.
"רחביה נפטרת מנכסיה": מסע ציד בשכונה גוססת בעקבות השיר "סזון" מאת עמיחי חסון
עדו ניצן
.
סֵזוֹן / עמיחי חסון
יוֹצְאִים לָצוּד עִם שַׁחַר, פַּקַּח הַחֲנָיָה וַאֲנִי
לֹא מַבִּיטִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי. הוֹלְכִים בִּשְׁתִיקָה
מְחַפְּשִׂים סִימָנִים מַחֲשִׁידִים:
הוּא עַל שִׁמְשׁוֹת הָרֶכֶב
אֲנִי בְּמוֹדְעוֹת הָאֲבֵלִים.
עֲקֵבוֹת מוֹפִיעִים בְּתֹם הַשְּׁלוֹשִׁים
מוּטָלִים בַּעֲרֵמוֹת עַל הַמִּדְרָכוֹת:
אֶלְזֶה לַסְקֶר־שִׁילֶר שׁוֹכֶבֶת מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, זְקַן מַרְטִין
בּוּבֶּר מִתְחַכֵּךְ בְּאַבְנֵי הַשָּׂפָה, שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן מַהֲדוּרָה
רִאשׁוֹנָה (הוֹצָאַת שְׁטִיבְּל, נְיוּ יוֹרְק) חוֹמָה וּמִגְדָּל
בְּכִרְכֵי הָאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה הָעִבְרִית, הַקְדָּשׁוֹת בְּגֶרְמָנִית.
רְחַבְיָה נִפְטֶרֶת מִנְּכָסֶיהָ.
אֲנִי בּוֹרֵר סְפָרִים אֶל אַרְגְּזֵי יְרָקוֹת
הַפַּקָּח כּוֹתֵב דּוּ"חוֹת, מַצְמִיד לְשִׁמְשׁוֹת
הַמְּכוֹנִיּוֹת בִּרְחוֹב הַתִּבּוֹנִים.
בְּתֹם הַצַּיִד אָנוּ מִתְיַשְּׁבִים לַחֲלֹק
שִׂיחָה עַל הַשָּׁלָל, הַפַּקָּח לוֹקֵחַ אֶת נָתָן
זַךְ, מַקְשֶׁה בְּקוֹל: "בַּמֶּה לְהַמְתִּיק יָמִים".
בַּמֶּה לְהַמְתִּיק אִם לֹא בִּשְׁיָרִים.
.
משורר צעיר יוצא עם שחר למסע ציד ברחבי שכונת רחביה שבירושלים; הטרף – ספרים ישנים שנזרקו לרחוב בעקבות מות בעליהם הקשישים. אל המשורר מתלווה אדם אחר, במסע ציד משלו: פקח חנייה שסוקר במקביל אליו את רחובות השכונה, אך מחפש "טרף" שונה לחלוטין. עלילה זו עומדת במוקד השיר "סזון" מאת עמיחי חסון (בתוך בלי מה, מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2018). השיר מציג אפוא בפני הקוראים את תמונתה של רחביה כשכונה של אליטה מזדקנת, שהולכת וגוועת אט־אט ומחליפה את פניה עם התחלפות הדורות. זקני רחביה הייקים, הד ועדות למרחב ספרותי־תרבותי שהולך וגווע, מיוצגים בשיר באמצעות מודעות האבלים המבשרות על מותם, ובאמצעות הספרים שהושלכו מספרייתם, ככלי אין חפץ בו, אל הרחוב: "רחביה נפטרת מנכסיה", תרתי משמע.
עמיחי חסון, יליד 1987, שייך לדור של משוררים ירושלמים צעירים החיים בעיר וכותבים על אודותיה. בשני ספריו שפורסמו עד כה, מדבר עם הבית (אבן חושן, 2015) ובלי מה, ישנם כמה וכמה "שירי ירושלים". עם זאת, השירים אינם עוסקים בירושלים כאידאה רוחנית או פוליטית או כרעיון ערטילאי וכמושא לכמיהה, שנאה או צער. תחת זאת, השירים מתרחשים בירושלים והיא משמשת בהם כתפאורה חיה. כך, מתאר חסון את ירושלים כזירת התרחשות תוססת וחיה, שלא עליה נכתבים השירים, אלא בתוכה הם מתרחשים.
"סזון" כאמור מתחקה, בניחוח הומוריסטי מסוים, אחר מסע ציד כפול המתרחש בשעות הבוקר ברחביה: מסעו של פקח החנייה בבוקר והמסע של הדובר בשיר, התר אחר ספרים של נפטרים שהושלכו לרחוב. כותרת השיר לקוחה מן הביטוי הצרפתי la saison de chasse: עונת הציד. ואכן, השיר מתאר את מסע הציד בכל הלקסיקון המתבקש: "הולכים בשתיקה", "סימנים מחשידים", "עקבות", "ציד" ו"שלל". עם זאת, כותרת השיר איננה 'ציד' אלא "סזון", וזאת מפני שלמילה "סזון" יש קונוטציה רגשית־היסטורית חזקה עבור ישראלים, היות שכך כונו ההסגרות של אנשי מחתרת האצ"ל לבריטים בידי אחיהם, אנשי ההגנה, בראשית שנת 1945. אם כן, הסזון איננו סתם ציד, אלא ציד אכזרי של בני אדם, שנעשה בין איש לאחיו, ציד שיש עימו קלון מסוים. ממש כך, הדובר שצד ספרי נפטרים עשוי להצטייר כמעין "אוכל נבלות" ספרותי, המפרנס את ספרייתו משיירי ספריות של אחרים.
ציד הספרים מתרחש בשכונת רחביה, הידועה כמקום מגוריה הוותיק של האינטליגנציה האשכנזית והאקדמית. השכונה, שהוקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת כשכונת גנים נאה, הפכה עד מהרה למקום מגוריה של אליטה ירושלמית. מיטב הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית התגוררו ברחביה וביניהם גרשום שלום, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, מנחם אלון וישעיהו ליבוביץ'. לצידם התגוררו שם גם אישי ציבור מרכזיים, אף הם בני האליטה האשכנזית של ימי קום המדינה, כמו יצחק בן־צבי, זלמן שז"ר, משה שרת, ארתור רופין, מנחם אוסישקין ודב יוסף.
גם הרחובות ברחביה נקראים על שם גדולי רוח – חכמי ימי הביניים ובפרט בני תור הזהב בספרד, כמו אבן עזרא, בן מימון, הרמב"ן, אבן גבירול, אלחריזי ואברבנאל. עובדה זאת, לצד זהות תושביה של שכונת רחביה, הופכת את השכונה למרחב ספרותי חי, שבו הן הרחובות עצמם, בדמויות שהם מנציחים, הן התושבים הם אנשי ספרות ורוח. הצטרפות המרחב הספרותי הרעיוני, של שמות הרחובות, עם זהות אנשי הרוח שהתגוררו בשכונה , מקיימת מרחב שאין כמותו לשיר ממין זה, העוסק בספרות ובמצבה.
אם כך, השיר מבטא געגוע נוסטלגי לאותן דמויות מופת משכילות שסימלו את רחביה בעבר. דמויות אלה אינן בין החיים כבר עשרות שנים, אך אחרוני הדור המדובר של תושבי רחביה עודם מתגוררים בה גם היום, בגילם המופלג. הספרים שהדובר צד הם הם הספרים של תושבי רחביה הזקנים, שאף הם הולכים ופוחתים ומתים לאט־לאט. תהליך זה של התחלפות הדורות מתבטא היטב בשורת המחץ הדו־משמעית "רחביה נפטרת מנכסיה", באמצעות הדו־משמעות של הפועל "נפטר": זרק או מת.
קריאה מדוקדקת ברשימת הספרים שהדובר בוחר לתאר בבית השני, במעין רשימה חלקית ביותר שתפקידה להעיד על אופי הספרים המושלכים שהוא מוצא דבר יום ביומו, הכרחית להבנת השיר. ראשית, השניים הראשונים מתוארים במטונימיה באמצעות שמות המחברים: אלזה לסקר־שילר ומרטין בובר; על פי השיר הם עצמם שוכבים ברחוב: היא "שוכבת מאחורי הגדר" וזקנו שלו "מתחכך באבני השפה". כלומר, הספרים של לסקר־שילר ושל בובר מתגוללים ברחוב, אך במובן מסוים גם הם עצמם כמו הושלכו לרחוב. שני יוצרים יהודים־גרמנים אלה, שאף התגוררו ברחביה בשלב כלשהו בחייהם, מוטלים בה כיום כאבן שאין לה הופכין: לסקר־שילר, המשוררת הדחויה והמנודה, שוכבת מאחורי הגדר, מנודה כמו בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר", וזקנו של מרטין בובר, המעיד גם על זקנתו, מתחכך ב"אבני השפה", הן של המדרכה, הן של השפה עצמה.
גם הבחירות בשכול וכישלון מאת ברנר, ובערך "חומה ומגדל" באנציקלופדיה העברית, אינן מקרית: השכול והכישלון עשויים ללמד על מצבה של רחביה שזקניה מתים, והחומה והמגדל עשויים ללמד על הדור הצעיר הממשיך בדרכו, בונה ובונה, ומתעלם מהתרבות הגוועת. תרבות זו, המושלכת לרחוב, מגולמת באנציקלופדיה העברית הזנוחה, שהאינטרנט החליף, אנציקלופדיה שנכתבה על ידי אותה אינטיליגנציה ירושלמית ישנה. לבסוף, ההקדשות בגרמנית מסמלות יותר מכול את רחביה של פעם: קהילה ספרותית ענפה שמקורם של רבים ממנה ביהדות גרמניה. עם זאת, הגרמנית בישראל של ימינו איננה שפת התרבות, כמו ברחביה הוותיקה, אלא שפה זרה, שאיננה דבורה, המקושרת דווקא לאנטי־תרבות הנאצית, ולא לתרבות והספרות הגרמנית. אם כן, כל אותם ספרים וסופרים המושלכים לרחוב, שחלקם הגדול גר בעבר ברחביה בעצמו, מסמלים את הזנחת התרבות והספרות הוותיקה ואת הקהילה המשכילה והאקדמית הייקית, שהתגוררה ברחביה בעבר, שהולכת ואובדת מן העולם.
דומה שיחסו של הדובר למעשיו אמביוולנטי. כאמור, מצד אחד מעשה הציד, ובפרט סזון: ציד בני אדם הוא מעשה שפל המציג את הדובר כאוכל נבלות שמתעניין בשלל המתים ולא במתים עצמם או בזקנים שעודם חיים. צד זה מקבל חיזוק במעשה הכנסת הספרים לארגזי הירקות: אקט דיסוננטי של זילות שמנתק את הספרים מהקשרם המקורי. כמו כן, ההשוואה של איסוף הספרים למלאכה הטכנית והזדונית במקצת של פקח החנייה, מראה אף היא עד כמה שפל הוא עיסוקו. מנגד, נראה כי הדובר המשוטט הוא היחיד שמתעניין בספרים המושלכים, ובעשותו כך הוא מכבד ממילא גם את הנפטרים הקשישים ואת זכרם, ובוודאי את הספרים עצמם ואת מחבריהם.
שיאו של המתח בין חובב הספרים לבין מה שמצטייר כחברה המזלזלת בספרות מגיע בסופו של השיר, שבו נפגשים לראשונה פקח החנייה וצייד הספרים. פקח החנייה, המסמל את המעשיות של הדור הנוכחי, את הטכנוקרטיה ואת היחס המזלזל, המנוגד ליחסם של ותיקי השכונה והאליטה הישנה לספרות, יושב לראשונה עם צייד הספרים עצמו. השניים חולקים לא רק שיחה על השלל; בניגוד למצופה מציד משותף הם חולקים גם את השלל עצמו. או אז מתגלה כי דווקא פקח החנייה הוא שמביע עניין בספרים ובוחר באקראי את ספרו של נתן זך. מעשה בחירה זה עשוי להתפרש בשני אופנים: הראשון – הפקח איננו מתעניין בספרות והוא עתיד להמשיך בכך, אך הוא בוחר ספר כדי לנסות להבין במה עוסק בן שיחו המשונה; השני – הפקח המרוחק מן הספרות, ומסמל את הדור שלא ידע את יוסף, שכלל לא הכיר את תושבי רחביה הישנה ותרבותה, מגלה לראשונה עניין בספרות ובכך אולי מותיר פתח לאופטימיות בנוגע לעתיד התרבות בשכונה.
הספר שהפקח לוקח הוא ספר שירים של נתן זך. שמו של נתן זך מתכתב עם הלקיחה, תחבולה שמועצמת באמצעות הפסיחה: "הפקח לוקח את נתן". המשורר נותן משהו לבאים אחריו, גם לאלה שאינם קהל קוראיו המיידי. גם הבחירה בזך היא אינה מקרית: גם זך הוא משורר יליד גרמניה, שאמנם לא התגורר ברחביה אך הוא מסמל את הדור הייקי הוותיק, כתושבי השכונה. ספרו של זך מספק לפקח ציטוט שהוא בוחר לקרוא בקול, אך הפקח לא רק קורא את שורת השיר, אלא "מקשה" אותה, כלומר מטעים את השאלה ומתכוון אליה כמו אל שאלה שניסח בעצמו: "במה להמתיק ימים". הדובר משחק עם ההמשך המקורי והמוכר של זך: "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", ותחת זאת מסכם את השיר במילים: "במה להמתיק אם לא בשיירים". הפער בין השירים לשיירים יוצר סילפסיס: מילה אחת שמרמזת במשחק לשון מחוכם למילה אחרת שאמורה להדהד בראשו של הקורא. אותם השיירים, שבהם מסתיים השיר, מסמלים הן את הספרים המושלכים לרחוב והן את הקשישים הרחבייתים האחרונים בדורם. אמנם השיירים עשויים להתפרש כשאריות נקלות בדרכן לפח האשפה של ההיסטוריה, אך סביר יותר להבינן בהקשר זה כשיירי קודש, כמנהג החסידים, שעל אף הבזות הנסוכה עליהם דווקא עליהם יש להתענג ובהם מצויה הקדושה.
השיירים הם שממתיקים את הימים. לכן, אף שהדובר צעיר והשכונה המזדקנת הולכת וגוועת, הוא בוחר להתענג דווקא על שאריות השכונה הוותיקה ותרבותה. לפיכך הוא יוצא למסע הציד היומי שלו, בכל בוקר, ואוסף ספרים ישנים וותיקים, כמו מנסה לגאול אותם ולהיאחז בפיסות ההיסטוריה, בשיירים שנותרו מן הדור הישן. המעשה הנוסטלגי נלחם בגבורה סיזיפית, שנועדה לכישלון, בתהליך הכיליון של השכונה ובהפיכתה לשכונה אחרת, עם מותם של הזקנים, והוא כמו קורא תיגר על רחביה עצמה ה"נפטרת מנכסיה". עם זאת, הפרשנות האופטימית למעשהו של הפקח עשויה לרמז כי יש שכר לפעולתו, וכי אולי גאולת הספרים עשויה להוביל גם למפגש מחודש בינם לבין הדור הנוכחי, אותו פקח חנייה.
ייתכן ששיר זה מסמל במידה רבה את יחסם של צעירים רבים לירושלים כולה. אמנם הוא איננו "שיר ירושלים" קלאסי, והעיר כמכלול משמשת בו כתפאורה וכרקע בלבד, אך ניתן להתבונן גם בירושלים, ולא רק ברחביה, כעיר מזדקנת המכילה שיירים רבים שעומדים לסוף מן העולם יחד עם אותם נציגים היסטוריים וותיקים של ירושלים של פעם, המתים לאיטם. על פי קריאה זו ישנם צעירים אחדים שעשויים להיאבק גם בגסיסתה של ירושלים ובתהליך התחלפות הדורות והבוז לתרבות ולמסורת העבר המתרחש בה. שירו של חסון כמו קורא להיאחז דווקא בשיירים הללו, בזקנים ובשאריות התרבותיות והספרותיות שהם מותירים אחריהם, כהד לעת אחרת, לדור אחר ולמסורת ספרותית מפוארת שהולכת וגוועת. בכך, השיר כולו אינו אלא הצעה לנסות להמתיק את הימים דווקא באותם שיירים ולחבר בין ההווה הצעיר של השכונה והעיר לבין עברן המפואר, המיתי וההיסטורי.
.
עדו ניצן, יליד ירושלים, תלמיד לתואר מוסמך בחוג לספרות כללית והשוואתית ומלגאי בתכנית מנדל באוניברסיטה העברית. מבקר השירה של עיתון "ישראל היום", מדריך בבית ש"י עגנון, מרצה לספרות ומתרגם. בקרוב עתיד לראות אור ספרו הראשון: "המזבח ושירים אחרים: תרגומים למבחר משירי המשורר האנגלי ג'ורג' הרברט", בהוצאת "קשב לשירה" ובעריכת פרופ' עמינדב דיקמן.
.
עמיחי חסון, בלי מה, מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2018.
.
.
» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: עמוס נוי קורא בשיר מאת סֶסָאר ואייֶחוֹ
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
