מסה | שרלוק הולמס ותעלומת העל־טבעי

"ברור שהולמס טעה. 'כלבם של' חי וקיים, אין רוצח אנושי, יש כלב על־טבעי. יצור אפל ועצום העונה לתיאור שבאגדה המקורית". נועה רבינר חוזרת אל אזור הביצות, במלאת 120 שנה לספר "כלבם של בני בסקרוויל" מאת ארתור קונן דויל

אביבה אורי, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, 70x50 ס״מ, תאריך לא ידוע (באדיבות גלריה גבעון)

.

בחזרה אל אזור הביצות, במלאת 120 שנה לספר "כלבם של בני בסקרוויל" מאת ארתור קונן דויל

נועה רבינר

.

בכל הנוגע לספרים, מגיל צעיר גיליתי העדפה ברורה לטלוויזיה. בכל יום הייתי יושבת במשך חמש או שש שעות, זקופה ובלתי מעפעפת, מרותקת למסך הקטן. ספרים לעומת זאת קראתי לא יותר מחמישה בשנה.

אלא שאת אלה שאהבתי, לא קראתי רק פעם אחת. נהגתי לחזור שוב ושוב אל הקטעים שמצאו חן בעיניי, עד שהכרתי וזכרתי אותם, ובאמצעותם את היצירה כולה, בחדות ובבהירות. אחד מאותם ספרים שאהבתי היה כלבם של בני בסקרוויל, מאת ארתור קונן דויל, בתרגומו המצוין של יאיר בורלא.

עברו עשרות שנים מאז. הספר נעלם מביתי. אולי התעפש ונזרק, אולי נמסר לאחיין, אלא שבניגוד לספרים אחרים שנעלמו מחיי וזיכרונם התעמעם, הספר הזה ממשיך לחיות בפינה נסתרת במוחי, ולעיתים קרובות מגיח משם, חד וחי כמו גור מפלצות משגע.

כלבם של בני בסקרוויל לכד אותי בילדותי לא רק בזכות סיפור המתח שהוא מגולל, אלא גם מפני שנמזגו בו נושאים גדולים באופן אלגנטי ומעורר מחשבה. העיקרי שבהם הוא העל־טבעי, או נכון יותר, השאלה אם יש כזה.

שמו של הספר במקורו האנגלי הוא The Hound of the Baskervilles, כלומר לא סתם "כלבם", שיכול היה להיות גם צמריר חיק בלתי מזיק, אלא כלב ציד. וכל ילדה יודעת מה תפקידו של זה ולמה הוא מסוגל. למרבה המזל, את מה שקוראי העברית מחמיצים בתרגום שֵם היצירה, הם משלימים מיד בתחילת הספר.

לטובת מי שלא קראו את הספר לאחרונה או בכלל, אספר (אזהרה: ספוילרים). ד"ר מורטימר, רופא כפרי, מגיע ללונדון ופונה לעזרתו של הבלש שרלוק הולמס. בפגישתם הוא מקריא להולמס ולעוזרו ווטסון מכתב עתיק המגולל את סיפורו של סר הוגו בסקרוויל. אותו הוגו חשק בבתו של איכר שאדמתו גבלה באדמות בסקרוויל. משסירבה לו הנערה, חטף וכלא אותה בטירתו. בזמן שהוגו וחבריו השתכרו בקומה התחתונה של הטירה, נמלטה הנערה מחלון הקומה השנייה. כשהוגו גילה שהיא ברחה הוא נמלא זעם נורא. הוא עלה על סוסתו, הורה למשרתיו לשחרר את כלבי הציד ודלק אחריה. חבריו של בסקרוויל, שיצאו בעקבותיו כדי לעצור אותו, נתקלו באיכר מקומי ושאלו אותו אם ראה את הנערה או את הכלבים. האיכר המבועת אישר שראה אותם והוסיף שראה עוד משהו: מאחורי הוגו וסוסתו שעט בדממה כלב ענק, מפלצת שכמותה עין אדם לא ראתה. הרוכבים קיללו את האיכר, שחשבו לשוטה, והמשיכו בדרכם. לבסוף הם מצאו את סוסתו של הוגו – ללא רוכבה, ואת כלבי הציד הנועזים, שהיו כעת נדכאים ומייבבים. רק שלושה מהחברים הרהיבו עוז להמשיך בדרכם. כשמצאו את הנערה, גילו שאיחרו את המועד: היא הייתה מתה. לצד גופתה הייתה מוטלת גופתו של הוגו. אך מה שזעזע את שלושת הרוכבים, נאמר במכתב, לא היו גופות הנערה ורודפה, אלא מפלצת עצומה בדמות כלב, שעמדה על גופת חברם ומול עיניהם קרעה את גרונו לגזרים. מחבר המכתב, גם הוא בן בסקרוויל, מציין שרבים מבני המשפחה מצאו מאז את מותם באופן מסתורי, ומסיים באזהרה לבניו שלא לצאת לערבה בלילה, "שעה שכוחות השחור והרשע מושלים שם בכִּפּה".

אם כך, זהו כלבם של בני בסקרוויל, יצור כלבי מפלצתי הרודף וממית זה דורות את בני בסקרוויל בגלל עוון אחד מאבותיהם. אלא שכשד"ר מורטימר גומר לקרוא את המכתב המצמרר, הולמס מגיב בפיהוק, ולשאלה אם יש בסיפור עניין, הוא משיב, "אולי לאספן של אגדות עם." בזאת, כך נדמה, שומט גיבור הספר את הקרקע מתחת לספר כולו. אם אין כלב ואין קללה, מה נשאר בעצם מכלבם של בני בסקרוויל?

אך ד"ר מורטימר אינו מוותר. הוא מוסיף ומספר לשרלוק שלא מכבר מת חברו הטוב סר צ'רלס בסקרוויל. נקבע כי מותו של בסקרוויל הקשיש נגרם מהתקף לב, אולם מורטימר מציין כי במרחק מה מהגופה, זיהה הוא, הדוקטור, עקבות טריים בבוץ. "של איש או של אישה?" שואל הולמס, ומורטימר עונה בלחישה, "אלה היו עקבותיו של כלב ענק."

וזהו. הספק הכפול נטמן במוחות הקוראים. מצד אחד הולמס, הבלש הגאון, שולל בפסקנות את קיומה של קללה ובתוך כך את קיומו של כלב שטני הרודף את המשפחה. מצד שני, יש לנו מידע, יד ראשונה מרופא, על כלב ענק שהיה נוכח במעמד מותו של בן נוסף למשפחת בסקרוויל.

בפגישתם מורטימר מבהיר להולמס שהוא אינו מעוניין לשכור את שירותיו כדי לחקור את מותו של סר צ'רלס, אלא כדי שיסייע במניעת מותו של היורש היחיד, סר הנרי. כשמורטימר מתייעץ עם הולמס מהי הדרך הנכונה להגן על הנרי מפני הקללה, הולמס מאפיין את העל־טבעי, הפעם בעזרת השטן: "אם נכונה הנחתך בדבר הכוח שמעל לטבע, הפועל כאן, הרי שהנרי הצעיר צפוי לסכנה בלונדון, ממש כפי שהוא צפוי לה במחוז דבונשיר. קשה לי להאמין שיש שטן עלוב כל כך שכוחו מוגבל רק לאזור מסוים."

כלומר לפי גישתו של הולמס, אם קיים כוח על־טבעי, אין דרך לחמוק ממנו. אבל רגע, הרי מקודם הוא שלל את קיומם של כוחות כאלה. האם נחשף אצל הולמס ספק?

לקראת סוף הפרק, כשווטסון והולמס סוקרים מפת ענק של אזור הביצות, הולמס מציין, "מקום מתאים לאירועים כאלה. אילו רצה השטן לתחוב את חוטמו בענייניהם של בני אדם." ווטסון קופץ למסקנות: "אם כן, גם אתה נוטה להאמין שזהו עניין של מעל הטבע." והולמס שואל רטורית, "השטן יכול לבחור לעצמו שליחים שהם בשר ודם, לא כן?"

.

איור: אלונה פרנקל, מתוך הספר

.

במצוות הולמס, ווטסון נוסע עם הנרי בסקרוויל לדבונשיר, כמלווה ושומר, ומשם מדווח להולמס על ממצאיו. הוא מגלה עוד ועוד בעלי עניין ואולי חשודים, ביניהם בני הזוג ברימור, המשרתים הוותיקים בטירת בסקרוויל, חוקר הטבע העצבני סטפלטון ואחותו היפהפייה, וגם מיסיז ליונס, גרושה צעירה שהייתה, כך מתברר, בקשר מכתבים עם בסקרוויל הקשיש.

אלא שבד בבד עם גילויין של דמויות אנושיות מרכזיות בחייו של בסקרוויל המת, שנעשות מרכזיות בחייו של בסקרוויל החי, נאספות עוד ועוד עדויות לקיומו של כלב מסתורי בערבה. כך כותב ביומנו ווטסון:

אין פלא שלבי כבד עלי, בזכרי את שורת המקרים התמוהים שהתרחשו בעת האחרונה … מותו האכזרי של סר צ'רלס אשר אימת את כל נבואות האימים של האגדה; סיפוריהם … של איכרי הסביבה על הופעתה של המפלצת … אמנם לא יאמן כי כל אלה הן תופעות שמחוץ לגדר הטבע. רוחו של כלב, המשאירה עקבות מוחשיים באדמה, וממלאת את החלל בשאגותיה. הרי לא יתכן הדבר. סטפלטון הוא אדם המסוגל להחזיק באמונות תפלות כאלה ואולי גם ד"ר מורטימר, אך אני נתברכתי במידה רבה של היגיון מציאותי ולעולם לא אוכל להאמין בהבלים כאלה. לא יאה לי לרדת לרמתם של איכרים וצוענים מבני הערבה שאינם מסתפקים בכלב שטני סתם, אלא מוסיפים לו עוד להבת אש המתפרצת מפיו ומעיניו. הולמס בוודאי היה דוחה בזלזול סיפורי מעשיות כאלה והרי אני עוזרו ובא כוחו, אך אי אפשר להתעלם מעובדות, ואני הן פעמיים שמעתי את השאגה על פני הערבה …

כזכור, הולמס ועוזרו נשכרו לא כדי לחקור את מותו של צ'רלס בסקרוויל, אלא כדי להגן על אחיינו הנרי, אך הדברים כרוכים זה בזה. בין שמדובר בקללה משפחתית או בגורם אנושי, ברור כי לשניים אויב משותף. בחירתו של קונן דויל להתמקד באדם חי יוצרת שילוב בין סיפור בלשי וסיפור מתח מבעית. אם ווטסון והולמס טועים בטענתם שאין בנמצא כוח על־טבעי, הנרי בסקרוויל עלול לסיים את חייו בהקדם ובאופן מחריד, ועם מותו יתמוטטו גם המוניטין המרשים שהולמס בנה לעצמו ותפיסת עולמו הרציונליסטית כולה.

לאורך רוב הספר ווטסון צמוד לבסקרוויל הצעיר ומדווח להולמס או מתעד ביומנו את המתרחש. רק לקראת סופו הולמס ועוזרו מתאחדים. בשלב זה מתברר שלווטסון יש בעיקר קצוות, ולעומתו הולמס, שניזון ממכתביו של ווטסון, אך לא רק, כבר מחזיק ברעיון מגובש למדי בנוגע לפתרון התעלומה: צייד הפרפרים סטפלטון הוא שרצח את בסקרוויל הקשיש, והוא זומם להכות שנית. כשהולמס מגיע לטירת בסקרוויל, הוא מוצא חיזוק מפתיע לתאוריה שלו: דיוקנו של הוגו, הנבל מאגדת הכלב. הולמס מצביע על הדיוקן ושואל את ווטסון מה דעתו עליו. ווטסון לא קולע. הולמס מסתיר בידיו את הכובע, התלתלים והצווארון של הוגו. "אלוהים אדירים," פולט ווטסון. פניו של סטפלטון נגלים מן התמונה. דיוקנו העתיק של הוגו מתגלה כקלסתרון לגילוי הרוצח בהווה. סטפלטון, לפי הולמס, הוא בן למשפחת בסקרוויל, המבקש לחסל את כל היורשים הקודמים לו בתור.

הולמס ועוזרו מתכוננים לרגע המכריע. הם מאפשרים להנרי בסקרוויל לבקר בביתו של סטפלטון בשעת ערב, במחשבה שבאותו לילה ינסה סטפלטון להוציא לפועל את תוכניתו הנפשעת. בעוד הנרי מבקר אצל ספלטון, השניים מציבים מארב עם בלש משטרתי בשם לסטרד ומחכים. וזה קורה.

מתוך חשרת הערפל חרג ויצא האיש לו ציפינו … בלכתו הביט בלי־חשך אל מאחורי גבו, כאדם המצפה להפתעה לא נעימה. "הכונו!" קרא הולמס ואני שמעתי את נקישת אקדחו בהידרכו … מתוך מסך הערפל שהשתרע לפנינו עלה מין גרגור מוזר ועמום … שכבתי לצדו של הולמס והצצתי לרגע בפניו. הן היו חיוורות ומלאות ציפיה מתוחה. עיניו בערו באפלה. אך לפתע קפא מבטן ופיו נפער מתוך תדהמה … אותו רגע בדיוק פלט לסטרד זעקת אימים. הטיל עצמו ארצה וקבר פניו באדמה. … קפצתי על רגלי כשידי לופתת את אקדחי וכולי המום למראה הדמות אשר פרצה מתוך מעטה הערפל. אמנם היה זה כלב, שחור כפחם וענק מדות לאין שיעור. כלב כזה לא ראתה עין אנוש מעולם. מפיו פרצה להבת אש ועיניו בערו כשתי מדורות מסנוורות. אפילו בחלום בלהבות של מטורף מוכה רוח לא נראה יצור פראי, מבחיל ומהמם כיצור האפל, שהתפרץ אלינו מתוך ענן הערפל … המראה האיום הזה שיתק אותנו כליל ולא התאוששנו גם לאחר שחלפה המפלצת על פנינו והתרחקה אל עבר טורפה.

ברור שהולמס טעה. "כלבם של" חי וקיים, אין רוצח אנושי, יש כלב על־טבעי. יצור אפל ועצום העונה לתיאור שבאגדה המקורית – ולתיאורי האיכרים המקומיים. גורלו של בסקרוויל הצעיר נחרץ.

אלא שברגע האחרון הולמס וווטסון פועלים כמצופה מהם. "אז ירינו שנינו, הולמס ואני בבת אחת. המפלצת השמיעה קול יבבה מקפיאת דם … זעקת הכאב שהשמיע הכלב הפיגה את כל פחדינו. אם נפגע ביריה, הרי שכלב בן תמותה הוא." לאחר מעשה, הולמס מבשר לבסקרוויל המבועת, "המפלצת מתה … חסלנו את אימת המשפחה לנצח."

אם כך, כלב או מפלצת? לאחר זמן מה הולמס פורש בפני ווטסון את מסקנותיו מהמקרה: סטפלטון חוקר הטבע הוא למעשה רוג'ר, בנו של רוג'ר בסקרוויל, אחיו הצעיר פורע החוק של סר צ'רלס, שנמלט לדרום אמריקה. רוג'ר/סטפלטון הגיע לאנגליה בזהות בדויה אחת, החליף אותה בזהות אחרת, ולבסוף הגיע לדבונשיר במטרה לרשת את טירת בסקרוויל. סר צ'רלס הוא שהעניק לסטפלטון את כלי הרצח שלו עצמו, כשסיפר לו על אגדת הכלב. סטפלטון הקשיב ויישם בהצטיינות יתרה. הוא קנה בלונדון כלב בן כלאיים עצום ממדים, ובכל פעם, לפני ששחרר אותו אל הערבה, משח את פרוותו בתערובת של זרחן, שגרמה לו להיראות כאילו הוא אפוף להבות. לדברי הולמס, סר צ'רלס חולה הלב, שהאמין באגדה, למעשה מת מפחד. לצורך חיסולו של בן דודו, הנרי, הצעיר והבריא, תכנן סטפלטון להרעיב את הכלב, כדי להבטיח שגם הפעם יצליח במזימתו.

הולמס צדק. השטן לא תחב את אפו בענייניהם של בני בסקרוויל. אין כל צורך בשטן. יצורים בשר ודם עושים את מלאכתו בנפש חפצה. הכלב השטני שעל פי האגדה חיסל את הוגו בסקרוויל קרם עור וגידים מאות שנים לאחר היווצרה. סטפלטון ניצל את הבנתו בטבע האדם: מי שמאמין מְפַחד, ואת ידיעותיו בטבע העולם: גאוגרפיה, זואולוגיה, כימיה, כדי לטפח את הכלב העצום בטבור הביצה הטובענית ולהופכו למבעית ומסוכן במיוחד כל אימת שישוחרר. הוא עשה שימוש ציני ונפשע במדע ובאגדה כדי להניח את ידו על ירושה שלא היה זכאי לה על פי דין.

המסקנה אם כן ברורה: אין מפלצת. יש אדם ערמומי ואכזרי שאינו בוחל באמצעים. ובכל זאת כדאי להתעכב כאן על תחבולה מעניינת של הסופר: הולמס לעולם אינו מניח את ידו על סטפלטון. איש אינו רואה את בעליו של הכלב לאחר שהכלב נורה ונהרג. הולמס מסיק שלשמע היריות נמלט סטפלטון אל אזור הביצה, והמקום שהרוצח התמצא בו לאור יום הפך עבורו בלילה למלכודת מוות. לעובדה הזאת יש משמעות גדולה מבחינת הקוראים. ברגע האימה וברגע ההכרעה, ווטסון מתאר לנו רק את הולמס ואת הכלב. לאחר מות היצור, דבריו של הולמס לבסקרוויל הצעיר, "חסלנו את אימת המשפחה לנצח", אינם נתפסים כאמירה רב־משמעית, אלא כעובדה (במקור: I"It’s dead, whatever it is," said Holmes. "We’ve laid the family ghost once and forever."i). אפשר לטעון שהניסוח הוא סמלי בלבד: אם הכלב מת, תמו תחבולותיו של סטפלטון. אך כיוון שהדברים מנוסחים כפי שהם מנוסחים, נדמה שגם הולמס, ולו לרגע, מאמין באגדה, בעל־טבעי. ומכיוון שכך, במידה רבה זוהי גם האמונה שנצרבת אצל הקוראים והקוראות; מה שנשאר בזיכרונם הוא כלבם של בני בסקרוויל.

.

נועה רבינר, אמנית פלסטית. בוגרת לימודי משפטים, למדה אמנות, כתיבה ותרגום. עסקה בעבר בתרגום ובכתיבת סיפורי חיים.

.

ארתור קונן דויל, "כַּלְבָּם שֶׁל בְּנֵי בַּסְקֶרְוִיל", כתר, 1974. מאנגלית: יאיר בורלא.

.

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: גיא עד על משחקי־הכאילו של הפרוזה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2022 | שטח ההפקר של פורים

"מאחר שאחותי אמרה בכל שנה בבית אותו דבר־תורה ששמעה באולפנא – שדווקא בפורים מתגלה האמת הפנימית של האדם שהיתה מחופשת כל השנה – ידעתי שצריך להיזהר ולא לגלות את כל האמת". פרק מתוך "המועדים", ממואר מאת בני מר

אביבה אורי, ללא כותרת, פחם על נייר, אמצע שנות השבעים (אוסף המשכן לאמנות עין־חרוד)

.

פרק מתוך "המועדים" / בני מֵר

.

פורים: נועם הוא אלימות

לא היו לי ימים טובים כימי פורים: בכל שנה היתה אמנם תחפושת רשמית – קאובוי, שודד ים, אינדיאני, שוטר – אבל תמיד, לקראת סעודת פורים, נפתח שק התחפושות שהורד מהבוידעם, וכמו צמא בארץ צייה שתיתי ממנו עד שנהפכתי לגברת מגונדרת. בפורים מותר היה להגשים חלומות, ונדמה לי שבני משפחתי הביטו בכל זה בחשש, אך גם בחיוך. מאחר שאחותי אמרה בכל שנה בבית אותו דבר־תורה ששמעה באולפנא – שדווקא בפורים מתגלה האמת הפנימית של האדם שהיתה מחופשת כל השנה – ידעתי שצריך להיזהר ולא לגלות את כל האמת. אבל לא תמיד הצלחתי להתאפק. הפיתוי של שמלות הנשף, הפאות, הנעליים הצעיפים הישנים, כל מה שנכנס לשק התחפושות, היה מסעיר מדי.

הכול סחרר אותי בפורים: ההפתעות הצבעוניות והיצירתיות התפרצו ביום אחד, שיכולתי להיות בו כמעט מי שאני. זה היה היום השמח בלוח השנה היהודי, אפילו יותר מיום הולדתי, ומותר היה לצפות בו בתוכניות מצלמה נסתרת בטלוויזיה, או בקומדיה ישראלית שיש בה אפילו קצת גסויות. היה מותר לכתוב מערכונים ולעשות הצגות על פי מגילת אסתר, שכבר אז ידעתי שהיא יוצאת דופן בין כל ספרי התנ"ך.

מה שהקסים אותי במגילה היה הצד האגדי שלה: מלכים, מלכות, דמויות אפלות וצחורות. הדמות הנהדרת ביותר היתה כמובן אסתר. למלכת אסתר לא יכולתי להתחפש מלכתחילה: זה באמת היה שמור לבנות בלבד. אבל "גברת מגונדרת" היה משהו אחר, כי נדמה היה שזו תחפושת ספונטנית, כאילו הדבר קורה מעצמו מדי שנה בשנה. דמיינתי את אסתר בדמות מלכה בחצר המלך לואי הארבעה-עשר בוורסאי (שהכרתי אותו אז בזכות הסרט "האיש במסכת הברזל"), או לפחות כמו בציור של רמברנדט, מקושטת בגלימת שרד ונוצצת מזהב ומאבנים יקרות; כמה התאכזבתי למצוא באנציקלופדיה תרבות את הציור על פי הפרסקו של אנדרֶאָה דֶל קסטיאנו, שבו אסתר היא עלמה לבושה לבן ועל ראשה כתר פשוט.

בכיתה ז' מצאתי שוב תירוץ להתחפש לגברת מגונדרת, ובמסיבה שלפני פורים בחטיבת הביניים ישבתי בפאה ובשמלה עם אחד התלמידים ושׂיקרתי לו עיניים. אבל אז הבחנתי במבטו של הרב, מחנך הכיתה: זה היה מבט שחוץ מחומרה היו בו אולי הבנה ודאגה. לא הבנתי בדיוק למה, אבל ידעתי שהרשות כבר אינה נתונה לי. בכל מקרה, באותה שנה עמדתי להיות בר מצווה, ומעתה חל עלי האיסור מהתורה "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, ה), וזאת היתה הפעם האחרונה שהתחפשתי לגברת מגונדרת.

התזמון אינו מקרי. קצת לפני כן גיליתי את סימני הגבריות בגופי, וגם הגילויים המפחידים האלה, שבאו פתאום בלי שום הכנה ועוד הלכו והתרבו, מילאו אותי בושה. כבר לא נראיתי לעצמי אותו ילד חמוד, שכשהיה קטן טעו בו לפעמים לחשוב שהוא ילדה. קשה להיות גברת מגונדרת עם שפם בר מצווה.

אין דבר: התפניתי לשאר מצוות היום, כי אפילו ביום כזה צריך להשכים לתפילת שחרית ולהקפיד לשמוע כל מילה במקרא מגילה, לשלוח משלוחי מנות לקרובי משפחה ולמתפללים מבית הכנסת, ובדרך לתת מתנות לאביונים. "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים", נכתב בספר התודעה, "שאין שֵם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים". גם בסעודת פורים, "חייב אדם לבסומי בפוריא", כלומר צריך להתבסם ולא להשתכר ממש, כי מיד מגיעה המידה ההלכתית המדויקת: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בכל שנה שמעתי אחרי פורים על תלמידי חכמים שכשנכנס בהם יין יצאו מהם סודות תורה, רזים מופלאים. אני העדפתי לשמור את הסודות שלי לעצמי, לשתות כוסית ליקר ולומר דברי תורה מפוכחים.

בכלל, בשנים ההן הצטיינתי בלימוד הלכות, ובמידה רבה גם בקיומן. אהבתי ללמוד "דינים", מפני שמבין האפשרויות התורניות היה בהלכות ובטעמיהן, ובמיוחד בחיבור המכונן "משנה ברורה" מסוף המאה התשע-עשרה, משהו מן המדרש וההבנה בנפש האדם. בניגוד לביאליק, שמתאר את הניגוד שבין ההלכה הזועפת לאגדה השׂוחקת, אצלי האגדה וההלכה דווקא חיו בשלום.

אבל למרבה הצער, לימוד הלכות נחשב טפל ללימוד הגמרא, שהיא־היא המזוהה עם התורה: לה מוקדש רוב יום הלימוד, ורק מי שבקיאים בה נחשבים לתלמידי חכמים. מי שהצטיין אצלנו בגמרא למד בדרך כלל במגמה הפיזיקלית; שני המקצועות האלה מחייבים מִבני־מוח שונים משלי, ובשניהם נשארתי תמיד מאחור מיד אחרי ההזנקה, ולמרות כל המאמצים הצלחתי להשיג רק מושג מעורפל של המהלכים והנוסחאות שבדרך. גם את זה הייתי צריך להסתיר, כי הגמרא נחשבה נוסף לכול מקצוע גברי, שאינו מתאים לנשים, בניגוד ל"דינים".

בכל אופן, כשהייתי בן שמונה-עשרה וקצת, בפורים הראשון שאחרי הניסיון הכושל ללמוד בישיבה הגבוהה, וכשעיני החלו להיפקח, שאלתי בלבי: לשמחה מה זו עושה? באותה שנה הייתי עצוב, ושמחת פורים צרמה לי מאוד. ככל שהלכתי והתרחקתי מעולמה של תורה כך נראתה לי השמחה הזאת המונית ומטופשת, ממש כמו האיש הבודד והעצוב בסיפור "האיש מחוסר השמחה" במקראה לקט חמד לשלש רגלים שלמדתי בילדותי, ודווקא הוא נחרת בזיכרוני משום מה.

לא מכבר מצאתי מחדש את המקראה הזאת, ובה סיפורו של י' רוזנטל על "אדם אשר אין שמחה בלבו", ש"היום הרע ביותר מכל ימי השנה היה בשבילו יום שמחת-תורה. ביום זה באמת נמנע גם מלקיים מצווה, אף לבית-הכנסת לא הלך, כי לא יכול לראות את שמחת האחרים". טובה הילדה אמנם מצליחה בסופו של דבר ללמד את האיש העצוב לשמוח, אבל כבר בילדותי נראה לי הסוף הזה קצת מאולץ. למרות כל הניסיונות, הצירוף "שמחת תורה" נשמע לי אפילו אז כאוקסימורון. תורה היא עול כבד, הרבה יותר כבד ממשקלה הגשמי, ומה לה ולשמחה? כך גם פורים: אחרי כל הסייגים וההגבלות של היום הזה, מה נשאר מן השמחה?

ועוד יותר, אם יורשה לשאול: האם אפשר לצוות על שמחה? מוכרחים להיות שמח – אבל רק בין צאת הכוכבים של י"ד באדר ועד מוצאי פורים ביום שלמחרת. האם ייתכן לשמוח באופן כל כך לא ספונטני? והרי דקה לפני כן עוד צוינה תענית אסתר ביום צום, ומיד אחר כך – יום שמחה, מאכל ומשתה. אם יש את נפשכם לדעת את המעיין שממנו שאבה הציונות אינכם צריכים להרחיק לכת: גם במקרה הזה היא למדה מהיהדות, והמעבר בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות הוא העתק מדויק של המעבר בין תענית אסתר לפורים. רובנו כבר רגילים במעברים כאלה, ובכל זאת הם דורשים מאתנו צייתנות שכלית ורגשית. מבחינה זו, פורים הוא גם תענית אסתר, כשם שיום העצמאות הוא גם יום הזיכרון לחללי צה"ל – ליקוי חמה תמידי ששורר כאן.

אין ביטוי נפוץ ועם זאת מזעזע יותר לכפילות הזאת מאשר הציווי "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" – המבוסס על החיזיון בספר יחזקאל (טז, ה). גם הציווי היהודי הזה הונחל לציונות, ובציונות-החרדית הוא קיבל – למרבה הצער – את תוקפו הכפול. המדינה, כֵּס יה בעולם, מתקדשת; הצבא מייצג את צבא השמים, והדם השפוך אינו אלא דם הלידה, התחייה מחדש.

אני מתאר לי שג'ורג' אורוול לא למד את תורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבציבור שלנו נחשב לגדול שבגדולים – עד כדי כך שהוא כונה בפשטות "הרב", מפני שלא היה אחר מלבדו. אבל ה"שׂיחדש" שהמציא אורוול ברומן 1984, השפה שהונהגה באוקיאניה הטוטליטרית בניסיון לשטוף את מוחות האזרחים ולגרום להם להאמין בדברים המנוגדים להיגיון – מזכיר להפליא מושגים דתיים שגורים, אולי מפני שאורוול ביסס את הרעיון של אוקיאינה על דת, ולא על מדינה כלשהי. עיקרון חשוב של "שיחדש" – "מלחמה היא שלום" – מעורר התרגשות ברב קוק, והוא מקדיש לכך את הפרק "אורות המלחמה" בחיבורו אורות:

"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כֹּח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים. הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו".

עיקרון אוקיאני נוסף – "חירות היא עבדות" – מוכר היטב גם הוא אצלנו: כבר במסכת אבות (ו, ב) נאמר: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", כלומר: עול התורה אינו שיעבוד, אלא דווקא שחרור נפשו של היהודי, כפי שכותב הרב קוק. ואם להפוך את הנוסחה: "חופש המחשבה בצורתו הרגילה הוא יותר שיעבוד המחשבה מאשר חירותה". הו, כמה אהבתי בנעורי, במעמקי המצר, את שירו

 "מרחבים, מרחבי אל / אִוְתה נפשי אל תסגרוני בשום כלוב, / לא גשמי ולא רוחני. / שטה היא נשמתי ברחבי שמים".

נכון, הרב קוק הִרבה להשתמש בביטויים כאלה מפני שהיה גם סופר ומשורר, והספרות הלא מלאה בפרדוקסים: "פרידה היא עצב כה מתוק", כתב שייקספיר. אבל דתות מעזות להפוך את הפרדוקסים למציאות, ו"אורות המלחמה", צירוף מעורר הפתעה ומחשבה בְּספר, עלול לבוסס בדם בשדה הקרב. הכפילות הזאת, שהאמנתי בה בנעורי באמונה תמימה בכל זאת, נראתה לי פתאום כפי שהיא: כאוקסימורון פשוט וסתירה כואבת. עלי להודות שעד היום אני מתייחס בחשדנות לפרדוקסים ולאוקסימורונים כאלה לא רק כשהם מתורגמים למעשים, אלא אפילו בספרות. אני מעדיף להשתמש בהם במשורה ומאמין שאפשר לכתוב שירה יפה גם בלי לזלול מהם.

לכן גם תלמידי החכמים המתבסמים בפורים ומגלים רזים נפלאים בתורה הפסיקו לעשות עלי רושם. "נכנס יין יצא סוד, ומאוד אנו צריכים בחיינו שסודות הנעלמים יצאו ויתגלו. על ידי גילויים של הסודות נכיר את עצמנו, נכיר את מה שחבוי בקרבנו", כתב הרב קוק. אבל אני ידעתי שגם אלה אוקסימורונים: הרי אף תלמיד חכם לא יוציא בפורים סודות אפלים; גם מתוך שכרות הוא לא יעז להתיר איסורים, למשל, אלא רק יחמיר עוד ועוד, החמרות גדולות ונצורות. בסידור התפילה עולת ראיה ממשיך הרב קוק וכותב (א, ת"מ): "והנה ההארה הנמשכת ביום הקדוש הזה היא ממש מצד קדושת הגוף הישראלי. […] ועוד שאפילו אם יסולק אור השכל מכלי הגוף, הנה כוחות הגוף בעצמם קדושים הם, ושומרים מכל רע, ומדביקים עצמם לשלמות האמיתית".

מאחר שראיתי איך המילים הללו נהפכות למעשים, ועקבתי אחר הגוף הישראלי הולך וגדל להחריד, הבנתי את הסכנה הממשית שבהסרת סייגי השכל מהגוף הישראלי וחששתי ממנה מאוד בפורים.

לכן, הידיעות שהגיעו בבוקר פורים תשנ"ד, 1994, מחברון, על הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, היכו בי בכל כוחן – אבל לא הפתיעו אותי. הפרדוקסים האלה הלא כתובים כבר במגילת אסתר: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א). המילים הללו חיכו בסבלנות לשוב ולצאת מן הכוח אל הפועל: "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (אסתר ט, ה).

הבחירה של ברוך גולדשטיין לרצוח בני אדם דווקא בפורים הדגישה את המחיר הנורא שאנחנו והפלסטינים משלמים על הסיפור היהודי, החוזר ונשנה כידוע בחגים ובמועדים רבים, אבל יותר מכול בפורים: עם קטן ונרדף, שעומד בסכנת השמדה וזוכה לנקום באויביו, סיפור שנהפך לנבואה המגשימה את עצמה שוב ושוב. הקסנופוביה והלאומנות קיימים ביהדות מאז ומעולם, אבל בפורים הם זוכים להזדמנות לצאת מהסתר־הפנים ולהתגלות.

מדוע מתחפשים בפורים, שואל בעל ספר התודעה, ומשיב:

"לפי שכל שנאת עמלק לישראל באה לו מאבי אביו עשו ששנא ליעקב על אשר לבש בגדיו ונכנס לקבל את הברכות, עכשיו שוב אנו מתחפשים בבגדיו, ומראים שלא היה זה חטא אלא ראויים אנו לרשת נחלתו של עשו".

מעתה ואילך, אל תגידו לי בבקשה שהתורה "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז), אלא אם כן נועם הוא אלימות ושלום הוא מלחמה.

מאז פורים תשנ"ד, מאז טבח גולדשטיין ואותו "פורים שמח" שחנן פורת אמר בריאיון לטלוויזיה מיד אחר כך, אני מתכווץ בכל פעם שאני שומע את הצירוף הזה, "פורים שמח". לא תמיד אני יכול להגיב בבחילה על הברכה המתוקה, ולפעמים אני נאלץ להשיב בשפה רפה משום דרכי שלום. אבל כתמי הדם ממערת המכפלה הכתימו בעיני לתמיד את תחפושת פורים.

.

בני מר, "המועדים", אפרסמון והו!, סדרת ה־21, 2021

.

.

» במדור מודל בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הנה בא העלעול" מאת מירב שטנצלר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרס ישראלה: הכותבות שראויות לפרס ישראל בספרות

כמה נשים זכו בפרס ישראל לספרות? מעט מדי. סופרות, משוררות ומתרגמות רבות ראויות להכרה של ממש ביצירתן - וגם לפרס החשוב מכולם. דויד גרוסמן, חוה אלברשטיין ושולמית לפיד הם רק חלק מהסופרות והסופרים, אנשי ונשות הרוח והדמויות הציבוריות, שסיפרו לנו על הכותבות שיש להעתיר עליהן הכרה ופרסים

כמה סופרות נפלאות, כאלו שבוראות עולם שלם במילים, לא זכיתם להכיר? על כמה משוררות מבריקות, שחודרות ללב התודעה, לא שמעתן? כמה ספרים מצויינים, מרגשים, חדים ורכים, לא הגיעו לתשומת הלב הציבורית, כי נכתבו בידי נשים?

יוצרות עבריות בתחום הספרות והשירה קיימות מאז דבורה הנביאה ועד דבורה בארון. למרות שנוכל למנות מיד את שמותיהן של כמה סופרות ומשוררות שיצירותיהן הן חלק מליבה הפועם של ישראל, רבות אחרות הבליחו רק לרגע לעיני הציבור, או זכו רק להכרת הממסד הספרותי, בלי שידיים רבות יקחו את כתביהן ממדפי חנויות הספרים או ישאלו את ספריהן בספריות הציבוריות. יוצרות אחרות אולי מוכרות כמעט בכל בית, אבל עדיין מחכות להכרה כחלק מהקאנון הישראלי.

הפרויקט הזה התחיל מסקרנות. הסתקרנו לדעת כמה מתוך מקבלי ומקבלות פרס ישראל בתחומי הספרות, השירה והתרגום הן נשים. בדקנו בוויקיפדיה, ואחר כך גם ספרנו בעצמנו (כי אין תיעוד מסודר רשמי), ומצאנו שמתוך 60 זוכי וזוכות הפרס, רק 11 הן נשים.

לצד לאה גולדברג ומרים-ילן שטקליס, דליה רביקוביץ ונורית זרחי, ימימה אבידר-טשרנוביץ ויוכבד בת-מרים, יהודית הנדל ועמליה כהנא-כרמון, נילי מירסקי, אנדה עמיר-פינקרפלד ואידה פינק – לצידן עומדות עוד עשרות נשים כותבות, טובות להפליא, שלא זכו לכבוד הזה, הראוי להן.

ומאחורי נשים אלו עומדות עוד ועוד יוצרות שכתיבתן משוועת להישזף בעיניים חדשות, לקבל עליה דורות חדשים של קוראים וקוראות, להיזכר באותה נשימה יחד עם ס. יזהר וא.ב יהושע, נתן זך ועמוס עוז, דויד גרוסמן ויהודה עמיחי, נתן אלתרמן ועוד רבים מספור שמעטרים את הספרייה הקאנונית שלנו, וגם שלטו בטבלאות רבי המכר.

נראה שהדור החדש של הסופרות הישראליות נוכח יותר, מושמע יותר, נשמע יותר. וכמה נפלא שכך. אבל כדי להאיר זרקור על דור הסופרות לפניהן, ביקשנו מסופרים וסופרות, אנשי ונשות אקדמיה ורוח, ואנשי ונשות ציבור, להמליץ לנו על סופרות, משוררות או מתרגמות שראויות בעיניהם לפרס ישראל. נכון, פרס ישראל לספרות לא צפוי להיות מחולק בשנה הנוכחית, אך היוצרות שמופיעות ברשימה ראויות לפרס בכל שנה, כל השנה.

הרשימה שלפניכם אקלקטית ולא מייצגת. היא לא מתיימרת לדרג סופרות ומשוררות ישראליות, ולא להיות מחקר מעמיק על פועלן של המוזכרות בה. מטרתה היא להציג אותן שוב בפני הציבור. יש בה שמות שחוזרים על עצמם, ויש גם שמות ראויים שאולי לא הוזכרו בה כלל. יש בה המלצות על סופרות ששמן מוכר כמעט בכל בית, ויש בה גם המלצות שחושפות יוצרות שזכו לפחות הכרה, ציבורית או ממסדית. מה שיש ברשימה, והרבה, זו בעיקר אהבת ספרים וסופרות, שתעשה לכם ולכן – בתקווה – חשק גדול מאוד לקרוא יצירה עברית מצוינת שנכתבה על ידי כמה מהנשים המוכשרות ביותר בישראל.

קריאה נעימה.

בהכנת הכתבה השתתפו: לירון הלברייך, קרן הבר ועמית נאור.

1
שולמית לפיד ממליצה על אגי משעול. צילום: ורדי כהנא

ההמלצות

הסופרת שולמית לפיד ממליצה על המשוררת אגי משעול:

"באחד הראיונות אמרה אגי משעול ששירתה היא 'קומוניקטיבית'. ואכן – בין השורות המחורזות והלא מחורזות שלה חיים בכפיפה ובהשלמה שפה גבוהה ושפת הרחוב והיומיום, מלאכים ושרפים ואביזרי הבית והטכנולוגיה. בשיריה מתגוררים בשכנות טובה לטאות וינשופים עם תקיעת שופרות. ביצירתה שוכנים הגבוה והנמוך, הנלעג והנשגב. אגי משעול היא תופעה משוררית ייחודית בכך שהיא מעזה להיות 'מאושרת', לחגוג את האהבה – הארצית והשמימית. לבורא עולם היא אומרת במישעולית: 'אדוני, נפשי מה זה שפוכה'. אנו הקוראים מתמסרים לחרוזי 'הנשמונת' המפרפרת בתוך גופה שהוא גופנו, אסירי תודה על הפסקול הזה המלווה את חיינו כבר חמישים שנה".


1
דויד גרוסמן ממליץ על רבקה מרים. צילום: יח"צ

הסופר דויד גרוסמן ממליץ על המשוררת רבקה מרים:

"יש בישראל נשים יוצרות רבות הראויות, בעיניי, לקבל את פרס ישראל. אחת מהן היא המשוררת רבקה מרים (גילוי נאות: רבקה ואני חברים, ולומדים ביחד כבר למעלה משלושים  שנה). 

רבקה מרים היא מהיוצרים המיוחדים והמקוריים ביותר כיום בשפה העברית, וספריה – בשירה ובפרוזה – הם מעין סוגה בפני עצמה במכלול היצירה הנכתבת בישראל.

יש בכתיבתה תעוזה סגנונית ותוכנית, ובעיקר, חירות פנימית בלתי מצויה. היא כותבת בשפה ישראלית על נושאים יהודיים, ובשפה יהודית על ההוויה הישראלית. העברית שלה היא מזיגה יחידה במינה של כמעט כל רובדי השפה העברית, עתיקים כחדשים. כתיבתה מעוררת את התחושה, שמעבר לכל עמוד שלה ניצב עולם שלם, עולם הזיכרון היהודי. עולם שגם ברגעיו האופטימיים, העולצים ותאבי החיים, מלווים אותו בלי הרף מעין אנחה של קינה על מה שאבד, וצל של טרגדיה גדולה.

1
רבקה מרים. צילום: רפי קוץ

רבקה מרים כותבת ומפרסמת כבר ארבעים וחמש שנה. חמישה עשר ספרים שלה ראו אור, ובהם ספרי שירה, סיפורים למבוגרים וספרי ילדים. כתביה נלמדים בבתי ספר ובבתי מדרש פלורליסטיים. יש קוראים לא מעטים שעבורם קולה מבטא את עולמם הפנימי והאינטימי ביותר, בתוך תיבת התהודה של המצב היהודי והישראלי.

בעיניי, אין כמוה ראויה לפרס ישראל".


1
סביון ליברכט ממליצה על אורלי קסטל-בלום. צילום: איריס נשר

הסופרת והמחזאית סביון ליברכט ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"הספרות העברית יכולה לציין קו פרשת מים: לפני ואחרי אורלי קסטל-בלום. בשנת 1987 יצא לאור קובץ סיפוריה הראשון, 'לא רחוק ממרכז העיר', ואחריו יצאו עוד רומנים וקבצי סיפורים שהחדירו קול חדש, שונה וחשוב לספרות העברית – הן מבחינת התכנים והן מבחינת הלשון.  קסטל-בלום היא סופרת אישה יחידה בתוך קבוצה קטנה של סופרים גברים. הקבוצה הוגדרה כחלק מתופעה חדשה, ספרות פוסט-מודרניסטית, המתארת את המציאות הישראלית באור אחר, נטורליסטי ויומיומי, ובשפה מיוחדת המערבת את הנמוך ואת הגבוה, את הנדיר ואת השגור, וכך יוצרת שפה חדשה, המהדהדת מחשבה שעוברת בתת מודע.

כתיבתה מנפצת טאבואים ונוגעת בפרוורטי ובאסור. בספר 'דולי סיטי' למשל, ניפצה את הטאבו ביחס לאמהות וטלטלה את הספרות כולה. בעיתון הצרפתי 'לה מונד' כתבו על 'דולי סיטי': 'קפקא הגיע לתל אביב'".


1
רוני סומק ממליץ על צרויה שלו. צילום: ליאורה סומק

המשורר רוני סומק ממליץ על הסופרת צרויה שלו, ומבקש להזכיר את המשוררת המנוחה יונה וולך:

"צרויה שלו ראויה לפרס ישראל בעיניי כי היא סופרת היודעת לאגרף נפלא ביד אחת את העלילה, וביד השנייה למחות דמעה מעיני הקורא. הספרים שלה הם תחנת גבול לארצות שהיא יודעת לברוא כל כך יפה.

הצעתי השנייה באה לתקן טעות מן העבר, ולהעניק סוף סוף את הפרס ליונה וולך, שהיא בעיניי מלכת השירה. רשימת הסופרות הזוכות ללא שמה של יונה וולך היא רשימה חסרה מאוד".


1
חדוה הרכבי. צילום: אהובה פנקס

הסופרת והמשוררת מאיה בז'רנו ממליצה על המשוררת חדוה הרכבי:

"אני ממליצה על המשוררת חדוה הרכבי לקבל את פרס ישראל לשירה. היא משוררת שהגיעה לשיאי הבעה בשירתה, לעוצמה רבה מבחינת השפה והיקף התכנים, והיא מרגשת ביותר".


1
יהונתן גפן ממליץ על אלונה קמחי. צילום: דפנה צ'ילאג

המשורר והסופר יהונתן גפן ממליץ על הסופרת אלונה קמחי:

"אלונה קמחי היא סופרת רבת כישרון ויחידה במינה בישראל: אין עוד אחת כמוה, חפה מכל אתוס או איזם. כעולה מאוקראינה, שעברה ילדות קשוחה בקריות ורואה את עצמה כאזרחית מדינת תל אביב, היא משמיעה קול אחר, אמיץ, לפעמים בוטה, ותמיד אמיתי ונוגע ללב. כל ספר שכתבה הוא מפגש אינטימי עם היחיד והאוניברסלי. קסם טהור".

1
אלונה קמחי. צילום: יזהר אשדות

הסופר אתגר קרת ממליץ על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

1
אורלי קסטל-בלום. צילום: גיל מרקו שני

"אורלי קסטל-בלום היא יוצרת חד פעמית המצליחה לרקוח ביצירותיה קוקטייל בלתי אפשרי של אימה, של הומור ושל אנושיות. ספריה, גם כאשר הם מתרחשים בטריטוריות הכי ישראליות והכי לוקאליות, מצליחים לדבר על החולשות האנושיות באופן אוניברסלי, כשקיצוניות גרוטסקית וחמלה נטמעות זו בזו, ומציירות בדמיון ובהומור עתיד קודר אשר נראה שהוא כבר כאן".

1
אתגר קרת. צילום: ליאל זנד

הסופרת נעה ידלין ממליצה על המשוררת והמתרגמת הלית ישורון:

1
נעה ידלין. צילום: איריס נשר

"שישים שנות עבודתה של הלית ישורון כמשוררת, כמתרגמת וכעורכת ספרות שינו את פניו של מדף הספרים העברי. החל באגפי השירה ('תת ההכרה נפתחת כמו מניפה', אנתולוגיה משיריה של יונה וולך שערכה; מהדורה מקיפה ומוערת של כל כתבי אבות ישורון); דרך מחקר וביקורת השירה והסיפורת (כתב העת 'חדרים' מייסודה, ובכלל זה 'איך עשית את זה?', אסופת ראיונות שערכה עם סופרים ומשוררים, ונדפסו לראשונה בכתב העת); וכלה בסדרת תרגומי מופת ליצירותיהם של מוריס בלאנשו, סמואל בקט ומרסל פרוסט. מפעל חייה, שעוד לא תם – תרגומם של כל כרכי 'בעקבות הזמן האבוד' לעברית – פתח את הדלת אל פרוסט גם עבור קוראי העברית, ועל כך חבים לה רבים מספור שעות אינספור של התרוממות רוח.

הלית ישורון מוכיחה שוב ושוב שעברית היא שפה שהכל אפשרי בה, גם כל סוג של יופי. שהיא ודובריה שווים את המאמץ. אין ראויה ממנה לזכות בפרס ישראל לספרות".

1
הלית ישורון. צילום: ורד פאר, מתוך ארכיון דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הבמאי והשחקן גורי אלפי ממליץ על הסופרת והמתרגמת עירית לינור:

1
גורי אלפי ממליץ על עירית לינור. צילום: גבריאל בהרליה

"אני חושב שעירית לינור היא הסופרת הישראלית היחידה שקראתי את כל ספריה, אפילו גם את אלה שרק תרגמה. כן כן, קראתי את 'גאווה ודעה קדומה', למה אתם מתפלאים?! לינור תמיד מספרת את הסיפור שקרוב לעולמה ולליבה. היא לא נודדת רחוק בז׳אנר, או ביקומים מקבילים. היא נשארת אותנטית ונועצת את הקורא – במקרה הזה אותי – במקומי, מכריכה לכריכה, בכל פעם מחדש. היא מכירה היטב את החולשות של הבורגנות הישראלית ומפוצצת באלגנטיות את בלון החשיבות העצמית המתלווה אליה. אה, וממש חשוב – היא מצחיקה. ממש מצחיקה. וזה נדיר. שמישהו יסביר לי איך היא טרם זכתה בפרס ישראל…כי יש לה דעות? תתמודדו".


1
נורית גרץ. מתוך אלבום משפחתי

חוקרת הספרות פרופ' נורית גרץ, ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"אורלי קסטל-בלום ראויה לדעתי לקבל את פרס ישראל על היותה סופרת חדשנית, נועזת, פורצת גבולות ומסגרות, על תרומתה לספרות הישראלית בשבירת המוסכמות של הריאליזם הפסיכולוגי, ובסלילת דרכים חדשות, אלטרנטיביות, לתיאור המציאות וההיסטוריה הישראליות. במהלך ארבעה עשורים של פעילות יצירתית, קסטל-בלום פיתחה שפה ייחודית, שאינה רק מתארת מציאות, על פניה האבסורדיים ומכמירי הלב, אלא גם ממציאה אותה מחדש ובכך מעניקה לה את יופיה המיוחד של השירה."


1
צרויה שלו. צילום: יונתן בלום

הסופר אלי עמיר ממליץ על הסופרת צרויה שלו:

"אני ממליץ בכל לב על הסופרת צרויה שלו, על הישגיה בתחום הספרות הישראלית, על כתיבתה המעמיקה ועל חלקה בהעלאת קרנה של הספרות העברית בארץ ובעולם".


1
חוה אלברשטיין ממליצה על רחל שפירא. צילום: אסף אנטמן

המוזיקאית חוה אלברשטיין ממליצה על הפזמונאית רחל שפירא ועל המתרגמת אילנה המרמן:

"שתי הנשים האלה הפכו לחלק מחיי הרוחניים ועליהן אני ממליצה לקבלת הפרס.

רחל שפירא מסרבת לקרוא לעצמה משוררת אלא פזמונאית, ובכל זאת היא הצליחה בשירתה לטשטש לגמרי את הקו הזה, שכביכול מפריד בין שירה לפזמונאות. השירים שלה, בעברית הצלולה שלה, הם אחת מנקודות האור בחיים כאן, בארץ הקשה הזאת. שירה מנחמת, שירה חכמה שנוגעת בכל אחד ואחת. רחל שפירא היא אחת ויחידה.

מתרגמים הם הגשר שלנו אל העולם. אילנה המרמן הצליחה להקים שני גשרים.

גשר אחד אל העולם הגדול בתרגומיה מגרמנית, וגשר אישי בדעותיה העצמאיות והסוחפות, ובדרכה להתהלך בעולם בעיניים פקוחות, ולשתף אותנו בדרך שבה היא בוחנת אותו. בשני הגשרים האלה היא מובילה אותנו בחוכמה וביושר".


1
יהושע סובול. צילום: ארז גלונסקה

המחזאי יהושע סובול ממליץ על המשוררת והסופרת חמוטל בר-יוסף ועל המתרגמת אילנה המרמן

"שירתה של חמוטל בר-יוסף אישית ומלאת כאב. היא משוררת חשובה ומיוחדת. בר-יוסף מביעה בעברית מאוד מיוחדת את חוויותיה כאדם, ועושה זאת מזווית נשית. היא כותבת את חוויותיה כאישה. בר-יוסף כתבה גם ספרי פרוזה, ביניהם הספר 'העשירים', ספר פרוזה רב ממדי, שמביא את סיפורה של משפחה יהודית מהמאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-20.

לצידה, אילנה המרמן היא מתרגמת מחוננת, שתרגומיה מצרפתית ומגרמנית עשויים לעילא ולעילא, והיא גם כותבת בעצמה. המרמן מביאה לקורא העברי סיפורת צרפתית מעולה מהמאה ה-20".


1
ציפי פינס ממליצה על סביון ליברכט. צילום: דור מלכה

מנהלת תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, ציפי פינס, ממליצה על הסופרת והמחזאית סביון ליברכט

"הסופרת, המחזאית והתסריטאית סביון ליברכט היא יוצרת פופולרית מאוד גם מבלי לוותר על איכות כתיבה וסגנון מובחן ומוערך ביותר. היא משקפת בצורה קומוניקטיבית ואינטליגנטית את הלך רוחם של גיבוריה הישראליים, הנקרעים במבחר הקונפליקטים החברתיים והבין-דוריים המאפיינים את מדינת ישראל. סביון נותנת קול צלול ומדויק לגיבורות-נשים, ומיטיבה לנוע בין תיאור מעורר הזדהות של חיי הנפש של גיבורותיה לבין מאבקן לבסס לעצמן מקום בחברה".


1
ליהיא לפיד. צילום: ורדי כהנא

הסופרת ליהיא לפיד ממליצה על הסופרות צרויה שלו, יוכי ברנדס ושולמית לפיד:

"כל כך הרבה מועמדות יש לי, שיוכלו לאזן את הפער הבלתי הגיוני הזה בין מקבלי הפרס הגברים לבין הנשים. אבל אם עלי לבחור, אמליץ על שלוש.

הייתי מעניקה את הפרס לצרויה שלו הנפלאה, שהביאה את האישה של היום, המורכבת והעמוקה, לתוך הספרות שלנו, עם הכוח והפגיעות, עם התשוקה ושברון הלב, לקדמת הבמה.

ליוכי ברנדס, שלקחה את התנ"ך והחזירה אותו להיות הסיפור של כולנו. היא מציבה בראש את הדמויות הנשיות של ספר הספרים, נכנסת להן לנשמה ומחזירה להן את הכבוד שנטלו מהן הכותבים הגבריים.

 אבל הראשונה שהייתי מעניקה לה את הפרס, הסופרת הישראלית שהיעדר שמה ברשימה זועק, ואין ראויה ממנה לקבל את פרס ישראל לספרות – היא שולמית לפיד.

כן, היא החמות שלי, אבל עוד הרבה לפני שהכרתי אותה, הכרתי והתאהבתי בפאניה, הגיבורה של ספרה 'גיא אוני'. צעירה שמילאה אותי, ויחד איתי עוד דור שלם, בהשראה ובהבנה של מהי עוצמה נשית. בפעם הראשונה קראתי ספר שמובילה אותו דמות ראשית שהיא אם יחידנית. חלוצה, עם תינוקת, שמגיעה למקום שכולו טרשים וקושי, יחד עם עוד אנשים שמלאים בתחושת שליחות, ומתחילים את הציונות האמיתית במה שיהפוך אחרי הרבה שנים למדינת ישראל.

בכל ספריה שולמית לפיד כותבת בעברית עשירה שאוצרת בתוכה הבנה ספרותית ולשונית נדירה. כמעט תמיד תהיה זו דמות נשית מפתיעה, חזקה, שתוביל ותסלול את דרכה לתוך הלב שלנו. אחרי עשרות שנים של כתיבת הסיפור הישראלי, הגיע הזמן להעניק לה את הפרס הזה".


1
חביבה פדיה. צילום: אריק סולטן

המשוררת וחוקרת ההיסטוריה פרופ' חביבה פדיה ממליצה על המשוררת אמירה הס:

"אמירה הס, שנולדה ב-1943 בבגדד ועלתה לישראל ב-1951, שייכת לדור מלחמת העולם השנייה. את שירתה החלה לפרסם בשנות השמונים, שנות הגאות של היצירה השירית של יאיר הורוביץ ויונה וולך. עם זאת הס לא הוצבה בקדמת הבמה במקומה המגיע לה לצד משוררים אלה. מאז פרסמה כבר ארבעה עשר ספרי שירה. מרחבי שיריה מפולשים למנעד רחב של חוויות אישית וכלליות הנוגעות לכלל העם היהודי ולשאלות אוניברסליות ואקזיסטנציאליות. הם עוסקים בשואה, בחוויות אישיות, במיסטיקה, באהבה, בשוטטות ובביתיות; מעל לכל בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה מדובר בשירתה של משוררת ענקית בסדר גודל מכונן לשירה העברית".


1
ליעד שהם. צילום: אורן דאי

הסופר ליעד שוהם ממליץ על הסופרת שולמית לפיד:

"ספר המבוגרים הראשון שקראתי היה 'גיא אוני'. אני זוכר את אמא שלי קוראת ובוכה, לא מצליחה להניח את הספר מידיה. איני בטוח שהבנתי אז את כל הרבדים של הספר, אבל אני זוכר שהסיפור של העלייה הראשונה והאופן שבו סופר, ריתק אותי.

זו היתה הדלת שלי לספרות מבוגרים.

מאז כמו ישראלים רבים קראתי רבים מספריה של שולמית לפיד. בעזרתם למדנו וגילינו רבדים שונים בחברה הישראלית. לדעתי, היכולת של לפיד ללמד אותנו על עצמנו דרך סיפורים אנושיים של דמויות בשר ודם היא מופלאה ומעוררת השראה. 

ועוד עניין אישי קטן אבל גדול – כסופר מתח, הושפעתי רבות מספריה של לפיד על 'ליזי בדיחי', שהניחו חלק מהיסודות לכתיבה הבלשית הישראלית. האמת היא שקשה מאוד לתאר את ספרות המתח הישראלית בלי ליזי,  בנציון, קלרה, יעקב ובאר שבע".


1
מירה מגן. מתוך ויקיפדיה

המוזיקאי דני סנדרסון ממליץ על הסופרת מירה מגן:

"מירה מגן מאוד קולנועית בכתיבתה ורגישה לנפשו של אדם. דמויותיה בנויות היטב והסיפורים ומערכות היחסים ביניהם מרתקות ומושכות את הקורא פנימה".


המשורר רועי חסן ממליץ על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"אחרי שלושה עשורים של כתיבה ספרותית מפעימה, אורלי קסטל-בלום, סופרת הג'אז הישראלית בעלת השפה הייחודית והסגנון השבור, הפרוע והסוריאליסטי, היא אחת הסופרות המשפיעות ביותר על הספרות הישראלית של ימינו, ומהמעצבות המובהקות ביותר שלה. לפיכך, לדעתי אין ראוי ממנה לפרס ישראל לספרות".


1
גלילה רון-פדר-עמית. צילום: הוצאת מודן

הסופרת והמבקרת מאירה ברנע-גולדברג ממליצה על הסופרת גלילה רון-פדר-עמית:

"וידוי: אני בת 43 ועדין קוראת כל ספר חדש שגלילה רון-פדר-עמית כותבת.

לגלילה רון-פדר-עמית קריירה ספרותית עשירה ככותבת וכיוצרת, ותרומתה האדירה לספרות הילדים והנוער הישראלית באה לידי ביטוי באיכות כתיבתה ובנושאים המגוונים עליהם כתבה ועודנה כותבת בעקביות ובהתמדה.

לא במקרה נשארה כתיבתה של רון-פדר-עמית רלוונטית במשך עשורים. כתיבתה מתאפיינת בהבנה עמוקה של עולמם הרגשי, הרוחני והמעשי של ילדי ישראל. היא כותבת כאילו היא עצמה ילדה ועושה זאת בכישרון גדול ובאמינות רבה. היא מוצאת את דרכה לליבם ולנפשם של הילדים בכל דור וכותבת להם בשפתם. היא איננה חוששת לעסוק גם בנושאים שנויים במחלוקת ובכך היא נותנת ערך משמעותי לקוראים – אך מבלי להטיף להם. היא מצליחה לחבר דור אחרי דור לאהבת המולדת, להיסטוריה של עם ישראל ולערכי הציונות.

1
מאירה ברנע-גולדברג ממליצה על גלילה רון-פדר-עמית. צילום פרטי

קשה לדמיין את ספרות הילדים והנוער בישראל ללא ספריה של גלילה רון-פדר-עמית, ואם חושבים על זה, אני בכלל לא רוצה לדמיין דבר כזה".


1
דנה מודן. צילום: אוהד רומנו

התסריטאית והשחקנית דנה מודן ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"אורלי קסטל-בלום, על התיאור הפנטסטי של המציאות, על זה שכל משפט אצלה הוא פסטיבל וכל ספר קרנבל ועל זה שזיהתה את המקום המכוער ביותר בעולם".


1
דודו בוסי. צילום: רמי זרנגר

הסופר דודו בוסי ממליץ על המשוררת אמירה הס:

"המשוררת הירושלמית המופלאה אמירה הס נעקרה בילדותה מארץ מולדתה, עיראק. היא ומשפחתה חיו בבגדד ברווחה כלכלית. בשיריה, שנכתבו ועדיין נכתבים בעברית עשירה ומלאת דימויים, מגוללת אמירה את סיפור חייה מפה ומשם. 'בכיתי על בגדד שלי שנחרבה במלחמת המפרץ', קוננה באחד הראיונות שנתנה לאחר הפלישה האמריקאית, ועוררה בי ובאחרים השראה ותפיסת מציאות שונה. מהמשפט הזה נולדה בי ההשראה לכתיבת הרומן 'אמא מתגעגעת למילים'. גם בחלוף השנים חיה אמירה את רגעי הקריעה, את השבר המשפחתי שבא בעקבותיו, ואת התאקלמותה הייחודית בארץ ישראל. על התהליכים שעברה ועל שירתה המשובחת ראויה לדעתי אמירה הס לפרס ישראל".

1
אמירה הס. מתוך הרשתות החברתיות באישורה של המצולמת

הסופרת ד"ר מגי אוצרי ממליצה על הסופרת אורלי קסטל-בלום:

"בעולם הגיוני אורלי קסטל-בלום הייתה רוקסטאר. אבל סופרות הן לא רוקסטאריות. והרבה פעמים, גם המעט שמגיע להן איכשהו נופל בין הכסאות, בשרשרת המזון המגדרית של פוליטיקת הספרות.  קסטל-בלום תמיד הייתה חצופה וחדשנית וחסרת פחד. כן, גם בספרים שלה, אבל גם באומץ שלה לדבר על מה שלסופרים, ובעיקר לסופרות, אסור לדבר עליו – שהוא כסף. כי הלוא אומנים צריכים לרעוב. אומנות היא לא עבודה. מאומנות לא אמורים להתפרנס. אומנות צריך לתת לכל דורש, עשיר ככל שיהיה, בלי לקבל שום תגמול.

הקו המחבר הזה, בין יוצרי ויוצרות אומנות לבין נשים בכלל, שאף פעם לא ירוויחו שכר ראוי, גם על מקצועות הצווארון הוורוד, וגם על עבודתן בכלל, יצר בדיבור של קסטל-בלום היבט פוליטי. קסטל-בלום דיברה על כסף, וקיבלה גם על הראש – כי הרי אסור לדבר על זה. והכי אסור לדבר על כסף לא בתיאוריה, לא כאיזו אמירה כללית על קפיטליזם, אלא פשוט להגיד – "אני לא סוגרת את החודש. אני". אז אני רוצה שהיא תזכה בפרס ישראל. לא רק כי מגיע לה. לא רק כי זה כבוד. אלא כי קראתי שמקבלים עם הפרס 75 אלף שקל. ואני רוצה שאורלי קסטל-בלום תקבל 75 אלף שקל".


1
אגי משעול. צילום: בר גורדון

הסופרת והעיתונאית ענת לב-אדלר ממליצה על המשוררת אגי משעול:

"50 שנים ועוד 20 ספרים עברו מאז פרסמה אגי משעול את ספר שיריה הראשון. מאז, משעול, מהמשוררות הבכירות הכותבות בעברית, ודאי המוכרת והאהובה שבהן, מאפשרת לכולנו להיכנס בנעלי בית בהיכל שירתה. היא מתירה לנו לשוטט לפני הכל בקומת הכניסה המופזת ורחבת הידיים, הנעדרת כל פומפוזיות או קישוטיות מיותרת, תוהים איך זה שאפשר להרגיש כל כך נינוחים במרחב שזה עתה עברנו את סיפו.

וגם כאשר נעלה או נרד במעלית הנפש אל עבר קומת המרתף עתירת הסודות – שכמובן קיימת בבניין שירתה – נבחין שחוליות השרשרת שנושאות אותה קושרות צחוק וכאב והשתוקקות ואהבות, ועונות שנה ומשברי גיל, ואדם ואדמה. כמו בכל ספרות טובה, כל מה שאישי הוא גם אוניברסלי, והטבע הוא גם הטבע האנושי, והחי הוא גם החיים עצמם. הכל הופך פשוט ונגיש ובהיר כמו אור השמש הרך שבגינת חייה הפורחת, שם תמתין לנו המשוררת שמציינת כבר 75 שנים, שמחה כמו ילדה שהדליקו בה את כל נרות ההולדת.

היא תחייך אלינו ושירתה תחייך, כשנסתופף לצידן על הספסל האדום או הירוק או הצהוב, וכמה קרוב שנהיה אצלן כך קרובים נהיה יותר לעצמנו, לאהבותינו, להיותנו אדם ואדמה משורשיהם ועד אמיריהם, על משובותיהם ועל בוריים, על עציהם ועל עצמיותם. כזה הוא כוח שירתה של משעול, שבהעדפתה את הפליאה על פני המבט היודע כל, מרחיבה היא כפליים את המרחק בין מחר ובין אתמול. משעול ממקמת אותנו בהווה הזה שכל כולו עשוי מעצמנו ומעצמו – וגורמת לנו פשוט להזדהות ולקרוא". 

1
ענת לב-אדלר. צילום: גל חרמוני

המשוררת שולמית אפפל ממליצה על המשוררת והמתרגמת דינה קטן בן-ציון ועל המשוררת והסופרת אסתר אטינגר:

דינה קטן בן-ציון, ילידת סראייבו, היא משוררת המעמידה את הגורל האישי והווית החיים על תהפוכותיהם  הדרמטיות במרכז שירתה. ולצד זאת היא גם מתרגמת רבת עשייה והישגים מן השפה הסרבו-קרואטית, שהעשירה את מדף הספרות בעברית בעשרות תרגומים ממיטב הספרות של יוגוסלביה לשעבר. כתיבתה של קטן בן-ציון העלתה ומעלה את המודעות לגורל יהודי הבלקן בתקופת השואה ולאחריה.

אסתר אטינגר כותבת שירה לירית שבמרכזה האני ומשפחתו, זו שהושמדה באירופה וזו שחיה ופועלת למען קיום של משמעות כאן ועכשיו. כתיבתה של אטינגר מאירה צדדים נסתרים בחברה הישראלית והיא גם מבקרת ספרותית אנינה".


1
רות אלמוג. צילום: משה מילנר, לע"מ

חוקרת הספרות וחברת מערכת "המוסך", ד"ר רתם פרגר וגנר, ממליצה על הסופרת רות אלמוג:

"יצירתה הסיפורית של רות אלמוג עוסקת בכל מה שאנושי ובעיקר בחיי ילדים ונשים, בסבכים של חיי משפחה וביחסים שבין חיי הפרט לנסיבות ההיסטוריות ה'גדולות'; הן בחיי היישוב בארץ ובחברה הישראלית והן בחברה היהודית לפזורותיה ובמגעיה עם החברה האירופית.  יצירותיה ניחנות בעברית צלולה ויפהפיה, בהדהודים ספרותיים ותרבותיים רחבי היקף ובזיקה עמוקה לטבע, לאומנות ולמעשה האומנות, ליופי ולאמת.  בשל כל אלה מן הראוי שינתן לה פרס ישראל, ויפה שעה אחת קודם".


1
דנה אולמרט. צילום: דפנה טלמון

חוקרת הספרות דנה אולמרט ממליצה על הסופרת והמשוררת לאה נאור:

"אני ממליצה על לאה נאור, שהיא מתרגמת וסופרת מחוננת של ספרות ילדים ושל תוכניות בטלוויזיה החינוכית. נאור יוצרת נפלאה של קלאסיקות לילדים, פזמונאית, משוררת ומתרגמת שיודעת לשחק עם השפה ולשמוח בה. הכתיבה שלה תמיד מלאת חיים, עשירה ובה בעת מדוברת ונגישה".


1
ישי שריד. צילום: יסמין שריד

הסופר ישי שריד ממליץ על הסופרות אורלי קסטל-בלום, סביון ליברכט וצרויה שלו:

"אורלי קסטל בלום, סביון ליברכט וצרויה שלו – שלושתן עולות מיד במחשבתי כראויות לפרס ישראל. כולן סופרות מעולות שחרשו תלמים עמוקים בשדה הספרות שלנו, ובמידה רבה שינו אותה – כל אחת בדרכה. הן יצרו לעצמן קהל קוראים גדול ונאמן, ופיארו את שם הספרות הישראלית בעולם. מדובר בבחירות טבעיות ומתבקשות ללא קשר לזיהוי המגדרי, שהלוואי שיהפוך להיות שקוף בשנים שיבואו".


הסופרת והמתרגמת מיכל בן-נפתלי ממליצה על המשוררת והמתרגמת הלית ישורון:

פרס ישראל לתרגום מגיע להלית ישורון.  מפעל התרגום שלה מקיף בעיקר את יצירותיהם של מרסל פרוסט וסמואל בקט. לבחירה במחברים המודרניסטיים האלה, על כל הדחיסות והעומק הקיומיים המגולמים בה משני עברי ההתמודדות עם משברי השפה והסובייקט של המודרנה, יש משקל מכריע. לא זו בלבד שתרגומיה נוגעים, בעקשנות ובחתימת סגנון מובהקת וחד-פעמית, בפצעים ובמצבי תלישות המזמנים תודעת קיום חריפה; אלא שיש בהם כדי לאפשר לקוראיה לחיות את החיים באופן מלא, להיות בזמן ולהשתחרר מהזמן, להתחכך בריק ולהיבלע בו, אבל גם להיגאל ממנו. הלית ישורון היא עבורי המתווכת בהא הידיעה של הרגישות המודרניסטית".


חוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ ממליץ על הסופרת רות אלמוג:

"רות אלמוג היא בעיניי הגברת הראשונה של הספרות הישראלית. ב-44 השנים האחרונות העמידה רות אלמוג קורפוס פרוזה מדהים בהיקפו, באיכותו ובחשיבותו ומאות רשימות ומסות על ספרים, ספרות, הגות ותרבות.

מאז 1967, השנה שבה התפרסם סיפורה הראשון, אלמוג פרסמה קבצים של סיפורים קצרים ונובלות. ביצירות הללו היא קנתה לה שם של מספרת ריאליסטית-לירית משובחת, המצליחה לעצב מצבים פסיכולוגים מורכבים, באמצעים מטונימיים ומטאפוריים עדינים ומשוכללים. כבר בקבצי הסיפורים הראשונים שלה מתבררת עמדתה כסופרת המזדהה עם דמויות חלשות ומודרות, בעיקר נשים וילדים. קשה לי לחשוב על סופר/ת ישראלי/ת אחר/ת שהמלחמה באלימות – שקורבנותיה אצלה מגלים לא פעם קורטוב של היקסמות ממנה – היא אג'נדה מרכזית כל כך במפעלו האמנותי. 

רות אלמוג היא סופרת הוגה. ספריה גדושים בעיסוק בסוגיות פילוסופיות. כך גם רשימות הביקורת והטורים האישיים שלה. מדובר ביוצרת משכילה מאוד, שכמעט כל דבר מעניין אותה, וכל מה שמעניין אותה זוכה מצדה למחקר רציני, שתוצאותיו ניכרות ברוחב העצום של המנעד התרבותי במכלול יצירתה".


הסופר ניר ברעם ממליץ על הסופרת לאה איני:

"לאה איני היא סופרת שבעיניי לא מפסיקה לאתגר את קוראיה. כל ספר שלה הוא עולם חדש ושונה מקודמו. ריאליזם, פנטזיה, ספק אוטוביוגרפיה, דיסטופיה – איני בכתיבתה הגועשת, הרותחת, מדלגת בין ז'אנרים, ארצות ועולמות, ובכל ספר נוגעת באימה, באהבה ובכאוס באופן אחר. איני היא סופרת אמיצה בעיניי, ספריה הם גם תמיד קרנבל מסחרר של שפה, דמויות ועלילות, ספרים שנוגעים גם בסוגיות פוליטיות וחברתיות וגם בסוגיות קיומיות, שנשארים בזיכרון ולא מרפים. הייתי מאושר לראותה זוכה בפרס ישראל".

מנחם בגין נשבע אמונים למדינה העברית

במשך 4 שנים היה מנחם בגין איש מחתרת במלוא מובן המילה: גם מפקד מחתרת וגם מבוקש שהסתתר מהבריטים. מיד עם הכרזת העצמאות הוא יצא מהמחתרת: בנאום פומבי נשבע אמונים למדינה החדשה, ובאקט ממלכתי וחשוב הכריז על פירוק האצ"ל. כך במחי נאום אחד הפך את עצמו לשחקן פוליטי

1

מנחם בגין נואם באירוע של תנועת "חרות". צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

את יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח, אין צורך לתאר – הקראת מגילת העצמאות על ידי בן גוריון בתל אביב, החתימה עליה והאלפים שיצאו בריקודים לרחובות, הם חלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. אבל מה שקרה ב-ו' באייר, יומה העצמאי הראשון של המדינה, היה אירוע שאולי עומד בצל ההכרזה ופרוץ מלחמת העצמאות, אך הוא בעל חשיבות היסטורית גם כן.

1
כך נפתח הנאום, שימו לב לרטוריקה ולאלמנט החזרה על המסרים, הפסקה הראשונה מסתיימת בברכה שהחיינו. מתוך נאומו של בגין ב-15 במאי 1948

מאז פברואר 1944, אז התפרסם הכרוז הראשון שלו כמפקד האצ"ל, היה מנחם בגין במחתרת, תרתי משמע. לא רק שפיקד על מחתרת האצ"ל (מאז דצמבר 1943), הוא גם נאלץ להסתתר מפני הבריטים בעקבות הכרוז שקרא למלחמה חסרת פשרות בשלטון המנדט. עד ליומה העצמאי הראשון של המדינה, לא יצא בגין ממקום מסתורו. או אז הגיעו מוצאי שבת ה-15 במאי, ו' אייר תש"ח, ובגין נאם נאום מיוחד ברדיו המחתרת. ולא רק שהוא יצא מהמחתרת – הוא פירק אותה. טוב, למעט הפלג הירושלמי, אבל זה סיפור אחר. לצעד הזה הייתה חשיבות עצומה על רקע המצב, המלחמה וחוסר שיתוף הפעולה המופגן, שלא לומר העוינות המוצהרת בין האצ"ל והלח"י ובין ה"הגנה" והפלמ"ח.

1
בית המסתור של בגין בפתח תקווה, אחד מבתי המסתור בהם שהה בזמן רדתו למחתרת. מתוך הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, שזמין במסגרת פרויקט רא"י של הספרייה הלאומית ומשרד ירושלים ומורשת

הימים שלפני עזיבת הבריטים את ארץ-ישראל, עם סיום המנדט שפקע ב-15 במאי 1948, היו מלאי חוסר וודאות. אפילו מועד הכרזת המדינה הוטל בספק, לאחר שמארה"ב הועבר מסר ברור לפעול לשביתת נשק ולהיכנס לדיונים לגבי אופי השלטון בשטח. בתוך שטחי המדינה המיועדת הוטל ספק אפילו בכוחו הצבאי של היישוב העברי לנהל מלחמה לנוכח איומי מדינות ערב בפלישה והמלחמה בשטחי ארץ ישראל שכבר התנהלה בפועל. הצורך ביצירת צבא אחד למדינה החדשה, סדיר ומוסדר, שיהיה כפוף למרות הממשלה הזמנית, היה ברור. אך המצב מול האצ"ל והלח"י, כוחות חמושים בשטח המדינה, דרש הבהרות. לרוע המזל הקשרים בין מפקדי המחתרות וראשי היישוב היו מעורערים, והעימות גלש גם ללוחמים עצמם, משום שהשנאה שטופחה במשך שנים בין המחתרות הייתה עזה. כל אלה גרמו לחששות רבים לגבי היכולת להקים צבא מתפקד בזמן קצר ותחת כל כך הרבה לחצים, אף על פי שהתשתיות לצבא כבר היו מוכנות בדמות אנשי ה"הגנה" שהיו חלק בלתי נפרד מהאליטה השלטונית של אותה תקופה.

1
בגין בפריז, ככל הנראה בדצמבר 1948. מימין לשמאל: בן ציון שמואל חומסקי, מנחם בגין (במרכז) ואלי פרשטיין ממפקדי האצ"ל. התצלום באדיבות יד יצחק בן צבי, במסגרת פרויקט רא"י של משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית

את הנאום הזה ברדיו "קול החרות" התחיל בגין כמפקד האצ"ל, אך סיים אותו למעשה כראש האופוזיציה, לפחות זמנית – בהנחה שעשרים ותשע שנים זה זמני. כיאה למעמד ולאור המלחמה הוא בחר בדרך הממלכתית – גיבה את הממשלה, קרא לאיחוד ונשבע אמונים למדינה.

בגין ידע שהמהלך עלול להחליש אותו פוליטית, אולם הבין את גודל השעה, ונוכח האיום הממשי על המדינה שאך הוקמה, הוא בחר בצעד אמיץ שהיום היה מכונה "ממלכתי". לכן גם חשוב היה לו להדגיש את פועלה של המחתרת שבראשה עמד: "היו דרושים עשרות דורות של נדודים מארץ שחיטות אחת למדינת פוגרומים שנייה; (…) היה דרוש עמל של דורות חלוצים ובונים; והיתה דרושה התקוממות מורדים, מוחצי אויב, עולי גרדום ונודדי ימים ומדבריות – כדי שנגיע עד הלום".

1
עליונות הצדק במדינת ישראל אליבא דבגין: "ירווח לו משפע ואושר בן-ערב". מתוך נאומו של בגין ב-15 במאי 1948

בנאום שנפתח עם לא מעט פאתוס הוא מתאר בדרמטיות, גם במושגים של הימים ההם, את מצבה של ישראל שאך קמה. בחלקו השני של הנאום הוא מדבר על מה שנדרש על מנת שננצח – צבא חזק ומוח. בחלקו השלישי של הנאום הוא מתווה את יסודות מדיניות החוץ שעל ישראל לקיים, כולל קליטת עלייה נרחבת. בגין אינו פוסח על הקשיים אך משרטט אותם מתוך ביטחון שהמדינה החדשה תוכל להם. חלקו הבא של הנאום מוקדש לצדק שאליו צריכה המדינה לשאוף.

1
ההכרזה על פירוק המחתרת. מתוך נאומו של בגין ב-15 במאי 1948

"אנחנו ירדנו למחתרת, אנחנו עלינו למחתרת" – רק אחרי שהונחו כל היסודות פונה בגין למטרת הנאום: פירוק האצ"ל בגבולות המדינה החדשה (כלומר למעט ירושלים). בגין הודיע על קבלת מרותו של החוק העברי תחת מדינה אחת וצבא אחד – תפישת שלטון החוק במיטבה, או כמו שבגין מסביר – כמו שצריך להיות בדמוקרטיה. ומה התמורה למוכנות לצאת לקרב בעיני בגין? ובכן, קיומה של מדינה עברית זקופה ובטוחה, בה גדלים ילדים עבריים במדינה עברית עצמאית, המחדשת את ימיה כקדם. הוא מסיים את נאומו בתפילה אישית, וראו בתמונה:

1
תפילה בסיום נאומו של בגין ב-15 במאי 1948. ובקצה הדף, רשימת קניות?
1
בגין במהלך נאום, ככל הנראה בשנות ה-60. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שבועיים אחרי הכרזת העצמאות הודיע בגין שחתם על הסכם לא רשמי עם בן גוריון וכינה את צה"ל בכינוי "הכוחות המאוחדים". ב-31 במאי הוקם צה"ל וב-1 ביוני 1948, חתם בגין על הסכם עם נציג הממשלה הזמנית, ישראל גלילי, ובכך החל פירוקו של אצ"ל והשתלבותו בצה"ל. ההסכם קבע כי ייפסקו פעולות אצ"ל "כחטיבה צבאית במדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". כאמור, בירושלים הנצורה נשמר מעמדו העצמאי של הארגון משום שלא הייתה חלק ממדינת ישראל וההסכם התייחס לשטחה של המדינה בלבד. 

פירוק המחתרת והקריאה לנאמנות למדינה ולצבאה היו אקט חשוב, אם כי ראשוני והצהרתי יותר מכל. בגין התכוון כמובן לכל מילה בדבריו, אך יישומן בפועל היה קשה ומסובך הרבה יותר. הנאום של בגין על פירוק המחתרת הוא תחילתו של פרק חדש בחייו – מנהיג פוליטי, שיהפוך אחרי 29 שנות אופוזיציה לראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד.

הנאום המדובר לא רק שודר ברדיו "קול החרות" של האצ"ל, אלא הופץ גם בדפוס, בחוברת קטנה שחולקה ללוחמים. עותק כזה של "דבר המפקד העליון של הארגון הצבאי הלאומי לעם היושב בציון" שמור גם בספרייה הלאומית. לא ממש ידוע מהיכן הגיע העותק המסוים הזה, אבל הוא כן נראה אישי במיוחד: בסופו מופיעה בכתב יד רשימת של פריטים כמו מנורה, מעיל, כתונת, ספרים וניירות. מה מטרתם? לא נדע. אולי הכותב היה צריך לארוז או לקנות אותם, אולי כדי לרהט דירה חדשה, לראשונה מחוץ למחתרת.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.