וּבְעִבְרִית | בועז הנרדם

שיר מאת ויקטור הוגו, בתרגום דורית פרידמן

נעמי טנהאוזר, שתי ילדות בשדה רחב, שמן על פשתן, 120X60 ס"מ, 2004

.

בועז הנרדם / ויקטור הוגו

מצרפתית: דורית פרידמן

 

בֹּעַז עָלָה עַל מִשְׁכָּבוֹ מֻתָּשׁ;

כָּל אוֹתוֹ יוֹם עָמַל בַּגֹּרֶן אֲשֶׁר לוֹ;

אוֹ אָז הִצִּיעַ יְצוּעוֹ כְּהֶרְגֵּלוֹ;

נִרְדַּם לְיַד מְכַל הַחִטָּה שֶׁנִּגְדַּשׁ.

 

לַזָּקֵן הָיוּ שְׂדוֹת חִטָּה וּשְׂעוֹרָה;

וְלַמְרוֹת עָשְׁרוֹ רָדַף צֶדֶק וְטוֹב;

רֶפֶשׁ לֹא עָכַר אֶת מֵימֵי טַחֲנָתוֹ;

שׁוּם תֹּפֶת תַּחַת מַפּוּחוֹ לֹא בָּעֲרָה.

 

זְקָנוֹ הָיָה כָּסוּף כְּמוֹ נַחַל בְּאַפְּרִיל.

אֲלֻמָּתוֹ, לֹא קַמְצָנִית הָיְתָה וְלֹא עוֹיֶנֶת;

בִּרְאוֹתוֹ מְלַקֶּטֶת עֲנִיָּה שֶׁגּוֹחֶנֶת,

הָיָה אוֹמֵר: – לֶקֶט שִׁבּוֹלִים לָהּ הַפִּילוּ.

 

הָאִישׁ הַזֶּה רָחַק מִדַּרְכֵי עֲקַלְקַלּוֹת,

לְבוּשׁוֹ הָיָה תֹּם־לֵב וּבִגְדֵי פִּשְׁתָּה צְחֹרִים;

וְהָיוּ, לְמַרְגְּלוֹת הָעֲנִיִּים, נִגָּרִים

שַׂקֵּי גַּרְעִינָיו כְּמִזְרָקוֹת צִבּוּרִיּוֹת.

 

בֹּעַז הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב, וְלִקְרוֹבָיו קַשּׁוּב,

נָדִיב הָיָה, וְלֹא שֶׁאֶת כַּסְפּוֹ הִפְקִיר;

הַנָּשִׁים בִּכְּרוּהוּ עַל פְּנֵי גֶּבֶר צָעִיר

כִּי הַצָּעִיר נָאֶה, אַךְ הַזָּקֵן חָשׁוּב.

 

הַזָּקֵן, הַקָּרֵב אֶל מְקוֹר הַנִּבְרָא,

בָּא אֶל הַנֶּצַח מִזְּמַן אַל־חָזוֹר;

גַּם עֵינֵי צְעִירִים עֲשׂוּיוֹת לִבְעֹר,

אַךְ מֵעֵין הַזָּקֵן כְּבָר נִבֶּטֶת אוֹרָה.

 

בֹּעַז נָם בֵּין אֲנָשָׁיו בַּלַּיְלָה, אִם כָּךְ;

לְיַד רֵחַיִם שֶׁהוּבְאוּ לְעָדְפֵי יְבוּלִים,

הַקּוֹצְרִים שָׁכְבוּ כְּגוּשִׁים אֲפֵלִים;

וְכָל זֶה אֵרַע בְּעֵת כֹּה עַתִּיקָה.

 

אֶת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הִנְהִיג אָז שׁוֹפֵט;

הָאֲדָמָה, לַנּוֹדֵד עִם אֹהֶל, מִתְיָרֵא

מִטְּבִיעוֹת רַגְלֵי עֲנָקִים בַּמִּרְעֶה,

עוֹד לַחָה מִמַּבּוּל הָיְתָה אוֹתָהּ עֵת.

 

כְּיַעֲקֹב הַנָּם, כִּיהוּדִית הַנָּמָה,

שָׁכַב בֹּעַז, עֲצוּם עֵינַיִם, תַּחַת הָעַלְוָה;

אַךְ בִּהְיוֹת שַׁעַר הַשָּׁמַיִם פָּתוּחַ בְּשַׁלְוָה

מִמַּעַל לְרֹאשׁוֹ, חֲלוֹם בָּא לוֹ בַּדְּמָמָה.

 

בַּחֲלוֹמוֹ רָאָה בֹּעַז אַלּוֹן צוֹמֵחַ,

אֲשֶׁר מֵחֲלָצָיו הִגִּיעַ עַד לִשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת;

גֶּזַע עָלָה מִשָּׁם כְּרֶצֶף שֶׁל שׁוֹשֶׁלֶת;

מֶלֶךְ שָׁר לְמַטָּה, בְּעוֹד אֵל לְמַעְלָה נִשְׁמָתוֹ נוֹפֵחַ.

 

וּבֹעַז מִלְמֵל בְּקוֹלָהּ שֶׁל נַפְשׁוֹ:

"אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנִּי כָּל אֵלֶּה נִבְנִים?

מִסְפַּר שְׁנוֹתַי מֵעַל לִשְׁמוֹנִים,

וְאֵין לִי בֵּן, וּכְבָר אֵין לִי אִשָּׁה.

 

"הֲרֵי מִזְּמַן זוֹ שֶׁעִמָּהּ יָשַׁנְתִּי,

הוֹ, אֵלִי! עָבְרָה מִיְּצוּעִי לָזֶה שֶׁלְּךָ;

וְעוֹדָנוּ יַחַד בַּמַּעֲרָכָה,

הִיא חַיָּה לְמֶחֱצָה, אֲנִי הֵן חֵצִי מַתִּי.

 

"גֶּזַע יִוָּלֵד מִמֶּנִּי! יִתָּכֵן? הַאִם נָכוֹן?

כֵּיצַד אֶפְשָׁר שֶׁעוֹד יִהְיוּ לִי יְלָדִים?

שֶׁהַצָּעִיר אַלּוּף, שְׁמֵי הַבֹּקֶר עֵדִים;

יוֹמוֹ גָּח מִלֵּילוֹ כְּחוֹגֵג נִצָּחוֹן;

 

אַךְ בְּזִקְנָתֵנוּ, נִרְעַד כְּלִבְנֶה בַּחֹרֶף;

אֲנִי אַלְמָן, אֲנִי לְבַד, וְיוֹרֵד עָלַי עֶרֶב,

אֲנִי נִכְפָּף, הוֹ אֵלִי! נִשְׁמָתִי כְּבָר נִקְבֶּרֶת,

כְּשׁוֹר צָמֵא אֲשֶׁר אֶל מַיִם יַטֶּה עֹרֶף."

 

כָּךְ דִּבֵּר בֹּעַז בַּחֲלוֹם וּבְאֶקְסְטָזָה,

בְּהַפְנוֹתוֹ עֵינָיו, הֲלוּם שֵׁנָה, לֶאֱלֹהָיו;

הָאֶרֶז אֵינוֹ חָשׁ בַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁמִּתַּחְתָּיו,

וְהוּא לֹא חָשׁ בָּזוֹ שֶׁלְּרַגְלָיו לֹא זָזָה.

 

בְּעוֹדוֹ יָשֵׁן, רוּת, בַּת־מוֹאָב,

נִשְׁכְּבָה, חֵיקָהּ גָּלוּי, לְמַרְגְּלוֹת בֹּעַז,

וְהָיְתָה מְיַחֶלֶת לְמִין קֶרֶן שֶׁל פָּז,

כְּשֶׁבְּבוֹא הַיְּקִיצָה יוּאֲרוּ עֵינָיו.

 

בֹּעַז לֹא יָדַע כִּי הָאִשָּׁה נִמְצֵאת שָׁם

רוּת לֹא יָדְעָה צְפוּנוֹת הָאֵל לֶעָתִיד.

בֹּשֶׂם טוֹב עָלָה מִקְּוֻצּוֹת הָעִירִית;

נְשִׁימוֹת הָעֶרֶב רִפְרְפוּ מֵעַל רֹאשָׁם.

 

הָיָה צֵל שֶׁל כְּלוּלוֹת, חֲגִיגִי וְנִשְׂגָּב;

מַלְאָכִים עָפוּ, מִן הַסְּתָם, בַּמַּחְשַׁכִּים,

כִּי בַּלַּיְלָה נִצְפָּה בְּעוֹבְרוֹ, לִפְרָקִים,

דְּבַר־מָה כָּחֹל שֶׁנִּרְאָה כְּכָנָף.

 

נְשִׁימוֹת בֹּעַז בְּנִים־לֹא־נִים,

הִתְעָרְבוּ בְּרַחַשׁ פְּלָגִים עָנֹג.

הָיָה זֶה יֶרַח שֶׁל טֶבַע מָתוֹק,

אֶת רָאשֵׁי הַגְּבָעוֹת עִטְּרוּ שׁוֹשַׁנִּים.

 

רוּת הָזְתָה וּבֹעַז יָשַׁן; הָעֵשֶׂב הָיָה שָׁחֹר כְּפֶחָם;

פַּעֲמוֹנֵי הָעֲדָרִים רָטְטוּ כִּמְעַט בְּלִי נִיעַ;

חֶסֶד בְּלִי גְּבוּל יָרַד מִן הָרָקִיעַ;

דִּמְמַת אֲרָיוֹת הַמַּרְוִים צִמְאוֹנָם.

 

מְנוּחָה בְּרַחֲבֵי אֶרֶץ־קֶדֶם שָׁרְתָה;

כּוֹכָבִים זִגְּגוּ שְׁמֵי עֹמֶק אֲפֵלִים;

סַהַר רַךְ וּבָהִיר, בֵּין פִּרְחֵי הַצְּלָלִים,

הִבְרִיק יַמָּה, וְרוּת בְּלִבָּהּ תָּהֲתָה,

 

בְּלִי נוֹעַ, עֵינָהּ פְּקוּחָה בֵּין צְעִיפִים,

מִיהוּ הָאֵל, אוֹתוֹ קוֹצֵר שֶׁל קַיִץ־עַד,

שֶׁבְּעוֹבְרוֹ הִשְׁלִיךְ, מַמָּשׁ כִּלְאַחַר־יָד,

חֶרְמֵשׁ זָהָב כָּזֶה בִּשְׂדֵה כּוֹכָבִים רוֹעֲפִים.

 

 

Booz endormi / Victor Hugo

Booz s'était couché de fatigue accablé;
Il avait tout le jour travaillé dans son aire;
Puis avait fait son lit à sa place ordinaire;
Booz dormait auprès des boisseaux pleins de blé.

Ce vieillard possédait des champs de blés et d'orge;
Il était, quoique riche, à la justice enclin;
Il n'avait pas de fange en l'eau de son moulin;
Il n'avait pas d'enfer dans le feu de sa forge.

Sa barbe était d'argent comme un ruisseau d'avril.
Sa gerbe n'était point avare ni haineuse;
Quand il voyait passer quelque pauvre glaneuse:
– Laissez tomber exprès des épis, disait-il.

Cet homme marchait pur loin des sentiers obliques,
Vêtu de probité candide et de lin blanc;
Et, toujours du côté des pauvres ruisselant,
Ses sacs de grains semblaient des fontaines publiques.

Booz était bon maître et fidèle parent;
Il était généreux, quoiqu'il fût économe;
Les femmes regardaient Booz plus qu'un jeune homme,
Car le jeune homme est beau, mais le vieillard est grand.

Le vieillard, qui revient vers la source première,
Entre aux jours éternels et sort des jours changeants;
Et l'on voit de la flamme aux yeux des jeunes gens,
Mais dans l'oeil du vieillard on voit de la lumière.

Donc, Booz dans la nuit dormait parmi les siens;
Près des meules, qu'on eût prises pour des décombres,
Les moissonneurs couchés faisaient des groupes sombres;
Et ceci se passait dans des temps très anciens.

Les tribus d'Israël avaient pour chef un juge;
La terre, où l'homme errait sous la tente, inquiet
Des empreintes de pieds de géants qu'il voyait,
Etait mouillée encore et molle du déluge.

Comme dormait Jacob, comme dormait Judith,
Booz, les yeux fermés, gisait sous la feuillée;
Or, la porte du ciel s'étant entre-bâillée
Au-dessus de sa tête, un songe en descendit.

Et ce songe était tel, que Booz vit un chêne
Qui, sorti de son ventre, allait jusqu'au ciel bleu;
Une race y montait comme une longue chaîne;
Un roi chantait en bas, en haut mourait un dieu.

Et Booz murmurait avec la voix de l'âme:
"Comment se pourrait-il que de moi ceci vînt?
Le chiffre de mes ans a passé quatre-vingt,
Et je n'ai pas de fils, et je n'ai plus de femme.

"Voilà longtemps que celle avec qui j'ai dormi,
O Seigneur ! a quitté ma couche pour la vôtre;
Et nous sommes encor tout mêlés l'un à l'autre,
Elle à demi vivante et moi mort à demi.

" Une race naîtrait de moi ! Comment le croire?
Comment se pourrait-il que j'eusse des enfants?
Quand on est jeune, on a des matins triomphants;
Le jour sort de la nuit comme d'une victoire;

Mais vieux, on tremble ainsi qu'à l'hiver le bouleau;
Je suis veuf, je suis seul, et sur moi le soir tombe,
Et je courbe, ô mon Dieu ! mon âme vers la tombe,
Comme un boeuf ayant soif penche son front vers l'eau."

Ainsi parlait Booz dans le rêve et l'extase,
Tournant vers Dieu ses yeux par le sommeil noyés;
Le cèdre ne sent pas une rose à sa base,
Et lui ne sentait pas une femme à ses pieds.

Pendant qu'il sommeillait, Ruth, une moabite,
S'était couchée aux pieds de Booz, le sein nu,
Espérant on ne sait quel rayon inconnu,
Quand viendrait du réveil la lumière subite.

Booz ne savait point qu'une femme était là,
Et Ruth ne savait point ce que Dieu voulait d'elle.
Un frais parfum sortait des touffes d'asphodèle;
Les souffles de la nuit flottaient sur Galgala.

L'ombre était nuptiale, auguste et solennelle;
Les anges y volaient sans doute obscurément,
Car on voyait passer dans la nuit, par moment,
Quelque chose de bleu qui paraissait une aile.

La respiration de Booz qui dormait
Se mêlait au bruit sourd des ruisseaux sur la mousse.
On était dans le mois où la nature est douce,
Les collines ayant des lys sur leur sommet.

Ruth songeait et Booz dormait ; l'herbe était noire;
Les grelots des troupeaux palpitaient vaguement;
Une immense bonté tombait du firmament;
C'était l'heure tranquille où les lions vont boire.

Tout reposait dans Ur et dans Jérimadeth;
Les astres émaillaient le ciel profond et sombre;
Le croissant fin et clair parmi ces fleurs de l'ombre
Brillait à l'occident, et Ruth se demandait,

Immobile, ouvrant l'oeil à moitié sous ses voiles,
Quel dieu, quel moissonneur de l'éternel été,
Avait, en s'en allant, négligemment jeté
Cette faucille d'or dans le champ des étoile

 

ויקטור־מארי הוגו (26.2.1802–22.5.1885), מגדולי הסופרים והמשוררים בצרפת, ממייסדי זרם הרומנטיקה. בין היתר, מחברם של "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". הפואמה "המצפון" היא מתוך יצירתו האפית "אגדת הדורות" (La légende des siècles), שחיבר בין השנים 1859 ו־1877, וכלל בה כמה שירים בהשראת כתבי הקודש.
דורית פרידמן, בעלת תואר שני בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בענייני ספרות ומקרא. בעברה הייתה מורה לספרות בתיכון ועורכת פרוזה עברית ותרגומי מופת מצרפתית בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. תרגומה לשירו של הוגו, "המצפון", התפרסם בגיליון 97 של המוסך.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מאמר מאת מינה אוזיורט קיליץ' על וירג'יניה וולף והוצאת הוגארת', בתרגום ננה אריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אדם בביתו יונק אבק וקור

שירים מאת נחי וייס, משה ניסים, חבצלת שפירא ונועם ציפורי

רותי בן יעקב, אור בחלונות, שמן על בד, 60X50 ס"מ, 2017

.

נחי וייס

מכתב אהבה

כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה נֶאֱבָקִים בְּעַד מָה

וּגְרוֹנָם נִחָר עַל שׁוּם מָה

תַּחַת יָרֵחַ עֶרֶב סָבוּר שִׁגָּעוֹן

וְשָׁמַיִם נֶחְבְּאֵי בְּשׂוֹרָה

 

בְּקָצֶה אֶחָד:

סִימְפוֹנְיָה נִסְעֶרֶת שֶׁל מַאהְלֶר

צוֹבַעַת בְּעֹז צֵרוּפֵי גּוֹרָל וּמִקְרִיּוּת

שֶׁהֱבִיאוּנוּ מִבֶּטֶן

לְעוֹלָם שֶׁל פִּתּוּי וְשִׁכְחָה

 

בְּקָצֶה אַחֵר:

מִכְתַּב אַהֲבָה עַל דֶּלֶת אִשָּׁה

בְּיֶתֶר שְׂאֵת

נוֹשֵׂא עַל שִׁכְמוֹ חֲטָאִים סוֹדִיִּים

וּמִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁהִסְכִּימוּ לִחְיוֹת

 

אֵין לָדַעַת כַּמָּה זְמַן יִמָּשֵׁךְ הַלַּיְלָה

הַכֹּל כָּאן נִרְאֶה לִי נָכוֹן

יָפְיָהּ לֹא מְלֻכְלָךְ בִּבְגָדִים גַּסִּים

וְגוּפָהּ לֹא רוֹקֵד רַק בַּחֲלוֹמִי

.

נחי וייס, מוזיקאי, צלם ומשורר. נולד ברובע היהודי, גדל במאה שערים ועזב את הקהילה החרדית. למד דיפלומטיה ציבורית ופוליטיקה, היה עיתונאי, דובר בכנסת ועורך תוכן במשרד ראש הממשלה. כיום מפיץ בירושלים את הפרויקט "קירותיי אומרים שירה" ומקליט אלבום ראשון ב־The Village Records Productions. השיר שכאן – מתוך הספר "דברים שלא תלויים בדוור", שעתיד לראות אור השנה.

.

.

משה ניסים

מתוך המחזור "ירושלים של מטה"

אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים
(תענית, ה, ע"א)

ג. שוב תופים בירושלים

פַּעַם כָּתַבְתִּי בְּכָל מָקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם
נִתָּן לִשְׁמֹעַ תֻּפִּים
מֵאָז
תֹּפֶת תֻּפִּים כִּסְּתָה שָׁמַיִם
וְאֵין שׁוֹמְעִים אֶת צִוְחַת הַתִּינוֹק הַמִּתְעַנֶּה
בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּירוּשָׁלַיִם
שָׁפַכְנוּ דָּם וְרָאִינוּ וְהֵרַחְנוּ הַכֹּל מִכֹּל כֹּל
וְשָׁמַעְנוּ בְּכִי וְאָטַמְנוּ לֵב וְרִסַּקְנוּ אֶת הַקִּירוֹת וְנֹאבַד

.
בבוקר 22 באפריל 2021 פורסם סרטון ברשת ובו נראים יהודים תוקפים בית ערבי בעיר העתיקה בירושלים. את בכי הילדים ניתן לשמוע רק אם מפעילים את הרמקולים.

.

משה ניסים, מלמד וכותב בירושלים. ספר הביכורים שלו, "גלות כזאת היא מן האפשר", ראה אור השנה בהוצאה עצמית.

.

.

חבצלת שפירא

*

אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁרִים שֶׁלָּהֶם הִשְׁתּוֹקַקְנוּ

שֶׁיָּעוּטוּ עָלֵינוּ מִמָּרוֹם

בְּצִפָּרְנַיִם שְׁלוּחוֹת

בִּצְוָחוֹת, בִּכְנָפַיִם הוֹמִיּוֹת.

לֹא נִקַּח אוֹתָנוּ

לְשׁוּם מָקוֹם.

נִגְזַר עָלֵינוּ לִהְיוֹת.

 

 

(עוד) סגר

הַמֶּרְחָב מִצְטַמְצֵם. הַצִּבּוּרִי הוֹלֵךְ וְנָמוֹג. הַחוּץ לוֹט בָּעֲרָפֶל.

הָאֲנִי מִתְכַּוֵּץ. מִתְגַּבֵּשׁ. נִדְחָס לִנְקֻדָּה

בְּרַדְיוּס X מֶטֶר……..הַבַּיִת

פּוֹשֶׂה בַּכֹּל, מִתְעַצֵּם מִתְעַנֵּק

דִּירָה הוֹפֶכֶת טִירָה, הַחֲדָרִים אוּלַמּוֹת הַמִּסְדְּרוֹנוֹת מְבוֹכִים

לְלֹא קָצֶה הַמַּדְרֵגוֹת מְטַפְּסוֹת

מְטַפְּסוֹת מְטַפְּסוֹת עַד לְשָׁמַים אֲפֹרִים

וְהַדֶּלֶת

אֵיפֹה הַדֶּלֶת

 

חבצלת שפירא היא משוררת, עורכת ומידענית. שיריה התפרסמו בבמות שונות, ובהן המוסך. ספר שיריה, "שפתיים סדוקות מלח", ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.

.

.

נועם ציפורי

*
בְּכָל לַיְלָה כּוֹכָב נוֹפֵל אֶל חֹור

שָׁחֹר וְנִיצוֹץ נֶעְלָם וְאָדָם בְּבֵיתוֹ יוֹנֵק אָבָק וְקֹר

נִמְלַט מִן הַלַּהַב אֶל הֶבֶל הָרוּחוֹת

בֵּין חֲרִיצֵי מִרְצָפוֹת וַעֲנָנַי צֶמֶר

פִּסּוֹת בַּד אֲבוּדוֹת שֶׁנִּפְרְמוּ מֵחֲלוֹם

.

שינה

לִפְעָמִים הָרֹאשׁ נוֹטֶה עַל צִדּוֹ

נִכְנָע לְעֹל הַלַּיְלָה כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ

שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲדָמָה לִנְשִׁימָה

וְנִרְאֶה שֶׁאֵין כְּלוּם מִלְּבַד

הָרֹאשׁ וְהַנְּטִיָּה וְהָרְחוֹב הַדּוֹמֵם

אוֹפַנּוֹעַ חוֹלֵף וְאִישׁ

וְאִשָּׁהּ בְּמִרְפֶּסֶת

וְאַתָּה הַמַּבִּיט

בְּעַצְמוֹ הַנִּרְדָּם

כְּעֵד רְאִיָּה לְרֶצַח

.

מעבר חצייה

יָד קְטַנָּה אוֹחֶזֶת בְּאֶצְבָּעִי

אֲנִי עוֹטֵף אוֹתָהּ, הִיא יוֹדַעַת

אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

בּוֹא נָרוּץ הִיא מוֹשֶׁכֶת

וּמִנֶּגֶד הַיָּד הָאַחֶרֶת

נִצְמֶדֶת אֶל גַּבִּי, מִתְעַקֶּמֶת

וּבִתִּי הַשְּׁנִיָּה שֶׁצּוֹחֶקֶת –

עַכְשָׁו אַתָּה בַּכֶּלֶא,

כֶּלֶא, כֶּלֶא

 

נועם ציפורי הוא מוזיקאי ומשורר, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים. ספר הביכורים שלו, "למות חולם", יצא בהוצאת עיתון 77 בשנת 2017. שוקד כעת על ספרו השני, על חומרים מוזיקליים חדשים ועל מופע בוסה נובה משיריו של קייטנו ולוזו.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יפתח אלוני, גילי חיימוביץ' וגלעד מאירי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | פעם אחרונה בים

"השתיקה המשיכה עד ששב למקומו וכולם חזרו אט־אט לשיחות שלהם, מגניבים אליה מדי פעם מבטים שלימים דימתה שמצאה בהם קנאה, משל משח אותה למלוכה." סיפור מתוך קובץ בכתובים מאת נועה לקס

מיכל ביבר, ירח וסירה, שמן על פשתן, 120X75 ס"מ, 2017

.

פעם אחרונה בים

נועה לקס

.

עושה רושם שהזקן כתמול שלשום.

הוא לבוש באחת מהחליפות המחויטות שלו, מגבעת פרנק סינטרה לראשו, מגולח, מכופתר על הכפתור האחרון. המטפל עוזר לו להתמקם במושב הקדמי, מאחל להם טיול נעים וממהר ליום החופש שנפל עליו יש מאין, מותיר את אבא שלה עם מלאכת קיפול הכיסא ודחיסתו לתא המטען.

"שלום," היא אומרת לזקן אחרי כמה שניות של שתיקה. עיני מים מביטות בה מבעד לראי. אף קמט על מצחו לא מתאמץ לזהות אותה.

הם לא ביקרו אותו כבר שבועות. אילו הייתה יכולה, הייתה עולה על רכבת, אבל נאסר עליה. רכבות לא, מאות נערים שדוחפים אותך יום־יום במורד המדרגות, כן. כך או כך, זה לא היה משנה. גם אם הייתה מספיקה לתפוס ניצוץ של צלילות, על מה היו מדברים?

כשעוד התגורר ברמת גן, היו באים אליו כל שבוע לארוחת שישי. היה שואל מה שלומה, את כל הנכדים שאל, אחד־אחד, כמו במשפחת פון טראמפ. טוב תודה, הנהון ,יופי יופי וזהו. לא לקח חלק בשיחות ולא בריבים הפוליטיים מסביב לשולחן. פניו חתומות, מאורכות, הכול מוגש לו על ידי כלותיו. אמא שלה אמרה פעם במהלך שיחה על נושא אחר, "בגלל זה הלך לו בפוקר, קרחון."

כשהייתה צריכה להגיש "פרויקט שורשים" לבית הספר ולראיין קרובים, כולם אמרו לה שהוא לא ידבר איתה, שלא תנסה אפילו. ידעה כמה עובדות יבשות: שעונה בשבי הגסטפו ורק בעזרת שוחד הצליח לצאת. אחר כך עלה ארצה, התחתן עם סבתה, התגייס לקבע וטיפח עצי אבוקדו בחצר. זהו. זה מה שכתבה. אפילו תמונה לא השיגה. המורה הותירה סימן שאלה גדול ואדום.

ובכל זאת, נפגשו, הוא והיא, לפני שנים באיזה כיס שנפער באוויר הדחוס של ארוחות הערב. האם זכר את זה כשעוד זכר משהו? בת ארבע הייתה? אולי פחות. במהלך משחק עם בן דוד, נתקעה לה הזרוע בין קורות העץ של משענת הכיסא ולא יצאה. כל משיכה גרמה ליבבה שלא ידעה שהיא מסוגלת להוציא. בעיני רוחה כבר ראתה את עצמה הולכת כל חייה עם כיסא סביב זרועה. ואז הבכי. "פשוט תמשכי," צעקו המבוגרים, "תמשכי, תמשכי!". אמה תהתה איך בכלל הגיעה למצב הזה, למה דחפה לשם את היד מלכתחילה, לא הפסיקה לשאול מה גרם לה לעשות את זה גם שבועות לאחר מכן. הילדים צחקו, המבוגרים הפצירו. הגוף הקטן הלך והתקשה, כבר היו דיבורים על מסור (מסור!), עד שחריקת כיסא גרמה לכולם להשתתק בבת אחת. כנראה היה קיץ. היא ללא שרוולים והוא מושח את זרועה לכל אורכה בשמן חמים, עסוק כולו בזרוע הקטנה. כריות האצבע שלו טופחות עליה קלות. אולי הייתה זו הפעם הראשונה שנגע בה, בטוח הפעם הראשונה שהיא זוכרת, והפעם היחידה מאז. הקולות דממו. המילים שלו כמעט בלתי נשמעות באוזן אבל רועמות במקום אחר. ככה תדמה את קול האלוהים בעוד כמה שנים כשילמדו תנ"ך. "צאי לך ___," קבע וקם. את שמה אמר לאט, אחרת מהם, ללא פניות, ללא שאלות בסוף או נזיפות בהתחלה, פשוט אמר. לא היה שום צורך למשוך. הזרוע החליקה מבעד לקורות העץ כמו נחש רטוב. הכאב פסק והשרירים נרפו. מה מרח עליה? אולי הייתה זאת מעין משחה בכל זאת? החמימות התפשטה בה. התאים התעוררו מאיזו תרדמת. פתאום הייתה מודעת למשהו, לה. לגבולות גופה. איפה היא מתחילה והם נגמרים. השתיקה המשיכה עד ששב למקומו וכולם חזרו אט־אט לשיחות שלהם, מגניבים אליה מדי פעם מבטים שלימים דימתה שמצאה בהם קנאה, משל משח אותה למלוכה. צאי לך.

קר והם כמעט לבד בטיילת. הרוח מלטפת לאחר שבוע של גערות, משרוקיות, הקנטות, הוראות. שנה ראשונה בחטיבת הביניים. "כאן זו לא חממה," נאמר להם שוב ושוב, כאילו היו שתילים שמישהו העמיד בשמש הקופחת כדי לבדוק מי יפרח ומי נדון לקמול ולדשן לאחרים.

על שפת הטיילת, בתים פרטיים, רובם ישנים מאוד, חלקם עברו שיפוץ. אביה ממקם את כיסא הגלגלים מול בית גדול בעל חלונות כהים. הוא רוכן מעט ומביט על הזקן, בודק את צלילותו. כלום. הוא פונה אליה.

"את יודעת למה עצרתי?"

היא מנידה בראשה.

"אה?"

"לא, אני לא יודעת."

לאחרונה הם מתעקשים על המילים שלה, כאילו היא תינוקת שצריך ללמד אותה לדבר מחדש.

"כאן גרנו."

היא מסתכלת מסביב. מבעד לחלונות הכהים אפשר לראות הים השטוח מאחוריהם.

"יפה, נכון? היה אפילו יותר יפה."

"אז למה עברתם?" היא שואלת.

"אה," הוא מגחך ושם יד על כתפו של הזקן. נדמה לה שהוא מניח עליו את כל כובד משקלו. היא תרה בפניו אחר רמז לכאב ולא מוצאת.

"קלפים. סבא אהב קלפים קצת יותר מדי, אה אבא?" שוב מניח את משקל.

אולי עכשיו תורה לחלץ אותו, אבל אין כבר מה. הוא לא שם. דבר לא זז מתחת לשמיכת הצמר. בקרוב גם זה ייעלם.

הוא תכנן את זה. הוא תכנן מה יגיד, איך יעצור פה, יסגור את המעגל. אבל חבל, הזקן כבר אזל. פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון, כמו שרשמו לה הבנות שהיו חברותיה בספר המחזור בסיום בית הספר היסודי.

"נעשה קר, בואי נזוז," אבא שלה מסובב את הכיסא לכיוון הנגדי.

היא משתרכת מאחור. הרוח מתחזקת, מרעידה את צמרות העצים. לא של אבוקדו. אלו נעקרו זה מכבר מהשורש. אביה מיטיב את השמיכה על הזקן תוך כדי הליכה, יד אחת אוחזת בידית הכיסא, השנייה מהדקת. מהר, כלאחר יד.

את פתאום קולטת את הרגעים האלה. רגע ועוד רגע, עד שהפילטר מתקבע ופתאום את רואה דרכו עולם של מילים שלא נאמרות, מסרים ומחוות חמקמקות, ואף אחד לא שואל אם זה מתאים לך, גם אם את מתפקעת בפנים, תסתגלי. עוד כמה שנים ישקלו אם להחליף לך באחר, בינתיים תראי איך שני הגברים הופכים לנקודות רחוקות באופק ואז הישירי מבט אל הגולשים שרצים אל הגלים שסוף־סוף החלו לעלות, ראי איך החליפות עוטפות אותם כמו שכבת עור נוספת, חלקה ועבה.

 

נועה לקס גרה בנתניה, עורכת ספרות ותוכן. סיפורים משלה התפרסמו בין השאר ביקום תרבות, ליריקה, מוטיב, מאזניים, גג, עיתון 77 והמוסך. הסיפור "פעם אחרונה בים" לקוח מתוך קובץ סיפורים קצרים בכתובים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת רונית ידעיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ספרות ילדים וילדות | על כלבים נאמנים ושועלים ערמומיים

רשימה על ספרות ילדים עברית ושוודית לאהבת הטבע, על פי הרצאה של חוקרת תרבות הילדים בשמת אבן־זהר ז"ל, במלאת שנה למותה

בשמת אבן־זהר

.

ד"ר בשמת אבן־זהר לימדה בתוכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטה הפתוחה, בסמינר לוינסקי ובמכללת תל חי. מחקרה פורץ הדרך בנושא ראשיתה של תרבות הילד העברית בארץ־ישראל הפך למחקר יסוד. מלגת אסטריד לינדגרן שקיבלה ב־2018 מן המכון השוודי לספרות ילדים בסטוקהולם אפשרה לה להתחיל במחקר חדש על מודלים של ייצוגי טבע ובעלי חיים בספרות הילדים השוודית. אבן־זהר הייתה גם מתרגמת מחוננת משוודית ומאנגלית. בין היתר תרגמה את הגמד מאת פר לאגרקויסט, הרפתקאות פלה בלי־זנב מאת יוסטה קנוטסון והילדים מרחוב הרעשנים מאת אסטריד לינדגרן. בגיל שש־עשרה תרגמה את הקוסם מארץ עוץ מאת ל' פרנק באום. בשמת הייתה פעילה בהתנדבות בארגון "לה לצ'ה" לעידוד ההנקה, וכתבה רבות על גידול ילדים, החינוך הביתי, סדר וארגון, ועניינים חברתיים אחרים, בכתב העת באופן טבעי ובבלוג שלה, "אמא לחיים".

.

*

.

ילדים וטבע: הספרות לאהבת הטבע בגרמניה, בשוודיה ובארץ־ישראל

מתוך הרצאתה של בשמת אבן־זהר*

.

במאה השמונה־עשרה, בתקופת ההשכלה, הפכו מדעי הטבע לתחום חשוב בתרבות האירופית למבוגרים ולילדים. "הטבע" כלל גיאוגרפיה ומינרלוגיה, אסטרונומיה ופיזיקה, כימיה וביולוגיה, בוטניקה וזואולוגיה. מכל הנושאים הנרחבים האלה בחרתי להתמקד אך ורק בזואולוגיה, וספציפית בספרים שעסקו בבעלי חיים. ביניהם היו טקסטים מסוגים שונים, יותר ופחות בדיוניים. במאה התשע־עשרה, מהצד הספרותי־בדיוני עמדה במרכז ספרויות הילדים האירופיות ספרות המשלים; לא רק משלי החיות המסורתיים, אלא בעיקר ספרות חיקוי שכללה את משלי איזופוס, קרילוב ואחרים, או שילובי משלים שונים בלי לציין את מקורותיהם. כמו כן אפשר היה למצוא התייחסויות רבות לבעלי חיים בתוך ספרות ההרפתקאות, ובתוכה בקרב שני רפרטוארים ספרותיים נפוצים במאה התשע־עשרה: הרובינזונאדות למיניהן וסיפורי האינדיאנים באמריקה. אני בחרתי להתמקד במחקרי בטקסטים שניסו לתת תמונת ידע בכיוון מדעי־זואולוגי.

שתי תרבויות לאומיות שוליות יחסית היו במאה התשע־עשרה בתהליך של בניית תרבות ילדים לאומית חדשה בשפתן: התרבות השוודית בשוודיה והתרבות העברית בארץ־ישראל. לשתי התרבויות משותף קשר חזק עם התרבויות דוברות הגרמנית, ושתיהן התבססו בתחום הטבע במידה רבה על תרגומים מגרמנית גם לצורך החומרים הפדגוגיים וגם לצורך החומרים הספרותיים לילדים.

גם בשוודיה מאמצע המאה התשע־עשרה וגם ביישוב העברי בארץ־ישראל העותומאנית בסוף אותה המאה, ספרות הילדים ומערכת החינוך לא היו שתי פעילויות נפרדות במסגרת התרבויות הלאומיות, אלא פעילויות מחוברות בדרכים רבות. למשל, רבים ממחברי הטקסטים הספרותיים לילדים פה וגם שם היו מורים או בעלי תפקידים במערכת החינוך. כמו כן, ברבות מכוֹתרות ספרי הטבע לילדים בתרבויות אלה מצוין "לחינוכם ולשעשועם של ילדים" או "לבית הספר ולבית", והמטרה העיקרית של רוב, אם לא של כל הפעילויות הטקסטואליות והלא־טקסטואליות הקשורות לטבע הייתה גם להנחיל ידע על אודות הטבע וגם לחנך לערכים מוסריים מסוגים שונים, למשל נאמנות, חריצות, פעלתנות, עזרה הדדית, אכפתיות, התחשבות ועוד.

לזווית המוסרית היה פן נוסף: המידע הזואולוגי נמסר מנקודת מבט אנתרופוצנטרית, הכוללת שיפוט מוסרי לגבי חיות "טובות" או חיות "רעות". החיות הטובות היו החיות המבויתות, אלה שבשירות האדם, ובין חיות הבר היו "הטובות" אלה שהועילו לאדם או לא הזיקו לו, ברובן צמחוניות. החיות ה"רעות" היו חיות הטרף שבין חיות הבר, אם מפני שאיימו במישרין על בני האדם, כמו האריה, ואם מפני שטרפו את חיות המשק, כמו השועל.

דגם אופייני של הספרות לילדים בנושא הטבע שילב בין תיאור מדעי־זואולוגי לבין אנקדוטות סיפוריות מסוגים שונים על בעל החיים שבו מדובר. לפעמים כללו האנקדוטות האלה אף האנשה של בעל החיים. הספרים מהדגם הזה היו מורכבים מסיפורים נפרדים, וכל סיפור הוקדש לבעל חיים מסוים או לרכיב טבעי מסוים (טיפת המים או אבן הפחם). הטקסטים שעסקו בבעלי חיים פתחו בדרך כלל בהצגה זואולוגית וגיאוגרפית של בעל החיים, ובעובדות המדעיות על בעל החיים נשזרו סיפורים אנקדוטליים קצרים או ארוכים. חלק מהסיפורים האלה היו בעלי אופי עיתונאי, כולל אזכור שמות ותאריכים, ואחרים – בעלי אופי ספרותי. אופי הסיפורים שנשזרו בתיאור הזואולוגי והגיאוגרפי היה תלוי בכמה פרמטרים, והעיקרי שבהם היה התועלת לאדם. אם מדובר בחיה מבויתת, הדגש בסיפורים היה על תרומתה לאדם: כלבים נאמנים שמצילים את בעליהם, חתולים חכמים שמזהים גנבים, הגמל הנושא אנשים ומשאות במדבר, וכדומה. אם מדובר בחיית טרף – הדגש בסיפורים היה על נזקיה לאדם, הם התמקדו בעלילות ציד, והסוף הטוב בהם היה בהרג החיה.

טקסטים כאלה נמצאו בתרבות הילד השוודית של המאה התשע־עשרה, הן בתוך מקראות לגני ילדים ולבתי הספר והן בספרים בעלי כותרות כגון "מחיי הטבע", "סיפורי הטבע" וכיוצא בזה. כמעט כל הספרים בתחום הטבע היו מתורגמים, ומתוכם הרוב המכריע – מתורגמים מגרמנית. השליטה של הספרות המתורגמת הייתה כזאת, שכאשר פורסם טקסט שוודי מקורי, נכתב עליו במפורש "מקורי בשוודית": היה זה ספרה של אמליה דה פְרֵסֶה (Amalia de Frese), שראה אור בסטוקהולם בשנת 1858, "סיפורי־סאגות גיאוגרפיים מפרי עטה של אם". הוא יצא בשלושה כרכים קטנים, מאוירים ומושכים  – הספרים הראשונים בסדרת ספרים שנקראה "ספרי־תועלת לבית ולבית הספר".

בארץ־ישראל, מי שפעלו להנגיש את מדעי הטבע לתלמידי בתי הספר העבריים היו יזמי התרבות העברית החדשה, וגם כאן – בתרגום של ספרי לימוד וסיפורים. מדובר ביזמים שעסקו בתחיית הלשון העברית, בייסוד החינוך העברי בארץ ישראל וביוזמות לאומיות־עבריות אחרות. יחיאל מיכְל פינס, לדוגמה, המשכיל הירושלמי שהצטרף לאליעזר בן־יהודה וליוזמותיו בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה, תרגם את ספר הפיזיקה ספר הכח מאת בלפור סטיוארט (Balfour Stewart), והוציאו לאור בירושלים ב־1894. המורים העבריים כולם תרגמו בכתב יד למחברות כל מיני טקסטים במדעי הטבע מהיום למחר עבור השיעורים בבתי הספר, מחוסר ספרי לימוד בעברית.

בזואולוגיה היה יהודה גרזובסקי הפעיל העיקרי בארץ־ישראל, ולמעשה היחיד במאה התשע־עשרה. גרזובסקי, לימים הבלשן והמילונאי יהודה גור, עלה ארצה בשנת 1890 ולימד עברית בעברית במזכרת בתיה, ביפו ועוד. גרזובסקי תרגם כמה סיפורים מאת הרמן וגנר (Hermann Wagner), סופר טבע גרמני פופולארי, ופרסם אותם בסדרת ספרוני הקריאה "שכית החמדה לילדי בני ישראל" שהוציא יחד עם חברו אריה לייב הלוי הורביץ בשנת 1892. לאחר מכן, בשנת 1899, הוציא ספר שלם "על פי" וגנר, סיפורי טבע, בדפוס מערכת הצבי, עיתונו של בן־יהודה.

(אגב, בספרוני סדרת "שכית החמדה" השתמשו גרזובסקי והורביץ במילה "תולדה" לטבע, אבל בסוף שנות התשעים של המאה התשע־עשרה כבר התקבעה המילה "טבע" במשמעותה כיום. כששלום יעקב אברמוביץ, הוא מנדלי מו"ס, תרגם את ספר הטבע של הראלד אותמר לֶנְץ [Harald Othmar Lenz] בשנת 1862, הוא בחר בשם "תולדות הטבע".)

הרמן וגנר תורגם גם לשוודית, וכשהשוויתי בין הטקסטים השונים עלתה בדעתי השאלה: כאשר גרזובסקי כותב "על פי הרמן וגנר", עד כמה בעצם מדובר בתרגום ועד כמה בעיבוד חופשי של גרזובסקי?

חוקר ספרות הילדים השוודי יטה קלינגברג (Göte Klingberg) כותב על ספרות הילדים השוודית של המאה התשע־עשרה, שרבים מהסיפורים בה אמנם תורגמו מגרמנית, אך המקור של רבים מהם, מתורגמים או "מקוריים", לא היה תמיד ברור. נראה שאותם הסיפורים, או לפחות סיפורים דומים מאוד, הסתובבו בספרויות הילדים האירופיות באופן שהקשה מאוד על זיהוי מקורותיהם. אותו המצב שרר גם בספרות הילדים העברית המודרנית בארץ־ישראל בסוף המאה התשע־עשרה: אפילו כשהספרים שיצאו בדפוס ציינו פרטים כגון שם הסופר, שם המתרגם והשפה שממנה הטקסט תורגם (במקרים רבים פרטים אלה לא צוינו כלל), הכותבים הודו בחופשיות – בשוודית או בעברית – שהטקסט הוא למעשה "עיבוד חופשי". כך למשל, באותו ספר הכח שהוציא פינס בירושלים נכתב "בעקבות חכם הטבע האנגלי בלפור סטוארט", ובמהדורה שנדפסה בוורשה כמה שנים אחר כך כתוב מפורשות בגרמנית: "מעובד בחופשיות על ידי מיכל פינס".

והנה, במכון לספרות הילדים בסטוקהולם נמצא ספר מאת הרמן וגנר בשם Naturskildringar, כלומר, תיאורי או סיפורי טבע, שיצא בשוודית בשנת 1873. אלא שאין זה הספר שגרזובסקי עיבד, כי אם ספר אחר, המביא את סיפוריהם של בעלי חיים אחרים, מארצות "רחוקות" – מאוסטרליה, אפריקה וכדומה. לעומת זאת, בספר אחר, שתורגם מגרמנית לשוודית בשם "חיות היער" ומצוין בו אך ורק שם הצייר – היינריך לויטמן, יש סיפורים הדומים לאלה שבסיפורי הטבע שתרגם גרזובסקי לעברית.

נראה שגם במקרה של המעבד השוודי וגם במקרה של גרזובסקי נטלו לעצמם הכותבים בשוודית ובעברית חירות גמורה לעבד סיפורים של וגנר לפי טעמם, במבחר אקראי מתוך ספרי המקור השונים, ואין לדעת אם ספר כלשהו שיצא בשוודית או בעברית הוא אכן תרגום של ספר ספציפי של וגנר שיצא בגרמנית. ייתכן שגם הליקוט וגם העיבוד נעשו באופן מקומי בתרבות המעבדת, ללא נאמנות מיוחדת למקור. הדמיון בין הסיפורים בשתי השפות גדול מאוד, הם נראים כמו וריאציה של קטעים על אותו נושא. הדבר ניכר למשל כשמשווים בין הסיפורים על השועל בזה ובזה: השועל מצליח לטרוף תרנגולות מלולו של האיכר, אבל אחר כך הצייד מצליח ללכוד אותו באמצעות פיתיון ומארב; השועל מנסה לטרוף אווז בר – ונכשל; השועל מעמיד פני מת כדי להינצל מבני האדם או כדי לצוד תרנגולות ואווזים; השועל מצליח להשתלט על מאורת הגירית באמצעות תכסיס ערמומי. השוני בין הסיפורים עשוי לנבוע מכך שכל מעבד בחר באופן חופשי קטעים שמצאו חן בעיניו ו"תפר" מהם סיפור בלשונו לפי טעמו, ואף אחד מהם לא בהכרח תרגם טקסט ספציפי של וגנר לפי המקור.

דוגמה נוספת לגלגולם החופשי של סיפורים מגרמנית לשוודית ולעברית היא הסיפור על תולדות טיפת המים. הסיפור על טיפת המים היה, לפי קלינגברג, טקסט נפוץ. בגרמנית הוא מופיע בספר מאת גוסטב פּוּטליץ (Gustav Putlitz) מ־1852, שבו פלג מים ביער פוצה את פיו ומספר כיצד התחיל את חייו כטיפת מים, ובספר מאת אוגוסט וילהלם גרובה (August Wilhelm Grube), שתורגם לשוודית ב־1853. בספרות העברית אנו מוצאים בעיבודיו של גרזובסקי להרמן וגנר סיפור בשם "תולדות טיפת המים", ובסיפור מאת שמחה חיים וילקומיץ על טיול שערך עם תלמידיו לראש פינה ב־1903, תלמיד מגולל ביומנו את תולדותיה של טיפת מים, כחלק מהגיגיו בעת הטיול לעין זיתים בזמן שירד גשם. כל הסיפורים האלה נראים כעיבודים שונים של אותו טקסט מקורי.

סיפורי טבע נוספים שראו אור בסוף המאה התשע־עשרה בשוודית ובעברית הובאו בקובץ מחיי הטבע שתרגם ועיבד גרזובסקי מסיפוריו של פרידריך וילהלם בּרנדל (Friedrich Wilhelm Brendel). בשנת 1863 יצא בשוודית עיבוד לספר מאת הרמן קְלֶטְקֶה (Hermann Kletke), שכותרתו "אנקדוטות מוזרות מארצות רחוקות: ציידי אריות באלג'יר ובחוף השנהב, לשעשועם של הצעירים". הסיפורים בספר השוודי, המבוסס על קלטקה, דומים להפליא לסיפורי האריות בתרגומו של גרזובסקי לברנדל, כולל למשל החישוב הכספי של הנזק שמעוללים האריות מדי שנה לכל מרוקאי או אלג'יראי, כשהם טורפים כבשים, עיזים, גמלים, סוסים, חמורים, פרדות, ועוד. בספר השוודי מחושב הנזק בפרנק צרפתי, ואילו אצל גרזובסקי – בטאלר גרמני.

.

ציור של היינריך לויטמן לְספר מאת הרמן וגנר, 1867

.

סוגיה מעניינת נוספת היא סיפורי הנשרים. סיפורה הראשון של אמליה דה פְרֵסֶה, אותה אם שהוציאה שלושה כרכי סיפורים גיאוגרפיים, כפי שקראה להם, הוקדש למשפחת נשרים. דה פרסה פותחת את הסיפור במידע זואולוגי שמסופר בדרך ספרותית, על הנשר המלכותי שבונה את הקן שלו בראש צוק נישא על אחד ההרים הגבוהים, יחד עם רעייתו. דה פרסה מתארת את החומרים שמהם הקן נבנה ואת סוגי החיות שהנשרים צדים, כי פרוותם משמשת לבניית הקן, ואז מתוארות שתי הביצים – והגוזלים הבוקעים מהן. לאחר מכן היא מספרת שהנשר האב יוצא יום־יום לצוד ציד עבור האם והגוזלים, וכשהגוזלים גדלים ושואלים שאלות על העולם הגדול, לאב אין פנאי להתעסק בתשובות כי הוא עסוק כל היום בציד לכלכלת המשפחה, ולכן האם מחליטה לצאת למסע ולחפש תשובות עבור צאצאיה.

פה חשדתי!

ב"מסע הפלאים של נילס הולגרסון עם אווזי הבר", שיצא ב־1906/7, מספרת הסופרת השוודית סלמה לגרלף (Selma Lagerlöf) בפרוטרוט על הנשר גורגו, בן טיפוחיה של אקא מקבנקייסה, מנהיגת הלהקה של אווזי הבר שנילס מסתפח אליה. אקא גידלה את גורגו לאחר ששני הוריו לא חזרו ממסע ציד. גם בתרגומיו של יהודה גרזובסקי לסיפורי הרמן וגנר מסופר בקצרה על ה"נשר הבונה את קינו בראשי צוקים נישאים", וכיצד זוג הנשרים עף לצוד ציד ומשאיר את הגוזלים לבד בקן.

כאן התעוררה אצלי שאלה זואולוגית: האם תיאורה של אמליה דה פרסה מבוסס על ידע זואולוגי או שמדובר בהכפפה של הטבע לרצון שלה להציג למעשה "משפחה אנושית בורגנית" בדמות בעלי חיים?

זכרתי את מה שלימד אותי מורי הביולוג, פרופ' אמוץ זהבי ז"ל, שהדגיש שבקרב הטורפים הנקבה כמעט תמיד גדולה מהזכר ותמיד יוצאת לצוד טרף למען צאצאיה, בעוד שבמינים הלא־טורפים הנקבה מגדלת את הצאצאים ונשארת איתם תמיד, והלכתי להתייעץ במקורות זואולוגיים, עם צפרים חוקרי טבע ועם צפרים חובבים. הדבר הראשון שגיליתי היה שלא מדובר כלל בנשר. את זה גיליתי כשעקבתי אחר השמות – מהשם השוודי לשם הלטיני ומשם לשם העברי – דרך מקורות זואולוגיים בלבד. הנשר הוא אוכל נבלות קירח. פה מדובר בעיט המלכותי, או העיט הזהוב, שהוא עוף דורס שצד ביום. גם אמליה דה פרסה, גם הרמן וגנר וגם סלמה לגרלף כתבו על העיט ולא על הנשר. הדבר השני שגיליתי היה שווגנר ולגרלף צדקו, ודה פרסה הטעתה: בקרב העיטים יוצאים שני בני הזוג לציד, הנקבה אף גדולה במעט מהזכר ויכולה לצוד טרף כבד יותר, אפילו עופר איילים.

הסיבה להטעיה הזואולוגית של דה פרסה הייתה שבשל הבחירה הספרותית שלה להאניש את בעלי החיים והרצון שלה לשכנע בחשיבות ספרי הלימוד, האטלס והידע הגיאוגרפי, היא העדיפה לתאר את משפחת העיטים כמשפחה אנושית בת מעמדה. אלה היו חשובים בעיניה יותר משהיה חשוב לה להשכיל את קוראיה בעובדות זואולוגיות מדויקות.

במאה התשע־עשרה הוצג העיט (ובספרות העברית – הנשר) כעוף דורס ואכזרי מבחינה מוסרית. אפילו אמליה דה פרסה, שבוחרת במשפחה המלכותית של העיטים מתוך כוונה להציגם באור חיובי יחסית, מציגה את העובדה שהם ניזונים מטרף כ"תאוות שוד" לא מוסרית. בספרה של לגרלף, לעומת זאת, יש שינוי בהתייחסות לטורפים. אף שתפיסתם של הטורפים כרעים עדיין מוצגת בספר, בעלילת הסיפור ובאמצעות מעשיהם ומילותיהם של נילס הולגרסון ומנהיגת האווזים אקא, שמייצגים את עמדת הסופרת, היא מציגה לראשונה עמדה אקולוגית יותר של העולם, שבה כל בעל חיים חי לפי טבעו. דמויות הטורפים בספר, כגון השועל והנשר, הוא העיט, אף שנכשלו בציד וגם נלכדו בידי אדם במהלך הסיפור, אינן נענשות בעונש מוות בסוף הסיפור, כנהוג בסיפורי המאה התשע־עשרה, אלא דווקא זוכות לחיות ביושר את חיי הטורף שלהן בהתאם לטבען. במסגרת עמדה אקולוגית זו לגרלף מציגה גם את העמדה, השונה מתפיסות המאה התשע־עשרה, שרצוי לאדם לזכור שהטבע אינו קיים רק כאובייקט לניצולו של המין האנושי.

.

.

בשמת אבן־זהר

 

_______________________

* הרשימה מבוססת על טיוטת ההרצאה שכתבה בשמת אבן־זהר, והיא נערכה בידי מערכת המוסך. ההרצאה נישאה בכנס "הכיתה המלאה" באוניברסיטת תל אביב, במאי 2019, תחת הכותרת "מארץ ישראל לאירופה וחזרה". נוסח ההרצאה והתצלומים – באדיבות המשפחה.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן