ביקורת שירה | מתוך חומרי העיר

"פוגל שולטת בארגז הכלים הפואטי הבנוי מחומרים שונים ונדמה שהיא מציירת שירה באמצעות העמדת הצורה והחומר לא פחות מבאמצעות המשפט והמילים." מאיה ויינברג על הספר "הנשמה שיש לחומרים" מאת המשוררת היידית דבורה פוגל

דבורה פוגל (צלם לא ידוע; Reprodukcja własna)

.

"רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם": קריאה בספר "הנשמה שיש לחומרים", מבחר כתבים מאת דבורה פוגל

מאיה ויינברג

.

הקוראת הישראלית זוכה לאחרונה להיכרות עם שירתה של המשוררת היידית דבורה פוגל, הודות למהדורה דו־לשונית מקיפה למדי של מבחר מכתביה, שראתה אור בהוצאת עירובין, בתרגומה היפה של יעל לוי. פוגל נספתה בגטו לבוב בדמי ימיה, לפני שמונים שנה בדיוק, אולם שירתה הפוסט־מודרנית עומדת רעננה, ייחודית מאוד ולכן רלוונטית ביותר גם כיום, ומצדיקה גם קריאה, גם מחשבה, גם דיון.

חומרים גופא הם חומרי הגלם בשירתה של דבורה פוגל. עופרת, חרסינה, פח וזכוכית אבל גם נייר, חלב, קטיפה או הַשִּׂמְלָה הַנֻּקְשָׁה מִן הַחֹמֶר הַשָּׁחֹר. לפעמים רק גוש אפור אבל לעיתים גם פִּרְחֵי צִבְעוֹנִי מִזְּכוּכִית בְּצָהֹב, או בשיר אחר – פִּרְחֵי דַּלְיָה פּוֹרְחִים בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. החומרים מביאים עימם צורות וצבעים ייחודיים לנקודת מבטה של המשוררת, כך למשל עִנְבָּר צָהֹב הוּא דִּמְעָה שֶׁל עֵץ/ שֶׁמְּבַכָּה עַל חִפּוּשִׁית זָהָב, או – וּבֵין עָלִים חַמִּים בְּצֶבַע בְּרוֹנְזָה/ תּוֹלֶה מַדְלִיק־הַפָּנָסִים פֵּרוֹת זְכוּכִית:/ תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים וְאֵלִיפְּסַת־לִימוֹן מָאֳרֶכֶת/ מִזְּכוּכִית רֵיחָנִית צִבְעוֹנִית. המשוררת מבחינה בין כחול־קובלט וכחול אולטרמרין ויש גם גוון ארגמן־קינמון וְהַזָּהָב חַם וְעָדִין/ אוֹ כְּמוֹ מֶרְחָק שֶׁל צָהֳרֵי הַיּוֹם. והצהוב; צהוב־חימר הוא צבעם של דברים אבודים – כמו "הצבע הצהוב־לימון של ויתורים קרים" (בלי ניקוד במקור). פוגל שולטת בארגז הכלים הפואטי הבנוי מחומרים שונים ונדמה שהיא מציירת שירה באמצעות העמדת הצורה והחומר לא פחות מבאמצעות המשפט והמילים. לעיתים אפילו שם השיר כשם תמונה המוצגת במוזיאון: טבע דומם עם בתים ופנסי רחוב. השירים עצמם בנויים מחומרים ברורים, מוגדרים היטב, קוביסטיים כמעט. כלומר השיר מורכב מסך חלקיו הנתונים והבלתי תלויים זה בזה. אימג'ים הנושאים דבר מה מופשט, טהור ואוניברסלי. שירים תיאוריים, כמעין התבוננות בציור ורישומו מחדש או העתקתו במילים.

מאידך, בתוך השיר הצבעים נמזגים אל החומר ומקבלים טעם וריח ומרקם ולפעמים תחושה במעין סינסתזיה מסחררת, ייחודית, כמעט אידיוסינקרטית. כך בשיר פרחי הזכוכית: לְהָנִיחַ לְטִפּוֹת מִן הַיָּרֵחַ הַכָּחֹל לִנְזֹל/ לְתוֹךְ עַצְמֵךְ./ הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה. החיבור החדש בין החומרים יוצר ביטוי פואטי רענן הרוקם תחושה חדשה בלב הקוראת. למשל הביטוי פרחי זכוכית. יופיים המיידי וקצר המועד של הפרחים מצריך משנה זהירות בשל הזכוכית, פן תישבר. אבל בה במידה הוא מקבל גם השתקפות חדשה, הזדהרות לצד קורטוב של סכנה או קיפאון.

דוגמה נוספת לערבוב החושי מובאת יפה בציטוט מתוך השיר "מוכר התפוזים":

.

קָרָא בְּקוֹל וּמָכַר:

הַזְּכוּכִיּוּת הַמְּתוּקָה, הַמְּלֵאוּת הַכַּדּוּרִית.

עַד שֶׁיָּכוֹל הָיָה רַק לְחַיֵּךְ חֲסַר אוֹנִים:

אֶל תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים כְּמֹו הֶחָלָל הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל מִפְגָּשִׁים אַקְרָאִיִּים,

אֶל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר קָנוּ מִמֶּנּוּ

כַּדּוּרִים אֲדֻמִּים שֶׁל חֲלָלִים צִבְעוֹנִיִּים.

.

וכך בשיר הבא כולו:

.

שמש באדום־דובדבן

אֶתְמוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֲדֹם־דֻּבְדְּבָן.

דֻּבְדְּבָן גָּדוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ

וְהָיָה לָהּ רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם,

רֵיחַ מַתַּכְתִּי צוֹרֵב.

בְּגַן הַדֻּבְדְּבָנִים הַלָּבָן שֶׁל הָעֶרֶב

בָּקַע דֻּבְדְּבַן הַשֶּׁמֶשׁ הָאָדֹם.

שָׁאַפְתִּי בָּשָׂר דָּבִיק

שֶׁל עֲרָבִים אֲבוּדִים וְיָמִים שֶׁכָּלוּ

כְּמוֹ מִדֻּבְדְּבַן שֶׁמֶשׁ גָּדוֹל

אֲשֶׁר מֵפִיץ אֶת הַנִּיחוֹחַ הַצּוֹרֵב

שֶׁל מַתָּכוֹת עֲיֵפוֹת בְּצָהֹב וַאֲדֹם־חֲלוּדָה.

.

האם יש נשמה לחומרים? צורה וצבע בוודאי יש. רגש ותחושה לחומרים בשירה של פוגל יש. אם יש חיים בחי והצומח הרי דברים חיים הם ובדבר החי יש נשמה. מכאן המרחק אל הדומם אינו רב, ובקלות נתן להאנישו ולהפיח גם בו חיים, גם כוונה, גם רצונות, גם נשמה. כך למשל נעשה להרים (דומם) הנעשים לפירות (צומח) ומשם לאנשים (חי). קל וחומר בדוממים אחרים כגון בובות ראווה דמויות אדם, הוא שם ספרה השני.

.

הרים ופירות

הָרִים הֵם פֵּרוֹת נְפוּחִים

עֲרוּכִים בְּצַלַּחַת שְׁטוּחָה

שֶׁל עֲרָפֶל אָפֹר.

לְעִתִּים הֵם שְׁזִיפִים מָאֳרָכִים

עֲשׂוּיִים כָּחֹל שָׁקוּף וְזוֹל:

פֵּרוֹת עִם בָּשָׂר מֵימִי שֶׁל גַּעֲגוּעַ:

בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּכוֹלִים עוֹד לְחַכּוֹת.

וְלִפְעָמִים הֵם תַּפּוּחֵי זְכוּכִית כְּבֵדִים וַאֲפֹרִים:

תַּפּוּחִים יְחִידִים שֶׁל סֵזָאן,

אֲנָשִׁים יְחִידִים בִּרְחוֹב רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי

שֶׁאֵינָם מְבַקְּשִׁים עוֹד דָּבָר.

.

למעלה מכך, בשירתה של פוגל הכיווניות יכולה גם להתהפך והנשמה מוזנת דווקא מן החומר הדומם אל האנושי:

אַתָּה עָצוּב כְּמוֹ רַפְסוֹדָה/ שָׁקֵט וְעָצוּב כְּמוֹ הָאשֶׁר (מתוך "שיר אהבה")

הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה (מתוך "פרחי זכוכית")

ולעיתים תנועת הנשמה והרגש זורמת הלוך וחזור וקשה לומר בבירור מי החומר ומי האנושי, שכן שניהם עומסי רגש ומזינים יפה זה את זה. כמעט בכל אחד מהשירים פוגל משתמשת בכל האלמנטים הללו גם יחד. פירוק התמונה לאובייקטים, תנועת החומר והרגש ביניהם – כל זאת באמצעות ערבוב תחושתי של צבע, טעם, מרקם ומצב נפשי.

.

לְשֵׁם מָה לָלֶכֶת אֶל מֶרְחַקָּיו הָעֲצוּבִים

שֶׁל הָרְחוֹב הַמְעֻגָּל

הֲלוֹא בְּכָל בַּיִת מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

אֲשֶׁר יָכוֹל לִהְיוֹת.

….

הָעִיר הִיא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מַעְגָּל

הַמַּעְגָּל הוּא גּוּף עָיֵף

אֲשֶׁר וִתֵּר עַל צִפִּיָּה

לְאֶלֶף הַדְּבָרִים הַצִּבְעוֹנִיִּים

אֲשֶׁר צְרִיכִים הָיוּ לִקְרוֹת.

….

סִיר פַּח עָגֹל הוּא לְעִתִּים

עָצוּב כָּל כָּךְ, כְּמוֹ אָדָם מְשַׁעֲמֵם.

.

(מתוך המחזור "שירי צורות")

.

פוגל היא משוררת אורבנית מובהקת. גבולות תנועתה הפיזית והפואטית מצויים בעיקר בעיר. בשיריה מובאת חוויית העיר השלמה מתוך חלקיה: נורות החשמל, חלונות הראווה, בובות הראווה, הבתים, הרחובות, מעט השמיים המתאפשרים דרכם. היא מלינה על חדגוניותה של העיר, מלבניותה, ומשקפת בתוכה הלכי רוח של הגבלות, ציפייה לא ממומשת, העדר חיוּת. העיר היא נושא השיר, ולפעמים היא התפאורה הפואטית שעליה מורכבת תחושה, כך שמתוך חומרי העיר מתבהרת תחושת האנוש החי בתוכה:

.

לְיַד שַׁאנְז־אֵלִיזֶה זוֹרֵם הַסֵּן

הַסֵּן עֲשׂוּי פְּלָדָה גְּמִישָׁה

הַסֵּן הוּא כְּמוֹ הַטְּרָגִית שֶׁבַּהַכְרָעוֹת.

.

(מתוך "ספסלים בשאנז אליזה")

.

צבעי העיר הגדולה

הָעִיר הִיא שֶׁלֶט פַּח שָׁטוּחַ

עִם תַּפּוּזִים מְלָאכוּתִיִּים וְלִימוֹנֵי זְכוּכִית:

עִם פָּנָסִים צִבְעוֹנִיִּים מֵחַשְׁמַל וּזְכוּכִית.

הָאָדֹם־דֻּבְדְּבָן הוּא אָרֹךְ. הוּא נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּפִּיָּה

וּמִשְׁתַּחְרֵר בְּאַנְחַת הִתְלַקְּחוּת

שֶׁל לַהֶבֶת הַהַשְׁלָמָה הַצְּהֻבָּה־חִוֶּרֶת.

הָאָדֹם־תַּפּוּז הוּא כַּדּוּרִי וְעָמֹק:

מְנוֹרָה כְּרַסְתָּנִית שֶׁל מֶשֶׁךְ אֵינְסוֹפִי מָתוֹק

צִנְצֶנֶת זְכוּכִית עִם שָׁנִים אֲבוּדוֹת.

הַצָּהֹב־לִימוֹן הוּא הַצֶּבַע שֶׁל קְרִירוּת שְׁטוּחָה.

מְכַבֶּה מְנוֹרוֹת צִפִּיָּה סְגַלְגַלּוֹת מַחְנִיקוֹת

וּמְנוֹרוֹת עֲגֻלּוֹת שֶׁל אָבְדָנוֹת עֲכוּרִים

עִם שִׁמְשַׁת זְכוּכִית מַלְבְּנִית שֶׁל יָמִים אֲפֹרִים.

.

מאידך לעיתים העיר היא זירת ההתרחשויות הגדולות ביותר; הרגשות החזקים ביותר: אהבה, ציפייה, אכזבה עמוקה. בעיר יכול להלך אפילו אריה.

.

בִּרְחוֹבוֹת מַתֶּכֶת

מִסְתּוֹבֵב כָּעֵת אַרְיֵה יָחִיד:

שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה.

אַרְיֵה הַשֶּׁמֶשׁ הוּא

מַשָּׂא מָתוֹק

כְּמוֹ שְׁנֵי גְּבִיעֵי שָׁדַיִם עִם חָלָב לָבָן.

מַשָּׂא קָלִיל

כְּמוֹ זֵרֵי פְּרָחִים נוֹפְלִים מִסֵּפֶל פַּח לָבָן וּמְבֻשָּׂם.

לְשֵׁם מַה לְּבַקֵּשׁ

אַרְיֵה אַחֵר, בָּשָׂר וָדָם.

הַשֶּׁמֶשׁ הִיא אַרְיֵה. אַרְיֵה בּוֹעֵר. וּמִשְׂתָרֵךְ בָּרְחוֹבוֹת.

.

השירים בספר מאופיינים בחזרות צורניות, תוכניות, מטאפוריות, חזרות של מנייה (ראשון, שני, שלישי) וגם חזרות על מילים מסוימות (המילה שמש חוזרת עשרות פעמים בשירים, המילה רחוב חוזרת קרוב למאה פעם). הדבר דומה לצייר החוזר בגרסאות שונות על אותו הנושא, כניסיון לעבד או ללמוד אותו. בשירתה של פוגל החזרות משרתות נתיב סמוי של הקשרים, כמעין רצף תחושתי או תודעתי בין השירים ואפילו בין שלושת הספרים שלה. החזרות מעמידות את הקוראת מחדש, במקום ראשוני של תיאור או מטאפורה. אם בתפילה חזרות שכאלה עשויות ליצור תחושה של קינה או פיוט, הרי כאן יש בהן מעין הזרה; מחיקת הקודם וניסיון חדש לתפוס בתיאור הדבר.

פוגל, שחייתה בלבוב מנעוריה ועד מותה בגטו בשנת 1942, השתייכה לקהילה יהודית משכילה בעיר רב־תרבותית ורב־לשונית תוססת. טבעי להניח שהיא ינקה גם מן היהודי־מסורתי וגם מן האורבני האוניברסלי. פוגל כתבה גם בפולנית ובעברית. מסות קצרות שכתבה בעברית אף ראו אור בימי חייה. הבחירה של הנפש ביידיש כשפה ראשונית, שפת אם לכתיבת שירה, יוצרת חיבור מיידי לעולם היהודי. בחזרות התכופות על הביטוי "שבע שנים" – למשל בפתח השיר "הסתיו השמיני": שֶׁבַע שָׁנִים/ סָפַרְתִּי אֶת מַחְזוֹר הַסְּתָו. או בשיר "עייפות": שֶׁבַע שָׁנִים חָלְפוּ/ מֵאָז אֲנִי סוֹפֶרֶת שָׁנִים שֶׁאֵין בָּהֶן חֵפֶץ – קשה שלא להתרפק על חשיבותו המושרשת של המספר שבע ביהדות (שבעת ימי בריאה, מנורת שבעת הקנים, שנת השמיטה וכולי), ואולי זהו המקור שממנו נובעת הבחירה הפואטית דווקא בציון הזמן הזה.

במהדורה הדו־לשונית, הכוללת מבחר משלושת קובצי השירה של פוגל וכן מסה על חומרי הגלם של השירה, מובא תרגום השיר בעברית ואחריו המקור היידי. כיוון שהיידיש כתובה שעטנז של אותיות עבריות בניב גרמני, העין מתפתה לנסות ולקרוא, לדוג מילים משותפות לשתי השפות ולקשר בין התרגום לביטוי במקור. יש ברכה בהבאת המקור גם להכרת מבנה השיר וגם להיכרות מצלולית עימו. מאידך כדאי לציין שהשירים עומדים היטב בפני עצמם בנוסח העברי, וזאת הודות למלאכת התרגום הנאמנה וגם לאופיים הנקי והברור מלכתחילה של השירים.

פוגל נתפסת מניסיוני כמשוררת חידתית המסרבת להתפענח גם בקריאה שנייה ושלישית. אפילו הצבעים מתוארים ואפילו הצורות מקבלות אליהן את הצבע – משתררת תחושה עמומה של ניתוק, חוסר חיבור בין הדברים, דיסוציאציה. הקוראת מוצאת עצמה משוטטת בין האימג'ים השונים והם מכונסים לתוך עצמם, מהודקים בבתים של שתיים־שלוש שורות. גם הבתים עצמם אינם מתחברים ביניהם מבחינת תכנים או דיאלוג אלא עומדים זה לצד זה כיחידות נפרדות כבמעין מגרש גרוטאות ענק. ייתכן שהמשוררת בוחרת בחירה מודעת בטכניקה של הזרה כדי לבטא הלכי רוח של זרות, בדידות וניכור מודרניסטי בן תקופתה. יש בזה מן הטהור, מן המתבדל, מן האוניברסלי שאינו כפוף לפרטים הידועים, המייגעים, של היום־יום. לכאורה פוגל מתארת את סביבתה, אינה נוגעת ואינה ננגעת. אולם מתוך תועפות הפח והמתכת ומגעה הצונן של הזכוכית זוהר כאמור רגש זך ומובחן, אנושי, אמיתי וחי. הוא הנדיר ואורו משתקף על פני החפצים סביבו. התמהיל החריג והייחודי הזה הוא אולי קולה המובחן ביותר של פוגל וסוד קסמה. כמו בין מתכות שונות, בין הטקסטים לקוראת מתקיים מתח חשמלי, מגנטי, שאינו נותן מנוח.

.

מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים. ספריה: "שטחים פתוחים" (עיתון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד, 2018),  "פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים", ספר מסות שכתבה עם דרור בורשטיין (אפיק, 2019), "מהיד אל הפה" (פרדס, 2021). כלת פרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית. רשימת ביקורת שירה פרי עטה התפרסמה בגיליון 79 של המוסך.  

.

דבורה פוגל, "הנשמה שיש לחומרים: מבחר כתבים", מהדורה דו־לשונית, עירובין, 2022. מיידיש: יעל לוי.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על ספר הביכורים של דביר שרעבי, "זמן עזיבת הרחם"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

סיפור ביכורים | שוקולד

"שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מִגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר." סיפור מאת יעל אברך

חוה ראוכר, בונקר, שמן על בד, 170X140 ס"מ, 2019

.

שוקולד

יעל אברך

.

תשמעי, היא שחזרה את שאמר. את כיפית ומדברת וצוחקת והכול. הוא הסתבך, משך את סופי מילותיו. היא בלעה את רוקה, מסתמאת מהעלבון המתקרב. זה קטע, אני לא יודע איך לומר את זה בלי לצאת שטחי, התנצל, מגניב את עיניו אליה ומיד מחזיר אותן למראה הקדמית. אני פשוט בדרך כלל יוצא עם בנות יותר… נו, רטן. והיא לא העזה להביט בו, אבל גם לא ידעה לאן להביט וקבעה את עיניה בשמשה הקדמית. הוא אמר: יותר ספורטיביות, ונשימתה נעתקה. מכל הגמגומים וההתחמקויות והמבוכה וההשתנקויות, זה מה שיצא לו בסוף.

היא הרימה את ראשה, ניגבה את נזלתה הרירית וחיפשה באינטרנט "דיאטת שלושים יום". היא הבטיחה לעצמה: הפעם היא הפעם. לא כמו שאר הפעמים שהתחילה והפסיקה. בסוף שלושים הימים היא תלך למתחם ההייטק שבו הוא עובד ותקנה לעצמה קפה. נטול, היא תבקש, וכמובן לא תוסיף סוכר.

היא נרשמה למכון כושר בין הבית שלה לעבודה. למחרת נסעה באוטובוס לסופרמרקט הזול וקנתה שם פריכיות אורז ומרק אינסטנט, והמשיכה לחנות בגדי ספורט בקניון. כשיצאה מהחנות עם השקיות חייכה חיוך חדש, חיוך קליל, שהמשיך גם כשמדד לה יהודה – מאמן הכושר האישי שנראה כאילו נופח במכונת בלוני הליום כי היה דחוס ושרירי – את היקפי הירכיים והבטן והידיים. גם אליו חייכה ואמרה: טוב, עוד חודש זה כבר יהיה שונה, עליי. אחרי האימון, כשפרשה את הדף שאליו העתיקה את רשימת המצרכים לשייק, גילתה שחסרים לה קייל וממתיק והחליטה שלמרות עייפותה תקנה אותם כדי שמחר תוכל לשתות אותו על הבוקר. כמו שצריך הפעם, כבר החליטה, ורגליה נשאו אותה למינימרקט־צרכנייה־חנות נוחות שקראה לה תמיד מכולת למרות גודלה ומיקומה, ובה הצטיידה מפעם לפעם במצרכים בסיסיים.

במכולת הפטירה שלום קצר למוכר האריתראי שעמד בדלפק לצד הקופה. מדי פעם נפגשו בחנות, ופעם אחת אפילו הרהיב עוז ואמר לה את שמו, היא לא זוכרת מהו, וסיפר לה שהוא כבר חמש שנים כאן בארץ, גר בדרום העיר. ואת?

אהלן מה נשמע, עלץ אליה. היא אמרה לו מה היא מחפשת והוא אמר: כן בטח, במעבר. בחן אותה ובמבטו איזו השתהות, התעכבות שגרמה לה להסמיק ולהתלהט במכנסיה הדחוסים וזרועותיה הבוערות. אני אביא לך. פסק והשאיר אותה בטבור החנות בעודו מתקדם לסוף המעבר להביא את הממתיק.

באמצע החנות צף אי מורכב משתי שורות ארוכות של קופסאות פלסטיק שקופות. בשורה התחתונה נחשי גומי מתפתלים ובננות מסוכרות, ובשורה העליונה – כדורים חומים ולבנים נחים בשלווה מופתית כל אחד במקומו, ופתקים צהובים מצביעים עליהם, כמו שלטים בכניסה לבית, מודיעים על התושבים בענייניות: פקאן, אגוז לוז, שקד, שקד מסוכר, תפוז, דובדבן, ליקר. הרוק עלה לחלל פיה והשתלט עליו, מציף וגואה. היא פקדה על עצמה להירגע, פתחה את קופסת הפקאן וליטפה באצבעותיה את הכדורים החלקלקים והצוננים, מרגישה את טעם השוקולד בלשון, בחך, בבטן. כבר חזתה בעיני רוחה בסוכר ממוסס את הכאבים שאכלסו את מפרקיה ושריריה, והשתוקקה לכדור. אבל איך היא יכולה, ואפילו לא עבר יום אחד מאז התחילה, והיא הבטיחה לעצמה שהפעם יהיה אחרת, ושונה, אבל היא עבדה קשה בשביל השוקולד הזה כל היום.

ובעצם העניין הוא לא אם תיקח, כי ברור שמגיע לה, אלא כמה. שלושה? ארבעה? מה פתאום. רק אחד ודי, אסור יותר. אבל איך תשלם על שוקולד אחד. הרי לקנות כמה ולאכול רק אחד לא תצליח, מוטב שתכיר כבר בחולשותיה, ולקנות ולזרוק חבל. היא שמעה אותו מרחף בין המדפים וליבה הלם. שתיקח אותו וזהו! בהחלטה של רגע אגרפה את ידה ודחפה כדור לכיס מעילה. ראשה הסתחרר, אבל האדרנלין שבקע ממנה הצליח לייצב אותה, מכריח אותה להתנהג כרגיל. מצטער, חזר האריתראי, קולו מקצר בעיצורים. אין לנו, חיפשתי גם במחסן. זה, איך קוראים את זה, אמר והרי"ש שלו הזדקרה בזרותה, מתבלטת ומתבדלת, והיא שלחה את ידה השמאלית לזירת הפשע, ממששת את כדור השוקולד, כמהה אליו. זה דיאטה? היא נהייתה חסרת סבלנות ואמרה: נו כן. והוא אמר: אוקיי. ונסוג לדלפק וחישב את חבילת עלי הקייל ושאל, זהו? והיא הרגישה כאילו צרבו אותה בבשרה, ומשכה בכתפיה והאריתראי העביר את כרטיס האשראי שלה והתעסק עם הקופה וכשיצאה מהחנות בירך אותה לשלום ואמר שיהיה לה לילה מצוין, והיא הוציאה את הפקאן מהכיס והרגישה מלוכלכת ושקרנית וטמאה ונאלחת, וקלה כמו ציפור.

*

עכשיו כל איבריה הזדעקו אליה, מכולת־מכולת־מכולת. חמישה מפגשים כבר עברה עם יהודה, והתאכזבה לגלות ששריריה עדיין נסחבים אחריה ולא נושאים אותה בגאון. בעיקר זרועותיה, רפויות ומתדלדלות. אחרי המפגש השני שלח אותה לקנות זרעי צ'יה והיא הלכה ברגליים דואבות ולב קל למכולת וביקשה גם הפעם, אם אפשר, עזרה. אפילו חייכה חיוך אמיתי. כשהלך להביא לה את זרעי הצ'יה הגניבה לכיסה אגוז מצופה אחד, וכשהתמהמה מלשוב, תחבה לפיה עוד שוקולד, אחד חצילי למראה. בפעם שלאחר מכן שוב פגשה בו. אתה תמיד כאן? שאלה ספק בצחוק ספק ברצינות, מנסה לאגד מידע, להציב את הנתונים בשורה. הוא צחק ושאל, מפריע לך?

כמו ביום האתמול – כשדחסה בבולמוס את חופן השקדים המצופים שפרצו מכיסה, אפילו לא הספיקה ללעוס את האחד לפני שהכניסה לפיה את השני – קינחה את פיה בידה והבינה שכל שעליה לעשות הוא להתנזר משוקולד שלא לקחה מכאן. זו תהיה הסנקציה, החליטה. פעם שמעה על מישהי שהתחילה לשמור כשרות כי ידעה שלא תוכל לאכול חלב שש שעות לפחות אחרי בשר, והקפידה לאכול בשר בצהריים ובערב. לפעמים בא לי לתקוע קבנוס על הבוקר, נזכרה שאמרה לה. מעכשיו תהיה צייד־לקט, כמו האנשים שראתה בערוץ דיסקברי, לא תאכל מה שלא צדה בעצמה, ושטח המרעה הוא המכולת והמכולת בלבד.

בילדותה הלכה עם החברים מהשכונה לחנויות כאלה, מרוצפות בתיבות ממתקים במשקל. כבר אז הרגישה את ניצני הזרות שהבדילו אותה משאר הילדים. כבדה יותר, גדולה יותר, אבל אז עוד אחזה בתקווה ששומן הילדות ייעלם כשתגדל. פעם אחד מהילדים ראה אותה לוקחת מדליוני שוקולד מצופים בסוכריות צבעוניות, האהובים עליה – עם כל מדליון שהניחה בשקית הונחה משקולת על ליבה – ואמר: תשאירי גם לנו. היא הסתובבה לאחור וזכרה שכאב לה יותר, כי בעיניו הכחולות שתמיד אהבה להתבונן בהן ראתה לעג. עכשיו נתלתה בזיכרון כדי להצדיק את עצמה. היא לא באמת גונבת –  אז היה מותר לטעום ממתק לפני שקונים, לראות אם בכלל מתאים. מה פתאום עכשיו לא? עכשיו אנשים לא צריכים לדעת מה הם קונים? כמו שבשוק נותנים טעימות של חלווה, ובסופרמרקט טעימות של יוגורטים חדשים. כאן אף אחד לא נותן, אבל היא לוקחת. חוץ מזה החנות הזאת כל כך יקרה, כמה שוקולדים בחינם עם כל הקניות שהיא עושה פה, זה בעצם המינימום של המינימום שהיא לוקחת.

עדיין לא ראתה תמורה בגופה, שהמשיך לרפוס ולהתדלדל. המרץ שהיה ביהודה באימונים הראשונים נעלם כליל ופינה את מקומו לאדישות. בהתחלה עוד ניגשה למכולת אחרי האימון וחיכתה להסחת דעת כמו טלפון או לקוח או הפסקת סיגריה. אחר כך החלה לבקר בחנות מדי יום, בלי קשר לאימון, וגם נטשה את הסופר המרוחק. מזג האוויר התחיל להתבהר אבל היא עדיין הלכה עם המעיל הגדול והדובי שלה, כיסיו העמוקים מאפשרים לה להכניס עוד ועוד תופיני שוקולד מרירים ומתוקים, פריכים ועיסתיים. פניה מלאו פצעונים צהבהבים אדומים גדושים חלב מוגלתי, ושריריה הוסיפו לעצמם משקל בימים החולפים, עד שהרגישה שהם, בדומה לסבלנותה, פוקעים אל מול התהליך הארוך הזה, שחגג שלושה שבועות מייסרים.

היא חגה סביב הקופסאות השקופות והחלביות במכולת והרגישה איך היא כמעט קורסת מהאימונים האינטנסיביים וממחצב כלשהו שהתיישב בחזה, כשלדלפק התפרצו מדלת פנימית, מתווכחים, האריתראי ובחור רחב. הבעלים, זיהתה. היא דחקה עצמה בין הקופסאות למדף הלחם, ולתדהמתה המשיכה לדחוס, כמעט מתוך אינסטינקט, שוקולדים קטנים ועסיסיים לכיסה. היא שמעה את הבעלים מרים את קולו ואומר, אז איך לעזאזל נעלמה סחורה החודש ובחודש שעבר לא? אני אמרתי לך לא עשיתי כלום, האריתראי אמר בקול חצי מבודח, ועיניה קרועות כשהיא מבינה מהר ממנו שהמצב רציני, ושומטת את ידיה לכיסיה. הבעלים אמר: עשיתי הזמנה הבוקר! כאילו עשו פה יום הולדת. מה, רָשַף, היא נרעדה מקולו מהצד המרוחק של המכולת, אתה רוצה שאני אבקש מהאבטחה להוציא צילומים? ידה השמאלית החלה להזיע ולשקוע בבריכת הכדורים השחורים שנוצרה בכיסה, דביקה ועיסתית הרגישה אותה, ונשימתה התקצרה. אבל אני אומר לך, לא נגעתי. אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר. ולפני שסיים את המשפט הרים את עיניו וראה אותה ספק מתחבאת מאחורי הקופסאות ומדף הלחם הכבד, וקולו נדם.

גם הבעלים הרים את מבטו ללקוחה האבודה. מסתדרת? שאל הבעלים. כן תודה, שרקקה בקול גבוה. הבעלים פנה שוב לאריתראי. בהחלטה פתאומית לקחה שקית ניילון וכף פלסטיק עמוקה, והחלה להעביר בשנית את מכמני השוקולד, והפעם – אל מול עיניהם. צעדה בסך והגיעה לדלפק ואמרה בקול היי, אפשר לשלם? והבעלים אמר בטח, והיא הניחה את שקית השוקולד. הוא שאל זה הכול? והיא אמרה לא, והושיטה לו חבילת פריכיות אורז. האריתראי התכוון לקחת אותן אבל הבעלים הקדים אותו וחטף את הפריכיות מידה. תן לי, סינן, ועיניו הגדולות של האריתראי נחבטו בעלבון. הבעלים שקל את השוקולדים במהירות, הקליד את הסכומים בקופה. לרגע הצטלבו עיניה עם עיניו החומות של האריתראי והוא השפיל אותן מטה מיד, ובזמן צלילתו למעמקי הרצפה ראתה לאלפית השנייה את מבטו פוזל לכיוון שקית השוקולדים וחשבה, הוא יודע.

בן רגע השוקולדים בכיסה נדמו לה כחלוקי נחל כבדים. אשראי או מזומן, שאל הבעלים. היא כחכחה בגרונה, נאבקת במילים שפרצו מפיה. שמעתי את הוויכוח שלכם, אמרה. בדרך כלל יש ביטוח לחנויות מגניבות, אולי אתה יכול לדבר איתם, והציצה באריתראי, שעיניו, להקלתה, לא חשפו דבר. הבעלים אמר, איזה, מה פתאום. אני עם הבחור הזה, והצביע על האריתראי שעמד בסמוך אליו בדממה, אני איתו סיימתי.

שמע, אני קונה פה הרבה והוא עובד ממש טוב, שמעה את עצמה בקול שהיה זר לה, מקרקר וגבוה. אני לא יודעת מה הסיפור אבל אולי אני אוכל לעזור, והוציאה את ארנקה מתיקה תוך כדי שדיברה. הבעלים הסתכל עליה במבט מזוגג. מה הנזק, שאלה, והבעלים אמר מה פתאום, את לא הולכת לשלם על הפאשלות שלו. אני עושה הזמנה פעם בחצי שנה לשוקולד אתמול עשיתי שוב אחרי כמה שבועות כי הוא, ורטינתו הקולנית נעצרה כשעיניו פגשו את שקית השוקולדים, התרוממו לקופסת הפריכיות הדיאטטיות שעמדה על הדלפק והתעכבו על ידיה המגואלות בשוקולד, ומשפטו נותר באוויר, מרחף. פניה התלהטו והשתיקה עמדה בחדר. בכל זאת, כמה יקר זה כבר? כמה שוקולדים, צחקקה בקול גבוה, והרגישה את גופה נמס מחום המבוכה והמעיל הכבד והאשמה, והבעלים החליף את חיוכו במבט קשה וזקף את ראשו הגאה והביט בכל אחד מהם כשאמר, נגמרה החגיגה, שמעתם? היא ניסתה לבלוע את רוקה אבל פיה היה יבש.

שני מטומטמים, סינן בארסיות. אתה בטלן ואת גנבת. מה, פספסת שהיא הרימה פה חצי חנות? היא לא בלטה מספיק? היא דמֵמה, פניה מסמיקות עוד יותר מסטירת מילותיו. קונה את זה, הרים ושמט במהירות את חבילת הפריכיות, ודופקת לנו שוקולד? מה, זה לא נחשב? על מי את עובדת? מטומטמת, שמנה! הרעים. אל תגיד לה ככה, לקוחה. סינן האריתראי והיא שמה לב שגם הלמ"ד שלו מתהדרת בשונותה. הבעלים פנה אליו בעיניים רושפות. ואתה, דגנרט, אני נותן לך עבודה ואתה נותן לה לגנוב ממני? כולכם כאלה, בטלנים ושקרנים. מילא היא, היא באמת אשמה, אבל עליו צועקים רק בגללה. ובניסיון נואש להציל אותו התערבה ואמרה, אתה מגזים, הבעלים שיסע אותה. תסתמי את הפה שלך, מה את בכלל מדברת, לכי דחפי עוד שוקולד יא דבה, וכשסיים את ההברה האחרונה הניח האריתראי את ידו הכהה בהחלטיות על ידו של הבעלים ששצפה יחד איתו בלהט הדברים ועתה שקעה לה לדלפק ואמר בקול שקט, עכשיו אתה מפסיק, די.

תספחון, תיזהר ממני, אמר הבעלים בקול מקפיא, תיזהר למה עוד שנייה אני הולך להגירה ומעיף אותך חזרה לאפריקה. תספחון, תספחון, איך שכחה. זה היה לפני הדיאטה, לפני השוקולד, לפני הכול. היא חזרה מהעבודה, קנתה לחם או חלב ובעודה משלמת אמר לה שתספחון זו תקווה, והיא צחקה ואמרה לו שאם היו מעברתים אותו היו קוראים לו בשם של מורה בת חמישים. המבט ההחלטי של תספחון נמהל בפחד, והיא השפילה מבט לאצבעותיה שאחזו בארנק, מונחות לצדי גופה; אותו הגוף שפתאום עכשיו צמח והזדקף מתוכה כמו עץ בפריחתו, מתנשא מעל פורמייקת הדלפק האפרורית ופרצופו הרופס של הבעלים. אני סיימתי כאן, פסקה בנחרצות. פותחת את ארנקה, שולפת ממנו את כל השטרות שמוצאת ומשליכה אותם לצד הקופה, מבטה פוגש במבטו של תספחון רק לרגע, שאחריו צעד גם הוא החוצה ממקומו מאחורי הדלפק. הוא אמר, אני אחזור כדי שנסגור את מה שצריך. ולנגד עיניו המימיות והקטנות של הבעלים, שנפערו בהפתעה ואולי גם בחשש ראשוני, צעדו שניהם החוצה מהחנות, היישר לדמדומיו של היום.

.

יעל אברך, עורכת דין, לקטורית, עורכת ומבקרת ספרות, רכזת המערכת של המוסך. גרה בתל אביב. הסיפור "שוקולד" הוא פרסומה הראשון בפרוזה.

.

» במדור סיפור ביכורים בגיליון הקודם של המוסך: "העין", סיפור מאת תמר עילם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | חושבת דרך התחושות

"מצבי משבר אלה זוכים כאן להכלה חומלת, וזו פועלת על הקוראת באופן קתרטי; ואין מדובר בפתרון עלילתי בנוסח 'הסוף הטוב', אלא ברגעים של תובנה משחררת." צביה ליטבסקי על קובץ הסיפורים "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

אסף רהט, ללא כותרת, טמפרה על בד יוטה, 145X120 ס"מ, 2019.

.

חושבת דרך התחושות: על "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

צביה ליטבסקי

.

"שבר ענף ירוק", כשם קובץ הסיפורים של בלה שגיא, ספרה הראשון, הוא כינוי רפואי לעצם שבורה של ילד, המתאחה במהירות. שם זה משקף את הנחת היסוד של הספר: שברים מתרחשים בחיינו, והם בלתי נמנעים. אך באותה מידה מצויה בנו יכולת של חיות וצמיחה. זיהויה של יכולת זו תוך התבוננות פנימית ומפגש אמיץ עם הכאב מעניק משמעות והקלה, גם אם חלקית ורגעית. יש בהקלה זו משום פריצת הקיפאון המקובע המאפיין מצב של סבל, אל נשימה, אל אפשרות תיקון. ואכן, כל סיפור בספר מעמיד חוויה קשה – ודרך, פתלתלה ככל שתהיה, לרווחה כלשהי.

במובן זה שבר ענף ירוק הוא ספר בעל חשיבות לכל אחד ואחת מאיתנו. הלם קרב, תאונת דרכים, פגיעה מינית, תקשורת משובשת בין אם לבנה/בתה או בין בני זוג, זיכרונות ילדות מצמיתים – מצבי משבר אלה זוכים כאן להכלה חומלת, וזו פועלת על הקוראת באופן קתרטי; ואין מדובר בפתרון עלילתי בנוסח "הסוף הטוב", אלא ברגעים של תובנה משחררת. יתר על כן, פרטי הריאליה מצויים כביכול בשוליים, והבחירה בהם היא במידה שהם משרתים את התהליכים הנפשיים, ובמידה שהם מעמידים מרחב סמלי. גם הקשרים בין דמויות ומצבים בסיפורים השונים מעוצבים כאקראיים, ללא יצירת רצף ליניארי. בכך הופך הספר למעין שדה נרחב שניתן לשוטט בו בין מצבים שונים במרחב, בזמן ובנפש.

אנסה להדגים זאת דרך התבוננות בסיפור הפותח את הספר, "אמנות השברים היפנית". כמה ממרכיביו – לשון ההווה, האופן שבו המספרת "מדבררת" את נפשו של אור, גיבור הסיפור, הלשון הציורית, הדהודם הסמלי של פרטי המציאות המתוארת, והיעדר הכרעה עלילתית – הם ממאפייני כתיבתה הכובשת של שגיא.

אור הוא נכה צה"ל המרותק לכיסא גלגלים. כחלק מתהליך השיקום שלו הוא משתתף בקורס ציור, ושם הוא פוגש את אדווה, שעברה אף היא אירוע טראומטי. הסיפור מתחיל בהתבוננותו של אור בכפות ידיו, שלא תמיד הוא מרגיש שהן שלו. נתק זה הוא סימפטום פוסט־טראומטי. אך ברגע שאדווה נעמדת לצידו, "הוא משחרר יד אחת, מאפשר לה לאחוז במכחול" (עמ' 11) ומתחיל להעבירו על יריעת הקנבס שלפניו. קרבתה, אם כן, יש בה משום יד מושטת. יתר על כן, "היא שמאלית וידה נעה קרוב לידו הימנית, וברווח ביניהן כלוא אוויר של אפשרות חנוקה" (שם). אפשרות זו מתממשת במידת מה במהלך הסיפור.

דוגמה נוספת לבניית רובד סמוי של מצבי נפש דרך דימוי אגבי ניתן למצוא בקטע זה: "כשהמורה מתחילה לתת הוראות ראשונות, הוא כבר מרגיש נסחף על איזו רפסודה קטנה, עמוק בתוך הים הפנימי" (עמ' 10), ולאחר מכן הוא מתבונן בציורה של אדווה: "הוא שוקע בתוך הציור שלה, זה בעצם הים שלו, היא מציירת את האזור ההוא בתוכו שאליו הוא משייט, הוא נבהל, איך הגיעה לשם? היא מוסיפה שחור ומתחילה ליצור מערבולת מטבעת, והוא נסחף בתוכה חסר אונים… עוד רגע ייגמרו לו האוויר והגוף, והוא נושם עמוק, 'אני אור, ואת?'" (עמ' 12). יצירת הקשר עם אדווה מהדהדת, אם כן, את פגישתו הפנימית עם האירוע הטראומטי, שממנו הוא מנסה כל חייו להסב את מבטו, אירוע המוזכר לקראת סוף הסיפור: "ואז הפיצוץ וזה מהדהד לו דרך כל הגוף… הוא מרגיש בחלומות את השיתוק המחורבן… משהו התפוצץ גם שם בתוכו ולא עובד." (עמ' 22–23)

גם שמותיהם של הגיבורים שולחים מעין רצי אור אל ההתרחשות החיצונית והפנימית כאחד: "היא נועצת בו מבט ישיר ומחייכת בחיוך המופלא והזורח שלה ששולח אדוות בתוכו." (עמ' 15)

לא ארחיב כאן על סיפורה של אדווה, ורק אציין שהיא חוזרת על ציור אחד ויחיד: בגד של תינוק תלוי בחוץ על חוט כביסה, בגד ש"התנועה זורמת בו", בניגוד זועק לשיתוק גופו של אור. יש לכך השפעה עזה על אור: "הריכוז והעוצמה הרגשית שבהם היא מציירת מרחיקים אותו לתוך עצמו" (עמ' 20–21) – וביטוי אוקסימורוני זה מדגים את אימת הפגישה עם חווייתו.

מלאכת הציור משקפת אף היא את ההתרחשות הסמויה במעמקי הנפש. בהוראה כיצד לערבב צבעים אומרת המורה: "תהיו זהירים, צבע אקריליק הוא יצור נושם, יצור חי!" (עמ' 19), ודרך דימוי זה מתבונן אור ב"שכבות הצבע" שבנפשו, לפני הגיוס והפציעה. "בהיסח הדעת הוא מוסיף אדום, ועוצמת הצבע מכה בו לפתע, הכתם האדום במרכז הכול, כמו הפציעה באמצע החיים." (עמ' 21)

במהלך הסיפור מעלים הוריו של אור את סברתו של הרופא, שהשיתוק אינו גופני אלא סימפטום פוסט־טראומטי. ציפיית הקוראת להכרעה בנושא אינה מתממשת, וזאת לזכותה של המחברת.

השיעור האחרון בקורס, כממד נוסף של משמעות השבר, נסוב על הנושא "שבור ושלם". לפני כל משתתף מוצב שבר של חרס, ומוטל עליו לחקור את "נקודת השבר". אור ממשש את הסדקים. "הוא מרגיש איך הוא שולח פקודות לקצות העצבים של ידו הימנית, להרגיש, להרגיש" (עמ' 27), והפעם ידיו מתפקדות. סמליותה של ההתרחשות ברורה למדי, ושיאה בעיני עולה עם המידע שבפי המורה: שבאמנות השברים היפנית "היו מוסיפים זהב לכלים שבורים, ודווקא בזכות השבר הזה הם הפכו למשהו יקר יותר." טמונה כאן אמירה עמוקה, שעל פיה אין הסבל אלא מתנה, המזמנת תהליך ומשמעות.

אחרי השיעור האחרון והפרידה מאדווה, "פתאום הוא חווה את עצמו בעולם". תוך כדי התבוננות בתמונה במוזיאון, הוא עומד לראשונה על החד־פעמיות האנושית של מעשה היצירה. "אדם אחד עשה את הכול … הוא מבין עכשיו משהו, זה כמעט חומק ממנו … משהו, הוא יוכל לתפוס את זה וזה לא יחמוק עוד. הוא נושם פנימה, ומתוך עומקי ההיסוס לאט־לאט נבנית תנועה." (עמ' 32)

אמנות המטונימיה של שגיא, ולשונה הציורית בכלל, שזורה היטב ברקמת המתרחש. אביא לכך שלוש דוגמאות:

הסיפור "מן המצולות" עוסק בחוויית ילדות של טביעה בים והצלה של הרגע האחרון, החוזרת כסיוט לאורך חייה הבוגרים של הדמות. לא מדובר באסוציאציה האוטומטית העולה משם הספר, משהו כגון מצולות הנפש, אלא בהארה מקורית ומעודנת:

כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה, מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון, והיא מכירה תודה לעצמה על כך שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. … היא נושמת עמוק, מזכירה לעצמה שכאן יש אוויר, כמה שצריכה. (עמ' 138)

.

הסיפור "מחכים" בנוי כמונולוג פנימי של אישה השרויה בתרדמת, טרם מותה, ומהרהרת בארמונות החול שבנתה בזמנו על שפת הים עם בִּתה רומי (המופיעה בשני סיפורים נוספים):

אני חושבת דרך התחושות. … מתחושות זה בא לי כמו דימוי… ערימה של חול שמתחילה להתפזר. כשהחיים נחרבים לכם זה כמו מפולת חול, אסור לכם למצמץ על החיים שלכם, כי אז אולי תפספסו את גרגר החול הראשון שמתחיל לכם את ההתפזרות. (עמ' 68)

בסיפור "דקה אחרונה של שקט", אילה, הדמות הראשית, פוגעת במכוניתה בילד קטן בשכונה, נמלטת מן המקום ואינה מגלה זאת לאיש. מתוך הזעזוע הנפשי, ומן הסתם גם מתוך מצוקת ההסתרה, היא חותכת את זרועה, וכתם דם זעיר נותר גלוי לעין. משמעותו של הכתם מתעצמת עם הופעתו של כתם נוסף: כשהיא יושבת עם אבנר בעלה בבית קפה עגבניית שרי מתיזה את מיצה האדום על חולצתו של אבנר, והכתם הולך ומתפשט, "מקלקל את החולצה הצחורה. היא אבודה, אילה חושבת, אין אף מסיר כתמים שיציל אותה. היא נושמת עמוק ומתחילה לספר לאבנר." (עמ' 109)

דומתני שאין צורך להצביע על משמעותו המטפורית של "מסיר כתמים" בהקשר זה, ואני נזכרת בליידי מקבת, שמול ספקותיו של בעלה לגבי מזימתם לרצוח את המלך, אומרת בקלות ראש: "קְצָת מַיִם יְנַקּוּנוּ מֵהַכֹּל" (מקבת, מערכה שנייה, תמונה 2, עם עובד, 1985; מאנגלית: מאיר ויזלטיר), ולאחר הרצח, באבְּדהּ את שפיותה, היא משפשפת את ידיה שוב ושוב באומרה: "צֵא, כֶּתֶם רַע! צֵא כְּבָר" (מערכה חמישית, תמונה 2). אלא שכאן, בניגוד לליידי מקבת, מדובר באם. עוצמתה הקיומית של האימהות הולכת ונפרשת לנגד עינינו במהלך הסיפור, והיא היא המניע לתהליך ההתמודדות של אילה. הצהרתה 'אני אף פעם לא אעזוב את הילד שלי…!" (עמ' 84); דאגתה העמוקה לבִּתה, המפתחת כנראה הפרעת אכילה ומפנה עורף לאהבת אִמה; תחושת בנה התינוק בזרועותיה, שלמגע "נשימתו הרכה והבוטחת … משהו מתרפה בתוכה … משהו מתחבר." (עמ' 100) – אלה מובילים אותה אל החוויה המוכחשת של התאונה, אל ההבנה שזו אירעה מתוך צלילה רגעית אל הוויית ילדות, "כי כשכאב מגיע לנו עמוק מיתמותנו הילדית, הוא שואב אותנו פנימה ואז… עיקול מהיר, תפוזים מתפזרים… וחבטה." (עמ' 101). מתוך הכרת המחויבות העמוקה לילדיה עלתה לנגד עיניה תמונת הילד חסר ההכרה שהפקירה בחושך על הכביש. וממנה צומחת היכולת לעמוד מול האמת ולהתמודד עם השלכותיה הקשות.

נושא האימהות זוכה לאחרונה בספרות ובקולנוע לחשיפה ולהתבוננות שאין גבול לחשיבותן (סוף־סוף!). הרי התמודדות אימהית נוספת.

בסיפור "חול בנעליים" נפרש לפנינו מרחב אימהי טיפוסי, שניתן למצותו בשני רגשות מרכזיים: אשמה וחרדה. כך חשה נטע כלפי בנה השלישי, שחר, המתאפיין בסגירות חברתית: "אף אחד לא רוצה לשחק איתי". ניסיונותיה "לסדר" לשחר חבר זה או אחר כרוכים בהתרפסות וחוסר אותנטיות. העובדה שנטע לא סיפרה לחברותיה על ילדותה מעידה על דימויה העצמי הירוד, הבנוי כולו על תיוג סטראוטיפי: "מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם, כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר." (עמ' 57). הילד אינו אלא שלוחה של תדמית נחותה זו, שאינה מניחה לנטע לראות את הייחודי, לא בה עצמה ולא בילדיה. חוויה זו מוכרת לי כאם, וההתמודדות עימה אינה פשוטה כלל. מובן, ומכאיב, שהראשון החש בכך הוא הילד עצמו, ה"מרגיש יותר את הרגש הסמוי מאשר את הרגש הגלוי, המזויף" (עמ' 60), ומכריז לפני אמו על כישלונה המוחלט "לסדר לו חבר".

הבעיה אינה נפתרת חיצונית, ובכך (בין השאר) מעלתו של הסיפור. בסצנה האחרונה, המנחמת, נויה ועילאי, האחים הגדולים, מניפים בידיהם את אחיהם הקטן, "והיא שומעת את שחר מתגלגל בצחוק המתוק שלו, שיכול לשבור כל לב ולאחות אותו מחדש." (עמ' 61).

הבית שבנתה, אם כן, הוא החוזר ומעניק לה, ולו לרגע, את העצמי האותנטי תוך ויתור על ערך התדמית.

וכמחווה לגיבורה ולכל אם באשר היא, אסיים בשורות אחדות של ויליאם וורדסוורת', בתרגומו של ליאור שטרנברג, המעמידות חוויה מכוננת של תינוק בזרועות אמו:

.

יוֹם בְּיוֹמוֹ, נָתוּן לְמָרוּתָהּ שֶׁל אַהֲבָה

רוּחוֹ נִפְרֶשֶֹת לֶאֱחֹז

בְּעֹז אֶת הַצּוּרוֹת אֲשֶׁר תִּקְלֹט

בַּהֲוָיָה אַחַת וְנֶאֱהֶבֶת …

… רוּחוֹ,

שֶׁלוּחָה שֶׁל רוּחַ כַּבִּירָה אַחַת,

בּוֹרֵאת, הִיא הַיּוֹצֶרֶת וְהַמְּקַבֶּלֶת כְּאַחַת

הִיא הָרוּחַ הַשִּׁירִית הָרִאשׁוֹנָה.

.

(מתוך אמונה ודמיון מאת רונלד בריטון, בתרגום יפעת איתן־פרסיקו; ליאור שטרנברג [שירה], עם עובד, 2015, עמ' 174–175)

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

בלה שגיא, "שבר ענף ירוק", שתיים, 2021.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירי שפירא על "הספר הלא נכון", הרומן החדש של נעה ידלין

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2022 | רצח בהרעלה

"בין מעשי האלימות של הבעלים ולאחריהם, בין ולאחר ההתגוננות מפני מתקפותיהם החייתיות: היו הרוך הזה, ההשתתפות והקשב ההדדי." קטעים מן הספר "שתי חברות והרעלה" מאת אלפרד דבלין

ניבי אלרואי, שנת חורף, צבעי מים ודיו על נייר, 35X25 ס"מ, 2014

.

שני קטעים מתוך "שתי חברות והרעלה" / אלפרד דבלין

מגרמנית: ניצה בן־ארי

.

כך התגבש המשחק ביניהן. בנדה צנחה במהירות לתוך קדחת מתוקה שהיתה קשורה לאלי. בהדרגה, לאט־לאט, התחילה הקדחת הזאת לעורר תחושה דומה אצל אלי. הן עלו על דרך החשאיות, שבתחילה כוּונה רק נגד הבעלים, אבל עד מהרה דחפה אותן בחוזקה הלאה. הן עדיין הסתירו זו מזו, וכל אחת מעצמה, את העובדה שהדרך איבדה כיוון.

בין מעשי האלימות של הבעלים ולאחריהם, בין ולאחר ההתגוננות מפני מתקפותיהם החייתיות: היו הרוך הזה, ההשתתפות והקשב ההדדי. משהו כמו הרוך שבו האם עוטפת את ילדה. אלי היתה עליזה וחיננית, מצחיקה ומחניפה כלפי בנדה. אבל הידידה הלהוטה, שרגשותיה הגואים דחקו בה, דיברה אליה, לחצה את ידה, קירבה אותה אליה. רוך כה מפתה — אלי נאלצה להודות בכך — היא לא הכירה מימיה. למעשה היא היתה בנויה רק לתפקידי החתלתולה המתפנקת והחוצפנית השובבה. ועכשיו, שלא מרצונה, ואפילו למרבה הפתעתה, שלא לטובה דווקא, היא גילתה שהיא נרגשת ונכבשת. כדי להצדיק את עצמה בעיני עצמה, אלי תלתה את הסיבה לכל החברות הזאת בגסותו של בעלה. היא התביישה בכל עוז — ובעצמה לא ידעה למה — ביחסים החשאיים שלה עם בנדה. זה החליש אותה גם בעמדתה נגד הבעל. לכן קרה לא אחת שהיא הסתייגה מבנדה, בלי שחברתה הבינה למה. אבל קרה גם שרגשות האשם והבושה שלה — על הקשר עם בנדה — הופנו בזעם ובסערה נגד הבעל, ואז היתה מסתירה כך את הבושה, לפעמים מתוך עיוורון ולפעמים מתוך התחושה המעורפלת: הכול באשמתו, בלעדיו לא הייתי מגיעה לזה. וכל סצנה קשה בבית השליכה אותה עכשיו ביתר עוז לזרועותיה של בנדה: הפעם היא תישאר אצלה, בצדק היא רוצה להישאר אצלה. הרגש אל החברה התפתח במעמקים והוליד, כגידול, רגשות נוספים.

לינק עבד, ניסה לפייס את אשתו, התנפל עליה שוב בצעקות, שתה. דרכו היתה חדגונית, רק במגמת עלייה. לפחות אשתו שוב אצלו, הוריה ניצבים לצדו, את הקרניים שגידלה לו היא צריכה להסיר. הוא המשיך לתקוף אותה מינית: היא סבלה את זה בבחילה מוצהרת, בתיעוב גלוי ובחמת זעם. היא רצתה לברוח מזה לגמרי, לברוח מאזור הנפש שהוא קרע אצלה, אזור המריבות, הפראות, פקעת השנאה.

ראשה הסתחרר מהרגשות שעוררו בה החברה והבעל. היא רצה אל החברה כדי למצוא מרגוע. את משק הבית הקטן שלה היא הזניחה. כשבעלה נתן לה בבוקר הוראות למשימות קטנות וסידורים, היא שכחה לבצע אותן בגלל המהומה הפנימית שלה, ומפני שסירבה לחשוב. היא נאלצה לרשום לעצמה משימות קטנות. והוא, שהבחין בכך, נהנה לתת לה משימות, כדי שתיאלץ לחשוב עליו במשך היום, כדי לכבול אותה ולהקטין אותה. ואז, בערב, כשהוא יחזור הביתה, הוא יוכל להראות לה מי היא. כמה פחדה כשהוא חזר, בדרך כלל שתוי. השתוללות הזעם המטורפת שלו. ברגעים כאלה היא כבר לא היתה בשבילו אלי המסוימת. הוא השתולל, כי הוא היה האדון. זאת היתה השארית, החורבה של תשוקתו ואהבתו. אז היה שובר כל מה שהניח עליו את ידו, כלי אוכל, שולחן, כיסאות קש, כלי מיטה, בגדים. היא צעקה: "אל תחמיר איתי כל כך! הרי אני עושה מה שאני יכולה. מה אני עוד יכולה לעשות? אל תרביץ לי תמיד על הראש! אתה יודע שעל הראש אני לא יכולה לסבול." הוא: "תסדרי את ארגז המחשבות שלך!" היא: "שמע, אתה לא תשיג כלום עם הדיבורים האלה, רק עם מילה טובה. אתה מקצין הכול עד שבסוף אני לא אהיה אחראית לכלום. אתה תמשיך עד שהקערה תעלה על גדותיה." "יצור קטן ועלוב! מה את כבר יכולה לעשות. הנה אלת הגומי. היא כבר תעזור לך!"

השנאה שלה לאיש. היא כתבה מכתבים מרי נפש להוריה. הם החזירו אותה אליו. היא רצתה שידעו מה המצב ביניהם. היא עושה לבעלה בית כל כך לא נעים, שהוא כבר היה צריך להסתלק. היא בקושי מכינה לו לאכול. היא שונאת אותו כל כך, שהיא רוצה לירוק לו בפרצוף כשהיא רואה אותו. היא רק רוצה שהוא יעבוד, שירוויח למחייתם. היא רק רוצה לברוח ממנו שוב, ואת המיטה שהוא קנה ואת המצעים של האמא שלו, את הכול היא תיקח איתה. אצל זוגות נשואים זה לא נחשב לגניבה.

השנאה אמנם השתלטה עליה, והיא התמסרה בחשק גובר לשנאה הזאת, אבל המילים שלה היו תמיד מרירות הרבה יותר מתחושתה: היא ניסתה להצדיק את כמיהתה לבנדה, שבה לא יכלה להודות, לא בפני עצמה ולא בפני האחרים. היא דיברה על חברותן בצורה מעורפלת. סתירה מוזרה צמחה אצל אלי; זה התברר לה מדי יום במגעים עם בנדה, ממש הזדקר לה בפרצוף. על מה שקורה עם לינק היא סיפרה לבנדה כל יום, אבל היא נאלצה לשחק תפקיד, היתה חייבת להגזים, לפעמים גם להציג דברים בצורה לא נכונה. את הצד השני של הקשר עם לינק היא היתה חייבת להכחיש. היא ניהלה סוג של חיים כפולים. הטלטלה הזאת, ההלוך־ושוב הזה, לא לזה ייחלה.

אבל כבר הסתמנה החלטה, לפחות נכון לעכשיו. האהבה בין שתי הנשים התלקחה. הצהרות הידידות הפשוטות, הניחומים, הנשיקות, החיבוקים, הישיבה זו בחיק זו הפכו למגעים מיניים. בנדה, עזת הרגש, המשתוקקת, היא שהעזה ברטט לפתוח בכך. בהתחלה אלי היתה ילדתה, הילדה שעליה היא חייבת להגן. עכשיו התפעלה מהפעלתנות הנמרצת של הקטנה ודחקה אותה בתקיפות לתפקיד הגבר. הגבר הזה אוהב אותה, הגבר הזה מוכן לקבל את אהבתה. כאישה, היא לא היתה מאושרת במיוחד עם גברים, ועם בעלה עוד פחות מכולם. עכשיו אלי היא הגבר שלה. היא חייבת להבטיח לה את אהבתה שוב ושוב. בנדה דרשה עוד ועוד הבטחות ידידות והוכחות אהבה. אלי, שרצתה להשתחרר מלינק, הניחה לה ברצון להוביל לדרך הזאת. הפעלתנות שלה, ההחלטיות הגברית, קיבלו בסיס מיני, וגברו כתוצאה מזה בצורה מסוכנת.

בעקבות התהליכים האלה גדלו אצלן הביטחון והתחושה שהן שייכות זו לזו. נותרה אמנם תחושת בושה ואשמה, אבל היא נחלשה לנוכח התנהגות הבעלים. אלי דחתה בתקיפות רבה יותר את בעלה. מה שהיא אמרה וכתבה לבנדה היה אמת: שפעמים רבות היא סירבה לקיים יחסים עם בעלה, וסבלה אותו רק כשהוא הכריח אותה.

באותה תקופה, לקראת סוף שנת 1921, המריבות של הזוג לינק הגיעו במהירות לתגרות ידיים קשות. אלי שנאה את בעלה שנאה תהומית. האיש היה חזק ממנה; היא הסתובבה עם חבלות ופציעות קטנות בראש. היא ביקשה מהיועץ הרפואי ד"ר ל' אישור על פציעותיה.

כי בשיחותיה עם בנדה היא כבר הגיעה לידי החלטה להיפרד מלינק. בנדה והיא טוו לא אחת — עכשיו כבר היו שרויות במין מצב של שיכרון חושים — תוכנית דמיונית יפה ביותר: שלושתן, האם, אלי וגרטה יעברו לגור ביחד. לכן התגבשה אצל אלי מחשבת הגירושים. מחשבתה היחידה היתה שהיא חייבת להיות פעילה, חייבת להיות גברית, חייבת להוכיח לחברתה את אהבתה. אפילו במבט חטוף כבר לא זיכתה את הבעל. לפני חג המולד הוא עבד במשמרות לילה, פעמיים שלושים וארבע שעות. אבל היא רצה אל בנדה. בנדה הבעל כבר אסר על אלי את הכניסה לביתם; כל הפטפוטים האלה והרביצה המשותפת של הנשים לא מצאו חן בעיניו. לינק הבעל גם הוא לא השתגע על החברות של אלי עם בנדה. הוא לא האמין שאלי מבקרת אצלה, קינא שהיא מתעסקת עם גבר זר. שתי הנשים חששו שהבעלים יתפסו אותן, ולעתים קרובות נפגשו רק בחטף ברחוב. ההתכתבות המסוכנת, שהלהיטה את הרגשות, התגברה: זאת כבר היתה בריחה מהבעלים, חיי שיתוף אידיאליים בלי גברים. הן עצמן מסרו זו לזו את המכתבים ברחוב, ורק לעתים רחוקות נתנו למישהו להעביר אותם. הן קבעו בדירותיהן סימני וילון להיעדרו או לנוכחותו של הבעל.

ערב הסילבסטר היה גרוע במיוחד. לינק, האיש האטום הקודר, הורגז שוב עד קצה גבול היכולת. כשהיה לרגע לבד עם אלי, הוא איים עליה: "רק תעיזי לבוא הביתה, ותוכלי לאסוף את העצמות שלך." מרוב פחד ממנו, אלי סיפרה זאת לאחותו, שאצלה הם התארחו. האחות צידדה באלי. אם שום דבר לא ישתנה, אלי תהיה חייבת לעזוב אותו, והוא יצטרך לחזור לאמא. האחות ארגנה את הדברים כך שהזוג יישאר ללון אצלה. בבוקר האחד בינואר הלכה אלי הביתה. הוא הגיע רק בערב, שתוי. השאגות, הגערות: "זונה שכמותך, חזירה!" המכות התחילו מחדש.

בשניים בינואר ברחה אלי בסתר מהבית. את ההכנות לבריחה סיכמה לפני כן עם בנדה ועם אמה. הן מצאו לה חדר בסביבה אצל גברת ד'. אלי הופיעה אצל הגברת הזאת עם כתמים כחולים וירוקים על הרקה הימנית. היא יצאה לחופשי. הבעל לא ידע את הכתובת.

.

אלפרד דבלין, "שתי חברות והרעלה", פן – ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2022. מגרמנית: ניצה בן־ארי.

.

.

 »  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים מתוך "כתב כמויות" מאת ורד גלאון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן