וַתִּקרא | מפגש עם הלא־תקין

מפגש עם הלא־תקין: על "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ליהושע קנז

נעמה צפרוני

הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מאת יהושע קנז (בתוך: מומנט מוסיקלי, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995 [1980], עמ' 22-9) בנוי מאפיזודות שהתרחשו ביום אחד מימי סוף הקיץ. היום, כמו בפסוק "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", מתחיל בערב שבו מת סבו של הילד, גיבור הסיפור, ומסתיים בערב הבא כשאביו, שלבואו הוא מייחל, חוזר הביתה. בין האפיזודות השונות, בלב הסיפור, משובץ רגע שבו הילד מגלה את ה"אני":

מול הבּרז הגדול אשר ליד הרפת, בחצר האחורית של ביתי, זמן רב לפני כן, לפני כל הזמנים שידעתי, היתה לי כמו יקיצה מתוך חלום אל תוך חלום חדש. תמיד הרביתי לשבת מול הברז הגדול ולשחק בו, כי ידית הברז נעקרה מראשו כדי שלא יטפטף תמיד, ואולי כדי שאני לא אצליח לפתחו ולשׂחק במים כאשר אהבתי. ואני הייתי עמל תמיד ולא נואש מניסיוני לפתוח את הברז באבנים ובחוטי־ברזל, במסמרים ואף בשיניים. עד שהייתי מקבל את הדין ומעביר את אצבעותי על הצינור העבה והקר ומחפש בו איזו אחיזה, איזה זיז נסתר שיאפשר אולי להפעיל הכל בתחבולה. הרפת, שתי המדרגות אשר בפתחה והאפלולית שבתוכה נראו מטושטשות תמיד, והערבי ישב בפנים מנגן בכינורו.

ובעודי מחליק בידי על צינור הברז עברה אותי פתאום רוח גדולה וסודית – אותי ואת העולם אשר סביבי: קיר הרפת ושתי המדרגות קיבלו לעיני את צורתן הסופית, הנחרצת, וצליל כינורו של הערבי היושב בפנים נשמע כעולה מבטן האדמה. והארץ המהבּילה חום נעים והשמיים המאובקים וגדר לוחות־העץ והשוקת והצריף הקטן והשחור שליד בור־השתן וריח הפרות וחמיצוּת שקי־המספוא וסיעה של ציפורים שפּרחה פתאום בבהלה מגג הרפת, טסה כחץ של קווקווים שחורים אל ראשי העצים ומהם אל קצה האופק; ככל שנעשו קבועים ובעלי צורה וקיימים לעצמם היו מתרחקים והולכים ממני, מתעטפים זרוּת ואולי אף איבה. ובאותה עת – מתוך מעמקים שלא ידעתי בתוכי – עלה קול, והקול אומר: אני, אני, אני, אני. ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו. והקול היה שקט, חגיגי, מוֹשיע ומסוכּן מאוד, והקשיח את ידי על המתכת הצוננת של הברז הגדול, שנעשתה אף עגלגלה יותר וחמקמקה, מבקשת להתנער ממגעי ולשים קץ לכל המשחקים. … והקול שעלה ממעמקי דחק אל שפתי את המלים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין אלא זר שהתישב בתוכי ולא חדל מלקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני, אני.

התגלות האני מופיעה בסיפור כאחיזה באיזה זיז נסתר, שהיא אחיזתו של הילד בהווייתו אל מול שרשרת של מפגשים עם מה שאקרא לו "הלא־תקין". אם התקין הוא ההתנהלות הקבועה של הדמויות שמטפלות בו ושל דמויות אחרות, הרי שעם מות הסב השתבש דבר־מה, ולילד נכונות הפתעות – ובלשונו, "סתירות" – שהוא מתקשה להטמיע.

לכאורה מות הסב הוא האירוע המכריע בסיפור; עם זאת אפשר לזהות כי שרשרת ההיתקלויות עם דבר־מה בלתי רגיל, עם הלא־מובן שמביא עימו מצב נפשי בלתי נסבל, מתחילה במפגש של הילד עם חיוכה הדו־משמעי של האם: "היא התחייכה לרגע חיוך מוזר, שלא ראה על פניה מעולם, ולא ידע אם חרדה או שמחה לאידו נשקפו מעיניה, כשאמרה לו: סבא שלנו מת, סבא שלנו מת." המשפט העוקב סתום ומטריד: "אך היטב ניכּר בה שהיא יודעת כי לחינם הֵרעה לו וזה רצונה וכי לא יהיו שום ויתורים בענין זה." הילד, שלא ידע מה פירוש החיוך שנשקף מעיניה, מבחין במשהו כה סבוך שרק משפט שאינו ברור מצליח לבטא: רגע שבו המבט התקיף של האם מגלה את אטימותה לרגשותיו. הדבר שחורג משגרת ימי הקיץ במושבה הוא כאמור הסתלקות נוכחותו החיה של הסב והגווייה שנותרה תחתיו, אך ייתכן שעם המוות עשוי היה הילד להסתדר אם אמו הייתה נשארת כשהייתה. החיוך המוזר שלא ראה על פניה מעולם ולא יכול היה לעמוד על טיבו, וההשערה שהיא הרעה לו הם שפותחים סדרה של מפגשים עם החריג, המעורר תימהון, הלא־תקין.

בבוקר הילד נשלח לקנות עיתונים כדי לראות כיצד נדפסו מודעות האבל, ובדרכו הוא חולף על פני מולכו חורש הרעה ששוב מתנכל לו, ולאחר מכן קוראת לו ברוריה להתקרב אליה: "ילד, ילד, תבוא רגע". ברוריה המינית עומדת בחלון והיא נראית לו כבתוך תמונה. הדבר שהילד ראה: "פני ילדה יפים, חיוורים, כהי־עיניים, ובשׂערה כבר היו קווים רבים של שׂיבה אפורה", מדגיש את הבלתי רגיל (ילדה עם שיער שיבה) בדמות הברייה הפתיינית שבמשך השנה שוהה במוסד, מוסתרת מעיני השכנים.

בשלב זה בשרשרת המפגשים של אותו היום מופיע רגע היקיצה. לעומת שאר הסיפור, שנמסר בגוף שלישי מפי מספר כול־יודע, התגלות האני נמסרת בקולו של הילד בגוף ראשון ומקבלת את ביטויה בלשון שמיוחסת בדרך כלל לחוויות מיסטיות:

בקול של חיה מוזרה, קורעת־לב בהתייפחותה, נוהמת את געגועיה אל מקומות אחרים, הודיעו לי כי מאותו רגע כל צעד שאצעד וכל מעשה שאעשה וכל עניין שאגע בו יהיו לי סוד שאין לגלותו לאיש לעולם, כי ידי נגעה בקיר האחרון – שמאחוריו אין מאומה.

התגלות האני מגיעה במשפט ארוך זה למיצויה, והילד חוזר בפראות לייצוג בגוף שלישי: "יד נעלמה משכה את ברוריה מאחרי החלון … ואז שמע הילד את קול המכות ואת צעקותיה של ברוריה."

מבנה הסיפור מכונן את ההתגלות כאבן יקרה וזוהרת בתכשיט. מכיוון שהסיפור שלפנינו פותח קובץ של סיפורים על רגעי ילדות והתבגרות, אפשר לקבוע שהתגלות האני – או בלשון הילד: יקיצה מחלום אל תוך חלום חדש – מכריעה את אפשרותו של הילד לתפוס ולהעניק מובן לאירועים ואף לספר עליהם. בסדר ההיתקלויות של הילד: מולכו – ברוריה – התגלות – ברוריה – מולכו, אפשר לזהות מבנה כיאסטי שמציב את היקיצה מהחלום אל תוך חלום אחר כמרכזית בסיפור. מכאן שכל עוד הסב לא מת, והאם לא חייכה חיוך מוזר שהילד לא יכול היה לפרש לכאן או לכאן, וכל עוד לא הופיעה בפניו ברוריה על מיניותה המשתלחת שלא ברור מה טיבה – לא היה לילד "צורך" באני. הוא יכול היה להסתדר גם בלעדיו, אפילו מול הילד המציק מולכו, שממנו פחד גם קודם לכן.

המוזר מגיע לשיאו בתרנגולת בעלת שלוש הרגליים, שאף נותנת לסיפור את שמו. הרושם שעושה התרנגולת על אנשי המושבה מייצג את השיבוש שנגרם בשל ההיתקלות עם דבר־מה שאינו כדרך הטבע. כמו במפגש עם ברוריה, גם בסצנה שבה אנשי המושבה משתלהבים אל מול המפלצת, אנו מוצאים את הדמיון בין הלא־תקין לבין המיני:

ועגלון אחד, איש כבד מאוד שמצחייה מיוזעת לראשו תמיד, היה מקיף את שפתיו בכפות ידיו, כחצוצרה, ולא חדל מלחקות את קריאת התרנגול כדי להעיר בה געגועים על הגבר, וכל תנועה מתנועותיה היתה מתפרשת אחר־כך כהיענות לאותה קריאה מדוּמה, ככווני־חן גסים מאוד, שהעלו קולות־צחוק גדולים.

בתחילת הסיפור – אחרי תיאור ההירדמות בלילה של מות הסב – מופיעה, נטולת הקשר לכאורה, דמות נוספת שאפשר לראות בה מעין מקבילה לדמות הילד: "האיש שהיה מחדש את השׂמיכות והמזרנים" יושב על תיבת פרי ליד אחד הפרדסים. התנהגותו של האיש משתבשת לאחר ששני אנשים שצצים מקצה השביל, "האחד מזוודה בידו והשני נושא מין תיבה רבועה מכוסה שׂק", מראים לו מה הם נושאים איתם. רק לקראת סוף הסיפור, כשהאיש מגיע למכולת של ירדני ומכריז כי הרגל השלישית מודבקת בדבק נגרים, הקורא מבין שזה הדבר שראה בתיבה של הזרים, ומדוע יצא מגדרו: הוא ביקש שייקחוהו עימם, התחנן שיעזוב הכול אם אך יצרפוהו אליהם, ומשסירבו, רץ אחריהם ונעצר רק אחרי שהאבן שזרקו לכיוונו פגעה ברגלו.

שלא כמו הערב־רב שמתגודד במכולת של ירדני, דווקא מחדש השמיכות והמזרנים, השוטה, שגם חוזר אחר כך למקומו מחוץ ליישוב, הוא שמפענח את הרמאות (הדבקה בדבק נגרים) ומביא את הדברים על תיקונם.

התרנגולת בעלת שלוש הרגליים, שיאו של הלא־תקין, מחוללת תוהו ובוהו של יצרים אפלים ושיבוש הדעת, ונדרש מאמץ עצום כדי להתגבר עליו. האיש המחדש את השמיכות והמזרנים עושה זאת כנראה באמצעות ניסיונו כבעל מלאכה, כמתקן; ובמקביל לו, הילד מתגבר על שיבוש הדעת באמצעות האחיזה בהווייתו, באני.

יכולתו להקיץ, לעורר מתוכו את האני שבכוחו להתנגד למהומה שגרמו המוות, חיוכה המוזר של האם, ברוריה הפתיינית והתרנגולת בעלת שלוש הרגליים נסמכת על קיומו של האב; האופן שבו האב משליט סדר בדעתו של הילד מופיע לאורך הסיפור. מיד לאחר התוודעות הילד למות הסב הוא שואל מתי יבוא אביו "כי ידע שבּעת כזאת חייב אביו לבוא ולהשיב את הסדר והביטחון אל תיקנם, אך לא נענה" (האי־היענות של האם, כנראה, היא כשלעצמה מפגש עם הלא־תקין).

בעת ההתגלות מופיע קול האני כהד לנוכחות האב. "ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו." קול האב שיודע להבחין בין טוב לרע מופיע גם במכולת של ירדני: "הילד ידע כי אביו לא היה בא לעמוד בין האנשים האלה ולהסתכל בתרנגולת בעלת שלוש הרגליים, ומאוד התגעגע עליו". לסיפור, כאמור, יש מבנה כיאסטי (ואין ברשימה זו אפשרות לעקוב אחריו במלואו); הוא נפתח בחיוך האמביוולנטי של האם, שהניע את סדרת ההיתקלויות עם הבלתי רגיל, ונחתם בערבות לאמת שעליה מעיד האב בפני הילד: "הוא נתן עיניים בוחנות באביו, ושוב התבונן בחדר, ואחר־כך חייך אל אביו כשואל: האומנם? ואביו השיב לו חיוך, כאומר: אכן."

השבר בחייו של הילד מתחולל, אם כן, כאשר לאחר מות הסב, ובעיקר אל מול האם שמתגלה כאחרת משהייתה קודם מותו של אביה, הוא נאלץ להבין כי "האנשים, שעד לאותו יום היו שלו, התעסקו עתה בעניינם". המחשבה שלפיה כל הדברים מתקיימים למענו מתבררת כאשליית הביטחון שממנה הוא מקיץ; מרכיבי חייו האנושיים והדוממים נעשו "קבועים ובעלי צורה וקיימים לעצמם", והם "מתרחקים … מתעטפים זרוּת ואולי אף איבה". באמצעות התעוררות האני הוא עשוי לעמוד בשבר הזה, ובכוחו של האני החדש לפנות אל האב ללא מילים ועדיין לשאול על "הסתירות שהעלה לו זיכרונו" – ולקבל תשובה: "אכן". הילד עובר אל תוך חלום חדש. הילד נחלץ.

נעמה צפרוני, מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בעברה עורכת המשנה של כתב העת ארץ אחרת. מאמרים פרי עטה על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן התפרסמו בכתבי העת ארץ אחרת, הו! ופסיכולוגיה עברית.

יהושע קנז, "מומנט מוסיקלי", ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995 (1980)

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיריו של המשורר הקטלאני גבריאל פֵראטר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן