רָעַד קוֹלֵךְ | עכשיו אני אגם

אלברט סופר והגר רוה מבצעים שני שירים מאת חמוטל בר־יוסף

שרון פוליאקין, Ghost Image II, שמן על בד, 150X120 ס"מ, 2011

.

שני שירים מאת חמוטל בר־יוסף, מתוך אלבומם של אלברט סופר והגר רוה ״השתוות: משירי חמוטל בר־יוסף״

 

עֵרוּת מוּזָרָה

לחן: אלברט סופר

.

עֵרוּת מוּזָרָה זָרְחָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

עַל הַתִּקְרָה וְעָלַי בַּמִּיטָה הָרֵיקָה

שֶׁנִּהְיֵתִי פִּתְאֹם קַלָּה כְּמוֹ שְׁרִיקָה פְּתוּחָה כְּמוֹ שַׁעַר.

.

נִהְיֵתִי כָּל־כַּךְ מְרֻקַּעַת. כָּל־כַּךְ מְרֻבָּה.

מְרֻבַּעַת לְגַמְרֵי, כְּמוֹ הַתִּקְרָה

כְּמוֹ הַנְּיָר הַנִּכְתָּב. כָּל־כַּךְ מְאִירָה.

.

אַגָּם

לחן: אלברט סופר

.

עַכְשָׁו אֲנִי אַגָּם

רָגוּעַ, שָׁקוּף.

צְלוּלִים

יוֹרְדִּים דָּגַי לְאַט

בְּצֵל הַסּוּף.

פַּעַם חָמְרוּ גָּלַי, פְּנֵיהֶם הוֹרִיקוּ,

הִכּוּ בַּחוֹף וְאֶת עַצְמָם הִכּוּ וְצָעֲקוּ

עַד שֶׁהִפְסִיקוּ.

 

עַכְשָׁו אֲנִי אַגָּם

רָגוּעַ, שָׁקוּף.

צְלוּלִים

יוֹרְדִּים דָּגַי לְאַט

בְּצֵל הַסּוּף.

 

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: הזמר הפיני יוּהָה לִינְדְגְרֵן מבצע את שירו של רמי סערי, בתרגום אַנָּה לוּנְטִינֶן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרידה מאביגדור הרצוג: המנהל הראשון של ארכיון הצליל

אביגדור הרצוג ז"ל האמין שהמקום הנכון ביותר ליצירת אוסף מוזיקה יהודית, שמירתו והנגשתו הוא הספרייה הלאומית של מדינת ישראל. גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל הלאומי, נפרדת

אביגדור הרצוג (מימין), המנהל הראשון של ארכיון הצליל

אביגדור הרצוג נולד בכפר צ'וז בסלובקיה, את לימודיו התיכוניים השלים בעיר נובה-זמקי. מילדותו אהב מוזיקה והיה בעל קול ערב והוזמן לשיר באירועים משפחתיים ובבית הכנסת. כילד ביקש מאביו ללמוד מוזיקה אולם לא היה בכפר מורה שרצה ללמדו ועל כן דחה זאת עד הגיעו לבודפשט. לבודפשט הגיע כדי ללמוד נגרות ושם שם החל ללמוד פסנתר. בשיחתו עם המלחין והמוזיקולוג ההונגרי אנדרה היידו תיאר הרצוג את אותם הימים: "בבוקר נגר ובערב תלמיד למוזיקה" (לב שומע: ירושלים, 2006: 20). המסורת המוזיקלית אותה ספג בילדותו הייתה של יהודי פרשבורג, מסורת שליוותה אותו כל חייו ועיצבה את אישיותו המוזיקלית ועבודתו המקצועית בארכיון הצליל שנים לאחר מכן.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גויס למחנה עבודה ועבר תלאות רבות. לאחר המלחמה פגש בבודפשט קבוצת יהודים אשר האמינה בשילוב שבין דת וציונות ובהמשך הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא". באותה התקופה התקבל הרצוג ללימודים באקדמיה היוקרתית למוזיקה בבודפשט שם לימדו מלחינים דגולים ביניהם המלחין הנודע בלה ברטוק. בין המורים שהותירו בו חותם היה המלחין זולטן קודאי. קודאי בדומה לברטוק קודמו, עסקו באיסוף של חומר מוזיקלי עממי כבסיס ליצירת מוזיקה לאומית הונגרית חדשה. הרצוג מצא שזו הדרך ליצירת מוזיקה לאומית יהודית: איסוף מוזיקה מסורתית יהודית שעל גביה ניתן יהיה ליצור מוזיקה ישראלית חדשה. לפי עדותו הוא החל לאסוף לחנים מסורתיים כבר בשנת 1946 בבודפשט, וכך הוא כותב: "המגמה של זקיפות קומה תרבותית-מוזיקלית קיבלה אצלי יותר תוקף אחרי שהצטרפתי לתנועת הנוער בני עקיבא. הרוח שספגתי במסגרת זו זרזה אותי לפעילות יתר בעניין זה וחיזקה את 'ציוניותי המוזיקלית' הפרטית. כי אם אנחנו עולים לארץ ישראל ועזה שאיפתנו לבנות בה תרבות שורשית ואיתנה, חדשה-ישנה, אזי ארץ ישראל צריכה להפוך לא רק למרכז העם היהודי, אלא גם למרכז המוזיקה היהודית."

לאחר המלחמה, עוד בהיותו בהונגריה עסק הרצוג בחינוך וארגון של נוער והכשרתו לעלייה ארצה. את הנוער לימד עברית, זמרה, תרגילי סדר וחקלאות. בשנת 1949, לאחר שהמוסדות בהן עבד נסגרו, עלה לארץ וחיפש עבודה בהוראת מוזיקה. מציאת עבודה במוזיקה הייתה קשה בעוד שבנגרות היה קל יותר למצוא פרנסה. בסופו של דבר הצליח הרצוג לשמש כמורה לנגרות ובהמשך כמורה למוזיקה במוסד של עליית הנוער. לאחר מכן למד קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים, אולם רצונו האמיתי היה להתמקד באיסוף מסורות מוזיקה יהודיות ומחקרן, אפשרות שלא ניתנה למימוש במסגרת האקדמיה למוזיקה. הוא המשיך בעיסוקו כמורה למוזיקה שם גם פגש את מנהל המוסד למורים ומדריכים בבית וגן בירושלים וזה הציע לו לעבוד במסגרת המחלקה לתרבות תורנית של משרד החינוך.

כמנהל פעילות סניף המוזיקה, רכש טייפ-רקורדר (רשמקול) וכך במשך שנתיים (1954-1955) הקליט הקלטות רבות. תחילה הקליט את תלמידיו בסמינר – עולים שהגיעו מג'רבה שבתוניס ובהמשך עדות יהודיות נוספות כמו תימנים, כורדים, שומרונים ועוד. בשנת 1954 מונה למנהל המכון למוסיקה דתית, בתפקיד זה שימש עד לשנת 1963 אז הוזמן על ידי פרופ' ישראל אדלר, מנהל מחלקת המוזיקה ומקים ארכיון הצליל, לשמש כמנהלו בפועל של הארכיון החל משנת 1965. הרצוג רכש ציוד הקלטה והוקם אולפן מקצועי בארכיון הצליל. במקביל, יצר הרצוג טפסים מיוחדים לרישום הקלטות וקטלוגן טרם עידן המחשב. כרטיסי הסרט, הטפסים המתעדים את המידענים האירועים וההקלטות מצויים עד היום בארונות עץ מיוחדים שהרצוג היה שותף לבנייתם בארכיון הצליל שבספרייה.

הרצוג האמין שהמוזיקה היהודית צריכה לשמש כבסיס למוזיקה הישראלית: "לא הייתי נגד התנועה הכבירה של בריאת יש מאין של השיר הישראלי החלוצי-לאומי, אבל התנגדתי לבלעדיות המקבעת, המתעלמת לחלוטין מן המסורות המוזיקליות החיות של העדות" (לב שומע, 2006: 52).

בשנות השישים של המאה הקודמת הקליט הרצוג בסיוע חוקרים מוזיקולוגים נוספים הקלטות רבות על גבי סלילים מגנטיים שאפשרו הקלטות באורך של מספר שעות. המודעות הגבוהה לאפשרות היעלמותן של מסורות גרמה לו להקליט הרבה ולהדריך אחרים להקליט מסורות שונות. וכך הוא מתאר את עבודתו:

אביגדור הרצוג האמין שהמקום הנכון ביותר ליצירת אוסף מוזיקה יהודית, שמירתו והנגשתו הוא הספרייה הלאומית של מדינת ישראל. הוא האמין שהספרייה צריכה להכשיר צוותים חדשים בכל דור ודור ולהמשיך בהקלטה ובהפצה של החומרים בארץ ובעולם כולו: "כל חומרי הקול צריכים להיות בפונותיקה הלאומית". לדבריו הפונותיקה הלאומית של ישראל פיתחה תהליכים מן המתקדמים בעולם באוסף המוזיקה הייחודי שלה. הפונותיקה, לדידו, היא הגשמת החלום הציוני – שילוב בין ארכיון, חינוך ויצירה חדשה.

ואכן, זכה אביגדור להשאיר אחריו הקלטות רבות (חלקן עדיין מחכות למחקר ופענוח אולם שימורן והנגשתן ממשיך כל העת), להקים דור של מוזיקאים ומוזיקולוגים אשר מתעדים ומשמרים את המסורת המוזיקלית של העם היהודי, ודור של מקטלגים (ספרנים) אשר רושמים את ההקלטות בהתאם לעקרונות שהתווה תוך התאמה למערכות הקטלוג המשוכללות של הספרייה הלאומית.

זכיתי גם אני להכיר את אביגדור ולהתייעץ אתו לאורך השנים כמוזיקולוגית וכמנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. ארונות העץ של אביגדור יוחלפו בקרוב בארונות אחרים אולם רוחו ומפעלו ימשיכו לפעם בפונותיקה הלאומית בספרייה הלאומית החדשה.

אביגדור הרצוג נפטר בירושלים ב-9 בדצמבר 2022.

יהי זכרו ברוך

מלילה ליום | מיכל בן־נפתלי

"חשתי בה שהיא שלי למרות שלא דמתה לי כלל. לא היה לנו שום דבר במשותף, ואף על פי כן, היא הייתה צֶלם כל ימַי"

מיה בלוך, ללא כותרת (מתחת לשמיכה), גרפיט על בד, 200X140 ס"מ, 2020

מלילה ליום

מיכל בן־נפתלי

.

זה כמה שנים איבדה שנתי את צורתה. הייתי נשכבת במיטה לעת לילה, נשארת ערה שעות ארוכות ונרדמת בקצֶה לקראת חמש לפנות בוקר. לפעמים המשכתי לרדוף אחר השינה עד שש או שבע וקמתי מרוטה וקודרת לעמל יומי אחרי שעתיים־שלוש שעות נגוסות מן הבוקר. לילה אחד, ללא הכנה, גם שגרת השינה הזאת הופרעה. לפעמים החיים מציעים את עצמם באופן לא־ישוער.

הפעם נרדמתי בחצות מיד משהנחתי את ראשי. בסביבות השעה שתיים התעוררתי מבלי לפקוח את עיניי, אבל ישֵנה כבר לא הייתי. הבית דמם, רחש לתוכו לא בא. הייתי לבדי בחדר, שוכבת במיטה כרוית אוזניים ושקטה. סובבתי את מבטי אל עבר השידה שלימיני, אל מסך הטלוויזיה הקטן ממול, אל ארון הבגדים ולידו הצוהר הפונה אל הרחוב משמאלי. בחוץ שררה עלטה. חיכיתי. לאט־לאט הרפיתי מן הגוף.

רציתי לגשת אל התינוקת אך לא העזתי לקום. הנחתי שהיא תסתדר בעצמה.

חשתי בה שהיא שלי למרות שלא דמתה לי כלל. לא היה לנו שום דבר במשותף, ואף על פי כן, היא היתה צֶלם כל ימַי. היא חיכתה לי מתוך גרוני, פעתה בקול דק ומעט עמום כמו סימן חיים ממקור לא־נודע. הכיצד ידעתי שזו תינוקת ולא תינוק? יש דברים שאני שומרת מפני עצמי. אין טעם, כי הכול מוכר לעייפה. אפשר שבכיתי, ואולי הבכי הזה עוררני, בכי ממושך ועיקש, שהותיר אחריו קרומי דמעות.

היא לא תבעה ממני דבר. היה קל יותר לאין ערוך לו הייתה מבקשת ממני דבר־מה. אך היא סימנה לי רק להיות. חשבתי, אולי יש רגע שזה ניעור בלי כל סיבה מיוחדת זולת הזמן.

לקראת הבוקר הסתננו לחדר ציוצי ציפורים כמו עקצוץ מתמשך. כשסוף־סוף התנערתי מן המיטה, גיששתי לאט למטבח כדי לא למעוד. הכנתי לי כוס תה בחלב, אולי מדובר בחיזיון לילי שֶמים חמים יפיגו. שתי צוצלות זעירות הידסו במרפסת. זו הייתה רצועה מרוצפת צרה וזנוחה, בדרך אל החוץ, כבר לא־בית. בגלל שהקפדתי להתעלם מקיומה, לא הבחנתי ביצורים החיים שמצאו בה מפלט, חפרו מחילה אפלה בתוכה וקבעו בה את מושבם. מכל הדירות בבניין הייתה הבחירה בדירתי פחות מובנת מאליה. תריסי המרפסת היו מוגפים וניכר היה למביט מבחוץ שהפּֽנים נעול וספון. ועם זאת, הצוצלות הנודדות ביקשו את חסותי וביכרוה על פני מרפסות אחרות פרוצות לרווחה. שאלתי את עצמי מתי כל זה קרה והאם שהו כאן גם לעת ליל.

בני אדם יכולים לרגל אחרי עופות מבלי להפריע להם או להחרידם מרבצם. הסתכלתי על  גופי החֵמר האדמדמים. דחוסים ומרוכזים היו, אגרופים קמוצים של שרירים ורקמות, אפורים ומקומטים, כמוני. בכנפיים כחולות־אפרוריות דילגו הצוצלות אנה ואנה בזריזות, מקורן חד וחזק ומאיים לקרוע. למדתי שדי בדפיקה רפה על זכוכית החלון כדי להניסן. נקשתי קלושות והן חמקו החוצה. כעבור שעה קלה חזרו שתיהן כאילו הבינו שאין להן בעצם מפני ממה לחשוש, פשוט אינני רגילה בחברתן או בחברה בכלל. לא חששתי פן תתאכזרנה לי. רציתי להידבק ממחלותיהן, תהיתי מדוע תינוקות אדם אינם יכולים לחיות בצוותא עם גוזלים, מדוע אנשים נרתעים מלאשפז ציפורים. ייתכן שכבר נדבקתי במחלה, שכן אני, שכה מפחדת מבעלי חיים, לא פחדתי. הייתי נתונה במעין כישוף. חלמתי את עצמי בדמותן. לא רציתי בשום אופן לעורר את צערן. הרגשתי שהן נותנות בי אמון ואפילו חולקות לי כבוד. הרגשתי שהן מבינות לליבי, ולראָיה, הן קיננו בתורות בדיוק בעת שקיננתי אני. כעת כבר ידעו שלא אפר את פרטיותן, שאניח להן לקנן בשקט.

הייתי בודדה עם התינוקת. דאגתי לה. דאגתי מה יארע לי עכשיו כשאיחרה כל כך להיוולד כי בראשית חייה לא הייתה. לקח לה שנים לצמוח בתוכי. הזמן לא נמנה על פי החישוב המוכר של שבועות וירחים. ידעתי שהיא מחכה לי היכן שהנחתי אותה ובכל זאת, שאין לי סיכוי, שגם היא תמהר לחמוק. בשגרת לילותיי טרופֵי השינה ציפיתי לה, מוכנה ומזומנה. התעוררתי באין־מגע למשמע אין־קול מוחש מאי־פעם. משהו חריף עמד באוויר. רציתי לעצור את הזמן מלכת. היא עמדה לבוא, בתי, קדומה ממני. לשווא ניסיתי להיזכר מתי נולדה, תאריך לידתה נחקק עמוק מדי ולא אפשר לי למוד את גילה. ביחד שמענו את צפצוף הציפורים, ואף כי לא החלפנו בינינו מילה, משהו אמר. משהו אמר: יש דברים שלא־בעיתם. משהו אמר: נס. משהו אמר: זו הפעם האחרונה, זכות שניתנה להרף עין.

הצוצלות קיננו בימים במקור זקור. מרחוק בהקו ברצועה האפלה שתי ביציהן הצחורות. הן פקדו את הקן בזוגות, חמקו פנימה ונאספו אל ביתן הארעי, מטפחות בחשאי את סודן. אני קיננתי בלילות. את הימים העברתי בבהייה בצוצלות, מחכה לעת שאשתרע במיטה ולשעון החדש שקצב את זמני וכעת משנעשה כמעט צפוי הפך את שנתי קלה כשנת ציפור.

איש לא ידע מה מתחולל אצלי מדי יום ביומו. הבית נמלא חיים. היו החיים החדשים, שעל מיטתי, והיו החיים הנוספים שרחשו אי־שם על סף המרפסת. כמו החיים שעל המיטה, היו גם חיי הצוצלות חבויים מעין. הפלא הזה הלם את הדמיון שלי, הביצה שהוטלה ורבצה מחוץ לגוף הציפור הדוגרת, הציפייה לפלומת הנוצות שתבקיע. שום שינוי לא התחולל בגופי, שום תנועה זולת היקיצה הבהולה. ידעתי שבכל רגע היא עשויה ללכת כלעומת שבאה. לשם זה הולך? שאלתי את הצוצלת בשתיקתי. אותם ימים מיעטתי לצאת החוצה. לפנות ערב הייתי מטיילת על שפת הים וממהרת לשוב הביתה. ערב אחד כשחזרתי עם שקיעת החמה מילאו שיירים של קן חרב את רצועת המרפסת הצרה.

אותו לילה היא באה אחרת. הייתי כלואה בתוכה. הנקתי אותה ימים רבים עד שנגמלתי. היה בזה טעם של התחלה ללא משך.

.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מתרגמת ועורכת. מלמדת במסלול הכתיבה באוניברסיטת בן־גוריון. ספרה האחרון "הקבוצה" ראה אור בהוצאת כתר ב־2021, ותרגומה לנובלה "הבקשה" מאת מישל דבורד ראה אור בהוצאת בבל ב־2022. סיפורים פרי עטה פורסמו בגיליון 74 ובגיליון מיום 21.07.21.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הטבעה | מעין גולדמן

"מאז היא מרשה לעצמה לדמיין שגם בה מבהיק מרבץ טובעני ושחור. אם הוא מוּלד או נצבר בה לאורך השנים קשה לנחש. בדמיונה, חרקים נוצצים נמשכים למימיו, פרחים מתכופפים להביט בהשתקפותם ולבסוף נמסים פנימה בכניעה"

ברכה גיא, גן עדן, פחם וגירים על נייר, 130X110 ס"מ, 2021

הטבעה

מעין גולדמן

.

שירה עומדת מול המראה ומורחת תחליב גוף חדש, משננת מנטרה שהוכחה מדעית כמעודדת לחוּת. אִמה שלחה לה את הלינק מאתר ביוטי ומיינדפולנס לנשים.

כשרק התחילה בעיית העור המשונה היא ניסתה ליישם טיפ נוגד־יובש אחר: להזליף שמני שומשום ולבנדר אל תוך אמבט חם. האמבטיה בדירתה בדרום העיר קצת מגעילה. סער נוהג להשאיר גרביים ותחתונים על המתלה והם, איך לומר, רבי נוכחות. או שאולי זה בכלל ריח הרטיבות והעובש מהתקרה. היא חייבת לעמת אותו עם העניין, אמא שלה חוזרת ואומרת. שיתלה את הסחבות לראווה בחדרו הפרטי מול מצעד הבנות־הנוטפות־הערצה. זה ששירה אינה מועמדת מינית מבחינתו לא אומר שהיא צריכה לשאוף את הניחוחות האלה.

רוב הנוטפות מגיעות כדי להתקעקע, ותמיד בפרחים. ורדים בעיקר, זו המומחיות שלו. שירה שומעת קולות מהחדר, קולות חזקים, ויודעת שרובן מגיעות בשביל יותר מזה. מעל כולן מתבלטת אחת שחוזרת ושאולי סער אוהב באמת, למרות שהיא תלמידת תיכון והוא בן שלושים וחמש. באינסטגרם שלה, המרובה עוקבים בינלאומיים, היא מכנה את עצמה בשם היפני סוּמיקוֹ. בפועל קוראים לה חגית או הדס. יש לה מראה מלנכולי ושפתיים כה שמנות עד שהיא מזכירה דגיגה חושנית מסרט מצויר. "תער שלי," היא מכנה את סער באינטונציה מזוכיסטית־מינית, לפעמים מלווה בקולות להקת חברות שמעשנות המון. כולן יפות כי כולן צעירות אבל לא בדרגות של סוּמיקוֹ.

הן מעולם לא דיברו, אבל שירה מרגישה שהיו מוצאות על מה. אולי כי היא בעצמה הייתה נערת אימו, כשהיה כזה דבר. עכשיו לא רואים עליה. בשממת ימי התיכון התנחמה בפנטזיות על דמותה העתידית, הבוגרת: חוקרת ביוכימיה עם לק שחור ושיער שמסתיר חצי פנים, אחת שפוקדת מפגשי קוספליי ועובדת במעבדה עתידנית שבה מתנגנת המוסיקה שלה בווליום פסיכי. דבר מאלה לא התממש בינתיים. השנה היא תהיה בת שלושים.

במהלך השירות הצבאי שירה השלימה עם כך שהסגנון המוסיקלי־אופנתי שאהבה מת. והנה, מאז שראתה את סוּמיקוׄ הבינה שזה בכלל לא נכון, או שזה לא משנה. הנערה מסתובבת בדירה בחצאית משבצות קצרה ונדמה שטבולה כולה בנוזל סיכוך אפל: עיפרון שחור ושמנוני על העפעפיים, צוואר וזרועות בוהקים, שיער כהה שמסורק הצידה בג'ל והפרט המרשים ביותר: קעקועי הדמעות הזולגות מתחת לעיניים. היא התגלתה כראויה לאמון כשלילה אחד, בדרכה של שירה לקחת כוס מים, ריחות גראס וטיגון מקדמים את כניסתה למטבח, היא שמעה ילדה צרודה אומרת לסער, "הכי לא קשורה, השותפה שבחרתָ" ואת סוּמיקוׄ, בלחישה, "בעיניי היא חמודה."

פרט לקעקועים ולסוּמיקוׄ יש לסער נכס נוסף – הוא מגדל זני ורדים באדניות במרפסת, ואין אחת שלא נמסה מהעניין. לפי אמא של שירה "הוא חתיך, אבל בסופו של דבר מדובר בסטלן לוזר עם חברה קטינה שהוא לא נאמן לה וריח גוף רקוב. ואת יודעת, דווקא זה כנראה המיקס שעובד על כולן. אם הוא היה הייטקיסט עם יופי סימטרי אז כל שטיק הוורדים היה מביך, פשוט טוּ מאץ'." כלומר לפי התאוריה שלה, זה המינון המדויק בין עליבות להבטחה שמאותת לבחורות על הימצאו של חומר עמוק, יפהפה ומסוכן שחבוי בתוכו. שירה בטוחה, מבלי לדעת איך, שאמה צודקת.

מאז היא מרשה לעצמה לדמיין שגם בה מבהיק מרבץ טובעני ושחור. אם הוא מוּלד או נצבר בה לאורך השנים קשה לנחש. בדמיונה, חרקים נוצצים נמשכים למימיו, פרחים מתכופפים להביט בהשתקפותם ולבסוף נמסים פנימה בכניעה. המרבץ עלול להרוג, להטביע, אך בו בזמן מזרים חיוניות אל תוך האורגניזמים שסביבו. אצל שירה, להבדיל מסער, אף חלק ממנו לא מפעפע החוצה ואיש לא יודע על קיומו.

ניסיון אמבטיית השומשום נעשה באחר צהריים שקט שבו נשארה לבד בבית. הדממה הזמינה אותה להיהפך לדמות נשית עתיקה, כורעת מול אגן מים בתחריט דק. ריח הלבנדר גבר על ריח הגרביים ושירה שיננה לעצמה משפטי התמסרות וטיהור אבל לא השתכנעה. נוכחות נסתרת הכבידה עליה, רמזה שהיא בכלל אמורה להרגיש משהו מיני כשהיא שוכבת שם, נוצצת, כולה חמוקיים, לחה מאמולסיה של שמן ומים. שהיא מחויבת לדמיין את סער נכנס, בלי חולצה, מקועקע בפרחים ודמעות, מתנצל אבל ממשיך לעמוד בדלת, להביט בה, מהופנט, המום לגלות עד כמה שונה העירום שלה מדמותה בבגדי בית, עד כמה היא מפתה יותר מסוּמיקוׄ הצנומה. מושך בקדמת מכנסיו כאילו הוא סובל, גם קצר רוח, פוקד עליה בקול מתנשף, "אני חולה על הגוף שלך, תיגעי בעצמך, שירה. כן. יותר מהר. ועכשיו תגמרי. חזק. חזק, אמרתי לך!" וכמובן שזה בדיוק מה שהיא עשתה בסופו של דבר, והתביישה מאוד.

כמה בושה יכולה אישה אחת לספוג.
בשבוע שעבר אמה ביקשה שתשלח לה צילומי תקריב של מוקדי הקילוף הקשקשי המרכזיים – הברכיים, המרפקים ואזור ה־T. בהמשך התברר שבלי רשותה היא הראתה אותם לשלוש יועצות בסניף הסופר־פארם הקבוע שבו היא קונה בישום ואיפור, שוחחה איתן ארוכות על מה עשוי להועיל.

והנה, במריחת הקרם הנבחר על החזה, לפני שתתלבש ותצא למשמרת, שוב נדמה לה שצופים בה. כאילו מישהו, או מישהי, רואים אותה בתחתונים מול המראה ומניחים שיש להתמרחות בתחליב ממד ארוטי וכך גם לצורת גופה, שלכאורה נועדה להתענגות בחדרי חדרים ושזרה לה, עדיין, אחרי כל השנים. לדמות הצופה אין דמיון מפותח ולכן היא מניחה ששירה תניח כף יד על השד השמאלי ותעסה אותו, תמעך ממש, בתנועה סיבובית מגונה. שהיא תשפריץ עוד מהקרם הלבן ותצבוט את הפטמה ואז תחל בירידה לכיוון המפשעה תוך שהיא זוקרת אצבע מסוככת, עם הלשון בחוץ. אבל היא לא תסכים הפעם. היא מסתכלת במראה במבט אטום.

ברצינות, לפעמים נדמה לה שאמא שלה – עיניה החומות דמויות השלולית אמנם זהות לשלה, אבל מלבד זאת, כלום – שאמא שלה גבוהת הקול והדקיקה, עם עורה הרווי והמחשוף המבושם וההרגל לצאת לדייט חדש בכל סוף שבוע – פשוט הצליחה להתיז את עצמה לכל כיוון עד שרסיסיה שקעו עמוק וכבד בכל תא, וגם נותרו באוויר והיו לאקלים, בו בזמן. היא הצליחה להנביט יקום שלם, דביק, שואב ומסוכן, היקום היחיד ששירה אי־פעם תכיר, מחוצה לו מִדבר נורא, חָרֵב. ושירה כבר צמאה כל כך.

.

מעין גולדמן עוסקת בתאוריה פמיניסטית וכותבת מזווית זו על תרבות, ספרות ואופנה. עובדת על המשגה וקריאה של חשקים קטנים (cravings) בעבודת הדוקטורט שלה בבית הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל אביב. פרסמה את הרומן ״אישה נחה״ בסדרת מלח מים של הוצאת פרדס בסוף 2018.

.

 

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון מיום 19.09.21

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן