אולימפיאדת מינכן 1972

טבח ספורטאים ישראלים על אדמת גרמניה

אילנה רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו, מתוך אוסף דן הדני

בשנת 1972 נערכה האולימפיאדה העשרים. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, נבחרה גרמניה לארח אירוע ספורט עולמי בעל חשיבות עליונה. המשחקים האולימפיים ומשחקי הגביע העולמי בכדורגל נחשבו אז, כפי שהם נחשבים היום, לאירועים החשובים והיוקרתיים ביותר בספורט העולמי. שנות מלחמת העולם השנייה הביאו לקטיעתם של שני המפעלים. מפעל המשחקים האולימפיים במיוחד, נשא את עול הזיכרון הקשה של אולימפיאדת 1936, שהתקיימה בברלין ונוצלה על ידי המשטר הנאצי בראשותו של היטלר כדי להאדיר את המשטר ולקדם את חזון עליונותו של הגזע הארי.

המשחקים האולימפיים חודשו בשנת 1948, בלונדון, והבחירה בבירת אנגליה לא הייתה מקרית. משחקי הגביע העולמי בכדורגל חודשו רק בשנת 1950, והתקיימו בברזיל. גרמניה, שבינתיים חולקה לשתי מדינות, לא זכתה לארח את אחד משני המפעלים היוקרתיים, עד שנת 1972. מערב גרמניה, הרפובליקה שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה ואת הרצון לשקם את גרמניה הן מן הבחינה החומרית והן מבחינת תדמיתה ומעמדה בקרב אומות העולם, התייחסה לאולימפיאדת 1972 כהזדמנות לתיקון. כעיר המארחת נבחרה מינכן. גם בכך הייתה סמליות רבה. מינכן, בירת המפלגה הנאצית וערש פולחן הגזע הארי, המקום שבו נערכו תהלוכות הענק שנועדו להאדיר את הגזע העליון ולהפגין את כוחו הפיזי, הייתה כעת למקום שבו היו עתידים להיפגש יותר מ-7,000 ספורטאים מ-121 מדינות, לחמישה-עשר יום של אחווה, שוויון ושיתוף מתוך ערכים כלל-אנושיים. האולימפיאדה נועדה להתקיים החל ב-26 באוגוסט, ולהסתיים ב-10 בספטמבר.

מחקר אמריקאי על אירועי מינכן, 2002

להשתתפות הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה משמעות סמלית ברורה. על אף שבשלב הזה היו היחסים בין ישראל ומערב גרמניה מפותחים ועמוקים בתחומים רבים, צעידתה של משלחת ספורטאית ישראלית, המניפה את דגל ישראל על אדמת גרמניה, קבל עם ועולם ובשידור ישיר בטלוויזיה, הייתה הכרזה פומבית ורגשית בדבר נכונותה של ישראל לקבל את "גרמניה האחרת". אולימפיאדת מינכן הייתה האולימפיאדה הראשונה ששודרה בטלוויזיה הישראלית, כך שהתהודה הרגשית של האולימפיאדה בגרמניה שעוררה השתתפות משלחת ישראלית הייתה עזה במיוחד בקרב הציבור הישראלי.

הגרמנים רצו "אולימפיאדה שמחה", כך שהאווירה תשקף את העידן החדש בארצם המשוקמת שחרטה על דגלה את אידאל השלום ואחוות העמים. מן הצד המעשי, נראה כי הרצון הזה מצד המארגנים הביאה להתעלמות מהתרעות ברורות למדי בדבר האפשרות לפגיעה במשחקים מצדם של ארגוני טרור שונים. המשלחת הישראלית שוכנה בבניין לא מוגן, שפנה לרחוב, כשבינו ובין הרחוב מפרידה רק הגדר המינימלית של הכפר האולימפי. על אף שגורמים ישראליים התריעו על האבטחה המועטה, ולמרות מידע שהגיע לידי רשויות ביטחון של גרמניה, רשויות הכפר האולימפי ואנשי הוועד האולימפי הבינלאומי לא נקטו צעדים כדי להגביר את אמצעי הביטחון.​

וכך, לקראת עלות השחר ב-5 בספטמבר 1972, חצו מחבלים פלסטינים, אנשי ארגון "ספטמבר השחור", את גדר הכפר האולימפי. במהלך ההשתלטות אחדים מחברי המשלחת הישראלית גילו התנגדות וניסו לעמוד בדרכם של המחבלים. המחבלים ירו במאמן ההיאבקות משה ויינברג והשליכו את גופתו מחוץ לבניין. בינתיים, התקשורת הגיעה למקום וצילמה את המראה. המחבלים הציגו רשימה של דרישות. המשטרה ארגנה קבוצה של שוטרים בלבוש אזרחי, אך ללא הכשרה מתאימה, שנשלחו לעבר הדירה שבה התבצרו המחבלים עם הישראלים החטופים. בגלל שידור הטלוויזיה המחבלים יכלו לראות את השוטרים בשידור חי. ​בינתיים, יוסף רומנו, מהמשלחת הישראלית, נרצח לאחר שניסה לתקוף את המחבלים בסכין לקילוף פירות. הגרמנים ניהלו משא ומתן עם המחבלים הפלסטינים, שדרשו לצאת עם החטופים במטוס לקהיר. בשעת לילה ב-5 בספטמבר, שני מסוקים גרמניים ועליהם שמונה מחבלים ותשעה בני ערובה ישראלים שהיו כפותים, נחתו בשדה התעופה פירסטנפלדברוק (Fürstenfeldbruck) ליד מינכן. ​

חוברת מטעם משרד החוץ הישראלי ובה אוסף תגובות מן העיתונות הבינלאומית על הטבח, 1972

כעת החל ניסיון גרמני כושל לחלץ את בני הערובה. צוות לא מיומן, ללא ציוד מתאים, ללא תכנון ראוי, פתח בקרב יריות עם המחבלים, עד סמוך לשעת חצות. בסופו של דבר, נהרגו כל תשעת בני הערובה. חמישה מחבלים נהרגו אף הם ושלושה נלכדו בחיים. שוטר גרמני נהרג במהלך הפעולה. למחרת, החליט הוועד האולימפי לחדש את המשחקים שהופסקו ל-24 שעות, לאחר קיום טקס אזכרה. המשלחת הישראלית עזבה את מינכן מיד לאחר הטקס.

בול מיוחד לזכר 30 שנה לטבח, 2002

רצח הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 הותיר צלקת עמוקה בציבור הישראלי, לא מעט בגלל שהאסון התרחש בגרמניה. עם הזמן התגלה היקף אוזלת היד של הרשויות הגרמניות בטיפול באירוע. ואם לא די בכך, הרי שהסתבר שגורמים גרמנים רשמיים התריעו על האפשרות לפיגוע במשחקים. המחבלים שנלכדו ישבו בכלא הגרמני זמן קצר בלבד. נראה כי גרמניה המערבית הגיעה להסכמים עם ארגוני הטרור הפלסטיניים כדי להרחיק מעליה את פעילותם. רשויות גרמניה לא העמיקו בחקירה ולא מיצו את ההליכים נגד האשמים. גרמניה גם סירבה להצעות מצד ישראל לסייע בחילוץ החטופים: אנשי המוסד הישראלי לא הורשו לתרום מניסיונם תוך כדי המשא ומתן עם החוטפים, וגם הצעה ישראלית לשלוח יחידת קומנדו הושבה ריקם.

ישראל פעלה במרץ רב כדי לחסל את האחראים לפיגוע, ובמשך שנים ניהלה מרדף בינלאומי אחריהם. מחבלים פלסטינים שהיו מעורבים בטבח מינכן חוסלו על ידי ישראל עד שנת 1992. אך מעבר לכך, נותרה בישראל תחושה קשה נוכח מה שנתפס כיחס קר הן מצד ממשלת גרמניה המערבית והן מצד הוועד האולימפי הבינלאומי. יתרה מכך, מאז שנת 1972 ועד היום, נותר הוועד האולימפי הבינלאומי בהתנגדותו הברורה לציון טבח הספורטאים הישראלים כחלק מהמשחקים האולימפיים, ואינו מאפשר קיום של טקס בכפר האולימפי. טבח 11 הספורטאים הישראלים במינכן בשנת 1972 נותר ככתם בל יימחה במרקם היחסים בין גרמניה וישראל, בדיוק בגלל הסמליות הרבה שליוותה את האולימפיאדה המסוימת הזאת, ואת ההשתתפות הישראלית בה.

מודעת אבל לזכר י"א חללי הטבח