מדוע החזירו יהודי מרוקו את משה רבנו להגדה של פסח?

יהודי מרוקו (ויהודי מערב אלג׳יריה באזורים הסמוכים למרוקו) פותחים עד עצם היום הזה את הסדר של פסח בטקסט קצר בערבית יהודית, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו.

כ״י ביל גרוס 168, המאה הכ׳, מתאפילאלת - הנוסח הארוך של הטקסט ׳האכּדא קצם לאה לבחר לאבייאנא׳ [=כך חצה האל את הים לאבותינו]

כידוע, ההגדה של פסח עוסקת כולה ביציאת מצרים ובחציית ים סוּף שבאה אחריה, ומעלה מערכי שבחים והודיה לבורא על הניסים והנפלאות שעשה לעם ישראל כדי לגאול אותו ולהוציאו משעבוד לחירות. על פי המסופר בהרחבה בפרקים הראשונים של ספר שמות, ליווה משה רבנו את כל אירועי יציאת מצרים וחציית ים סוּף מאז שהאל הטיל עליו ליד הסנה הבוער את השליחות לפרעה מלך מצרים, ועד לחציית ים סוּף כמו ביַבָּשָׁה. הוא הנהיג אחר כך את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה ועד יום מותו לפני הכניסה לארץ כנען. והינה, בכל פרקי ההגדה לא מוזכרת אפילו פעם אחת דמותו המקראית הדומיננטית כל כך של משה רבנו. יתר על כן, בהגדה אנו קוראים: ״ויוציאנו ה׳ ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו…״. מדוע הוצאה בצורה גורפת כל כך דמותו של משה רבנו מן ההגדה של פסח? – טקסט ההגדה המוכר לנו התגבש סופית במאה הרביעית לספירה, בדור הרביעי והחמישי של האמוראים. בתקופה זו, גברה התעמולה הנוצרית שהעמידה את דמותו של ישו כדמות אלוהית מרכזית כתוצאה מהתפשטות האמונה הנוצרית. יש הסבורים שחז״ל חששו אז שתקום בישראל תנועה עממית שתעמיד מנגד את דמותו של משה רבנו כדמות האלוהית האמיתית. לכן, הם השתדלו להעלים את דמותו של משה אף מזיכרון האירועים המייסדים המזוהים איתו כאלה המסופרים בהרחבה בהגדה, הטקסט המרכזי של ליל הסדר שעיצב את התודעה היהודית לדורותיה.

אלא שיהודי מרוקו (ויהודי מערב אלג׳יריה באזורים הסמוכים למרוקו) פותחים עד עצם היום הזה את הסדר של פסח בטקסט קצר בערבית יהודית, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו. את הטקסט הם אומרים בתחנת ״יחץ״ שלפני קריאת ההגדה. בתחנה זו, המסדר מרים את שלוש המצות שבקערה, מוציא את המצה האמצעית וחוצה אותה לשני חלקים. בזמן החלוקה הוא מחזיק גבוה את המצה ואומר את הטקסט בערבית יהודית. בטקסט קצר זה נאמר שהאל חצה את ים סוּף לאבותינו לשתים עשרים דרכים על ידי משה רבנו ונביאנו. אחר כך נישאת בו תפילה, שכשם שהוא הוציא את אבותינו ממצרים מעבדות לחירות –  כך הוא יציל את בני קהילותינו מן הגלות ויביאם לארץ הקודש. הטקסט הערבי־היהודי התגבש בשני נוסחים עיקריים שונים אך קרובים זה לזה, כפי שיודגם בהמשך מתוך כתבי יד שונים. נוסח אחד נהג בקהילות תאפילאלת ובקהילות הסמוכות להן בדרום מזרח ובצפון מזרח מרוקו, ונוסח אחר, קצר יותר, נהג בשאר הקהילות. בכל קהילה חלו גם שינויים קלים בנוסח שנהג בה כיאה לטקסט שנאמר בעיקרו על פה.

כ״י פאול דהן, בריסל, 4464 מתאפילאלת, תחילת המאה ה־19 – חלקו הראשון של הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳, באדיבות הבעלים של כה״י

 

מדוע יהודי מרוקו ראו צורך להחזיר את משה רבנו לליל הסדר ולסיפור יציאת מצרים? ומתי זה קרה? כפי שניתן להבחין מן הלשון הערבית של שני הנוסחים שיובאו כאן, הטקסט על משה רבנו התגבש בסוף המאה השלוש עשרה או בתחילת המאה הארבע עשרה. בתקופה זו, היו עדיין בשימוש גלגוליה האחרונים של הערבית היהודית הספרותית של ימי הביניים, הנקראת הערבית היהודית הבינונית. בטקסט שלפנינו נותרו שרידים רבים של לשון קדומה זו למרות שחיקתה בחלוף הדורות בשל אמירת הטקסט בעל פה.

מהו הקשר בין לשון זו ובין התגבשותו של טקסט מיוחד זה? ובכן, החזרת דמותו של משה רבנו ומפעלו לתודעת בני הקהילה נעשתה בתקופה שבה הקהילות היהודיות במרוקו וביתר ארצות צפון אפריקה ואנדלוסיה, היינו ספרד המוסלמית, הורשו לחזור ליהדותן בסוף המאה השלוש עשרה תחת שליטי שושלת בני מרין הראשונים. במה דברים אמורים? – באירוע דרמטי ואף טרגי ומתמשך שהחריב את כל קהילות צפון אפריקה ואנדלוסיה בתחילת שלטונה של שושלת המֻווַחִדוּן, שראשיתה בכת מוסלמית פונדמנטליסטית. שליטיה הראשנים של שושלת זו אילצו את כל היהודים שהיו תחת שלטונם להשתמד ולחיות כאנוסים במשך תקופה ארוכה של יותר ממאה ועשרים שנה; מי שסירב להתאסלם נידון מייד למיתה. תקופת השמד התחילה בשנת 1140 לערך, בראשית ההשתלטות של כת המֻוחִדוּן על מרוקו וצפון אפריקה, כולל לוב ואנדלוסיה, והסתיימה אחרי התפוררותה הסופית של האימפריה שהם הקימו. הדבר קרה בשנת 1269 כשנכבשה מראכּש בידי שבטי בני מרין, שהשתלטו לפני כן בהדרגה על רוב אזוריה של מרוקו.

בראשיתה של תקופת השמד, שבה חיו הרמב״ם ובני משפחתו בפאס (בשנים 1165-1160), תנאי השמד אפשרו ליהודים לחיות כמוסלמים מחוץ לביתם וכיהודים בתוך בתיהם אם רצו בכך, אך נאסר עליהם להתפלל בבתי הכנסת ולקיים כל טקס יהודי פומבי. על תקופה זו של השמד, שנקרא לה ׳השמד הרך׳, כתב הרמב״ם באיגרת השמד שהוא שלח ליהודי פאס בשנת 1167 או 1168 כדי לעודד את רוחם של אלה שהחזיקו בסתר ביהדותם: ״ומעשה ידיו יעשה בסתר כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד הנפלא [ההדגשה שלי – י״ש] שאין כופין בו כי אם על הדיבור בלבד״. אולם, תנאי השמד הוחמרו לאין ערוך לאחר מכן תחת שלטונם של הסולטאן אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור (מלך בשנים 1199-1184) ובנו מוחמד אלנאצר (מלך בשנים 1214-1199). שני השליטים הטילו על יהודי צפון אפריקה ואנדלוסיה גזרות קשות מאוד, הן בתחום החיים החברתיים והדתיים הן בתחום הכלכלה, אך זכר הרדיפות מתועד אצל יהודי מרוקו בלבד. עדות אישית על מסכת הרדיפות וההשפלות שהוטלו אז על יהודי מרוקו השאיר לנו הפרשן והרופא ר׳ יוסף בן יהודה אבן עקנין (1150?-1220?), שחי את המאורעות הקשים בפאס לפני שהצליח לעזוב את מרוקו. עדותו כללה גם תוכחה קשה נגד יהודי מרוקו שלא עזבו את מרוקו כדי להינצל מן השמד. היא מופיעה בפרק הששי של חיבורו ׳טב אלנפוס׳ [=רפואת הנפשות]. בפרק זה הוא תיאר מכלי ראשון את מסכת הרדיפות שהייתה מנת חלקם של יהודי מרוקו: הבוז מצד המוסלמים וההשפלות היומיומיות שהם ספגו מהם; הפחד המתמיד שמא ילשינו עליהם שאין הם שומרים את חוקי דת האסלאם ויאבדו את רכושם, את נשותיהם ואף את נפשותיהם כעונש; האיסור על כל סימן של חיים יהודיים גם בבתים, והאיסור לחנך את הילדים בדת היהודית וללמד אותם תורה; השכחת התורה והלשון העברית שנבעה מכך; הלבוש המבזה שנכפה עליהם; הוצאת הילדים מבתי היהודים כדי שיתחנכו מלכתחילה בדת האסלאם; ולבסוף האיסור שהוטל עליהם לעסוק במסחר, שסיפק להם את מטה לחמם.

כ״י בר אילן 122 מתאפילאלת, המאה ה-19 – הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳

 

תקופה שנייה זו של ׳השמד הקשה׳ פגעה אנושות בשרידי ׳השמד הרך׳. היא נעלמה כמעט כליל מן המחקר ההיסטורי מחוסר תיעוד זמין. בתודעה ההיסטורית נשאר רק תיאורו המקל של הרמב״ם של ׳השמד הנפלא׳, שהיה רחוק מלשקף את הגזרות החמורות שהוטלו לאחר מכן על יהודי מרוקו בפרט, משום שמקום מושבם של השליטים אבו יוּסוף יעקוּב אל-מנצור ובנו מחמד אלנאצר היה בפאס. במשך כשמונים שנים נאלצו אם כך האנוסים לחיות כמוסלמים לכל דבר, להשתתף בתפילות במסגדים ולבטל כל סממן יהודי. אומנם בתנאים מחמירים אלו חלה הקלה במהלך התפוררותה של אימפריית המווחדון, אך גם אז נמשך האיסור לקיים חיים יהודיים. כשהשלימו שבטי בני מרין את השתלטותם על מרוקו ועל חלקים נרחבים נוספים של אימפריית המווחדון הם כאמור הרשו ליהודים שרצו בכך לחזור ליהדותם, אולם הם דרשו מהם לא לעשות זאת בהפגנתיות מפחד האוכלוסיות המוסלמיות השכנות ששנאתן ליהודים טופחה תחת המווחדון. את חזרתם ליהדות ראו האנוסים כיציאת מצרים שנייה.

זאת ועוד, כתוצאה מן החינוך המוסלמי הכפוי שהם קיבלו, והדרשות המוסלמיות שהם נאלצו לשמוע במסגדים, הדמות המרכזית שנחרתה בדימיונות האנוסים הייתה דמותו של הנביא מוחמד, שמאז ומתמיד עמדה במרכז הפולחן והאמונה של האסלאם. ראשי הקהילות שביקשו לשקם את החיים היהודיים ואת התודעה היהודית בקרב ניצולי השמד נזקקו להשכיח את דמותו של נביא האסלאם ולהעמיד נגדה דמות יהודית מרכזית שתאפיל עליה. מכאן הזדקקותם לדמותו של משה רבנו, שכבר הרמב״ם קבע אותה כאחד משלושה עשר העיקרים של האמונה היהודית, כפי שתואר לאחר מכן בפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ שחובר בתחילת המאה הארבע עשרה בידי רבי דניאל בן יהודה הדיין: ״לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו״.

כ״י פאול דהן, בריסל, 3363, מתאפילאלת המאה ה-20. בכ״י זה מופיע הנוסח הארוך של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳

 

בסוף המאה השלוש עשרה ובמאה הארבע עשרה חזרה והופיעה דמותו של משה רבנו בשירים ובטקסטים ערביים־יהודיים נוספים שעמדו ביסוד התרבות הערבית היהודית וביסוד השירה הערבית היהודית שהתפתחו בקרב יהודי מרוקו מאז עד התפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה העשרים. שירים אלו, שנכתבו רובם ככולם בערבית יהודית של סוף ימי הביניים, כוללים שירים לכבוד הרך הנולד שנאמרו בבית היולדת ערב ברית המילה; שירים על יציאת מצרים ונפלאותיה לפי המדרש; שירים בשבח משה רבנו; מערכת הטקסטים של הצ׳היר של פסח המיוחדים ליהודי מרוקו; טקסט עשרת הדברות הארוך שקראו בחג השבועות. במאה הארבע עשרה תורגמו גם הטקסטים המקראיים וטקסטים פארה־ליטורגיים נוספים בערבית יהודית של סוף ימי הביניים, שהם תרגומי ה׳שרח׳ המוכרים לנו כיום. בטקסטים ערביים־יהודיים אלה נעשה במכוון שימוש במונחים מוסלמיים שתיארו את תכונותיו העילאיות של מוחמד והוסבו למשה רבנו, כדי להדגיש שהוא שליח האל (׳רסל אלאה׳) האמיתי וראש הנביאים שדיבר עם האל מפה אל פה (׳כלים אלאה׳).

לסיום, רשימה זו היא קדימון בלבד לחיבור שלם הנמצא אצלי בשלבי כתיבה אחרונים והמוקדש כולו לראשית התפתחותה של השירה הערבית היהודית במרוקו. במחקר חדש זה אני מגולל בהרחבה את מה שתואר כאן בקיצור נמרץ.

כ״י הספרייה הלאומית 2618=38 מתאפילאלת, המאה ה-19, עם הנוסח הארוך והמלא של הטקסט ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳

 

בכתב יד זה הנוסח הארוך של ׳האכּדא קסם אלאה לבחר׳ מופיע פעמיים, מימין בכתיב מרובע ומשמאל בכתיב קורסיב:

נוסח הטקסט: ״האכּדא קצם אלאה לבחר לאבאייאנא עלא תנאעץ לטיריק חין כרזו ישראל מן מאצר עלא יד סידנא ונבינא מוצא בן עמרם עליה סלאם; וגאתהום ופכּהום מן לכדמא צעיבא לראחא ומן לעבודייא לחורייא. רסאלהו יתעאלא אן יפעל מענא לחן אייצ׳א כּדאלךּ; ויזמע סמאלנא לבית קודשיהו לכריב; ויפוךּ אסרנא מן האד לגלות למען שמו הגדול והקדוש.

[=כך חצה האל את הים לאבותינו לשתים עשרה דרכים כאשר יצאו בני ישראל ממצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם עליו השלום; הוא הושיע אותם והציל אותם מעבודה קשה למנוחה ומעבדות לחירות. שלח אותו יתעלה שמו כדי שינהג אתנו היום גם כן באותה הדרך; יאסוף את קהילותינו לבית קודשו החרב, ויציל את שבויינו מגלות זו למען שמו הגדול והקדוש.] — במונח ׳שבויים׳ כינו האנוסים את עצמם בשירים שונים.

כתב יד ביל גרוס MO.011.009_005 מאחת הקהילות בדרום מערב מרוקו, המאה ה-20, באדיבות הבעלים של כה״י

 

בכתב יד זה מופיעה גרסה מקוצרת של הנוסח הארוך של ׳כך חצה האל את הים לאבותינו׳: ״האגדא קצם לאה לבחר עלא טנאעץ טריק וטריק חין כרזו ישראל מן מאצאר עלא ייאד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה סלאם ורדא. ואפכּום ואגאתהום מן לכדמא צעיבא לראחא ומן לעבודייא לחורייא. ראסלו יתעאלא  האגדאךּ יעמל מעאנא לחן ויפכּנא למען שמו הגדול והקדוש; אמן״.

[=כך חצה האל את הים לשתים עשרה דרכים נפרדות כאשר יצאו בני ישראל ממצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם, עליו השלום והאהבה. הוא הציל אותם והושיע אותם מעבודה קשה למנוחה ומשעבוד לחירות. שלח אותו האל יתעלה שמו. כך יעשה לנו כעת ויציל אותנו למען שמו הגדול והקדוש; אמן.]

כ״י מיכאל קרופ 3288, המאה הכ׳, מאחת מקהילות דרום מערב מרוקו

 

בכתב יד זה מופיע הנוסח הקצר של הטקסט ׳האגדא קצם לאה לבחר׳ [=כך חצה האל את הים]: "האגדא קצם לאה לבחר חין כרזו זדודנא מן ארד מאצר עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם, עליה סלאם וורדא. חין פכהום וגאתהום מן לכדמא צעיבא לחורייא יפכנא לאה מן האד לגלות. וכן יהי רצון ונאמר אמן."

[=כך חצה האל את הים כאשר יצאו אבותינו מארץ מצרים על ידי רבנו ונביאנו משה בן עמרם, עליו השלום והאהבה. כשם שהציל אותם והושיע אותם מעבודת פרך לחירות כך יציל אותנו האל מגלות זו. וכן יהי רצון ונאמר אמן.]

 

כתבות נוספות

האם חד גדיא הוא שיר הילדים הראשון?

הכירו את "הגדה די היטליר" ממרוקו

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

מקובלי צפת יצרו קמע, יהודי איטליה חיברו תפילה, ומה עשו אנשי היישוב הישן כנגד מגפת הציונות?

קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש, 1855

מגפת הדֶבֶר המתועדת הראשונה בהיסטוריה של המזרח התיכון נקראה "מגפת יוסטיניאנוס" על שם קיסר ביזאנטיון. היא הגיעה ממצרים לארץ ישראל בשנת 542-541 לספירה. תוצאותיה תוארו בהרחבה בידי היסטוריון החצר של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. כרבע מאוכלוסיית האימפריה נספתה.

כאלף שנה לאחר מכן, ויושבי הארץ עדיין מתמודדים עם התפרצויות תכופות. התפרצויות דבר מקומיות פשטו במזרח התיכון לאורך המאה השש-עשרה. החוכמה המקובלת בירושלים קבעה שגל חדש מכה בעיר בכל שש או שבע שנים. בחיבוריהם של כמה מקובלי צפת אנו מוצאים שמקובלי העיר הקדושה נלחמו במגפה, בין השאר, באמצעות קמעות.

את הקמע המצורף ("קמע זו למגפה מהאר"י הקדוש") מצאנו בספר "שער היחודים" של תלמידו רבי חיים ויטאל. מדובר למעשה בשני קמעות מחוברים – קמע עליון וקמע תחתון. אומנם הקמע לקוח מהדפסה מאוחרת של הספר, הכוללת תוספות ופירושים רבים על חיבורי ויטאל והאר"י, אבל גם בהדפסות מוקדמות של היצירה מופיע הקמע – או גרסאות אחרות שלו. היצירה שלפנינו הודפסה בעיר לעמבערג, כיום לבוב, במערב אוקראינה. שנת ההדפסה היא 1855. בשנת 1572 נספה ההאר"י בהתפרצות המגפה, כשהוא בן 38 בלבד.

בקמע העליון: המשפט אנקתם פסתם פספסים דיונסים הנחשב שם כ"ב אותיות שבו כל אות מוחלפת באות אחרת מברכת הכהנים

 

כתב יד נוסף השמור באוסף משפחת ביל גרוס נקרא בשם הגנרי – "תפלות נגד המגפה". כתב היד שלפנינו נפתח במילים "שויתי יהוה לנגדי תמיד", ומיד לאחר מכן מזמור צא בתהלים, שבו שר הדובר על ההגנה שחש תחת כנפי האל, ומציין את הצרות שיחסכו ממנו ובהן "דֶּבֶר הַוּוֹת" – ביטוי המפורש כמגפות ומחלות קשות. בהמשך מסופר סיפור עצירת המגפה בידי אהרן הכהן והקטורת שהקטיר, נוסף על מה שנקרא כמו מתכון.

 

בניגוד למקובלי צפת שהשתמשו בשמותיו הנסתרים של האל כדי להושיע את עצמם, בחרו מחברי כתב היד לשלב טקסטים קאנוניים המספרים על ניצחון אלוהים על מגפות שונות שפשו בעם ישראל. היות שהכתיבה היא כתיבה איטלקית מרובעת, ושם הצעיר שעבורו הוקדש כתב היד נשמר בסוף היצירה – "לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו" נכתב שם – אפשר שכתב היד חובר באיטליה, סביב המאה ה-18 או ה-19.

לזכות הבחור נעים יוסף צמח גבריאל דונאטי יצ"ו

 

רק בפשקווילים מאוחרים תשתנה ותתרחב משמעות המילה 'מגפה', עד שתסמן עבור תולי המודעות כל חולי שפשה בארץ ישראל – ביולוגי, תיאולוגי או מוסרי. בתמוז תשמ"א/ 1980, נדפס ונתלה פשקוויל המזהיר ממגפת הארכיאולוגיה בארץ הקודש ה"מתפשטת והולכת לדאבונינו יותר ויותר, מזמן לזמן מתגלים אזורים חדשים, אשר מגפת הארכיאולוגיה אחזה בהם, בדרום ובצפון ובמרכז".

מגפת הארכיאולוגיה, פשקוויל משנת תשמ"א/ 1980

 

על מגפה אחרת, שמלווה אותנו עוד מימי היישוב העברי בארץ, אנו קוראים בפשקוויל ישן יותר: "פרצה בתוכנו מגפה של מכירת והאכלת נבילות וטרפות".

להוקיע את אוכלי הנבלות, פשקוויל מתקופת היישוב

 

כתב-היד האחרון שנציג נוצר גם הוא באיטליה. הוא שמור כיום בספרייה הבריטית שבלונדון.

השינוי העיקרי בכתב היד האחרון נוגע למגפה שעימה התמודדו עתה יהודי איטליה – את הדבר (המוזכר בשמו) החליפה ה"קולירה מורביץ שנתפשטה בקצת מדינות" ובתקווה ש"לא תאונה אלינו רעה לא יקרב באלהנו". כתב יד זה, כמו רבים אחרים מסוגו, מקשר בין שמירת חוקי השם שניתנו למשה בסיני לבין בריאות היחיד והקהילה בימינו (המאה ה-19). ההבטחה נכתבה בפשטות: "כי אני אדוני רופאך, ועוד כתיב וזרחה לכם ירא שמי שמש צדקה ומרפא בכפניה".

 

תפילה על קולירה, הספרייה הבריטית

 

כתבות נוספות

מאיפה הגיע האיסור לקרוא בספר הזוהר לפני גיל 40?

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?

מי אתה המלאך מטטרון?

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה באתר הפיוט והתפילה

להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן

איך מוחקים את שמו של איש שנוא ורשע החוזר במגילה שוב ושוב? נעזרים בנוצרים כמובן!

סופו של המן, מגילת אסתר בכתב-יד, 1617, פרארה שבאיטליה, הספרייה הלאומית

מעטות הדמויות השנואות בעם ישראל כדמות המן הרשע. אם באמת 'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו' – אז במקרה של המן, מדובר בדמות יחידה שמייצגת במעשיה את הספק נבואה, ספק אמת היסטורית על-זמנית הזו. המן הרשע, אחר המן ועוד שלל כינויים פחות מחמיאים נקשרו בשמו – קישור שנעשה כבר במגילת אסתר. באותה יצירה נקשר שמו של המן עם הגדולים שבאויבי ישראל – עם זרע עמלק, שאת זכרם מצווים ישראל למחות כבר בספר דברים כה יט. במגילה זוכה המן לייחוס משפחתי ומעתה נודע כהמן האגגי, ובכך מקושר לצאצאי אגג מלך עמלק, שלגביהם מצוות "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – מצווה שאימצו רבנים במהלך הדורות בשמחה רבה. בעקבות הרבנים אימצו את המנהג חוגגי פורים כולם.

איך מוחים את שם האיש שחוזר פעם אחר פעם במגילה שאנו קוראים במהלך החג?

במפנה המאה ה-13 עלו התינוקות בצרפת על רעיון גאוני – בתיאור "תינוקות", אגב, הכוונה לילדים ולנערים צעירים. מה היה רעיונם? הרב אברהם בן נתן מציין שנהגו התינוקות "לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם "המן". ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן ופשעו, ושם רשעים ירקב ושלום". הרעיון תפס במהרה, וגלגולים שונים לו, הכוללים שבירת קדירות חרס, או רקיעה על שולחנות בית הכנסת – עם הידיים או עם קרשי עץ שהוכנו מראש, נפוצים ברחבי יהדות אירופה.

שלוש מאות שנה מאוחר יותר ובאשכנז – היא אזור גרמניה – התפתחה גרסה חדשה למנהג התינוקות: "נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם 'המן' עליהם ולהכותם זה על זה כדי שימחה שמו, על דרך 'מחה תמחה את זכר עמלק', ו'שם רשעים ירקב'". (כך לפי עדות הרב משה איסרליש בן המאה ה-16).

"ויתלו את המן", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית

 

בכל האזכורים נראה שמטרת אזכור שם המן היא מחיקת שמו – הן מחיקה מעשית, כפי שקורה לכיתוב בחלוקי הנחל בעת הכאתם; והן מחיקה קולית, הרעש שמייצרות ההקשות מטביעות את שם המן כך שלא ניתן לשמוע אותו. הרב איסרליש מוסיף כי על ידי ההקשות, "ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקוראים המגילה בבית הכנסת".

מתי אם כן אנחנו פוגשים את הרעשן?

נראה שרק במאה ה-19 מתחיל לצוץ הצעצוע הייחודי הזה בין היהודים: "כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור שלא יקומו על ישראל, כותבין שם המן על הפטיש ומכין." (מתוך ספר מועד לכל חי, לר' חיים פאלאג'י, מגדולי חכמי איזמיר במאה ה-19).

קריאת מגילה בתל אביב, 1985. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

לפני הרעשן, היו כאן הנפצים. במאה ה-17 בגרמניה, מרגע שנעשה אבק השריפה למצרך שווה לכל נפש, התחילו נערים לצרף לכלי ההרעשה גם גרסה מוקדמת לנפצים: "ליל פורים, בעת קריאת המגילה, ומלמחרתו ידליקו אבוקות קלועות ספוגות אבק שריפה. הנר הדולק משמיע קולות נפץ". הנפצים המוקדמים האלה – בדרך כלל עצם קשיח מחומר זמין וקל להשגה, שלתוכו הוכנסו גופרית או אבק שריפה, נפוצו לפולין, ליטא, רוסיה ורומניה, ומשם עשו דרכם לקהילות יהודיות נוספות. לעיתים מולא מפתח חלול באבק שריפה, מנהג שהתגלגל עד לתל-אביב של שנות השלושים, ומשם לכל רחבי הארץ.

במאה ה-18 נוספות לעדויות הכתובות על מנהג ההרעשה גם עדויות חומריות, ורעשנים – תחילה מאשכנז, ואח"כ מקהילות המזרח, נשמרים עד ימינו. האתנוגרף יום-טוב לוינסקי מציין ש"הורתו של הרעשן היא כנראה ביוון" – כשכוונתו ליוון העתיקה. הרומאים השתמשו בו לצרכים מאגיים, ומהם הועברו לקהילות נוצריות בימי הביניים.

"וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו", מגילת אסתר בכתב-יד, המאה ה-18, אמסטרדם, הספרייה הלאומית

אל היהדות לא הגיע הרעשן ישירות דרך חג הפורים, אלא בזכות האמונה העממית (הנוצרית במקורה) שבכוחו של הרעש לגרש מזיקים – כנראה שדים ורוחות רעות. רעשנים הופעלו בזמן חתונה, בעת סערה, וכדי לקדם את פני האביב. בשבוע שלפני פסחא השתמשו הנוצרים ברעשנים כדי לקרוא למאמינים לתפילה, עקב האיסור להפעיל את פעמוני הכנסייה. בליל פסחא נהגו נערים נוצרים להשתמש ברעשנים כדי "להכות" ביהודה איש קריות, ומשם – יש להניח – זלג המנהג אל יהדות אשכנז.

עדויות ראשונות לשימוש ברעשנים בפורים הן מן המאה התשע-עשרה בקהילות יהודיות במערב אירופה ובמרכזה, ובארצות הברית, בעיקר מניו יורק. בעבודת הדוקטורט של מימי רויטר, שבה נעזרנו רבות בחיבור הכתבה, כותבת רויטר ש"אמנם קיימים שני רעשנים לפורים המתוארכים למאה השמונה-עשרה, אך סביר להניח שהם מאוחרים יותר".

יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים – פורים, ל"ג בעומר, ט"ו באב, הוצאת אגודת עונג שבת אהל, 1950

 

לשמות רבים זכה הרעשן היהודי, בפולין קראו לו בריעגר או גזשעכאטא, בוילנה שרייער, בסלובקיה קאלאקאטקא, ברוסיה גרמושקע, בהונגרית קרפלה. על החידוש העברי "רעשן" – כמו החידוש "סביבון" (שלו אגב סיפור דומה לסיפורנו זה) אחראי הילד העברי הראשון, איתמר בן-אב"י.

 

תודה לשירת-מרים שמיר, היא מימי רויטר, על עזרתה בחיבור הכתבה.

 

כתבות נוספות

מגילת אסתר מאמסטרדם חושפת: כך ייעשה למתאכזרים לעם ישראל

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

לצנזר או לא לצנזר? זאת השאלה

על מנהגם של מהדירי ספרים לשלוח יד חופשית במלאכתם

ידוע הוא מנהגם של מהדירי ספרים חרדים ואחרים לערוך צנזורה בחומר שנמצא בידיהם, ולהשמיט מתוכו עניינים שעלולים לפגוע במחבר או באנשים אחרים. לעיתים הם משאירים במקום המושמט רווח וכמה נקודות, ולפעמים מעלימים לחלוטין את קיום ההשמטה. התופעה הזאת תוארה בהרחבה בספרו של מלך שפירא – Changing the immutable : how Orthodox Judaism rewrites its history. הפרקטיקה הזאת נובעת לפעמים מתוך רצון לשרת את אידיאל השלום, ועל מנת למנוע פגיעה ברגשות הקהל או בתדמיתן של דמויות נערצות. לעיתים נדמה שהעוסקים במלאכה רואים עצמם כמאדירים את שם גדולי ישראל, ולא רק כמהדירים של הטקסטים. בפרסומים שבעולם האקדמי לעומת זאת הנוהג הזה אינו מקובל, והוא עומד בניגוד לשאיפה לדיוק מרבי הרווחת שם. מה שמנחה את העולם האקדמי היא האמת בכל מחיר, ובעת הצורך אף ייקוב הדין את ההר. לא באתי ברשימה זו להכריע בין ערכי השלום והאמת, אלא רק להדגים את תופעת ההסתרה בממצא חדש.

בקובץ התורני עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה, מצוטט קטע מיומן אישי בכתב ידו של האדר"ת, וכך לשונו (בפתיחת ראשי התיבות):

אמר לי הרב ר' זעליג דוב מרגלית נ"י האבד"ק דאנקרע ששאל להרב ר' מאיר שמחה הכהן נ"י הגאבד"ק דינאבורג על דעת החתם סופר שהוי' ע"י טהרה היא גם הסרת מניעה ע"ש, והשיב שבשעת הדחק יש להקל. והרב ר' …… אמר שדברי החתם סופר הם דברי שטות. ונבהלתי לשמוע קלות הדעת ממי שהוא רב יושב כסאות למשפט הוראה לדבר דברים כאלה על אור עולם הח"ס ז"ל, אשר בצדקתו ורוחב לבבו כפתחו של אולם הוא כאחד הראשונים […] ובעוונותינו הרבים רבו הקופצים בראש שלא למדו כל צרכן ולא שימשו כל עיקר שימוש תלמידי חכמים, אשר לחד מאן דאמר עדיין הוא עם הארץ. ואני השבתיו שכדאי הח"ס לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק. ומה זו שאלה לרבנים שבדורינו שלא שימשו לת"ח וכל אחד מולך מעצמו ומעודם לא עסקו בהוראות.

עץ חיים (באבוב), יט (תשע"ג), עמוד נה

 

האדר"ת הרי הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, מחשובי הרבנים בליטא, שעלה בסוף ימיו לירושלים ונפטר בה בשנת 1905. חתנו המפורסם היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל. ביומנו המצוטט לעיל הוא מתבטא בחריפות נגד רב אחד שאת שמו מחליפות בטקסט כמה נקודות. הוא מכנה אותו קופץ בראש שלא למד כל צרכו, ומחשיב אותו עם הארץ משום שלא שימש תלמידי חכמים. איננו יודעים במי מדובר ונותר לנו רק לנחש אם מדובר ברב שולי וזניח, ואם גם במקור לא מוזכר שמו.

דיוקן האדר"ת, הוא הרב אליהו דוד רבינוביץ-תאומים

 

לאחרונה הגיעו לספרייה הלאומית צילומים של כתבי היד של האדר"ת, ואחד מהם הוא היומן שממנו נלקחו הדברים. ליומן הזה קרא האדר"ת 'שמע אליהו', ובעמוד רעט נמצא הקטע שצוטט. וכך כתוב שם: "והרב ר' יוסף ראזין נ"י הנקרא הרא[ג]צאווער מדינאבורג אמר שדברי הח"ס הם דברי שטות".

'שמע אליהו', עמוד רעט

 

שמו של ר' יוסף רוזין, הידוע בכינויו 'הרוגצ'ובר' על שם עיר הולדתו, יצא בעולם כעילוי חריף במיוחד. הוא היה רבה של הקהילה החסידית בעיר דווינסק (Daugavpils) שבלטביה, ונפטר בשנת 1936. הדברים שיוחסו לו בקשר לפסיקת החתם סופר מתאימים מאוד למנהגו הבוטה ולתפיסת עולמו העצמאית. הרב יחיאל יעקב וינברג שהיה עימו בדין ודברים הלכתי, סיכם את החוויה באומרו כי "הגאון גער בי בנזיפה גדולה, וחרף וגדף אותי כאחד הריקים". כשהציג בפניו הרב וינברג את דברי הפוסקים שתומכים בדעתו, כמו הרמ"א והחתם סופר, אמר לו הרוגצ'ובר ש"הוא הולך אחרי הנמושות". את גישתו של הרב רוזין סיכם הרב וינברג וכתב: "שהיה גאון נורא ונפלא, אבל הוא לא רצה להיכנע לשום גדול שבגדולים של הדורות הקודמים מלבד להרמב"ם" (שרידי אש, חלק ב', סימן לא), ואת עמדתו העצמאית הוא תלה בכך ש"כל גדולי הדור בעיניו כקליפת השום" (שרידי אש, חלק ג, סימן מה). עורכי הקובץ עץ חיים החליטו מתוך הגנה על שמו הטוב של מי מהאישים (הרוגצ'ובר? האדר"ת?) להשמיט את השם הרלוונטי, ולתת לקורא לנחש במי מדובר. החלטה כזאת נובעת משיקולים פנים חברתיים, וחושבני שאם היה הרב הנדון שייך לחוגי הציוניים וכדומה לא היו העורכים מגוננים עליו ומסתירים את שמו.

דיוקן הרוגצ'ובר, הוא ר' יוסף רוזין

 

מהשוואת הטקסט שפורסם בקובץ עץ חיים עם היומן המקורי מתברר שיש בו השמטה נוספת, שדבר קיומה כלל לא צוין. בהמשך לקביעתו כי מי שלא שימש תלמידי חכמים נחשב לעם הארץ, כותב האדר"ת: "חבל על דאית ליה דרתא ותרעא לדרתא לא עביד, ואף למאן דלית ליה גם דרתא". תרגום המשפט לעברית: חבל על מי שיש לו בית ולא התקין בו דלת, ובוודאי מי שגם בית אין לו. זוהי פרפראזה על הנאמר במסכת שבת לא ע"ב: "חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד" [=חבל על מי שמתקין דלת בבית שאין לו]. המקור התלמודי מדבר על חוסר התועלת במי שיש לו יראת שמים שנמשלה לדלת, אבל אין לו חכמה – בית. האדר"ת מנסח מחדש את המשפט הזה ואומר: חבל על מי שיש לו חכמה אבל אין לו יראת שמים, ובוודאי חבל עליו אם גם חכמה אין לו. האדר"ת כועס על דברי הרוגצ'ובר, והוא מאשים אותו בחוסר יראת שמים וחכמה. אולי הכעיסה אותו העובדה שרב צעיר, ר' יוסף רוזין היה אז לכל היותר בן 38, מתבטא בחוסר כבוד כלפי אחד מגדולי הדור הקודם – החתם סופר.

שמו של ר' יוסף רוזין מוזכר במקומות נוספים ביומן, ולפחות באחד מהם אפשר לחוש שוב את יחסו הצונן של האדר"ת אליו. בעמוד רצג כתוב: "הרב ר' יודא ליב דמשק נ"י אב"ד דטראשקין סיפר לי שהרב ר' יוסף ראזין נ"י מדינאבורג נשאל על ספר תורה שנחסר תיבה א', וכתב אחד ביני שיטי בכתב משיטא, והכשיר. והוא טעות, ואינו כדאי לטפל להראות ולהשיב".

'שמע אליהו', עמוד רצג

 

להבהרת העניין יש להדגיש ששני האישים הללו נחשבים מהשורה הראשונה של רבני הדורות האחרונים, ושמם ידוע מאוד בעולם הדתי. משום כך אפשר להבין את אי הנוחות שחשים כמה מן הקוראים נוכח ביטוייו החריפים של האדר"ת, אבל יש לשאול האם יש בכך כדי להצדיק פרסום לקוי של הדברים? מחלוקות חריפות בין גדולי ישראל היו ויהיו, והניסיון להציג תדמית שווא של אחווה ושלום מיותר וסופו לכישלון. כפי שכתבתי בתחילה איני רוצה להכריע כאן בסוגיה הזאת, אבל כדאי לומר באופן ברור שהחופש שנוטלים לעצמם מהדירי הספרים פוגע קשות באמינותם ובאמינות הטקסטים המתפרסמים. "כדאי החתם סופר לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק" כתב האדר"ת בקטע הנדון, דומני שראוי גם הוא שנסמוך עליו ולא נצנזר את דבריו.

לאחר פרסום הדברים העירני ישראל אורי מייטליס כי הטקסט המלא של דברי האדר"ת נדפס בספר 'אחד בדורו' מאת שמואל קול, תל אביב תש"ל, עמוד 202.

עוד על הרוגצ'ובר בעיני בני דורו: בבלוג של מלך שפירא https://seforimblog.com/2017/11/the-rogochover-and-more

 

כתבות נוספות

השולחן ערוך כינה את מנהג הכפרות "שטות" – וצונזר!

אנחנו עם סגולה וקמיע

הרב שם טוב צבי, נכדו של שבתי צבי? תלוי את מי אתם שואלים