.

"וְעִקָּר הוּא הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ": הליכה לקומדיה עם ר' נחמן מברסלב

יאיר ליפשיץ

.

ר' נחמן מברסלב הוא ככל הנראה ההוגה המשחקי והתיאטרלי ביותר בקאנון היהודי. כמה מסיפורי המעשיות המוכרים ביותר שלו, כמו "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" (הידוע גם בתור "סיפור ההינדיק") ו"מעשה מביטחון", מעמידים במרכזם העמדות פנים ומשחקי תפקידים. ב"מעשה ממלך עניו" מתואר בית שבו נמצא אדם "שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַלֵּיצָנוּת וְהַקַּאטָאוֶוישׂ [ענייני הצחוק] שֶׁל הַמְּדִינָה", במופעים סאטיריים שעל פי הסיפור חושפים את המהות של המדינה. ואילו במרכז "מעשה ממלך וקיסר" עומד אקט של קרוס־דרסינג של אישה צעירה המתחפשת לגבר, באופן שעשוי להזכיר קומדיה שייקספירית. ההתחפשות מובילה את הסיפור לרגע מפתיע בנועזותו של חתונה וחיי נישואין ממושכים בין שתי נשים, כאשר אחת מהן חיה בזהות גברית בדויה עד אשר היא חושפת את זהותה האמיתית ועוזבת עם בן זוגה הנבחר. סיפוריו של ר' נחמן מצאו את עצמם אף על במת התיאטרון המודרני, בזכות הדימויים החזותיים והעלילות הפנטסטיות שהם גדושים בהם.

בעוד סיפורי המעשיות הם מקור מובהק לתיאטרליות בכתבי ר' נחמן, כאן ברצוני להפנות את המבט דווקא לאחת מתורותיו, המופיעה בליקוטי מוהר"ן רמ"ה. תורה זו מתחילה בתיאור של לימוד תורה כשיטוט מענג בין חדרים, ואיסוף האוצרות השונים שנמצאים בהם. לומד התורה מתואר בתור מי ש"נִכְנָס בְּהַחֲדָרִים וְנִכְנָס מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר כִּי בְּכָל חֶדֶר וָחֶדֶר יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה פְּתָחִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים וְכֵן מֵאוֹתָן הַחֲדָרִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים וְהוּא נִכְנָס וּמְטַיֵּל בְּכֻלָּם, וּמְלַקֵּט מִשָּׁם אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת מְאֹד אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ". עם זאת, מיד לאחר תיאור משובב זה ר' נחמן ממשיך באזהרה כי לא כל החידושים שנמצאים באותם חדרים – כלומר תובנות או גילויים שעולים מתוך לימוד התורה – הם אכן חידושי אמת, שכן חלקם מגיעים מ"היכלי התמורות": הם נראים כחידושי תורה אמיתיים אולם אינם כאלו:

אֲבָל הַכְּלָל שֶׁאָסוּר לִטְעוֹת בְּעַצְמוֹ לִסְבּר שֶׁכְּבָר בָּא אֶל הַהַשָּׂגָה הָרָאוּי כִּי אִם יִסְבּר כֵּן יִשָּׁאֵר שָׁם חַס וְשָׁלוֹם אֲבָל כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁעֲדַיִן לא הִתְחִיל לִכְנס לְחַדְרֵי תּוֹרָה הָאֲמִתִּיִּים אֲזַי יִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְיַרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת, וְיַפְצִיר עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ וַאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאַחַר כָּך זָכָה לְחִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי כֵן אַל יַעֲמד עַל זֶה לִסְבּר שֶׁהֵם הַשָּׂגוֹת שֶׁל אֱמֶת הַנַּ"ל כִּי אֲפִלּוּ לְהַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁל הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת צָרִיך עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים.

כביכול ר' נחמן משרטט עולם שיש בו חלוקה בינארית ברורה בין אמת לשקר (או ליתר דיוק: "תמורות" – הבחנה שנשוב אליה בהמשך). עם זאת, ר' נחמן מדגיש שמאוד קשה, ואולי כמעט בלתי אפשרי, להבחין אם תובנה שעולה בזמן הלימוד היא אמת או לא, שכן ההשגות מהיכלי התמורות דומות להפליא להשגות של אמת. ישנה הבטחה עמומה שאם ייפתחו לו "שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת … יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ", אולם ר' נחמן עצמו מזהיר לאורך כל התורה שלא ניתן להאמין לתחושות שכאלו. העולם שבו פועל לומד התורה לפי ר' נחמן הוא אפוא עולם מתעתע במיוחד, אולם עדיין טמונה בו ההנחה שבבסיס הדברים בכל זאת קיים גרעין יציב, גם אם חמקמק, של אמת. עדיין קיים "הפרש".

זהו הרגע שבו מופיע במפתיע התיאטרון. לאחר שר' נחמן מציין שבפועל חייבים לעבור דרך היכלי התמורות על מנת להגיע להשגות האמת, אולם אסור להתבלבל בין אלו לאלו, הוא מדמה את לימוד התורה לצפייה בקומדיה:

כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁעוֹשִׂין שְׂחוֹק וְקוֹמֶדְיֶע אֲזַי נוֹסֵעַ אֶחָד וּמַכְרִיז וְחוֹשֵׁב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ עַל הַקּוֹמֶדְיֶע וְאַף שֶׁהוּא תַּאֲוָה לִשְׁמעַ אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ וְכֵן כְּשֶׁבָּא לְהַחֶדֶר שֶׁעוֹשִׂין שָׁם הַקּוֹמֶדְיֶע יֵשׁ שָׁם מְצֻיָּר עַל הַטַּבְלָא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁם וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּאִים לְשָׁם לִפְנִים, עוֹמֵד לֵץ אֶחָד, וְעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה קוֹף וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹשֶׂה הַבַּעַל קוֹמֶדְיֶע, הוּא עוֹשֶׂה אַחֲרָיו בְּלֵיצָנוּת וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וְעִקָּר הוּא הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ שֶׁעוֹשִׂין שָׁם וּכְמוֹ כֵן תָּבִין הַנִּמְשָׁל מֵעַצְמוֹ כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת.

זהו דימוי מטלטל וערמומי. המודל של לימוד תורה ככניסה הדרגתית לחללים פנימיים יותר ויותר מוכר במסורת היהודית, בין השאר ממשל הארמון במורה נבוכים לרמב"ם. בבסיס המודל מצויה ההבטחה של גרעין פנימי במיוחד, של תוך הנמצא במרכז מרחבי הידע, שהוא גם האמת הגבוהה ביותר, ואליו אפשר להגיע במסע הלימוד. גם ר' נחמן מתאר תהליך הדרגתי של כניסה לפני ולפנים: החל מהכרוז של ההצגה, עבור בטבלא שבתיאטרון (מעין פוסטר שמפרסם את המופע) ובליצן שמחקה את ההצגה שתהיה, וכלה ברגע שמגיעים אל העיקר, אל "השחוק בעצמו" שבנמשל הוא ה"השגה של אמת". כל אותם מרחבים חיצוניים יותר – הכרוז, הטבלא, הלץ – הם במשתמע אותם היכלי תמורות שדרכם צריך לעבור על מנת להגיע אל האמת.

אולם מה משמעות הדבר שאותו גרעין של אמת, המובחן כביכול מהיכלי התמורות, הוא בעצמו קומדיה? שגם הפנים הפנימי ביותר הוא משחק? כשר' נחמן אומר שה"עיקר הוא השחוק בעצמו", עולה מאליה השאלה: האם לשחוק יש בכלל עצמיות?

בהקשר זה חשוב לחזור ולתת את הדעת לכך שאל מול "השגה של אמת" ר' נחמן לא מעמיד את השקר, אלא מושג מעורר וחידתי: "היכלי התמורות". נדמה שאל מול האמת נמצאת התמורה, התחליף, דבר־מה שנמצא שם במקום משהו אחר. במובן מסוים אפשר לחשוב על התיאטרון כ"היכל תמורות" שכזה – מקום שבו שחקנית נמצאת במקום דמות בדיונית, אביזר במקום חפץ, תלבושת במקום בגד, תפאורה במקום עולם. לפי קריאה כזו, למשחק בתיאטרון אין עצמיות כי הוא תמיד תמורה של המציאות (בהקשר זה אפשר להיזכר בהמלט, המתאר את התיאטרון כאמנות שמציבה מראה לטבע). כשר' נחמן כותב שאותו עיקר שנמצא לפני ולפנים הוא "השחוק בעצמו", משתמע שגם החלל הפנימי ביותר הוא היכל תמורות.

למעשה, נקודה זו כבר נרמזת עוד קודם לכן בתורה רמ"ה. לאחר שהציג ר' נחמן את הסכנה בהיכלי התמורות, ולפני שהוא פונה למשל ההליכה לקומדיה, ר' נחמן מעביר לנו שיעור מהיר בסמיוטיקה כדי להבהיר את ההבדל בין תמורה לבין הדבר כשלעצמו:

וְגַם בָּזֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם יוֹדְעִין שֶׁזֶּה מְרַמֵּז עַל דְּמוּת הָאָדָם אֲבָל הוּא רַק בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא כִּי אֵין כָּתוּב שָׁם שׁוּם צִיּוּר הָאָדָם וְיֵשׁ שֶׁמְּצַיְּרִין עַל הַנְּיָר צִיּוּר הָאָדָם, וְשָׁם נִגְלֶה יוֹתֵר קְצָת דְּמוּת הָאָדָם וְיֵשׁ שֶׁמְּנַסְּרִין צִיּוּר הָאָדָם מֵחֲתִיכַת עֵץ וְשָׁם נִתְגַּלֶּה עוֹד יוֹתֵר צִיּוּר הָאָדָם אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם מַמָּשׁ רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת. כְּמוֹ כֵן יֵשׁ כַּמָּה חִדּוּשִׁין שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֵם רַק כְּמוֹ פִּנְקָס וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם לְבַד כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זאת הַתּוֹרָה אָדָם" (במדבר יט, יד) וְיֵשׁ שֶׁהוּא נִכְנָס לִפְנִים מִזֶּה אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם כַּנַּ"ל רַק כְּשֶׁזּוֹכִין אֶל הַתּוֹרָה בְּעַצְמוֹ זֶהוּ בְּחִינַת אָדָם בֶּאֱמֶת וְזֶהוּ זאת הַתּוֹרָה אָדָם זאת הַתּוֹרָה דַּיְקָא הַיְנוּ רַק זאת הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּית, הוּא בְּחִינַת אָדָם.

המילה "אדם" היא לא האדם עצמו. ציור של אדם הוא קצת יותר קרוב לאדם בשל הדמיון הוויזואלי ביניהם (מה שייקרא בתאוריות סמיוטיות מסוימות "יחס איקוני"), אבל הוא עדיין איננו אדם. פיסול ("ניסור"), שהוא תלת־ממדי, מתקרב אפילו יותר, אבל "רק האדם בעצמו הוא האדם באמת". בהתאם, התורה הפנימית ביותר, זו של "השגות האמת", היא המקבילה לאדם שהוא בעצמו אדם.

כביכול, אפשר להגיד שר' נחמן עושה פה קפיצה מעולמות של ייצוג (מילים, ציור, פיסול) לדבר כפי שהוא בעצמו (האדם). הוא מייצר מקבילה בעולמות הייצוג לתהליך של הכניסה לפני ולפנים: מייצוגים רחוקים (מילים) לקרובים יותר (ציור ופיסול) ועד הדבר כשלעצמו, שהוא האמת. הייצוג, כך משתמע, הוא הוא היכלי התמורות – שבהם הממשות מומרת בסימן המייצג אותה. עם זאת, לאור המשך התורה שראינו לעיל, כדאי לזכור שהשלב הסופי שאליו מגיע ר' נחמן – שבו "האדם הוא אדם" – איננו בהכרח שלב שבו הייצוג נעלם לחלוטין. בסופו של דבר, ישנה אמנות שבה אדם מייצג אדם: התיאטרון, שבו גוף של שחקן מגלם גוף של דמות. אכן, אם נשוב למשל הקומדיה של ר' נחמן, נראה שהוא בנוי על בסיס אותם מעגלים סמיוטיים שהוא משרטט כאן: המעגל החיצוני ביותר הוא מילולי (הכרוז), לאחריו ייצוג חזותי (הטבלא), ובסופו של התהליך הביצוע הגופני של האדם עצמו. כאן ר' נחמן מציג תמונה מורכבת אף יותר, שכן הייצוג הגופני־תיאטרוני מתרחש פעמיים: ראשית כול באמצעות הלץ המגלם בגופו את ההצגה שתהיה, ולאחר מכן הקומדיה עצמה – שגם היא ייצוג בגוף. איני יודע לאיזה תיאטרון במזרח אירופה של תחילת המאה התשע־עשרה נחשף ר' נחמן, אולם הפרקטיקה שהוא מתאר כאן מוכרת בתיאטרון האנגלי של המאות השש־עשרה והשבע־עשרה. שם יש תופעה של הצגות פנטומימה בין המערכות, שמטרימות את מה שיהיה או מסכמות את מה שהיה, באופן אלגורי־רציני או בצורה ליצנית־קומית. ההד המפורסם ביותר לתופעה זה נמצא בהמלט, כאשר המלט מציג לפני דודו הצגה המדמה את רצח אביו על מנת לחשוף את אשמתו, ולפני שההצגה־בתוך־הצגה הזו עולה יש עוד הצגה בפנטומימה שמציגה את אותה התרחשות בדיוק, כמעין פרומו ללא מילים.

הלץ שמגלם בגופו את שחקן התיאטרון שמגלם בגופו את הדמות יוצר מערך מסחרר של השתקפויות וייצוגים, היכל תמורות שמתבצע כולו בגוף האדם ודרכו. אל מול הנטייה לחשוב על גוף האדם בתור עוגן יציב של קיום וממשות, העומד בניגוד למערכות הסימנים של השפות השונות (מילוליות וחזותיות כאחד) שאינן הדבר כשלעצמו, חושף התיאטרון את הכפילויות, או התמורות, המתקיימות בגוף עצמו.

גם כאשר אדם הוא אדם, אפוא, הכפילות הטמונה במלאכת הייצוג לא בהכרח נעלמת. למעשה, היא עדיין מרחפת שם במילים "רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת". העובדה שהמילה "אדם" מופיעה פעמיים במשפט אולי חושפת כי "האדם בעצמו" הוא אף פעם לא לגמרי "בעצמו". הוא תמיד מכיל בקרבו את אותה כפילות. בהתאם, אפשר  להבין את מילותיו של ר' נחמן כך שרק האדם בעצמו, בעודו מייצג/מגלם/משחק אדם, הוא האדם באמת.

לכן, הטענה שהעיקר "הוא השחוק בעצמו" מתעתעת כל כך, שכן יש במשחק התיאטרוני איכות שמקעקעת את רעיון העצמיות, שמחדירה כפילות ורב־משמעיות אל תוך כל מה שנתפס כאילו הוא אחדותי וקיים כשלעצמו: אמת, תורה, גוף. אם מה שמתרחש לפני ולפנים הוא קומדיה, דומה כי ההבחנה בין האמת להיכלי התמורות קורסת. העולם שר' נחמן מתאר בתורה הזו הוא עולם מבלבל, שבו אפילו תעניות לא יובילו בהכרח להשגה דתית ודאית. ר' נחמן מציע להתנהל בו בזהירות, אולם מהטקסט עולה אפשרות נוספת (ולאו דווקא מנוגדת) לאדם הלומד.ת תורה או הנמצא.ת בחיפוש דתי: להרפות מהיומרה לחד־משמעיות ולשחק. אשרי חלקן.ם.

.

ד"ר יאיר ליפשיץ, מרצה בכיר בחוג לאמנות התיאטרון וראש המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. חוקר את נקודות הממשק בין תיאטרון, פרפורמנס והמסורת הדתית היהודית.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדב ליניאל על "המגרפה" מאת שרון אס

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שוקולד

יעל אברך

.

תשמעי, היא שחזרה את שאמר. את כיפית ומדברת וצוחקת והכול. הוא הסתבך, משך את סופי מילותיו. היא בלעה את רוקה, מסתמאת מהעלבון המתקרב. זה קטע, אני לא יודע איך לומר את זה בלי לצאת שטחי, התנצל, מגניב את עיניו אליה ומיד מחזיר אותן למראה הקדמית. אני פשוט בדרך כלל יוצא עם בנות יותר… נו, רטן. והיא לא העזה להביט בו, אבל גם לא ידעה לאן להביט וקבעה את עיניה בשמשה הקדמית. הוא אמר: יותר ספורטיביות, ונשימתה נעתקה. מכל הגמגומים וההתחמקויות והמבוכה וההשתנקויות, זה מה שיצא לו בסוף.

היא הרימה את ראשה, ניגבה את נזלתה הרירית וחיפשה באינטרנט "דיאטת שלושים יום". היא הבטיחה לעצמה: הפעם היא הפעם. לא כמו שאר הפעמים שהתחילה והפסיקה. בסוף שלושים הימים היא תלך למתחם ההייטק שבו הוא עובד ותקנה לעצמה קפה. נטול, היא תבקש, וכמובן לא תוסיף סוכר.

היא נרשמה למכון כושר בין הבית שלה לעבודה. למחרת נסעה באוטובוס לסופרמרקט הזול וקנתה שם פריכיות אורז ומרק אינסטנט, והמשיכה לחנות בגדי ספורט בקניון. כשיצאה מהחנות עם השקיות חייכה חיוך חדש, חיוך קליל, שהמשיך גם כשמדד לה יהודה – מאמן הכושר האישי שנראה כאילו נופח במכונת בלוני הליום כי היה דחוס ושרירי – את היקפי הירכיים והבטן והידיים. גם אליו חייכה ואמרה: טוב, עוד חודש זה כבר יהיה שונה, עליי. אחרי האימון, כשפרשה את הדף שאליו העתיקה את רשימת המצרכים לשייק, גילתה שחסרים לה קייל וממתיק והחליטה שלמרות עייפותה תקנה אותם כדי שמחר תוכל לשתות אותו על הבוקר. כמו שצריך הפעם, כבר החליטה, ורגליה נשאו אותה למינימרקט־צרכנייה־חנות נוחות שקראה לה תמיד מכולת למרות גודלה ומיקומה, ובה הצטיידה מפעם לפעם במצרכים בסיסיים.

במכולת הפטירה שלום קצר למוכר האריתראי שעמד בדלפק לצד הקופה. מדי פעם נפגשו בחנות, ופעם אחת אפילו הרהיב עוז ואמר לה את שמו, היא לא זוכרת מהו, וסיפר לה שהוא כבר חמש שנים כאן בארץ, גר בדרום העיר. ואת?

אהלן מה נשמע, עלץ אליה. היא אמרה לו מה היא מחפשת והוא אמר: כן בטח, במעבר. בחן אותה ובמבטו איזו השתהות, התעכבות שגרמה לה להסמיק ולהתלהט במכנסיה הדחוסים וזרועותיה הבוערות. אני אביא לך. פסק והשאיר אותה בטבור החנות בעודו מתקדם לסוף המעבר להביא את הממתיק.

באמצע החנות צף אי מורכב משתי שורות ארוכות של קופסאות פלסטיק שקופות. בשורה התחתונה נחשי גומי מתפתלים ובננות מסוכרות, ובשורה העליונה – כדורים חומים ולבנים נחים בשלווה מופתית כל אחד במקומו, ופתקים צהובים מצביעים עליהם, כמו שלטים בכניסה לבית, מודיעים על התושבים בענייניות: פקאן, אגוז לוז, שקד, שקד מסוכר, תפוז, דובדבן, ליקר. הרוק עלה לחלל פיה והשתלט עליו, מציף וגואה. היא פקדה על עצמה להירגע, פתחה את קופסת הפקאן וליטפה באצבעותיה את הכדורים החלקלקים והצוננים, מרגישה את טעם השוקולד בלשון, בחך, בבטן. כבר חזתה בעיני רוחה בסוכר ממוסס את הכאבים שאכלסו את מפרקיה ושריריה, והשתוקקה לכדור. אבל איך היא יכולה, ואפילו לא עבר יום אחד מאז התחילה, והיא הבטיחה לעצמה שהפעם יהיה אחרת, ושונה, אבל היא עבדה קשה בשביל השוקולד הזה כל היום.

ובעצם העניין הוא לא אם תיקח, כי ברור שמגיע לה, אלא כמה. שלושה? ארבעה? מה פתאום. רק אחד ודי, אסור יותר. אבל איך תשלם על שוקולד אחד. הרי לקנות כמה ולאכול רק אחד לא תצליח, מוטב שתכיר כבר בחולשותיה, ולקנות ולזרוק חבל. היא שמעה אותו מרחף בין המדפים וליבה הלם. שתיקח אותו וזהו! בהחלטה של רגע אגרפה את ידה ודחפה כדור לכיס מעילה. ראשה הסתחרר, אבל האדרנלין שבקע ממנה הצליח לייצב אותה, מכריח אותה להתנהג כרגיל. מצטער, חזר האריתראי, קולו מקצר בעיצורים. אין לנו, חיפשתי גם במחסן. זה, איך קוראים את זה, אמר והרי"ש שלו הזדקרה בזרותה, מתבלטת ומתבדלת, והיא שלחה את ידה השמאלית לזירת הפשע, ממששת את כדור השוקולד, כמהה אליו. זה דיאטה? היא נהייתה חסרת סבלנות ואמרה: נו כן. והוא אמר: אוקיי. ונסוג לדלפק וחישב את חבילת עלי הקייל ושאל, זהו? והיא הרגישה כאילו צרבו אותה בבשרה, ומשכה בכתפיה והאריתראי העביר את כרטיס האשראי שלה והתעסק עם הקופה וכשיצאה מהחנות בירך אותה לשלום ואמר שיהיה לה לילה מצוין, והיא הוציאה את הפקאן מהכיס והרגישה מלוכלכת ושקרנית וטמאה ונאלחת, וקלה כמו ציפור.

*

עכשיו כל איבריה הזדעקו אליה, מכולת־מכולת־מכולת. חמישה מפגשים כבר עברה עם יהודה, והתאכזבה לגלות ששריריה עדיין נסחבים אחריה ולא נושאים אותה בגאון. בעיקר זרועותיה, רפויות ומתדלדלות. אחרי המפגש השני שלח אותה לקנות זרעי צ'יה והיא הלכה ברגליים דואבות ולב קל למכולת וביקשה גם הפעם, אם אפשר, עזרה. אפילו חייכה חיוך אמיתי. כשהלך להביא לה את זרעי הצ'יה הגניבה לכיסה אגוז מצופה אחד, וכשהתמהמה מלשוב, תחבה לפיה עוד שוקולד, אחד חצילי למראה. בפעם שלאחר מכן שוב פגשה בו. אתה תמיד כאן? שאלה ספק בצחוק ספק ברצינות, מנסה לאגד מידע, להציב את הנתונים בשורה. הוא צחק ושאל, מפריע לך?

כמו ביום האתמול – כשדחסה בבולמוס את חופן השקדים המצופים שפרצו מכיסה, אפילו לא הספיקה ללעוס את האחד לפני שהכניסה לפיה את השני – קינחה את פיה בידה והבינה שכל שעליה לעשות הוא להתנזר משוקולד שלא לקחה מכאן. זו תהיה הסנקציה, החליטה. פעם שמעה על מישהי שהתחילה לשמור כשרות כי ידעה שלא תוכל לאכול חלב שש שעות לפחות אחרי בשר, והקפידה לאכול בשר בצהריים ובערב. לפעמים בא לי לתקוע קבנוס על הבוקר, נזכרה שאמרה לה. מעכשיו תהיה צייד־לקט, כמו האנשים שראתה בערוץ דיסקברי, לא תאכל מה שלא צדה בעצמה, ושטח המרעה הוא המכולת והמכולת בלבד.

בילדותה הלכה עם החברים מהשכונה לחנויות כאלה, מרוצפות בתיבות ממתקים במשקל. כבר אז הרגישה את ניצני הזרות שהבדילו אותה משאר הילדים. כבדה יותר, גדולה יותר, אבל אז עוד אחזה בתקווה ששומן הילדות ייעלם כשתגדל. פעם אחד מהילדים ראה אותה לוקחת מדליוני שוקולד מצופים בסוכריות צבעוניות, האהובים עליה – עם כל מדליון שהניחה בשקית הונחה משקולת על ליבה – ואמר: תשאירי גם לנו. היא הסתובבה לאחור וזכרה שכאב לה יותר, כי בעיניו הכחולות שתמיד אהבה להתבונן בהן ראתה לעג. עכשיו נתלתה בזיכרון כדי להצדיק את עצמה. היא לא באמת גונבת –  אז היה מותר לטעום ממתק לפני שקונים, לראות אם בכלל מתאים. מה פתאום עכשיו לא? עכשיו אנשים לא צריכים לדעת מה הם קונים? כמו שבשוק נותנים טעימות של חלווה, ובסופרמרקט טעימות של יוגורטים חדשים. כאן אף אחד לא נותן, אבל היא לוקחת. חוץ מזה החנות הזאת כל כך יקרה, כמה שוקולדים בחינם עם כל הקניות שהיא עושה פה, זה בעצם המינימום של המינימום שהיא לוקחת.

עדיין לא ראתה תמורה בגופה, שהמשיך לרפוס ולהתדלדל. המרץ שהיה ביהודה באימונים הראשונים נעלם כליל ופינה את מקומו לאדישות. בהתחלה עוד ניגשה למכולת אחרי האימון וחיכתה להסחת דעת כמו טלפון או לקוח או הפסקת סיגריה. אחר כך החלה לבקר בחנות מדי יום, בלי קשר לאימון, וגם נטשה את הסופר המרוחק. מזג האוויר התחיל להתבהר אבל היא עדיין הלכה עם המעיל הגדול והדובי שלה, כיסיו העמוקים מאפשרים לה להכניס עוד ועוד תופיני שוקולד מרירים ומתוקים, פריכים ועיסתיים. פניה מלאו פצעונים צהבהבים אדומים גדושים חלב מוגלתי, ושריריה הוסיפו לעצמם משקל בימים החולפים, עד שהרגישה שהם, בדומה לסבלנותה, פוקעים אל מול התהליך הארוך הזה, שחגג שלושה שבועות מייסרים.

היא חגה סביב הקופסאות השקופות והחלביות במכולת והרגישה איך היא כמעט קורסת מהאימונים האינטנסיביים וממחצב כלשהו שהתיישב בחזה, כשלדלפק התפרצו מדלת פנימית, מתווכחים, האריתראי ובחור רחב. הבעלים, זיהתה. היא דחקה עצמה בין הקופסאות למדף הלחם, ולתדהמתה המשיכה לדחוס, כמעט מתוך אינסטינקט, שוקולדים קטנים ועסיסיים לכיסה. היא שמעה את הבעלים מרים את קולו ואומר, אז איך לעזאזל נעלמה סחורה החודש ובחודש שעבר לא? אני אמרתי לך לא עשיתי כלום, האריתראי אמר בקול חצי מבודח, ועיניה קרועות כשהיא מבינה מהר ממנו שהמצב רציני, ושומטת את ידיה לכיסיה. הבעלים אמר: עשיתי הזמנה הבוקר! כאילו עשו פה יום הולדת. מה, רָשַף, היא נרעדה מקולו מהצד המרוחק של המכולת, אתה רוצה שאני אבקש מהאבטחה להוציא צילומים? ידה השמאלית החלה להזיע ולשקוע בבריכת הכדורים השחורים שנוצרה בכיסה, דביקה ועיסתית הרגישה אותה, ונשימתה התקצרה. אבל אני אומר לך, לא נגעתי. אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר. ולפני שסיים את המשפט הרים את עיניו וראה אותה ספק מתחבאת מאחורי הקופסאות ומדף הלחם הכבד, וקולו נדם.

גם הבעלים הרים את מבטו ללקוחה האבודה. מסתדרת? שאל הבעלים. כן תודה, שרקקה בקול גבוה. הבעלים פנה שוב לאריתראי. בהחלטה פתאומית לקחה שקית ניילון וכף פלסטיק עמוקה, והחלה להעביר בשנית את מכמני השוקולד, והפעם – אל מול עיניהם. צעדה בסך והגיעה לדלפק ואמרה בקול היי, אפשר לשלם? והבעלים אמר בטח, והיא הניחה את שקית השוקולד. הוא שאל זה הכול? והיא אמרה לא, והושיטה לו חבילת פריכיות אורז. האריתראי התכוון לקחת אותן אבל הבעלים הקדים אותו וחטף את הפריכיות מידה. תן לי, סינן, ועיניו הגדולות של האריתראי נחבטו בעלבון. הבעלים שקל את השוקולדים במהירות, הקליד את הסכומים בקופה. לרגע הצטלבו עיניה עם עיניו החומות של האריתראי והוא השפיל אותן מטה מיד, ובזמן צלילתו למעמקי הרצפה ראתה לאלפית השנייה את מבטו פוזל לכיוון שקית השוקולדים וחשבה, הוא יודע.

בן רגע השוקולדים בכיסה נדמו לה כחלוקי נחל כבדים. אשראי או מזומן, שאל הבעלים. היא כחכחה בגרונה, נאבקת במילים שפרצו מפיה. שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר. הבעלים אמר, איזה, מה פתאום. אני עם הבחור הזה, והצביע על האריתראי שעמד בסמוך אליו בדממה, אני איתו סיימתי.

שמע, אני קונה פה הרבה והוא עובד ממש טוב, שמעה את עצמה בקול שהיה זר לה, מקרקר וגבוה. אני לא יודעת מה הסיפור אבל אולי אני אוכל לעזור, והוציאה את ארנקה מתיקה תוך כדי שדיברה. הבעלים הסתכל עליה במבט מזוגג. מה הנזק, שאלה, והבעלים אמר מה פתאום, את לא הולכת לשלם על הפאשלות שלו. אני עושה הזמנה פעם בחצי שנה לשוקולד אתמול עשיתי שוב אחרי כמה שבועות כי הוא, ורטינתו הקולנית נעצרה כשעיניו פגשו את שקית השוקולדים, התרוממו לקופסת הפריכיות הדיאטטיות שעמדה על הדלפק והתעכבו על ידיה המגואלות בשוקולד, ומשפטו נותר באוויר, מרחף. פניה התלהטו והשתיקה עמדה בחדר. בכל זאת, כמה יקר זה כבר? כמה שוקולדים, צחקקה בקול גבוה, והרגישה את גופה נמס מחום המבוכה והמעיל הכבד והאשמה, והבעלים החליף את חיוכו במבט קשה וזקף את ראשו הגאה והביט בכל אחד מהם כשאמר, נגמרה החגיגה, שמעתם? היא ניסתה לבלוע את רוקה אבל פיה היה יבש.

שני מטומטמים, סינן בארסיות. אתה בטלן ואת גנבת. מה, פספסת שהיא הרימה פה חצי חנות? היא לא בלטה מספיק? היא דמֵמה, פניה מסמיקות עוד יותר מסטירת מילותיו. קונה את זה, הרים ושמט במהירות את חבילת הפריכיות, ודופקת לנו שוקולד? מה, זה לא נחשב? על מי את עובדת? מטומטמת, שמנה! הרעים. אל תגיד לה ככה, לקוחה. סינן האריתראי והיא שמה לב שגם הלמ"ד שלו מתהדרת בשונותה. הבעלים פנה אליו בעיניים רושפות. ואתה, דגנרט, אני נותן לך עבודה ואתה נותן לה לגנוב ממני? כולכם כאלה, בטלנים ושקרנים. מילא היא, היא באמת אשמה, אבל עליו צועקים רק בגללה. ובניסיון נואש להציל אותו התערבה ואמרה, אתה מגזים, הבעלים שיסע אותה. תסתמי את הפה שלך, מה את בכלל מדברת, לכי דחפי עוד שוקולד יא דבה, וכשסיים את ההברה האחרונה הניח האריתראי את ידו הכהה בהחלטיות על ידו של הבעלים ששצפה יחד איתו בלהט הדברים ועתה שקעה לה לדלפק ואמר בקול שקט, עכשיו אתה מפסיק, די.

תספחון, תיזהר ממני, אמר הבעלים בקול מקפיא, תיזהר למה עוד שנייה אני הולך להגירה ומעיף אותך חזרה לאפריקה. תספחון, תספחון, איך שכחה. זה היה לפני הדיאטה, לפני השוקולד, לפני הכול. היא חזרה מהעבודה, קנתה לחם או חלב ובעודה משלמת אמר לה שתספחון זו תקווה, והיא צחקה ואמרה לו שאם היו מעברתים אותו היו קוראים לו בשם של מורה בת חמישים. המבט ההחלטי של תספחון נמהל בפחד, והיא השפילה מבט לאצבעותיה שאחזו בארנק, מונחות לצדי גופה; אותו הגוף שפתאום עכשיו צמח והזדקף מתוכה כמו עץ בפריחתו, מתנשא מעל פורמייקת הדלפק האפרורית ופרצופו הרופס של הבעלים. אני סיימתי כאן, פסקה בנחרצות. פותחת את ארנקה, שולפת ממנו את כל השטרות שמוצאת ומשליכה אותם לצד הקופה, מבטה פוגש במבטו של תספחון רק לרגע, שאחריו צעד גם הוא החוצה ממקומו מאחורי הדלפק. הוא אמר, אני אחזור כדי שנסגור את מה שצריך. ולנגד עיניו המימיות והקטנות של הבעלים, שנפערו בהפתעה ואולי גם בחשש ראשוני, צעדו שניהם החוצה מהחנות, היישר לדמדומיו של היום.

.

יעל אברך, עורכת דין, לקטורית, עורכת ומבקרת ספרות, רכזת המערכת של המוסך. גרה בתל אביב. הסיפור "שוקולד" הוא פרסומה הראשון בפרוזה.

.

» במדור סיפור ביכורים בגיליון הקודם של המוסך: "העין", סיפור מאת תמר עילם

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן