.
גרעין רימון / אדית וורטון
מאנגלית: מיכל זכריה
.
א
שרלוט אשבי השתהתה על מפתן דלתה. חשכה ירדה על בוהק אחר הצהריים של חודש מרץ, וחיי הרחוב הצורמניים של העיר היו בשיאם. היא הפנתה אליהם את גבה ועמדה לרגע במבואה המיושנת, המרוצפת שיש, לפני שהכניסה את המפתח למנעול. צמד הווילונות שכיסו את זגוגיות הדלת הפנימית ריככו את האור שבפנים לכדי דוק חמים שדרכו לא נראה אף פרט. הייתה זו השעה שבה, בחודשים הראשונים של נישואיה לקנת אשבי, אהבה במיוחד לחזור לאותו בית שקט בִּרחוב שעסקים ואופנה עזבוהו מזמן. תמיד נגע בה עמוקות הניגוד בין השאגה חסרת הנשמה של ניו יורק, הלהט הטורף של אורותיה, לחץ התנועה הגדושה, הבתים הגדושים, חיים, נפשות ובין המקלט הנסתר שכינתה בית. בלב־ליבו של ההוריקן היא מצאה איוֹן זעיר משלה – או חשבה שמצאה אותו. ועכשיו, בחודשים האחרונים, הכול השתנה, והיא תמיד היססה על המפתן ונאלצה להכריח את עצמה להיכנס.
בעודה עומדת שם העלתה בדמיונה את התמונה שבפנים: ההדפסים הישנים במסדרון, המדרגות דמויות הסולם, ומשמאל הספרייה המרופטת של בעלה, מלאה בספרים ומקטרות וכורסאות בלות שמזמינות השתקעות במחשבות. כמה אהבה את החדר הזה פעם! אחרי כן, בקומה העליונה, חדר האורחים שלה, שבו, מאז מותה של אשתו הראשונה של קנת, לא הוחלפו הרהיטים ואף לא שטיחי הקיר, כי מעולם לא היה די כסף, אך שרלוט הפכה אותו לשלה בכך שהזיזה את הרהיטים הנה והנה והוסיפה עוד ספרים, מנורה נוספת, שולחן לכתבי העת החדשים. אפילו בביקורה היחיד אצל גברת אשבי הראשונה – אישה מרוחקת, מרוכזת בעצמה, שבקושי הכירה – היא הסתכלה סביבה בקנאה תמה והרגישה שזהו בדיוק חדר האורחים שהייתה רוצה לעצמה; ועכשיו כבר יותר משנה שהוא שלה לעשות בו כראות עיניה – החדר שאליו מיהרה לשוב בדמדומי החורף, שבו ישבה וקראה ליד האח, או ענתה למכתבים על גבי השולחן המרווח והנעים, או עיינה בספרי הלימוד של ילדיה החורגים, עד ששמעה את צעדיו של בעלה.
לעיתים קפצו ידידים לביקור; לעיתים – לעיתים קרובות יותר – היא הייתה לבדה; ואת זאת אהבה במיוחד, כי זו הייתה עוד דרך להיות עם קנת, להרהר בדברים שאמר כשנפרדו בבוקר, לדמיין מה יגיד כשיזנק במעלה המדרגות, ימצא אותה בגפה ויצמיד אותה אליו.
עכשיו, במקום זאת, היא חשבה על דבר אחד בלבד – המכתב שהיא עשויה למצוא או לא למצוא על השולחן במסדרון. עד שווידאה אם הוא שם או לא, לא היה מקום במחשבותיה לשום דבר אחר. המכתב תמיד היה זהה – מעטפה מרובעת אפרפרה שעליה נכתב ״קנת אשבי, עורך דין״ באותיות בוטחות אך קלושות. כבר בפעם הראשונה נראה לשרלוט מוזר שכתב יד כה יציב משורטט כה בעדינות; הכתובת נכתבה תמיד כאילו לא היה מספיק דיו בעט, או שפרק היד שאחזה בו היה חלש מכדי ללחוץ אותו מטה. עוד עניין משונה היה שחרף עיקולו הגברי, הכתב היה נשי בבירור. יש כתבי יד שאין להם מין, ויש כתבי יד גבריים, במבט ראשון; הכתב על המעטפה האפורה, למרות הכוח והביטחון שבו, היה שייך ללא ספק לאישה. המעטפה מעולם לא נשאה דבר מלבד שם הנמען; בלי בול, בלי כתובת. כנראה המכתב נמסר באופן אישי – אבל על ידי מי? ללא ספק שולשל אל תוך תיבת הדואר, ומשם המשרתת, כשהגיפה את התריסים והדליקה את האורות, קרוב לוודאי הוציאה אותו. כך או כך, כששרלוט ראתה אותו מונח שם היה זה תמיד בשעות הערב, אחרי רדת החשכה. היא חשבה על המכתב בגוף יחיד, כ״זה״, כי, אף על פי שהיו כמה מכתבים מאז חתונתה – שבעה, ליתר דיוק – הם נראו כה דומים עד שהתמזגו זה בזה במחשבותיה, נהפכו למכתב אחד, נהפכו ל״זה״.
הראשון הגיע יום אחרי שחזרו מירח הדבש שלהם – מסע שהרחיק עד איי הודו המערבית, שממנו שבו לניו יורק לאחר יותר מחודשיים של היעדרות. כששוב נכנסה אל הבית עם בעלה, מאוחר בערב הראשון ההוא – הם אכלו ארוחת ערב אצל אמו – היא ראתה, יחידה על השולחן במסדרון, את המעטפה האפורה. היא הבחינה בה לפני קנת, ומחשבתה הראשונה הייתה: ״הרי כבר ראיתי את כתב היד הזה פעם,״ אבל היא לא הצליחה להיזכר היכן. הזיכרון היה מובחן דיו כדי שתוכל לזהות את הכתב בכל פעם שהביט בה חלושות מאותה מעטפה חיוורת; אבל ביום הראשון ההוא היא לא הייתה מקדישה למכתב מחשבה נוספת אילולא, כשנח עליו מבטו של בעלה, היא בדיוק הסתכלה בו. הכול קרה בבת אחת – עיניו הרואות את המכתב, ידו הנשלחת אליו, המגביהה אותו אל עיניו קצרות הרואי כדי לפענח את הכיתוב הקלוש, זרועו שהייתה שלובה בזרועה של שרלוט נמשכת לפתע ומוסטת אל המנורה התלויה, גבו המופנה אליה. היא המתינה – המתינה לצליל, לקול קריאה; המתינה שיפתח את המכתב; אבל הוא טמן אותו בכיסו בלי לומר מילה והלך אחריה אל תוך הספרייה. ושם הם ישבו ליד האח והדליקו סיגריות, והוא המשיך לשתוק, ראשו שעון אחורנית על הכורסה מתוך הרהור, עיניו קבועות באח, וכעת העביר יד על מצחו ואמר: ״היה חם במיוחד אצל אמא שלי הערב, לא? יש לי כאב ראש איום. אכפת לך אם אפרוש למיטה?״
זו הייתה הפעם הראשונה. מאז שרלוט מעולם לא הייתה שם כשקיבל את המכתב. בדרך כלל המכתב הגיע לפני שחזר הביתה מהמשרד, והיה עליה לעלות לקומה העליונה ולהשאיר אותו שם. אבל אפילו אילולא ראתה אותו, היא הייתה יודעת שהגיע לפי השינוי בפניו של קנת כשהצטרף אליה – באותם הערבים, כמעט שלא עשה זאת לפני שנפגשו בארוחת הערב. יהיה אשר יהיה תוכן המכתב, ניכר שהוא רצה להתמודד איתו לבדו; וכששב והופיע, הוא נראה מבוגר בכמה שנים, נראה מרוקן מחיוניות ומעוז, ובקושי מודע לנוכחותה. לעיתים שתק בשאר הערב; ואם דיבר, היה זה לרוב כדי לבקר במרומז את דרכיה בארגון משק הבית, להציע שינוי כלשהו בניהולו, לשאול, במתיחות קלה, אם אינה חושבת שהאומנת של ג׳ויס צעירה למדי ומעופפת, או אם היא עצמה דאגה אי פעם שפיטר – שהיה לו גרון רגיש – התלבש חם מספיק בלכתו לבית הספר. בזמנים כאלה הייתה שרלוט נזכרת באזהרות הידידותיות שקיבלה כשהתארסה לקנת אשבי: ״להתחתן עם אלמן שבור לב! זה לא קצת מסוכן? את יודעת שאלזי אשבי שלטה בו לחלוטין;״ וכיצד התבדחה בתשובה: ״אולי הוא ישמח לקצת חופש לשם שינוי.״ ומבחינה זו היא צדקה. איש לא צריך היה לספר לה, בחודשים הראשונים, שבעלה מאושר איתה. כשחזרו מירח הדבש הממושך שלהם אמרו אותם החברים: ״מה עשית לקנת? הוא נראה צעיר בעשרים שנה;״ והפעם היא ענתה בשמחה חפה מדאגות: ״כנראה הוצאתי אותו מהשגרה.״
אך הדבר שהבחינה בו אחרי שהמכתבים האפורים החלו להגיע לא היה הביקורתיות המתוחה המהוססת – שנראתה תמיד כאילו נכפתה עליו – אלא המבט בעיניו כשהצטרף אליה אחרי שקיבל את המכתב. המבט לא היה נעדר אהבה, אפילו לא אדיש; היה זה מבטו של אדם שהתרחק כל כך מהעניינים הרגילים עד שבשובו לדברים המוכרים הם נראים לו מוזרים. הדבר טרד את רוחה יותר מהביקורתיות.
אף שהייתה בטוחה מההתחלה שכתב היד שעל המעטפה האפורה שייך לאישה, חלף זמן רב עד שקישרה את המכתבים המסתוריים לסוד סנטימנטלי כלשהו. היא הייתה בטוחה מדי שבעלה אוהב אותה, משוכנעת מדי שהיא ממלאת את חייו, מכדי להעלות בדעתה רעיון כזה. היה הרבה יותר סביר בעיניה שהמכתבים – שבהחלט לא הסבו לו נחת – יועדו לעורך הדין העסוק ולא לאיש הפרטי. מן הסתם היו מלקוחה טרחנית כזו או אחרת – נשים, כך אמר לה תכופות, הן כמעט תמיד טרחניות בתור לקוחות – שלא רצתה שהמזכירה תפתח את מכתביה ולכן שלחה אותם לביתו. כן; אך במקרה הזה האישה האלמונית בוודאי קשה במיוחד, לפי ההשפעה של מכתביה. ובכל זאת, אמנם הסודיות המקצועית שלו הייתה ללא דופי, אך מוזר שמעולם לא הפליט הערה חסרת סבלנות, מעולם לא הזכיר באוזניה של שרלוט, ברגע של התרווחות, שישנה אישה טורדנית שמציקה לו בנוגע לתיק שהוכרע לרעתה. הוא גילה לה סודות למחצה מעין אלו יותר מפעם – כמובן בלי לציין שמות או פרטים; אך בנוגע לכותבת המכתבים המסתורית הזו היו שפתיו חתומות.
הייתה אפשרות אחרת: מה שנקרא בלשון נקייה ״התחייבות קודמת״. שרלוט אשבי הייתה אישה מתוחכמת. לא היו לה הרבה אשליות בנוגע למורכבות הלב האנושי; היא ידעה שלא פעם יש התחייבויות קודמות. אך כשנישאה לקנת אשבי, חבריה, במקום לרמוז על אפשרות כזאת, אמרו: ״יש לך הרבה עבודה לעשות. להתחתן עם דון ז׳ואן היה קל יותר. קנת לא הסתכל על שום אישה אחרת מאז שראה לראשונה את אלזי קוֹרדֶר. בכל שנות נישואיהם הוא דמה יותר למאהב מתוסכל מאשר לבעל מרוצה. הוא לעולם לא ייתן לך להזיז כורסה או להעביר מנורה ממקומה; וכל דבר שתנסי לעשות הוא ישווה בליבו למה שאלזי הייתה עושה במקומך.״
מלבד, פה ושם, ספקנות שמקורה באי־שקט בנוגע ליכולתה להסתדר עם הילדים – ספקנות שהלכה והתפוגגה בזכות מזגה הטוב וחיבתם הברורה של הילדים כלפיה – שום תחזית מן התחזיות הקודרות הללו לא התגשמה. האלמן הנדכא, שחבריו הקרובים אמרו עליו שרק השתקעות בענייניו המקצועיים הצילה אותו מהתאבדות אחרי מותה של אשתו הראשונה, התאהב, בחלוף שנתיים, בשרלוט גוֹרְס, ואחרי חיזור להוט נישא לה ולקח אותה לירח דבש טרופי. ומאז הרעיף עליה רוך ואהבה כמו באותם שבועות זוהרים. לפני שהציע לה נישואין דיבר איתה גלויות על האהבה הגדולה שרחש לאשתו הראשונה ועל הייאוש שפקד אותו אחרי מותה הפתאומי; אבל אפילו אז הוא לא לבש ארשת הלומת צער, או רמז שאין סיכוי שהחיים ישובו ויתחדשו. הוא היה פשוט וטבעי, והתוודה בפני שרלוט שקיווה שהעתיד צופן לו טובות כבר מההתחלה. וכאשר, אחרי החתונה, שבו לבית שבו בילה שתים עשרה שנים עם אשתו הראשונה, הוא אמר לשרלוט מיד שהוא מצטער שאינו יכול להרשות לעצמו לעצב אותו מחדש עבורה, אך ידוע לו שלכל אישה יש דעות משלה על רהיטים וענייני משק בית כאלה ואחרים שגבר לעולם לא ישגיח בהם, והפציר בה לערוך כל שינוי שתרצה בלי לטרוח להתייעץ איתו. בעקבות זאת היא שינתה רק את המעט ההכרחי; אבל האופן שבו התחיל את חייהם החדשים במקום הישן היה כה גלוי לב וחף ממבוכה שהיא הרגישה בנוח מיד, וכמעט הצטערה לראות שדיוקנה של אלזי אשבי, שקודם לכן נתלה מעל שולחן הכתיבה בספרייה, הועבר בהיעדרם לחדר הילדים. היא ידעה שהיא הסיבה העקיפה לגירוש, ודיברה על כך עם בעלה; אך הוא ענה: ״אה, חשבתי שכדאי להם לגדול תחת מבטה.״ התשובה נגעה לליבה של שרלוט והניחה את דעתה; ובחלוף הזמן היה עליה להודות שהרגישה יותר בבית בביתה, יותר נינוחה ובטוחה עם בעלה, מאז שהפנים הארוכים ובעלי היופי הצונן שעל קיר הספרייה הפסיקו לעקוב אחריה בעיניים זהירות. היה זה כאילו חדרה אהבתו של קנת אל הסוד שבקושי הודתה בו בפני עצמה – הצורך העז שלה להרגיש שהיא מושלת אפילו בעברו.
היות שמאגרים כה שופעים של אושר עומדים לרשותה, מוזר שלאחרונה מצאה את עצמה נכנעת לדאגה ולמתח. אך הדאגה הייתה שם; ובאותו אחר צהריים – אולי משום שהייתה עייפה מהרגיל, או בגלל הקושי למצוא טבחית חדשה, או בגלל סיבה זניחה אחרת, נפשית או גופנית – מצאה את עצמה חסרת אונים אל מול ההרגשה. כשהמפתח בידה, היא הביטה אחור במורד הרחוב השקט לעבר המהומה והתאורה של הדרך הראשית, ומעלה אל השמיים שכבר בערו בחיים הליליים של העיר. ״שם בחוץ,״ חשבה, ״גורדי שחקים, פרסומות, טלפונים, מקלטי רדיו, מטוסים, סרטים, מנועים וכל יתר המאה העשרים; ומעבר לדלת דבר־מה שאיני יכולה להסביר, שאיני יכולה ליישב עם כל אלה. משהו עתיק כמו העולם, מסתורי כמו החיים . . . שטויות! ממה אני דואגת? לא היה שום מכתב כבר שלושה חודשים – מאז שחזרנו מהכפר אחרי חג המולד . . . משונה שהם תמיד מגיעים אחרי החופשות שלנו! . . . מדוע שאחשוב שיהיה אחד הערב!״
אין שום סיבה, אבל החלק הגרוע מכול – מהגרועים ביותר! – היה שבימים אחדים עמדה שם קפואה ורועדת מתחושה של דבר־מה בלתי מובן, בלתי נסבל, שעליה להתמודד איתו מעבר לזגוגיות עטויות הווילון; וכשפתחה את הדלת ונכנסה לא היה שם כלום; ובימים אחרים, כשהרגישה את אותה צינה מבשרת רעות, תחושתה אומתה כשראתה את המעטפה האפורה. וכך מאז המכתב האחרון הרגישה קור וחשש מדי ערב בערב, כי מעולם לא פתחה את הדלת בלי לחשוב שהמכתב עשוי להיות שם.
ובכן, נמאס לה; זה בטוח. היא לא יכלה להמשיך ככה. בעלה אולי התאושש אחרי שהחוויר כסיד וחטף כאב ראש בימים שהגיע המכתב; אבל היא לא הצליחה. במקרה שלה המתח נעשה כרוני, ולא קשה להבין מדוע. בעלה ידע מניין הגיע המכתב ומה כתוב בו; הוא היה מוכן מראש למה שלא היה עליו להתמודד איתו ושלט במצב, גרוע ככל שיהיה; ואילו היא נותרה בעלטה עם השערותיה.
״אני לא יכולה לשאת את זה! ולו לעוד יום אחד!״ היא קראה בקול רם כשהכניסה את המפתח למנעול. היא סובבה את המפתח ונכנסה; ושם, על השולחן, היה מונח המכתב.
ב
היא כמעט שמחה לראות אותו. נראה שהוא הצדיק את הכול, טבע חותם של מוחלטות על כל העניין המעורפל. מכתב לבעלה; מכתב מאישה – ללא ספק עוד מקרה גס של ״התחייבות קודמת״. כמה טיפשי מצידה לפקפק בכך, לנקר במוחה כדי למצוא הסבר מובהק פחות! היא הרימה את המעטפה ביד יציבה ומלגלגת, בחנה את האותיות הקלושות, החזיקה אותה אל מול האור וראתה אך בקושי את קווי המתאר של הדף המקופל שבתוכה. היא ידעה שכעת לא תדע מנוח עד שתגלה מה כתוב בו.
בעלה עדיין לא בא; רק לעיתים רחוקות חזר מהמשרד לפני שש וחצי או שבע, והשעה אפילו לא הייתה שש. יהיה לה זמן לקחת את המכתב אל חדר האורחים, להחזיקו מעל לקומקום התה שבשעה זו תמיד בעבע ליד האח בציפייה לשובה, לפתור את התעלומה ולהחזיר את המכתב למקום שבו מצאה אותו. איש לא יֵדע, וכך תחוסל אי־הוודאות המכרסמת בה. לחלופין, כמובן, יכלה לתשאל את בעלה; אבל הדבר נראה אפילו קשה עוד יותר לביצוע. היא שקלה את המכתב בין האגודל לאצבע המורה, הביטה בו שוב מתחת לאור, החלה לעלות במדרגות ובידה המעטפה – וחזרה למטה והניחה אותה על השולחן.
״לא, מתברר שאינני יכולה,״ אמרה, מאוכזבת.
מה עליה לעשות, אם כן? היא לא יכלה לעלות לבדה אל אותו חדר חמים ומזמין, למזוג את התה, לעיין במכתביה, להציץ בספר או בכתב עת – לא כל עוד המכתב מונח למטה וידוע לה כי במהרה יבוא בעלה, יפתח אותו וייכנס לבדו אל הספרייה, כפי שעשה תמיד בימים שהמעטפה האפורה הגיעה.
לפתע החליטה. היא תמתין בספרייה ותראה בעצמה; תראה מה מתרחש בינו לבין המכתב כשהם חושבים שאיש אינו רואה. היא התפלאה שהרעיון לא עלה בדעתה קודם לכן. אם תשאיר את הדלת פתוחה, ותשב בפינה שמאחוריה, תוכל לצפות בו מבלי להיראות . . . ובכן, אם כך, היא תצפה בו! היא משכה כיסא אל הפינה, התיישבה, עיניה נעוצות בחריץ הדלת, והמתינה.
למיטב זיכרונה, הייתה זו הפעם הראשונה שניסתה לחשוף את סודו של אדם אחר, אבל היא לא חשה שום נקיפות מצפון. היא רק הרגישה כאילו היא נאבקת להתקדם מבעד לערפל מחניק שעליה לצאת ממנו בכל מחיר.
לבסוף שמעה את המפתח של קנת וקפצה בבהלה. הדחף למהר החוצה ולפגוש בו כמעט השכיח ממנה את מטרתה; אבל היא נזכרה בזמן ושבה והתיישבה. נקודת התצפית שלה כיסתה את טווח תנועותיו במלואו – היא ראתה אותו נכנס למסדרון, מוציא את המפתח מהדלת ומסיר את הכובע והמעיל שלו. אז הסתובב כדי להשליך את כפפותיו על השולחן במסדרון, ובאותו הרגע ראה את המעטפה. האור הציף את פניו, והדבר הראשון ששרלוט הבחינה בו היה מבע של הפתעה. ניכר כי לא ציפה למכתב – לא חשב על האפשרות שיהיה שם באותו היום. אך על אף שלא ציפה לו, כעת משראה אותו ידע היטב מה הוא מכיל. הוא לא פתח אותו מיד, אלא עמד בלא ניע, הצבע אוזל לאיטו מפניו. נראה שלא יכול היה להחליט לגעת בו; אך לבסוף שלח את ידו, פתח את המעטפה, ולקח אותה איתו אל האור. בעשותו כן הפנה את גבו אל שרלוט, והיא ראתה רק את ראשו החפוי וכתפיו הכפופות קמעה. כנראה הכתוב היה כולו על גבי עמוד אחד, כי הוא לא הפך את הדף אלא המשיך לבהות בו במשך זמן כה רב עד שבוודאי חזר וקרא אותו תריסר פעמים – או כך נראה לאישה שצפתה בו בנשימה עצורה. בסופו של דבר היא ראתה אותו זע; הוא הרים את המכתב קרוב יותר לעיניו, כאילו עדיין לא פענח אותו במלואו. אז הרכין את ראשו, והיא ראתה את שפתיו נוגעות בדף.
״קנת!״ היא קראה, ויצאה אל המסדרון.
כשהמכתב לפות בידו, בעלה הסתובב והביט בה. ״איפה היית?״ אמר בקול חלש ונבוך, כמו איש שנעור משנתו.
״בספרייה, חיכיתי לך.״ היא ניסתה לייצב את קולה: ״מה העניין! מה יש במכתב הזה? אתה נראה נורא.״
נראה שרגשתה מרגיעה אותו, ומיד הכניס את המעטפה לכיסו בבת שחוק. ״נורא? אני מצטער. היה לי יום קשה במשרד – תיק מורכב או שניים. אני נראה סחוט, אני מניח.״
״לא נראית עייף כשנכנסת. רק כשפתחת את המכתב הזה – ״
הוא נכנס בעקבותיה אל הספרייה, והם עמדו והביטו זה בזו. שרלוט הבחינה במהירות שבה התעשת; מקצועו אימן אותו למשול בזריזות בפניו ובקולו. היא הבינה מיד שתהיה בעמדת נחיתות אם תנסה לחשוף את סודו, אבל בו ברגע איבדה כל רצון לתמרן אותו, להערים עליו כדי שיגלה את מה שרצה להסתיר. היא עדיין קיוותה לפענח את התעלומה, אבל רק כדי שתוכל לעזור לו לשאת את העול שנרמז בה. ״אפילו אם זו אכן אישה אחרת,״ חשבה.
״קנת,״ היא אמרה, ליבה הולם בהתרגשות, ״חיכיתי כאן בכוונה כדי לראות אותך נכנס. רציתי לצפות בך כשאתה פותח את המכתב הזה.״
פניו, שהחווירו קודם, קיבלו גוון אדום כהה; ואז החווירו שוב. ״המכתב הזה? למה דווקא המכתב הזה?״
״כי הבחנתי שבכל פעם שאחד המכתבים הללו מגיע נראה שיש לו השפעה מוזרה כל כך עליך.״
חריץ של כעס שמעולם לא ראתה קודם הופיע בין עיניו, והיא אמרה לעצמה: ״החלק העליון של פניו צר מדי; זו הפעם הראשונה שהבחנתי בכך.״
היא שמעה אותו ממשיך בנימה הקרירה, האירונית מעט של עורך דין מטעם התביעה המציג את טיעוניו: ״אה; אז את נוהגת לצפות באנשים פותחים את מכתביהם כשאינם יודעים שאת שם?״
״זה לא מנהג. מעולם לא עשיתי דבר כזה קודם. אבל הייתי חייבת לגלות מה היא כותבת לך, באופן קבוע, במעטפות האפורות הללו.״
הוא שקל זאת לרגע; ואז: ״לא באופן קבוע,״ אמר.
״הו, אני מניחה שאתה עוקב אחר התאריכים היטב ממני,״ הטיחה בו, נדיבות ליבה נעלמת בתגובה לנימת קולו. ״כל שאני יודעת הוא שבכל פעם שהאישה הזו כותבת לך – ״
״למה את מניחה שזו אישה?״
״זה כתב יד של אישה. אתה מכחיש?״
הוא חייך. ״לא, אני לא מכחיש. שאלתי רק כי באופן כללי הכתב אמור להיראות יותר כמו כתב של גבר.״
שרלוט התעלמה מדבריו בחוסר סבלנות. ״והאישה הזו – על מה היא כותבת לך?״
שוב נראה שהוא מתחבט. ״על עסקים.״
״עסקים משפטיים?״
״בדרכם, כן. עסקים בכלל.״
״אתה מטפל בשבילה בענייניה?״
״כן.״
״אתה מטפל בהם כבר הרבה זמן?״
״כן. הרבה מאוד זמן.״
״קנת, יקירי, לא תספר לי מי זו?״
״לא. אינני יכול.״ הוא השתהה, והפטיר, כבהיסוס־מה: ״סודיות מקצועית.״
הדם חש מליבה של שרלוט אל רקותיה. ״אל תגיד את זה – אל!״
״למה לא?״
״כי ראיתי אותך נושק למכתב.״
השפעתן של המילים הייתה כה מדאיגה עד שהיא התחרטה מיד שאמרה אותן. בעלה, שעד כה הסכים לחקירה הנגדית שלה במעין שלווה מלגלגת, כאילו נעתר לילד שלא מוכן לשמוע בקול ההיגיון, הביט בה באימה ובמצוקה. במשך דקה נראה שאינו מסוגל לדבר; אז חזר לעצמו במאמץ וגמגם: ״הכתב קלוש מאוד; כנראה ראית אותי מחזיק את המכתב קרוב לעיניי כדי לנסות לפענח אותו.״
״לא; ראיתי אותך נושק לו.״ הוא שתק. ״לא כך ראיתי?״
הוא שקע שוב באדישות. ״אולי.״
״קנת! אתה עומד שם ואומר דבר כזה – לי?״
״במה זה נוגע לך? המכתב קשור בעסקים, כפי שאמרתי לך. את חושבת שהייתי משקר? הכותבת היא ידידה ותיקה מאוד שלא ראיתי זה זמן רב.״
״גברים לא מנשקים מכתבים עסקיים, אפילו מנשים שהן ידידות ותיקות מאוד, אלא אם הם היו נאהבים, והם עדיין מצטערים על כך.״
הוא משך בכתפיו ופנה ממנה, כאילו הדיון נגמר מבחינתו והוא חש גועל קל נוכח התפנית שחלה בו.
״קנת!״ שרלוט התקרבה אליו ותפסה את זרועו.
הוא עצר במבט נלאה והניח את ידו על ידה. ״את לא מוכנה להאמין לי?״ שאל ברכות.
״איך אוכל להאמין לך? אני רואה את המכתבים האלה מגיעים אליך – הם מגיעים כבר חודשים. מאז שחזרנו מהודו המערבית – מכתב אחד קידם את פניי בו ביום שהגענו. ולאחר כל אחד מהם אני רואה את השפעתם המסתורית עליך, אני רואה שאתה טרוד, אומלל, כאילו מישהי מנסה להרחיק אותך ממני.״
״לא, יקירה; לא זה. לעולם לא!״
היא התרחקה והביטה בו בתחינה משולהבת. ״ובכן, אם כך, תוכיח לי, יקירי. זה כל כך קל!״
הוא חייך חיוך מאולץ. ״לא קל להוכיח שום דבר לאישה ברגע שעולה בה רעיון.״
״עליך רק להראות לי את המכתב.״
ידו עזבה את ידה והוא התרחק והניד בראשו.
״לא תראה לי?״
״אינני יכול.״
״אז האישה שכתבה אותו היא המאהבת שלך.״
״לא, יקירה. לא.״
״אולי לא עכשיו. אני מניחה שהיא מנסה לגרום לך לחזור אליה, ואתה נאבק, מתוך רחמים כלפיי. קנת האומלל שלי!״
״אני נשבע שהיא מעולם לא הייתה המאהבת שלי.״
שרלוט חשה את הדמעות נקוות בעיניה. ״אה, אם כן, זה גרוע מכך – זה חסר תקווה! הזהירוֹת שבהן, הן הטיפוס שגברים לא יכולים להשתחרר ממנו. כולנו יודעים.״ היא הרימה את ידיה והסתירה בהן את פניה.
בעלה התמיד בשתיקתו; הוא לא הציע נחמה או הכחשה, ולבסוף היא מחתה את דמעותיה ונשאה את עיניה כמעט בביישנות אל עיניו.
״קנת, שקול בדעתך! אנחנו נשואים זמן קצר כל כך. נסה לדמיין מה אתה גורם לי לסבול. אתה אומר שאינך יכול להראות לי את המכתב. אתה מסרב אפילו להסביר.״
״אמרתי לך שזה מכתב בנושא עסקים. ואני מוכן להישבע בכך.״
״גבר יישבע בכל דבר כדי להסתיר אישה. אם אתה רוצה שאאמין לך, לפחות גלה לי את שמה. אם תגלה אותו, אני מבטיחה לך שלא אבקש לראות את המכתב.״
רגע ארוך ומתוח חלף, שבו הרגישה את ליבה הולם בצלעותיה בדפיקות זריזות ומאשימות, כאילו הזהיר אותה מפני הסכנה שהיא ממיטה על עצמה.
״אינני יכול,״ אמר לבסוף.
״אפילו לא את שמה?״
״לא.״
״אתה לא יכול לספר לי עוד כלום?״
״לא.״
שוב הפוגה; הפעם נראה ששניהם הגיעו לסוף טיעוניהם וכעת עמדו זה מול זו חסרי אונים וביניהם שממה מבלבלת של חוסר הבנה.
שרלוט עמדה ונשמה במהירות, ידיה על חזה. היא הרגישה כאילו רצה במרוץ קשה ופספסה את המטרה. היא התכוונה לגעת בליבו של בעלה והצליחה רק להרגיז אותו; והחישוב השגוי הזה כמו הפך אותו לזר, בריה עלומה וסתומה שאף טיעון או תחינה שלה לא יכולים להגיע עדיה. הדבר המוזר היה שהיא לא חשה בשום עוינות או אפילו חוסר סבלנות מצידו, רק בריחוק, בחסימה, שקשה הרבה יותר להתגבר עליהם. היא הרגישה שהיא מודרת, זוכה להתעלמות, נמחקת מחייו. אבל לאחר רגע או שניים, כשהביטה בו ביתר רוגע, ראתה שהוא סובל באותה מידה כמוה. כאב ניסך בפניו הרחוקים הזהירים; הגעתה של המעטפה האפורה, אף שתמיד הטילה צל, מעולם לא הותירה בו חותם כה עמוק כמו השיחה הזו עם אשתו.
שרלוט התעודדה; אולי, ככלות הכול, היא לא בזבזה את החץ האחרון שלה. היא התקרבה אליו ושוב הניחה את ידה על זרועו. ״קנת האומלל! לו ידעת כמה צר לי עליך – ״
נדמה לה שנרתע קלות מביטוי האהדה הזה, אבל הוא נטל את ידה ולחץ אותה.
״אינני יכולה לחשוב על דבר גרוע יותר מלא להיות מסוגל לאהוב לאורך זמן,״ המשיכה; ״לחוש את יופייה של אהבה גדולה ולא להיות יציב מספיק כדי לשאת את עולה.״
הוא פנה אליה בתוכחה עגומה. ״הו, אל תדברי עליי ככה. לא יציב!״
היא הרגישה שעלתה סוף כל סוף על המסלול הנכון, וקולה רעד בהתרגשות כשהמשיכה: ״אז מה בנוגע אליי ואל האישה האחרת הזו? לא שכחת את אלזי כבר פעמיים בתוך שנה אחת?״
רק לעיתים רחוקות הגתה את שמה של אשתו הראשונה; הוא לא עלה על דל שפתיה בטבעיות. היא השליכה אותו החוצה כעת כאילו השליכה חומר נפץ מסוכן למרחב שביניהם וצעדה צעד אחורה, ממתינה לשמוע את המוקש מתפוצץ.
בעלה לא זע; הבעתו הלכה ונעצבה, אבל לא הסגירה כל טינה. ״מעולם לא שכחתי את אלזי,״ אמר.
שרלוט לא יכלה להסתיר בת שחוק. ״אם כך, יקירי האומלל, בין שלושתנו – ״
״אין – ״ הוא החל; ואז חדל והניח את ידו על מצחו.
״אין מה?״
״אני מצטער; נראה לי שאיני יודע מה אני אומר. יש לי כאב ראש איום.״ הוא נראה חיוור וקמוט מספיק כדי לאמת את האמירה, אבל התחמקותו הרגיזה אותה.
״אה, כן; כאב הראש של המעטפה האפורה!״
היא ראתה את ההפתעה בעיניו. ״שכחתי שאת עוקבת אחריי מקרוב,״ אמר בקור. ״אם תסלחי לי, אני חושב שאלך ואנסה לבלות שעה בחשכה, לראות אם אני יכול להיפטר מהכאב החד הזה.״
היא התלבטה; ואז אמרה, בהחלטיות נואשת: ״אני מצטערת שכואב לך הראש. אבל לפני שתלך אני רוצה לומר שבמוקדם או במאוחר נצטרך ליישב את הסוגיה. מישהי מנסה להפריד בינינו, ולא אכפת לי במה יעלה לי לגלות מי זו.״ היא הביטה אל תוך עיניו במבט יציב. ״אם זה יעלה לי באהבתך, לא אכפת לי! אם אינך יכול לבטוח בי אני לא רוצה ממך שום דבר.״
הוא עדיין הביט בה בעגמומיות. ״תני לי זמן.״
״זמן למה? זו סתם מילה שאתה אומר.״
״זמן להראות לך שאני אוהב אותך ובוטח בך.״
״ובכן, אני מחכה.״
הוא פנה אל הדלת, ואז הציץ אחורנית בהיסוס. ״הו, חכי באמת, אהובתי,״ אמר, ויצא מהחדר.
היא שמעה את צעדיו היגעים במדרגות ואת דלת חדר השינה נסגרת מעליה. אז צנחה אל כיסא וטמנה את פניה בזרועותיה השלובות. הדבר הראשון שחשה היה נקיפות מצפון; נדמה לה שהייתה קשוחה, בלתי אנושית, חסרת דמיון. ״לחשוב שאמרתי לו שלא אכפת לי אם העקשנות שלי תעלה לי באהבתו! איזה שקר שטותי!״ היא קמה כדי ללכת בעקבותיו ולקחת בחזרה את המילים הריקות. אבל מחשבותיה עצרו בעדה. הוא קיבל את מבוקשו, אחרי הכול; הוא חמק מכל מתקפה על סודו, וכעת הסתגר לבד בחדרו וקרא את מכתבה של האישה האחרת.
שני החלקים האחרונים בסיפור מופיעים בגיליון סוכות של המוסך.
.
© 1937 by Edith Wharton
Reprinted by permission of the estate of Edith Wharton and the Watkins/Loomis Agency.
.
אדית וורטון (1862–1937), סופרת אמריקאית עטורת שבחים והאישה הראשונה שזכתה בפרס הפוליצר לספרות. הרומנים שכתבה על חיי המעמדות העליונים בניו יורק של העידן המוזהב קנו לה תהילה, וסיפורי הרוחות שלה זכו להתעניינות מחודשת בשנים האחרונות. סיפורה ״גרעין רימון״ (Pomegranate Seed) פורסם לראשונה בכתב העת Ladies' Home Journal בשנת 1931, ואחר כך נכלל בשני קובצי סיפורים קצרים פרי עטה.
מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, גרנטה בעברית ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. חברת מערכת המוסך.
.
» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון הקודם של המוסך: שלושה שירים מאת המשורר אמיר דרוויש
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
