ביקורת שירה | החיפוש אחַר האחרת בבבואה המשתקפת

"האסופה מאגדת, לראשונה, את מיטב השירה הלסבית העברית של העשורים האחרונים, ועומדת במשימה המורכבת של מיפוי מסורת שירית נעלמה ברגישות ובנדיבות." מיתר מורן על "אַתְּ כל הרצון", מבחר שירה לסבית עכשווית

מיה בלוך, שיעור ריקוד, עט על נייר, 29X22 ס"מ, 2017

.

פספורט חובה לקוראת חובבת הנשים

מיתר מורן

.

מידותיה הנוחות לכל כיס ועושר תכניה מקנים לאנתולוגיית השירה הלסבית אַתְּ כל הרצון איכויות של פספורט חובה לקוראת חובבת הנשים המתחילה (או הוותיקה). רבות מאיתנו חיכו לה. האסופה מאגדת, לראשונה, את מיטב השירה הלסבית העברית של העשורים האחרונים עם ייצוג של כארבעים משוררות, ועומדת במשימה המורכבת של מיפוי מסורת שירית נעלמה ברגישות ובנדיבות. היא מקנה גישה למחוזות הסודיים, האינטימיים והנועזים של השירה הלסבית, ומאפשרת היכרות עם ״יעדי חובה״ איקוניים ואיים בודדים מלאי חן ויופי. יציאתה לאור היא מאורע משמח וחשוב, המנגיש אותה לכלל חובבי השירה העברית באשר הם.

פתח הדבר של האסופה הוא טקסט צלול ונגיש, המשמש כמקרא מפה שדרכו אפשר להבין את המוטיבציה, הרקע וההשראה למלאכת הליקוט והמיפוי הענפות שנעשו בו וכן את התמות העיקריות שעולות מתוכו. הוא נכתב בידי העורכת והמשוררת אורית נוימאיר פוטשניק (להלן: נ"פ), מתוך נקודת מבט אישית של מי שהתבגרה בישראל בשנות התשעים ולא נחשפה ליצירות לסביות מובהקות עד שלב מאוחר בחייה. כמו אחרות בדורה, היא שאבה השראה מכתביה של ספפו והזדהתה עם שיברון ליבה של גולדברג או ייסוריו של אלתרמן, אך התקשתה למצוא טקסטים שהביעו את ייסורי נפשה כאישה המרגישה כלפי אישה. בעבור כלל הנשים הלסביות שהתבגרו בשנות התשעים או האלפיים, זה בדיוק התיקון שהאסופה מבקשת לעשות במסורת המקומית. במובן זה נחיצותה יושבת על ציר כפול: גם תרבותי־היסטורי וגם פואטי־אקטואלי.

פריחתה של יצירה להטב״קית מגוונת, חדשנית ורבת מבע בשנים האחרונות, לכאורה מייתרת את הצורך בתת־בידול של שירה לסבית דווקא תחת מטריית הזהויות והסוגות. אפשר לציין לדוגמה את נפלאתה, אנתולוגיית שירה קווירית בעריכת דורי מנור ורונן סוניס, או גאים להציג הקודמת לה בעריכת אילן שיינפלד, שביקשו לייצג קשת רחבה וצבעונית של קולות מקומיים. אך גם היום, בכל הנוגע לייצוגי אהבת נשים, ״השפע הפואטי הזה הוא עדיין נחלתן של יודעות ח״ן בלבד״ כדברי נ"פ, בין מכיוון שתפוצתה וחשיפתה של השירה והשירה הלסבית בפרט מוגבלת ואינה נגישה ברובה לציבור הרחב, ובין מכיוון שמדובר במסורת צעירה יחסית.

מחוווֹת המאזכרות את שירתן של אחרות עוזרות לבסס את תביעת הרצף ההיסטורי. מהבולטות שבהן הן ליאת קפלן במחווה לספפו, או דנה ג' פלג בשיר מחווה מתריס ונועז שנכתב בשנות התשעים, שבו היא משבצת שמות משוררות לסביות כמו שז, דנה אמיר ושרון אס, הנחשבות לאמהות המייסדות של השירה הלסבית העברית. קורפוס חזק ומייצג של שירתן נכלל באסופה זו ומניח את אבני היסוד לבאות אחריהן. ואכן, בצד קולות ותיקים ומבוססים יותר ישנו ייצוג מבורך ונדיב של קולות עכשוויים כמו שני פוקר, אורין רוזנר ואורי פרסטר, ומשוררות מבטיחות בראשית דרכן כמו גיתית דהן, קרן קולטון וסתיו אתלן. הכרונולוגיה הממפה ראשית ורצף היא עיקרון מאגד, אך לא מחייב, של סדר הופעת המשוררות במקבץ, וירוויחו מי שינקטו בגישה ספונטנית לקריאה בו.

האסופה נפתחת בחגיגיות ביונה וולך, בחירה שבמבט ראשון נראית כמותחת מעט את גבולות האנתולוגיה. הצדקתה, על פי נ"פ, היא בישירות המינית ובתעוזה הפורצות דרך בתקופתה, ובעיקר בקוויריות החלוצית, המלהטטת בהיפוכי מגדר הרבה לפני התפתחותה של תיאוריה קווירית בישראל. הקו הנמתח ממנה עובר דרך המבעים הארוטיים של גבריאלה אלישע ושז למשוררות צעירות כמו נדיה אייזנר או גיתית דהן, ששירתה משקפת קול א־בינארי: ״אַתְּ שׁוֹלַחַת לוֹ 'בּוֹאִי', וְהִנֵּה הוּא בָּא, … וְהוּא מַפְשִׁיטָה עַגְבָנִיּוֹת בְּסַבְלָנוּת מִדְּקִיקָתָן״.

השם הנבחר למקבץ לקוח מתוך שורה החותמת שיר מאת אורי פרסטר: ״אֵיךְ לֹא לִרְצוֹת אוֹתָךְ, כְּשֶׁאַתְּ כָּל הָרָצוֹן״. הוא מסמן נקודת מוצא של פנייה אינטימית לאחרת, אך כמו המונה ליזה, המיישירה מבט לכל אחת, הוא נהפך לפנייה כפולה הקוראת לך מן הכריכה. זו נקודת מוצא פשוטה אך מרעישה, המאירה באור יקרות את ההקשר שבו נכתבו החומרים. הפנייה הישירה כמו מכיילת את הקורא.ת לעבר פריזמת מבט ייחודית של האחרוּת הלסבית, ומה שנגלה דרכה הוא מופע חושני, עשיר ונוגע ללב של הפנייה הבלתי מתווכת שבאהבת אישה לאישה.

שירים רבים מבטאים את החירות המתגלמת בתוך המרחב הפואטי המתקיים בין הכותבות לבין מושא תשוקתן, ואת החירות שלנו כקוראות.ים לפסוע לתוך המימד הנסתר והאינטימי הזה. מחד האסופה כומסת את מאווייהן של נשים הכותבות מעמדת מיעוט ו״נותנת מילים לחוסר הלגיטימיות של אהבתן״ כדברי נ"פ, ומאידך חוגגת את הטבע החושק, הרוצה, המעז לבקש לעצמו את מה שהוא חסר. ייצוגים שונים משקפים את הגולמיות הכנה שביצר דרך דימויים הלקוחים מעולם הפנטזיה והחי. החל ביוּנִיקוֹרְן של וולך ו״הָיִיתִי אֲהוּבָתָה שְׁל הַמִּפְלֶצֶת״ של ורד דור, דרך האיילות של לורן מילק ושל שז ב"נעזוב הכול". כך למשל שירה של הילה להב, "חיה", מבטא את תחושת החֶסֶר שאין לו שובע מנקודת מבט של חיה טורפת, ״אֲנִי גּוֹוַעַת בָּרָעָב./ פַּעַם בִּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה בָּאָה אַיָּלָה כָּמוֹךְ/ טוֹבַת עֵינַיּם מְאִירָה בְּלִי הַפְסָקָה –/ אֲנּי לוֹעֶסֶת אֶת בְּשָׂרָהּ בְּמֶשֶׁך חֳדָשִׁים./ בִּטְנִי רֵיקָה״. ממנו נמתח קו לשורות מאת נדיה אייזנר: ״זֶהוּ סוֹף לְמַסַּע הָאִלּוּף/ שֶׁל חַיָּה שֶׁכֻּלָּהּ צִפִּיָּה./ מֵעַכְשָׁו קַיָּם רַק הַגּוּף״.

אחרוּת בהכרח מבקשת ביטוי מדויק ונאמן לרגש ולחוויה שטרם נמצאה להם מראה משקפת. השירה מאפשרת לה את הביטוי הזה, היא מפשירה את המרחק בין הקוראות.ים לכותבות, ומקרבת אל חוויות אישיות שבבסיסן בדידות, ניכור וזרוּת. החיפוש אחר דיוק, אחַר האחרת בבבואה המשתקפת, ניכר למשל בשירהּ היפהפה של טלי לטוביצקי "אַיֵּךְ":

.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בְּפִנּוֹת

לֹא מְמֹרָקוֹת עֲדַיִן שֶׁל הַזִכָּרוֹן, בִּפְתָקִים שֶׁנִּשְׁמְטוּ,

בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא בָּאוּ עוֹד חֶשְׁבּוֹן,

בְּאִישׁוֹנֵי אֲנָשִׁים שֶׁצְּדוּדִיתֵךְ חָלְפָה בָּהֶם.

בִּדְבֵקוּת,

בּוֹרֵאת וּמְמִיתָה,

מְמוֹטֶטֶת אֶת זִכְרֵךְ עַד שֶׁהוּא נִבָּט מִתּוֹךְ בָּבוּאָתִי

שְׁבַּמָּסָךְ, הוֹכָחָה מַעְגָּלִית מֻשְׁלֶמֶת:

הַחִפּוּשׂ שֶׁלָּךְ אֵינוֹ תּוֹאֵם אַף מִסְמָךְ –

נַסִּי מִלִּים אֲחֵרוֹת.

נַסִּי מִלִּים כְּלָלִיּוֹת יוֹתֵר.

.

לא רק החיפוש אחר דיוק מאפיין את האחרוּת הלסבית בשדה הפואטי. תמות מרכזיות שהיא עוסקת בהן מבטאות כמיהה, תשוקה, ומלוא החופן נכזבוּת ואובדן. שני פוקר כותבת ״אֵיךְ נֵלֵךְ וּמִכָּל אַבְנִית נִשְׁמַת־אִשְׁתֵּנוּ פּוֹנָה אֵלֵינוּ? אֵיךְ נֵלֵךְ/ וְכָל פָּנַס־רְחוֹב מַזְהִיר אֶת בְּשַׂר עוֹרָהּ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהָאֲוִיר עָגֹל/ כְּחַמּוּקֶיהָ? אֵיךְ נֵלֵךְ וְהִיא קָהָל יָחִיד וְרַב?״ שיר המורכב כולו משאלות המבטאות, לעיתים בהומור דק, תחושות של קרע לאחר פרידה. ביטויים נוספים של תחושות אובדן ואף כעס אפשר למצוא אצל גבריאלה אלישע: ״לְפָנַיִךְ זָרוּעַ יְשִׁימוֹן —/ אֵיךְ תִּפְסְחִי עָלָיו/ מַה כָּל הָרַעְיוֹן?״ ברומזה לבדידות שנותרה בלכתה של אהובתה, ומוסיפה: ״וְיוֹם אֶחָד הַכֹּל יֵהָרֵס מֵרֹב הִתְרַגְּשׁוּת/ הַקֵּן יִתְפָּרֵק, הַבֵּיצִים יִשָּׁבְרוּ, כִּי יֵשׁ, כִּי יֵשׁ לְרַסֵּן אֶת הָרֶגֶשׁ —״. תחושות דומות מבטאת ליאת קפלן: ״בְּלֶכְתֵּךְ נִשְׁבָּרִים הַשָּׁמַיִם/ יָם רָחָב שָׁב לִהְיוֹת תֹּהוּ אָפֵל״. שבריריות האהבה החד־מינית מקבלת משנה תוקף בשירים אלו ואחרים.

דרך המבט אנחנו מודדות מרחקים בינינו לבין הזולת ומגדירות את עצמנו ביחס למי שהיינו רוצות לקרב אל לב. בבסיסו טמונה המודעות להיעדר, למצב החֶסֶר שמאפיין אותנו, שעוד לא מצאנו לו שם בעולם. ״בִּקַּשְׁתִּי לְהַפְשִׁיטֵךְ/ כְּשֵׁם שֶׁבּוֹחֲרִים מְקוֹם יְשִׁיבָה בְּחֶדֶר זָר;/ תְּחלָּה בְּמַבָּט״, מדגימה דנה גולדברג. מלאכתה של המשוררת: להנביט מן המבט אפשרות קיום רגעית, מזככת, שלא מתאפשרת במציאות החיצונית לה. במישור הפרטני היא מבקשת לזקק ולנסח את חווייתה, ובמישור הרחב מבקשת לעצמה קול בעולם והגדרה עצמית מובחנת באמצעות פנייה לנמענת, כלומר למי שנהפכה תחת מבטה וקולמוסה לאובייקט נפרד ממנה. שורות מאת שרון אס מנכיחות את כוחו של המבט בסימון המרחב – ולעיתים גם המרחק – ״מֵעֵבֶר לַמִּלִּים אֲנִי שׁוֹאֶפֶת/ אֶת הַתְּהוֹם/ הַמְּצִנָּה שֶׁל הַתְּשׁוּקָה/ כַּמָּה פַּרְסָאוֹת אֶגְמַע, כַּמָּה סוּסִים/ יִתְסְסוּ/ לִפְנֵי שֶׁאַגִּיעַ לַשּׁוּלַיִם הַמְקֵרִים/ לִקְצֵה גּוּף הָאֵם, גּוּף הָאֲהוּבָה/ לַפְּרֵדָה הַשְּׂבֵעָה/ שֶׁבַּשֵּׁנָה״.

אחת התמות החתרניות בשירה הלסבית קשורה ביסוד בסיסי במהותה של האישה: היכולת להרות חיים –  וכפועל יוצא, גם מוות – שמקנה לה פרספקטיבה כפולה, גופנית מאוד, של הכלה ואובדן. הילה להב כותבת, לדוגמה: ״באין חיים בתוכי אני הורה מוות״. ביטוי נוסף הוא בזליגת הארוטי והמיני אל תוך המרחב הזה, כאצל דנה אמיר: ״אֲנִי רוֹצָה לַהֲרוֹת אוֹתָךְ כֻּלֵּךְ,/ מְדֻיֶּקֶת, נוֹקֶדֶת בַּבָּשָׂר,/ עוֹשָׂה מַעֲשִׂים מְתוּקִים״, או אצל אורין רוזנר: ״בִּקַּשְׁתִּי לְצַפּוֹת אֶת גּוּפֵךְ בִּזְכוּכִית/ כְּמוֹ אַקְוַרְיוְם,/ לְמַלֵּא אוֹתָךְ מַיִם,/ לִשְׂחוֹת מִצַּד לְצַד בְּבִטְנֵךְ״.

מלאכת העריכה השאפתנית של אסופה משמעותית ורחבת היקף שכזו היא מטלה הנושאת בחובה אחריות רבה. על אף היותה רשות אוטונומית בידיהן הטובות של העורכת וההוצאה, היא מבקשת להיות ייצוגית וכוללנית במידת האפשר ובה בעת לשמור על רף פואטי נטול פשרות, בהיותה נושאת הלפיד של אחרוּת, אך ייתכן שהרכב הספר מונע משיקולים חברתיים־היסטוריים יותר משהוא מונע משיקולים פואטיים. למשל אפשר היה לכלול פחות שירים של משוררות מסוימות, ובהן כאלה שההגדרה "משוררת" או "משוררת לסבית" מעט נכפתה עליהן, לטובת משוררות שחסרות במקבץ (כמו למשל דנה לובינסקי, טובה בורדו, דין אהרוני־רולנד ואחרות).

קל לשכוח שגם האישי הוא פוליטי, ושההשפעה של מבנים חברתיים ופוליטיים על החוויה הפרטית היא משמעותית וניכרת. לא מעט מהשירים במקבץ נכתבו בתקופות שנדרש בהן אומץ ניכר להתבטא בצורה ישירה ולצאת מהמגירה. בהיחשפות לקולות שונים יש פוטנציאל להרחיב נקודות מבט ולפתח שיח, ויתרה מכך, לרכך ולהפיג, אפילו במעט, את הקושי הרב והבדידות הטמונים בחוויית השונוּת. כמו בשירה של דנה גולדברג "תסלחי לי, אבל", ״נְשִׁיקַת הַלַּיְלָה טוֹב שֶׁלָּךְ/ בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן/ הִיא יֶלֶד שֶׁלּוֹחֵץ עַל כָּל הַכַּפְתּוֹרִים/ וְנִמְלָט״, כך גם אַתְּ כל הרצון לוחצת על הכפתורים הנכונים (ואינה נמלטת). יש לקוות שהיא תעורר בקוראות.ים וכותבות.ים סקרנות לנצל את הפספורט הפואטי הזה כדי לבקר ביעדים השונים ולחקור לעומק את קורפוס יצירותיהן הנרחב של משתתפות האסופה ושל אחרות שלא נכללו בה, שכן הוא על־זמני ועשיר מעבר למתאבן המוגש כאן.

.

מיתר מורן, משוררת ואמנית רב־תחומית. בעלת תואר שני מבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. ספר ביכוריה "פֶסע פֶגע פֶצע" ראה אור ב־2022 בהוצאת עירובין. שיריה התפרסמו בבימות שונות, בין היתר בגיליון 19.08.21 של המוסך.

.

אורית נוימאיר־פוטשניק (עורכת), "אַתְּ כל הרצון", ה־21, אפרסמון והו!, 2022

.

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על ספרו החדש של יונתן ברג, "אור וזמן"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | מה שמתחת לעור

"הקשר שבין התבוננות מדוקדקת בפרטים קונקרטיים לבין ראייה פנימית ניכר בתיאור מערכת היחסים בין המשרתת לאמן ומאפיין גם את רשת המבטים שנפרשת ביניהם – כך הם רואים זה את זו." גיא פרל על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד

רוני טהרלב, הסנונית הראשונה של הקורונה, פחם ושמן על בד, 80X60 ס"מ, 2021 (צילום: אלעד שריג)

.

"לדעת מה יש מתחת לעור": על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד

גיא פרל

.

בליבו של הרומן הבקשה עומדת מערכת יחסיו של אמן גדול – צייר, אדריכל וחוקר – עם משרתת שהופקדה על הטיפול בו ובחבורת תלמידיו. האמן, ששמו אינו נזכר לאורך כל הסיפור, הוא בן דמותו של ליאונרדו דָה וינצ'י, שבערוב ימיו נענה להזמנת המלך ועובר מאיטליה לצרפת שלא על מנת לחזור למולדתו. המשרתת היא ילידת אחד הכפרים בעמק הלואר, שכל חייה הבוגרים עוברים עליה בעבודה בטירות האזור. שמה של המשרתת, טסטין, נזכר בשורות הפתיחה של הספר, לפני הפרק הראשון, ואינו נזכר שוב. אי־אזכורם של שמות הגיבורה והגיבור עומד בניגוד לאזכורם החוזר ונשנה של שמות תלמידיו של האמן, כמו גם לפירוט הרב של שמות מקומות, נהרות ואף שמותיהם של עצים ושיחים ביצירה בכללותה. לתפיסתי ניגוד זה הוא אחת מן הדרכים שבאמצעותן מייחדת דבורד את זוג גיבוריה ואת מערכת היחסים הנרקמת ביניהם מסביבתם ואף מתקופתם. שמם, הבדלי המעמדות ביניהם, קליפת הפרסונה שלהם, אינם רלוונטיים לקשר הנוצר ביניהם. לכאורה לא ייתכנו אנשים רחוקים יותר זה מזה, ובפועל, בדידותם העמוקה, שונותם, קווי הדמיון שבין גורלותיהם וזיקתם אל המוות עומדים בבסיס הקשר ביניהם. כחלק מכך, מערכת היחסים בין השניים כמעט שאינה מתקיימת ברמה המילולית. מעטים המשפטים המוחלפים בה, יחסיהם נרקמים כרשת של פעולות, מחוות, צלילים, הרהורים קצרים ומבטים.

הוא ביקש מהתלמידים להביא את מחקרי האנטומיה, חזר אל קו שריר או עצב, צבע באדום ממברנה, חריץ, הסביר לתלמידים, אמר שכדי לצייר גוף אדם עליהם לדעת מה יש מתחת לעור, עצמות שרירים ועצבים, עליהם לדעת את מה שאינו נראה לעין. (עמ' 62)

דומה שהנחיה זו של האמן לתלמידיו – לדעת היטב את שאינו נראה לעין כדי לצייר היטב את גופם הנראה של הדברים – מתארת יסוד מרכזי בכתיבה של דבורד. כתיבתה, כמו ציוריו של דה וינצ׳י, רוויה בתיאורים מפורטים ויפים להפליא של הנימים הדקים ביותר במציאות הגלויה. הן תיאורי הנוף שלה הן מבטה הנח על פרטי פרטים בגופם ובהתנהגותם של גיבוריה, נשענים על היכרות עמוקה שלה עם שכבות עמוקות וסמויות מעין, והיא מעוררת בקורא.ת מגע בלתי פוסק עם שכבות אלו. הקשר שבין התבוננות מדוקדקת בפרטים קונקרטיים לבין ראייה פנימית ניכר בתיאור מערכת היחסים בין המשרתת לאמן ומאפיין גם את רשת המבטים שנפרשת ביניהם – כך הם רואים זה את זו. כאמור, אף שיחסיהם מתקיימים בעיקר בשתיקה וברמת המחוות, המראות והצלילים, קשה לתאר יחסים קרובים ועמוקים מהם. דוגמה לדבר מומחשת בקטע שבו לא זו בלבד שהאמן אינו משוחח עם המשרתת, הוא אף אינו מביט בה. די לו לדמיין אותה עולה על יצועה בחדרה:

הוא דמיין אותה יושבת על שפת המיטה, אינה מסוגלת להשתרע, לומר לעצמה שבאה העת לישון, מהרהרת ביום שעבר, בדברים שנאמרו או נעשו, מאריכה את הזמן ככל יכולתה או שוכבת קפואה, מביטה בתקרה, צוללת לפתע לשינה כבדה, מתעוררת בבוקר באותה תנוחה, זרועותיה לאורך גופה העטוף בכתונת מחוספסת ופניה החשופים כפניהם של פסלי המתים והגוויות בכנסיות. (עמ' 67)

מערכת יחסים שבין אמן גדול לבין המשרתת שלו עשויה להדהד מבנים ארכיטיפיים של יחסים, דוגמת יחסי אמן ומוזה או יחסי גבר חזק ואישה מוחלשת. דומה שדבורד יודעת זאת, מעוררת בנו את האפשרות הזו, אולם ממשיכה הלאה, וחושפת בפנינו את צורתו המורכבת והייחודית של הקשר המסוים הזה; קשר שיוצא כנגד כל אפשרות שגורה ומוכרת של מערכת יחסים, ונישא מעל ומעבר למקום ולזמן שבהם הוא מתקיים. המשרתת אינה המוזה של האמן – הוא שופע יצירתיות ואינו זקוק למוזה, אולי להפך, הוא זקוק לאפשרות להרפות ממלאכתו ולהתכנס אל תוך גופו וקיומו הארצי. אך גם את האפשרות הזו הוא מפתח בעצמו, במקביל לטסטין ולא בזכותה. האמן אינו מגלה בעזרתה את עולם הרגש והיחסים – מלכתחילה הוא אינו מרוכז בעצמו ויש לו מערכות יחסים קשובות עם תלמידיו ואיתה. דמותו מורכבת ומשוכללת במידה שמשחררת אותו מכל צורך במערכת יחסים מאזנת עם אישה רגישה, ארצית, מזינה, חושנית, מחוברת לאדמה ולטבע ושאר אפשרויות ארכיטיפיות שדומה שכבר פגשנו באין־ספור מיתוסים ויצירות אחרות. וגם המשרתת אינה צריכה את האמן ואינה תלויה בו. היא מתפתחת לצידו, בתוך מערכת יחסים הדדית. לקראת סופו של הסיפור, אכן, היא מציגה בפני האמן בקשה ייחודית. כדי לא לפגוע בקריאה (חרף קנאתי במי שטרם קראה את הבקשה והחוויה המעודנת עוד ממתינה לה) אימנע מהתייחסות לבקשה זו, אך אציין שאף היא, ובייחוד ההתרחשות אחריה, מתנגדות לצורות השגורות של צורך ובוודאי של ניצול בתוך מערכות יחסים. גם יחסי הכוח המגדריים אינם עומדים בבסיס היחסים; דבורד ערה לקיומו של מלכוד זה ובה בעת משחררת ממנו את מערכת היחסים הייחודית שבין האמן למשרתת. בכמה מקומות היא מתארת את דיכוין או ניצולן המיני של נשים בידי גברים בתקופה זו של שלהי ימי הביניים. לדוגמה, באחת הפעמים שטסטין חוזרת מן העיר, היא עצמה מדברת בזעם על גורלן המר של נשים המוענשות ומבוזות בכיכר (ייתכן כי נחשדו בכישוף). נושא יחסי הניצול והכוח נוכח בסיפור ודומה שדבורד מבקשת לשרטט את מערכת היחסים שבין השניים גם על רקע אפשרות זו, ומתוך ניסיון לחלץ את גיבוריה ממסגרת מצמצמת נוספת. אכן, הוא החזק והיא החלשה, היא מנקה ומבשלת עבורו ולא הוא עבורה, ובכל זאת – דווקא על רקע זה, הקשר ביניהם שוויוני, הדדי, והוא מתנשא מעל לכל התבניות השגורות האורבות לו.

אם כן, מה מחבר בין טסטין לאמן? מה הם מאפשרים זו לזה, וכיצד קשור הדבר לבקשה שהיא מציגה בפניו? אומר רק כי הספר טווה קווי דמיון בין משרתות ואמנים – כך למשל הדמיון ההולך ונחשף בין טסטין לאמן – והם נזכרים בכמה מקומות לאורך הסיפור. אחד מיסודות הקשר שבין השניים נשען על שחרורם ההדדי ממרכיבי זהותם ותפקידיהם, ומדפוסים תרבותיים האורבים לפתחם.

אני מניח ששפתו הדחוסה של הבקשה, שפה שבה כמעט כל פסקה גדושה בתיאורים, ריבוי משמעויות ותנועה בין מקומות וזמנים, מציבה אתגר תרגומי. מיכל בן־נפתלי, המתרגמת, התמודדה עם האתגר בהצלחה רבה – הדחיסות אינה פוגמת אפילו לרגע בבהירות וברצף הקריאה. ייתכן כי הדבר קשור לדמיון מסוים שאני מזהה בין סגנונה של דבורד לסגנונה של בן־נפתלי כסופרת, סגנון שאפשר להתרשם ממנו גם באחרית הדבר המזהירה שהוסיפה המתרגמת לספר. אני ממתין בכיליון עיניים לתרגום יצירות נוספות מאת דבורד ותוהה כיצד רק עתה תורגמה לראשונה לעברית.

כדרך שבה אני נוהג פעמים רבות כאשר אני כותב על שירה, אסיים רשימה זו בשורות נוספות מתוך הספר, מתוך הבנה שאין דבר שאוכל לכתוב על אודותיו שיקרב אתכן אליו, יותר משפתו שלו:

לפעמים רכב במשך שעה או שעתיים לעבר מונלואי ושומון, הסתכל בנהר, באור החיוור, המתנצנץ, המים בימים מסוימים היו כמעט עומדים, כאילו נעצרו, לכודים באפור שממנו קרן זהב קל, חסר שיעור, ילד רץ על הכביש מזמר, פוסח מרגל לרגל, שר כמשוגע, מוצץ את לשדו של הרגע, הצצה חטופה אל רגעי האושר, עזים ומוטרפים כרגעי האושר של האהבה. (עמ' 34)

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2021. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

מישל דֶבּוֹרְד, "הבקשה", בבל וידיעות ספרים, 2022. תרגמה והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן־נפתלי

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על "היקשרויות עזות" מאת ויוויאן גורניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | תחתונים מכותנה

"כשיעל מרגישה את המתח הזה בבטן ובלב, היא יודעת שהגוף שלה והנשמה מתחננים שתביא אותם לפורקן. אבל החיים השתנו". סיפור קצר מאת רחלי שנהב גולדברג

מירי נשרי, מתוך הסדרה מוטלת בספק, קפה, דיו ואקוורל על נייר מיילר, 50X40, 2014

תחתונים מכותנה

רחלי שנהב גולדברג

 

״מה קרה?״ יעל שאלה והעירה אותו כמו מתוך חלום.

״בפעם אחרת,״ עודד לחש ומשך את השמיכה עד פניו, מבקש להתחבא כילד שפוחד ממה שהחושך של הלילה יביא איתו.

יעל, כשרק תחתונים לגופה, קפאה במקומה. פעם ראשונה שעודד מסרב לה.

״ותקני תחתונים חדשים,״ עודד שבר את הדממה כשמגרונו יוצא קול חד.

יעל לא ידעה שעודד יכול להפיק תדרים כה חדים. היא הרגישה שהמילים שלו מושלכות אליה כמו אבני החצץ שרונן, השכן שלה, היה זורק עליה ועל דנה.

זה היה מזמן, אי־שם בשנות השמונים, בתקופה שבה חומרי בנייה היו מפוזרים בערמות בכל פינת רחוב, ממתינים לבניית עתיד חדש לכמה משפחות שלקחו את הסיכון והעתיקו את מקומן מנוף הים אל הרי השומרון. ולמרות שהיסטוריית גופה כללה מכאובים ושמחות רבות מאז, כאב פגישת האבנים בעורה ותחושת חוסר האונים התעוררו בן רגע עם מילותיו של עודד.

**

בדרך כלל, יעל ועודד הם לא. וכשהם כן, זה לא אחד עם השנייה. היא עם הוויברטור שהוא קנה לה ליומולדת ארבעים והוא עם ההיא מהעבודה שלו.

זו מהעבודה שלו היא לא הטעם שלו, אולי זו הסיבה שהוא מזדיין דווקא איתה.

ככה אין סיכוי שיעל תחשוד. אבל אולי הוא בחר דווקא אותה, כי היא אף פעם לא לובשת תחתונים מכותנה. יש לה את האדומים עם התחרה השחורה מלמעלה, את השחורים מסאטן, ואת הסגולים שיש להם חור בדיוק במקום הנכון כדי שהוא יוכל להשתחל אל תוכה מבלי להפשיט אותה.

לזאתי מהעבודה יש שיער שחור מלמטה עד למעלה. מתולתלת שמחליקה וקולנית. כשהיא גומרת, קירות המשרד רועדים. אחרי שהמשרד מתרוקן, ורק הוא והיא נשארים, הוא צועד אל שולחן הקבלה, מסובב את הכיסא שלה אליו ומרים אותה כמו בקסם עם שפתיו – מתכופף אליה, מצמיד את שפתיו לשפתיה ואז מתחיל להתרחק, והיא, כדי שלא להתנתק מטעם המנטה שלו, מתרוממת מהכיסא.

אז הוא לוקח אותה יד ביד ומצמיד אותה עם הגב אל הדלפק, מחזיק את מותניה ומניף אותה מעלה לישיבה. מרים את החצאית, מזיז את תחתוני הסאטן ודוחף את עצמו אל המקום הרטוב הזה שלה. שתמיד מוכן עבורו.

עם יעל, זה כבר לא כמו פעם. הוא צריך לעשות הכנות: שלא יהיה מאוחר מדי, לא לריב לפני, להתקלח, להיכנס מתחת לשמיכה כי קר, להביא את חומר הסיכה. כי היא צריכה עזרה שם למטה, ככה היא קוראת לזה.

זו מהמשרד קוראת ללמטה שלה כוּס.

**

כשיעל ועודד היו ממש בהתחלה שלהם, עודד היה קורא ליעל נינו. הקיצור שלו לנינפומנית. זה לא העליב אותה, להפך. היא הייתה גאה בחשק המיני שלה ועם עודד זה היה בדיוק מה שהיא רצתה. היה בעודד משהו שפשוט נענה לה. כמו מים שמתאימים את עצמם לכלי שאליו הם נשפכים. בלי חריקות של מאמץ, אפס חיכוך.

בשנה הראשונה הם עדיין לא גרו ביחד. למרות שעודד היה בן עשרים ושבע, הוא עדיין גר עם ההורים שלו בתל אביב, כי זה היה קרוב לאוניברסיטה והרבה יותר כלכלי. יעל גרה עם שותפות ברחובות, כי זה היה קרוב למכון ויצמן, ששם היא למדה. וגם כי היא הייתה צריכה את המרחק מההורים, שגרו באורנית.

היה בעודד משהו מאוד מחושב וזהיר. אבל כשהיא סימנה לו, הוא נענה תמיד. הם היו מזדיינים במכונית בדרך מרחובות לתל אביב כשיצאו לבילוי, ובדרך חזרה לרחובות. הם היו מזדיינים בשירותים של מועדונים, בתי קפה, ובשירותים הציבוריים בדיזנגוף סנטר, אלו שבקומה העליונה, לא רחוק מאיפה שכל הפאנקיסטים היו מתאספים. פעם הוא אפילו נגע בה עד לאנחת הסיום שלה כשישבו בתיאטרון הקאמרי. המעיל כיסה את הבטן שלה עד הירכיים, וכשכבו האורות, היא לקחה את ידו והניחה אותה על הלמטה שלה. אז היא עוד קראה ללמטה שלה כוס. היה נדמה להם שהאיש בחליפה עם העניבה הכחולה והאישה בשמלת הקטיפה הסגולה שמו לב, אבל ליעל ועודד לא היה אכפת. יעל רצתה לצעוק חופש, ועודד רצה לרצות את יעל.

בשנים האחרונות הם כבר לא. כאילו משהו נכנס ליחסי המין שלהם וכיבה את האור. ריקי, המטפלת של יעל, אומרת שזה טבעי. ״התשוקה היא לא קבוע מתמטי,״ היא אוהבת לחזור על עצמה ומוסיפה שיעל ועודד השתנו, החיים השתנו ולכן גם התשוקה ביניהם השתנתה.

כשיעל מרגישה את המתח הזה בבטן ובלב, היא יודעת שהגוף שלה והנשמה מתחננים שתביא אותם לפורקן. אבל החיים השתנו, ויש את הימים שהיא לא מצליחה להפסיק לחשוב על הדד־ליין הבא בעבודה. פעמים אחרות היא פשוט עייפה מהסעות הילדים לחוגים אחר הצהריים, מהכנת ארוחות ערב, אמבטיות והשכבות לשינה. וכל יום היא מנסה להדחיק את העובדה שלא החליפה מצעים במיטה כבר כמה שבועות ושאולי זה הזמן לחפש שוב מנקה, כי היא לא טאטאה את הבית ולא העבירה סמרטוט בשירותים מאז היומולדת של עמית.

לא נשאר לה זמן וכוח למשחק מקדים.

היא מעדיפה להיות פרקטית.

כשעודד בעבודה עד מאוחר, היא נשכבת במיטה בתחתונים הכי נוחים שלה, אלו הישנים עם החורים, מזיזה אותם קצת הצידה ועושה עם הוויברטור שלה זבנג וגמרנו.

לפעמים יעל עוצרת ותוהה לאיפה השובבות שהייתה בה נעלמה.

דנה, החברה הכי טובה שלה, טוענת שהיא צריכה רומן. לדנה יש אחד כזה, והיא אומרת שזה מוריד הרבה לחץ מיואב מבלי שהוא בכלל יודע. אבל יעל בחיים לא תבגוד בעודד. היא יודעת שעודד גם בחיים לא יבגוד בה.

היום היא הייתה בדיזנגוף סנטר, כי הייתה צריכה לאסוף את בגד הגוף של מאיה למופע המחול שיתקיים מחר. בדרך לחנות המחול היא עברה בקומה העליונה. הפאנקיסטים כבר לא שם, אבל יעל התגעגעה פתאום לאיך שהיא ועודד היו פעם.

בדרך לאוטו היא נכנסה ל"לנז'רי מי". בקופה עמדה זו מהעבודה של עודד. היא לא זוכרת איך קוראים לה, אבל היא זוכרת את השיער השחור שלה שמקבל את כל מי שנכנס למשרד בהבזק של מבריקות שיש רק לנשים בנות עשרים, רגע לפני שהחיים מטפסים עליהן.

יעל ראתה את המוכרת אורזת לה תחתוני תחרה אדומים.

״יש לנו גם בסגול את אותו הדגם, תרצי?״ המוכרת שאלה את זאתי מהעבודה של עודד.

״ברור,״ היא ענתה בהתלהבות והרימה מבט לכיוונה של יעל.

יעל מצאה את עצמה בורחת החוצה מהחנות.

בדרך למכונית יעל הרהרה עם עצמה מתי הפכה להיות כל כך ביישנית. פעם סקס היה חלק טבעי מהחיים. היא הייתה גאה ביצר המיני שלה וחגגה את התשוקה בכל הזדמנות. היום היא לא רוצה שילדה בת עשרים תחשוב שהיא צריכה להתאמץ לפתות את בעלה.

**

אתמול, יעל ועודד היו כמעט; שמונה בערב, הם לא רבו, עודד התקלח וחיכה ליעל מתחת לשמיכה כשחומר הסיכה על השידה לידו.

יעל בדיוק סיימה פרויקט גדול בעבודה, חזרה מוקדם הביתה להחליף מצעים ואפילו הספיקה לטאטא את הבית. הילדים ישנו אצל ההורים של עודד. אמא שלו קראה לזה קייטנת סבתא. יעל חשבה שזה פתטי אבל שמחה לערב אחד עם פחות משימות.

היא התפנתה להרגיש את הלחץ הזה בלב ובבטן.

כשיעל החלה בטקס קילוף השכבות, עודד התרגש, בלמטה שלו, וגם קצת בחזה – הלב שלו דפק קצת יותר חזק.

יעל כבר הייתה חשופה. איך הוא אוהב את החזה שלה. למרות הלידות, הוא עומד יפה ומקושט בשתי פטמות זקורות. יעל הניחה את החולצה בעדינות על הכיסא שליד המיטה והחלה לפשוט את מכנסי הטרנינג שלה, אז נגלו לעיניו התחתונים.

תחתונים לבנים מכותנה שאיבדו צורה מרוב כביסות. קצת משוחררים באזור הישבן ועם תפר פרום בין הגומי לבד בשני מקומות בצד הקדמי.

איך שהוא ראה את התחתונים, ההתרגשות בחזה הפכה למחנק בגרון.

הוא נזכר באמא של עומרי.

כשהיו בכיתה ז׳ הייתה פעם אחת שהוא חיכה לעומרי לבד בבית שלו. הוא הקדים בטעות בשעה.

צילה, אמא של עומרי, פתחה את הדלת.

״עודד, מה שלומך?״ היא שאלה בחיוך רחב, מופתעת. ״עומרי לא פה. הוא באימון כדורסל.״

״אה, התבלבלתי כנראה בשעה, אני אחזור מאוחר יותר. קבענו ללכת לסרט.״

״בוא תיכנס ותחכה לו בפנים,״ צילה הציעה וסימנה לו עם היד להיכנס פנימה.

אימהות תמיד אהבו אותו. אבל אף פעם לא ככה.

הוא לא רצה להיכנס. אבל לא היה לו נעים לסרב. משם זה כבר קרה ממש מהר. וכל מה שהוא זוכר מהפעם הראשונה שלו עם אישה זה את השילוב של ההנאה ממגע השפתיים סביב הלמטה שלו, יחד עם הבושה והאשמה.

הוא זכר גם את התחתונים שלה. תחתונים מרוטים מכותנה לבנה.

הוא הסתובב עם הגב ליעל ומלמל ״בפעם אחרת,״ והוסיף ״ותקני תחתונים חדשים.״

 

רחלי שנהב גולדברג, בעלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב, השלימה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת טורונטו. גדלה בתל אביב ומתגוררת כיום במדינת ניו יורק. סיפור ראשון פרי עטה, "מזווה האוכל של מר וגברת גרוצקי", פורסם בכתב העת המקוון קול ההמון.

 

 »  במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת אודי בן סעדיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | מפגש עם הלא־תקין

"הילד מתגבר על שיבוש הדעת באמצעות האחיזה בהווייתו, באני." נעמה צפרוני קוראת בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מאת יהושע קנז במלאת שנתיים למותו של הסופר

אליהו אריק בוקובזה, ספר התאומים, דיו ואקריליק על מגירת נייר אורז, 528X31, (פרט 50X31), 2018

מפגש עם הלא־תקין: על "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" ליהושע קנז

נעמה צפרוני

 

הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מאת יהושע קנז (בתוך: מומנט מוסיקלי, ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995 [1980], עמ' 22-9) בנוי מאפיזודות שהתרחשו ביום אחד מימי סוף הקיץ. היום, כמו בפסוק "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", מתחיל בערב שבו מת סבו של הילד, גיבור הסיפור, ומסתיים בערב הבא כשאביו, שלבואו הוא מייחל, חוזר הביתה. בין האפיזודות השונות, בלב הסיפור, משובץ רגע שבו הילד מגלה את ה"אני":

מול הבּרז הגדול אשר ליד הרפת, בחצר האחורית של ביתי, זמן רב לפני כן, לפני כל הזמנים שידעתי, היתה לי כמו יקיצה מתוך חלום אל תוך חלום חדש. תמיד הרביתי לשבת מול הברז הגדול ולשחק בו, כי ידית הברז נעקרה מראשו כדי שלא יטפטף תמיד, ואולי כדי שאני לא אצליח לפתחו ולשׂחק במים כאשר אהבתי. ואני הייתי עמל תמיד ולא נואש מניסיוני לפתוח את הברז באבנים ובחוטי־ברזל, במסמרים ואף בשיניים. עד שהייתי מקבל את הדין ומעביר את אצבעותי על הצינור העבה והקר ומחפש בו איזו אחיזה, איזה זיז נסתר שיאפשר אולי להפעיל הכל בתחבולה. הרפת, שתי המדרגות אשר בפתחה והאפלולית שבתוכה נראו מטושטשות תמיד, והערבי ישב בפנים מנגן בכינורו.

ובעודי מחליק בידי על צינור הברז עברה אותי פתאום רוח גדולה וסודית – אותי ואת העולם אשר סביבי: קיר הרפת ושתי המדרגות קיבלו לעיני את צורתן הסופית, הנחרצת, וצליל כינורו של הערבי היושב בפנים נשמע כעולה מבטן האדמה. והארץ המהבּילה חום נעים והשמיים המאובקים וגדר לוחות־העץ והשוקת והצריף הקטן והשחור שליד בור־השתן וריח הפרות וחמיצוּת שקי־המספוא וסיעה של ציפורים שפּרחה פתאום בבהלה מגג הרפת, טסה כחץ של קווקווים שחורים אל ראשי העצים ומהם אל קצה האופק; ככל שנעשו קבועים ובעלי צורה וקיימים לעצמם היו מתרחקים והולכים ממני, מתעטפים זרוּת ואולי אף איבה. ובאותה עת – מתוך מעמקים שלא ידעתי בתוכי – עלה קול, והקול אומר: אני, אני, אני, אני. ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו. והקול היה שקט, חגיגי, מוֹשיע ומסוכּן מאוד, והקשיח את ידי על המתכת הצוננת של הברז הגדול, שנעשתה אף עגלגלה יותר וחמקמקה, מבקשת להתנער ממגעי ולשים קץ לכל המשחקים. … והקול שעלה ממעמקי דחק אל שפתי את המלים שנפלטו חרש כאילו לא אני אמרתין אלא זר שהתישב בתוכי ולא חדל מלקרוא בהשתוממות: אני, אני, אני, אני.

התגלות האני מופיעה בסיפור כאחיזה באיזה זיז נסתר, שהיא אחיזתו של הילד בהווייתו אל מול שרשרת של מפגשים עם מה שאקרא לו "הלא־תקין". אם התקין הוא ההתנהלות הקבועה של הדמויות שמטפלות בו ושל דמויות אחרות, הרי שעם מות הסב השתבש דבר־מה, ולילד נכונות הפתעות – ובלשונו, "סתירות" – שהוא מתקשה להטמיע.

לכאורה מות הסב הוא האירוע המכריע בסיפור; עם זאת אפשר לזהות כי שרשרת ההיתקלויות עם דבר־מה בלתי רגיל, עם הלא־מובן שמביא עימו מצב נפשי בלתי נסבל, מתחילה במפגש של הילד עם חיוכה הדו־משמעי של האם: "היא התחייכה לרגע חיוך מוזר, שלא ראה על פניה מעולם, ולא ידע אם חרדה או שמחה לאידו נשקפו מעיניה, כשאמרה לו: סבא שלנו מת, סבא שלנו מת." המשפט העוקב סתום ומטריד: "אך היטב ניכּר בה שהיא יודעת כי לחינם הֵרעה לו וזה רצונה וכי לא יהיו שום ויתורים בענין זה." הילד, שלא ידע מה פירוש החיוך שנשקף מעיניה, מבחין במשהו כה סבוך שרק משפט שאינו ברור מצליח לבטא: רגע שבו המבט התקיף של האם מגלה את אטימותה לרגשותיו. הדבר שחורג משגרת ימי הקיץ במושבה הוא כאמור הסתלקות נוכחותו החיה של הסב והגווייה שנותרה תחתיו, אך ייתכן שעם המוות עשוי היה הילד להסתדר אם אמו הייתה נשארת כשהייתה. החיוך המוזר שלא ראה על פניה מעולם ולא יכול היה לעמוד על טיבו, וההשערה שהיא הרעה לו הם שפותחים סדרה של מפגשים עם החריג, המעורר תימהון, הלא־תקין.

בבוקר הילד נשלח לקנות עיתונים כדי לראות כיצד נדפסו מודעות האבל, ובדרכו הוא חולף על פני מולכו חורש הרעה ששוב מתנכל לו, ולאחר מכן קוראת לו ברוריה להתקרב אליה: "ילד, ילד, תבוא רגע". ברוריה המינית עומדת בחלון והיא נראית לו כבתוך תמונה. הדבר שהילד ראה: "פני ילדה יפים, חיוורים, כהי־עיניים, ובשׂערה כבר היו קווים רבים של שׂיבה אפורה", מדגיש את הבלתי רגיל (ילדה עם שיער שיבה) בדמות הברייה הפתיינית שבמשך השנה שוהה במוסד, מוסתרת מעיני השכנים.

בשלב זה בשרשרת המפגשים של אותו היום מופיע רגע היקיצה. לעומת שאר הסיפור, שנמסר בגוף שלישי מפי מספר כול־יודע, התגלות האני נמסרת בקולו של הילד בגוף ראשון ומקבלת את ביטויה בלשון שמיוחסת בדרך כלל לחוויות מיסטיות:

בקול של חיה מוזרה, קורעת־לב בהתייפחותה, נוהמת את געגועיה אל מקומות אחרים, הודיעו לי כי מאותו רגע כל צעד שאצעד וכל מעשה שאעשה וכל עניין שאגע בו יהיו לי סוד שאין לגלותו לאיש לעולם, כי ידי נגעה בקיר האחרון – שמאחוריו אין מאומה.

התגלות האני מגיעה במשפט ארוך זה למיצויה, והילד חוזר בפראות לייצוג בגוף שלישי: "יד נעלמה משכה את ברוריה מאחרי החלון … ואז שמע הילד את קול המכות ואת צעקותיה של ברוריה."

מבנה הסיפור מכונן את ההתגלות כאבן יקרה וזוהרת בתכשיט. מכיוון שהסיפור שלפנינו פותח קובץ של סיפורים על רגעי ילדות והתבגרות, אפשר לקבוע שהתגלות האני – או בלשון הילד: יקיצה מחלום אל תוך חלום חדש – מכריעה את אפשרותו של הילד לתפוס ולהעניק מובן לאירועים ואף לספר עליהם. בסדר ההיתקלויות של הילד: מולכו – ברוריה – התגלות – ברוריה – מולכו, אפשר לזהות מבנה כיאסטי שמציב את היקיצה מהחלום אל תוך חלום אחר כמרכזית בסיפור. מכאן שכל עוד הסב לא מת, והאם לא חייכה חיוך מוזר שהילד לא יכול היה לפרש לכאן או לכאן, וכל עוד לא הופיעה בפניו ברוריה על מיניותה המשתלחת שלא ברור מה טיבה – לא היה לילד "צורך" באני. הוא יכול היה להסתדר גם בלעדיו, אפילו מול הילד המציק מולכו, שממנו פחד גם קודם לכן.

המוזר מגיע לשיאו בתרנגולת בעלת שלוש הרגליים, שאף נותנת לסיפור את שמו. הרושם שעושה התרנגולת על אנשי המושבה מייצג את השיבוש שנגרם בשל ההיתקלות עם דבר־מה שאינו כדרך הטבע. כמו במפגש עם ברוריה, גם בסצנה שבה אנשי המושבה משתלהבים אל מול המפלצת, אנו מוצאים את הדמיון בין הלא־תקין לבין המיני:

ועגלון אחד, איש כבד מאוד שמצחייה מיוזעת לראשו תמיד, היה מקיף את שפתיו בכפות ידיו, כחצוצרה, ולא חדל מלחקות את קריאת התרנגול כדי להעיר בה געגועים על הגבר, וכל תנועה מתנועותיה היתה מתפרשת אחר־כך כהיענות לאותה קריאה מדוּמה, ככווני־חן גסים מאוד, שהעלו קולות־צחוק גדולים.

בתחילת הסיפור – אחרי תיאור ההירדמות בלילה של מות הסב – מופיעה, נטולת הקשר לכאורה, דמות נוספת שאפשר לראות בה מעין מקבילה לדמות הילד: "האיש שהיה מחדש את השׂמיכות והמזרנים" יושב על תיבת פרי ליד אחד הפרדסים. התנהגותו של האיש משתבשת לאחר ששני אנשים שצצים מקצה השביל, "האחד מזוודה בידו והשני נושא מין תיבה רבועה מכוסה שׂק", מראים לו מה הם נושאים איתם. רק לקראת סוף הסיפור, כשהאיש מגיע למכולת של ירדני ומכריז כי הרגל השלישית מודבקת בדבק נגרים, הקורא מבין שזה הדבר שראה בתיבה של הזרים, ומדוע יצא מגדרו: הוא ביקש שייקחוהו עימם, התחנן שיעזוב הכול אם אך יצרפוהו אליהם, ומשסירבו, רץ אחריהם ונעצר רק אחרי שהאבן שזרקו לכיוונו פגעה ברגלו.

שלא כמו הערב־רב שמתגודד במכולת של ירדני, דווקא מחדש השמיכות והמזרנים, השוטה, שגם חוזר אחר כך למקומו מחוץ ליישוב, הוא שמפענח את הרמאות (הדבקה בדבק נגרים) ומביא את הדברים על תיקונם.

התרנגולת בעלת שלוש הרגליים, שיאו של הלא־תקין, מחוללת תוהו ובוהו של יצרים אפלים ושיבוש הדעת, ונדרש מאמץ עצום כדי להתגבר עליו. האיש המחדש את השמיכות והמזרנים עושה זאת כנראה באמצעות ניסיונו כבעל מלאכה, כמתקן; ובמקביל לו, הילד מתגבר על שיבוש הדעת באמצעות האחיזה בהווייתו, באני.

יכולתו להקיץ, לעורר מתוכו את האני שבכוחו להתנגד למהומה שגרמו המוות, חיוכה המוזר של האם, ברוריה הפתיינית והתרנגולת בעלת שלוש הרגליים נסמכת על קיומו של האב; האופן שבו האב משליט סדר בדעתו של הילד מופיע לאורך הסיפור. מיד לאחר התוודעות הילד למות הסב הוא שואל מתי יבוא אביו "כי ידע שבּעת כזאת חייב אביו לבוא ולהשיב את הסדר והביטחון אל תיקנם, אך לא נענה" (האי־היענות של האם, כנראה, היא כשלעצמה מפגש עם הלא־תקין).

בעת ההתגלות מופיע קול האני כהד לנוכחות האב. "ואף שעלה הקול מתוכי, לא היה זה קולי; ואף שדמה לקולו של אבי, לא היה זה קולו." קול האב שיודע להבחין בין טוב לרע מופיע גם במכולת של ירדני: "הילד ידע כי אביו לא היה בא לעמוד בין האנשים האלה ולהסתכל בתרנגולת בעלת שלוש הרגליים, ומאוד התגעגע עליו". לסיפור, כאמור, יש מבנה כיאסטי (ואין ברשימה זו אפשרות לעקוב אחריו במלואו); הוא נפתח בחיוך האמביוולנטי של האם, שהניע את סדרת ההיתקלויות עם הבלתי רגיל, ונחתם בערבות לאמת שעליה מעיד האב בפני הילד: "הוא נתן עיניים בוחנות באביו, ושוב התבונן בחדר, ואחר־כך חייך אל אביו כשואל: האומנם? ואביו השיב לו חיוך, כאומר: אכן."

השבר בחייו של הילד מתחולל, אם כן, כאשר לאחר מות הסב, ובעיקר אל מול האם שמתגלה כאחרת משהייתה קודם מותו של אביה, הוא נאלץ להבין כי "האנשים, שעד לאותו יום היו שלו, התעסקו עתה בעניינם". המחשבה שלפיה כל הדברים מתקיימים למענו מתבררת כאשליית הביטחון שממנה הוא מקיץ; מרכיבי חייו האנושיים והדוממים נעשו "קבועים ובעלי צורה וקיימים לעצמם", והם "מתרחקים … מתעטפים זרוּת ואולי אף איבה". באמצעות התעוררות האני הוא עשוי לעמוד בשבר הזה, ובכוחו של האני החדש לפנות אל האב ללא מילים ועדיין לשאול על "הסתירות שהעלה לו זיכרונו" – ולקבל תשובה: "אכן". הילד עובר אל תוך חלום חדש. הילד נחלץ.

 

נעמה צפרוני, מתאמת טיפול בהוסטל לפגועי נפש, בעברה עורכת המשנה של כתב העת ארץ אחרת. מאמרים פרי עטה על ספרות, פסיכואנליזה, יהדות וטאי צ'י צ'ואן התפרסמו בכתבי העת ארץ אחרת, הו! ופסיכולוגיה עברית.

 

יהושע קנז, "מומנט מוסיקלי", ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995 (1980)

 

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיריו של המשורר הקטלאני גבריאל פֵראטר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן