף אחד, קרובי משפחה גם אף פעם לא מבקשים. אבל ג׳ולי נחמדה כל כך, אבא אומר שהיא דוקטור, אולי היא רופאה בכלל. סבטלנה מסובבת את מסך המחשב לכיוונה וג׳ולי רושמת במחברת שלה:
לחץ דם: 117/75
חום: 36.8
שתן: פעמיים במהלך הלילה
״תודה סבט.״ היא שולחת לה נשיקה באוויר והולכת לאבא.
ברגע שאבא רואה את ג׳ולי הוא מחמיץ פנים, הזונדה הוחזרה לאפו, והוא שוב נראה כחולה באשפוז, מוזלמן, העור אפור כבטון שנשפך לתוך האדמה.
הוא יושב על הכורסה בפינת החדר כחלק משגרת התרגילים של החזרה לחיים במחלקה. הוא נראה נינוח ועייף בו זמנית, הפיג׳מה הדקה של בית החולים נראית רופפת כעלה על הגוף הדק שלו. הם מחכים ליוני המלווה הרוחני שלו שיגיע לפגישת היכרות ראשונה. אבא לא סובל את הבולשיט הזה, את הזיוני מוח האלו על רוחניות, אבל הוא הסכים לקיים פגישה אחת לראות במה מדובר. בשעה 10:02 יוני נכנס לחדר, הוא בחור גבוה בשנות הארבעים לחייו. עורו שזוף וזוהר, יש לו עיניים ירוקות בוהקות ושיער לבן מגולח שבקצהו מסתתרת צמת הארי קרישנה דקה. ״אין, אבא ישחט אותו. זה לא בשבילו,״ חושבת ג׳ולי. אבל אבא מנומס תמיד, מחייך אליו באדיבות, מסמן לו לשבת. יוני מתיישב לצידם, מחייך מאוזן לאוזן. לא, לא, זה לא החיוך ממיס הלבבות של אבא וג׳ולי, אין בכלל מה להשוות, אל תיתנו למילים להטעות אתכם. זה חיוך רוחני, מעושה, חיוך שבא לפתוח לך את הלב בעדינות, ברגישות, בקצב שלך, מה שנוח לך, אני פה איתך. חיוך שעושה חשק להוריד עם סטירה.
יוני שואל את אבא איך הוא מרגיש ואבא עונה שהוא מרגיש חולשה אך מתנהג כרגיל. אחר כך הוא פונה אל ג׳ולי ושואל מי היא ומה היא.
״אני הבת שלו,״ היא עונה.
״היא דוקטור,״ מוסיף אבא.
יוני שואל דוקטור למה ואבא נראה מאושר כל כך. הוא הצליח להוריד את הארי קרישנה מהגב שלו לפני שההוא התחיל במסע הרוחני. ג׳ולי מסבירה על ספרות יהודית, על יידיש, על הבשר, ועל השואה.
פתאום אבא פונה ליוני, ״הצד הדיכאוני שלי, הצד האי־לגאלי שלי מחובר לשואה, להשמדת העם היהודי, זה הכאב שלי.״
יוני מהנהן, אי אפשר לומר שזה הנהון של הבנה עמוקה. ג׳ולי מסתכלת עליו מכף רגל ועד ראש, גם לה זה נראה כמו הנהון שטחי, כזה שרוכשים בסדנה לרוחניות. ״כן, אני יודע. סבא שלי מווילנה.״ זוהי תגובתו של יוני לאמירה של אבא. ג׳ולי ואבא מבינים שכאן זה נגמר ביניהם, אין צורך להכביר במילים. ג׳ולי מגלגלת עיניים. אבא מבקש לחזור למיטה, ג׳ולי מלווה את יוני לדלת ובזה מסתיים הליווי הרוחני.
אבא שוכב על הגב, המבט שלו נעוץ בתקרה. ״הקלפים, הג׳וקרים, אני רוצה להחליף בילוי בבילוי ותביאי את השחמט.״ הוא מסתכל על המציאות שקיימת בעולם המקביל ומנסה לגעת בה. הוא מבקש מג׳ולי שתקרב אליו את הווילון. הוא רואה דברים שג׳ולי לא מסוגלת לראות.
״237 דולר, ועוד 700 דולר, אני רוצה שתביאי לי 237 דולר לכאן.״ ג׳ולי מהנהנת בהבנה, היא לא אומרת לו – אבא אני לא מבינה. כי היא כן מבינה, מבינה היטב את חוסר הפשר הזה.
״מתי הולכים? מה הלאה? כבר למעלה מחודש אני פה ולא התקדמתי לא פיזית ולא מבחינת המצב רוח.״ הוא מתיישב במיטה וקם ללכת.
״אבא אתה לא יכול ללכת, בוא תישכב פה רגע לנוח. זה תכף יעבור.״ היא מרימה את המשענת של המיטה המתכווננת ודוחפת אותו בעדינות חזרה למזרן. כל גרם בגוף שלו עדין כמו קליפת ביצה. ג׳ולי לוקחת את כפות הידיים שלו, מרססת באלכוהול לחיטוי ומנגבת במגבת הלבנה שאחסנה בשידה שלו.
״מתי אני משתחרר מפה? מה אני אשאר פה פור גוד?״
״אבא, המצב הרפואי שלך לא מאפשר שישחררו אותך עכשיו,״ היא עונה.
״קיבינימט,״ אבא פולט בעצבים, ״תעופי מפה.״
ג׳ולי יורדת למטה לחצר בית החולים, בעודה יורדת במדרגות היא משננת לעצמה, ״הוא לא התכוון לזה, הוא לא התכוון לזה. זה סתם, זה סתם. הוא לא במצב טוב, הוא לא במצב טוב.״ היא מדברת לעצמה בקול הבוטח, האימהי, המורתי. אחת מני כמה אישיויות שמתקיימות בתוכה. תפקידה של זו לנסוך ביטחון. צרתה של זו שהיא מייצרת מחשבות קצרות שחוזרות על עצמן שוב, ושוב, ושוב, ושוב. עם כל מדרגה יורדת מחשבה – זה סתם, שתי מדרגות, הוא לא במצב טוב, שלוש מדרגות – הוא לא במצב טוב, זה סתם.
בקומת הכניסה של בית החולים השיקומי מזנון קטן עם כמה שולחנות שאליהם יושבים קרובי המשפחה המדוכאים של המאושפזים, והמאושפזים שהם בריאים מספיק כדי לצאת את פתח חדרם.
״את מי אהרוג, את נפשו של איזה איש אמסור למלאך המוות?״ חושבת ג׳ולי בעודה מזמינה קפה הפוך.
״אנחנו לא מקבלים אשראי,״ אומר המוכר.
"אה, נכון. סליחה שכחתי. אין לי.״ ג׳ולי מפשפשת בארנק, מנסה לגרד כמה שקלים. ״אני אלך להוציא מהכספומט, אני תכף אחזור, בסדר?״
״אל תדאגי נשמה. תביאי מחר. אני רואה אותך כל יום פה,״ הוא מצחקק ומסדר את הקרואסונים המעוכים בוויטרינה.
״מה באמת?״ ג׳ולי שואלת בפליאה, לוגמת מהקפה הרותח.
״נו מה? כולם רואים אותך פה נשמה, שאת באה לאבא שלך. את ילדה טובה. קחי, רוצה קרואסון? עליי.״
״לא, לא תודה. אני אשלם לך על הקפה מחר.״ היא נותנת לו חיוך מהיר של אבא וג׳ולי ויוצאת.
בחצר היא יושבת על הספסל בין שני עצי הפיקוס הגבוהים, מסתכלת על חולי הנשימה מתגלגלים על כיסאות הגלגלים שלהם. חרחוריהם הרטובים מתמזגים עם ציוץ הציפורים.
ג׳ולי מדליקה לעצמה סיגריה, היא חזרה לעשן מאז שאבא התאשפז. רצתה לשחוט לעצמה את הגרון, להשחיר את הריאות. כל כמה שאתם רואים אותה בלוק של שחקנית טניס, מדיפה ריח של טיסת דלתא ישירה לניו יורק – ככה זולות הסיגריות שלה. מסריחות עוד לפני שהציתו אותן. חורכות חניכיים מהשאכטה הראשונה, הורסות כל מה שצריך להרוס. לא אכפת לה לנשוף את עשן הסיגריות הזולות והמסריחות על כל המחרחרים עם הסטורציה הנמוכה, עם החמצן שבקושי עולה להם למוח. שימותו כולם, מה זה עניינה?
היא יושבת שם במשך שעה, מעשנת בשרשרת וחושבת מחשבות פטאליסטיות. פתאום היא נזכרת בשיחה שניהלה עם מנהל בית החולים השיקומי לפני שאבא עבר לכאן. זה מכה בה כמו דקירה של מחט בזרוע – ״רוב החולים שלנו כשהם מתעוררים פה הם סובלים מדיליריום.״ ככה הוא אמר לה במבטא רוסי כבד, דיליריום.
״סבטלנוש, מה נשמע? נו, איך הייתה העוגת שמרים?״ היא נשענת על דלפק הקבלה, מפתה את האחות כבדת המשקל.
״וואי, משהו. באמת. תודה מתוקה שלנו.״ סבטלנה מחייכת אליה וחוזרת לדפדף בערמת הדפים שלה.
״סבטלנוש, את יודעת, אני חושבת שאבא סובל מדיליריום. זה מה שד״ר פפר אמר לי, שהוא סובל מדיליריום והוא צריך סרקוואל, 50 מיליגרם. אני ראיתי שהוא לא קיבל בלילה ואני לא רוצה שיעבור עליו עוד יום מסויט. אני יכולה לתת לו עכשיו?״ מבקשת ג׳ולי, עושה כאילו היא לא משקרת, כאילו הכול פה מתנהל על מי מנוחות. סבטלנה בודקת במחשב ורואה שאין מרשם לסרקאוול על שמו.
״הוא אולי אמר, אבל מרשם לא שם במחשב. בלי מרשם אני לא יכולה לתת והוא לא נמצא פה היום. מחר.״ עונה סבטלנה.
״לא סבטלנוש, אני חייבת עכשיו. אבא ממש סובל. תביאי לי רק 50 מיליגרם, מחר ברגע שד״ר פפר מגיע, אני מבטיחה לך שדבר ראשון שהוא עושה זה לתת לי מרשם. פליז יקירתי.״ ג׳ולי שולחת לה נשיקה באוויר. האחות מסתכלת עליה, כל כך מעוררת אמון, כזאת נחמדה, איזו טעימה הייתה העוגה. באמת. ובאמת מצבו מצריך סרקוואל, את זה היא יודעת מניסיונה המקצועי.
״רק כדור אחד. ומחר את משיגה לי מרשם.״ אומרת סבטלנה בתקיפות.
ג׳ולי עוזבת את דלפק הקבלה עם כדור סרקוואל בידה, הוא מונח בשורש כף ידה והיא משתדלת לא להמיס אותו עם זיעת ההתרגשות שלה.
״הו אבא! השגתי לך תרופה שתגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב מיד. בוא אני אחתוך לך את הכדור לחצי.״ הוא שמח לראותה, העיניים שלו נוצצות, כבר שכח את מאורעות הבוקר. ג׳ולי מתיישבת על הכיסא שלה שעומד דרך קבע ליד המיטה שלו, גם כוחות העזר במחלקה לא מעיזים להוציא אותו החוצה.
״אמא הייתה כל כך גאה בך.״ אומר אבא בזמן שג׳ולי חוצה את הכדור לשניים.
״על מה?״
״על מה שאת עושה בשבילי.״
ואז הוא מספר משהו וג׳ולי מבינה רק שברירי דברים, אוניברסיטה, סיר כזה של מרק.
״לא יספיקו גם שנים של חיים שלמים כדי שאני אודה לך,״ הוא אומר.
״אבאל׳ה שלי.״
״אני זוכר שפעם ראיתי אותך מעשנת בקניון,״ נזכר אבא. ״לא אמרתי לך כלום, מה יכולתי לעשות? ואת מיד כיבית את הסיגריה, עשית כאילו לא קרה כלום.״ הוא צוחק.
״הנה קח את זה. זה אולי ירדים אותך בהתחלה, אבל אחר כך זה ירגיע אותך.״ אבא לוקח את הכדור מכף ידה של ג׳ולי, לוגם אותו עם שלוק מים שהוא בקושי מצליח לבלוע.
״אל תעזבי אותי,״ הוא מבקש, אוחז בידה ומשעין את ראשו אחורה. ג׳ולי מסדרת לו את הכריות, שמה להם את ״מתאוס פסיון״ ביוטיוב ומלטפת את ראשו של אבא עד שהוא נרדם.
חזרה במדרגות המחשבות חוזרות לרדוף, מחשבות רודפניות, מטרידות, מטרידניות, מחשבות אנסיות. זה באשמתה, זאת היא שמאמינה שבכוח המילים לשנות את המציאות. רפואה שלמה לאבי, יוסף בן ג'וליה צייזלר, רפואת הגוף והנפש. רפואת הגוף והנפש לאבי, שלמה רפואה, יוסף בן ג'וליה צייזלר, שלמה הרפואה לג׳וליה צייזלר בת יוסף. וככה עד שנטחנים גם המעברים הצרים ביותר בחדרי המוח.
היא עוברת שוב ליד מזנון הדיכאון שבלובי ומהרדיו בוקעים שברירי פסנתר —
Change your heart, look around you
Change your heart
היא בולעת בלי מים את חצי כדור הסרקוואל שבידה ונשבעת לעולם לא לשנות את ליבה.
פתאום עולה בה הפחד שהיא עלולה להיחנק ככה לצד כיסאות הפלסטיק ולאבד את חייה. טוב שתאבד את חייה, ממילא איבדה טעם לחיים.
היא מבקשת מהמוכר כוס מים, היא מרגישה שהיא עוד שנייה מתעלפת, עוד שנייה מאבדת שליטה ונמרחת פה על הרצפה המטונפת, מאבדת שליטה על הסוגרים ואז המוכר יתקשר למחלקה וכולם יצחקו עליה. סבטלנה ומאיה, וד״ר פפר. והם יגידו איך האמנו לאבא שלה שהיא דוקטור, זה אדם שסובל מדיליריום והבת שלו שבעצמה סובלת מדילריום בעצמה וזקוקה לתרופות אנטי־פסיכוטיות. חה חה חה, מרוחה בשתן וצואה. מי היה מאמין, ועוד לקחנו ממנה עוגה.
ג׳ולי לוגמת מהמים הקרים ויוצאת אל החצר של בית החולים השיקומי, אך החצר כבר לא שם, היא נפלטה לרחובות בני ברק האפורים. היא ממצמצת חזק בעיניים, רואה שחור בעיניים, הצבעים נאבדים. היא מפחדת שהיא מאבדת את הראייה. אולי איבדה את הראייה? אולי זאת אחת מתופעות הלוואי של הסרקוואל? איבוד ראייה? והיא לא קראה בדף האזהרות שצורף לבקבוקון, היא תמיד מקפידה לקרוא אותו בקפידה מההתחלה ועד הסוף. טיפשה, סבלטנה נתנה לך את הכדור. זה כדור בשביל אבא, ועכשיו ניקרת את עינייך והתעוורת ולא תוכלי לעזור לאבא יותר. חה חה חה. אחת מני כמה אישיויות שמתקיימות בתוכה. לזו אין תפקיד, רק צרות היא מביאה. מעמיקה את השסע, הקרע, גוף אחד בעל נשמות רבות שכל אחת מושכת לכיוון אחר. ג׳ולי מתקדמת במעלה הרחוב, מגששת את דרכה באיטיות של כבדת ראייה, חבל שאין לה מקל הליכה, או כלב נחייה.
״יש פה מישהו?״ היא קוראת אל תוך החלל השחור. ״תעזרו לי, תעזרו לי לחצות את הכביש.״ פתאום היא מרגישה שמישהו אוחז בידה, משחיל את זרועו בזרועה. הדמות העלומה מחזיקה אותה קרוב אליה ומעבירה אותה את הכביש, היא שומעת מכוניות מייללות, שועטות מכאן ומכאן.
״עכשיו את ברבי עקיבא ושם בפינה זה הבעל שם טוב,״ אומר הקול ונעלם, משחרר את זרועו מזרועה. ואז פתאום חוזרת לה הראייה, בני ברק מתגלה בפניה, עמוסה וצלולה. והיא בקרבת מקום מוכר, ריח מוכר עולה באפה, היא מכירה את התבשילים האלו. הנה זאת המסעדה של אבא וג׳ולי! שנהגו ללכת לאכול שם בקומה העליונה מאכלים רכים לחך. ״נו, אבא איך קראו לו לחרדי ההוא? קרופניק? קרוטניק? שואלת ג׳ולי. ״ואללה, לא זוכר.״ היא תוהה אם הוא זוכר שנהגו ללכת לשם, שהיה להם קטע כזה. זוכר, בטח שזוכר, יש זיכרונות שלא שוכחים לעולם ג׳ולי, חוויות שנהפכות לתאים בגוף שלך, זה לא בראש שלך בכלל, זה דנ"א.
*
היא מחנה את האוטו בחניון הריק. מי בא לפרדס החיים ביום שני בבוקר? לאנשים יש עבודה, ילדים, חיים. לג׳ולי אין חיים, אבא הוא החיים שלה. היא מוציאה מהבגאז׳ קרטון עם כמה עציצים, בקבוק מים להשקיה, מספריים לגיזום ואת הרמקול הקטן. בית הקברות ריק כמעט לחלוטין, ריק מאדם זאת אומרת, אבל מלא באנשים. כולם רואים אותה, הבת של צייזלר, כל שני וחמישי היא באה לבקר אותו. יש פה אנשים שמתפוצצים מקנאה, אפילו באזכרות בקושי באים אליהם, הנה זאתי, איך קוראים לה, שרה רוזנצוויג 1933–2009, שנים שלא באו אליה והיא מאבדת פה את השפיות מרוב בדידות. גם עזרא לוי 1948–2014 רואה אותה מדי שבוע באה עם הקרטון הזה שלה, מה היא מביאה לו לאבא שלה? זה אוכל? ורק הוא רעב וצמא ובודד מאוד. שנים שלא ראה פרצוף של קרוב משפחה, טמנו ונעלמו. והבת של צייזלר? איזו מסירות, איזו התמדה. עוברת ככה בין החלקות, גבוהה ותמירה, מחייכת את החיוך הכי יפה בעולם. זאת ילדה שאוהבת את אבא שלה.
״ימותו הקנאים,״ היא חושבת בליבה כשהיא עוברת ככה בין המצבות, חשה בצריבה של מבטיהם היוקדים בגבה. ״הנה אבא!״ היא רואה אותו מרחוק, כרית המצבה גבוהה וצחה כמוהו אבל הקבר פתוח. לא הסכימה שיכסו את אבא שלה בשיש, ביקשה לשים שם אדמה, אמרה שתשתול צמחים, שייתנו לאבא לפרוח קצת, קצת אוויר לנשימה. הוא אוהב צמחים, צמחים ומוזיקה.
ג׳ולי זכרה היטב את מה שאמר הרב, ״הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם,״ והיא חשבה מיד, ״אם כך, אז למה להקשות? שלא יפתח ולא כלום ולא יתאמץ להרים אבנים כבדות. אצל אבא זה יישאר פתוח, כשיגיע הרגע הוא פשוט יקום וילך משם.״
היא מתיישבת על השרפרף הקטן שלה ליד אבא, גם עובדי בית הקברות לא מעיזים להזיז אותו משם.
״למה בא לך להקשיב אבא?״ שואלת ג׳ולי.
״שימי את ונגליס,״ מבקש אבא.
Conquest of paradise
.
ג׳וליה פרמנטו־צייזלר היא סופרת, זוכת פרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם לשנת 2016. ד״ר לספרות יהודית־אמריקאית, והמנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים.ות במשכנות שאננים.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "להרטיב את הרגליים", סיפור מאת שרית גורן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
