וַתִּקרא | מפגש עם הלא־תקין

"הילד מתגבר על שיבוש הדעת באמצעות האחיזה בהווייתו, באני." נעמה צפרוני קוראת בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מאת יהושע קנז במלאת שנתיים למותו של הסופר

אליהו אריק בוקובזה, ספר התאומים, דיו ואקריליק על מגירת נייר אורז, 528X31, (פרט 50X31), 2018

מפגש עם הלא־תקין: על "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ליהושע קנז

נעמה צפרוני

 

הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מאת יהושע קנז (בתוך: מומנט מוסיקלי, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995 [1980], עמ' 22-9) בנוי מאפיזודות שהתרחשו ביום אחד מימי סוף הקיץ. היום, כמו בפסוק "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", מתחיל בערב שבו מת סבו של הילד, גיבור הסיפור, ומסתיים בערב הבא כשאביו, שלבואו הוא מייחל, חוזר הביתה. בין האפיזודות השונות, בלב הסיפור, משובץ רגע שבו הילד מגלה את ה"אני":

מול הבּרז הגדול אשר ליד הרפת, בחצר האחורית של ביתי, זמן רב לפני כן, לפני כל הזמנים שידעתי, היתה לי כמו יקיצה מתוך חלום אל תוך חלום חדש. תמיד הרביתי לשבת מול הברז הגדול ולשחק בו, כי ידית הברז נעקרה מראשו כדי שלא יטפטף תמיד, ואולי כדי שאני לא אצליח לפתחו ולשׂחק במים כאשר אהבתי. ואני הייתי עמל תמיד ולא נואש מניסיוני לפתוח את הברז באבנים ובחוטי־ברזל, במסמרים ואף בשיניים. עד שהייתי מקבל את הדין ומעביר את אצבעותי על הצינור העבה והקר ומחפש בו איזו אחיזה, איזה זיז נסתר שיאפשר אולי להפעיל הכל בתחבולה. הרפת, שתי המדרגות אשר בפתחה והאפלולית שבתוכה נראו מטושטשות תמיד, והערבי ישב בפנים מנגן בכינורו.

ובעודי מחליק בידי על צינור הברז עברה אותי פתאום רוח גדולה וסודית – אותי ואת העולם אשר סביבי: קיר הרפת ושתי המדרגות קיבלו לעיני את צורתן הסופית, הנחרצת, וצליל כינורו של הערבי היושב בפנים נשמע כעולה מבטן האדמה. והארץ המהבּילה חום נעים והשמיים המאובקים וגדר לוחות־העץ והשוקת והצריף הקטן והשחור שליד בור־השתן וריח הפרות וחמיצוּת שקי־המספוא וסיעה של ציפורים שפּרחה פתאום בבהלה מגג הרפת, טסה כחץ של קווקווים שחורים אל ראשי העצים ומהם אל קצה האופק; ככל שנעשו קבועים ובעלי צורה וקיימים לעצמם היו מתרחקים והולכים ממני, מתעטפים זרוּת ואולי אף איבה. ובאותה עת – מתוך מעמקים שלא ידעתי בתוכי – עלה קול, והקול אומר: אני, אני, אני, אני. ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו. והקול היה שקט, חגיגי, מוֹשיע ומסוכּן מאוד, והקשיח את ידי על המתכת הצוננת של הברז הגדול, שנעשתה אף עגלגלה יותר וחמקמקה, מבקשת להתנער ממגעי ולשים קץ לכל המשחקים. … והקול שעלה ממעמקי דחק אל שפתי את המלים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין אלא זר שהתישב בתוכי ולא חדל מלקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני, אני.

התגלות האני מופיעה בסיפור כאחיזה באיזה זיז נסתר, שהיא אחיזתו של הילד בהווייתו אל מול שרשרת של מפגשים עם מה שאקרא לו "הלא־תקין". אם התקין הוא ההתנהלות הקבועה של הדמויות שמטפלות בו ושל דמויות אחרות, הרי שעם מות הסב השתבש דבר־מה, ולילד נכונות הפתעות – ובלשונו, "סתירות" – שהוא מתקשה להטמיע.

לכאורה מות הסב הוא האירוע המכריע בסיפור; עם זאת אפשר לזהות כי שרשרת ההיתקלויות עם דבר־מה בלתי רגיל, עם הלא־מובן שמביא עימו מצב נפשי בלתי נסבל, מתחילה במפגש של הילד עם חיוכה הדו־משמעי של האם: "היא התחייכה לרגע חיוך מוזר, שלא ראה על פניה מעולם, ולא ידע אם חרדה או שמחה לאידו נשקפו מעיניה, כשאמרה לו: סבא שלנו מת, סבא שלנו מת." המשפט העוקב סתום ומטריד: "אך היטב ניכּר בה שהיא יודעת כי לחינם הֵרעה לו וזה רצונה וכי לא יהיו שום ויתורים בענין זה." הילד, שלא ידע מה פירוש החיוך שנשקף מעיניה, מבחין במשהו כה סבוך שרק משפט שאינו ברור מצליח לבטא: רגע שבו המבט התקיף של האם מגלה את אטימותה לרגשותיו. הדבר שחורג משגרת ימי הקיץ במושבה הוא כאמור הסתלקות נוכחותו החיה של הסב והגווייה שנותרה תחתיו, אך ייתכן שעם המוות עשוי היה הילד להסתדר אם אמו הייתה נשארת כשהייתה. החיוך המוזר שלא ראה על פניה מעולם ולא יכול היה לעמוד על טיבו, וההשערה שהיא הרעה לו הם שפותחים סדרה של מפגשים עם החריג, המעורר תימהון, הלא־תקין.

בבוקר הילד נשלח לקנות עיתונים כדי לראות כיצד נדפסו מודעות האבל, ובדרכו הוא חולף על פני מולכו חורש הרעה ששוב מתנכל לו, ולאחר מכן קוראת לו ברוריה להתקרב אליה: "ילד, ילד, תבוא רגע". ברוריה המינית עומדת בחלון והיא נראית לו כבתוך תמונה. הדבר שהילד ראה: "פני ילדה יפים, חיוורים, כהי־עיניים, ובשׂערה כבר היו קווים רבים של שׂיבה אפורה", מדגיש את הבלתי רגיל (ילדה עם שיער שיבה) בדמות הברייה הפתיינית שבמשך השנה שוהה במוסד, מוסתרת מעיני השכנים.

בשלב זה בשרשרת המפגשים של אותו היום מופיע רגע היקיצה. לעומת שאר הסיפור, שנמסר בגוף שלישי מפי מספר כול־יודע, התגלות האני נמסרת בקולו של הילד בגוף ראשון ומקבלת את ביטויה בלשון שמיוחסת בדרך כלל לחוויות מיסטיות:

בקול של חיה מוזרה, קורעת־לב בהתייפחותה, נוהמת את געגועיה אל מקומות אחרים, הודיעו לי כי מאותו רגע כל צעד שאצעד וכל מעשה שאעשה וכל עניין שאגע בו יהיו לי סוד שאין לגלותו לאיש לעולם, כי ידי נגעה בקיר האחרון – שמאחוריו אין מאומה.

התגלות האני מגיעה במשפט ארוך זה למיצויה, והילד חוזר בפראות לייצוג בגוף שלישי: "יד נעלמה משכה את ברוריה מאחרי החלון … ואז שמע הילד את קול המכות ואת צעקותיה של ברוריה."

מבנה הסיפור מכונן את ההתגלות כאבן יקרה וזוהרת בתכשיט. מכיוון שהסיפור שלפנינו פותח קובץ של סיפורים על רגעי ילדות והתבגרות, אפשר לקבוע שהתגלות האני – או בלשון הילד: יקיצה מחלום אל תוך חלום חדש – מכריעה את אפשרותו של הילד לתפוס ולהעניק מובן לאירועים ואף לספר עליהם. בסדר ההיתקלויות של הילד: מולכו – ברוריה – התגלות – ברוריה – מולכו, אפשר לזהות מבנה כיאסטי שמציב את היקיצה מהחלום אל תוך חלום אחר כמרכזית בסיפור. מכאן שכל עוד הסב לא מת, והאם לא חייכה חיוך מוזר שהילד לא יכול היה לפרש לכאן או לכאן, וכל עוד לא הופיעה בפניו ברוריה על מיניותה המשתלחת שלא ברור מה טיבה – לא היה לילד "צורך" באני. הוא יכול היה להסתדר גם בלעדיו, אפילו מול הילד המציק מולכו, שממנו פחד גם קודם לכן.

המוזר מגיע לשיאו בתרנגולת בעלת שלוש הרגליים, שאף נותנת לסיפור את שמו. הרושם שעושה התרנגולת על אנשי המושבה מייצג את השיבוש שנגרם בשל ההיתקלות עם דבר־מה שאינו כדרך הטבע. כמו במפגש עם ברוריה, גם בסצנה שבה אנשי המושבה משתלהבים אל מול המפלצת, אנו מוצאים את הדמיון בין הלא־תקין לבין המיני:

ועגלון אחד, איש כבד מאוד שמצחייה מיוזעת לראשו תמיד, היה מקיף את שפתיו בכפות ידיו, כחצוצרה, ולא חדל מלחקות את קריאת התרנגול כדי להעיר בה געגועים על הגבר, וכל תנועה מתנועותיה היתה מתפרשת אחר־כך כהיענות לאותה קריאה מדוּמה, ככווני־חן גסים מאוד, שהעלו קולות־צחוק גדולים.

בתחילת הסיפור – אחרי תיאור ההירדמות בלילה של מות הסב – מופיעה, נטולת הקשר לכאורה, דמות נוספת שאפשר לראות בה מעין מקבילה לדמות הילד: "האיש שהיה מחדש את השׂמיכות והמזרנים" יושב על תיבת פרי ליד אחד הפרדסים. התנהגותו של האיש משתבשת לאחר ששני אנשים שצצים מקצה השביל, "האחד מזוודה בידו והשני נושא מין תיבה רבועה מכוסה שׂק", מראים לו מה הם נושאים איתם. רק לקראת סוף הסיפור, כשהאיש מגיע למכולת של ירדני ומכריז כי הרגל השלישית מודבקת בדבק נגרים, הקורא מבין שזה הדבר שראה בתיבה של הזרים, ומדוע יצא מגדרו: הוא ביקש שייקחוהו עימם, התחנן שיעזוב הכול אם אך יצרפוהו אליהם, ומשסירבו, רץ אחריהם ונעצר רק אחרי שהאבן שזרקו לכיוונו פגעה ברגלו.

שלא כמו הערב־רב שמתגודד במכולת של ירדני, דווקא מחדש השמיכות והמזרנים, השוטה, שגם חוזר אחר כך למקומו מחוץ ליישוב, הוא שמפענח את הרמאות (הדבקה בדבק נגרים) ומביא את הדברים על תיקונם.

התרנגולת בעלת שלוש הרגליים, שיאו של הלא־תקין, מחוללת תוהו ובוהו של יצרים אפלים ושיבוש הדעת, ונדרש מאמץ עצום כדי להתגבר עליו. האיש המחדש את השמיכות והמזרנים עושה זאת כנראה באמצעות ניסיונו כבעל מלאכה, כמתקן; ובמקביל לו, הילד מתגבר על שיבוש הדעת באמצעות האחיזה בהווייתו, באני.

יכולתו להקיץ, לעורר מתוכו את האני שבכוחו להתנגד למהומה שגרמו המוות, חיוכה המוזר של האם, ברוריה הפתיינית והתרנגולת בעלת שלוש הרגליים נסמכת על קיומו של האב; האופן שבו האב משליט סדר בדעתו של הילד מופיע לאורך הסיפור. מיד לאחר התוודעות הילד למות הסב הוא שואל מתי יבוא אביו "כי ידע שבּעת כזאת חייב אביו לבוא ולהשיב את הסדר והביטחון אל תיקנם, אך לא נענה" (האי־היענות של האם, כנראה, היא כשלעצמה מפגש עם הלא־תקין).

בעת ההתגלות מופיע קול האני כהד לנוכחות האב. "ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו." קול האב שיודע להבחין בין טוב לרע מופיע גם במכולת של ירדני: "הילד ידע כי אביו לא היה בא לעמוד בין האנשים האלה ולהסתכל בתרנגולת בעלת שלוש הרגליים, ומאוד התגעגע עליו". לסיפור, כאמור, יש מבנה כיאסטי (ואין ברשימה זו אפשרות לעקוב אחריו במלואו); הוא נפתח בחיוך האמביוולנטי של האם, שהניע את סדרת ההיתקלויות עם הבלתי רגיל, ונחתם בערבות לאמת שעליה מעיד האב בפני הילד: "הוא נתן עיניים בוחנות באביו, ושוב התבונן בחדר, ואחר־כך חייך אל אביו כשואל: האומנם? ואביו השיב לו חיוך, כאומר: אכן."

השבר בחייו של הילד מתחולל, אם כן, כאשר לאחר מות הסב, ובעיקר אל מול האם שמתגלה כאחרת משהייתה קודם מותו של אביה, הוא נאלץ להבין כי "האנשים, שעד לאותו יום היו שלו, התעסקו עתה בעניינם". המחשבה שלפיה כל הדברים מתקיימים למענו מתבררת כאשליית הביטחון שממנה הוא מקיץ; מרכיבי חייו האנושיים והדוממים נעשו "קבועים ובעלי צורה וקיימים לעצמם", והם "מתרחקים … מתעטפים זרוּת ואולי אף איבה". באמצעות התעוררות האני הוא עשוי לעמוד בשבר הזה, ובכוחו של האני החדש לפנות אל האב ללא מילים ועדיין לשאול על "הסתירות שהעלה לו זיכרונו" – ולקבל תשובה: "אכן". הילד עובר אל תוך חלום חדש. הילד נחלץ.

 

נעמה צפרוני, מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בעברה עורכת המשנה של כתב העת ארץ אחרת. מאמרים פרי עטה על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן התפרסמו בכתבי העת ארץ אחרת, הו! ופסיכולוגיה עברית.

 

יהושע קנז, "מומנט מוסיקלי", ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995 (1980)

 

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיריו של המשורר הקטלאני גבריאל פֵראטר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ראש השנה | מסדר הפתיחות הגדולות

"אם הפתיחה של בראשית היא הגדולה שבפתיחות, במובן זה שהיא שלמה ובוראת עולם באמצעות השפה, הרי הפתיחה של המשנה היא היפוכה". רתם פרגר וגנר על פתיחות ומהפכות בשלושה חיבורים גדולים

זהר כהן, אל אמיר, טמפרה על בד, 254X164 ס"מ, 2020

.

מִסְדר הפתיחות הגדולות

רתם פרגר וגנר

.

להתחלות נודע תפקיד מיוחד בניסיון המתמיד שלנו למשמע את המפגש עם העולם. הן אחת מהדרכים הבסיסיות ביותר ליצור סדר ברצף האין־סופי והכאוטי של האירועים שסביבנו. מכאן, ככל הנראה, הרגישות שלנו כלפי התחלות והנטייה להקצות להן מעמד מובחן. נטייה זו ניכרת במיוחד בפתיחות של ספרים וסיפורים; אחד הדימויים החזקים ביותר של התחלה הוא פתיחה של ספר, דף ריק ולאחריו: היה היה, היה או לא היה, בוקר אחד, בשמי ערב כחולים, לפני הרבה־הרבה שנים וכמה טובות היו השנים ההן הלכה פרה גועה בדרך וכו'. הנוסחאות האלה השגורות והשגורות פחות של פתיחות סיפורים הן המחשות למבנה המנטלי הזה שאנו מטילים על הזמן והמרחב וקוראים לו התחלה.

מבין כל ההתחלות שבעולם, לפסוק שפותח את ספר בראשית – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ – יש מקום ייחודי. על פניו הוא מסֵדר אונטולוגי אחר. בכל פעם מחדש נדמה שהוא מקפל בתוכו את כל מה שיבוא אחריו ואפשר להשתהות בו, לטעום בו טעם של התחלה. זו בוודאי התכונה המובהקת ביותר של פתיחה גדולה. שולמית הראבן תיארה זאת מנקודת מבטה של מי שכותבת:

כולנו יודעים שהנגיעה בספר מתחילה מיד במשפט הראשון, במילים הראשונות. כל סופר יודע שעל משפט הפתיחה, כמו על וו, תלוי הספר כולו; ואם יש לך משפט פתיחה נכון, הספר כבר קיים באיזשהו מקום, וכל מה שצריך מכאן ואילך הוא רק לא להפיל אותו ("כל ההתחלות", בתוך: עיוורים בעזה: ספרות, מדיניות, חברה, זמורה־ביתן, 1991).

מה עושה את "בראשית ברא" לפתיחה כה מיוחדת במינה? קודם כול כמובן עצם עיסוקה בהתחלת ההתחלות, בראשית של כל הראשיות שיבואו אחריה. שנית, זהו פסוק שניחן בסדר מופתי: שתי המילים הפותחות אותו מהדהדות זו את זו מצלולית וגרפית; הוא מתחיל בזמן ומסיים במרחב, שתי הקטגוריות הגדולות וההכרחיות לכל נקודת התחלה; הוא קצר וסימטרי: יש בו חמש תיבות קצובות ומוטעמות ועוד שתיים קצרות, שמהודקות זו לזו; שתי מילות היחס החוזרות תומכות את המבנה המאוזן שלו; והוא מגדיר עקרון יסוד שינחה את כל מהלכה של הבריאה, שהוא עקרון ההבדלה. הוא יוצר הבדלה בזמן, זו הראשית, והבדלה יסודית במרחב: שמיים וארץ. כל פרק הבריאה שלאחריו ייבנה מהבדלות שנגזרות מהבדלת היסוד הזו. זאת ועוד, במרכזו של הפסוק, בין הישויות הרחבות והחובקות כול של הזמן והמרחב, מוצב נושאו, אלוהים, ומעניק לו את העוצמה השמורה לו לבדו. שלישית, זה פסוק סמכותי להפליא, הוא נמסר מפי מספר יודע־כול שאינו מסגיר דבר בנוגע לנקודת המבט שלו או למקורות הידע שלו, מה שמעניק לו תוקף של אמת מוחלטת ושרירה. רק לשם השוואה, הטור הפותח של האיליאדה להומרוס, שאף הוא שייך למסדר הפתיחות הגדולות, הולך כך: שִׁירִי, בַּת־הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֵּן־פֵּלֵס (בתרגום טשרניחובסקי). כלומר, המספר פונה אל המוזה, בת האלים, שהיא הערבה לכוחו השירי, וחושף את אנושיותו ואת ההיתלות שלו במקור סמכות שאינו אנושי. המספר שלנו אינו סובל מבעיות זהות שכאלה. עוצמתו כעוצמת האירוע שעליו הוא מספר.

ואחרי שאמרתי את כל זה, צריך להודות שהפתיחה הגדולה מכולן הזו היא הפתיחה הצלולה ביותר ובה בעת הסתומה ביותר בתולדות הדברים. תילי תילים של שאלות, פערים וסתירות היא מעוררת ועוררה בכל הדורות. המלבי"ם, מפרשני המקרא האחרונים, סיכם אותן בקצרה כך:

אם בראשונה ברא שמים וארץ שהוא כולל הכל מה ברא אחר כך. למה אמר בראשית ולא בראשונה או בתחילה. מדוע בכל מקום כתיב ויאמר אלהים ולא פה. שהיה לו לומר ויאמר אלהים יהי שמים וארץ. למה לא אמר אלהים ברא בראשית, שבתחלת הענין ראה להקדים השם שהוא העיקר שאלהים הוא הבורא ולא נברא מעצמו. ולמה לא נזכר בריאת המלאכים ועולמות שלמעלה. ולמה תפס פה מלת ברא ובכל מקום אמר ויעש או ויצר. ולמה בכל פרשת מעשה בראשית תפס שם אלהים ולא שם הויה. ולמה אמר את השמים בה"א הידיעה היה לו לומר בראשית ברא אלהים שמים וארץ. ומה הם התהו והבהו ומי הוא החושך שעל פני תהום והרוח המרחף שנבוכו כל המפרשים בפירושם: …

אם לא די בכל השאלות הטובות האלה, הטקסט המקראי עצמו מערער על תוקפו של "בראשית ברא", שכן עם סיומו של סיפור הבריאה, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וגו', הוא פותח בסיפור בריאה שני: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם וגו', ומכניס אותנו לסיפור בריאה אחר לחלוטין. בדרך כלל אני חושבת ששתי הגרסאות האלה של הבריאה הן בעצם המחשה של שתי דרכים של עשייה במילים: הסיפור הראשון מתאר את הבריאה בלשון שירה ובו נבראת השירה: יש לו מקצב וחזרות רבות, ופזמון חוזר וחלוקה לבתים ושאר תכונות של שירה. ואילו סיפור הבריאה השני מתאר את בריאת הסיפור: אלה תולדות. אבל זה נושא לדיון אחר.

הכפילות הזו בפתיחות, על הפערים והסתירות שביניהן, חושפת משהו על טיבן של התחלות, שהן לא פעם עמומות וחמקמקות, ואינן כה חד־משמעיות וחותכות כפי שאנו נוטים לשרטט אותן. למעשה היא מסגירה את העובדה שלכל התחלה יש מִכפלת נסתרת, שבה מוחבאות הנחות, תפיסות ותמונות עולם, שמשום מה אינן מסופרות.

ועל אף זאת, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ היא הפתיחה השלמה מכולן. היא כל כך שלמה שפתיחות רבות לאחריה מתייחסות אליה בין בגלוי בין בהיחבא.

אני רוצה להתעכב כאן על שתי פתיחות גדולות אחרות בספרות העברית והיהודית. האחת היא פתיחת המשנה, שהיא החיבור העברי הגדול שנחתם לאחר המקרא, בתחילת המאה השלישית לספירה בארץ ישראל. ספרים תמיד נכתבים בין ספרים אחרים וביחס אליהם, ופתיחות מנהלות ביניהן כל מיני סוגים של שיחה. אפשר לצַפות אם כן שהמשנה תתייחס באיזה אופן לדגם שהציב החיבור הגדול שנחתם לפניה. המשנה, הפותחת במסכת ברכות, נפתחת במשפט התמוה: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית (והמשכה: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.)

אם הפתיחה של בראשית היא הגדולה שבפתיחות, במובן זה שהיא שלמה ובוראת עולם באמצעות השפה, הרי הפתיחה של המשנה היא היפוכה. היא פתיחה של "באמצע הדברים", in medias res. היא ממש מסמנת את עצמה כאמצע של דיון, כמו פרוטוקול שנפתח באקראי בשאלה על זמן קריאת שמע, והיא מניחה מערכת שלמה של הנחות שהיא אינה מבארת. למשל שיש לקרוא את קריאת שמע. איפה נאמר שצריך לקרוא אותה ואיך אנחנו אמורים לדעת זאת? זו הרי המשנה הראשונה. (ואכן הגמרא על משנה זו שואלת: תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי ״מֵאֵימָתַי״? [התנא, היכן הוא עומד כשהוא שונה מאימתי], כלומר, המשך של אילו דברים היא משנה זו.)

על פניו, אם כן, המשפט הפותח של המשנה, עשוי מחומר אחר מזה של "בראשית ברא" ואינו מתייחס אליו. הוא פרוטוקולי, כתוב בעברית שכל הסולם המוזיקלי, התחבירי והלקסיקלי שלה הוא במובהק לא מקראי, והוא עוסק בעיצוב סדר יומו של אדם יהודי, שנפתח באמירת קריאת שמע (היום המקראי מתחיל בערב, כמו שעוצב בבראשית א 5: וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד). מה לעניינים אלה ולבריאת עולם? אבל בעצם אם נציב את המשפט הפותח את המשנה מול "בראשית ברא" נראה שהוא מגיב אליו באופן משתמע ויוצר מעין טרנספורמציה של חומריו הגדולים אל עניינים פרוזאיים: מאימתי זו מילת שאלה שמתייחסת לזמן וניצבת כנגד בראשית; הפועל, קורין, עומד כנגד ברא ומעביר עולם שלם שבו אלוהים פועל במציאות ומתהלך בה, לעולם של פעולה אנושית; קריאת שמע ניצבת כנגד אלוהים וממירה את נוכחותו ממרכז המבנה הסימטרי בפסוק שבבראשית א 1 לפסוק אחר (שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, דברים ו 4) שמגדיר את הזיקה של האדם או הקבוצה – ישראל – אל אלוהיו, והערבית מהדהדת את וַיְהִי עֶרֶב שנזכר לעיל. מה שנעדר מן ההקבלה הוא המרחב. בפסוק הפותח של המשנה אין מרחב נוכח, אלא משתמע, וחסר זה מעיד על העולם החדש שמשפט הפתיחה הענייני לכאורה הזה משרטט: זהו עולם שלאחר החורבן ולפיכך יש בו חולשה מסוימת, והוא מתייחס לממד הזמן לבדו. הוא פותח בשאלה ולא בקביעה, במקום ראייה – שהיא פעולה בעלת תפקיד מכריע במעשה הבריאה – יש בו שמיעה, ומציאות המקום מסומנת בו על ידי העדרה. שכן, המשכה של משנה ראשונה זו – מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, קובע ציון זמן שמתייחס לריטואל המקדשי – וכשמשנה זו נשנית המציאות המקדשית כבר אינה קיימת זה שנים רבות. הפתיחה המינורית לכאורה של המשנה מתעמתת אם כן עם הפתיחה הגדולה של בראשית במין אופן מובלע, ועם זאת היא בעצם מכריזה על מהפכה. היא פותחת ספר חדש ועידן חדש שבו עבודת המקדש תומר לתפילה, עבודת אלהים תוסב ללימוד תורה ורוח אלהים תתגלה בפסוקים ושברי פסוקים.

הפתיחה השלישית שאני רוצה להזכיר כאן היא זו של בראשית רבה, מדרש אגדה אמוראי קדום, שקובץ ונערך ככל הנראה יותר ממאתיים שנה לאחר חתימת המשנה, והוא דורש את פסוקי בראשית בזה אחר זה. הוא נפתח כך:

רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וגו', אָמוֹן פַּדְּגוֹג, אָמוֹן מְכֻסֶּה, אָמוֹן מֻצְנָע, וְאִית דַּאֲמַר אָמוֹן רַבָּתָא. אָמוֹן פַּדְּגוֹג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. אָמוֹן מְכֻסֶּה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד, ה): הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע וגו'. אָמוֹן מֻצְנָע, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה. אָמוֹן רַבָּתָא, כְּמָא דְתֵימָא (נחום ג, ח): הֲתֵיטְבִי מִנֹּא אָמוֹן, וּמְתַרְגְּמִינַן הַאַתְּ טָבָא מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא רַבָּתָא דְּיָתְבָא בֵּין נַהֲרוֹתָא. דָּבָר אַחֵר אָמוֹן, אֻמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אֻמְנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא מִדַּעַת אֻמָּן, וְהָאֻמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לָדַעַת הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפְּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים. וְאֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ.

איזו מין פתיחה זו? איזה עולם היא פותחת לעינינו? איזו ברית סמויה היא כורתת איתנו הקוראים? מה היא מייחדת להתחלה?

ראשית היא פותחת בפתיחה: רַבִּי הוֹשַׁעְיָה רַבָּה פָּתַח, כלומר היא פותחת באמירה שמיוחסת לחכם מסוים, שמיד תתברר כדרך מסוימת מאוד של עבודה עם מילים. רבי הושעיה פותח בפסוק מהכתובים ושואל על מילה מוקשה בתוכו. הוא מציע ארבעה פירושים שונים ומשונים ולכאורה בלתי קשורים זה לזה. ולבסוף הוא מביא פירוש נוסף ואיתו סיפור, שמוליך לפסוק שעל הסדר, "בראשית ברא אלהים". לדרך הזאת קוראים מדרש ולסוג המדרש המסוים הזה קוראים פתיחתא: פתיחה בפסוק מהכתובים וקישורו בדרך המדרש לפסוק מהתורה. עם זאת, הפתיחה שלנו, שכרוכה במיומנות פרשנית כה סבוכה, אינה מסבירה את עצמה אלא היא מבצעת את עצמה.

המעבר מהפתיחה הנשגבת של בראשית ומהלשון המדודה והמוטעמת של המשנה לפתיחה של רבי הושעיה הוא מעבר חריף מסגנון קלאסי למין בארוקיות. הכול כאן מפוזר ומפוצל ומפותל ומרובה ואפשר לומר כך או כך או כך. בעצם ביסוד של הפתיחה הזו יש אי־בהירות לשונית. כלומר, אבני היסוד של השפה עצמה הן נושא לבירור ועניין להשתהות עליו. הבעיה הפרשנית היא מה משמעותה של המילה אָמוֹן והתשובה עליה היא סבוכה ומתמיהה. מה עולה ממנה? ש"בראשית ברא" לא נמסר מפי מספר יודע־כול, סמכותי ונעלם, אלא מפי התורה, שהיא דמות מואנשת, בת שעשועיו של הקדוש ברוך הוא בימים הרחוקים של לפני הבריאה, והיא גם מין מחברת שרטוט שכזו, שבה הביט אלוהים ועל פיה ברא את עולמו. מתברר אם כן שהבעיה הפרשנית החביאה תחת כנפיה את השאלה הגדולה שהטרידה את עולמם של יוצרי המדרש: איך זה שהתורה לא נוכחת בפסוק הפותח את ספר בראשית? הסיפור הפנטסטי הזה הוא בעצם מניפסט משתמע של המהפכה התאולוגית והמטאפיזית שיצר המדרש, שכן בפתיחה הזו אלוהים הוא אוּמן, מוציא לפועל של תוכנית הגלומה בתורה. ההעזה הגדולה הזו, של העמדת הפתיחה המפוארת "בראשית ברא" על ראשה והכנסת התורה כגיבורה הגדולה שלה, לא נשארת, כמובן, רק בתחומה של הבריאה. היא מעין דוגמה לעולמו של המדרש, עולם חדש ועתיר אפשרויות עד מאוד, שבו התורה תהפוך למגרש המשחקים הגדול של הלומדים אותה.

מבראשית ברא לבראשית רבה, שלוש פתיחות, שלושה ספרים, אשרי המעיזים להתחיל.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | "גרעין רימון" מאת אדית וורטון

שני חלקים ראשונים מתוך סיפור הרוחות המפורסם מאת וורטון, בתרגומה של מיכל זכריה. שני החלקים האחרונים יופיעו בגיליון חג הסוכות

אדית וורטון, 1890~ (צילום: E. F. Cooper)

.

גרעין רימון / אדית וורטון

מאנגלית: מיכל זכריה

.

א

שרלוט אשבי השתהתה על מפתן דלתה. חשכה ירדה על בוהק אחר הצהריים של חודש מרץ, וחיי הרחוב הצורמניים של העיר היו בשיאם. היא הפנתה אליהם את גבה ועמדה לרגע במבואה המיושנת, המרוצפת שיש, לפני שהכניסה את המפתח למנעול. צמד הווילונות שכיסו את זגוגיות הדלת הפנימית ריככו את האור שבפנים לכדי דוק חמים שדרכו לא נראה אף פרט. הייתה זו השעה שבה, בחודשים הראשונים של נישואיה לקנת אשבי, אהבה במיוחד לחזור לאותו בית שקט בִּרחוב שעסקים ואופנה עזבוהו מזמן. תמיד נגע בה עמוקות הניגוד בין השאגה חסרת הנשמה של ניו יורק, הלהט הטורף של אורותיה, לחץ התנועה הגדושה, הבתים הגדושים, חיים, נפשות ובין המקלט הנסתר שכינתה בית. בלב־ליבו של ההוריקן היא מצאה איוֹן זעיר משלה – או חשבה שמצאה אותו. ועכשיו, בחודשים האחרונים, הכול השתנה, והיא תמיד היססה על המפתן ונאלצה להכריח את עצמה להיכנס.

בעודה עומדת שם העלתה בדמיונה את התמונה שבפנים: ההדפסים הישנים במסדרון, המדרגות דמויות הסולם, ומשמאל הספרייה המרופטת של בעלה, מלאה בספרים ומקטרות וכורסאות בלות שמזמינות השתקעות במחשבות. כמה אהבה את החדר הזה פעם! אחרי כן, בקומה העליונה, חדר האורחים שלה, שבו, מאז מותה של אשתו הראשונה של קנת, לא הוחלפו הרהיטים ואף לא שטיחי הקיר, כי מעולם לא היה די כסף, אך שרלוט הפכה אותו לשלה בכך שהזיזה את הרהיטים הנה והנה והוסיפה עוד ספרים, מנורה נוספת, שולחן לכתבי העת החדשים. אפילו בביקורה היחיד אצל גברת אשבי הראשונה – אישה מרוחקת, מרוכזת בעצמה, שבקושי הכירה – היא הסתכלה סביבה בקנאה תמה והרגישה שזהו בדיוק חדר האורחים שהייתה רוצה לעצמה; ועכשיו כבר יותר משנה שהוא שלה לעשות בו כראות עיניה – החדר שאליו מיהרה לשוב בדמדומי החורף, שבו ישבה וקראה ליד האח, או ענתה למכתבים על גבי השולחן המרווח והנעים, או עיינה בספרי הלימוד של ילדיה החורגים, עד ששמעה את צעדיו של בעלה.

לעיתים קפצו ידידים לביקור; לעיתים – לעיתים קרובות יותר – היא הייתה לבדה; ואת זאת אהבה במיוחד, כי זו הייתה עוד דרך להיות עם קנת, להרהר בדברים שאמר כשנפרדו בבוקר, לדמיין מה יגיד כשיזנק במעלה המדרגות, ימצא אותה בגפה ויצמיד אותה אליו.

עכשיו, במקום זאת, היא חשבה על דבר אחד בלבד – המכתב שהיא עשויה למצוא או לא למצוא על השולחן במסדרון. עד שווידאה אם הוא שם או לא, לא היה מקום במחשבותיה לשום דבר אחר. המכתב תמיד היה זהה – מעטפה מרובעת אפרפרה שעליה נכתב ״קנת אשבי, עורך דין״ באותיות בוטחות אך קלושות. כבר בפעם הראשונה נראה לשרלוט מוזר שכתב יד כה יציב משורטט כה בעדינות; הכתובת נכתבה תמיד כאילו לא היה מספיק דיו בעט, או שפרק היד שאחזה בו היה חלש מכדי ללחוץ אותו מטה. עוד עניין משונה היה שחרף עיקולו הגברי, הכתב היה נשי בבירור. יש כתבי יד שאין להם מין, ויש כתבי יד גבריים, במבט ראשון; הכתב על המעטפה האפורה, למרות הכוח והביטחון שבו, היה שייך ללא ספק לאישה. המעטפה מעולם לא נשאה דבר מלבד שם הנמען; בלי בול, בלי כתובת. כנראה המכתב נמסר באופן אישי – אבל על ידי מי? ללא ספק שולשל אל תוך תיבת הדואר, ומשם המשרתת, כשהגיפה את התריסים והדליקה את האורות, קרוב לוודאי הוציאה אותו. כך או כך, כששרלוט ראתה אותו מונח שם היה זה תמיד בשעות הערב, אחרי רדת החשכה. היא חשבה על המכתב בגוף יחיד, כ״זה״, כי, אף על פי שהיו כמה מכתבים מאז חתונתה – שבעה, ליתר דיוק – הם נראו כה דומים עד שהתמזגו זה בזה במחשבותיה, נהפכו למכתב אחד, נהפכו ל״זה״.

הראשון הגיע יום אחרי שחזרו מירח הדבש שלהם – מסע שהרחיק עד איי הודו המערבית, שממנו שבו לניו יורק לאחר יותר מחודשיים של היעדרות. כששוב נכנסה אל הבית עם בעלה, מאוחר בערב הראשון ההוא – הם אכלו ארוחת ערב אצל אמו – היא ראתה, יחידה על השולחן במסדרון, את המעטפה האפורה. היא הבחינה בה לפני קנת, ומחשבתה הראשונה הייתה: ״הרי כבר ראיתי את כתב היד הזה פעם,״ אבל היא לא הצליחה להיזכר היכן. הזיכרון היה מובחן דיו כדי שתוכל לזהות את הכתב בכל פעם שהביט בה חלושות מאותה מעטפה חיוורת; אבל ביום הראשון ההוא היא לא הייתה מקדישה למכתב מחשבה נוספת אילולא, כשנח עליו מבטו של בעלה, היא בדיוק הסתכלה בו. הכול קרה בבת אחת – עיניו הרואות את המכתב, ידו הנשלחת אליו, המגביהה אותו אל עיניו קצרות הרואי כדי לפענח את הכיתוב הקלוש, זרועו שהייתה שלובה בזרועה של שרלוט נמשכת לפתע ומוסטת אל המנורה התלויה, גבו המופנה אליה. היא המתינה – המתינה לצליל, לקול קריאה; המתינה שיפתח את המכתב; אבל הוא טמן אותו בכיסו בלי לומר מילה והלך אחריה אל תוך הספרייה. ושם הם ישבו ליד האח והדליקו סיגריות, והוא המשיך לשתוק, ראשו שעון אחורנית על הכורסה מתוך הרהור, עיניו קבועות באח, וכעת העביר יד על מצחו ואמר: ״היה חם במיוחד אצל אמא שלי הערב, לא? יש לי כאב ראש איום. אכפת לך אם אפרוש למיטה?״

זו הייתה הפעם הראשונה. מאז שרלוט מעולם לא הייתה שם כשקיבל את המכתב. בדרך כלל המכתב הגיע לפני שחזר הביתה מהמשרד, והיה עליה לעלות לקומה העליונה ולהשאיר אותו שם. אבל אפילו אילולא ראתה אותו, היא הייתה יודעת שהגיע לפי השינוי בפניו של קנת כשהצטרף אליה – באותם הערבים, כמעט שלא עשה זאת לפני שנפגשו בארוחת הערב. יהיה אשר יהיה תוכן המכתב, ניכר שהוא רצה להתמודד איתו לבדו; וכששב והופיע, הוא נראה מבוגר בכמה שנים, נראה מרוקן מחיוניות ומעוז, ובקושי מודע לנוכחותה. לעיתים שתק בשאר הערב; ואם דיבר, היה זה לרוב כדי לבקר במרומז את דרכיה בארגון משק הבית, להציע שינוי כלשהו בניהולו, לשאול, במתיחות קלה, אם אינה חושבת שהאומנת של ג׳ויס צעירה למדי ומעופפת, או אם היא עצמה דאגה אי פעם שפיטר – שהיה לו גרון רגיש – התלבש חם מספיק בלכתו לבית הספר. בזמנים כאלה הייתה שרלוט נזכרת באזהרות הידידותיות שקיבלה כשהתארסה לקנת אשבי: ״להתחתן עם אלמן שבור לב! זה לא קצת מסוכן? את יודעת שאלזי אשבי שלטה בו לחלוטין;״ וכיצד התבדחה בתשובה: ״אולי הוא ישמח לקצת חופש לשם שינוי.״ ומבחינה זו היא צדקה. איש לא צריך היה לספר לה, בחודשים הראשונים, שבעלה מאושר איתה. כשחזרו מירח הדבש הממושך שלהם אמרו אותם החברים: ״מה עשית לקנת? הוא נראה צעיר בעשרים שנה;״ והפעם היא ענתה בשמחה חפה מדאגות: ״כנראה הוצאתי אותו מהשגרה.״

אך הדבר שהבחינה בו אחרי שהמכתבים האפורים החלו להגיע לא היה הביקורתיות המתוחה המהוססת – שנראתה תמיד כאילו נכפתה עליו – אלא המבט בעיניו כשהצטרף אליה אחרי שקיבל את המכתב. המבט לא היה נעדר אהבה, אפילו לא אדיש; היה זה מבטו של אדם שהתרחק כל כך מהעניינים הרגילים עד שבשובו לדברים המוכרים הם נראים לו מוזרים. הדבר טרד את רוחה יותר מהביקורתיות.

אף שהייתה בטוחה מההתחלה שכתב היד שעל המעטפה האפורה שייך לאישה, חלף זמן רב עד שקישרה את המכתבים המסתוריים לסוד סנטימנטלי כלשהו. היא הייתה בטוחה מדי שבעלה אוהב אותה, משוכנעת מדי שהיא ממלאת את חייו, מכדי להעלות בדעתה רעיון כזה. היה הרבה יותר סביר בעיניה שהמכתבים – שבהחלט לא הסבו לו נחת – יועדו לעורך הדין העסוק ולא לאיש הפרטי. מן הסתם היו מלקוחה טרחנית כזו או אחרת – נשים, כך אמר לה תכופות, הן כמעט תמיד טרחניות בתור לקוחות – שלא רצתה שהמזכירה תפתח את מכתביה ולכן שלחה אותם לביתו. כן; אך במקרה הזה האישה האלמונית בוודאי קשה במיוחד, לפי ההשפעה של מכתביה. ובכל זאת, אמנם הסודיות המקצועית שלו הייתה ללא דופי, אך מוזר שמעולם לא הפליט הערה חסרת סבלנות, מעולם לא הזכיר באוזניה של שרלוט, ברגע של התרווחות, שישנה אישה טורדנית שמציקה לו בנוגע לתיק שהוכרע לרעתה. הוא גילה לה סודות למחצה מעין אלו יותר מפעם – כמובן בלי לציין שמות או פרטים; אך בנוגע לכותבת המכתבים המסתורית הזו היו שפתיו חתומות.

הייתה אפשרות אחרת: מה שנקרא בלשון נקייה ״התחייבות קודמת״. שרלוט אשבי הייתה אישה מתוחכמת. לא היו לה הרבה אשליות בנוגע למורכבות הלב האנושי; היא ידעה שלא פעם יש התחייבויות קודמות. אך כשנישאה לקנת אשבי, חבריה, במקום לרמוז על אפשרות כזאת, אמרו: ״יש לך הרבה עבודה לעשות. להתחתן עם דון ז׳ואן היה קל יותר. קנת לא הסתכל על שום אישה אחרת מאז שראה לראשונה את אלזי קוֹרדֶר. בכל שנות נישואיהם הוא דמה יותר למאהב מתוסכל מאשר לבעל מרוצה. הוא לעולם לא ייתן לך להזיז כורסה או להעביר מנורה ממקומה; וכל דבר שתנסי לעשות הוא ישווה בליבו למה שאלזי הייתה עושה במקומך.״

מלבד, פה ושם, ספקנות שמקורה באי־שקט בנוגע ליכולתה להסתדר עם הילדים – ספקנות שהלכה והתפוגגה בזכות מזגה הטוב וחיבתם הברורה של הילדים כלפיה – שום תחזית מן התחזיות הקודרות הללו לא התגשמה. האלמן הנדכא, שחבריו הקרובים אמרו עליו שרק השתקעות בענייניו המקצועיים הצילה אותו מהתאבדות אחרי מותה של אשתו הראשונה, התאהב, בחלוף שנתיים, בשרלוט גוֹרְס, ואחרי חיזור להוט נישא לה ולקח אותה לירח דבש טרופי. ומאז הרעיף עליה רוך ואהבה כמו באותם שבועות זוהרים. לפני שהציע לה נישואין דיבר איתה גלויות על האהבה הגדולה שרחש לאשתו הראשונה ועל הייאוש שפקד אותו אחרי מותה הפתאומי; אבל אפילו אז הוא לא לבש ארשת הלומת צער, או רמז שאין סיכוי שהחיים ישובו ויתחדשו. הוא היה פשוט וטבעי, והתוודה בפני שרלוט שקיווה שהעתיד צופן לו טובות כבר מההתחלה. וכאשר, אחרי החתונה, שבו לבית שבו בילה שתים עשרה שנים עם אשתו הראשונה, הוא אמר לשרלוט מיד שהוא מצטער שאינו יכול להרשות לעצמו לעצב אותו מחדש עבורה, אך ידוע לו שלכל אישה יש דעות משלה על רהיטים וענייני משק בית כאלה ואחרים שגבר לעולם לא ישגיח בהם, והפציר בה לערוך כל שינוי שתרצה בלי לטרוח להתייעץ איתו. בעקבות זאת היא שינתה רק את המעט ההכרחי; אבל האופן שבו התחיל את חייהם החדשים במקום הישן היה כה גלוי לב וחף ממבוכה שהיא הרגישה בנוח מיד, וכמעט הצטערה לראות שדיוקנה של אלזי אשבי, שקודם לכן נתלה מעל שולחן הכתיבה בספרייה, הועבר בהיעדרם לחדר הילדים. היא ידעה שהיא הסיבה העקיפה לגירוש, ודיברה על כך עם בעלה; אך הוא ענה: ״אה, חשבתי שכדאי להם לגדול תחת מבטה.״ התשובה נגעה לליבה של שרלוט והניחה את דעתה; ובחלוף הזמן היה עליה להודות שהרגישה יותר בבית בביתה, יותר נינוחה ובטוחה עם בעלה, מאז שהפנים הארוכים ובעלי היופי הצונן שעל קיר הספרייה הפסיקו לעקוב אחריה בעיניים זהירות. היה זה כאילו חדרה אהבתו של קנת אל הסוד שבקושי הודתה בו בפני עצמה – הצורך העז שלה להרגיש שהיא מושלת אפילו בעברו.

היות שמאגרים כה שופעים של אושר עומדים לרשותה, מוזר שלאחרונה מצאה את עצמה נכנעת לדאגה ולמתח. אך הדאגה הייתה שם; ובאותו אחר צהריים – אולי משום שהייתה עייפה מהרגיל, או בגלל הקושי למצוא טבחית חדשה, או בגלל סיבה זניחה אחרת, נפשית או גופנית – מצאה את עצמה חסרת אונים אל מול ההרגשה. כשהמפתח בידה, היא הביטה אחור במורד הרחוב השקט לעבר המהומה והתאורה של הדרך הראשית, ומעלה אל השמיים שכבר בערו בחיים הליליים של העיר. ״שם בחוץ,״ חשבה, ״גורדי שחקים, פרסומות, טלפונים, מקלטי רדיו, מטוסים, סרטים, מנועים וכל יתר המאה העשרים; ומעבר לדלת דבר־מה שאיני יכולה להסביר, שאיני יכולה ליישב עם כל אלה. משהו עתיק כמו העולם, מסתורי כמו החיים . . . שטויות! ממה אני דואגת? לא היה שום מכתב כבר שלושה חודשים – מאז שחזרנו מהכפר אחרי חג המולד . . . משונה שהם תמיד מגיעים אחרי החופשות שלנו! . . . מדוע שאחשוב שיהיה אחד הערב!״

אין שום סיבה, אבל החלק הגרוע מכול – מהגרועים ביותר! – היה שבימים אחדים עמדה שם קפואה ורועדת מתחושה של דבר־מה בלתי מובן, בלתי נסבל, שעליה להתמודד איתו מעבר לזגוגיות עטויות הווילון; וכשפתחה את הדלת ונכנסה לא היה שם כלום; ובימים אחרים, כשהרגישה את אותה צינה מבשרת רעות, תחושתה אומתה כשראתה את המעטפה האפורה. וכך מאז המכתב האחרון הרגישה קור וחשש מדי ערב בערב, כי מעולם לא פתחה את הדלת בלי לחשוב שהמכתב עשוי להיות שם.

ובכן, נמאס לה; זה בטוח. היא לא יכלה להמשיך ככה. בעלה אולי התאושש אחרי שהחוויר כסיד וחטף כאב ראש בימים שהגיע המכתב; אבל היא לא הצליחה. במקרה שלה המתח נעשה כרוני, ולא קשה להבין מדוע. בעלה ידע מניין הגיע המכתב ומה כתוב בו; הוא היה מוכן מראש למה שלא היה עליו להתמודד איתו ושלט במצב, גרוע ככל שיהיה; ואילו היא נותרה בעלטה עם השערותיה.

״אני לא יכולה לשאת את זה! ולו לעוד יום אחד!״ היא קראה בקול רם כשהכניסה את המפתח למנעול. היא סובבה את המפתח ונכנסה; ושם, על השולחן, היה מונח המכתב.

 

ב

היא כמעט שמחה לראות אותו. נראה שהוא הצדיק את הכול, טבע חותם של מוחלטות על כל העניין המעורפל. מכתב לבעלה; מכתב מאישה – ללא ספק עוד מקרה גס של ״התחייבות קודמת״. כמה טיפשי מצידה לפקפק בכך, לנקר במוחה כדי למצוא הסבר מובהק פחות! היא הרימה את המעטפה ביד יציבה ומלגלגת, בחנה את האותיות הקלושות, החזיקה אותה אל מול האור וראתה אך בקושי את קווי המתאר של הדף המקופל שבתוכה. היא ידעה שכעת לא תדע מנוח עד שתגלה מה כתוב בו.

בעלה עדיין לא בא; רק לעיתים רחוקות חזר מהמשרד לפני שש וחצי או שבע, והשעה אפילו לא הייתה שש. יהיה לה זמן לקחת את המכתב אל חדר האורחים, להחזיקו מעל לקומקום התה שבשעה זו תמיד בעבע ליד האח בציפייה לשובה, לפתור את התעלומה ולהחזיר את המכתב למקום שבו מצאה אותו. איש לא יֵדע, וכך תחוסל אי־הוודאות המכרסמת בה. לחלופין, כמובן, יכלה לתשאל את בעלה; אבל הדבר נראה אפילו קשה עוד יותר לביצוע. היא שקלה את המכתב בין האגודל לאצבע המורה, הביטה בו שוב מתחת לאור, החלה לעלות במדרגות ובידה המעטפה – וחזרה למטה והניחה אותה על השולחן.

״לא, מתברר שאינני יכולה,״ אמרה, מאוכזבת.

מה עליה לעשות, אם כן? היא לא יכלה לעלות לבדה אל אותו חדר חמים ומזמין, למזוג את התה, לעיין במכתביה, להציץ בספר או בכתב עת – לא כל עוד המכתב מונח למטה וידוע לה כי במהרה יבוא בעלה, יפתח אותו וייכנס לבדו אל הספרייה, כפי שעשה תמיד בימים שהמעטפה האפורה הגיעה.

לפתע החליטה. היא תמתין בספרייה ותראה בעצמה; תראה מה מתרחש בינו לבין המכתב כשהם חושבים שאיש אינו רואה. היא התפלאה שהרעיון לא עלה בדעתה קודם לכן. אם תשאיר את הדלת פתוחה, ותשב בפינה שמאחוריה, תוכל לצפות בו מבלי להיראות . . . ובכן, אם כך, היא תצפה בו! היא משכה כיסא אל הפינה, התיישבה, עיניה נעוצות בחריץ הדלת, והמתינה.

למיטב זיכרונה, הייתה זו הפעם הראשונה שניסתה לחשוף את סודו של אדם אחר, אבל היא לא חשה שום נקיפות מצפון. היא רק הרגישה כאילו היא נאבקת להתקדם מבעד לערפל מחניק שעליה לצאת ממנו בכל מחיר.

לבסוף שמעה את המפתח של קנת וקפצה בבהלה. הדחף למהר החוצה ולפגוש בו כמעט השכיח ממנה את מטרתה; אבל היא נזכרה בזמן ושבה והתיישבה. נקודת התצפית שלה כיסתה את טווח תנועותיו במלואו – היא ראתה אותו נכנס למסדרון, מוציא את המפתח מהדלת ומסיר את הכובע והמעיל שלו. אז הסתובב כדי להשליך את כפפותיו על השולחן במסדרון, ובאותו הרגע ראה את המעטפה. האור הציף את פניו, והדבר הראשון ששרלוט הבחינה בו היה מבע של הפתעה. ניכר כי לא ציפה למכתב – לא חשב על האפשרות שיהיה שם באותו היום. אך על אף שלא ציפה לו, כעת משראה אותו ידע היטב מה הוא מכיל. הוא לא פתח אותו מיד, אלא עמד בלא ניע, הצבע אוזל לאיטו מפניו. נראה שלא יכול היה להחליט לגעת בו; אך לבסוף שלח את ידו, פתח את המעטפה, ולקח אותה איתו אל האור. בעשותו כן הפנה את גבו אל שרלוט, והיא ראתה רק את ראשו החפוי וכתפיו הכפופות קמעה. כנראה הכתוב היה כולו על גבי עמוד אחד, כי הוא לא הפך את הדף אלא המשיך לבהות בו במשך זמן כה רב עד שבוודאי חזר וקרא אותו תריסר פעמים – או כך נראה לאישה שצפתה בו בנשימה עצורה. בסופו של דבר היא ראתה אותו זע; הוא הרים את המכתב קרוב יותר לעיניו, כאילו עדיין לא פענח אותו במלואו. אז הרכין את ראשו, והיא ראתה את שפתיו נוגעות בדף.

״קנת!״ היא קראה, ויצאה אל המסדרון.

כשהמכתב לפות בידו, בעלה הסתובב והביט בה. ״איפה היית?״ אמר בקול חלש ונבוך, כמו איש שנעור משנתו.

״בספרייה, חיכיתי לך.״ היא ניסתה לייצב את קולה: ״מה העניין! מה יש במכתב הזה? אתה נראה נורא.״

נראה שרגשתה מרגיעה אותו, ומיד הכניס את המעטפה לכיסו בבת שחוק. ״נורא? אני מצטער. היה לי יום קשה במשרד – תיק מורכב או שניים. אני נראה סחוט, אני מניח.״

״לא נראית עייף כשנכנסת. רק כשפתחת את המכתב הזה – ״

הוא נכנס בעקבותיה אל הספרייה, והם עמדו והביטו זה בזו. שרלוט הבחינה במהירות שבה התעשת; מקצועו אימן אותו למשול בזריזות בפניו ובקולו. היא הבינה מיד שתהיה בעמדת נחיתות אם תנסה לחשוף את סודו, אבל בו ברגע איבדה כל רצון לתמרן אותו, להערים עליו כדי שיגלה את מה שרצה להסתיר. היא עדיין קיוותה לפענח את התעלומה, אבל רק כדי שתוכל לעזור לו לשאת את העול שנרמז בה. ״אפילו אם זו אכן אישה אחרת,״ חשבה.

״קנת,״ היא אמרה, ליבה הולם בהתרגשות, ״חיכיתי כאן בכוונה כדי לראות אותך נכנס. רציתי לצפות בך כשאתה פותח את המכתב הזה.״

פניו, שהחווירו קודם, קיבלו גוון אדום כהה; ואז החווירו שוב. ״המכתב הזה? למה דווקא המכתב הזה?״

״כי הבחנתי שבכל פעם שאחד המכתבים הללו מגיע נראה שיש לו השפעה מוזרה כל כך עליך.״

חריץ של כעס שמעולם לא ראתה קודם הופיע בין עיניו, והיא אמרה לעצמה: ״החלק העליון של פניו צר מדי; זו הפעם הראשונה שהבחנתי בכך.״

היא שמעה אותו ממשיך בנימה הקרירה, האירונית מעט של עורך דין מטעם התביעה המציג את טיעוניו: ״אה; אז את נוהגת לצפות באנשים פותחים את מכתביהם כשאינם יודעים שאת שם?״

״זה לא מנהג. מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם. אבל הייתי חייבת לגלות מה היא כותבת לך, באופן קבוע, במעטפות האפורות הללו.״

הוא שקל זאת לרגע; ואז: ״לא באופן קבוע,״ אמר.

״הו, אני מניחה שאתה עוקב אחר התאריכים היטב ממני,״ הטיחה בו, נדיבות ליבה נעלמת בתגובה לנימת קולו. ״כל שאני יודעת הוא שבכל פעם שהאישה הזו כותבת לך – ״

״למה את מניחה שזו אישה?״

״זה כתב יד של אישה. אתה מכחיש?״

הוא חייך. ״לא, אני לא מכחיש. שאלתי רק כי באופן כללי הכתב אמור להיראות יותר כמו כתב של גבר.״

שרלוט התעלמה מדבריו בחוסר סבלנות. ״והאישה הזו – על מה היא כותבת לך?״

שוב נראה שהוא מתחבט. ״על עסקים.״

״עסקים משפטיים?״

״בדרכם, כן. עסקים בכלל.״

״אתה מטפל בשבילה בענייניה?״

״כן.״

״אתה מטפל בהם כבר הרבה זמן?״

״כן. הרבה מאוד זמן.״

״קנת, יקירי, לא תספר לי מי זו?״

״לא. אינני יכול.״ הוא השתהה, והפטיר, כבהיסוס־מה: ״סודיות מקצועית.״

הדם חש מליבה של שרלוט אל רקותיה. ״אל תגיד את זה – אל!״

״למה לא?״

״כי ראיתי אותך נושק למכתב.״

השפעתן של המילים הייתה כה מדאיגה עד שהיא התחרטה מיד שאמרה אותן. בעלה, שעד כה הסכים לחקירה הנגדית שלה במעין שלווה מלגלגת, כאילו נעתר לילד שלא מוכן לשמוע בקול ההיגיון, הביט בה באימה ובמצוקה. במשך דקה נראה שאינו מסוגל לדבר; אז חזר לעצמו במאמץ וגמגם: ״הכתב קלוש מאוד; כנראה ראית אותי מחזיק את המכתב קרוב לעיניי כדי לנסות לפענח אותו.״

״לא; ראיתי אותך נושק לו.״ הוא שתק. ״לא כך ראיתי?״

הוא שקע שוב באדישות. ״אולי.״

״קנת! אתה עומד שם ואומר דבר כזה – לי?״

״במה זה נוגע לך? המכתב קשור בעסקים, כפי שאמרתי לך. את חושבת שהייתי משקר? הכותבת היא ידידה ותיקה מאוד שלא ראיתי זה זמן רב.״

״גברים לא מנשקים מכתבים עסקיים, אפילו מנשים שהן ידידות ותיקות מאוד, אלא אם הם היו נאהבים, והם עדיין מצטערים על כך.״

הוא משך בכתפיו ופנה ממנה, כאילו הדיון נגמר מבחינתו והוא חש גועל קל נוכח התפנית שחלה בו.

״קנת!״ שרלוט התקרבה אליו ותפסה את זרועו.

הוא עצר במבט נלאה והניח את ידו על ידה. ״את לא מוכנה להאמין לי?״ שאל ברכות.

״איך אוכל להאמין לך? אני רואה את המכתבים האלה מגיעים אליך – הם מגיעים כבר חודשים. מאז שחזרנו מהודו המערבית – מכתב אחד קידם את פניי בו ביום שהגענו. ולאחר כל אחד מהם אני רואה את השפעתם המסתורית עליך, אני רואה שאתה טרוד, אומלל, כאילו מישהי מנסה להרחיק אותך ממני.״

״לא, יקירה; לא זה. לעולם לא!״

היא התרחקה והביטה בו בתחינה משולהבת. ״ובכן, אם כך, תוכיח לי, יקירי. זה כל כך קל!״

הוא חייך חיוך מאולץ. ״לא קל להוכיח שום דבר לאישה ברגע שעולה בה רעיון.״

״עליך רק להראות לי את המכתב.״

ידו עזבה את ידה והוא התרחק והניד בראשו.

״לא תראה לי?״

״אינני יכול.״

״אז האישה שכתבה אותו היא המאהבת שלך.״

״לא, יקירה. לא.״

״אולי לא עכשיו. אני מניחה שהיא מנסה לגרום לך לחזור אליה, ואתה נאבק, מתוך רחמים כלפיי. קנת האומלל שלי!״

״אני נשבע שהיא מעולם לא הייתה המאהבת שלי.״

שרלוט חשה את הדמעות נקוות בעיניה. ״אה, אם כן, זה גרוע מכך – זה חסר תקווה! הזהירוֹת שבהן, הן הטיפוס שגברים לא יכולים להשתחרר ממנו. כולנו יודעים.״ היא הרימה את ידיה והסתירה בהן את פניה.

בעלה התמיד בשתיקתו; הוא לא הציע נחמה או הכחשה, ולבסוף היא מחתה את דמעותיה ונשאה את עיניה כמעט בביישנות אל עיניו.

״קנת, שקול בדעתך! אנחנו נשואים זמן קצר כל כך. נסה לדמיין מה אתה גורם לי לסבול. אתה אומר שאינך יכול להראות לי את המכתב. אתה מסרב אפילו להסביר.״

״אמרתי לך שזה מכתב בנושא עסקים. ואני מוכן להישבע בכך.״

״גבר יישבע בכל דבר כדי להסתיר אישה. אם אתה רוצה שאאמין לך, לפחות גלה לי את שמה. אם תגלה אותו, אני מבטיחה לך שלא אבקש לראות את המכתב.״

רגע ארוך ומתוח חלף, שבו הרגישה את ליבה הולם בצלעותיה בדפיקות זריזות ומאשימות, כאילו הזהיר אותה מפני הסכנה שהיא ממיטה על עצמה.

״אינני יכול,״ אמר לבסוף.

״אפילו לא את שמה?״

״לא.״

״אתה לא יכול לספר לי עוד כלום?״

״לא.״

שוב הפוגה; הפעם נראה ששניהם הגיעו לסוף טיעוניהם וכעת עמדו זה מול זו חסרי אונים וביניהם שממה מבלבלת של חוסר הבנה.

שרלוט עמדה ונשמה במהירות, ידיה על חזה. היא הרגישה כאילו רצה במרוץ קשה ופספסה את המטרה. היא התכוונה לגעת בליבו של בעלה והצליחה רק להרגיז אותו; והחישוב השגוי הזה כמו הפך אותו לזר, בריה עלומה וסתומה שאף טיעון או תחינה שלה לא יכולים להגיע עדיה. הדבר המוזר היה שהיא לא חשה בשום עוינות או אפילו חוסר סבלנות מצידו, רק בריחוק, בחסימה, שקשה הרבה יותר להתגבר עליהם. היא הרגישה שהיא מודרת, זוכה להתעלמות, נמחקת מחייו. אבל לאחר רגע או שניים, כשהביטה בו ביתר רוגע, ראתה שהוא סובל באותה מידה כמוה. כאב ניסך בפניו הרחוקים הזהירים; הגעתה של המעטפה האפורה, אף שתמיד הטילה צל, מעולם לא הותירה בו חותם כה עמוק כמו השיחה הזו עם אשתו.

שרלוט התעודדה; אולי, ככלות הכול, היא לא בזבזה את החץ האחרון שלה. היא התקרבה אליו ושוב הניחה את ידה על זרועו. ״קנת האומלל! לו ידעת כמה צר לי עליך – ״

נדמה לה שנרתע קלות מביטוי האהדה הזה, אבל הוא נטל את ידה ולחץ אותה.

״אינני יכולה לחשוב על דבר גרוע יותר מלא להיות מסוגל לאהוב לאורך זמן,״ המשיכה; ״לחוש את יופייה של אהבה גדולה ולא להיות יציב מספיק כדי לשאת את עולה.״

הוא פנה אליה בתוכחה עגומה. ״הו, אל תדברי עליי ככה. לא יציב!״

היא הרגישה שעלתה סוף כל סוף על המסלול הנכון, וקולה רעד בהתרגשות כשהמשיכה: ״אז מה בנוגע אליי ואל האישה האחרת הזו? לא שכחת את אלזי כבר פעמיים בתוך שנה אחת?״

רק לעיתים רחוקות הגתה את שמה של אשתו הראשונה; הוא לא עלה על דל שפתיה בטבעיות. היא השליכה אותו החוצה כעת כאילו השליכה חומר נפץ מסוכן למרחב שביניהם וצעדה צעד אחורה, ממתינה לשמוע את המוקש מתפוצץ.

בעלה לא זע; הבעתו הלכה ונעצבה, אבל לא הסגירה כל טינה. ״מעולם לא שכחתי את אלזי,״ אמר.

שרלוט לא יכלה להסתיר בת שחוק. ״אם כך, יקירי האומלל, בין שלושתנו – ״

״אין – ״ הוא החל; ואז חדל והניח את ידו על מצחו.

״אין מה?״

״אני מצטער; נראה לי שאיני יודע מה אני אומר. יש לי כאב ראש איום.״ הוא נראה חיוור וקמוט מספיק כדי לאמת את האמירה, אבל התחמקותו הרגיזה אותה.

״אה, כן; כאב הראש של המעטפה האפורה!״

היא ראתה את ההפתעה בעיניו. ״שכחתי שאת עוקבת אחריי מקרוב,״ אמר בקור. ״אם תסלחי לי, אני חושב שאלך ואנסה לבלות שעה בחשכה, לראות אם אני יכול להיפטר מהכאב החד הזה.״

היא התלבטה; ואז אמרה, בהחלטיות נואשת: ״אני מצטערת שכואב לך הראש. אבל לפני שתלך אני רוצה לומר שבמוקדם או במאוחר נצטרך ליישב את הסוגיה. מישהי מנסה להפריד בינינו, ולא אכפת לי במה יעלה לי לגלות מי זו.״ היא הביטה אל תוך עיניו במבט יציב. ״אם זה יעלה לי באהבתך, לא אכפת לי! אם אינך יכול לבטוח בי אני לא רוצה ממך שום דבר.״

הוא עדיין הביט בה בעגמומיות. ״תני לי זמן.״

״זמן למה? זו סתם מילה שאתה אומר.״

״זמן להראות לך שאני אוהב אותך ובוטח בך.״

״ובכן, אני מחכה.״

הוא פנה אל הדלת, ואז הציץ אחורנית בהיסוס. ״הו, חכי באמת, אהובתי,״ אמר, ויצא מהחדר.

היא שמעה את צעדיו היגעים במדרגות ואת דלת חדר השינה נסגרת מעליה. אז צנחה אל כיסא וטמנה את פניה בזרועותיה השלובות. הדבר הראשון שחשה היה נקיפות מצפון; נדמה לה שהייתה קשוחה, בלתי אנושית, חסרת דמיון. ״לחשוב שאמרתי לו שלא אכפת לי אם העקשנות שלי תעלה לי באהבתו! איזה שקר שטותי!״ היא קמה כדי ללכת בעקבותיו ולקחת בחזרה את המילים הריקות. אבל מחשבותיה עצרו בעדה. הוא קיבל את מבוקשו, אחרי הכול; הוא חמק מכל מתקפה על סודו, וכעת הסתגר לבד בחדרו וקרא את מכתבה של האישה האחרת.

 

שני החלקים האחרונים בסיפור מופיעים בגיליון סוכות של המוסך.

.

 

© 1937 by Edith Wharton
Reprinted by permission of the estate of Edith Wharton and the Watkins/Loomis Agency.

.

אדית וורטון (1862–1937), סופרת אמריקאית עטורת שבחים והאישה הראשונה שזכתה בפרס הפוליצר לספרות. הרומנים שכתבה על חיי המעמדות העליונים בניו יורק של העידן המוזהב קנו לה תהילה, וסיפורי הרוחות שלה זכו להתעניינות מחודשת בשנים האחרונות. סיפורה ״גרעין רימון״ (Pomegranate Seed) פורסם לראשונה בכתב העת Ladies' Home Journal בשנת 1931, ואחר כך נכלל בשני קובצי סיפורים קצרים פרי עטה.
מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, גרנטה בעברית ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. חברת מערכת המוסך.

.

 »   במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: שלושה שירים מאת המשורר אמיר דרוויש

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | איך נרחץ עינינו

שירים מאת נעמה שקד ודביר שרעבי

פסי גירש, מפלט, הדפס דיו ארכיבי, 100X66 ס"מ, מתוך התערוכה "סופה להתקיים – רגישויות משותפות", הביאנלה של ירושלים, 2019 (אוצרת: סמדר שפי)

.

נעמה שקד

אחות קטנה תפילותיה

נִפְרֶמֶת אָחוֹת קְטַנָּה,

וְאֵין לָהּ שָׁדַיִם. דֶּלֶת כְּבֵדָה.

חָלָב מַר

פָּנִים טוֹבְעִים בַּצָּמָא

.

*

עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וַהֲרֵי הַחֲדָשׁוֹת:

הוֹרִים הִכּוּ אֶת יַלְדָּתָם עַד מָוֶת.

אַחַר־כָּךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵיךְ לוֹמַר

"כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים"

.

*

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

קוֹמָתָהּ תָּמָר שְׁבוּרָה

וּבְכֵן מְעֻנָּה, נֶאֱנֶסֶת, כְּתֹנֶת הַדָּם

יָדֶיהָ אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ

.

*

הָיְתָה לְצִפּוֹר אָחוֹת קְטַנָּה. לְעָשָׁן.

כְּנָפָהּ שְׁחוֹרָה פָּרְשָׂה בְּגוּפֵנוּ

בָּאֹפֶל, דּוּמָם, בְּנַהֲרוֹת

הַדָּם. אֵיךְ נִרְחַץ עֵינֵינוּ

.

*

שָׁקַדְתִּי וָאֶפְרַח אָחוֹת כַּלָּה

אֵיבָרַי נָכוֹנוּ, נָתַתִּי עֲנָפַי

תּוֹכִי כְּפַעֲמוֹן מַמְתִּין

לְקוֹלך עַל הַמַּיִם

                         יְחוֹלֵל

(בעקבות ר' אברהם חזן גירונדי, זלדה וטוביה ריבנר)

.

נעמה שקד, כותבת, יוצרת ומנחת קבוצות לימוד. ספר שיריה ״נחושת ונהר״ (הקיבוץ המאוחד) ראה אור בשנת 2013, ואסופה בעריכתה, ״אם נדע לבקש חיים: נפגשים עם א״ד גורדון״ (כביש אחד) – בשנת 2021. כתיבתה על המקורות להשראתה הופיעה בגיליון 66 של המוסך. 

 

דביר שרעבי

אַהֲבָה, עֲנֵנוּ –

אַל תַּחְשֹׁב לִי זֹאת לְעָווֹן
עָקַבְתִּי אַחַר מַעֲשֶׂיךָ.
שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה תַּחַת שָׁמֶיךָ
מַסְפִּיקוֹת לְאָדָם נָבוֹן
לַעֲמֹד עַל מִדַּת רַחֲמֶיךָ.
(נתן זך, "אל תחשוב לי זאת לעוון")
לברוך בן מנחם

א.

הִנֵּה, דַּפֵּי הַסִּדּוּר עַל תְּפִלַּת צִדּוּק הַדִּין

הִנֵּה, מְהֻדָּקוֹת הַתְּפִלִּין

הִנֵּה, הַחֹמֶר הַדָּלִיק

הִנֵּה, הָאֵשׁ

הִנֵּה, מִדַּת רַחֲמֶיךָ תַּחַת שָׁמֶיךָ –

אֵין בִּי עָווֹן

אֵין בִּי חֵטְא

רַק זִכָּרוֹן

.

ב.

לָךְ, אֶרֶץ, לִקְדֻשָּׁתֵךְ

נְרַנֵּן גַּם

בִּשְׂרֵפַת הָעֶצֶם

.

ג.

טֶרֶם בּוֹאֲךָ לַמֶּלֶךְ,

תְּגוֹלֵל קוֹל צְעָקָה

מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם:

בָּא זְמַן פְּדוּת

בָּא זְמַן תְּהִלָּה

.

ד.

אַתָּה, בָּאֵשׁ.

אַתָּה, בָּרַעַשׁ.

אַתָּה, בַּשְּׂרֵפָה.

אַתָּה, בַּלֶּהָבָה.

אַתָּה, אֵפֶר.

אַתָּה, עָפָר.

אַתָּה, חַי לְעוֹלָם.

 

ה.

קוּם, נַעַר אָהוּב, מִן הַגְּנִיזָה

קוּם, גּוּף נִשְׂרַף

קוּם, עֵד נֶאֱמָן מֵהַכִּבְשָׁן

קוּם, אָח בָּרוּךְ.

.

ו.

דַּע כִּי הֵנִיחַ זִכְרוֹנְךָ

בְּרָכָה, עַל הַדָּם הַנִּשְׁפָּךְ

נֶחָמָה

אֵין בְּךָ עָווֹן,

אֵין בְּךָ חֵטְא

רַק זִכָּרוֹן

.

ז.

אָנָּא, תְּצַוֶּה

עַל כַּף הַמַּנְעוּל:

פְּתַח לָנוּ –

אַהֲבָה, עֲנֵנוּ.

.

דביר שרעבי הוא פועל בניין. ספרו הראשון, "זמן עזיבת הרחם" (עיתון 77), ראה אור בשנה שעברה. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות המוסך 8 ו־40.

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מיכל כהן, סִלעית לזר וחוה פנחס כהן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן