.
?Who are you
אודי בן סעדיה
.
כמה חודשים אחרי שהגענו לאמריקה הודיעו לי שאבא לקה בשבץ מוחי.
זה היה בשעת ערב, על שפת אגם. אחותי התקשרה מהקיבוץ ואמרה שכדאי שאגיע. בחוץ עברו כמה נערות צעירות בדרכן ל־Selection seminar. מי שתצליח במבחנים תיסע איתנו בתור מדריכה בקיץ. ארץ החלב והדבש תזרח בין עיניה ותהפוך עבור הילדים היהודים למסע בלתי נשכח, אבל בינתיים ירח חיוור נתלה בקצה השמיים של מדינת קונטיקט, ועל מסך הטלוויזיה שידרו משחק מתוך ה־March Madness – אליפות המכללות של ארצות הברית, ומייקל ג'ורדן שלח לעיתונים פקס קצר ובו הוא כתב:
"I am back"
באמת שהיה מטורף.
אחרי יומיים כבר הייתי בארץ.
אח שלי בא לקחת אותי משדה התעופה ובדרך עברנו על פני כל הנופים המוכרים: כביש החוף. הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה. מחנה שמונים. ואדי ערה. צומת מגידו. יישובי חבל תענך. אביטל. פרזון. יעל שבספל אדירים הקריבה חמאה. הירידה לעמק יזרעאל שתמיד מסחררת קצת את הראש. עין חרוד. בית השיטה. בית שאן – כל מקום והזיכרון החריף שמגיע איתו. הדרך הזאת, שנסעת בה כל כך הרבה פעמים ובכל זאת איכשהו היא מצליחה בכל פעם להפתיע אותך מחדש.
בדרך חלפנו גם על פני היישוב מעלה גדעון. גדעון בן יואש שהציל את בני ישראל מיד מדיין, עמלק ובני קדם. גדעון שהסיפור עליו מופיע בספר שופטים מפרק ו ועד פרק ח. גדעון שהמלאך מברך לשלום ואומר לו: "יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל". כשהיינו ילדים אבא סיפר לי שלא רחוק מכאן, במעין חרוד, גדעון ערך את המבחן המפורסם ללוחמים שלו, אבל אני כבר לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה עם בני מדיין ליקק את המים מהמעיין או להפך.
כשהייתי בן שלוש־עשרה כתבתי על הנביא גדעון עבודה גדולה בשיעור תנ"ך. אבא ביקש שאקרא אותה לפני כל בני המשפחה. איך גדעון מבקש מאלוהים סימן ועוד סימן להוכיח שהוא יציל את בני ישראל מידי בני מדיין.
גם אנחנו מבקשים עכשיו סימן, אבל לא כל כך יודעים ממי.
אחי החנה את האוטו ליד הבית הסיעודי בקצה הקיבוץ ונכנסנו לבקר את אבא. הוא ישב על כיסא בקצה החדר ופניו אל החלון, לבוש בחולצת פלנל משובצת. תמיד אהב לשבת כשפניו מופנות החוצה. בשנים האחרונות, אחרי האירוע המוחי הראשון, הוא היא הולך, בכבדות אמנם, ומתיישב על ספסל בקצה שדרת הדקלים כשפניו מופנות לעבר רמת סירין במערב. הוא היה יושב שם שעה ארוכה עד שהשמש הייתה שוקעת, חושב על השנים שחלפו מאז שנולד בשכונה של התימנים בתל אביב, לא רחוק מהמקום שבו עומד היום מגדל שלום, ועד שהגיע לקיבוץ בעמק. חושב על הימים שבהם הוא עבד בתור נער צעיר באורווה של הסופר משה סמילנסקי ברחובות. חושב על הימים שבהם הוא רכב על סוס לאורך נהר הירמוך. ועל הימים שבהם הוא היה עם יגאל אלון ויצחק רבין בפלוגה א של הפלמ"ח. חושב על הימים שבהם הוא בילה בבתי הקפה של דמשק, מאזין לשיחות הבטלות של העוברים והשבים. חושב על היום שבו הוא ראה בפעם הראשונה את אמא. חושב על הזמן שבו אחותי ואחי ואני נולדנו. הוא היה כדבריו "מכור להרהורים". אחר כך הוא היה מוציא מחברת קטנה ובכתב יד עגול ובהיר משאיר שם כמה שורות קצרות – מזכרת זעירה מהזמן שחמק וחלף.
לחצנו את היד שלו ויכולנו להרגיש עדיין את החמימות שלה. אחר כך האחראית על הבית הסיעודי כינסה את כולם במעגל וביקשה שאספר להם מה אני עושה באמריקה. סיפרתי. אני לא יודע מה הם בדיוק הבינו.
כשיצאתי משם היה כבר חושך ואני נזכרתי בציפור האוח שהייתה עומדת שם בלילה ומכווצת לי את הלב בכל פעם שהייתי עובר שם בדרך למגרש הכדורסל.
כמה חודשים אחרי זה נסעתי להרצות בפני דיירים של בית אבות יהודי בניו ג'רזי. סיפרתי להם על העיר ירושלים. סיפרתי להם על העמק שבו נולדתי. הייתי נלהב. משולהב. בטוח שאני כובש את ליבם. כאילו אני שחקן כדורסל שעושה צעד וחצי, מנתר למעלה גבוה ומטביע את הכדור. בלון דמיוני מלא אוויר חם, שהולך ומתרומם ומגרד את תקרת האולם. בסוף ההרצאה מישהו הרים את היד ושאל:
?Excuse me, Who are you
וכל האוויר התרוקן בבת אחת מהבלון.
יומיים אחרי חג השבועות אבא נפטר.
המטוס הנמיך מעל מגדל שלום אבל כבר לא היה אפשר להבחין במקום שבו אבא נולד. הדוד מרחובות לא היה בטוח שאחי ואני אומרים את הקדיש כמו שצריך, לכן הוא החרה החזיק אחרינו ואמר בקול ברור וצלול כדי שלאף אחד לא תהיה חלילה טעות:
"יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא"
אבל שום דבר כבר לא היה שלם, לא למעלה ולא למטה.
על הבמה ליד הדשא הדרומי היו עוד מפוזרות חבילות קש, ושקיות קרועות של במבה שהגיעו היישר מהעמק והגליל, מיהודה והשומרון. הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה היו מכוסות ענן אפור, למרות שרשמית האביב כבר התחיל ובכביש החוף התפתל טור ארוך ארוך של מכוניות.
ליד צומת גלילות היה מתוח שלט גדול שעליו היה כתוב "רבין בוגד", ואיש אחד שנהג במכונית לידנו, צפר וצפר והפנים שלו היו גדולות ואדומות. מאיר אריאל שר ברדיו על מטוס גדול שממריא דרך דמעה שקופה, ובחדשות דיווחו על עוד פיגוע תופת ליד כפר דרום.
ומאז אני ממשיך לטוס כמעט פעם בשנה מחוף לחוף. ועדיין אני לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה כרע ברך או להפך.
לפעמים, במטוס, אני מתבלבל לרגע ולא זוכר לאיזה כיוון אני טס, אבל אם אני מתאמץ חזק, אני יכול עדיין להרגיש לפעמים את חמימות מגע היד של אבא, ולא לשמוע את הקול הזה ששב מדי פעם ומנקר בי כמו קולה של ציפור האוח בילדות –
?Who are you? Who are you
.
אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, בתיאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים. ספר סיפורים פרי עטו, "חג שמח אדון נחמיאס", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1994.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אני עוד מחכה לך, קאובוי", סיפור קצר מאת סלעית שחף פולג
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
