.

"רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם": קריאה בספר "הנשמה שיש לחומרים", מבחר כתבים מאת דבורה פוגל

מאיה ויינברג

.

הקוראת הישראלית זוכה לאחרונה להיכרות עם שירתה של המשוררת היידית דבורה פוגל, הודות למהדורה דו־לשונית מקיפה למדי של מבחר מכתביה, שראתה אור בהוצאת עירובין, בתרגומה היפה של יעל לוי. פוגל נספתה בגטו לבוב בדמי ימיה, לפני שמונים שנה בדיוק, אולם שירתה הפוסט־מודרנית עומדת רעננה, ייחודית מאוד ולכן רלוונטית ביותר גם כיום, ומצדיקה גם קריאה, גם מחשבה, גם דיון.

חומרים גופא הם חומרי הגלם בשירתה של דבורה פוגל. עופרת, חרסינה, פח וזכוכית אבל גם נייר, חלב, קטיפה או הַשִּׂמְלָה הַנֻּקְשָׁה מִן הַחֹמֶר הַשָּׁחֹר. לפעמים רק גוש אפור אבל לעיתים גם פִּרְחֵי צִבְעוֹנִי מִזְּכוּכִית בְּצָהֹב, או בשיר אחר – פִּרְחֵי דַּלְיָה פּוֹרְחִים בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. החומרים מביאים עימם צורות וצבעים ייחודיים לנקודת מבטה של המשוררת, כך למשל עִנְבָּר צָהֹב הוּא דִּמְעָה שֶׁל עֵץ/ שֶׁמְּבַכָּה עַל חִפּוּשִׁית זָהָב, או – וּבֵין עָלִים חַמִּים בְּצֶבַע בְּרוֹנְזָה/ תּוֹלֶה מַדְלִיק־הַפָּנָסִים פֵּרוֹת זְכוּכִית:/ תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים וְאֵלִיפְּסַת־לִימוֹן מָאֳרֶכֶת/ מִזְּכוּכִית רֵיחָנִית צִבְעוֹנִית. המשוררת מבחינה בין כחול־קובלט וכחול אולטרמרין ויש גם גוון ארגמן־קינמון וְהַזָּהָב חַם וְעָדִין/ אוֹ כְּמוֹ מֶרְחָק שֶׁל צָהֳרֵי הַיּוֹם. והצהוב; צהוב־חימר הוא צבעם של דברים אבודים – כמו "הצבע הצהוב־לימון של ויתורים קרים" (בלי ניקוד במקור). פוגל שולטת בארגז הכלים הפואטי הבנוי מחומרים שונים ונדמה שהיא מציירת שירה באמצעות העמדת הצורה והחומר לא פחות מבאמצעות המשפט והמילים. לעיתים אפילו שם השיר כשם תמונה המוצגת במוזיאון: טבע דומם עם בתים ופנסי רחוב. השירים עצמם בנויים מחומרים ברורים, מוגדרים היטב, קוביסטיים כמעט. כלומר השיר מורכב מסך חלקיו הנתונים והבלתי תלויים זה בזה. אימג'ים הנושאים דבר מה מופשט, טהור ואוניברסלי. שירים תיאוריים, כמעין התבוננות בציור ורישומו מחדש או העתקתו במילים.

מאידך, בתוך השיר הצבעים נמזגים אל החומר ומקבלים טעם וריח ומרקם ולפעמים תחושה במעין סינסתזיה מסחררת, ייחודית, כמעט אידיוסינקרטית. כך בשיר פרחי הזכוכית: לְהָנִיחַ לְטִפּוֹת מִן הַיָּרֵחַ הַכָּחֹל לִנְזֹל/ לְתוֹךְ עַצְמֵךְ./ הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה. החיבור החדש בין החומרים יוצר ביטוי פואטי רענן הרוקם תחושה חדשה בלב הקוראת. למשל הביטוי פרחי זכוכית. יופיים המיידי וקצר המועד של הפרחים מצריך משנה זהירות בשל הזכוכית, פן תישבר. אבל בה במידה הוא מקבל גם השתקפות חדשה, הזדהרות לצד קורטוב של סכנה או קיפאון.

דוגמה נוספת לערבוב החושי מובאת יפה בציטוט מתוך השיר "מוכר התפוזים":

.

קָרָא בְּקוֹל וּמָכַר:

הַזְּכוּכִיּוּת הַמְּתוּקָה, הַמְּלֵאוּת הַכַּדּוּרִית.

עַד שֶׁיָּכוֹל הָיָה רַק לְחַיֵּךְ חֲסַר אוֹנִים:

אֶל תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים כְּמֹו הֶחָלָל הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל מִפְגָּשִׁים אַקְרָאִיִּים,

אֶל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר קָנוּ מִמֶּנּוּ

כַּדּוּרִים אֲדֻמִּים שֶׁל חֲלָלִים צִבְעוֹנִיִּים.

.

וכך בשיר הבא כולו:

.

שמש באדום־דובדבן

אֶתְמוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֲדֹם־דֻּבְדְּבָן.

דֻּבְדְּבָן גָּדוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ

וְהָיָה לָהּ רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם,

רֵיחַ מַתַּכְתִּי צוֹרֵב.

בְּגַן הַדֻּבְדְּבָנִים הַלָּבָן שֶׁל הָעֶרֶב

בָּקַע דֻּבְדְּבַן הַשֶּׁמֶשׁ הָאָדֹם.

שָׁאַפְתִּי בָּשָׂר דָּבִיק

שֶׁל עֲרָבִים אֲבוּדִים וְיָמִים שֶׁכָּלוּ

כְּמוֹ מִדֻּבְדְּבַן שֶׁמֶשׁ גָּדוֹל

אֲשֶׁר מֵפִיץ אֶת הַנִּיחוֹחַ הַצּוֹרֵב

שֶׁל מַתָּכוֹת עֲיֵפוֹת בְּצָהֹב וַאֲדֹם־חֲלוּדָה.

.

האם יש נשמה לחומרים? צורה וצבע בוודאי יש. רגש ותחושה לחומרים בשירה של פוגל יש. אם יש חיים בחי והצומח הרי דברים חיים הם ובדבר החי יש נשמה. מכאן המרחק אל הדומם אינו רב, ובקלות נתן להאנישו ולהפיח גם בו חיים, גם כוונה, גם רצונות, גם נשמה. כך למשל נעשה להרים (דומם) הנעשים לפירות (צומח) ומשם לאנשים (חי). קל וחומר בדוממים אחרים כגון בובות ראווה דמויות אדם, הוא שם ספרה השני.

.

הרים ופירות

הָרִים הֵם פֵּרוֹת נְפוּחִים

עֲרוּכִים בְּצַלַּחַת שְׁטוּחָה

שֶׁל עֲרָפֶל אָפֹר.

לְעִתִּים הֵם שְׁזִיפִים מָאֳרָכִים

עֲשׂוּיִים כָּחֹל שָׁקוּף וְזוֹל:

פֵּרוֹת עִם בָּשָׂר מֵימִי שֶׁל גַּעֲגוּעַ:

בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּכוֹלִים עוֹד לְחַכּוֹת.

וְלִפְעָמִים הֵם תַּפּוּחֵי זְכוּכִית כְּבֵדִים וַאֲפֹרִים:

תַּפּוּחִים יְחִידִים שֶׁל סֵזָאן,

אֲנָשִׁים יְחִידִים בִּרְחוֹב רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי

שֶׁאֵינָם מְבַקְּשִׁים עוֹד דָּבָר.

.

למעלה מכך, בשירתה של פוגל הכיווניות יכולה גם להתהפך והנשמה מוזנת דווקא מן החומר הדומם אל האנושי:

אַתָּה עָצוּב כְּמוֹ רַפְסוֹדָה/ שָׁקֵט וְעָצוּב כְּמוֹ הָאשֶׁר (מתוך "שיר אהבה")

הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה (מתוך "פרחי זכוכית")

ולעיתים תנועת הנשמה והרגש זורמת הלוך וחזור וקשה לומר בבירור מי החומר ומי האנושי, שכן שניהם עומסי רגש ומזינים יפה זה את זה. כמעט בכל אחד מהשירים פוגל משתמשת בכל האלמנטים הללו גם יחד. פירוק התמונה לאובייקטים, תנועת החומר והרגש ביניהם – כל זאת באמצעות ערבוב תחושתי של צבע, טעם, מרקם ומצב נפשי.

.

לְשֵׁם מָה לָלֶכֶת אֶל מֶרְחַקָּיו הָעֲצוּבִים

שֶׁל הָרְחוֹב הַמְעֻגָּל

הֲלוֹא בְּכָל בַּיִת מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

אֲשֶׁר יָכוֹל לִהְיוֹת.

….

הָעִיר הִיא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מַעְגָּל

הַמַּעְגָּל הוּא גּוּף עָיֵף

אֲשֶׁר וִתֵּר עַל צִפִּיָּה

לְאֶלֶף הַדְּבָרִים הַצִּבְעוֹנִיִּים

אֲשֶׁר צְרִיכִים הָיוּ לִקְרוֹת.

….

סִיר פַּח עָגֹל הוּא לְעִתִּים

עָצוּב כָּל כָּךְ, כְּמוֹ אָדָם מְשַׁעֲמֵם.

.

(מתוך המחזור "שירי צורות")

.

פוגל היא משוררת אורבנית מובהקת. גבולות תנועתה הפיזית והפואטית מצויים בעיקר בעיר. בשיריה מובאת חוויית העיר השלמה מתוך חלקיה: נורות החשמל, חלונות הראווה, בובות הראווה, הבתים, הרחובות, מעט השמיים המתאפשרים דרכם. היא מלינה על חדגוניותה של העיר, מלבניותה, ומשקפת בתוכה הלכי רוח של הגבלות, ציפייה לא ממומשת, העדר חיוּת. העיר היא נושא השיר, ולפעמים היא התפאורה הפואטית שעליה מורכבת תחושה, כך שמתוך חומרי העיר מתבהרת תחושת האנוש החי בתוכה:

.

לְיַד שַׁאנְז־אֵלִיזֶה זוֹרֵם הַסֵּן

הַסֵּן עֲשׂוּי פְּלָדָה גְּמִישָׁה

הַסֵּן הוּא כְּמוֹ הַטְּרָגִית שֶׁבַּהַכְרָעוֹת.

.

(מתוך "ספסלים בשאנז אליזה")

.

צבעי העיר הגדולה

הָעִיר הִיא שֶׁלֶט פַּח שָׁטוּחַ

עִם תַּפּוּזִים מְלָאכוּתִיִּים וְלִימוֹנֵי זְכוּכִית:

עִם פָּנָסִים צִבְעוֹנִיִּים מֵחַשְׁמַל וּזְכוּכִית.

הָאָדֹם־דֻּבְדְּבָן הוּא אָרֹךְ. הוּא נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּפִּיָּה

וּמִשְׁתַּחְרֵר בְּאַנְחַת הִתְלַקְּחוּת

שֶׁל לַהֶבֶת הַהַשְׁלָמָה הַצְּהֻבָּה־חִוֶּרֶת.

הָאָדֹם־תַּפּוּז הוּא כַּדּוּרִי וְעָמֹק:

מְנוֹרָה כְּרַסְתָּנִית שֶׁל מֶשֶׁךְ אֵינְסוֹפִי מָתוֹק

צִנְצֶנֶת זְכוּכִית עִם שָׁנִים אֲבוּדוֹת.

הַצָּהֹב־לִימוֹן הוּא הַצֶּבַע שֶׁל קְרִירוּת שְׁטוּחָה.

מְכַבֶּה מְנוֹרוֹת צִפִּיָּה סְגַלְגַלּוֹת מַחְנִיקוֹת

וּמְנוֹרוֹת עֲגֻלּוֹת שֶׁל אָבְדָנוֹת עֲכוּרִים

עִם שִׁמְשַׁת זְכוּכִית מַלְבְּנִית שֶׁל יָמִים אֲפֹרִים.

.

מאידך לעיתים העיר היא זירת ההתרחשויות הגדולות ביותר; הרגשות החזקים ביותר: אהבה, ציפייה, אכזבה עמוקה. בעיר יכול להלך אפילו אריה.

.

בִּרְחוֹבוֹת מַתֶּכֶת

מִסְתּוֹבֵב כָּעֵת אַרְיֵה יָחִיד:

שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה.

אַרְיֵה הַשֶּׁמֶשׁ הוּא

מַשָּׂא מָתוֹק

כְּמוֹ שְׁנֵי גְּבִיעֵי שָׁדַיִם עִם חָלָב לָבָן.

מַשָּׂא קָלִיל

כְּמוֹ זֵרֵי פְּרָחִים נוֹפְלִים מִסֵּפֶל פַּח לָבָן וּמְבֻשָּׂם.

לְשֵׁם מַה לְּבַקֵּשׁ

אַרְיֵה אַחֵר, בָּשָׂר וָדָם.

הַשֶּׁמֶשׁ הִיא אַרְיֵה. אַרְיֵה בּוֹעֵר. וּמִשְׂתָרֵךְ בָּרְחוֹבוֹת.

.

השירים בספר מאופיינים בחזרות צורניות, תוכניות, מטאפוריות, חזרות של מנייה (ראשון, שני, שלישי) וגם חזרות על מילים מסוימות (המילה שמש חוזרת עשרות פעמים בשירים, המילה רחוב חוזרת קרוב למאה פעם). הדבר דומה לצייר החוזר בגרסאות שונות על אותו הנושא, כניסיון לעבד או ללמוד אותו. בשירתה של פוגל החזרות משרתות נתיב סמוי של הקשרים, כמעין רצף תחושתי או תודעתי בין השירים ואפילו בין שלושת הספרים שלה. החזרות מעמידות את הקוראת מחדש, במקום ראשוני של תיאור או מטאפורה. אם בתפילה חזרות שכאלה עשויות ליצור תחושה של קינה או פיוט, הרי כאן יש בהן מעין הזרה; מחיקת הקודם וניסיון חדש לתפוס בתיאור הדבר.

פוגל, שחייתה בלבוב מנעוריה ועד מותה בגטו בשנת 1942, השתייכה לקהילה יהודית משכילה בעיר רב־תרבותית ורב־לשונית תוססת. טבעי להניח שהיא ינקה גם מן היהודי־מסורתי וגם מן האורבני האוניברסלי. פוגל כתבה גם בפולנית ובעברית. מסות קצרות שכתבה בעברית אף ראו אור בימי חייה. הבחירה של הנפש ביידיש כשפה ראשונית, שפת אם לכתיבת שירה, יוצרת חיבור מיידי לעולם היהודי. בחזרות התכופות על הביטוי "שבע שנים" – למשל בפתח השיר "הסתיו השמיני": שֶׁבַע שָׁנִים/ סָפַרְתִּי אֶת מַחְזוֹר הַסְּתָו. או בשיר "עייפות": שֶׁבַע שָׁנִים חָלְפוּ/ מֵאָז אֲנִי סוֹפֶרֶת שָׁנִים שֶׁאֵין בָּהֶן חֵפֶץ – קשה שלא להתרפק על חשיבותו המושרשת של המספר שבע ביהדות (שבעת ימי בריאה, מנורת שבעת הקנים, שנת השמיטה וכולי), ואולי זהו המקור שממנו נובעת הבחירה הפואטית דווקא בציון הזמן הזה.

במהדורה הדו־לשונית, הכוללת מבחר משלושת קובצי השירה של פוגל וכן מסה על חומרי הגלם של השירה, מובא תרגום השיר בעברית ואחריו המקור היידי. כיוון שהיידיש כתובה שעטנז של אותיות עבריות בניב גרמני, העין מתפתה לנסות ולקרוא, לדוג מילים משותפות לשתי השפות ולקשר בין התרגום לביטוי במקור. יש ברכה בהבאת המקור גם להכרת מבנה השיר וגם להיכרות מצלולית עימו. מאידך כדאי לציין שהשירים עומדים היטב בפני עצמם בנוסח העברי, וזאת הודות למלאכת התרגום הנאמנה וגם לאופיים הנקי והברור מלכתחילה של השירים.

פוגל נתפסת מניסיוני כמשוררת חידתית המסרבת להתפענח גם בקריאה שנייה ושלישית. אפילו הצבעים מתוארים ואפילו הצורות מקבלות אליהן את הצבע – משתררת תחושה עמומה של ניתוק, חוסר חיבור בין הדברים, דיסוציאציה. הקוראת מוצאת עצמה משוטטת בין האימג'ים השונים והם מכונסים לתוך עצמם, מהודקים בבתים של שתיים־שלוש שורות. גם הבתים עצמם אינם מתחברים ביניהם מבחינת תכנים או דיאלוג אלא עומדים זה לצד זה כיחידות נפרדות כבמעין מגרש גרוטאות ענק. ייתכן שהמשוררת בוחרת בחירה מודעת בטכניקה של הזרה כדי לבטא הלכי רוח של זרות, בדידות וניכור מודרניסטי בן תקופתה. יש בזה מן הטהור, מן המתבדל, מן האוניברסלי שאינו כפוף לפרטים הידועים, המייגעים, של היום־יום. לכאורה פוגל מתארת את סביבתה, אינה נוגעת ואינה ננגעת. אולם מתוך תועפות הפח והמתכת ומגעה הצונן של הזכוכית זוהר כאמור רגש זך ומובחן, אנושי, אמיתי וחי. הוא הנדיר ואורו משתקף על פני החפצים סביבו. התמהיל החריג והייחודי הזה הוא אולי קולה המובחן ביותר של פוגל וסוד קסמה. כמו בין מתכות שונות, בין הטקסטים לקוראת מתקיים מתח חשמלי, מגנטי, שאינו נותן מנוח.

.

מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים. ספריה: "שטחים פתוחים" (עיתון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד, 2018),  "פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים", ספר מסות שכתבה עם דרור בורשטיין (אפיק, 2019), "מהיד אל הפה" (פרדס, 2021). כלת פרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית. רשימת ביקורת שירה פרי עטה התפרסמה בגיליון 79 של המוסך.  

.

דבורה פוגל, "הנשמה שיש לחומרים: מבחר כתבים", מהדורה דו־לשונית, עירובין, 2022. מיידיש: יעל לוי.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על ספר הביכורים של דביר שרעבי, "זמן עזיבת הרחם"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חושבת דרך התחושות: על "שבר ענף ירוק" מאת בלה שגיא

צביה ליטבסקי

.

"שבר ענף ירוק", כשם קובץ הסיפורים של בלה שגיא, ספרה הראשון, הוא כינוי רפואי לעצם שבורה של ילד, המתאחה במהירות. שם זה משקף את הנחת היסוד של הספר: שברים מתרחשים בחיינו, והם בלתי נמנעים. אך באותה מידה מצויה בנו יכולת של חיות וצמיחה. זיהויה של יכולת זו תוך התבוננות פנימית ומפגש אמיץ עם הכאב מעניק משמעות והקלה, גם אם חלקית ורגעית. יש בהקלה זו משום פריצת הקיפאון המקובע המאפיין מצב של סבל, אל נשימה, אל אפשרות תיקון. ואכן, כל סיפור בספר מעמיד חוויה קשה – ודרך, פתלתלה ככל שתהיה, לרווחה כלשהי.

במובן זה שבר ענף ירוק הוא ספר בעל חשיבות לכל אחד ואחת מאיתנו. הלם קרב, תאונת דרכים, פגיעה מינית, תקשורת משובשת בין אם לבנה/בתה או בין בני זוג, זיכרונות ילדות מצמיתים – מצבי משבר אלה זוכים כאן להכלה חומלת, וזו פועלת על הקוראת באופן קתרטי; ואין מדובר בפתרון עלילתי בנוסח "הסוף הטוב", אלא ברגעים של תובנה משחררת. יתר על כן, פרטי הריאליה מצויים כביכול בשוליים, והבחירה בהם היא במידה שהם משרתים את התהליכים הנפשיים, ובמידה שהם מעמידים מרחב סמלי. גם הקשרים בין דמויות ומצבים בסיפורים השונים מעוצבים כאקראיים, ללא יצירת רצף ליניארי. בכך הופך הספר למעין שדה נרחב שניתן לשוטט בו בין מצבים שונים במרחב, בזמן ובנפש.

אנסה להדגים זאת דרך התבוננות בסיפור הפותח את הספר, "אמנות השברים היפנית". כמה ממרכיביו – לשון ההווה, האופן שבו המספרת "מדבררת" את נפשו של אור, גיבור הסיפור, הלשון הציורית, הדהודם הסמלי של פרטי המציאות המתוארת, והיעדר הכרעה עלילתית – הם ממאפייני כתיבתה הכובשת של שגיא.

אור הוא נכה צה"ל המרותק לכיסא גלגלים. כחלק מתהליך השיקום שלו הוא משתתף בקורס ציור, ושם הוא פוגש את אדווה, שעברה אף היא אירוע טראומטי. הסיפור מתחיל בהתבוננותו של אור בכפות ידיו, שלא תמיד הוא מרגיש שהן שלו. נתק זה הוא סימפטום פוסט־טראומטי. אך ברגע שאדווה נעמדת לצידו, "הוא משחרר יד אחת, מאפשר לה לאחוז במכחול" (עמ' 11) ומתחיל להעבירו על יריעת הקנבס שלפניו. קרבתה, אם כן, יש בה משום יד מושטת. יתר על כן, "היא שמאלית וידה נעה קרוב לידו הימנית, וברווח ביניהן כלוא אוויר של אפשרות חנוקה" (שם). אפשרות זו מתממשת במידת מה במהלך הסיפור.

דוגמה נוספת לבניית רובד סמוי של מצבי נפש דרך דימוי אגבי ניתן למצוא בקטע זה: "כשהמורה מתחילה לתת הוראות ראשונות, הוא כבר מרגיש נסחף על איזו רפסודה קטנה, עמוק בתוך הים הפנימי" (עמ' 10), ולאחר מכן הוא מתבונן בציורה של אדווה: "הוא שוקע בתוך הציור שלה, זה בעצם הים שלו, היא מציירת את האזור ההוא בתוכו שאליו הוא משייט, הוא נבהל, איך הגיעה לשם? היא מוסיפה שחור ומתחילה ליצור מערבולת מטבעת, והוא נסחף בתוכה חסר אונים… עוד רגע ייגמרו לו האוויר והגוף, והוא נושם עמוק, 'אני אור, ואת?'" (עמ' 12). יצירת הקשר עם אדווה מהדהדת, אם כן, את פגישתו הפנימית עם האירוע הטראומטי, שממנו הוא מנסה כל חייו להסב את מבטו, אירוע המוזכר לקראת סוף הסיפור: "ואז הפיצוץ וזה מהדהד לו דרך כל הגוף… הוא מרגיש בחלומות את השיתוק המחורבן… משהו התפוצץ גם שם בתוכו ולא עובד." (עמ' 22–23)

גם שמותיהם של הגיבורים שולחים מעין רצי אור אל ההתרחשות החיצונית והפנימית כאחד: "היא נועצת בו מבט ישיר ומחייכת בחיוך המופלא והזורח שלה ששולח אדוות בתוכו." (עמ' 15)

לא ארחיב כאן על סיפורה של אדווה, ורק אציין שהיא חוזרת על ציור אחד ויחיד: בגד של תינוק תלוי בחוץ על חוט כביסה, בגד ש"התנועה זורמת בו", בניגוד זועק לשיתוק גופו של אור. יש לכך השפעה עזה על אור: "הריכוז והעוצמה הרגשית שבהם היא מציירת מרחיקים אותו לתוך עצמו" (עמ' 20–21) – וביטוי אוקסימורוני זה מדגים את אימת הפגישה עם חווייתו.

מלאכת הציור משקפת אף היא את ההתרחשות הסמויה במעמקי הנפש. בהוראה כיצד לערבב צבעים אומרת המורה: "תהיו זהירים, צבע אקריליק הוא יצור נושם, יצור חי!" (עמ' 19), ודרך דימוי זה מתבונן אור ב"שכבות הצבע" שבנפשו, לפני הגיוס והפציעה. "בהיסח הדעת הוא מוסיף אדום, ועוצמת הצבע מכה בו לפתע, הכתם האדום במרכז הכול, כמו הפציעה באמצע החיים." (עמ' 21)

במהלך הסיפור מעלים הוריו של אור את סברתו של הרופא, שהשיתוק אינו גופני אלא סימפטום פוסט־טראומטי. ציפיית הקוראת להכרעה בנושא אינה מתממשת, וזאת לזכותה של המחברת.

השיעור האחרון בקורס, כממד נוסף של משמעות השבר, נסוב על הנושא "שבור ושלם". לפני כל משתתף מוצב שבר של חרס, ומוטל עליו לחקור את "נקודת השבר". אור ממשש את הסדקים. "הוא מרגיש איך הוא שולח פקודות לקצות העצבים של ידו הימנית, להרגיש, להרגיש" (עמ' 27), והפעם ידיו מתפקדות. סמליותה של ההתרחשות ברורה למדי, ושיאה בעיני עולה עם המידע שבפי המורה: שבאמנות השברים היפנית "היו מוסיפים זהב לכלים שבורים, ודווקא בזכות השבר הזה הם הפכו למשהו יקר יותר." טמונה כאן אמירה עמוקה, שעל פיה אין הסבל אלא מתנה, המזמנת תהליך ומשמעות.

אחרי השיעור האחרון והפרידה מאדווה, "פתאום הוא חווה את עצמו בעולם". תוך כדי התבוננות בתמונה במוזיאון, הוא עומד לראשונה על החד־פעמיות האנושית של מעשה היצירה. "אדם אחד עשה את הכול … הוא מבין עכשיו משהו, זה כמעט חומק ממנו … משהו, הוא יוכל לתפוס את זה וזה לא יחמוק עוד. הוא נושם פנימה, ומתוך עומקי ההיסוס לאט־לאט נבנית תנועה." (עמ' 32)

אמנות המטונימיה של שגיא, ולשונה הציורית בכלל, שזורה היטב ברקמת המתרחש. אביא לכך שלוש דוגמאות:

הסיפור "מן המצולות" עוסק בחוויית ילדות של טביעה בים והצלה של הרגע האחרון, החוזרת כסיוט לאורך חייה הבוגרים של הדמות. לא מדובר באסוציאציה האוטומטית העולה משם הספר, משהו כגון מצולות הנפש, אלא בהארה מקורית ומעודנת:

כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה, מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון, והיא מכירה תודה לעצמה על כך שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. … היא נושמת עמוק, מזכירה לעצמה שכאן יש אוויר, כמה שצריכה. (עמ' 138)

.

הסיפור "מחכים" בנוי כמונולוג פנימי של אישה השרויה בתרדמת, טרם מותה, ומהרהרת בארמונות החול שבנתה בזמנו על שפת הים עם בִּתה רומי (המופיעה בשני סיפורים נוספים):

אני חושבת דרך התחושות. … מתחושות זה בא לי כמו דימוי… ערימה של חול שמתחילה להתפזר. כשהחיים נחרבים לכם זה כמו מפולת חול, אסור לכם למצמץ על החיים שלכם, כי אז אולי תפספסו את גרגר החול הראשון שמתחיל לכם את ההתפזרות. (עמ' 68)

בסיפור "דקה אחרונה של שקט", אילה, הדמות הראשית, פוגעת במכוניתה בילד קטן בשכונה, נמלטת מן המקום ואינה מגלה זאת לאיש. מתוך הזעזוע הנפשי, ומן הסתם גם מתוך מצוקת ההסתרה, היא חותכת את זרועה, וכתם דם זעיר נותר גלוי לעין. משמעותו של הכתם מתעצמת עם הופעתו של כתם נוסף: כשהיא יושבת עם אבנר בעלה בבית קפה עגבניית שרי מתיזה את מיצה האדום על חולצתו של אבנר, והכתם הולך ומתפשט, "מקלקל את החולצה הצחורה. היא אבודה, אילה חושבת, אין אף מסיר כתמים שיציל אותה. היא נושמת עמוק ומתחילה לספר לאבנר." (עמ' 109)

דומתני שאין צורך להצביע על משמעותו המטפורית של "מסיר כתמים" בהקשר זה, ואני נזכרת בליידי מקבת, שמול ספקותיו של בעלה לגבי מזימתם לרצוח את המלך, אומרת בקלות ראש: "קְצָת מַיִם יְנַקּוּנוּ מֵהַכֹּל" (מקבת, מערכה שנייה, תמונה 2, עם עובד, 1985; מאנגלית: מאיר ויזלטיר), ולאחר הרצח, באבְּדהּ את שפיותה, היא משפשפת את ידיה שוב ושוב באומרה: "צֵא, כֶּתֶם רַע! צֵא כְּבָר" (מערכה חמישית, תמונה 2). אלא שכאן, בניגוד לליידי מקבת, מדובר באם. עוצמתה הקיומית של האימהות הולכת ונפרשת לנגד עינינו במהלך הסיפור, והיא היא המניע לתהליך ההתמודדות של אילה. הצהרתה 'אני אף פעם לא אעזוב את הילד שלי…!" (עמ' 84); דאגתה העמוקה לבִּתה, המפתחת כנראה הפרעת אכילה ומפנה עורף לאהבת אִמה; תחושת בנה התינוק בזרועותיה, שלמגע "נשימתו הרכה והבוטחת … משהו מתרפה בתוכה … משהו מתחבר." (עמ' 100) – אלה מובילים אותה אל החוויה המוכחשת של התאונה, אל ההבנה שזו אירעה מתוך צלילה רגעית אל הוויית ילדות, "כי כשכאב מגיע לנו עמוק מיתמותנו הילדית, הוא שואב אותנו פנימה ואז… עיקול מהיר, תפוזים מתפזרים… וחבטה." (עמ' 101). מתוך הכרת המחויבות העמוקה לילדיה עלתה לנגד עיניה תמונת הילד חסר ההכרה שהפקירה בחושך על הכביש. וממנה צומחת היכולת לעמוד מול האמת ולהתמודד עם השלכותיה הקשות.

נושא האימהות זוכה לאחרונה בספרות ובקולנוע לחשיפה ולהתבוננות שאין גבול לחשיבותן (סוף־סוף!). הרי התמודדות אימהית נוספת.

בסיפור "חול בנעליים" נפרש לפנינו מרחב אימהי טיפוסי, שניתן למצותו בשני רגשות מרכזיים: אשמה וחרדה. כך חשה נטע כלפי בנה השלישי, שחר, המתאפיין בסגירות חברתית: "אף אחד לא רוצה לשחק איתי". ניסיונותיה "לסדר" לשחר חבר זה או אחר כרוכים בהתרפסות וחוסר אותנטיות. העובדה שנטע לא סיפרה לחברותיה על ילדותה מעידה על דימויה העצמי הירוד, הבנוי כולו על תיוג סטראוטיפי: "מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם, כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר." (עמ' 57). הילד אינו אלא שלוחה של תדמית נחותה זו, שאינה מניחה לנטע לראות את הייחודי, לא בה עצמה ולא בילדיה. חוויה זו מוכרת לי כאם, וההתמודדות עימה אינה פשוטה כלל. מובן, ומכאיב, שהראשון החש בכך הוא הילד עצמו, ה"מרגיש יותר את הרגש הסמוי מאשר את הרגש הגלוי, המזויף" (עמ' 60), ומכריז לפני אמו על כישלונה המוחלט "לסדר לו חבר".

הבעיה אינה נפתרת חיצונית, ובכך (בין השאר) מעלתו של הסיפור. בסצנה האחרונה, המנחמת, נויה ועילאי, האחים הגדולים, מניפים בידיהם את אחיהם הקטן, "והיא שומעת את שחר מתגלגל בצחוק המתוק שלו, שיכול לשבור כל לב ולאחות אותו מחדש." (עמ' 61).

הבית שבנתה, אם כן, הוא החוזר ומעניק לה, ולו לרגע, את העצמי האותנטי תוך ויתור על ערך התדמית.

וכמחווה לגיבורה ולכל אם באשר היא, אסיים בשורות אחדות של ויליאם וורדסוורת', בתרגומו של ליאור שטרנברג, המעמידות חוויה מכוננת של תינוק בזרועות אמו:

.

יוֹם בְּיוֹמוֹ, נָתוּן לְמָרוּתָהּ שֶׁל אַהֲבָה

…

רוּחוֹ נִפְרֶשֶֹת לֶאֱחֹז

בְּעֹז אֶת הַצּוּרוֹת אֲשֶׁר תִּקְלֹט

בַּהֲוָיָה אַחַת וְנֶאֱהֶבֶת …

… רוּחוֹ,

שֶׁלוּחָה שֶׁל רוּחַ כַּבִּירָה אַחַת,

בּוֹרֵאת, הִיא הַיּוֹצֶרֶת וְהַמְּקַבֶּלֶת כְּאַחַת

…

הִיא הָרוּחַ הַשִּׁירִית הָרִאשׁוֹנָה.

.

(מתוך אמונה ודמיון מאת רונלד בריטון, בתרגום יפעת איתן־פרסיקו; ליאור שטרנברג [שירה], עם עובד, 2015, עמ' 174–175)

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

בלה שגיא, "שבר ענף ירוק", שתיים, 2021.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירי שפירא על "הספר הלא נכון", הרומן החדש של נעה ידלין

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן