.
בחזרה אל אזור הביצות, במלאת 120 שנה לספר "כלבם של בני בסקרוויל" מאת ארתור קונן דויל
נועה רבינר
.
בכל הנוגע לספרים, מגיל צעיר גיליתי העדפה ברורה לטלוויזיה. בכל יום הייתי יושבת במשך חמש או שש שעות, זקופה ובלתי מעפעפת, מרותקת למסך הקטן. ספרים לעומת זאת קראתי לא יותר מחמישה בשנה.
אלא שאת אלה שאהבתי, לא קראתי רק פעם אחת. נהגתי לחזור שוב ושוב אל הקטעים שמצאו חן בעיניי, עד שהכרתי וזכרתי אותם, ובאמצעותם את היצירה כולה, בחדות ובבהירות. אחד מאותם ספרים שאהבתי היה כלבם של בני בסקרוויל, מאת ארתור קונן דויל, בתרגומו המצוין של יאיר בורלא.
עברו עשרות שנים מאז. הספר נעלם מביתי. אולי התעפש ונזרק, אולי נמסר לאחיין, אלא שבניגוד לספרים אחרים שנעלמו מחיי וזיכרונם התעמעם, הספר הזה ממשיך לחיות בפינה נסתרת במוחי, ולעיתים קרובות מגיח משם, חד וחי כמו גור מפלצות משגע.
כלבם של בני בסקרוויל לכד אותי בילדותי לא רק בזכות סיפור המתח שהוא מגולל, אלא גם מפני שנמזגו בו נושאים גדולים באופן אלגנטי ומעורר מחשבה. העיקרי שבהם הוא העל־טבעי, או נכון יותר, השאלה אם יש כזה.
שמו של הספר במקורו האנגלי הוא The Hound of the Baskervilles, כלומר לא סתם "כלבם", שיכול היה להיות גם צמריר חיק בלתי מזיק, אלא כלב ציד. וכל ילדה יודעת מה תפקידו של זה ולמה הוא מסוגל. למרבה המזל, את מה שקוראי העברית מחמיצים בתרגום שֵם היצירה, הם משלימים מיד בתחילת הספר.
לטובת מי שלא קראו את הספר לאחרונה או בכלל, אספר (אזהרה: ספוילרים). ד"ר מורטימר, רופא כפרי, מגיע ללונדון ופונה לעזרתו של הבלש שרלוק הולמס. בפגישתם הוא מקריא להולמס ולעוזרו ווטסון מכתב עתיק המגולל את סיפורו של סר הוגו בסקרוויל. אותו הוגו חשק בבתו של איכר שאדמתו גבלה באדמות בסקרוויל. משסירבה לו הנערה, חטף וכלא אותה בטירתו. בזמן שהוגו וחבריו השתכרו בקומה התחתונה של הטירה, נמלטה הנערה מחלון הקומה השנייה. כשהוגו גילה שהיא ברחה הוא נמלא זעם נורא. הוא עלה על סוסתו, הורה למשרתיו לשחרר את כלבי הציד ודלק אחריה. חבריו של בסקרוויל, שיצאו בעקבותיו כדי לעצור אותו, נתקלו באיכר מקומי ושאלו אותו אם ראה את הנערה או את הכלבים. האיכר המבועת אישר שראה אותם והוסיף שראה עוד משהו: מאחורי הוגו וסוסתו שעט בדממה כלב ענק, מפלצת שכמותה עין אדם לא ראתה. הרוכבים קיללו את האיכר, שחשבו לשוטה, והמשיכו בדרכם. לבסוף הם מצאו את סוסתו של הוגו – ללא רוכבה, ואת כלבי הציד הנועזים, שהיו כעת נדכאים ומייבבים. רק שלושה מהחברים הרהיבו עוז להמשיך בדרכם. כשמצאו את הנערה, גילו שאיחרו את המועד: היא הייתה מתה. לצד גופתה הייתה מוטלת גופתו של הוגו. אך מה שזעזע את שלושת הרוכבים, נאמר במכתב, לא היו גופות הנערה ורודפה, אלא מפלצת עצומה בדמות כלב, שעמדה על גופת חברם ומול עיניהם קרעה את גרונו לגזרים. מחבר המכתב, גם הוא בן בסקרוויל, מציין שרבים מבני המשפחה מצאו מאז את מותם באופן מסתורי, ומסיים באזהרה לבניו שלא לצאת לערבה בלילה, "שעה שכוחות השחור והרשע מושלים שם בכִּפּה".
אם כך, זהו כלבם של בני בסקרוויל, יצור כלבי מפלצתי הרודף וממית זה דורות את בני בסקרוויל בגלל עוון אחד מאבותיהם. אלא שכשד"ר מורטימר גומר לקרוא את המכתב המצמרר, הולמס מגיב בפיהוק, ולשאלה אם יש בסיפור עניין, הוא משיב, "אולי לאספן של אגדות עם." בזאת, כך נדמה, שומט גיבור הספר את הקרקע מתחת לספר כולו. אם אין כלב ואין קללה, מה נשאר בעצם מכלבם של בני בסקרוויל?
אך ד"ר מורטימר אינו מוותר. הוא מוסיף ומספר לשרלוק שלא מכבר מת חברו הטוב סר צ'רלס בסקרוויל. נקבע כי מותו של בסקרוויל הקשיש נגרם מהתקף לב, אולם מורטימר מציין כי במרחק מה מהגופה, זיהה הוא, הדוקטור, עקבות טריים בבוץ. "של איש או של אישה?" שואל הולמס, ומורטימר עונה בלחישה, "אלה היו עקבותיו של כלב ענק."
וזהו. הספק הכפול נטמן במוחות הקוראים. מצד אחד הולמס, הבלש הגאון, שולל בפסקנות את קיומה של קללה ובתוך כך את קיומו של כלב שטני הרודף את המשפחה. מצד שני, יש לנו מידע, יד ראשונה מרופא, על כלב ענק שהיה נוכח במעמד מותו של בן נוסף למשפחת בסקרוויל.
בפגישתם מורטימר מבהיר להולמס שהוא אינו מעוניין לשכור את שירותיו כדי לחקור את מותו של סר צ'רלס, אלא כדי שיסייע במניעת מותו של היורש היחיד, סר הנרי. כשמורטימר מתייעץ עם הולמס מהי הדרך הנכונה להגן על הנרי מפני הקללה, הולמס מאפיין את העל־טבעי, הפעם בעזרת השטן: "אם נכונה הנחתך בדבר הכוח שמעל לטבע, הפועל כאן, הרי שהנרי הצעיר צפוי לסכנה בלונדון, ממש כפי שהוא צפוי לה במחוז דבונשיר. קשה לי להאמין שיש שטן עלוב כל כך שכוחו מוגבל רק לאזור מסוים."
כלומר לפי גישתו של הולמס, אם קיים כוח על־טבעי, אין דרך לחמוק ממנו. אבל רגע, הרי מקודם הוא שלל את קיומם של כוחות כאלה. האם נחשף אצל הולמס ספק?
לקראת סוף הפרק, כשווטסון והולמס סוקרים מפת ענק של אזור הביצות, הולמס מציין, "מקום מתאים לאירועים כאלה. אילו רצה השטן לתחוב את חוטמו בענייניהם של בני אדם." ווטסון קופץ למסקנות: "אם כן, גם אתה נוטה להאמין שזהו עניין של מעל הטבע." והולמס שואל רטורית, "השטן יכול לבחור לעצמו שליחים שהם בשר ודם, לא כן?"
.
.
במצוות הולמס, ווטסון נוסע עם הנרי בסקרוויל לדבונשיר, כמלווה ושומר, ומשם מדווח להולמס על ממצאיו. הוא מגלה עוד ועוד בעלי עניין ואולי חשודים, ביניהם בני הזוג ברימור, המשרתים הוותיקים בטירת בסקרוויל, חוקר הטבע העצבני סטפלטון ואחותו היפהפייה, וגם מיסיז ליונס, גרושה צעירה שהייתה, כך מתברר, בקשר מכתבים עם בסקרוויל הקשיש.
אלא שבד בבד עם גילויין של דמויות אנושיות מרכזיות בחייו של בסקרוויל המת, שנעשות מרכזיות בחייו של בסקרוויל החי, נאספות עוד ועוד עדויות לקיומו של כלב מסתורי בערבה. כך כותב ביומנו ווטסון:
אין פלא שלבי כבד עלי, בזכרי את שורת המקרים התמוהים שהתרחשו בעת האחרונה … מותו האכזרי של סר צ'רלס אשר אימת את כל נבואות האימים של האגדה; סיפוריהם … של איכרי הסביבה על הופעתה של המפלצת … אמנם לא יאמן כי כל אלה הן תופעות שמחוץ לגדר הטבע. רוחו של כלב, המשאירה עקבות מוחשיים באדמה, וממלאת את החלל בשאגותיה. הרי לא יתכן הדבר. סטפלטון הוא אדם המסוגל להחזיק באמונות תפלות כאלה ואולי גם ד"ר מורטימר, אך אני נתברכתי במידה רבה של היגיון מציאותי ולעולם לא אוכל להאמין בהבלים כאלה. לא יאה לי לרדת לרמתם של איכרים וצוענים מבני הערבה שאינם מסתפקים בכלב שטני סתם, אלא מוסיפים לו עוד להבת אש המתפרצת מפיו ומעיניו. הולמס בוודאי היה דוחה בזלזול סיפורי מעשיות כאלה והרי אני עוזרו ובא כוחו, אך אי אפשר להתעלם מעובדות, ואני הן פעמיים שמעתי את השאגה על פני הערבה …
כזכור, הולמס ועוזרו נשכרו לא כדי לחקור את מותו של צ'רלס בסקרוויל, אלא כדי להגן על אחיינו הנרי, אך הדברים כרוכים זה בזה. בין שמדובר בקללה משפחתית או בגורם אנושי, ברור כי לשניים אויב משותף. בחירתו של קונן דויל להתמקד באדם חי יוצרת שילוב בין סיפור בלשי וסיפור מתח מבעית. אם ווטסון והולמס טועים בטענתם שאין בנמצא כוח על־טבעי, הנרי בסקרוויל עלול לסיים את חייו בהקדם ובאופן מחריד, ועם מותו יתמוטטו גם המוניטין המרשים שהולמס בנה לעצמו ותפיסת עולמו הרציונליסטית כולה.
לאורך רוב הספר ווטסון צמוד לבסקרוויל הצעיר ומדווח להולמס או מתעד ביומנו את המתרחש. רק לקראת סופו הולמס ועוזרו מתאחדים. בשלב זה מתברר שלווטסון יש בעיקר קצוות, ולעומתו הולמס, שניזון ממכתביו של ווטסון, אך לא רק, כבר מחזיק ברעיון מגובש למדי בנוגע לפתרון התעלומה: צייד הפרפרים סטפלטון הוא שרצח את בסקרוויל הקשיש, והוא זומם להכות שנית. כשהולמס מגיע לטירת בסקרוויל, הוא מוצא חיזוק מפתיע לתאוריה שלו: דיוקנו של הוגו, הנבל מאגדת הכלב. הולמס מצביע על הדיוקן ושואל את ווטסון מה דעתו עליו. ווטסון לא קולע. הולמס מסתיר בידיו את הכובע, התלתלים והצווארון של הוגו. "אלוהים אדירים," פולט ווטסון. פניו של סטפלטון נגלים מן התמונה. דיוקנו העתיק של הוגו מתגלה כקלסתרון לגילוי הרוצח בהווה. סטפלטון, לפי הולמס, הוא בן למשפחת בסקרוויל, המבקש לחסל את כל היורשים הקודמים לו בתור.
הולמס ועוזרו מתכוננים לרגע המכריע. הם מאפשרים להנרי בסקרוויל לבקר בביתו של סטפלטון בשעת ערב, במחשבה שבאותו לילה ינסה סטפלטון להוציא לפועל את תוכניתו הנפשעת. בעוד הנרי מבקר אצל ספלטון, השניים מציבים מארב עם בלש משטרתי בשם לסטרד ומחכים. וזה קורה.
מתוך חשרת הערפל חרג ויצא האיש לו ציפינו … בלכתו הביט בלי־חשך אל מאחורי גבו, כאדם המצפה להפתעה לא נעימה. "הכונו!" קרא הולמס ואני שמעתי את נקישת אקדחו בהידרכו … מתוך מסך הערפל שהשתרע לפנינו עלה מין גרגור מוזר ועמום … שכבתי לצדו של הולמס והצצתי לרגע בפניו. הן היו חיוורות ומלאות ציפיה מתוחה. עיניו בערו באפלה. אך לפתע קפא מבטן ופיו נפער מתוך תדהמה … אותו רגע בדיוק פלט לסטרד זעקת אימים. הטיל עצמו ארצה וקבר פניו באדמה. … קפצתי על רגלי כשידי לופתת את אקדחי וכולי המום למראה הדמות אשר פרצה מתוך מעטה הערפל. אמנם היה זה כלב, שחור כפחם וענק מדות לאין שיעור. כלב כזה לא ראתה עין אנוש מעולם. מפיו פרצה להבת אש ועיניו בערו כשתי מדורות מסנוורות. אפילו בחלום בלהבות של מטורף מוכה רוח לא נראה יצור פראי, מבחיל ומהמם כיצור האפל, שהתפרץ אלינו מתוך ענן הערפל … המראה האיום הזה שיתק אותנו כליל ולא התאוששנו גם לאחר שחלפה המפלצת על פנינו והתרחקה אל עבר טורפה.
ברור שהולמס טעה. "כלבם של" חי וקיים, אין רוצח אנושי, יש כלב על־טבעי. יצור אפל ועצום העונה לתיאור שבאגדה המקורית – ולתיאורי האיכרים המקומיים. גורלו של בסקרוויל הצעיר נחרץ.
אלא שברגע האחרון הולמס וווטסון פועלים כמצופה מהם. "אז ירינו שנינו, הולמס ואני בבת אחת. המפלצת השמיעה קול יבבה מקפיאת דם … זעקת הכאב שהשמיע הכלב הפיגה את כל פחדינו. אם נפגע ביריה, הרי שכלב בן תמותה הוא." לאחר מעשה, הולמס מבשר לבסקרוויל המבועת, "המפלצת מתה … חסלנו את אימת המשפחה לנצח."
אם כך, כלב או מפלצת? לאחר זמן מה הולמס פורש בפני ווטסון את מסקנותיו מהמקרה: סטפלטון חוקר הטבע הוא למעשה רוג'ר, בנו של רוג'ר בסקרוויל, אחיו הצעיר פורע החוק של סר צ'רלס, שנמלט לדרום אמריקה. רוג'ר/סטפלטון הגיע לאנגליה בזהות בדויה אחת, החליף אותה בזהות אחרת, ולבסוף הגיע לדבונשיר במטרה לרשת את טירת בסקרוויל. סר צ'רלס הוא שהעניק לסטפלטון את כלי הרצח שלו עצמו, כשסיפר לו על אגדת הכלב. סטפלטון הקשיב ויישם בהצטיינות יתרה. הוא קנה בלונדון כלב בן כלאיים עצום ממדים, ובכל פעם, לפני ששחרר אותו אל הערבה, משח את פרוותו בתערובת של זרחן, שגרמה לו להיראות כאילו הוא אפוף להבות. לדברי הולמס, סר צ'רלס חולה הלב, שהאמין באגדה, למעשה מת מפחד. לצורך חיסולו של בן דודו, הנרי, הצעיר והבריא, תכנן סטפלטון להרעיב את הכלב, כדי להבטיח שגם הפעם יצליח במזימתו.
הולמס צדק. השטן לא תחב את אפו בענייניהם של בני בסקרוויל. אין כל צורך בשטן. יצורים בשר ודם עושים את מלאכתו בנפש חפצה. הכלב השטני שעל פי האגדה חיסל את הוגו בסקרוויל קרם עור וגידים מאות שנים לאחר היווצרה. סטפלטון ניצל את הבנתו בטבע האדם: מי שמאמין מְפַחד, ואת ידיעותיו בטבע העולם: גאוגרפיה, זואולוגיה, כימיה, כדי לטפח את הכלב העצום בטבור הביצה הטובענית ולהופכו למבעית ומסוכן במיוחד כל אימת שישוחרר. הוא עשה שימוש ציני ונפשע במדע ובאגדה כדי להניח את ידו על ירושה שלא היה זכאי לה על פי דין.
המסקנה אם כן ברורה: אין מפלצת. יש אדם ערמומי ואכזרי שאינו בוחל באמצעים. ובכל זאת כדאי להתעכב כאן על תחבולה מעניינת של הסופר: הולמס לעולם אינו מניח את ידו על סטפלטון. איש אינו רואה את בעליו של הכלב לאחר שהכלב נורה ונהרג. הולמס מסיק שלשמע היריות נמלט סטפלטון אל אזור הביצה, והמקום שהרוצח התמצא בו לאור יום הפך עבורו בלילה למלכודת מוות. לעובדה הזאת יש משמעות גדולה מבחינת הקוראים. ברגע האימה וברגע ההכרעה, ווטסון מתאר לנו רק את הולמס ואת הכלב. לאחר מות היצור, דבריו של הולמס לבסקרוויל הצעיר, "חסלנו את אימת המשפחה לנצח", אינם נתפסים כאמירה רב־משמעית, אלא כעובדה (במקור: I"It’s dead, whatever it is," said Holmes. "We’ve laid the family ghost once and forever."i). אפשר לטעון שהניסוח הוא סמלי בלבד: אם הכלב מת, תמו תחבולותיו של סטפלטון. אך כיוון שהדברים מנוסחים כפי שהם מנוסחים, נדמה שגם הולמס, ולו לרגע, מאמין באגדה, בעל־טבעי. ומכיוון שכך, במידה רבה זוהי גם האמונה שנצרבת אצל הקוראים והקוראות; מה שנשאר בזיכרונם הוא כלבם של בני בסקרוויל.
.
נועה רבינר, אמנית פלסטית. בוגרת לימודי משפטים, למדה אמנות, כתיבה ותרגום. עסקה בעבר בתרגום ובכתיבת סיפורי חיים.
.
ארתור קונן דויל, "כַּלְבָּם שֶׁל בְּנֵי בַּסְקֶרְוִיל", כתר, 1974. מאנגלית: יאיר בורלא.
.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: גיא עד על משחקי־הכאילו של הפרוזה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
