וַתִּקרא | הספרים המתים של רחביה

"נראה כי הדובר המשוטט הוא היחיד שמתעניין בספרים המושלכים, ובעשותו כך הוא מכבד ממילא גם את הנפטרים הקשישים ואת זכרם, ובוודאי את הספרים עצמם ואת מחבריהם." עדו ניצן קורא בשיר "סזון" לעמיחי חסון

פסי גירש, מזבח, הדפס דיו ארכיבי, 160x106 ס"מ, 2015. מתוך התערוכה "סופה להתקיים: רגישויות משותפות", הביאנלה של ירושלים, 2019 (אוצרת: סמדר שפי)

.

"רחביה נפטרת מנכסיה": מסע ציד בשכונה גוססת בעקבות השיר "סזון" מאת עמיחי חסון

עדו ניצן

.

סֵזוֹן / עמיחי חסון

יוֹצְאִים לָצוּד עִם שַׁחַר, פַּקַּח הַחֲנָיָה וַאֲנִי

לֹא מַבִּיטִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי. הוֹלְכִים בִּשְׁתִיקָה

מְחַפְּשִׂים סִימָנִים מַחֲשִׁידִים:

הוּא עַל שִׁמְשׁוֹת הָרֶכֶב

אֲנִי בְּמוֹדְעוֹת הָאֲבֵלִים.

עֲקֵבוֹת מוֹפִיעִים בְּתֹם הַשְּׁלוֹשִׁים

מוּטָלִים בַּעֲרֵמוֹת עַל הַמִּדְרָכוֹת:

אֶלְזֶה לַסְקֶר־שִׁילֶר שׁוֹכֶבֶת מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, זְקַן מַרְטִין

בּוּבֶּר מִתְחַכֵּךְ בְּאַבְנֵי הַשָּׂפָה, שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן מַהֲדוּרָה

רִאשׁוֹנָה (הוֹצָאַת שְׁטִיבְּל, נְיוּ יוֹרְק) חוֹמָה וּמִגְדָּל

בְּכִרְכֵי הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הָעִבְרִית, הַקְדָּשׁוֹת בְּגֶרְמָנִית.

רְחַבְיָה נִפְטֶרֶת מִנְּכָסֶיהָ.

אֲנִי בּוֹרֵר סְפָרִים אֶל אַרְגְּזֵי יְרָקוֹת

הַפַּקָּח כּוֹתֵב דּוּ"חוֹת, מַצְמִיד לְשִׁמְשׁוֹת

הַמְּכוֹנִיּוֹת בִּרְחוֹב הַתִּבּוֹנִים.

בְּתֹם הַצַּיִד אָנוּ מִתְיַשְּׁבִים לַחֲלֹק

שִׂיחָה עַל הַשָּׁלָל, הַפַּקָּח לוֹקֵחַ אֶת נָתָן

זַךְ, מַקְשֶׁה בְּקוֹל: "בַּמֶּה לְהַמְתִּיק יָמִים".

בַּמֶּה לְהַמְתִּיק אִם לֹא בִּשְׁיָרִים.

.

משורר צעיר יוצא עם שחר למסע ציד ברחבי שכונת רחביה שבירושלים; הטרף – ספרים ישנים שנזרקו לרחוב בעקבות מות בעליהם הקשישים. אל המשורר מתלווה אדם אחר, במסע ציד משלו: פקח חנייה שסוקר במקביל אליו את רחובות השכונה, אך מחפש "טרף" שונה לחלוטין. עלילה זו עומדת במוקד השיר "סזון" מאת עמיחי חסון (בתוך בלי מה, מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2018). השיר מציג אפוא בפני הקוראים את תמונתה של רחביה כשכונה של אליטה מזדקנת, שהולכת וגוועת אט־אט ומחליפה את פניה עם התחלפות הדורות. זקני רחביה הייקים, הד ועדות למרחב ספרותי־תרבותי שהולך וגווע, מיוצגים בשיר באמצעות מודעות האבלים המבשרות על מותם, ובאמצעות הספרים שהושלכו מספרייתם, ככלי אין חפץ בו, אל הרחוב: "רחביה נפטרת מנכסיה", תרתי משמע.

עמיחי חסון, יליד 1987, שייך לדור של משוררים ירושלמים צעירים החיים בעיר וכותבים על אודותיה. בשני ספריו שפורסמו עד כה, מדבר עם הבית (אבן חושן, 2015) ובלי מה, ישנם כמה וכמה "שירי ירושלים". עם זאת, השירים אינם עוסקים בירושלים כאידאה רוחנית או פוליטית או כרעיון ערטילאי וכמושא לכמיהה, שנאה או צער. תחת זאת, השירים מתרחשים בירושלים והיא משמשת בהם כתפאורה חיה. כך, מתאר חסון את ירושלים כזירת התרחשות תוססת וחיה, שלא עליה נכתבים השירים, אלא בתוכה הם מתרחשים.

"סזון" כאמור מתחקה, בניחוח הומוריסטי מסוים, אחר מסע ציד כפול המתרחש בשעות הבוקר ברחביה: מסעו של פקח החנייה בבוקר והמסע של הדובר בשיר, התר אחר ספרים של נפטרים שהושלכו לרחוב. כותרת השיר לקוחה מן הביטוי הצרפתי la saison de chasse: עונת הציד. ואכן, השיר מתאר את מסע הציד בכל הלקסיקון המתבקש: "הולכים בשתיקה", "סימנים מחשידים", "עקבות", "ציד" ו"שלל". עם זאת, כותרת השיר איננה 'ציד' אלא "סזון", וזאת מפני שלמילה "סזון" יש קונוטציה רגשית־היסטורית חזקה עבור ישראלים, היות שכך כונו ההסגרות של אנשי מחתרת האצ"ל לבריטים בידי אחיהם, אנשי ההגנה, בראשית שנת 1945. אם כן, הסזון איננו סתם ציד, אלא ציד אכזרי של בני אדם, שנעשה בין איש לאחיו, ציד שיש עימו קלון מסוים. ממש כך, הדובר שצד ספרי נפטרים עשוי להצטייר כמעין "אוכל נבלות" ספרותי, המפרנס את ספרייתו משיירי ספריות של אחרים.

ציד הספרים מתרחש בשכונת רחביה, הידועה כמקום מגוריה הוותיק של האינטליגנציה האשכנזית והאקדמית. השכונה, שהוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת כשכונת גנים נאה, הפכה עד מהרה למקום מגוריה של אליטה ירושלמית. מיטב הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית התגוררו ברחביה וביניהם גרשום שלום, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, מנחם אלון וישעיהו ליבוביץ'. לצידם התגוררו שם גם אישי ציבור מרכזיים, אף הם בני האליטה האשכנזית של ימי קום המדינה, כמו יצחק בן־צבי, זלמן שז"ר, משה שרת, ארתור רופין, מנחם אוסישקין ודב יוסף.

גם הרחובות ברחביה נקראים על שם גדולי רוח – חכמי ימי הביניים ובפרט בני תור הזהב בספרד, כמו אבן עזרא, בן מימון, הרמב"ן, אבן גבירול, אלחריזי ואברבנאל. עובדה זאת, לצד זהות תושביה של שכונת רחביה, הופכת את השכונה למרחב ספרותי חי, שבו הן הרחובות עצמם, בדמויות שהם מנציחים, הן התושבים הם אנשי ספרות ורוח. הצטרפות המרחב הספרותי הרעיוני, של שמות הרחובות, עם זהות אנשי הרוח שהתגוררו בשכונה , מקיימת מרחב שאין כמותו לשיר ממין זה, העוסק בספרות ובמצבה.

אם כך, השיר מבטא געגוע נוסטלגי לאותן דמויות מופת משכילות שסימלו את רחביה בעבר. דמויות אלה אינן בין החיים כבר עשרות שנים, אך אחרוני הדור המדובר של תושבי רחביה עודם מתגוררים בה גם היום, בגילם המופלג. הספרים שהדובר צד הם הם הספרים של תושבי רחביה הזקנים, שאף הם הולכים ופוחתים ומתים לאט־לאט. תהליך זה של התחלפות הדורות מתבטא היטב בשורת המחץ הדו־משמעית "רחביה נפטרת מנכסיה", באמצעות הדו־משמעות של הפועל "נפטר": זרק או מת.

קריאה מדוקדקת ברשימת הספרים שהדובר בוחר לתאר בבית השני, במעין רשימה חלקית ביותר שתפקידה להעיד על אופי הספרים המושלכים שהוא מוצא דבר יום ביומו, הכרחית להבנת השיר. ראשית, השניים הראשונים מתוארים במטונימיה באמצעות שמות המחברים: אלזה לסקר־שילר ומרטין בובר; על פי השיר הם עצמם שוכבים ברחוב: היא "שוכבת מאחורי הגדר" וזקנו שלו "מתחכך באבני השפה". כלומר, הספרים של לסקר־שילר ושל בובר מתגוללים ברחוב, אך במובן מסוים גם הם עצמם כמו הושלכו לרחוב. שני יוצרים יהודים־גרמנים אלה, שאף התגוררו ברחביה בשלב כלשהו בחייהם, מוטלים בה כיום כאבן שאין לה הופכין: לסקר־שילר, המשוררת הדחויה והמנודה, שוכבת מאחורי הגדר, מנודה כמו בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", וזקנו של מרטין בובר, המעיד גם על זקנתו, מתחכך ב"אבני השפה", הן של המדרכה, הן של השפה עצמה.

גם הבחירות בשכול וכישלון מאת ברנר, ובערך "חומה ומגדל" באנציקלופדיה העברית, אינן מקרית: השכול והכישלון עשויים ללמד על מצבה של רחביה שזקניה מתים, והחומה והמגדל עשויים ללמד על הדור הצעיר הממשיך בדרכו, בונה ובונה, ומתעלם מהתרבות הגוועת. תרבות זו, המושלכת לרחוב, מגולמת באנציקלופדיה העברית הזנוחה, שהאינטרנט החליף, אנציקלופדיה שנכתבה על ידי אותה אינטיליגנציה ירושלמית ישנה. לבסוף, ההקדשות בגרמנית מסמלות יותר מכול את רחביה של פעם: קהילה ספרותית ענפה שמקורם של רבים ממנה ביהדות גרמניה. עם זאת, הגרמנית בישראל של ימינו איננה שפת התרבות, כמו ברחביה הוותיקה, אלא שפה זרה, שאיננה דבורה, המקושרת דווקא לאנטי־תרבות הנאצית, ולא לתרבות והספרות הגרמנית. אם כן, כל אותם ספרים וסופרים המושלכים לרחוב, שחלקם הגדול גר בעבר ברחביה בעצמו, מסמלים את הזנחת התרבות והספרות הוותיקה ואת הקהילה המשכילה והאקדמית הייקית, שהתגוררה ברחביה בעבר, שהולכת ואובדת מן העולם.

דומה שיחסו של הדובר למעשיו אמביוולנטי. כאמור, מצד אחד מעשה הציד, ובפרט סזון: ציד בני אדם הוא מעשה שפל המציג את הדובר כאוכל נבלות שמתעניין בשלל המתים ולא במתים עצמם או בזקנים שעודם חיים. צד זה מקבל חיזוק במעשה הכנסת הספרים לארגזי הירקות: אקט דיסוננטי של זילות שמנתק את הספרים מהקשרם המקורי. כמו כן, ההשוואה של איסוף הספרים למלאכה הטכנית והזדונית במקצת של פקח החנייה, מראה אף היא עד כמה שפל הוא עיסוקו. מנגד, נראה כי הדובר המשוטט הוא היחיד שמתעניין בספרים המושלכים, ובעשותו כך הוא מכבד ממילא גם את הנפטרים הקשישים ואת זכרם, ובוודאי את הספרים עצמם ואת מחבריהם.

שיאו של המתח בין חובב הספרים לבין מה שמצטייר כחברה המזלזלת בספרות מגיע בסופו של השיר, שבו נפגשים לראשונה פקח החנייה וצייד הספרים. פקח החנייה, המסמל את המעשיות של הדור הנוכחי, את הטכנוקרטיה ואת היחס המזלזל, המנוגד ליחסם של ותיקי השכונה והאליטה הישנה לספרות, יושב לראשונה עם צייד הספרים עצמו. השניים חולקים לא רק שיחה על השלל; בניגוד למצופה מציד משותף הם חולקים גם את השלל עצמו. או אז מתגלה כי דווקא פקח החנייה הוא שמביע עניין בספרים ובוחר באקראי את ספרו של נתן זך. מעשה בחירה זה עשוי להתפרש בשני אופנים: הראשון – הפקח איננו מתעניין בספרות והוא עתיד להמשיך בכך, אך הוא בוחר ספר כדי לנסות להבין במה עוסק בן שיחו המשונה; השני – הפקח המרוחק מן הספרות, ומסמל את הדור שלא ידע את יוסף, שכלל לא הכיר את תושבי רחביה הישנה ותרבותה, מגלה לראשונה עניין בספרות ובכך אולי מותיר פתח לאופטימיות בנוגע לעתיד התרבות בשכונה.

הספר שהפקח לוקח הוא ספר שירים של נתן זך. שמו של נתן זך מתכתב עם הלקיחה, תחבולה שמועצמת באמצעות הפסיחה: "הפקח לוקח את נתן". המשורר נותן משהו לבאים אחריו, גם לאלה שאינם קהל קוראיו המיידי. גם הבחירה בזך היא אינה מקרית: גם זך הוא משורר יליד גרמניה, שאמנם לא התגורר ברחביה אך הוא מסמל את הדור הייקי הוותיק, כתושבי השכונה. ספרו של זך מספק לפקח ציטוט שהוא בוחר לקרוא בקול, אך הפקח לא רק קורא את שורת השיר, אלא "מקשה" אותה, כלומר מטעים את השאלה ומתכוון אליה כמו אל שאלה שניסח בעצמו: "במה להמתיק ימים". הדובר משחק עם ההמשך המקורי והמוכר של זך: "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", ותחת זאת מסכם את השיר במילים: "במה להמתיק אם לא בשיירים". הפער בין השירים לשיירים יוצר סילפסיס: מילה אחת שמרמזת במשחק לשון מחוכם למילה אחרת שאמורה להדהד בראשו של הקורא. אותם השיירים, שבהם מסתיים השיר, מסמלים הן את הספרים המושלכים לרחוב והן את הקשישים הרחבייתים האחרונים בדורם. אמנם השיירים עשויים להתפרש כשאריות נקלות בדרכן לפח האשפה של ההיסטוריה, אך סביר יותר להבינן בהקשר זה כשיירי קודש, כמנהג החסידים, שעל אף הבזות הנסוכה עליהם דווקא עליהם יש להתענג ובהם מצויה הקדושה.

השיירים הם שממתיקים את הימים. לכן, אף שהדובר צעיר והשכונה המזדקנת הולכת וגוועת, הוא בוחר להתענג דווקא על שאריות השכונה הוותיקה ותרבותה. לפיכך הוא יוצא למסע הציד היומי שלו, בכל בוקר, ואוסף ספרים ישנים וותיקים, כמו מנסה לגאול אותם ולהיאחז בפיסות ההיסטוריה, בשיירים שנותרו מן הדור הישן. המעשה הנוסטלגי נלחם בגבורה סיזיפית, שנועדה לכישלון, בתהליך הכיליון של השכונה ובהפיכתה לשכונה אחרת, עם מותם של הזקנים, והוא כמו קורא תיגר על רחביה עצמה ה"נפטרת מנכסיה". עם זאת, הפרשנות האופטימית למעשהו של הפקח עשויה לרמז כי יש שכר לפעולתו, וכי אולי גאולת הספרים עשויה להוביל גם למפגש מחודש בינם לבין הדור הנוכחי, אותו פקח חנייה.

ייתכן ששיר זה מסמל במידה רבה את יחסם של צעירים רבים לירושלים כולה. אמנם הוא איננו "שיר ירושלים" קלאסי, והעיר כמכלול משמשת בו כתפאורה וכרקע בלבד, אך ניתן להתבונן גם בירושלים, ולא רק ברחביה, כעיר מזדקנת המכילה שיירים רבים שעומדים לסוף מן העולם יחד עם אותם נציגים היסטוריים וותיקים של ירושלים של פעם, המתים לאיטם. על פי קריאה זו ישנם צעירים אחדים שעשויים להיאבק גם בגסיסתה של ירושלים ובתהליך התחלפות הדורות והבוז לתרבות ולמסורת העבר המתרחש בה. שירו של חסון כמו קורא להיאחז דווקא בשיירים הללו, בזקנים ובשאריות התרבותיות והספרותיות שהם מותירים אחריהם, כהד לעת אחרת, לדור אחר ולמסורת ספרותית מפוארת שהולכת וגוועת. בכך, השיר כולו אינו אלא הצעה לנסות להמתיק את הימים דווקא באותם שיירים ולחבר בין ההווה הצעיר של השכונה והעיר לבין עברן המפואר, המיתי וההיסטורי.

.

עדו ניצן, יליד ירושלים, תלמיד לתואר מוסמך בחוג לספרות כללית והשוואתית ומלגאי בתכנית מנדל באוניברסיטה העברית. מבקר השירה של עיתון "ישראל היום", מדריך בבית ש"י עגנון, מרצה לספרות ומתרגם. בקרוב עתיד לראות אור ספרו הראשון: "המזבח ושירים אחרים: תרגומים למבחר משירי המשורר האנגלי ג'ורג' הרברט", בהוצאת "קשב לשירה" ובעריכת פרופ' עמינדב דיקמן.

.

עמיחי חסון, בלי מה, מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2018.

.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: עמוס נוי קורא בשיר מאת סֶסָאר ואייֶחוֹ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור ורד נעם

"אין בעצם הרבה מקומות שיש בהם "משאב של דעת" ברמה כל כך גבוהה, ויחד עם זה המקום פתוח לגמרי לציבור בחינם. בספרייה הלאומית קיים תמהיל מאד עדין בין הבדידות והריכוז שהמחקר דורש, ובין התחושה שיש משהו אנושי נעים מסביב." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופ' ורד נעם ב"משרדה" בפטיו הספרייה הלאומית

הכר את המומחית

פרופ' ורד נעם, כלת פרס ישראל לתלמוד לשנת 2020. עוסקת בספרות חז"ל ובספרות בית שני.

נשואה לאלחנן, אמא לשישה, וסבתא להרבה נכדים. גרתי בכפר אדומים כמעט 40 שנה ולפני שנה עברתי לירושלים.

תחביבים:

טיולים בארץ, קריאת ספרות יפה. עכשיו אני באמצע "אורלנדו" של וירג'יניה וולף

מה את חוקרת?

מעניין אותי להתחקות אחרי צמיחת העולם של חז"ל. זו תרבות דתית חדשה ושונה מזו שהיתה לפניה. אני משווה בין מסורות הלכתיות ואגדיות מימי הבית השני לבין גלגוליהן המאוחרים בעולמם של חכמים.

בימים אלה אני עובדת על מהדורה חדשה, הכוללת תרגום ופירוש חדש, לאחת ממגילות קומראן העוסקת בפולמוס בין הכתות בנושאים הלכתיים.

אולם מועדף בספרייה?

חד משמעית אולם קריאה יהדות.

קודם כל זה עניין של הרגל. כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון, עדיין חילקתי את זמני בין החוג לתלמוד והספרייה הלאומית בגבעת רם ובין החוג לארכיאולוגיה בהר הצופים. הייתי נוסעת בקו 28 בין הר הצופים לגבעת רם. לאחר מכן הלימודים כולם עברו להר הצופים, אבל לצורכי מחקר קבעתי את מושבי כאן. גדלתי פה. אני מכירה את אולם קריאה יהדות ברמה שאני יודעת איפה כל ספר נמצא וכשמזיזים ספרים אני מרגישה ש"הזיזו את הגבינה שלי". למרות שאני מלמדת באוניברסיטת ת"א, אני יושבת רק פה כדי לחקור. זה המקום שלי.

יש פה זמינות נפלאה של כל ספר שאני צריכה. יש פה חן ירושלמי שאני מאד אוהבת. החצר של הקפיטריה תמיד מוצלת ונעימה. יש בה משהו מאד אותנטי. יש לי מקום קבוע שאני אוהבת לשבת בו באולם הקריאה ואפשר לערום שם ספרים. יש פה גם סוג של קהילה שהיא בדיוק במינון הנכון לטעמי.

יש פה אנשים שרבים מהם הייתי מגדירה כידידים. חלקם ידידים של ממש, וחלק "ידידי ספרייה", חולקים יחד את האהבה למחקר ולמקום ושמחים לראות זה את זו במסדרון. זהו תמהיל מאד עדין בין הבדידות והריכוז שהמחקר דורש, שבמסגרתם אני עסוקה בעניינים של עצמי, ובין התחושה שיש משהו אנושי נעים מסביב.

וכמובן – יש את מי לשאול. כשאני נתקלת במשהו שאינו תחום ההתמחות שלי, אני פונה למי שמתמחה.

כמה שעות לדעתך העברת בספרייה הלאומית?

בתקופות שאני מלמדת אני פה יומיים בשבוע. כשאני בשבתון או בחופשים אני פה כמעט כל יום. גם כשאנשים רוצים להיפגש איתי, זה המקום הקבוע למפגשים.

 

למה דווקא הספרייה הלאומית, מה מיוחד ושונה בה?

אין בעצם הרבה מקומות שיש בהם "משאב של דעת" ברמה כל כך גבוהה, ויחד עם זה המקום פתוח לגמרי לציבור בחינם, ומאפשר לכולם להגיע.

יש פה דמוקרטיזציה משני סוגים: גם של אנשים – כל מי שרוצה, יכול לבוא וליהנות ממה שיש פה, וגם מכך שהידע עצמו מוגש בצורה לא היררכית ושיוויונית.

אירוע זכור במיוחד שקרה לך בספרייה?

כשהיא סונטת בי, הבת שלי אומרת לי "את תמותי בספרייה". בינתיים לא מתי אבל כמעט ילדתי בספרייה את הבן החמישי שלי, אורי. הייתי במירוץ אדיר לסיים את הדוקטורט, ועל השולחן שלי נערמו המון ספרים, ולפתע הרגשתי שאני עומדת ללדת ממש בקרוב. אז עוד לא היו טלפונים סלולריים, אז הסתכלתי במהירות מסביבי כדי להבין את מי אני מכירה שיוכל לעזור לי, וראיתי את פרופ' חנן אשל ז"ל. ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא יכול לגשת לדבר איתי מחוץ לאולם. הוא לא מיהר לבוא כי הוא חשב אני רוצה לשאול שאלה מחקרית.

באותה תקופה נהגתי בסוג של טנדר שחנה בכניסה לקמפוס. כשהוא יצא הודעתי לו "אתה עכשיו תיקח אותי להדסה הר הצופים" ונתתי לו הוראות איך למצוא את הטנדר שלי ולהסיע אותי לבית החולים. הוא היה קצת בהלם ורק לאחר מעשה גליתי שהוא לא היה רגיל לנהוג. בדרך לבית החולים שאלתי אותו על הספר החדש שהוא כתב אז על מערות המסתור של בר כוכבא כדי שלא יהיה לחוץ במהלך הנסיעה.

המלצה לבאי הספריה, שרק יודעי ח"ן מכירים?

אני ממליצה לחפש בפייסבוק את התגית #אולם_קריאה_יהדות וליהנות מהגיגיו ושיריו של ד"ר אריאל סרי לוי – עוד חובב מושבע של המקום הזה – על המקום. יש עוד כמה מיושבי האולם שהצטרפו להאשטג המקסים הזה. בתגובה לשירים שהוא פרסם בפייסבוק, הצטרפתי פעם אחת גם אני וכתבתי בתגובה כך:

אולם קריאה יהדות הוא כמו בית כנסת שכונתי.

אני לא מכירה אותך ואתה לא מכיר אותי

אבל אין ספק לגבי שפת הגוף והפנים,

זה ההוא שיושב בשולחנות הלבנים.

וכמו במניין שחרית יומיומי

כולם יושבים ביחד וכל אחד בעולמו הפנימי.

ובסוף היום כשכולם מנתקים את המחשב וגוללים את הכבלים,

זאת הגרסה המקומית לחליצת תפילין.

טיפ לחוקר המתחיל

זה משהו טכני שבמפתיע למדתי אותו לאחרונה – כשאת מחפשת ספר באתר הספריה ורוצה לקחת אותו מהמדפים באולם הקריאה ולא להזמין אותו, מהמחסן, יש בצד שמאל של המסך אפשרות סינון ואחרי גלילה הרחק למטה אפשר לסמן את האופציה "אולם קריאה יהדות", וכך העותק המצוי באולם יופיע ראשון.

דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור רמי ריינר

"יש לנו כאן 'חבורה', קהילה של חוקרים. אם אתה צריך לשאול שאלה, אז תוך שתי דקות אתה מקבל תשובה. הכל נמצא פה, החל מאנשים כלה בספרים וכתבי יד. וחוץ מזה, זהו המקום הכי נחמד בעולם. בואו לספריה, השתמשו במשאביה, הם בלתי נגמרים." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופסור רמי ריינר באולם יהדות בספרייה הלאומית

הכר את המומחה

פרופ' רמי ריינר, המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. מלמד שם תלמוד והלכה כבר עשרים שנה.

בן 61, נשוי, אב ל-5 ילדים וילדות וסב ל-7 נכדים ונכדות.

לימדתי תלמוד בגימנסיה העברית, בישיבה התיכונית נווה שמואל ובבית הספר פלך. הייתי מראשוני המרצים ב"מכללת עלמא – בית לתרבות עברית בתל אביב", ובין השאר, למדו עימי בבית המדרש ב'עלמא' גם השרה מרב מיכאלי וחברת הכנסת אמילי מואטי

תחביבים

ריצה. פעם הייתי מסוגל לעשות חצאי מרתונים, היום אני מסתפק בכמה קילומטרים בודדים.

מה אתה חוקר?

עד לפני חצי שנה הייתי עסוק בכתיבת ספר על רבנו תם, שראה אור בערב פסח. הפרוייקט החדש שלי מתמקד בגישת ההלכה לממזרים, בדגש על קווי שינוי והתחדשות ההלכה.

כמה שעות העברת בספרייה הלאומית?

אני פה משנת 1993, מאז שהייתי מאסטרנט. את המאסטר והדוקטורט כתבתי רק פה, באולם קריאה יהדות, ומאז לא עזבתי.

למה דווקא הספרייה הלאומית?

בכניסה לאולם יהדות יש טקסט של יוסף חזנוביץ – טקסט שנכתב ב-1899. בעיניי זה טקסט נבואי שהתגשם: "בירושלים עיר קדשנו יבנה בית גדול, רם ונשא, ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו." הטקסט ומה שעומד מאחוריו מהווים סוג של השראה עבורי.

פרופסור רמי ריינר. צילום: לירון הלברייך

החוקרים שראיתי יושבים בספרייה כשהייתי סטודנט, היו המודל שלי ומשכו אותי לשבת פה. הרגשתי שאני מתחכך באצולת הדעת. אחד ממוריי הגדולים היה אומר: למה אדם צריך לנסוע למקום אחר? אדם יורד מהאוטובוס (!) ליד בניין המנהלה, הולך עד לבניין הספרייה הלאומית, רואה את כל מי שהוא צריך לראות ופוגש את כל מי שהוא צריך לראות. הכל פה.

מבחינה מקצועית, בתחום מדעי היהדות אין ספרייה שמתחרה בה בהיקפים ובזמינות בעולם. זאת הרגשה נעימה מאד לשבת במקום עם מורשת מחקרית. פרופ' עזרא פליישר, גדול חוקרי השירה והפיוט בדור האחרון, ומבאיו הקבועים של הבית הזה, אמר: "יש אנשים שהספרייה היא הבית השני שלהם, יש כאלו שהיא אפילו הבית הראשון שלהם."

זה המקום האמיתי. זה המקום שחבורת החוקרים בתחום חקר ההלכה וימי הביניים יושבים בו. יש לנו כאן "חבורה", קהילה של חוקרים. אם אתה צריך לשאול שאלה, אז תוך שתי דקות אתה מקבל תשובה. הכל נמצא פה, החל מאנשים כלה בספרים וכתבי יד. וחוץ מזה, זהו המקום הכי נחמד בעולם.

אולם מועדף בספרייה?

אולם מדעי היהדות, כי זה תחום העיסוק שלי, לצד אולם כתבי היד. יש לי מקום קבוע ואהוב. אני  אוהב להגיע מוקדם בבוקר כדי לוודא שהוא לא ייתפס על ידי אחר/ת.

ויש לי גם בבקשה תפסיקו להזיז את הספרים ממדף למדף. אנשים זקנים אוהבים שדברים נשארים במקום קבוע.

ספרן/ית יוצא/ת מן הכלל?

אסתר, אבל בתנאי שהיא תפסיק להגיד לנו לא לדבר באולם. היא לוקחת את העסק מאד ברצינות, מקצועית ויעילה מאוד, אבל אנא שתעלים עין כשאנו קצת מדברים. וכמובן גליה ועליזה, שעוזרות בכל דבר שצריך, וטובות לב אופן בלתי אפשרי, נוצרי כמעט.

אבל לא רק ספרנים יש בספריה. שלמה, השומר בכניסה לספרייה בשעות אחר הצהריים והערב מגלם עבורי את הספרייה מבחינה אנושית. לבביות חכמה כשלו נותנת לספרייה טעם של ממש.

טיפ לחוקר/ת המתחיל/ה

בואו לספריה, השתמשו במשאביה, הם בלתי נגמרים. אתם יכולים לחסוך ימי עבודה ארוכים רק משאלות בקפיטריה. יש אחווה בין חוקרים צעירים לוותיקים. חוקר צעיר יכול להיעזר בחוקרים מנוסים הרבה יותר בקלות מאשר בתקופתי.

המלצה לבאי הספריה, שרק יודעי ח"ן מכירים?

לבוא לפני תשע בבוקר ולהיכנס מלמטה, הרבה יותר נוח.

מה אתה עושה בספרייה חוץ מלחקור וללמוד?

פעם בשבוע אני מזמין תור לאחד החדרים האחוריים בספרייה, ובעשר בבוקר קורא ספרי ילדים לנכדותיי שבאוסטרליה.

פרופסור רמי ריינר. צילום: לירון הלברייך

בעתיד אחת התוכניות שלי היא לכתוב רומן על הספרייה. הספרייה היא מקום מרתק, והדמויות שמאכלסות אותה הן כר נפלא לרומן.

דיירי הספרייה: הכירו את פרופסור מנחם קיסטר

"הגעתי אל הספרייה עוד כנער. הספרנית הראשית של אולם הקריאה באותם ימים יישמה מדיניות שקבעה שבשום אופן אסור למישהו בתיכון להיכנס לאולם הקריאה, לכן החוויות הראשונות שלי מהספרייה היו שאני מגיע לאולם, מסולק ממנו וחוזר חלילה. בסופו של דבר אבי הפעיל פרוטקציה מיוחדת ואז הותר לי לשבת שם באופן חריג." מדור חדש בו תכירו כמה מהדמויות המרכזיות ששוכנות בספרייה הלאומית דרך קבע

פרופסור מנחם קיסטר באולם קריאה יהדות. צילום: לירון הלברייך

פרופ' מנחם קיסטר ב"בית חייו", אולם קריאה יהדות בספרייה הלאומית

הכר את המומחה

פרופסור מנחם קיסטר, פרופ' אמריטוס בחוגים למקרא ולתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.
בן 64.

מה אתה חוקר ולמה?

אני עוסק בספרות היהודית בעת העתיקה, טקסטים יהודיים קדומים (כגון הספרים החיצוניים וספרות קומראן, ספרות המדרש של חז"ל) מהיבטים שונים: פרשנות המקרא הקדומה, לקסיקולוגיה, מסורות וגלגוליהן. מה שמעניין אותי במיוחד הוא התמורות החלות בניסוחים, ברעיונות ובמסורות. למשל, בימים אלה התפרסם מאמר שלי על תפיסת החסד האלוהי אצל פאולוס לאור טקסטים מדרשיים.

"למה אני חוקר?" – בשביל להבין, זו הסיבה היחידה לחקור. יש עוד סיבות?

אולם מועדף בספרייה?

אולם קריאה יהדות. רק אולם קריאה יהדות. זה בית חיי. הספרים שאני בדרך כלל משתמש בהם נמצאים שם. זה האולם שאני מכיר יותר מכול והספרים בו רלוונטיים לעבודתי. אני משתמש לא מעט בספרים באולם קריאה כללי (בעיקר ביציע), אבל אין ספק היכן המרכז. אני באולם הזה מגיל 16.

מכיתה ב' בעצם, תנ"ך היה המקצוע הקרוב לליבי. מורי בתיכון, פרופ' דוד רוזנטל, חשף בפניי בכתה ט' את קצֵה קָצֶהָ של הספרות התלמודית. המשכתי ללמוד, וכך הגעתי לכאן.

כמה שעות העברת בספרייה?

אני כאן לפי תקופות ולפי מה שצריך לעשות בכתיבה של מאמר: לפעמים שעות ארוכות, יום אחר יום, ולפעמים גיחות קצרות לבדיקה קצרה של מראי מקומות ולצילום של כמה עמודים. אבל גם כשאני יותר כאן וגם כשאני פחות כאן, אני כל הזמן כאן.

למה דווקא הספרייה הלאומית?

המיוחד בספרייה הזו, שלא מצאתי בשום מקום אחר, הוא שלמרות שזו ספרייה לאומית וגדולה, היא לא רק מקום לקרוא ספרים, אלא יש בה גם קהילה לומדת. כלומר, לעיתים קרובות מאוד אדם בא כדי לבדוק משהו בספר, ופוגש אדם אחר ונשאלת איזו שאלה ודברים מתבררים. אני פשוט רואה את האדם ונזכר שיש לי אליו שאלה, או מישהו רואה אותי ונזכר.

יש בזה גם חסרונות – אדם מתכוון לעבוד, בא לקרוא, ובסופו של דבר עוסק בשיחה. אבל זו לא שיחה בטלה ולא טרדה, היא מניבה רעיונות ומחשבות. היא חשובה מאוד, ואפילו קריטית. בזמן הקורונה התגעגעתי לספרייה ושמחתי מאוד לחזור אליה בכל המובנים. אני מקווה שהאופי הזה של הספרייה, כיוצרת קהילה לומדת ומלמדת, יישאר גם בבניין החדש.

פרופסור מנחם קיסטר באולם קריאה יהדות. צילום: לירון הלברייך

אירוע זכור במיוחד בספרייה?

כאמור, הגעתי אל הספרייה עוד כנער. הספרנית הראשית של אולם הקריאה באותם ימים, יישמה מדיניות שקבעה שבשום אופן אסור למישהו בתיכון להיכנס לאולם הקריאה, ואפילו היה שלט על הדלת: 'לתלמידי תיכון הכניסה אסורה'. לכן החוויות הראשונות שלי מהספרייה היו שאני מגיע לאולם, מסולק ממנו וחוזר חלילה. בסופו של דבר אבי הפעיל פרוטקציה מיוחדת, ואז הותר לי לשבת שם באופן חריג. כדי להתחבא ולהתחמק ככל האפשר מסילוק לא ישבתי בכסא באולם הקריאה אלא על גבי הסולמות שבין הספרים, מנהג שלקח לי כמה עשרות שנים להיגמל ממנו.

זכרון אחר ועצוב – אחד מבאי הספרייה הקבועים, יום-יום, היה פרופ' מנחם שטרן, שהיה אחד ממוריי האהובים. הוא נרצח בלכתו בעמק המצלבה, בדרכו לספרייה. שנים רבות הרגשתי, בהיותי בספרייה, את נוכחותו הנעדרת.

ספרן/ית יוצא/ת מן הכלל?

הספרנים שאני זוכר היו מקצועיים, עזרו ויצרו אווירה נעימה ביותר. אם להזכיר שם אחד מאולם הקריאה – זכורה לטוב אלונה אבינזר, שהיתה האחראית על אולם הקריאה בעבר. היתה לנו היכרות של שנים: היא הכירה אותי מנעוריי. מתבקש גם שאזכיר את דמותו המיוחדת של אברם לוי ז"ל, ממחלקת ההשאלה, שליוותה אותי ממש משנות ילדותי ועד לגיל העמידה, ומאוחר יותר את שלמה גולדברג יבדל"א – עם שניהם נרקמו שיחות בענייני מחקר, וגם בעניינים אחרים  אפשר לומר שהייתה בינינו ידידות. הם היו אנשי שיחה נלבבים גם להרבה קוראים אחרים מבאי הספרייה.

טיפ לחוקר/ת המתחיל/ה?

קוראים, כותבים, וחושבים בין הקריאה לכתיבה (ומהססים). מטבעו מחקר כרוך בבדידות. המשאב המשולב של הספרייה הוא גם הספרים וגם האנשים שנמצאים בה. כל זמן שאפשר לנצל את שני המשאבים יחד הרי זה משובח.