הפִּסקה / דורית שילה

מחשבות בעקבות "האירוע" מאת אנני ארנו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2022

.

הרגשתי צורך עצום לחרבן. רצתי לשירותים, שהיו בצידו השני של המסדרון, וכרעתי מעל האסלה כשפניי לדלת. ראיתי את המרצפות בין ירכיי. דחפתי בכל כוחותיי. זה פרץ כמו רימון, בהתזת מים שהגיעה עד לדלת. ראיתי מתרחץ קטן תלוי מהנרתיק שלי בקצהו של חבל אדמדם. לא דמיינתי לעצמי שזה מה שהיה בתוכי. הייתי חייבת ללכת עם זה עד החדר. החזקתי אותו ביד אחת (היה לזה משקל מוזר). התקדמתי לאורך המסדרון אוחזת בו בין רגליי. הייתי חיה.

הדלת של או' הייתה פתוחה קמעה, אור בקע מבפנים, קראתי לה בשקט: "זהו זה".

שתינו בחדר שלי. אני יושבת על המיטה, והעובר בין הרגליים. אנחנו לא יודעות מה לעשות. אני אומרת לאו' שצריך לחתוך את חבל הטבור. היא לוקחת מספריים, אנחנו לא יודעות איפה בדיוק צריך לחתוך, אבל היא עושה את זה. אנחנו מתבוננות בגוף הזערורי, עם הראש הגדול, ומתחת לעפעפיים השקופים העיניים הן כמו שני כתמים כחולים. כמו בובה אינדיאנית. אנחנו בודקות את המין, ונראה כאילו יש התחלה של פין. ככה הייתי מסוגלת לייצר דבר כזה. או' מתיישבת על שרפרף, היא בוכה. אנחנו בוכות בשקט. זה מעמד ללא שֵם, החיים והמוות בכפיפה אחת. מעמד העלאת קורבן.

אין לנו מושג מה לעשות בעובר. או' הולכת להביא מהחדר שלה שקית צנימים ריקה ומניחה אותו בפנים. אני הולכת עם השקית לשירותים. זה כמו תפילה מבפנים. אני הופכת את השקית מעל לאסלה ומושכת בידית.

ביפן קוראים לעוברים מופלים "מיזוּקוֹ", ילדי המים.

[מתוך: האירוע מאת אנני ארנו, מצרפתית: נורה בונה, רסלינג, סדרת ושתי, עמ' 82-81]

*

אם מיישירים מבט אל השמש, היא צורבת את חוּמה במרכז העין ומשחירה את שדה הראייה. לרגעים ארוכים נקודת החוֹם הזאת מלווה את המבט לאן שלא ילך. כאילו שהשמש טבעה חותמת על האישונים ומסתירה את כל הנקרה בדרך עד שזה עובר. יש צריבות שאינן עוברות. "המתרחץ" שתלוי בין רגליה של אנני ארנו בפסקה הזאת, הלקוחה מספרה האירוע, נצרב בעיני רוחי לנצח. ארנו, אז סטודנטית צעירה בצרפת של שנות השישים, עברה הפלה לא־חוקית מסכנת חיים ונפש. את האירוע היא מוסרת לנו הקוראות באופן מסודר ובלשון נקייה, כאומרת, "עכשיו זה גם האירוע שלכן".

אני רואה אותו מתנדנד בין רגליה לאורך מסדרון מעוֹנות הסטודנטים (אולי "מעוּנות הסטודנטיות" מתאים כאן יותר) עד שהיא מגיעה לחדרה וצונחת איתו באפיסת כוחות על מיטתה. אני מריצה לאחור. הצריבה מסתירה את תלאות התחלת הספר ואת עינויי ההמשך. כל המילים מוסתרות בידי "המתרחץ" השחור, תלוי על חבל הטבור. הכול נעלם מאחורי כף ידה של המספרת שמחזיקה אותו: ל"זה" היה "משקל מוזר", היא אומרת. הנקודה השחורה מריצה את עצמה במהירות כפולה לאחור, כמו בתוכנת עריכת וידיאו, ושוב יוצאת לדרך: "אסלה", "מתרחץ", "נרתיק", "תלוי", "החזקתי". אין טעם שאמשיך לקרוא עכשיו, אין טעם שאתאמץ להיזכר מה היה לפני. הלופ שבמסדרון השחיר את שדה הראייה שלי ולא נראה שזה יעבור.

*

לאחר שהכול השחיר, אני חושבת על שמות שניתנים לדברים, על השם שאנני ארנו נתנה ל"זה" – "המתרחץ". רציתי לעזוב הכול ולברר מהי המילה הצרפתית. שיערתי שהיא baigneur (בֶּנְייר: זה שמתרחץ, רוחץ, טובל, וגם זה שמתבוסס בדמו). התמונה הראשונה שהמילה הצרפתית מעלה בעיני רוחי היא של בחור צעיר ושזוף בבגד ים, כולו שחוֹק ונעורים פראיים, מזנק מסלע גבוה אל מי נהר קרירים, לקול מצהלות חבריו שקפצו אל המים לפניו ועתה הם רוחצים בהנאה. אני מדמיינת את המתרחץ שלי קופץ אל מי נהר הטארן שבדרום צרפת, ערוץ עמוק שגדותיו תלולות ובנויות מצוקים גבוהים וזקופים. אני בעצמי טבלתי במימיו בצעירותי והתבוננתי במתרחץ כזה מזנק אל המים הבהירים. אני לא קפצתי. יש לי פחד גבהים, אפילו על כיסא אני לא מטפסת. אבל התמונה של הגוף הגמיש, לח מזיעה ומים, שמח ברגע הנתון הזה של קפיצה למים חיים, גם הוא נצרב בעיני רוחי. זה היה רגע של קנאה. הייתי צעירה כמוהו אבל לא התפארתי בגופי ונופפתי בו באוויר לעיני כולם. המשקל הסגולי שלי היה כבד משלו, אני רחצתי בסתר מאחורי עץ, נכנסתי למים אט־אט ולא משתי ממקומי.

אני חושבת על "המתרחץ" העברי. אם המילה במקור היא אכן baigneur, הרי שבתרגום שלה לעברית יש גם משמעות של ניקיון שאין במילה הצרפתית. העובר מתרחץ במי השפיר. ה"זה" שומר על היגיינה, הוא רוצה להגיע לעולם נקי, מסורק, לבוש בחולצה לבנה ומגוהצת. בעברית הוא גם משתכשך במי האמבטיה ולא רק רוחץ במי נהר הטארן, אולי משתעשע עם ברווז פלסטיק צהוב, אולי משחק בבועות סבון, אולי. אל טבילה במקווה מחשבותיי לא הגיעו, אני שומרת נפשי מפני המקום הזה אפילו בדמיונותיי. עולם האמבטיה שנכנס לטקסט העברי מוסיף שכבת כאב נוספת, שכן התוכניות שאני מייחסת לעובּר, לצאת לעולם כמו חתן של שבת, לא מתגשמות. ההתערבות האלימה בגופה של המספרת גורמת לו לפרוץ החוצה כמו רימון יד, להתיז את עצמו ואת מי הרחצה עד לדלת השירותים; הוא תלוי על חבל, מתבוסס בדמו, ומסיים את חייו באסלה.

לא בדקתי אם המילה הצרפתית היא אכן baigneur. מה זה משנה? קוראת העברית שבי הרוויחה שכבה נוספת. האישה שבי שחררה צעקה כפולה.

*

אני לא מצליחה לזוז מהפִּסקה. עברו שנתיים מאז שקראתי אותה בפעם האחרונה ועד זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל לספרות והיא צרובה שם באישוני, שורפת כמו מבט ישיר בשמש. אני מעולם לא הייתי בהיריון אבל כן נולדתי. נולדתי לתוך המצב הנשי שחיכה להפוך אותי למה שנועד לי, ולמזלי מבחינה זאת, מצב משופר מזה של אנני ארנו כמה עשורים לפני. לא הייתי סטודנטית בצרפת של שנות השישים, שבה נשים שתבעו זכות על גופן נחשבו עברייניות על פי חוקי המדינה והחברה, ואלה העבירו אותן מסכת ייסורים. הייתי סטודנטית שם בשנות האפס של המאה העשרים ואחת, ולו הייתי זקוקה להפלה היה לי למי לגשת, ממי לבקש עזרה. המדינה הייתה מממנת, שומרת על נפשי וגופי ומסייעת ל"מתרחץ" ולי להיפרד בנקודת הזמן שבה הוא עדיין צלול כמו מים ולא פצוע מתבוסס בדם. פרידות הן דבר כל כך חשוב, באיזו זכות לא מאפשרים לנו להיפרד.

ואני אוחזת היום באותה "הפִּסקה" בשתי ידיי ולא שוכחת שגם אם הייתה מי שסיפרה אז, היא זכתה למבט מבזה. אני פוקדת על עצמי להקשיב. והגדתְּ לבנותייךְ בכל דור ודור שיש לנו הנשים הרבה מאוד להפסיד אם לא נקרא בה שוב ושוב, אם לא ננפנף בה זקופות לעיני כולם ונקפוץ יחד איתה אל תוך המים. יש לנו הפִּסקה הזאת כדי שלא נמצא את עצמנו שוב מבודדות, מדממות, כורעות מעל האסלה, בוכות בסתר. ומעל לכול, לספרות טובה יש היכולת לקחת את ה"אני", את מה ש"שלי" ולהשמיע דרכו את קולן של כל הנשים, כפי שעושה אנני ארנו באופן המעורר השתאות בספר האירוע.

 

דורית שילה היא סופרת, עורכת ומתרגמת, מרצה בתוכנית לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב. ספרה "אחרי הספירה" (פרדס) ראה אור ב־2020. מעורכות המוסך.

 

אנני ארנו, "האירוע", רסלינג, 2008. מצרפתית: נורה בונה

 

 

» במדור נובל בגיליון קודם של המוסך: דפי קודיש ורפי וייכרט קוראים בשיריה של גליק

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"לדעת מה יש מתחת לעור": על "הבקשה" מאת מישל דֶבּוֹרְד

גיא פרל

.

בליבו של הרומן הבקשה עומדת מערכת יחסיו של אמן גדול – צייר, אדריכל וחוקר – עם משרתת שהופקדה על הטיפול בו ובחבורת תלמידיו. האמן, ששמו אינו נזכר לאורך כל הסיפור, הוא בן דמותו של ליאונרדו דָה וינצ'י, שבערוב ימיו נענה להזמנת המלך ועובר מאיטליה לצרפת שלא על מנת לחזור למולדתו. המשרתת היא ילידת אחד הכפרים בעמק הלואר, שכל חייה הבוגרים עוברים עליה בעבודה בטירות האזור. שמה של המשרתת, טסטין, נזכר בשורות הפתיחה של הספר, לפני הפרק הראשון, ואינו נזכר שוב. אי־אזכורם של שמות הגיבורה והגיבור עומד בניגוד לאזכורם החוזר ונשנה של שמות תלמידיו של האמן, כמו גם לפירוט הרב של שמות מקומות, נהרות ואף שמותיהם של עצים ושיחים ביצירה בכללותה. לתפיסתי ניגוד זה הוא אחת מן הדרכים שבאמצעותן מייחדת דבורד את זוג גיבוריה ואת מערכת היחסים הנרקמת ביניהם מסביבתם ואף מתקופתם. שמם, הבדלי המעמדות ביניהם, קליפת הפרסונה שלהם, אינם רלוונטיים לקשר הנוצר ביניהם. לכאורה לא ייתכנו אנשים רחוקים יותר זה מזה, ובפועל, בדידותם העמוקה, שונותם, קווי הדמיון שבין גורלותיהם וזיקתם אל המוות עומדים בבסיס הקשר ביניהם. כחלק מכך, מערכת היחסים בין השניים כמעט שאינה מתקיימת ברמה המילולית. מעטים המשפטים המוחלפים בה, יחסיהם נרקמים כרשת של פעולות, מחוות, צלילים, הרהורים קצרים ומבטים.

הוא ביקש מהתלמידים להביא את מחקרי האנטומיה, חזר אל קו שריר או עצב, צבע באדום ממברנה, חריץ, הסביר לתלמידים, אמר שכדי לצייר גוף אדם עליהם לדעת מה יש מתחת לעור, עצמות שרירים ועצבים, עליהם לדעת את מה שאינו נראה לעין. (עמ' 62)

דומה שהנחיה זו של האמן לתלמידיו – לדעת היטב את שאינו נראה לעין כדי לצייר היטב את גופם הנראה של הדברים – מתארת יסוד מרכזי בכתיבה של דבורד. כתיבתה, כמו ציוריו של דה וינצ׳י, רוויה בתיאורים מפורטים ויפים להפליא של הנימים הדקים ביותר במציאות הגלויה. הן תיאורי הנוף שלה הן מבטה הנח על פרטי פרטים בגופם ובהתנהגותם של גיבוריה, נשענים על היכרות עמוקה שלה עם שכבות עמוקות וסמויות מעין, והיא מעוררת בקורא.ת מגע בלתי פוסק עם שכבות אלו. הקשר שבין התבוננות מדוקדקת בפרטים קונקרטיים לבין ראייה פנימית ניכר בתיאור מערכת היחסים בין המשרתת לאמן ומאפיין גם את רשת המבטים שנפרשת ביניהם – כך הם רואים זה את זו. כאמור, אף שיחסיהם מתקיימים בעיקר בשתיקה וברמת המחוות, המראות והצלילים, קשה לתאר יחסים קרובים ועמוקים מהם. דוגמה לדבר מומחשת בקטע שבו לא זו בלבד שהאמן אינו משוחח עם המשרתת, הוא אף אינו מביט בה. די לו לדמיין אותה עולה על יצועה בחדרה:

הוא דמיין אותה יושבת על שפת המיטה, אינה מסוגלת להשתרע, לומר לעצמה שבאה העת לישון, מהרהרת ביום שעבר, בדברים שנאמרו או נעשו, מאריכה את הזמן ככל יכולתה או שוכבת קפואה, מביטה בתקרה, צוללת לפתע לשינה כבדה, מתעוררת בבוקר באותה תנוחה, זרועותיה לאורך גופה העטוף בכתונת מחוספסת ופניה החשופים כפניהם של פסלי המתים והגוויות בכנסיות. (עמ' 67)

מערכת יחסים שבין אמן גדול לבין המשרתת שלו עשויה להדהד מבנים ארכיטיפיים של יחסים, דוגמת יחסי אמן ומוזה או יחסי גבר חזק ואישה מוחלשת. דומה שדבורד יודעת זאת, מעוררת בנו את האפשרות הזו, אולם ממשיכה הלאה, וחושפת בפנינו את צורתו המורכבת והייחודית של הקשר המסוים הזה; קשר שיוצא כנגד כל אפשרות שגורה ומוכרת של מערכת יחסים, ונישא מעל ומעבר למקום ולזמן שבהם הוא מתקיים. המשרתת אינה המוזה של האמן – הוא שופע יצירתיות ואינו זקוק למוזה, אולי להפך, הוא זקוק לאפשרות להרפות ממלאכתו ולהתכנס אל תוך גופו וקיומו הארצי. אך גם את האפשרות הזו הוא מפתח בעצמו, במקביל לטסטין ולא בזכותה. האמן אינו מגלה בעזרתה את עולם הרגש והיחסים – מלכתחילה הוא אינו מרוכז בעצמו ויש לו מערכות יחסים קשובות עם תלמידיו ואיתה. דמותו מורכבת ומשוכללת במידה שמשחררת אותו מכל צורך במערכת יחסים מאזנת עם אישה רגישה, ארצית, מזינה, חושנית, מחוברת לאדמה ולטבע ושאר אפשרויות ארכיטיפיות שדומה שכבר פגשנו באין־ספור מיתוסים ויצירות אחרות. וגם המשרתת אינה צריכה את האמן ואינה תלויה בו. היא מתפתחת לצידו, בתוך מערכת יחסים הדדית. לקראת סופו של הסיפור, אכן, היא מציגה בפני האמן בקשה ייחודית. כדי לא לפגוע בקריאה (חרף קנאתי במי שטרם קראה את הבקשה והחוויה המעודנת עוד ממתינה לה) אימנע מהתייחסות לבקשה זו, אך אציין שאף היא, ובייחוד ההתרחשות אחריה, מתנגדות לצורות השגורות של צורך ובוודאי של ניצול בתוך מערכות יחסים. גם יחסי הכוח המגדריים אינם עומדים בבסיס היחסים; דבורד ערה לקיומו של מלכוד זה ובה בעת משחררת ממנו את מערכת היחסים הייחודית שבין האמן למשרתת. בכמה מקומות היא מתארת את דיכוין או ניצולן המיני של נשים בידי גברים בתקופה זו של שלהי ימי הביניים. לדוגמה, באחת הפעמים שטסטין חוזרת מן העיר, היא עצמה מדברת בזעם על גורלן המר של נשים המוענשות ומבוזות בכיכר (ייתכן כי נחשדו בכישוף). נושא יחסי הניצול והכוח נוכח בסיפור ודומה שדבורד מבקשת לשרטט את מערכת היחסים שבין השניים גם על רקע אפשרות זו, ומתוך ניסיון לחלץ את גיבוריה ממסגרת מצמצמת נוספת. אכן, הוא החזק והיא החלשה, היא מנקה ומבשלת עבורו ולא הוא עבורה, ובכל זאת – דווקא על רקע זה, הקשר ביניהם שוויוני, הדדי, והוא מתנשא מעל לכל התבניות השגורות האורבות לו.

אם כן, מה מחבר בין טסטין לאמן? מה הם מאפשרים זו לזה, וכיצד קשור הדבר לבקשה שהיא מציגה בפניו? אומר רק כי הספר טווה קווי דמיון בין משרתות ואמנים – כך למשל הדמיון ההולך ונחשף בין טסטין לאמן – והם נזכרים בכמה מקומות לאורך הסיפור. אחד מיסודות הקשר שבין השניים נשען על שחרורם ההדדי ממרכיבי זהותם ותפקידיהם, ומדפוסים תרבותיים האורבים לפתחם.

אני מניח ששפתו הדחוסה של הבקשה, שפה שבה כמעט כל פסקה גדושה בתיאורים, ריבוי משמעויות ותנועה בין מקומות וזמנים, מציבה אתגר תרגומי. מיכל בן־נפתלי, המתרגמת, התמודדה עם האתגר בהצלחה רבה – הדחיסות אינה פוגמת אפילו לרגע בבהירות וברצף הקריאה. ייתכן כי הדבר קשור לדמיון מסוים שאני מזהה בין סגנונה של דבורד לסגנונה של בן־נפתלי כסופרת, סגנון שאפשר להתרשם ממנו גם באחרית הדבר המזהירה שהוסיפה המתרגמת לספר. אני ממתין בכיליון עיניים לתרגום יצירות נוספות מאת דבורד ותוהה כיצד רק עתה תורגמה לראשונה לעברית.

כדרך שבה אני נוהג פעמים רבות כאשר אני כותב על שירה, אסיים רשימה זו בשורות נוספות מתוך הספר, מתוך הבנה שאין דבר שאוכל לכתוב על אודותיו שיקרב אתכן אליו, יותר משפתו שלו:

לפעמים רכב במשך שעה או שעתיים לעבר מונלואי ושומון, הסתכל בנהר, באור החיוור, המתנצנץ, המים בימים מסוימים היו כמעט עומדים, כאילו נעצרו, לכודים באפור שממנו קרן זהב קל, חסר שיעור, ילד רץ על הכביש מזמר, פוסח מרגל לרגל, שר כמשוגע, מוצץ את לשדו של הרגע, הצצה חטופה אל רגעי האושר, עזים ומוטרפים כרגעי האושר של האהבה. (עמ' 34)

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2021. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

מישל דֶבּוֹרְד, "הבקשה", בבל וידיעות ספרים, 2022. תרגמה והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן־נפתלי

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על "היקשרויות עזות" מאת ויוויאן גורניק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תחתונים מכותנה

רחלי שנהב גולדברג

 

״מה קרה?״ יעל שאלה והעירה אותו כמו מתוך חלום.

״בפעם אחרת,״ עודד לחש ומשך את השמיכה עד פניו, מבקש להתחבא כילד שפוחד ממה שהחושך של הלילה יביא איתו.

יעל, כשרק תחתונים לגופה, קפאה במקומה. פעם ראשונה שעודד מסרב לה.

״ותקני תחתונים חדשים,״ עודד שבר את הדממה כשמגרונו יוצא קול חד.

יעל לא ידעה שעודד יכול להפיק תדרים כה חדים. היא הרגישה שהמילים שלו מושלכות אליה כמו אבני החצץ שרונן, השכן שלה, היה זורק עליה ועל דנה.

זה היה מזמן, אי־שם בשנות השמונים, בתקופה שבה חומרי בנייה היו מפוזרים בערמות בכל פינת רחוב, ממתינים לבניית עתיד חדש לכמה משפחות שלקחו את הסיכון והעתיקו את מקומן מנוף הים אל הרי השומרון. ולמרות שהיסטוריית גופה כללה מכאובים ושמחות רבות מאז, כאב פגישת האבנים בעורה ותחושת חוסר האונים התעוררו בן רגע עם מילותיו של עודד.

**

בדרך כלל, יעל ועודד הם לא. וכשהם כן, זה לא אחד עם השנייה. היא עם הוויברטור שהוא קנה לה ליומולדת ארבעים והוא עם ההיא מהעבודה שלו.

זו מהעבודה שלו היא לא הטעם שלו, אולי זו הסיבה שהוא מזדיין דווקא איתה.

ככה אין סיכוי שיעל תחשוד. אבל אולי הוא בחר דווקא אותה, כי היא אף פעם לא לובשת תחתונים מכותנה. יש לה את האדומים עם התחרה השחורה מלמעלה, את השחורים מסאטן, ואת הסגולים שיש להם חור בדיוק במקום הנכון כדי שהוא יוכל להשתחל אל תוכה מבלי להפשיט אותה.

לזאתי מהעבודה יש שיער שחור מלמטה עד למעלה. מתולתלת שמחליקה וקולנית. כשהיא גומרת, קירות המשרד רועדים. אחרי שהמשרד מתרוקן, ורק הוא והיא נשארים, הוא צועד אל שולחן הקבלה, מסובב את הכיסא שלה אליו ומרים אותה כמו בקסם עם שפתיו – מתכופף אליה, מצמיד את שפתיו לשפתיה ואז מתחיל להתרחק, והיא, כדי שלא להתנתק מטעם המנטה שלו, מתרוממת מהכיסא.

אז הוא לוקח אותה יד ביד ומצמיד אותה עם הגב אל הדלפק, מחזיק את מותניה ומניף אותה מעלה לישיבה. מרים את החצאית, מזיז את תחתוני הסאטן ודוחף את עצמו אל המקום הרטוב הזה שלה. שתמיד מוכן עבורו.

עם יעל, זה כבר לא כמו פעם. הוא צריך לעשות הכנות: שלא יהיה מאוחר מדי, לא לריב לפני, להתקלח, להיכנס מתחת לשמיכה כי קר, להביא את חומר הסיכה. כי היא צריכה עזרה שם למטה, ככה היא קוראת לזה.

זו מהמשרד קוראת ללמטה שלה כוּס.

**

כשיעל ועודד היו ממש בהתחלה שלהם, עודד היה קורא ליעל נינו. הקיצור שלו לנינפומנית. זה לא העליב אותה, להפך. היא הייתה גאה בחשק המיני שלה ועם עודד זה היה בדיוק מה שהיא רצתה. היה בעודד משהו שפשוט נענה לה. כמו מים שמתאימים את עצמם לכלי שאליו הם נשפכים. בלי חריקות של מאמץ, אפס חיכוך.

בשנה הראשונה הם עדיין לא גרו ביחד. למרות שעודד היה בן עשרים ושבע, הוא עדיין גר עם ההורים שלו בתל אביב, כי זה היה קרוב לאוניברסיטה והרבה יותר כלכלי. יעל גרה עם שותפות ברחובות, כי זה היה קרוב למכון ויצמן, ששם היא למדה. וגם כי היא הייתה צריכה את המרחק מההורים, שגרו באורנית.

היה בעודד משהו מאוד מחושב וזהיר. אבל כשהיא סימנה לו, הוא נענה תמיד. הם היו מזדיינים במכונית בדרך מרחובות לתל אביב כשיצאו לבילוי, ובדרך חזרה לרחובות. הם היו מזדיינים בשירותים של מועדונים, בתי קפה, ובשירותים הציבוריים בדיזנגוף סנטר, אלו שבקומה העליונה, לא רחוק מאיפה שכל הפאנקיסטים היו מתאספים. פעם הוא אפילו נגע בה עד לאנחת הסיום שלה כשישבו בתיאטרון הקאמרי. המעיל כיסה את הבטן שלה עד הירכיים, וכשכבו האורות, היא לקחה את ידו והניחה אותה על הלמטה שלה. אז היא עוד קראה ללמטה שלה כוס. היה נדמה להם שהאיש בחליפה עם העניבה הכחולה והאישה בשמלת הקטיפה הסגולה שמו לב, אבל ליעל ועודד לא היה אכפת. יעל רצתה לצעוק חופש, ועודד רצה לרצות את יעל.

בשנים האחרונות הם כבר לא. כאילו משהו נכנס ליחסי המין שלהם וכיבה את האור. ריקי, המטפלת של יעל, אומרת שזה טבעי. ״התשוקה היא לא קבוע מתמטי,״ היא אוהבת לחזור על עצמה ומוסיפה שיעל ועודד השתנו, החיים השתנו ולכן גם התשוקה ביניהם השתנתה.

כשיעל מרגישה את המתח הזה בבטן ובלב, היא יודעת שהגוף שלה והנשמה מתחננים שתביא אותם לפורקן. אבל החיים השתנו, ויש את הימים שהיא לא מצליחה להפסיק לחשוב על הדד־ליין הבא בעבודה. פעמים אחרות היא פשוט עייפה מהסעות הילדים לחוגים אחר הצהריים, מהכנת ארוחות ערב, אמבטיות והשכבות לשינה. וכל יום היא מנסה להדחיק את העובדה שלא החליפה מצעים במיטה כבר כמה שבועות ושאולי זה הזמן לחפש שוב מנקה, כי היא לא טאטאה את הבית ולא העבירה סמרטוט בשירותים מאז היומולדת של עמית.

לא נשאר לה זמן וכוח למשחק מקדים.

היא מעדיפה להיות פרקטית.

כשעודד בעבודה עד מאוחר, היא נשכבת במיטה בתחתונים הכי נוחים שלה, אלו הישנים עם החורים, מזיזה אותם קצת הצידה ועושה עם הוויברטור שלה זבנג וגמרנו.

לפעמים יעל עוצרת ותוהה לאיפה השובבות שהייתה בה נעלמה.

דנה, החברה הכי טובה שלה, טוענת שהיא צריכה רומן. לדנה יש אחד כזה, והיא אומרת שזה מוריד הרבה לחץ מיואב מבלי שהוא בכלל יודע. אבל יעל בחיים לא תבגוד בעודד. היא יודעת שעודד גם בחיים לא יבגוד בה.

היום היא הייתה בדיזנגוף סנטר, כי הייתה צריכה לאסוף את בגד הגוף של מאיה למופע המחול שיתקיים מחר. בדרך לחנות המחול היא עברה בקומה העליונה. הפאנקיסטים כבר לא שם, אבל יעל התגעגעה פתאום לאיך שהיא ועודד היו פעם.

בדרך לאוטו היא נכנסה ל"לנז'רי מי". בקופה עמדה זו מהעבודה של עודד. היא לא זוכרת איך קוראים לה, אבל היא זוכרת את השיער השחור שלה שמקבל את כל מי שנכנס למשרד בהבזק של מבריקות שיש רק לנשים בנות עשרים, רגע לפני שהחיים מטפסים עליהן.

יעל ראתה את המוכרת אורזת לה תחתוני תחרה אדומים.

״יש לנו גם בסגול את אותו הדגם, תרצי?״ המוכרת שאלה את זאתי מהעבודה של עודד.

״ברור,״ היא ענתה בהתלהבות והרימה מבט לכיוונה של יעל.

יעל מצאה את עצמה בורחת החוצה מהחנות.

בדרך למכונית יעל הרהרה עם עצמה מתי הפכה להיות כל כך ביישנית. פעם סקס היה חלק טבעי מהחיים. היא הייתה גאה ביצר המיני שלה וחגגה את התשוקה בכל הזדמנות. היום היא לא רוצה שילדה בת עשרים תחשוב שהיא צריכה להתאמץ לפתות את בעלה.

**

אתמול, יעל ועודד היו כמעט; שמונה בערב, הם לא רבו, עודד התקלח וחיכה ליעל מתחת לשמיכה כשחומר הסיכה על השידה לידו.

יעל בדיוק סיימה פרויקט גדול בעבודה, חזרה מוקדם הביתה להחליף מצעים ואפילו הספיקה לטאטא את הבית. הילדים ישנו אצל ההורים של עודד. אמא שלו קראה לזה קייטנת סבתא. יעל חשבה שזה פתטי אבל שמחה לערב אחד עם פחות משימות.

היא התפנתה להרגיש את הלחץ הזה בלב ובבטן.

כשיעל החלה בטקס קילוף השכבות, עודד התרגש, בלמטה שלו, וגם קצת בחזה – הלב שלו דפק קצת יותר חזק.

יעל כבר הייתה חשופה. איך הוא אוהב את החזה שלה. למרות הלידות, הוא עומד יפה ומקושט בשתי פטמות זקורות. יעל הניחה את החולצה בעדינות על הכיסא שליד המיטה והחלה לפשוט את מכנסי הטרנינג שלה, אז נגלו לעיניו התחתונים.

תחתונים לבנים מכותנה שאיבדו צורה מרוב כביסות. קצת משוחררים באזור הישבן ועם תפר פרום בין הגומי לבד בשני מקומות בצד הקדמי.

איך שהוא ראה את התחתונים, ההתרגשות בחזה הפכה למחנק בגרון.

הוא נזכר באמא של עומרי.

כשהיו בכיתה ז׳ הייתה פעם אחת שהוא חיכה לעומרי לבד בבית שלו. הוא הקדים בטעות בשעה.

צילה, אמא של עומרי, פתחה את הדלת.

״עודד, מה שלומך?״ היא שאלה בחיוך רחב, מופתעת. ״עומרי לא פה. הוא באימון כדורסל.״

״אה, התבלבלתי כנראה בשעה, אני אחזור מאוחר יותר. קבענו ללכת לסרט.״

״בוא תיכנס ותחכה לו בפנים,״ צילה הציעה וסימנה לו עם היד להיכנס פנימה.

אימהות תמיד אהבו אותו. אבל אף פעם לא ככה.

הוא לא רצה להיכנס. אבל לא היה לו נעים לסרב. משם זה כבר קרה ממש מהר. וכל מה שהוא זוכר מהפעם הראשונה שלו עם אישה זה את השילוב של ההנאה ממגע השפתיים סביב הלמטה שלו, יחד עם הבושה והאשמה.

הוא זכר גם את התחתונים שלה. תחתונים מרוטים מכותנה לבנה.

הוא הסתובב עם הגב ליעל ומלמל ״בפעם אחרת,״ והוסיף ״ותקני תחתונים חדשים.״

 

רחלי שנהב גולדברג, בעלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב, השלימה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת טורונטו. גדלה בתל אביב ומתגוררת כיום במדינת ניו יורק. סיפור ראשון פרי עטה, "מזווה האוכל של מר וגברת גרוצקי", פורסם בכתב העת המקוון קול ההמון.

 

 »  במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: סיפור מאת אודי בן סעדיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן