.

השיבה הנצחית: על ספרו של יונתן ברג, "אור וזמן"

צביה ליטבסקי

.

השיר הפותח את ספרו החדש של יונתן ברג, אור וזמן, נקרא "איתקה". לאורך כל ההיסטוריה של התרבות המערבית נושאת איתקה, עירו של אודיסאוס, סמליות טעונה של בית – שייכות ומשפחה כמגדיריו של העצמי הפנימי הנכסף. איתקה היא שם נרדף לתכלית מסע החיים, לחתירה אל האור על אינסוף משמעויותיו. מסע זה אפשרי רק עבור מי  שמישיר מבט אל תהומות הקיום.

בעוד מסעו הממשי של אודיסאוס, לאחר עשר שנות מלחמת טרויה, אורך עשר שנים נוספות, לאיתקה הוא מגיע בהרף עין פלאי – רק לאחר שסיפר את סיפורו לזולת חומל, העניק לו מילים, העמידו כיצירה בעלת מעמד על־זמני. משמעויות אלו של איתקה יוצרות את הפואטיקה הייחודית לשירי הספר של ברג. בקריאתו אנו לוקחים חלק במסע רב־רבדים. כל ניסיון למצוא בו מהלך בעל היגיון מרחבי־גאוגרפי עולה בתוהו, כפי שממדי הזמן אינם מצטרפים לרצף מתקבל על הדעת. בכך נבנית הכרחיות התוהו כנקודת מוצא של מסע קיומי.

כל אחד מן המקומות המוזכרים לאורך הספר – גואה ומומבאי, אמסטרדאם, פריז, ירושלים וחופי הכנרת – מייצג את איתקה כשם שאיננו איתקה, והיעדר הרצף הליניארי במרחב ובזמן מייצג את הרף העין של הגילוי הנכסף, באותה מידה שאין קץ לחיפוש אחריו. את האור יש לחפש, ולגלות, בחושך.

התוהו, כבסיפור המקראי, וכחוויה פנימית, הוא ראשיתו של כל תהליך יוצר, כפי שמסתיים השיר "איתקה": "כָּעֵת, הָאִידֵאוֹת הָעֵירֻמּוֹת / שֶׁל דְּבֵקוּת וְרִיק, אִיתָקָה שֶׁל הַשִּׁיר, מִשְׁכַּן הַמַּחְשָׁבָה כִּי הַיֹּפִי / יְנַצַּח וִיהִי מָה." בהקשר זה עולה בדעתי פסנתרן שצפיתי בו בשעת נגינה. ראיתי כיצד פיו רועד, עיניו נעצמות מתוך חוויית ההשראה – דְּבֵקוּת וְרִיק – וארשת סבל על פניו. והרי זוהי "איתקה של השיר" במילותיו של הדובר: התמסרות מוחלטת למעשה בריאה, מעין העלאת עצמו כקורבן־תמיד לאל, הערגה וסיפוקה בעת ובעונה אחת.

השיר בנוי כהוראות שהדובר נותן לעצמו במהלך המסע:

.

דַּבֵּר לְאַט, אַמֵּן אֶת הָאֲוִיר וְהָאוֹר

בְּאוֹתוֹ שִׁיטוּט חֲסַר מַטָּרָה שֶׁל רַגְלֶיךָ.

…

הַנַּח כַּמָה פְּתָקִים בַּכִּיס – טִפּוֹת הַדֻּבְדְּבָנִים

בַּגַּיִס הָאֹפר שֶׁל טְרוֹם שַׁחַר,

תְּאֵנָה מְבֻקַּעַת עַל רֶקַע אַסְפַלְט.

זְרָדִים נִתְפָּסִים לָאֵשׁ כְּצָמֵא שֶׁמָּצָא מַיִם

לְבַדְּךָ עִם חֲמִשָּׁה מֵיתָרִים וְסַם קַל

בְּטֶקֶס פָּגָנִי בּוֹ אַתָּה הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן.

דְּחֹף לְשָׁם אֶת הָאֵד שֶׁעָלָה מִידֵי אִמְּךָ בִּימֵי שִׁשִּׁי

…

שורות אלה, ואחרות שאיני מביאה מפאת קוצר היריעה, טעונות ביותר: בצרור קטן, המצריך דברים מעטים, אצורים התבוננות במראות הטבע, העדר כל מדרג של חשיבות (התאנה המבוקעת), "קַרְמָה כְּבֵדָה" כמשא אישי ולאומי, וצמא לכל גילום רליגיוזי בהיסטוריה האנושית.

בד בבד עם היציאה לדרך, בניגוד לכל היגיון, קיימת הסתכלות שבדיעבד: "עֵר כָּל הַלַּיְלָה עַל סַפְסַל עֵץ שָׁם שְֹפַת הַכּוֹכָבִים הִיא וֶדָה." – אחת השורות היפות בספר. או: "הַמִּזְרָח שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיךָ וְטָמַן בָּהֶם / כַּמָּה זַרְעֵי חַרְדָּל שֶׁל אֵלִים וְעֹנִי", העומד בו־זמנית עם "עֲלִיָּה לָרֶגֶל הַנִּמְשֶׁכֶת / בְּלֵילוֹת יְרוּשָׁלַיִם." יתר על כן, כל אלה אינם אלא הפתקים שיש לקחת למסע טרם התרחשותו. מעולם לא נתקלתי בעיצוב כה מרחיק לכת בעקירת הזמן מעצם מהותו, בפתיחת מרחב כה עתיר בו־זמניוּת, תוך קישור תלת־ממדי של פנים וחוץ, יש והעדר.

רגע הגילוי, אם כן, קיים גם טרם החיפוש אחריו, כפי שאיתקה נמצאת בכל מקום, בד בבד עם היותה מושא החסר. הבית אינו אלא חלק מן הטבע. זוהי הסמליות העולה מן התיאור שלהלן, מתוך השיר "צהריים", על היסוד הדיאלקטי שבסיומו: "נִרְאֶה הָיָה שֶׁלֹּא אַגִּיעַ אֲבָל הִנֵּה בָּתִים / עוֹלִים כְּעֵשֶֹב, טַחַב אָפֹר עַל פְּנֵי גְּבָעוֹת רַכּוֹת, / עוֹלוֹת בְּלֶהָבָה שֶׁל אֶבֶן. // כְּשֶׁיָּצָאתִי נָעוּ עֲנָנִים בַּמֶּרְחָק / מַצִּיתִים וּמְכַבִּים שָֹדוֹת."

מתוך פתיחה זו המציבה את היעד, התוהו והדרך כבצרור אחד, פורצים שירי הספר תוך היסחפות פראית, ציורית וריתמית, בנפש, בתודעה ובמציאות החיצונית, בלי לאבד ולו קמצוץ מממשותן החושית של ההתרחשויות. אביא כמה דוגמאות לרב־הממדיות הדינמית, המסחררת, המשלחת לכל עבר ברקים של משמעות:

"… נוֹף שׁוֹמְרוֹן, כֶּלֶב מְצֻנָּף וּפָנָיו הַמְּאֻחָרִים שֶׁל / רֶמְבְּרַנְדְט, בַּחוּץ תְּעָלוֹת וְרֵיחַ קָנַבִּיס, סִיגַרְיָה מְגֻלְגֶּלֶת / בְּפֶּר לָשֵׁז מֶלֶךְ לְטָאָה בְּמִכְנְסֵי עוֹר, נִשְׁעָן כְּנֶגֶד / מַצֵּבָה חֲצִי יוֹם צוֹעֵק תְּפִלָּה אֲמֶרִיקָאִית – / גֻּלְגֹּלֶת מְטֹרֶפֶת בְּזָקָן אֲנַרְכִיסְטִי," ("זמן") – הלך הרוח הניו־אייג'י שבשורות אלה מעניק למסע, בצד היבטיו האחרים, גוון של חוויה פורקת עול, האופיינית ל"טיול שאחרי צבא" הישראלי. אותו מניע פנימי מצוי ללא כל סתירה במישור הרוחני: "… מֶדִיטַצְיָה אֲרֻכָּה בִּקְרִירוּת לַחָה, / תְּמוּנוֹת מֵהַבַּיִת, כְּאֵבֵי גּוּף וְאוֹתוֹ מִשְׁטָח רֵיק, / פְּנִימִי, דְּמוּי שֵׁנָה וְעֵר לְגַמְרֵי. / … / מְמַלְמֵל לְעַצְמִי מִי אֲנִי / וּמוֹחֵק בְּסַבְלָנוּת תְּשׁוּבָה אַחַר תְּשׁוּבָה / … / חָפְשִׁי יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמְפֻחָד. / הָאֵל הַיָּשָׁן הָלַךְ וְדָהָה / וּמָה אֶעֱשֶֹה לְלֹא הָרָקִיעַ, הַתַּחֲנוּנִים." ("מערות") – ואכן, היש צורך קיומי מטיל אימה יותר מחוסר אחיזה?

שאלת יסוד זו חוזרת לא פעם במהלך הספר: "… בַּחוּץ מִשְׁתּוֹלֵל גֶּשֶׁם מַחֲרִיב קַרְטוֹן / עָלָיו יוֹשֵׁב חֲסַר בַּיִת / תְּפִלַּת נְעִילָה בֶּן שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה נֶאֱמָן בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה / לְאַבְרָהָם וְלִירוּשָׁלַיִם / מְפֻתָּלִים כְּמוֹ חָלָב קָרוּשׁ…" ("זמן").

הקונפליקט הסוער מעוצב לעיתים תוך ויתור על תחביר סדור, ויתור המשקף התפרקות טראומטית של זמן ושפה: "הַלַּיְלָה בְּחֶבְרוֹן דָּוִד מֵת מְכֻסֶּה טַלִּית כָּתַבְתִּי כְּבָר / בּוֹאוּ נְשִׁימוֹת, בּוֹאוּ נְשִׁימוֹת / לֹֹא בָּאוּ עָלָה תַּן עָלָה נֵץ עָלָה נֶשֶׁר / נוֹצוֹת שְׁחוֹרוֹת." ("הלם") ועל רקע זה מצמררות כל כך מילותיו של הקצין בסוף השיר: "'אֵין שֶׁבִי בַּפְּלֻגָּה שֶׁלִּי אִמָּהוֹת בּוֹכוֹת! מַשָֹא וּמַתָּן לֹא אֶצְלִי!'" (שם)

ברוב השירים מעוצבת הסיטואציה בהווה מתמשך. כך, בצד הסחף הריתמי יש יסוד של השתהות, המרחיבה את הרגע. מתוך הצורך למצות את היש הנוכח על כל ממדיו – זיכרונות עבר בתודעת ההווה, פרספקטיבה הכוללת בעת ובעונה אחת פסגת הר ופרפר זעיר, תפיסת היקום כתודעה, התודעה כיקום (גם אם חווים זאת תוך שימוש ב"חומר לבן") – מתוך צורך זה להוויה כוללת־כול, מבטלת המטפוריקה כל מרווח בין התופעה לייצוגה: "גְּדַת נָהָר מוֹרִידָה אוֹר אֶל עֵבֶר הַמַּיִם", "גַּחֲלֵי הַכּוֹכָבִים אֵינָם מַקְשִׁים כְּלָל עַל הָרֶגֶל הַיְּחֵפָה." ("לבדי על נהר הגנגס"). כל אלה מובילים אל התובנה הבלתי נמנעת: "הַחֶסֶר הוּא עִלַּת הַתְּנוּעָה. / סוֹד הַנְּשִׁימָה, הַשֶׁעוֹת וְהָאוֹר." ("לבן")

.

ברצוני להתעכב על אחד השירים המופלאים בספר, "מעבר יבוק". כותרת השיר מכוונת את הקוראת לראות בסיטואציה המתוארת גילום אישי של מאבק יעקב עם המלאך, שגם בהקשר המקראי הוא רב מסתורין. "… / יָרֵחַ עַל בִּצּוּרֵי אָתוּנָה, עַל / גּוּפי, בַּמַּיִם, מֶלַח זוֹהֵר / עַל עוֹר מְטַפֵּס בְּתוֹכִי לְעֵבֶר / הָאַקְרוֹפּוֹלִיס, … / … מִזְבֵּחַ וְאֵשׁ / …/ מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ לְהִכָּנֵס / לִמְעָרָה כֵּהָה וּמְהַבְהֶבֶת – יָם –  / צִיֵּר שָׁם אֶת הַשּׁוֹר הַמְּדַמֵּם / וְאֶת עֲיֵפוּת הַצַּיָּד, אֶת יֶרֶךְ הַמַּלְאָךְ / וְיָדָיו הַגַּסּוֹת, אֶת נְסִיגַת הַנֶּפֶשׁ מֵהַבָּשָֹר / וְאֶת הָאֲגָמִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁל / אוֹר הַבֹּקֶר."

מיהו שצייר את הסצנה על קיר המערה – הירח? המלח? הים? ואולי דווקא העדרו של נושא המשפט הוא המעמיד את האמן מחוץ לכל הגדרה? אך אין ספק שהמאבק הנדון מתרחש בתחום היצירה. מעשה האמנות נתפס כמאבק עם שליחהּ של ישות נסתרת, הכרוך בד בבד עם מקדש פגני וציורי מערות פרהיסטוריים, עם העלאת השור הניצוד לקורבן, עם חוויית ההיפרדות – גוף־נפש – של השלם. להפתעתי המדרש תומך בראייתי זו: על פי ילקוט שמעוני קל"ב, המאבק כובל יחדיו את יסוד הנעלם (המלאך מיכאל) עם אדם בשר ודם, כפי שאומר הקב"ה לשליחו: "אתה כוהני ברקיע והוא כוהני בארץ", שעל כן אסור היה לו לפגוע בו. יתר על כן, המלאך מבקש מיעקב "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשַּׁחַר", משום שמלאכי השרת פנו אל מיכאל בזו הלשון: "מיכאל, עֲלֵה, 'עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'! לומר, אם אין אתה פותח בשיר, נמצא השיר בטֵל."

יעקב כידוע מתנה את שילוחו של המלאך בברכה, וזו כוללת את שינוי שמו לישראל. יעקב קורא למקום האירוע פניאל, "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (בראשית לב 31). מעשה היצירה, אם כן,  הוא עימות אלים עם הטמיר והנעלם, והיכולת להתמודד עימו "פנים אל פנים" הוא ברכת היצירה. ובהתאם לתפיסת הקיום הנבנית בספר, שורש היצירה בדיאלקטיקה ראשונית של גוף ורוח, של מאבק והתגלות. וכך נאמר בשיר העוקב, "אור": "יוֹם עָלָה עַל צוּקִים, עָלָה וְהִצִּית אֲגַם מֶלַח, הֲרֵי אֱדוֹם, נֶאֱבָק בְמַעֲבַר יַבֹּק שֶׁל הַזְּרִיחָה / מַצִּיל חֲבוּרַת נְעָרִים מִצַּוֵּי גִיּוּס. / הָאוֹר נָגַע בִּי" . כשהסיטואציה עוברת ביעף לעמק פרוָטי בהודו, חזרה להריסות כפר ליפתא בדרך לירושלים, משם לאזכור של עמק יזרעאל, גשם על הר בווייטנאם, זיכרון משפחתי, ושתי אמירות העוטפות הפעם, בניגוד לשיר הקודם, את השפע הזה בחסד נעדר סתירה – הכול חוזר אל יסודו: "בָּשָֹר הוּא אוֹר"; "מַנְגִּינָה הִיא אוֹר – "  אכן, "ליטורגיה פרטית", כלשון הדובר, אלא שזו חובקת את כל גילומיה האנושיים־תרבותיים והפיזיים־מטפיזיים כאחת. ובניסוח אחר, הפורץ אל מעבר לפרטי, הכול מצוי ב"הַמֶּרְחָק הַמּוֹנוֹתֵאִיסְטִי מֵהָאֵל, / כּוֹחוֹ הַמֻּחְלָט, נֶעֱדַר הַצֶּבַע" ("מצור"), בלי להפנות עורף לזוועות הנעשות בשמו: "אֲדָמָה סְחוּפָה מִבֵּית הַקְּבָרוֹת הַמֻּסְלְמִי / נִרְמֶסֶת בְּרַגְלֵי יְלָדִים הָאוֹחֲזִים / כִּפּוֹת בַּד בְּיָדָם, בָּאַחֶרֶת אֶבֶן." ("הקסבה")

.

לקראת סיום הספר הולכת ומתממשת השיבה לאיתקה דרך הופעתה של בת זוג. עימה ובזכותה הולכים החיים ומרפים מסחרורם המתיש, וסדרי העולם שבים במידת מה למקומם. בשיר "בזיליקת הלב הקדוש" מתואר מעין טקס נישואים, שבו מבקש הדובר מזוגתו "מַיִם, צְחוֹק, קִרְבָה לְמַעֲשִֹים, / אוֹתוֹ דָּבָר עָגֹל וְחָלָק שֶׁאַתְּ נוֹשֵֹאת", שאין הוא אלא אותו "מעיָן חתום", ההוויה הנשית הפנימית, שחסרונה הוא המניע את הגבר לצאת למסע הארכיטיפי של המעשייה והמיתוס.

התהליך הוא הדרגתי, ואין מדובר בדיכוטומיה בין בית ונכר. עצם הזוגיות היא בית כשהמסע משותף, והיחד מניב את עצמו גם על גדה מזדמנת, בחיבור אל המילה והטבע: "רָטֹב וְחַי הָיָה הַלַּיְלָה / לְצַד הַמַּיִם וּלְלֹא בְּגָדִים. / פְּרָאוּת, מִלָּה שֶׁיֵשׁ בְּתוֹכָה צִמְחִיָּה." ("בית"). בפתיחת מחזור השירים בשם זה יש לראשונה חלל תְחום־קירות של משפחה: "סִדּוּר מְרֻפָּט, כִּתְמֵי קָפֶה …, שָׁטִיחַ, מִישׁוֹר הַסָּלוֹן / קוֹל הַמּוֹבַּיְל, לִיטוּרְגִּיָּה נְטוּלַת מִלִּים."

המסע לא תם, כפי ששיבתו של אודיסאוס אינה סופית. עתיד להיות לו המשך, כמשתמע מן השורות המסיימות את השיר "יופי":

"מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן עָלָיו נָח סֵפֶר תַּלְמוּד וְקוֹלוֹ שֶׁל הָרַבִּי / מַחְבֶּרֶת זוֹלָה כִּתְמֵי דְּיוֹ צָמְחוּ עַל יָדַי שִׁירֵי אַהֲבָה / שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב מֵאָז וְלָעַד לְאוֹתָהּ תְּנוּעָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית בְּתוֹךְ הַזְּמַן וּכְנֶגְדוֹ."

אחתום בשיר "שקיעה", האוצר בתוכו את העושר ההגותי והרגשי בשירתו של ברג בבחינת מעט המחזיק את המרובה:

.

שקיעה

פָּגוֹדוֹת מְנַצְּחוֹת אֶת קַו הָעֵצִים,

שָׁטוֹת בִּמְתִינוּת לְעֵבֶר הָרָקִיעַ.

פַּעֲמוֹנֵי זָהָב וְחֵמָר נִדְלָקִים זֶה אַחַר זֶה בְּהִבְהוּב

מְדוּרוֹת מְבַשְֹּרוֹת עַל הִתְכַּנְּסוּת.

בְּאוֹר צָרוּד מִתְרוֹמְמוֹת סְטוּפּוֹת,

סְפִינוֹת אֶבֶן בְּמֵי הָעֵמֶק.

חָלַפְנוּ, נִקְבַּרְנוּ בֶּעָפָר, אַךְ בַּהֵיכָל עוֹד שָׁרִים,

פָּנֵינוּ נִשְׁטָפוֹת הִתְמַסְּרוּת וּוִתּוּר.

הַגָּדוֹל מֵאִתָּנוּ, הַלֹּא יָדוּעַ, וְיָדָיו הָרַכּוֹת.

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

יונתן ברג, "אור וזמן", מקום לשירה, 2021

 

.

»  במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: חגית חוף על ספר השירה "סביונים" מאת יהודית דריגס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך "הספר האחרון" / יעקב מישורי

.

כלבים וילדים

.

בתל אביב כולם כותבים ושחים לעבר כלבים וילדים בעודם פולטים קולות – צפירות חריקה, צרימות ג'יבריש מתקתקות, ובמפעל בפתח תקווה השבועות נגמרים ושוב נגמרים.

.

אתה אמן, לא?

הייתי.

כמו שאתה בטח יודע, זה כמו במאפיה. אתה יכול לעזוב אבל האמנות לא תעזוב אותך. איך אפשר להחליט להפסיק ליצור?

אפשר.

בטח תחזור. לא חסר לך, לא מדגדג לך, אתה לא מתגעגע?

לא.

.

***

.

להיעלם מבלי לדעוך, זאת הייתה שאיפתו. לנתק את עצמו משקר השלמות היפה וממגע עם בני אדם. אם כבר לחיות אז רק על פי עקרונות, חזר ואמר למי ששאל.

.

***

.

ב־2017, לפני 16 שנים, ירדה תערוכתי האחרונה והעבודות כולן חזרו לסטודיו. בינתיים המשכתי באותה שגרה בדיוק. יום־יום בלילה של הבוקר רכבתי לסטודיו, חלפתי על פני אנשי חושך קשים שהתמוססו אל תוך אור השחר. לא ציירתי יותר. הייתי בעיצומם של ימי מעבר גולשים. ישבתי על כיסא הפלסטיק ושולחן הפורמייקה הסדוקה והרצתי בתודעתי – כמו אתלט לפני תחרות – שוב ושוב את תהליך הפינוי, את ההליכה, הלוך עמוס וחזור מרוקן, מהסטודיו אל מכלי האשפה הצהובים בסביבתו. אחרי שנים של שאלות שהניבו רק תשובות, אני מרוגש ומותסס, כולי מוכן לקראת הפרדה האחרונה. רק הארץ והירח בהתעקשותם על תנועה מתמדת והשמש התקועה, לא נותנים לי מנוח. עורך כתב עת ספרותי פנה אליי בבקשה לכתוב מסה קצרה עבור הגיליון הבא. התחלתי לכתוב משהו תחת הכותרת היבשה "הוראת מקצוע האמנות", מהר מאוד הבנתי שאני כבר לא שם, שעליי לחדול גם מכתיבה על אמנות, לא מצאתי טעם להתעסק בעולם שבחרתי להיות מחוצה לו, הרי יותר מכול אהבתי לירוק לבאר שממנה שתיתי, זאת הייתה ברוב המקרים עמדת המוצא שלי ותוקפה של כתיבתי. אצבעותיי לא עזבו את המקלדת וממש בו־זמנית צצו אצלי הרהורים ראשונים על כתיבת פרוזה. אוננתי מהר – מבלי לנסות אפילו לעודד זקפה מלאה, רק כדי להיות כבר אחרי זה. פסקת הפתיחה למסה נהפכה לפסקה שפתחה את הספר הראשון שלי סוף, וזה שנכתב עכשיו ייקרא כנראה הספר האחרון.

.

***

.

אין דבר פתטי יותר ממחשבות על מוות ראוי. שחקן שאומר שאם כבר למות, אז הלוואי שזה יקרה לו על הבימה, זכר אלפא שהיה רוצה לקבל דום לב בעיצומה של אורגזמה, פַּסָּל שחולם על מוות חטוף בעוד אלקטרודת הריתוך אחוזה בידו, צייר עם מכחול בידו – טבול בצבע סמלי – אדום כדם, תכול כשמים, או חום כאדמה, מוטל פרקדן על רצפת הסטודיו ומוזיקה קלאסית ממשיכה להתנגן ברקע, צלם צבאי שכדור פוצץ את ראשו והפריים האחרון במצלמתו מנציח את רגע קריסתו לקרקע או משורר שהכרתו אבדה, ראשו צונח בחבטה על המקלדת ועל המלבן הלבן הבוהק שעל מסך המחשב מופיעות אותיות מפוזרות במבנה דאדא קונספטואלי אקראי שנוצר מפגיעת מצחו במקשים. תצלומי גופתם של כל אלה נישאת החוצה על גבי אלונקה – מהבימה, מהמיטה, מהסטודיו, מזירת הקרבות ומחדר העבודה עמוס הספרים – ראויים ללא ספק להיות מודפסים על שער מגזין תרבות, או אפילו במרכז העמוד הראשון של עיתון יומי.

ואז כשתנותק מכונת ההנשמה, ציור אחד שלו – לאו דווקא המשובח מבין הציורים – יהיה לנצח "הציור האחרון".

.

***

.

ואצלי העלילה שינתה את מצב הצבירה שלה, היא התאדתה ונהפכה לזרם. בכל מקרה, אין לי עוד הפריבילגיה לדלג מעל לקטעי המחשבות כדי להתרכז סתם, מתוך חוסר סבלנות, רק בסיפור העלילה, איני יכול עוד להפריד בין הרהור לפעולה, הכול מונח עליי כגוש אחד גדול וכבד ואני חושב רק על המוות. אשתי היא אדם פרקטי, אחת כזו שחושבת תמיד כמה צעדים קדימה ולא משאירה מאומה ליד המקרה. היו ימים שזה מה שאהבתי בה, לפחות בעניין החשוב הזה התאמנו זה לזו, ידענו איך לא להתפזר, לתאם מהלכים, להעריך ולקבוע את המרחק הנכון בינינו כדי להימנע ככל האפשר מחיכוכים. מהרגע שהיא צפתה באח סיעודי מסייע לי להתיישב בפעם הראשונה על המיטה במחלקה הנירולוגית, היא אמרה: "שתדע, שלא אוכל לטפל בך בבית בלי עזרה", היא חזרה על המשפט – מבלי לנסות להסתיר את נימת האיום המתוח בקולה – שוב ושוב, כל כך הרבה פעמים עד שלא יכולתי לשמוע אותו מבלי שתבקע ממנו באופן ספונטני מלודיה סמויה שתסתחרר לי בתוך פיתולי המוח בלופים אינסופיים. השבתי לה במבט לעיניים. כמה ימים אחר כך מצאתי את עצמי מזמזם את המשפט, מהמהם ומגלגל לי מנגינות במורד הגרון ובחלל הפה, קוטע, מכווץ ופותח את המרווחים בין המילים, משחק עם המקצבים ומשנה משמעויות, תוך כדי שאני בוהה בתקרה וסופר את החורים בריבועי הקלקר המרכיבים את הכיסוי הדקורטיבי על פניה. הבהייה, המנגינות וספירת החורים פרצו את הסכר, הזמינו פנימה אל חלל הפה את שיטפון המחשבות לבוא ולהצטרף למחול המתערבל שעלה ורחש שם – מחשבות על ידיים זרות שיפשפשו בי. לא התלות ואובדן העצמאות הטרידו אותי כמו המחשבה על עצם המגע – זה שהליווי והתמיכה הסיעודית לא ייתכנו בלעדיו, מגע פולשני שיארגן, יזין וינקה את גופי, אך לעולם לא יהיה יעיל, יסודי, יפה ונעים כפי שהיה המגע שלי, מגע שנבע מכל עוצמת הריכוז והירידה לפרטי פרטים. תהיתי מה יישאר מהמוח שלי אם יינטל ממנו העיסוק בהופעה מוקפדת, במה הוא יהיה עסוק? מה ימלא את הוואקום שייווצר בתוכו? הטלתי ספק ביכולתו של גוף חולה ושבור לתחזק בעת ובעונה אחת את הכושר האינטלקטואלי ואת טיפוח המראה. וכך, בקיצור דרך, תוך כדי ניצול רשת הקשרים החברתיים שטוותה עם השנים והתפקיד שאחזה בו, הכניסה אשתי הביתה את דניס – המטפל החדש, שלאחר חודשים רבים וגם זה, רק בלב ולעצמי, העזתי לקרוא לו "דניס שלי". כפות ידיו היו חמות ורכות ועקביו סדוקים וקשים, גובהו היה ממוצע ומבנה גופו רחב, שיערו דליל ושחור, משוח בכוח שומני לאחור, צבע עורו חום ארגמני, עיניו שחומות, שקועות ומוקפות בכהוּת ובריסים צפופים ומעליהן גבות פחמיות עבותות ששיוו לו הבעה זעופה ופס שפם דק ליווה את קו שפתו העליונה. הוא לבש חולצות משובצות – כותנה לקיץ ופלנל לחורף – מכופתרות עד הכפתור האחרון למעלה ולמטה, מתנופפות חופשי מחוץ למכנסיים, מסתירות את בליטת כרסו וקימורי מותניו, מכנסיו היו לרוב בגוני קרם גריאטרי דהוי, ושוליהם נאספו על קרסוליו כאקורדיון עייף. הוא נעל כפכפי ים של אדידס, עם רצועה קדמית בלבן משופשף ועליה שלושה פסים כחולים, ובחורף הוסיף גם גרבי מגבת לחימום. דניס דחף את כיסא הגלגלים, גופי היה פטור סוף־סוף מהצורך להעמיד פנים. ככה חלפתי, במצמוץ לאה, על פני דברים יפים.

.

***

.

הגוף התחייב לחורבן וגם קיים, הבטחת הקריסה קוימה במלואה ובעוד כמה חודשי שיקום קרוב לוודאי איהפך למומחה בתחום הנכות הספציפית שנפלה עליי. אעמיק בה ואלמד אותה מתוך ההרגל, התרגולת והשינון, עד שתיהפך לדבר נורמלי, עד שהעקום ייהפך לישר וימחק מתודעתי את מה שהייתי.

.

***

.

לא רציתי להיות אחד מאותם אמנים שהרקעים מאחוריהם מתחלפים, כאלה המוכנים לבצע מול המצלמה, לבקשת הבימאי, תנועות של אמן בסטודיו – מקום שנראה כמו תפאורה מותשת על סט של סרט אמנות הוליוודי, רק שהפעם עם שיני חרסינה ורעידות צוואר קלות, מספרים על אוטומט את סיפור חייהם ארוג בצורה מופתית אל תוך מהלך יצירתם, מסבירים, מורחים מבלי להחסיר דבר, את הרציונל העומד מאחורי גוף עבודתם. אמן אחד חושף את הקשר האמיץ בין חייו לאמנותו והאחר בדיוק להפך, שולל עמדה כזו, מקדש את ההפרדה ומדבר בשבח מעמדה האוטונומי, הא־פרסונלי של האמנות, שניהם שני צדדים של אותה מטבע המגולמת בסופו של דבר בחפץ יפה. לא רציתי להיהפך לאמן שמח בחלקו, אחד שיצירתו שרויה בקיפאון עמוק, ובו־בזמן מתפתחת ומתקדמת באמצעות מילים, אחד כזה שמתוך נחת הקריירה ושביעות רוחו, דָּבֵק – לאחר שנים של התפתלות והתעדכנות – רק בפורמליזם, באשתו השלישית ובילדיו המקסימים. פעם הייתי אמן פלסטי מיומן, אך חדלתי. לא החלפתי מדיום, לא עברתי מאמנות חזותית לספרות. לא שיניתי פזה. שיהיה ברור, הכתיבה שלי היא לא שלוחה נוספת, או הרחבת הגבולות של האמנות שעשיתי. אין לי כל כוונה להיהפך לסוֹפֵר מקצועי, להמשיך להסיר ולקלף את הגלד מהפצע, ומעוד פצע, לפגוע בעצמי בכוונה, לשקוע, להכניס את עצמי למסלול אובלי של דיכאון ופציעה, להירפא ולהיחלץ, להבריק ולהבריש את הצלקות באמצעות פתרונות קונספטואליים, לנסות חתכים אלטרנטיביים ותובנות אקספרימנטליות ובטח לא באמצעות כתבות יח"צ משתפכות. אין סיכוי גם שאהיה אמן של לחיצת כפתור – פורש, עושה לביתו, חוזר, נעלם ושוב חוזר, כזה שבטוח שהוא תמיד מעודכן. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, לא אוכל לצערי לחזור להיות חובב – צייר של שבת שטוב לו. אני יודע וחבל לי שלא אוכל להיפטר מהתואר המיוחס "אמן", והוא ישתרך אחרי – אולי, עם התוספת "לשעבר" עד סוף השנים, כמו אחרי דוגמנית מזדקנת, וכל מעשה מטופש שאעשה ייוחס מעתה לאמנות שלאחר האמנות – Art after Art.  לא היה לי מה לעשות נגד זה. הפיכתו של התחביב לקריירה קרתה מהר מדי. למעשה כמעט מההתחלה נהפכו יחסיי עם פעולת האמנות לתכליתיים ותבוניים – גם הסערות, ההתפרצויות וכל הסקס, הבשר והדם היו כאלה – רציונליים, מדובבים, מבוססים יתר על המידה על הוראות הפעלה ושימוש, על שיקול דעת, על חשיבה אסטרטגית – תוכניות חומש למיניהן ואפילו מעבר להן, בקיצור, האינטואיציה והספונטניות נבלעו כליל בידי "ידיעה מופרזת". ידעתי מיד לאחר תערוכתי הראשונה שלא אמות אמן. הבטחתי לעצמי לעשות הכול כדי להביא את עצמי אל היום שבו אשתחרר מכבלי האמנות, ובכל פעם שהבטחתי אפפה אותי רוח של חופש גדול.

.

***

.

כל קשר בין מה שנכתב בספר זה לבין המציאות קלוש ביותר, אך יחד עם זאת עליי להודות – גם אם אֵחָשֵׁד בסתירה עצמית – שכולו אמת מוחלטת ובלתי מתחמקת ולו רק על פי מידת אי־הנוחות, הכאב הדק והשמחה שליוו אותי במשך כל ימי כתיבתו. לא ניסיתי לזייף, או להפיק רווח כלשהו, ניסיתי אולי להערים על הפחדים הממשיים, להרגיע, לאגוף אותם בהמצאת סיפור בדיוני עוקף, ליצור מין בובת וודו עשויה ממילותיי שלי שתלכודנה את אימת החיים והמוות לתוכה כמו לוכד ברקים. אולי השתמשתי במילים מתהפכות, כקמע כנגד עין רעה – אולי בחרתי בכתיבה בגוף ראשון, באופן שהדברים ייראו בשחור על גבי לבן והאמנתי שכך לא תתהפכנה המילים עליי. אך כאמור, עקבה האמת אחר אי־האמת, צעד אחר צעד, שמרה עליה תמיד במרחק עין – משפט, פסקה – לא הניחה לה לרגע להסתתר ולהיעלם, עד שסגרה עליה ודבקה בה ולא עזרו כל הטלטולים ותמרוני ההתחמקות וכל ניסיונות ופעלולי ההשתחררות וההדיפה. אני מודה, נכשלתי, לא הצלחתי למנוע מהן להתמזג זו בזו עד שבסופו של דבר נהפכו לחומר אחד, למשטח הומוגני כבוש ומהודק ולא ניתן היה עוד להשיב להם את מאפייניהם כאמת וכשקר נפרדים.

.

***

.

שוב ושוב עולה בי געגוע לריח שירותים ציבוריים של מוקדם בבוקר, אחרי שדליים רבים של מים מעורבים בנוזלי חיטוי הורעפו לתוכם – גלים, גלים, בעלי אמרות קצף, ברעש של נפילת מפלים קטנים נחבטים ברצפה, מעלים מכות תסיסה, נגרפים, גולשים, מכוונים לעבר פתחי הניקוז סוחפים עימם את הריח של השתן והצואה שנפלטו מתוך הגופים המופשטים, ששהו במקום במשך היממה. מים רבים, נוזל להברקת רצפות וריח תרסיס אוטומטי לטיהור אוויר הם החומרים הנוסכים אמונה מתאימה וראויה לתחזוקת צורכי הגוף וניקיון הנפש הציבורית. שורת תאים סגורים בדלתות מלמין, מולם משתנות עם כדורי נפטלין וצנרת פצועה יורדת מלמעלה וחודרת לתוכם מאחור, על המראות, הכיורים וקירות החרסינה עדיין יורדות נזילות ארוכות, פוגמות בשלמות השתקפות החלל בתוכם. ברזי נירוסטה נוצצים ומימינם מכלי סבון נוזלי סגול, הכול מהונדס לבריאות ונוחות, מעוצב יפה ופונקציונלי, בסימטריה מרגיעה שמווסתת את הדופק. הכול תלוי במידת הערנות של המשתמש. העיסה שבין המרצפות לחה, צמיגה ושחורה, פסי גריפת המים במגב גומי חושפים את שיטת ניתוב המים, לחות שנאספה לאורך קו מפגש הרצפה עם הפנלים מנצנצת ושלוליות, שבכל אחת מהן חלק מתאורת התקרה, מעידות על מרצפות שקועות, מתקני נייר הטואלט ומגבות הנייר מלאים בגלילים חדשים, ושלט פלסטיק צהוב – וי הפוך, בעל רגלי ילד פשוקות, ועליו באדום "זהירות רצפה רטובה" ומתחתיו משולש ובתוכו אייקון של איש מחליק מושהה באוויר – מוצב בסמוך לכניסה, ואני הראשון שנכנס פנימה בינו לבין המשקוף ברגע שהמנקה השחורה יוצאת ומעיפה לעברי ריח קרם כבד במתיקות שלא מפה. אם כבר נגע ההתגעגעות תוקף אותי, אז הוא מופיע כגעגוע עז אל שמחת הסטריליזציה, ואל שגרת הניקיון במרחב הציבורי, כמו עכשיו כשאני יושב בפינת הבהייה במרפסת, סמוך לשורת העציצים הטרופים הגוססים וקר וגשום. מדי פעם בפעם אני קם אל התריס – רגלי נגררת אחרי, שקית השתן מיטלטלת ונחבטת בירך, מסיט את החלון, לוחץ על מנוף שלבי האלומיניום, מסובב ובולע אוויר קר שלועג לשקר השמש, בא לכיווני ישר מהשמים. דניס, המטפל שלי, יושב בינתיים על הספה בסלון – גם לו, כמו לי, יש מקום קבוע בבית – וצופה בתוכניות טלוויזיה מיבשת אחרת ובו־זמנית שולח אליי מבטים אלכסוניים. כבר עשרה ימים שלא יצאתי מפתח הבית. לא קל לי, זה רק הולך להיות קשה יותר, קרוב לוודאי שאמות בקרוב.

.

רומן פרי עטו של יעקב מישורי, "סוף", ראה אור בהוצאת "תכלת" ב־2019.

..

»  במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "ירוקת העין", סיפור קצר מאת רונית רפ, מתוך ספר בכתובים

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הדר בר נוי

אסונות

פַּעַם הָיָה אֲסוֹנֵנוּ עוֹלֶה מִן הַמִּדְבָּר,

מֵעֵין הַצָּמָא בַּחוֹלוֹת,

מֵהַשְּׂמִיכָה הַצָּרָה מִדַּי לִשְׁנֵינוּ,

מִקֵּץ נְדִיבוּתָהּ בַּקְּצָווֹת

מִשְּׁאֵרִית הֶחָלָב בְּתַחְתִּית הַבַּקְבּוּקִים,

מֵרִפְיוֹן סוֹפֵי הַחִבּוּקִים.

אַךְ לֹא הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל הַיָּמִים אֵינֶנּוּ נִפְגָּשִׁים

אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת

אָמַרְנוּ אֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁנַּגְשִׁים,

שֶׁנִּתְפֹּר אֶת קְצוֹת הָאַשְׁמוּרוֹת

בְּמַחַט בְּכִי הַתִּינוֹקוֹת

.

וּמָה שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בּוֹ הַלַּיְלָה הַזֶּה

שֶׁמֵּגִיחַ מִתְּעָלַת הַלֵּדָה שֶׁל הַפְּחָדִים,

מֵהָאֶמְצַע בַּמְּקוֹמוֹת הַמּוּעָדִים

מֵהַצָּהֳרַיִם דַּוְקָא, מִתּוֹכֵי הַתּוֹכִים

מִתֵּבוֹת הַדֹּאַר שֶׁלֹּא נֶאֱסַף, מִכּוּר הַבַּרְזֶל

מִמִּצְרַיִם וּמִמֵּרוֹצֵי הַשְּׁלִיחִים

בֵּין מְזוּזוֹת הַבַּיִת לְלֵב הַגּוּפִים

בְּלֵילוֹת שִׁמּוּרִים מוֹעֲדִים וְחַגִּים

.

בראשית הימים

בְּרֵאשִׁית הַיָּמִים הָיָה זְמַן הַחֲלוֹמוֹת

(שְׁגִיאוֹת הִתְרַחֲשׁוּ בַּלֵּילוֹת).

בַּיָּמִים הָהֵם הָיִינוּ מַלְכָּה וּמֶלֶךְ

וְעָשִׂינוּ רַק אֶת הַיָּשָׁר

וּמָה שֶׁהִתְפַּתֵּל מֵהַדֶּרֶךְ –

אֲבָנִים שֶׁלֹּא נִגַּפְנוּ בָּהֶן נִשְׁאֲרוּ עַל עָמְדָּן.

חוּטֵי בַּרְזֶל שֶׁשָּׁזַרְנוּ אֶל הַקֵּן

בְּטָעוּת, בְּחֹם פִּתְאוֹם

לֹא הֶחֱלִידוּ בַּיָּמִים הָהֵם,

תְּמוּנוֹת נִנְעֲצוּ בְּקִירוֹת

וְלָרִיק לֹא הָיָה מָקוֹם

כְּשֶׁכָּבַשְׁנוּ אָנָאפּוּרְנָה, לְבָנוֹן וְהֵרָיוֹן.

אֲבָל מָה שֶׁנּוֹלָד עַכְשָׁו, נוֹלָד

אֶל זְמַן חַמְדָן מְאֹד

וְאֶל כָּל מָה שֶׁשָּׁתַת כְּשֶׁאָחַזְנוּ

כְּשֶׁשָּׁכַחְנוּ כְּשֶׁכָּל הָאֲהָבוֹת

.

הדר בר נוי היא יועצת חינוכית ומורה לביולוגיה. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וביולוגיה ותואר שני בייעוץ גנטי. בימים אלה רואים אור כמה משיריה בבמות שונות.

.

.

אליעז כהן

שירים מלפנות־הבוקר

*

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

אֲנִי נִמְתָּח בִּנְשִׁימָה אֲלֵיהֶם

מִתְגַּמֵּשׁ כֶּחָתוּל שֶׁהָיִיתִי לִשְׁלֹחַ צִפֹּרֶן

לִנְעֹץ בְּכוֹכָב.

.

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

מְחַיְּכִים בִּקְרִיצָה אַחֲרוֹנָה מִן הָאֵד הָעוֹלֶה

מָה אֶעֱשֶׂה וְלִבִּי מִצַּלְעִי יוֹצֵא

לִהְיוֹת כְּכוֹכָב.

.

כּוֹכְבֵי בֹּקֶר רַנִּים מֵעָלַי.

אֶל שִׁירָתָם, עֲדִינָה, מִצְטָרְפִים עֶפְרוֹנִי וְשַׁחֲרוּר

עַכְשָׁו גַּם אֲנִי

.

*

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

עִם זְקִיפֵי חֲתוּלִים שַׁאֲנַנִּים

בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים מֻנָּחִים

אֵלֵי־מִצְרַיִם קַדְמוֹנִים

.

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

יָרֵחַ נוֹטֶה עַל צִדּוֹ סוֹבֵב אִתִּי

וְנֹגַהּ לְיָדוֹ. פָּנָיו מְשִׁיבִים לִי שָׁלוֹם

לִפְנֵי הַתְּהוֹם

.

נֵעוֹר עִם הָעוֹלָם

כְּשֶׁאֵד גָּדוֹל בָּא מִמַּעֲרָב

מַנִּיחַ מִנְחַת הַטַּל בְּכָל עָלֶה

בִּקְצוֹת שְׂפַם הַחֲתוּלִים

וְעַל הַלֵּב

.

*

שָׁב וּפוֹסֵעַ בְּדַרְכֵי שׁוּעָלִים

נִזְהָר שֶׁלֹּא לִדְרֹךְ בָּעֲקֵבוֹת שֶׁלָּהֶם

רוֹאֶה: כָּאן מֻנָּח הָיָה זָנָב, וְכָאן גְּלָלִים

וּבְהֶמְשֵׁךְ הַשְּׁבִיל הֵקִיא שׁוּעָל אֶת נִשְׁמָתוֹ

. . כִּי הָיָה בֵּין הַזּוֹלְלִים.

.

גָּדֵר מְחֻשְׁמֶלֶת מַפְרִידָה עַכְשָׁו

בֵּינֵיהֶם וּבֵינִי

. . וּבֵין הַכְּרָמִים.

.

*

הַתַּנִּים מִתְעוֹרְרִים רִאשׁוֹנִים

פּוֹשְׁטִים צַוָּאר, מְיַלְּלִים אֶל הַשְּׁחוֹר

אַחֲרֵיהֶם נוֹבְחִים כְּלָבִים. וְעוֹד רָחוֹק הָאוֹר

רַק אָז שִׁירַת הַצִּפּוֹרִים תֵּעוֹר

. . הָעוֹרְבָנִי, הַשַּׁחֲרוּר, הַדְּרוֹר.

וּבֵינֵיהֶם קוֹלוֹת הַמּוּאַזִּינִים מְעוֹרְרִים מַאֲמִינִים לַחְתֹּר

נֶגֶד מֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה הַזּוֹ

(עֲדַיִן לֹא יוֹדַעַת שֶׁהוּבְסָה)

קוֹרְאִים לְאַלְלָה הַגָּדוֹל לַחְזֹר

.

אַחַר־כָּךְ זִכְרֵי תַּרְנְגוֹלִים

אַחַר־כָּךְ נַאֲקַת הַחֲתוּלִים

אַחַר־כָּךְ אֵיבְרֵי הָאַהֲבָה

. . שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי

.

אליעז כהן הוא משורר, עורך ופעיל שלום. ספר שיריו השישי, "מזמור ליום חול", ראה אור אשתקד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יורם ניסינוביץ, דיתי רונן ואלון ארד

» לסדרת הדפסי הציאנוטייפ של האמנית אפרת פלג, שליוותה את גיליון 66 של המוסך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן