"מתוך התודעה שלה מזומנת לנו האפשרות לראות כיצד מרחק מאנשים אחרים, ממבטים אחרים, גורם לנו לאבד את היכולת לראות את עצמנו". דפנה לוי על "ככל שאני ממהרת אני קטֵנה" מאת שֶרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד
.
מתיאה מרטינסן שוכבת במיטה ותוהה אם יש לה דרך לאגור את המעט שנותר מחייה, עד שתדע מה לעשות בהם. היא כמעט בת מאה, ואת מרבית חיה היא בילתה בבדידות, מיעטה לצאת מן הדירה ונרתעה מליצור קשרים עם בני אדם אחרים. בעלה, אפסילון, שהיה השותף היחיד בבועה שבתוכה חיה, הלך לעולמו והותיר אותה, כדבריה, עם לב שהיה פעם עינב ועתה הוא צימוק. היא מנסה לנחש מה ימית אותה בסופו של דבר: הידיים? הרגליים? האם חלק זה או אחר של גופה רדום? ואולי בסוף יהיו אלה השקדים, שאי אפשר לסמוך עליהם. ״כדאי אולי שאכבה את האור,״ היא חושבת. ״אבל זה לא באמת משנה, מלאך המוות יכול לראות גם בחושך.״
מתיאה, המתגוררת בפרוור של אוסלו, מבוהלת מן האפשרות שזמנה קצר והיא עתידה להסתלק מן העולם בלי להשאיר בו חותם. היא פותחת את הבוקר בקריאת מודעות האבל וחשה הקלה גדולה לגלות ששמה עדיין לא מופיע שם, אבל חרדה מהאפשרות שאיש לא ידע כשתמות ואיש לא יזכור אותה. השכנים מהדלת ליד, היא מספרת, הם היחידים המודעים לקיומה, אבל גם הם לא יחושו בהיעדרה ובוודאי לא יתגעגעו אליה. היא נחושה לומר או לעשות משהו משמעותי, אבל אין לה מושג מה, והניסיונות שלה – מוזרים, מגוחכים ובעיקר מכמירי לב – כושלים בזה אחר הזה.
ככל שאני ממהרת אני קטֵנה הוא סיפור על בדידות המציע מבט מזווית אחרת. סיפורה של מתיאה, הישישה המנותקת, הכמעט שקופה, אינו סיפור של הזנחה. אחרי הכול, היא חיה במדינה מתוקנת שבה קצבאות הזִקנה מתוקצבות וגם אלמנות המתגוררות בגפן מסוגלות לשלם את חשבון החימום בחורף. ההסתגרות של מתיאה החלה כבר בגיל צעיר, בחרדה חברתית שהלכה והתעצמה עם הזמן, וכעת ייתכן – הדבר לא נאמר במפורש – שנוספה לה התחלה של דמנציה, ומתוך התודעה שלה מזומנת לנו האפשרות לראות כיצד מרחק מאנשים אחרים, ממבטים אחרים, גורם לנו לאבד את היכולת לראות את עצמנו, וכיצד התודעה הולכת ומתעוותת ככל שאנחנו מתכנסים בתוכה, כשאנחנו מביטים בחיים מן הצד, בלי שיש לידינו מישהו שיכול לשקף את מחשבותינו או לתת להן קנה מידה.
בדידותה של מתיאה מופרת לעיתים כשהיא יוצאת אל הסופרמרקט – אחרי שהציצה בעינית ובדקה שאין איש בחדר המדרגות, ולכן אין סכנה שיתרחש מפגש מביך או אולי מפחיד עם הזולת – כשהיא רוכשת צנצנות ריבה וכשהיא חולפת על פניו של גבר תימהוני בפארק. גם אפסילון, בעלה המנוח, מופיע מדי פעם בזיכרונותיה, ואף שהוא מת נוכחותו מוחשית מאוד בריק של חייה. האנקדוטות הרבות מחייהם של מתיאה ואפסילון ארוגות אל תוך מחשבות ההווה ותוכניות העתיד שלה, וכמותן הן עגומות אבל גדושות רגעי קרבה מחממי לב. אפסילון, שהיה סטטיסטיקאי, דווקא הביט בעולם באופטימיות אף שהיה אקסצנטרי לא פחות מרעייתו. הוא מיעט במילים והעדיף לשקוע בחישובים שהעניקו סדר ומשמעות לדברים. גם בשיחות האישיות ביניהם הוא העדיף לתת דוגמאות מעולם הסטטיסטיקה והמתמטיקה, כולל דיאגרמות ומשוואות – הרגל שהוא אינו חורג ממנו גם כשהוא מספר לה על אישה שהוקסם ממנה. למעשה, הם חברו זה לזה בתיכון בזכות הסטטיסטיקה, או ליתר דיוק בזכות החריגה ממנה: מתיאה – הילדה שאיש מעולם לא מצא במשחקי מחבואים והבקבוק מעולם לא הצביע עליה במשחק ״אמת או חובה״ – הוכתה על ידי ברק פעמיים ברציפות. אפסילון, כמובן, לא יכול היה להתעלם מהנתון החריג והמרתק הזה.
מאחר שמתיאה אינה משוחחת עם אחרים, אינה עדה מקרוב לחוויות חיים שונות משלה ואינה חולקת את מחשבותיה או פחדיה עם איש, הרעיונות שהיא הוגה בניסיונה לא להישכח הם משונים, בלשון המעטה: היא שוקלת לתלות תמונה של עצמה ולהכריז על עצמה כעל נעדרת, היא יוצאת לרחוב כשהיא עונדת את השעון של בעלה בתקווה שמישהו ישאל אותה מה השעה, היא מצלצלת שוב ושוב למודיעין הטלפוני ומבקשת את המספר שלה עצמה כדי לשבור איזה שיא מדומיין של בקשות והיא קוברת כמוסת זמן בחצר. המעשים הללו, המינוריים וחסרי הסיכוי, מספקים את ההומור השחור והרגש שהספר מצטיין בהם, אבל חשוב מזה – הם עומדים בניגוד גמור לצו הפופולרי הקורא להגשמה עצמית ולמיצוי מלא של הרגע ובוודאי של החיים, ולכן מעלים את התהייה מה אנחנו באמת משאירים אחרינו ואם למטרות שאנחנו מציבים לעצמנו יש משמעות כלשהי, מלבד זו שאנחנו מעניקים להן.
מתיאה היא גיבורה נדירה בספרות. היא מוזרה, אבל לא באורח קיצוני שהופך את המוזרות לסקסית או ראויה לתצוגה בקרקס. היא נרעדת כעלה נידף (אפילו פתק שנכתב באותיות גדולות מבהיל אותה כל כך שאין לה אומץ להמשיך לקרוא), אבל היא אינה בלתי שפויה או אלימה ואף שלא ברור אם היא פוחדת יותר למות או להמשיך לחיות כך, אנחנו מלווים אותה במטבח כשהיא אופה מרנג ולא כשהיא שוקלת לקפוץ מהגג. היא לא הייתה מעולם יפהפייה או כוכבת, היא אינה מסתורית והיא אפילו לא מסוג הזקנים הסקנדינביים שקופצים מהחלון ויוצאים למסע סביב העולם, מארגנים מסיבות סמים או שודדים בנק.
אז מה היא כן? היא אמיתית מאוד. היא אישה שחיה בחברה מערבית נינוחה, שהמוסדות שלה יעילים והיא מספקת את צורכי המחייה של אזרחיה, אבל – כפי שהמתרגמת דנה כספי מסבירה באחרית הדבר של הספר – המארג החברתי שלה אינו הדוק כשהיה, העזרה ההדדית היא זיכרון רחוק להתרפק עליו והקפיטליזם הביא עימו, כמו לכל מקום אחר, מידה גדולה של ניכור.
הניכור הזה צורב, מעליב ומשבש את תפיסת המציאות – וסקומסוולד, שכתבה את הספר בגיל צעיר להפליא, בשנות העשרים המוקדמות שלה, מיטיבה להביט בו מתוך תודעתה המשתבשת של הקשישה. מתיאה, שבילתה שנים רבות בסריגה של מחממי אוזניים וניסיון להמציא פתגמים בחרוזים, נכבשת כולה על ידי צורך שמעולם קודם לא הטריד אותה, על ידי החרדה שמא תימחק. בעולם שלה סביר מאוד שכך יקרה, אבל בעולמם של קוראיה דווקא העיסוק האנושי הכן, הקודר אך המלא חיוּת בבדידות ובפחד מן המוות הופך אותה לדמות בלתי נשכחת.
.
.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך, שהוקדש כולו לבעלי חיים: דפנה לוי על "הכלבה" מאת פילאר קינטנה ועל The Friend מאת סיגפריד נונז
.
תגובות על כתבה זו