התפר של החילזון / סינתיה אוזיק
מאנגלית: שי פורסטנברג
בילדות השפל הגדול שלי, בכל פעם שלבשתי שמלה חדשה, בת דודתי שרה הייתה חושדת. ככל שהשמלה הייתה יפה יותר, ובעיקר ככל שנראתה יקרה יותר, כך גבר חשדהּ. בסופו של דבר היא הייתה חושפת את המכפלת ובודקת את התפרים. היא עשתה זאת כדי לגלות אם השמלה קנויה או אם אמא שלי תפרה אותה. שרה תמיד ידעה להבחין. הדברים שאמי תפרה נראו אלגנטיים מאוד מבחוץ, אבל הצד הפנימי ניחן במעין איכות של תפוס־כפי־יכולתך. לתפירה של שרה, לעומת זאת, היה גימור מושלם מבחוץ ומבפנים; אף לא חוט אחד התדלדל.
דוד שלי ג'ייק היה בונה שעוני אורלוגין מוקפדים מעץ מלא ואיכותי; הוא היה פרפקציוניסט, ואת המנגנונים הזמין מאנגליה. אמא שלי בנתה כיסוי מספק בהחלט להסקה וארון מספק בהחלט, עם זוג דלתות, למזווה. היא בנתה שתי שידות ספרים לסלון. פעם אחת, כשכבר גדלתי והתגוררתי בבית משלי, היא תיקנה אצלי את צינור הביוב. היא צבעה תקרות וגם ציירה נופים; היא ריפדה מחדש כיסאות. קיץ אחד שתלה תירס גבוה בכל שטח החצר. היא חשבה שהיא מסוגלת לעשות כל דבר, ועשתה כל דבר שדמיינה. אבל שום דבר לא היה מושלם. תמיד היה פגם מובהק, אף פעם לא גלוי במבט ראשון. היה עלייך להביט מלמטה, איפה שהיו התפרים. התירס עלה וצמח, אבל לא בשורות. הגבעולים מרפקו זה את זה כמו רכלנים בכפר קטן ותוסס.
"גברת בררררוווובייקר," אמא שלי הייתה לועגת, עם הרי"ש הרוסית שלה, בכל פעם שהוספתי קו ל-t שהיא השאירה ללא קו, או כשתיקנתי מילה שטעתה באיות שלה, או כשאיבדתי סבלנות מאיזו v שהתבלבלה עם w בדיבור שלה ("וֶנטרילוקוויסט," הייתי אומרת. "וֶנטרילוקוויסט," היא הייתה חוזרת בצייתנות. ובפעם הבאה זה היה יוצא "ויוליניסט"). גברת ברובייקר הייתה המורה שלי לאנגלית בתיכון, ואמא שלי הייתה מעלה את שמה כייצוג האולטימטיבי לדקדקנות אובססיבית ורתחנית. "גברת בררררוווובייקר," קולה של אמי מתגלגל אליי ממרחק השנים, בשעה שאני מעצבת ומעצבת־מחדש משפטים בכתב יד זעיר על גבי דפים בעלי מראה אחיד להדהים. ההתעגלויות והלולאות בכתב היד של אמי – זו הייתה שיטת פאלמר לכתיבה – היו גדולות כמו קערות מרק, עולות על גדותיהן בשמחת חיים ניתזת. היא יכלה להכין, בהתראה של חמש דקות, ארוחת ערב משביעה לעשרה אנשים, משום דבר מלבד מקוריות וראוותנות. אבל המפית לא הייתה מקופלת בדיוק באמצע, הכף אולי הונחה בצד הלא נכון של הסכין. היא הייתה אופטימיסטית שהתעלמה מזוטות; מבחינתה אלוהים לא שכן בפרטים הקטנים אלא בעיקר בַכּוונה. וכל הפריחות הקולינריות והחקלאיות האלה היו בגדר פנאי, מושגות בחרכים ובפינות שמשאירים ימי עבודה של ארבע עשרה שעות. כשהיא שרבטה את זיכרונות המשפחה שלה, בערמות של מחברות רצופות אוזני חמור, או על גבן של קבלות ישנות, או בשוליו של לוח השנה מהשנה שעברה, אני סירבתי להקליד אותם; בלהט המרוץ היא השמיטה לא פעם מילים כמו and, the או will. אותה היד הרחבה והממהרת עיצבה ושרפה כלים מחומר וציירה נופי סתיו מבריקים ואגרטלים מלאים פרחים ושרכים דמיוניים, וקישטה מגשים פשוטים מחנויות כלי בית זולות בגינות אמייל הדורות. אבל מעלי הכותרת היו מתקלפות פיסות צבע.
הדר: אמא שלי הייתה הדורה כמו הטבע. היא השכימה קום וגדשה את השעות בעבודה וביצירתיות, וקראה עד שעת לילה מאוחרת. היא הייתה כולה נדיבות, שפע, המצאות. בשעת כעס על הילדים, היא רדפה אחרינו וסובבה באוויר את החוט של המגהץ החשמלי כמו לאסו או שוט; אבל אף פעם לא תפסה אותנו. כשבכיתה ז' פחדתי שאיכשל בבחינה הסופית בשיעור מוזיקה כי לא הצלחתי להבדיל בין To a Wild Rose ל־Barcarole, היא הגתה את הרעיון לשלוח אותי לבית הספר כשידי הכותבת עטופה בתחבושת, ועם פתק הסבר שהיה בדיה גמורה. אבל התחבושת כל הזמן החליקה לי מהמקום. אמא שלי חילקה עצות כאחוזת תזזית – היא בעבעה מרוב תשוקה למצבם של זרים, עד כדי כך שהם הפכו לחברים קבועים. היא סיפרה סיפורים אינטימיים על אנשים שמעולם לא שמעתי עליהם.
למרות לולאות הנפילים בנוסח פאלמר (ואולי דווקא בגללן), תמיד ידעתי שאמא שלי חיה חיים של – והנה מילה מקטינה במובן מסוים – מצוינות: עד כמה שמצוינות משמעה נדיבות בשֵלה. היא התפתחה, היא צמחה; היא הייתה פורחת ורעננה לאין קץ. היא חבשה כובעים אדומים וקראה לעצמה צוענייה. בנערותה היא צעדה עם הסופרג'יסטיות ולמען מרגרט סנגר וקראה לעצמה אדומה. היא הצחיקה אותי, והייתה מגוונת כל כך: כמו עץ שצומחים עליו יחד למרבה הפלא לימונים, רימונים וסברס. היא ניחנה בשִפעה קומית ממש.
הדרך שלי מופנמת עשרות מונים. אני פרפקציוניסטית קפוצה, פרי טיפוחיה המוחלט של גברת ברובייקר; אני נענית לזוטי זוטות וחוסמת את עצמי בשל מאמציי הכבירים לדייק. אני מעין חילזון אנושי, והטבע שלי הוא הכלא שלי והקללה שלי. הקדמונים האמינו שהשביל הרירי שהחילזון משאיר אחריו הוא התמצית שלו, הוא מרוקן את גופו טיפה אחרי טיפה; ככל שהוא מרחיק במאמציו, כך הוא הולך וקטן, עד שהוא מכלה את עצמו לחלוטין. ככה הם הפרפקציוניסטים. תגידו לנו מצוינות, ואנחנו כבר נראה לכם איך אנחנו מנצלים עד תום את המהות שלנו ושוחקים את עצמנו – ומתקדמים אך בקושי. העובדה שאני פרפקציוניסטית תובענית בתחום צר אחד בלבד ולא בשום מקום אחר אינה רלוונטית במיוחד, כי כמעט שום דבר אחר אינו חשוב לי כמו משפט יפה למראה ובנוי לתלפיות. זהו התחום הצר שלי, שביל החילזון הזה; עקבת המשפט שאני כותבת עכשיו; וכשאני סוחטת וממצה מעצמי את המהות הרטובה, דיו או דם – זהו הסימן שלה – אני מתחילה משפט חדש. רק במיצוי המשפטים אני פרפקציוניסטית; אבל זה כאמור הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, או מעניין אותי. אני מצמידה שני משפטים עוקבים באותה קפידה שבה התאים דוד ג'ייק קרש עץ אחד לחברו. ידה הרחבה והנטועה של אמי נפלאה ממנה. המשפט שאני כותבת הוא הכוך שלי והקונכייה שלי, קומפקטי ונושא את עצמו. זהו האופק המפולש – פלנטה חסרת רחמים שבה ללא־רבב הוא התקן המחייב, שבה התפרים הפנימיים ביותר, סמויים ככל שיהיו מעין לא חדה דיה, יהיו כליל השלמות. כאן מצוינות אינה גולשת לה בנחת מתוך קרן השפע, כאן אי־סדר אינו נחשב קסם אישי, כאן פכים קטנים שולטים כרודנים.
אני מודדת את חיי במשפטים שנלחצו החוצה, שורה אחרי שורה, כמו הנוזל הזוהר המופרש מגחון החילזון, מאותו התפר הפתוח הכמוס של החילזון, הפצע שלו, נוטף המור. אמא שלי הייתה נמרצת ומלאת עזוז מכדי לחוש בכובדו של פסיק. היא בזה לדקדוקים. היא מדדה את חייה לפי מה שניגר מקרן השפע, שהיה ליבה נטול הרבב, המזמין, השוצף, הגמיש, הרגיש, הבלתי מדויק. ליבי הצר בהרבה רוכב בין זוג מחושי החילזון הזעירים, מצטמק תוך תנועה.
ומתוך השביל הדקיק הזה, שורת המילים הלחה מדיו, צריכים לעלות ערפילי חיזיון, עננה, עשן, שיצרו ערים, היסטוריות, יגונות, ביצות, סבכים, חיי חוטאים, אפילו החיים של אמי בעלת הלב הלוהט: כל כך הרבה פרא, פתע, מלאות על ראשו של החילזון המדויק והמוקפד הזה, בין המחושים. (הו, לו רק היה כך!)
סינתיה אוזיק (Cynthia Ozick), סופרת ומסאית, נולדה בניו יורק ב־1928 ומתגוררת בה עד היום. מהסופרות החשובות במחצית השנייה של המאה העשרים ומהקולות המרכזיים בכתיבה יהודית־אמריקאית. בין ספריה שתורגמו לעברית: "ריחוף", "גלקסיית הקניבלים" ו"הצעיף". ספרה האחרון עד כה, Antiquities, ראה אור ב־2021. המסה "The Seam of the Snail" התפרסמה בקובץ Metaphor and Memory בשנת 1991.
שי פורסטנברג הוא מתרגם וחייל. תרגומיו הופיעו בכתבי עת שונים. תרגומו למאמרה של איימי הנגרפורד, "על אי־קריאה", התפרסם בגיליון 84 של המוסך.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: ולרי מיכאילובסקי במסה לזכר סופרי היידיש שנרצחו בברית המועצות ב־12 באוגוסט 1952
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
