פרוזה | קולו של האוח

"כמה חודשים אחרי זה נסעתי להרצות בפני דיירים של בית אבות יהודי בניו ג'רזי. סיפרתי להם על העיר ירושלים. סיפרתי להם על העמק שבו נולדתי. הייתי נלהב." סיפור מאת אודי בן סעדיה

אלי שמיר, דיוקן עצמי בנוף, שמן על בד, 240×140 ס"מ, 2001

.

?Who are you

אודי בן סעדיה

.

כמה חודשים אחרי שהגענו לאמריקה הודיעו לי שאבא לקה בשבץ מוחי.

זה היה בשעת ערב, על שפת אגם. אחותי התקשרה מהקיבוץ ואמרה שכדאי שאגיע. בחוץ עברו כמה נערות צעירות בדרכן ל־Selection seminar. מי שתצליח במבחנים תיסע איתנו בתור מדריכה בקיץ. ארץ החלב והדבש תזרח בין עיניה ותהפוך עבור הילדים היהודים למסע בלתי נשכח, אבל בינתיים ירח חיוור נתלה בקצה השמיים של מדינת קונטיקט, ועל מסך הטלוויזיה שידרו משחק מתוך ה־March Madness – אליפות המכללות של ארצות הברית, ומייקל ג'ורדן שלח לעיתונים פקס קצר ובו הוא כתב:

"I am back"

באמת שהיה מטורף.

אחרי יומיים כבר הייתי בארץ.

אח שלי בא לקחת אותי משדה התעופה ובדרך עברנו על פני כל הנופים המוכרים: כביש החוף. הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה. מחנה שמונים. ואדי ערה. צומת מגידו. יישובי חבל תענך. אביטל. פרזון. יעל שבספל אדירים הקריבה חמאה. הירידה לעמק יזרעאל שתמיד מסחררת קצת את הראש. עין חרוד. בית השיטה. בית שאן – כל מקום והזיכרון החריף שמגיע איתו. הדרך הזאת, שנסעת בה כל כך הרבה פעמים ובכל זאת איכשהו היא מצליחה בכל פעם להפתיע אותך מחדש.

בדרך חלפנו גם על פני היישוב מעלה גדעון. גדעון בן יואש שהציל את בני ישראל מיד מדיין, עמלק ובני קדם. גדעון שהסיפור עליו מופיע בספר שופטים מפרק ו ועד פרק ח. גדעון שהמלאך מברך לשלום ואומר לו: "יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל". כשהיינו ילדים אבא סיפר לי שלא רחוק מכאן, במעין חרוד, גדעון ערך את המבחן המפורסם ללוחמים שלו, אבל אני כבר לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה עם בני מדיין ליקק את המים מהמעיין או להפך.

כשהייתי בן שלוש־עשרה כתבתי על הנביא גדעון עבודה גדולה בשיעור תנ"ך. אבא ביקש שאקרא אותה לפני כל בני המשפחה. איך גדעון מבקש מאלוהים סימן ועוד סימן להוכיח שהוא יציל את בני ישראל מידי בני מדיין.

גם אנחנו מבקשים עכשיו סימן, אבל לא כל כך יודעים ממי.

אחי החנה את האוטו ליד הבית הסיעודי בקצה הקיבוץ ונכנסנו לבקר את אבא. הוא ישב על כיסא בקצה החדר ופניו אל החלון, לבוש בחולצת פלנל משובצת. תמיד אהב לשבת כשפניו מופנות החוצה. בשנים האחרונות, אחרי האירוע המוחי הראשון, הוא היא הולך, בכבדות אמנם, ומתיישב על ספסל בקצה שדרת הדקלים כשפניו מופנות לעבר רמת סירין במערב. הוא היה יושב שם שעה ארוכה עד שהשמש הייתה שוקעת, חושב על השנים שחלפו מאז שנולד בשכונה של התימנים בתל אביב, לא רחוק מהמקום שבו עומד היום מגדל שלום, ועד שהגיע לקיבוץ בעמק. חושב על הימים שבהם הוא עבד בתור נער צעיר באורווה של הסופר משה סמילנסקי ברחובות. חושב על הימים שבהם הוא רכב על סוס לאורך נהר הירמוך. ועל הימים שבהם הוא היה עם יגאל אלון ויצחק רבין בפלוגה א של הפלמ"ח. חושב על הימים שבהם הוא בילה בבתי הקפה של דמשק, מאזין לשיחות הבטלות של העוברים והשבים. חושב על היום שבו הוא ראה בפעם הראשונה את אמא. חושב על הזמן שבו אחותי ואחי ואני נולדנו. הוא היה כדבריו "מכור להרהורים". אחר כך הוא היה מוציא מחברת קטנה ובכתב יד עגול ובהיר משאיר שם כמה שורות קצרות – מזכרת זעירה מהזמן שחמק וחלף.

לחצנו את היד שלו ויכולנו להרגיש עדיין את החמימות שלה. אחר כך האחראית על הבית הסיעודי כינסה את כולם במעגל וביקשה שאספר להם מה אני עושה באמריקה. סיפרתי. אני לא יודע מה הם בדיוק הבינו.

כשיצאתי משם היה כבר חושך ואני נזכרתי בציפור האוח שהייתה עומדת שם בלילה ומכווצת לי את הלב בכל פעם שהייתי עובר שם בדרך למגרש הכדורסל.

כמה חודשים אחרי זה נסעתי להרצות בפני דיירים של בית אבות יהודי בניו ג'רזי. סיפרתי להם על העיר ירושלים. סיפרתי להם על העמק שבו נולדתי. הייתי נלהב. משולהב. בטוח שאני כובש את ליבם. כאילו אני שחקן כדורסל שעושה צעד וחצי, מנתר למעלה גבוה ומטביע את הכדור. בלון דמיוני מלא אוויר חם, שהולך ומתרומם ומגרד את תקרת האולם. בסוף ההרצאה מישהו הרים את היד ושאל:

?Excuse me, Who are you

וכל האוויר התרוקן בבת אחת מהבלון.

יומיים אחרי חג השבועות אבא נפטר.

המטוס הנמיך מעל מגדל שלום אבל כבר לא היה אפשר להבחין במקום שבו אבא נולד. הדוד מרחובות לא היה בטוח שאחי ואני אומרים את הקדיש כמו שצריך, לכן הוא החרה החזיק אחרינו ואמר בקול ברור וצלול כדי שלאף אחד לא תהיה חלילה טעות:

"יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא"

אבל שום דבר כבר לא היה שלם, לא למעלה ולא למטה.

על הבמה ליד הדשא הדרומי היו עוד מפוזרות חבילות קש, ושקיות קרועות של במבה שהגיעו היישר מהעמק והגליל, מיהודה והשומרון. הארובות של תחנת הכוח ליד חדרה היו מכוסות ענן אפור, למרות שרשמית האביב כבר התחיל ובכביש החוף התפתל טור ארוך ארוך של מכוניות.

ליד צומת גלילות היה מתוח שלט גדול שעליו היה כתוב "רבין בוגד", ואיש אחד שנהג במכונית לידנו, צפר וצפר והפנים שלו היו גדולות ואדומות. מאיר אריאל שר ברדיו על מטוס גדול שממריא דרך דמעה שקופה, ובחדשות דיווחו על עוד פיגוע תופת ליד כפר דרום.

ומאז אני ממשיך לטוס כמעט פעם בשנה מחוף לחוף. ועדיין אני לא זוכר אם מי שפחד לצאת למלחמה כרע ברך או להפך.

לפעמים, במטוס, אני מתבלבל לרגע ולא זוכר לאיזה כיוון אני טס, אבל אם אני מתאמץ חזק, אני יכול עדיין להרגיש לפעמים את חמימות מגע היד של אבא, ולא לשמוע את הקול הזה ששב מדי פעם ומנקר בי כמו קולה של ציפור האוח בילדות –

?Who are you? Who are you

.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, בתיאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים. ספר סיפורים פרי עטו, "חג שמח אדון נחמיאס", יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1994.

.

»  במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אני עוד מחכה לך, קאובוי", סיפור קצר מאת סלעית שחף פולג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

יהיו לימודים? על ההיסטוריה של שביתות המורים בארץ ישראל

כמעט בכל שנה, בערך באמצע חודש אוגוסט, מתחילים הדיווחים על מחלוקות בין משרד החינוך למורים והאיומים בשביתה במערכת החינוך הישראלית. ההורים והתלמידים כוססים ציפורניים מול שידורי החדשות - ההורים חוששים והתלמידים מקווים - ולרוב מקבלים תשובה רק ב-1 בספטמבר: האם תיפתח כאן שנת הלימודים? נסענו קצת בזמן כדי לבדוק איך נראו שביתות המורים בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה

ילדים בכיתה בקיבוץ גדות בזמן מלחמת יום כיפור. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כל ההורים יכולים לספר ששלהי דקייטא קשיא מקייטא: הקייטנות נגמרו מזמן, הסבים והסבתות בחו"ל, עברנו בכל המשחקיות בארץ ואפילו לילדים נמאס לראות טלוויזיה. ויחד עם ההתרגשות לקראת שנה חדשה, עם הנחליאלי, הגויאבות והרוח הקלה שמתחילה לנשב, מגיע אחת לכמה זמן עוד אורח קבוע בתקופה הזו: החשש מפני שביתת מורים.

גם אנחנו עברנו את זה. גם אנחנו ציפינו או חששנו מדחיית פתיחת שנת הלימודים – תלוי בגילנו באותה עת. וכך עוד רבים ורבות, משום ששביתות מורים בארץ ישראל הן לא סיפור חדש. הן החלו כאן עוד לפני שהוקמה המדינה, מהן קצרות והפגנתיות, מהן ארוכות מאוד וזכורות. לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, רצינו לחזור לכמה מהשביתות הבולטות ביותר בהיסטוריה של בתי הספר בישראל.

השביתה המשמעותית הראשונה שנתקלנו בה הייתה באורח מפתיע דווקא שביתה של תלמידים. במסגרת "מלחמת השפות" שניטשה ב-1913 סביב שפת הלימוד בטכניון בחיפה שאך הוקם, נרתמו למאבק גם תלמידי סמינרים ובתי ספר תיכון בחיפה ובירושלים. אלו כמובן צידדו בלימודים בעברית – ובסופו של דבר ניצחו במאבק. "אף על פי שהיו הורים שהכו את ילדיהם והביאום בחוזקה לבית הספר, ברחו התלמידים השובתים ולא חפצו לשוב, עד שתמלא דרישתם, שכל המדעים יהיו נלמדים בעברית", סופר בעיתון "הצפירה". הסתדרות המורים הצטרפה לשביתה הזו, ועד מהרה נכנעה חברת "עזרה" שסייעה להקים את הטכניון, וקבעה כי שפת הלימוד בו תהיה עברית.

1
גלויה לכבוד כיתה א' שיצר המעצב צבי ברגר, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

גם בשנים שלאחר מכן תרמו המורות והמורים למאבק למען המדינה שבדרך, כשהצטרפו לשביתה מסוג אחר – מספר פעמים שבת היישוב היהודי בארץ ישראל כולו במחאה על גזרות שהטילו שלטונות המנדט או במטרה לגרום לבריטים לפעול למען אינטרסים יהודיים. כך למשל ב-1930 שבתו כל העובדים היהודים בארץ מכל מלאכה במחאה על הספר הלבן שפורסם באותה שנה והטיל מגבלות חמורות על עלייה יהודית. גם המורים הצטרפו למחאה כמובן – בתמיכת הציבור.

1
כשכל הציבור שבת במחאה. מתוך "דבר", 23 במאי 1930

אך היו כמובן גם שביתות מהסוג שמוכר לנו יותר, כאלה שנועדו לשמור על זכויותיהם של המורות והמורים ולשפר את תנאי העסקתם הקשים. ב-1932 למשל פעלו המורים מול הנהלת הסוכנות היהודית בשביל הדרישה הפשוטה לקבל משכורת. המורים המסכנים אפילו תרמו משכרם כדי להקל על משבר תקציבי בסוכנות, אך ללא הועיל – עד שפנו אל נשק השביתה. לזכותם ייאמר שבפעם הזאת הדיונים התנהלו בינואר, ונמנעה החרדה הקבועה לקראת ספטמבר.

1
מתוך "הארץ", 14 בינואר 1932

בשנים הבאות, לאורך המחצית השנייה של שנות השלושים, שוב נתגלעו חילוקי דעות בנוגע לתשלום משכורות וגם לגובה המשכורת בין הסתדרות המורים לבין מוסדות ההנהגה של היישוב העברי. שנה אחרי שנה אפשר למצוא כותרות העוסקות באיומי השביתה של המורים, בסיכויי הצלחת השביתה, וגם בכאלו שמבשרות על החלטת המורים לוותר – גם הפעם – ולא להשבית את הלימודים.

1
ילדים מעולי תימן לומדים שיר בעברית. צילום: שלמה יפת. באדיבות נדב מן, מתוך אוסף ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם לאורך שנות הארבעים נמשכו הסכסוכים. בין העיתונים היו שתמכו יותר בדרישותיהם של המורים – שפעמים רבות רק רצו שישלמו את משכורתם – והיו גם כאלה שהתנגדו להם. לעיתים כמובן לא הייתה שביתה כלל, אך החשש מפניה ניכר מקריאת העיתונים בני הזמן.

1
ילדים בכיתה. צילום: חנן בהיר, באדיבות נדב מן, מתוך אוסף ביתמונה, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב-1944 כלו כל הקיצין. למורים נמאס מכך שבכל שנה עליהם להיאבק נגד השחיקה בשכרם והם החליטו לשבות בתחילת שנת הלימודים עד שכל דרישותיהם ייענו. השביתה פרצה באוקטובר ונמשכה כחודש ימים, במהלכו הצטרפו לשביתה גם עובדים נוספים שביקשו לתמוך במאבק. על פי העדויות, מדובר הייתה באחת השביתות הקשות שידע היישוב העברי.

הבעיות שהביאו איתם בתי הספר הסגורים לא היו שונות אז מאלה של היום. לאחר מספר שבועות של שביתה, הופיעה למשל בעיתון "הארץ" כתבה המביעה דאגה רבה ממצבם של הילדים שנאלצים להסתובב ברחובות חסרי מעש. הכותב מתאר שם ילדים שהולכים מכות ברחוב, ילדים שמשחקים משחקי מזל ואפילו ילד שגונב שוקולד וכסף מאישה זקנה. "מספר הילדים העבריינים גדל פי שלושה", קוראת אחת מכותרות הביניים, והכותב מספר גם על ניסיונות למצוא פתרונות למצב, לפיהם ביקשו הורים לכנס כמה אלפי ילדים בבית הספר ולהעסיקם "בשעשועים ובטיולים".

1
ילדים משחקים ברחוב בירושלים. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

באותה שנה זכו המורים גם לתמיכה גדולה ממקור אחר. מי שהיה בנו של מורה ומחנך, והפך לאחד המשוררים הגדולים ביותר בעברית המודרנית, נתן אלתרמן, התייצב בתקיפות לצידם. מעל גבי הטור הפובליציסטי החשוב ביותר באותן שנים, "הטור השביעי", בחר אלתרמן לכתוב פואמה שהיללה וקידשה את מעמד המורה העברי. זה שלטענת אלתרמן, היה שם בשביל הציונות עוד לפני המוסדות הלאומיים. זה שלימד עברית והעביר את המסורת לתלמידיו, זה שבלעדיו הנס שהוא התרבות העברית המתחדשת לא היה קורה. והמורה הזה, מוסיף אלתרמן, תמיד עבד בדלות. תמיד היה חייב כספים. הציונות, אומר אלתרמן, חייבת למורה את התשלום שהוא דורש, ואפילו יותר מזה.

1
קטע מטורו של נתן אלתרמן. לטור המלא לחצו כאן. מתוך "דבר"⁩, 17 נובמבר 1944.

נדלג הלאה. המדינה כבר הוקמה. את הוועד הלאומי החליפה ממשלת ישראל. הסתדרות המורים, ואחר כך גם ארגון המורים, מתגייסים לשמור על מעמד המורות, המורים, הגננים והגננות גם מול השלטון החדש. שגרת המאבקים השנתיים לא משתנה, רובם – כרגיל – נפתרים בשקט ובלי שביתות.

ב-1978 חוזר לכותרות המשבר הגדול. כבר באמצע אוגוסט החלו האיומים, הפעם מצד ארגון המורים העל-יסודיים, שקרא לשביתה ולשיבושים במערכת החינוך לאחר שמשרד החינוך לא עמד בלוח הזמנים שנקבע לחתימת הסכם שכר חדש עם המורות והמורים.

1
ילדים רוצים ללמוד. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ב-1 בספטמבר אמנם נפתחה שנת הלימודים, אך תחת איום השביתה שנותר מרחף מעל ראשי התלמידים וההורים. בסופו של דבר, ולאחר שהממשלה לא עשתה את הצעדים הדרושים, אכן פרצה שביתה ב-11 בספטמבר. כרגיל, ניסו בעיתונים למצוא פתרונות עבור הילדים שישבו בבית. דיברו למשל על תיכוניסטים שיעבירו שיעורים לילדים צעירים יותר, ואפילו על "מורה אלקטרוני" שיחליף את המורים האנושיים יותר – הרי אם בית הספר הוא בכל מקרה כלוב שמרטפות, למה שלא נסתפק בטלוויזיה שתעביר תכנים חינוכיים?

1
מורה אלקטרוני לימי שביתה? מתוך "מעריב", 15 בספטמבר 1978

השביתה של ספטמבר הסתיימה תוך שבוע ימים, ועם הסבר מפתיע שמזכיר את תפקידם החשוב של המורות והמורים במאמץ הלאומי. המורים הסכימו לשוב לעבודה במקביל להמשך המשא ומתן, בעקבות חתימת הסכם קמפ דייוויד והצורך להסבירו ולפרשו לתלמידים במערכת החינוך.

1
סטודנטיות משגיחות על תלמידים בזמן שביתת המורים, 1978. צילום: דני גוטפריד, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בדיעבד התברר שזו רק ההתחלה. המשבר לא נפתר גם בחודשים הבאים, וכמה שבועות אחרי חגי תשרי, החליטו חברי ארגון המורים לפתוח בשביתה, ב-11 בנובמבר. זו הייתה תחילתה של השביתה שהייתה עד אז השביתה הארוכה ביותר בתולדות מערכת החינוך בישראל. 45 יום ארכה השביתה עד שהגיעו הצדדים לעמק השווה. בינתיים, נאלצו בעיריות וברשויות המקומיות למצוא פתרונות לנערות ולנערים חסרי המעש.

1
פעילויות שארגנה עיריית חולון לתלמידים השובתים. באדיבות הארכיון והמוזיאון לתולדות חולון. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

בסוף דצמבר חזרו המורים לעבודה, תוך שעדיין נתקלו התלמידים בשיבושים חלקיים בשעות הלימודים. המורים החזירו באותה שנה לתלמידים את ימי השביתה כולם, וכך נמנעו מבוגרי שנת הלימודים תשל"ט חופשת החנוכה, חופש ל"ג בעומר, וגם כשלושה שבועות נגרעו מהחופש הגדול שלהם.

1
שביתת המורים כשעון חול המטביע את החינוך. קריקטורה משנת 1981 מאת דוש (קריאל גרדוש), מתוך ארכיון דוש, הספרייה הלאומית

שיא 45 הימים של השביתה ב-1978 החזיק מעמד כמעט 30 שנה. ב-2007, בקיץ שבא אחרי מלחמת לבנון השנייה, מספר חודשים אחרי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, וכשראש הממשלה נחקר בחשד למרמה ולהפרת אמונים, שוב פרצה שביתה בבתי הספר העל-יסודיים. ב-10 באוקטובר, מיד אחרי חגי תשרי החלה השביתה שנמשכה 64 ימים. רק בדצמבר חזרו תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים לבתי הספר.

1
שער ידיעות אחרונות מה-10 באוקטובר 2007. באדיבות ארכיון ידיעות אחרונות

לעת עתה השביתה ב-2007 היא השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מערכת החינוך הישראלית. כולנו תקווה שכל הצדדים ישכילו למנוע משברים כאלו בעתיד. אם תרצו להעיר, לתקן, להוסיף ולהאיר על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם. לעוד קטעי עיתונות מהעבר בשלל נושאים הצטרפו לעמוד הפייסבוק העיתון של אתמול.

שירה | כששכחנו כשכל האהבות

שירים מאת הדר בר נוי ואליעז כהן

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ וזכוכית, 29X21 ס"מ, 2019

.

הדר בר נוי

אסונות

פַּעַם הָיָה אֲסוֹנֵנוּ עוֹלֶה מִן הַמִּדְבָּר,

מֵעֵין הַצָּמָא בַּחוֹלוֹת,

מֵהַשְּׂמִיכָה הַצָּרָה מִדַּי לִשְׁנֵינוּ,

מִקֵּץ נְדִיבוּתָהּ בַּקְּצָווֹת

מִשְּׁאֵרִית הֶחָלָב בְּתַחְתִּית הַבַּקְבּוּקִים,

מֵרִפְיוֹן סוֹפֵי הַחִבּוּקִים.

אַךְ לֹא הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל הַיָּמִים אֵינֶנּוּ נִפְגָּשִׁים

אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת

אָמַרְנוּ אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁנַּגְשִׁים,

שֶׁנִּתְפֹּר אֶת קְצוֹת הָאַשְׁמוּרוֹת

בְּמַחַט בְּכִי הַתִּינוֹקוֹת

.

וּמָה שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בּוֹ הַלַּיְלָה הַזֶּה

שֶׁמֵּגִיחַ מִתְּעָלַת הַלֵּדָה שֶׁל הַפְּחָדִים,

מֵהָאֶמְצַע בַּמְּקוֹמוֹת הַמּוּעָדִים

מֵהַצָּהֳרַיִם דַּוְקָא, מִתּוֹכֵי הַתּוֹכִים

מִתֵּבוֹת הַדֹּאַר שֶׁלֹּא נֶאֱסַף, מִכּוּר הַבַּרְזֶל

מִמִּצְרַיִם וּמִמֵּרוֹצֵי הַשְּׁלִיחִים

בֵּין מְזוּזוֹת הַבַּיִת לְלֵב הַגּוּפִים

בְּלֵילוֹת שִׁמּוּרִים מוֹעֲדִים וְחַגִּים

.

בראשית הימים

בְּרֵאשִׁית הַיָּמִים הָיָה זְמַן הַחֲלוֹמוֹת

(שְׁגִיאוֹת הִתְרַחֲשׁוּ בַּלֵּילוֹת).

בַּיָּמִים הָהֵם הָיִינוּ מַלְכָּה וּמֶלֶךְ

וְעָשִׂינוּ רַק אֶת הַיָּשָׁר

וּמָה שֶׁהִתְפַּתֵּל מֵהַדֶּרֶךְ –

אֲבָנִים שֶׁלֹּא נִגַּפְנוּ בָּהֶן נִשְׁאֲרוּ עַל עָמְדָּן.

חוּטֵי בַּרְזֶל שֶׁשָּׁזַרְנוּ אֶל הַקֵּן

בְּטָעוּת, בְּחֹם פִּתְאוֹם

לֹא הֶחֱלִידוּ בַּיָּמִים הָהֵם,

תְּמוּנוֹת נִנְעֲצוּ בְּקִירוֹת

וְלָרִיק לֹא הָיָה מָקוֹם

כְּשֶׁכָּבַשְׁנוּ אָנָאפּוּרְנָה, לְבָנוֹן וְהֵרָיוֹן.

אֲבָל מָה שֶׁנּוֹלָד עַכְשָׁו, נוֹלָד

אֶל זְמַן חַמְדָן מְאֹד

וְאֶל כָּל מָה שֶׁשָּׁתַת כְּשֶׁאָחַזְנוּ

כְּשֶׁשָּׁכַחְנוּ כְּשֶׁכָּל הָאֲהָבוֹת

.

הדר בר נוי היא יועצת חינוכית ומורה לביולוגיה. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וביולוגיה ותואר שני בייעוץ גנטי. בימים אלה רואים אור כמה משיריה בבמות שונות.

.

.

אליעז כהן

שירים מלפנות־הבוקר

*

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

אֲנִי נִמְתָּח בִּנְשִׁימָה אֲלֵיהֶם

מִתְגַּמֵּשׁ כֶּחָתוּל שֶׁהָיִיתִי לִשְׁלֹחַ צִפֹּרֶן

לִנְעֹץ בְּכוֹכָב.

.

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

מְחַיְּכִים בִּקְרִיצָה אַחֲרוֹנָה מִן הָאֵד הָעוֹלֶה

מָה אֶעֱשֶׂה וְלִבִּי מִצַּלְעִי יוֹצֵא

לִהְיוֹת כְּכוֹכָב.

.

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

אֶל שִׁירָתָם, עֲדִינָה, מִצְטָרְפִים עֶפְרוֹנִי וְשַׁחֲרוּר

עַכְשָׁו גַּם אֲנִי

.

*

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

עִם זְקִיפֵי חֲתוּלִים שַׁאֲנַנִּים

בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים מֻנָּחִים

אֵלֵי־מִצְרַיִם קַדְמוֹנִים

.

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

יָרֵחַ נוֹטֶה עַל צִדּוֹ סוֹבֵב אִתִּי

וְנֹגַהּ לְיָדוֹ. פָּנָיו מְשִׁיבִים לִי שָׁלוֹם

לִפְנֵי הַתְּהוֹם

.

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

כְּשֶׁאֵד גָּדוֹל בָּא מִמַּעֲרָב

מַנִּיחַ מִנְחַת הַטַּל בְּכָל עָלֶה

בִּקְצוֹת שְׂפַם הַחֲתוּלִים

וְעַל הַלֵּב

.

*

שָׁב וּפוֹסֵעַ בְּדַרְכֵי שׁוּעָלִים

נִזְהָר שֶׁלֹּא לִדְרֹךְ בָּעֲקֵבוֹת שֶׁלָּהֶם

רוֹאֶה: כָּאן מֻנָּח הָיָה זָנָב, וְכָאן גְּלָלִים

וּבְהֶמְשֵׁךְ הַשְּׁבִיל הֵקִיא שׁוּעָל אֶת נִשְׁמָתוֹ

. . כִּי הָיָה בֵּין הַזּוֹלְלִים.

.

גָּדֵר מְחֻשְׁמֶלֶת מַפְרִידָה עַכְשָׁו

בֵּינֵיהֶם וּבֵינִי

. . וּבֵין הַכְּרָמִים.

.

*

הַתַּנִּים מִתְעוֹרְרִים רִאשׁוֹנִים

פּוֹשְׁטִים צַוָּאר, מְיַלְּלִים אֶל הַשְּׁחוֹר

אַחֲרֵיהֶם נוֹבְחִים כְּלָבִים. וְעוֹד רָחוֹק הָאוֹר

רַק אָז שִׁירַת הַצִּפּוֹרִים תֵּעוֹר

. . הָעוֹרְבָנִי, הַשַּׁחֲרוּר, הַדְּרוֹר.

וּבֵינֵיהֶם קוֹלוֹת הַמּוּאַזִּינִים מְעוֹרְרִים מַאֲמִינִים לַחְתֹּר

נֶגֶד מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה הַזּוֹ

(עֲדַיִן לֹא יוֹדַעַת שֶׁהוּבְסָה)

קוֹרְאִים לְאַלְלָה הַגָּדוֹל לַחְזֹר

.

אַחַר־כָּךְ זִכְרֵי תַּרְנְגוֹלִים

אַחַר־כָּךְ נַאֲקַת הַחֲתוּלִים

אַחַר־כָּךְ אֵיבְרֵי הָאַהֲבָה

. . שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי

.

אליעז כהן הוא משורר, עורך ופעיל שלום. ספר שיריו השישי, "מזמור ליום חול", ראה אור אשתקד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יורם ניסינוביץ, דיתי רונן ואלון ארד

» לסדרת הדפסי הציאנוטייפ של האמנית אפרת פלג, שליוותה את גיליון 66 של המוסך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | לתפוס ברק בלאסו

"אולי באמת תישארי לך פה, אתה אומר בעייפות, תעזבי אותי בשקט עם כל השיגעונות, תמצאי לך איזה קאובוי אמריקאי, תגורו בשום מקום כמו שאת חולמת." סיפור קצר מאת סלעית שחף פולג

עטר רבינא, הירח על הלגונה הכחולה, שמן ואקריליק על בד, 70X80 ס"מ, 2021

.

אני עוד מחכה לך, קאובוי

סלעית שחף פולג

.

אנחנו מחפשים מוטל זול ללילה. בעוד יום וחצי נגיע ללאס וגאס, ושם מחכה לנו מלון מפואר במאתיים חמישים דולר. עכשיו אנחנו חוסכים. זה בגלל הכנס של הסוכני נדל"ן שנחת שם, אתה אומר, אחרת יכולנו לקבל את אותו חדר בחצי המחיר. מאה שמונים מייל ללאס וגאס – שטויות, נעשה את זה ביום, נגיע לשם אחר הצהריים.

בעיירה הנידחת הזאת אנחנו מחפשים חדר, גם בהולידיי־אין כבר בדקנו ומפוצץ. יש פסטיבל רודיאו באיזו עיר בסביבה, מה שמוזר כי לא זכור לי שראינו איזו עיר בסביבה, רק חול צהבהב־אדמדם מקושט בנקודות סבוכות של שיחים מאובקים, סדורים כל כך יפה.

תראה זה נראה ממש כמו פרדס, אמרתי לך ואז השתתקתי, זה היה טיפשי, איזה פרדס ואיזה נעליים, מדבר מוהבי, מדבר צל גשם, כך כתוב במדריך, ואיזה גשם?

בחניון של ההולידיי־אין עצרת לרגע את האוטו, יצאנו והתיישבנו על שפת המדרכה. צב יבשה ענק חצה את הכביש בדרכו אל המדבר שמעבר, לא היה שם אף אחד, רק אנחנו והצב והמדבר. האוויר היה יבש וטעון, ליד האאוטלט השתוללו כמה ברקים. אמרת לי שאם היה לך לאסו, היית תופס אחד בשבילי.

אנחנו עוצרים במוטל, החדר קטן ומסריח מסיגריות, השירותים מקולקלים. פקידת הקבלה גוררת בטן ענקית שמשתפלת על מותניה כמו חצאית ועולה בקושי שתי קומות להראות לנו חדר אחר. כבר מאוחר, ניקח אותו. אנחנו מניחים את המזוודות ויוצאים. באאוטלט רוב החנויות סגורות, כך גם הרודיאו. שני הדברים היחידים שיש לעשות בעיירה הזאת ושניהם סגורים. אני מתה לאיזה סלט ירקות עם חביתה וגבינה לבנה, אבל בדיינר היחיד שפתוח עשרים וארבע שעות אנחנו אוכלים המבורגר מטוגן היטב מכל הצדדים.

אתה מחזיק לי את היד מעל גלידת סאנדיי גדולה ואומר שאף פעם לא חשבת שכל כך תיהנה לנסוע סתם ככה בלי להגיע בעצם לשום מקום. לפני שנסענו דמיינתי לי מסע פילוסופי עם הרבה דיבורים על דברים חשובים, בסוף הצטמצמנו למשפטים קצרים על מה ומתי נאכל ואיפה נישן הלילה.

אתה ואני כבר לא ממש מוצאים על מה לדבר. אני מעלה נושא לשיחה, אתה ממהר לאמץ אותו בחום. מזל שברדיו יש קאנטרי, אנחנו כבר ממש מכורים, אנחנו יכולים לשמוע רדיו ולא לדבר. השתיקות שלך מרתיחות אבל גם נעימות לי. למרות שאתה שותק אני שומעת אותך אומר לי שאני צריכה להתבגר, להפסיק לעשות שטויות, אתה מתעצבן כשאני מוציאה חצי גוף מהחלון כדי לצלם עצי יהושע ממש מקרוב, וגם כשאני נוגעת במכשירי חשמל יחפה. פעם אהבתי את זה, עכשיו זה כבר קצת מעייף.

צ'יקן, אני קוראת לך, פחדן. אתה מלטף לי את השיער ביד אחת ובשנייה אוחז את ההגה. אולי באמת תישארי לך פה, אתה אומר בעייפות, תעזבי אותי בשקט עם כל השיגעונות, תמצאי לך איזה קאובוי אמריקאי, תגורו בשום מקום כמו שאת חולמת – בימים תספרי שיחים מתגלגלים, בערב הוא יחזור שיכור ויגרור אותך למיטה.

נשמע לא רע, אני אומרת.

בערב במוטל, אתה נרדם די מהר, המזגן לא מצליח לנטרל את ריח השטיחים הספוגים עשן וקיא. אני יוצאת החוצה, הערב חם וכבד. החדרים בנויים בשתי קומות מסביב לבריכה בינונית. למעלה בקומה השנייה, חבורה של מקסיקנים שותים ומנגנים. הבריכה מוארת בכחול והמים נראים זכים וצלולים. אני מתיישבת על אחד מכיסאות הנוח הלבנים שפזורים מסביב, מישהו השאיר מגבת. אני מביטה במים הכחולים וחושבת על מה שאמרת, אולי אישאר פה לתמיד, עם המדבר והברקים והצבים והשיחים המתגלגלים.

ההוא עם המגבת חזר, הוא מתיישב לידי.

היי, הוא אומר. היי, אני עונה.

.

*

.

החדר של ההוא עם המגבת לא שונה משלנו, הריח חזק יותר, הוא בעצמו מעשן. הוא לובש מכנסי ג'ינס לבנים וצמודים באזור החלציים, חגורה עם אבזם מתכת גדול עוטפת מותניים שריריים. יש לו שׂער שיבה אבל הוא לא ממש זקן. הוא מוריד את החולצה המכופתרת וחולץ את המגפיים, אני עוזרת לו עם החגורה. אני לא זוכרת, ככה הוא הגיע לבריכה? הוא לא באמת קאובוי, הוא ספק מזון של אחד הבסיסים הצבאיים באזור. כמעט כל האוכלוסייה פה עובדת עם הצבא, זאת פרנסה טובה. הוא בכלל לא מכאן – הוא אומר שם של עיר אבל זה לא באמת חשוב – גם כאן, אנחנו מתאמצים לדבר, שנינו יודעים שזה לא חשוב מה נגיד, זה רק כדי, איך אומרים, לשבור את הקרח, אבל איזה קרח? המזגן פועל ואני מזיעה, כל הגב שלי רטוב, הוא מציע לי ויסקי או משהו אחר, אני לא מסרבת.

.

*

.

אתה מעיר אותי מוקדם בבוקר. ישנתי כמו מת, אתה אומר, קומי, יש לנו נסיעה ארוכה עד לאס וגאס.

הראש שלי מתפוצץ, אני אומרת, תביא לי שני אופטלגין וקפה מהלובי. אתה שולח לי נשיקה בדרך החוצה. אני גוררת את עצמי למקלחת. שם, בהיכל לבן של לינוליאום, אני חושבת עליך ועל הילדים שעוד יהיו לנו. עכשיו אני כבר מוכנה לחזור לתל אביב, לשכוח מהחול והצבים והשיחים המתגלגלים.

אתה מצטרף אליי למקלחת; פה גדול, שני אופטלגין, לגימה מהקפה הדלוח. לסבן לך את הגב? אני מסתובבת, אתה נצמד אליי, הפעם אני לא אתנגד. אני משתדלת לא לחשוב על הטינופת שבין אריחי האמבטיה.

.

כשאני סוגרת את המזוודה אני נזכרת שהשארתי אצל ההוא עם המגבת חצי מבגד הים שלי. אני לא מעזה לגשת לשם, הוא בטח עדיין זועם על אתמול.

הוא לא היה באמת קאובוי וזה לא באמת המקום שאני רוצה להישאר בו. אז הלך חצי ביקיני, בלאס וגאס אתה תקנה לי חדש.

הברקים של אתמול שככו, אבל השמיים עוד מעוננים. אתה נכנס חפוף וריחני למכונית השכורה שלנו, העמוסה מזכרות של שלושה שבועות ארוכים. נוסעים? אנחנו עולים על הכביש המהיר ללאס וגאס ומתחברים לתחנת הרדיו "היי־וויי קאנטרי". בחוץ מתחיל לו גשם דקיק שהופך באחת לטיפות גדולות המתנפצות על השמשה המאובקת ומתוות בה ערוצי בוץ בהירים.

תראי מה עשית, אתה אומר. הבאת גשם על מדבר מוהבי.

בחדשות אומרים שיהיה חם מאוד.

.

סלעית שחף פולג, עורכת, כותבת ומרצה לאנגלית. בעלת תואר שני בספרות אנגלית ובכתיבה יוצרת באנגלית באוניברסיטת בר אילן. פרסמה סיפורים קצרים בעברית ובאנגלית בכתבי עת בארץ ובחו"ל, ובהם מאזניים ו־Maggid. ספרה הראשון, "עד שהגשם יחזור", ראה אור ב־2021 בהוצאת "שתיים" וזיכה אותה בפרס היצירה לספר ביכורים מטעם משרד התרבות.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מי שומר עלייך?", סיפור מאת שרון סילבר־מרת

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן