"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור"

איך כתבה מרים ילן-שטקליס את "דני גיבור" וכיצד מפגש מרגש עם ילדה בספרייה הלאומית שינה את עולמה

מרים ילן-שטקליס בת 7, ולצדה אחיה הגדול. ברלין, 1908. הצילום מתוך "חיים ומלים", ספר הזכרונות של מרים ילן-שטקליס, הוצאת "קרית ספר", 1978

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן…

למרים ילן-שטקליס לא היו ילדים משלה, אך היא הבינה ללב ילדים כפי שהבינו מעט משוררות ומשוררים. "הסבון בכה מאוד", "הבובה זהבה", "אצו רצו גמדים" וסיפורים ושירים אחרים שכתבה, בהם כמובן, "דני גיבור", מחברים אותנו בן-רגע לילדות שלנו, לשמחה וגם לעצב. אולי זה מפני שילן-שטקליס תמיד זכרה את עצמה בתור ילדה ואולי כי מעולם לא הפסיקה להתבונן על העולם בעיני ילדה.

בתמונה: מרים הקטנה ואחיה מוליק בְּנִיקוֹלַיֶב, ליד חופי הים השחור. הצילום מתוך "חיים ומלים", ספר הזכרונות של מרים ילן-שטקליס, הוצאת "קרית ספר", 1978

הנחתי את השיר במגרתי, וחסל

מכתב שנמצא בספרייה, שנשלח ממרים ילן-שטקליס אל חוקר הספרות גצל קרסל, שופך אור על הרקע ועל ההשראה לכתיבת השיר "דני גיבור" וגם על האופן שבו מצאה ילן-שטקליס את קולה ואת הדרך לבטא את עצמה בתור כותבת לילדים.

גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם מרים ילן-שטקליס, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם ואת רשימת הפרסומים שלהם. תשובתה של מרים ילן-שטקליס הגיעה בצורת מכתב ארוך, אישי ומרגש שבשל אופיו לא נכנס כמובן ללקסיקון. במכתב בן 29 העמודים, שנכתב בהפסקות במשך חודש ימים, מגוללת ילן-שטקליס את תולדות חייה. היא כותבת בו על ילדותה, על משפחתה, על לימודיה, על חייה האישיים בבגרותה וגם על יצירתה לילדים. בין השורות המסודרות בכתב יד נקי מצאנו את הסיפור מאחורי השיר "דני גיבור", שכתיבתו והתגובות לפרסומו שינו את עולמה של הכותבת, לימים, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים.

בתמונה: מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (הספרייה הלאומית) ד"ר קורט וורמן (עומד שני משמאל) בחברת עובדי הספרייה, באחד מחדרי העבודה של מחלקת הקטלוג הלועזי. לצד וורמן נראית הלנה פלאום, ומתחתיה, יושבת ומעיינת בספר המונח על מכונת כתיבה, מרים ילן-שטקליס. צילם: אלפרד ברנהיים, 1949 במשך שלושים שנה עבדה ילן-שטקליס בספרייה בתור מתרגמת משפות סלאביות וספרנית בקטלוג הלועזי.

אחזור להתחלת דרכי ואזכיר מעשה אשר השפיע עלי מאד. הלכתי פעם ברחוב, הרהרתי בבעיה: כיצד מבטאים אהבה מהי? הרי אין עוד מילים שבעולם אשר לא השתמשו בהם לצורך זה מאז אדם וחוה. מובן מאליו, אינני יכולה לשחזר את מהלך מחשבותי והרגשותי. על כל פנים, לפתע עלה בזכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים." אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי. המשכתי והלכתי לאן שהלכתי. הלכתי אל רופאת-שניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר "דני גיבור". השיר מתחיל במילים: "אמא אמרה לי, דני…" כשחזרתי לביתי רשמתי את המילים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמָה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו; מבוגרים – מי יבין את הדבר במעטה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי את השיר במגרתי, וחסל.

מתוך מכתבה של מרים ילן-שטקליס אל גצל קרסל. עמוד 22. אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית

עברו שבועות ובא מכתב מיציב (עורך עיתון 'דבר לילדים'): מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהריים, ביושבי ליד שולחן עבודתי שבספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן. אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכיתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. מפני שאני מכירה את הדרך, אמא שלי עובדת כאן מן הצד השני של הכביש. שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור.

התבלבלתי והתרגשתי עד שלא ידעתי מה לומר. שאלתי: איזה בית-ספר? אמרה: לילדי עובדים. אמרתי: הנה כמה סוכריות, קחי לך! אמרה: לא, אמא לא מרשה. שלום! – פנתה והלכה. כעבור רגע נתאוששתי, רצתי אחריה, ומצאתיה ליד תחנת האוטובוס. לקחתי אותה, והלכנו וישבנו תחת עץ בגן האוניברסיטה. שאלתיה: מה מצא חן בעיניך בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על האהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו.

אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי.

מתוך מכתבה של מרים ילן-שטקליס אל גצל קרסל. עמוד 23. אוסף גצל קרסל, הספרייה הלאומית

מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים נפטרה ב-9.5.84, לפני 33 שנים. בשירי ובסיפורי הילדים שלה הצליחה לגעת בנפש ובלב ויצירותיה מפעימות, מרגשות ומנחמות את הקוראים עד עצם היום הזה.

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,
יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.
יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם
כְּפֶתִי קָטֹן.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם.
אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן.
זֶה רַק הַדְּמָעוֹת, הַדְּמָעוֹת
הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.
פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית,
קָטָן וְיָפֶה וְכָחֹל.
תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית,
נָתַתִּי הַכֹּל.

נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ,
הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר
וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק
עִם יֶלֶד אַחֵר.

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם,
גִּבּוֹר אֲנִי, לֹא בַּכְיָן!
אַךְ לָמָּה זֶה, אִמָּא, לָמָּה
בּוֹכוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

דני גבור ושירים אחרים / מאת מרים ילן-שטקליס; צירה יעל בן-משה. ירושלים: המחלקה לחנוך ולתרבות לגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, [תשל"ה].

את "דני גיבור" הלחין מקס למפל – נגן עוגב, מנצח מקהלות ותזמורות ומורה באקדמיה למוזיקה בירושלים.

את הסיפור שמאחורי "דני גיבור" גילינו בספרה של יעל דר "דודה של שום איש – קלאסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים העברית", הוצאת סל תרבות ארצי ועם עובד, 2014. הלקסיקון של גצל קרסל ראה אור בספרית פועלים ב-1965.

תודה לירון סחיש ממחלקת הארכיונים בספרייה על עזרתו.

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

בסוף הסרט "המלחמה לאחר המלחמה" לצלילי השיר "מה אברך", מופיע ילד רך בשנים, לימים גם הילד הזה יהרג במלחמה. עזרו לנו לאתר את זהותו.

תמר זיגמן | 30.04.17

הסיפור מאחורי יום הזיכרון רבקה זוהר

"…נתַתִּי לוֹ כָּל שֶׁאָפְשָׁר לִי לַתֵת
שִׁיר, וְחִיּוּךְ, וְרַגְלַים לִרְקֹד
וְיָד מְעֻדֶּנֶת, וְלֵב מְרַטֵּט –
וּמָה אֲבָרֵךְ לְךָ עוֹד?

מָה אֲבָרֵך לוֹ, בַּמָּה יְבֹרַךְ
זֶה הַיֶּלֶד, הָעָלֶם הָרַךְ?

הַנַּעַר הַזֶּה עַכְשָׁו הוּא מַלְאָךְ
לֹא עוֹד יְבָרְכוּהוּ, לֹא עוֹד יְבֹרַך
אֱלֹהִים, אֱלֹהִים, אֱלֹהִים
לוּ אַךְ בֵּרַכְתָּ לוֹ חַיִּים"

בכ"ז באייר תשכ"ז, ה-6 ביוני 1967, ביומה השני של מלחמת ששת הימים, במהלך קרב שנערך בשועפט באיזור ירושלים נהרג אלדד (דדי) קרוק בן קיבוץ שפיים.

קרוק שביקש לחלץ פצוע נפצע בעצמו אנושות. כשהגיע כוח ההצלה ביקש קרוק לטפל תחילה בפצוע אחר ששכב בסמוך אליו ורק בהמשך לטפל בו. מששב החובש מצא את קרוק מוטל מת. רחל שפירא, חברת ילדות של אלדד קרוק הנציחה את זיכרו בשיר שכתבה לחוברת מקומית שיצאה לאור בקיבוץ שפיים.

המלחין יאיר רוזנבלום ששהה בבית ההארחה של הקיבוץ לאחר שנפצע בתאונת אופנוע נתקל בחוברת, דפדף בה ומצא שיר שכותרתו "לאלדד" שנכתב בידי משוררת עלומה בשם רחל. רוזנבלום ביקש לברר את זהותה של הכותבת האלמונית ומשמצאה ביקש את רשותה להלחין את השיר בעבור להקת חיל הים שאיתה עבד באותה העת. לאחר שקיבל את האישור הלחין את השיר ואף שינה את כותרתו מ"לאלדד" ל"מה אברך".

השיר "לאלדד" מתוך "אלדד: נפל בקרב לשחרור ירושלים", 1967.

לפני כשנתיים וחצי, כשכבר היה חולה מאוד, קיים הבמאי והמפיק מיכה שגריר הקרנה מחודשת של סרטו "המלחמה לאחר המלחמה". הסרט שהופק חודשים ספורים לאחר תום מלחמת ששת הימים ובשלהי מלחמת ההתשה מציג את מציאות התקופה המורכבת. הסרט מספר את סיפור התקופה תוך שילוב צילומים שצולמו בזמן אמת ביחד עם קטעי ארכיון ויומני חדשות; מחד מתרחשת מלחמת התשה בבקעת הירדן ובאזורים נוספים – מלחמה שגובה מחיר כבד של הרוגים ופצועים, ומנגד במרכז הארץ מתנהלת שגרת חיים רגילה; בתל אביב דיסקוטקים תוססים, בתי קפה מלאים ובירושלים גלביות וחומוס.

בקליפ הסיום של הסרט נראית להקת חיל הים והסולנית רבקה זוהר מבצעת את השיר "מה אברך". בסצנת הסיום מופיעה דמות של ילד קטן, בהיר שיער, כשמוצץ בפיו, מישיר את עיניו למצלמה. המצלמה מתמקדת בו, התמונה קופאת ובכך מסתיים הסרט.

https://vimeo.com/155274564

"מה אברך" בביצוע להקת חיל הים מתוך הסרט "המלחמה לאחר המלחמה", 1969 (דקה 1:26:01) באדיבות אוסף מיכה שגריר

כשהסרט הסתיים ואורות האולם נותרו עמומים, אמר במאי הסרט מיכה שגריר "והילד הזה נפל אחר כך…". צירוף המקרים בו בקליפ שהוא למעשה שיר זכרון לחייל שנפל מופיע ילד שברבות הימים עתיד ליפול גם הוא, עורר את סקרנותי. מי הוא אותו ילד? מה שמו? לפני כחצי שנה במהלך קטלוג ארכיונו האישי של המלחין יאיר רוזנבלום שמצוי במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית נתקלתי פעם נוספת בשיר "מה אברך". טיוטה של עיבוד בכתב ידו של יאיר רוזנבלום הגיעה לידי, תפקיד החליל הפותח המזוהה כל כך עם השיר הופיע בו בבירור.

השיר "מה אברך" בכתב ידו של יאיר רוזנבלום. ארכיון יאיר רוזנבלום

נזכרתי שוב במשפט ההוא "והילד הזה נפל אחר כך…". מיכה שגריר כבר הלך לעולמו, והאנשים הרבים שפניתי אליהם לא יכלו לסייע בעדי. גם המשוררת רחל שפירא ציינה שלא הכירה את הילד המצולם ותמיד חשבה שמדובר בילד שנבחר כסמל וכייצוג לדמות ילדית. פניתי אל רות דיסקין אוצרת ומנהלת אוסף מיכה שגריר שאשרה לי שזכרוני אינו מטעני "מיכה לקח איתו את המידע הזה", היא אמרה, "הוא אמר שמדובר בקצין שלחם במלחמת לבנון ונהרג אבל לא ציין את שמו. לא מזמן הייתי בחו"ל ודברתי על הסרט הזה, אנשים שאלו אותי את אותה השאלה. מי הוא הילד הזה? ניסיתי לברר את זהותו וגם אני לא הצלחתי".

ואולי מי מבין קוראי השורות הללו יוכל לסייע ולהציב זכרון לאותו ילד אלמוני ש"עַכְשָׁו הוּא מַלְאָךְ / לֹא עוֹד יְבָרְכוּהוּ, לֹא עוֹד יְבֹרַך / אֱ-לֹהִים, אֱ-לֹהִים, אֱ-לֹהִים /לוּ אַךְ בֵּרַכְתָּ לוֹ חַיִּים".

***

לאחר פרסום הרשימה התקבלו תגובות רבות של אנשים שניסו לסייע בפתרון התעלומה. באחת התגובות נטען שהילד המופיע בקליפ הוא שחף נצר בן קיבוץ גשר שחי כיום בתל אביב.

מחקר, בירור ושיחה אישית עם שחף נצר עצמו העלו כי הילד המופיע בקליפ הוא ילד אחר ("עד כמה שאני יודע לא נהרגתי בשום מלחמה. ויותר מכך זאת לא תמונה שלי. אפילו אמא שלי אישרה זאת…"). שחף נצר העלה השערה כי הדברים שאמר במאי הסרט מיכה שגריר מתייחסים אולי לילד אחר שמופיע בקליפ – יוסי קוברינסקי בן קיבוץ גשר שנהרג כעבור מספר שנים במהלך מבצע של"ג ומופיע בסרט בסמוך לדודו של נצר (יזהר נצר) שמופיע גם הוא בסצנה אחרת בקליפ. האם לכך נתכוון מיכה שגריר? למיכה הפתרונים.

תודה לאנשים הרבים שניסו לסייע: שחף נצר, עדי נצר, אן כץ, גלית הלר, יפתח גוטמן, מיכל רוסק וירון לונדון.

כתבות נוספות:

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מבט נדיר אל העיתונים שהוציאו יושבי מחנה הריכוז לאחר שחרורם.

דניאל ליפסון | 30.04.17

אנטישמיות ברגן-בלזן השואה התקווה יום העצמאות יום השואה מחנה עקורים עיתונות

חלוצים מברגן-בלזן עולים לארץ ישראל. תמונה מתוך האלבום, חורבן ותקומה: ברגן-בלזן 1965-1945

מחנה ברגן-בלזן הוקם בגרמניה בשנות ה-30 במטרה לשכן את הפועלים שעבדו על בניית המחנה הצבאי הקרוב ליד הכפר בלזן. בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיעו לשם שבויי מלחמה פולנים, צרפתים, הולנדים ובלגים וב-1941 אלפיי שבויי מלחמה רוסיים. משרד החוץ הגרמני העלה דרישה לאסוף יהודים בעלי אזרחות כפולה או אזרחות של מדינות ניטרליות במטרה להחליף אותם באזרחים גרמנים ששהו ואחר כך נשבו בארצות בעלות הברית, דוגמת הגרמנים של קהילות הטמפלרים בארץ ישראל. ב-1943 הורה מפקד הס"ס היינריך הימלר לשמור את "יהודי החליפין" (Austauschjuden) הללו במחנה בגרמניה ולא בפולין. מחנה ברגן בלזן נבחר לשמש מחנה ריכוז ליהודים אלו. במקרים מעטים אכן ניצלו חייהם של יהודים בעלי אזרחות זרה שנשלחו מברגן בלזן אל ארץ מוצאם. מרבית היהודים במחנה לא היו כה ברי מזל.

תוך זמן לא רב נשלחו למחנה יהודים נוספים שלא ענו לקריטריונים שנקבעו. באביב 1944 הגיעו משלוחים של יהודים חולים ממחנות אחרים. הטיפול הירוד שסופק להם העלה את אחוזי התמותה במחנה. בהמשך הגיעו משלוחים ממחנות אחרים שהיו קרובים מדי לחזית המזרחית, ביניהם גם אלו ששרדו את מצעדי המוות. הנהלת המחנה לא יכלה להשתלט על כמות כה גדולה של שבויים ומחנה ברגן בלזן הפך במהרה למקום מוכה רעב, טיפוס, דיזנטריה, סבל ומוות.

ב-15 באפריל הגיעו ראשוני כוחות הצבא הבריטי למקום, שחררו את המחנה ואסרו את מנהליה הנאצים.

הבריטים הזדעזעו ממה שראו עיניהם. אחד הקצינים הראשונים שהגיע היה קצין הרפואה הראשי של הארמיה ה-2, גלין היוס. הוא מתאר צפיפות נוראית בצריפים בהם החיים והמתים שכבו זה ליד זה. במחנה התגלו מעל ל-40,000 אסירים, כאשר 28,000 מהם נזקקו לטיפול רפואי מידי, בין האסירים החיים מצאו הבריטים בנוסף גם 10,000 גופות. אלפי גופות נוספות נמצאו עמוסות בקברים המוניים בשולי המחנה שעדיין לא כוסו.

ניצולות המחנה יושבות בצפיפות מזעזעת. תמונה מתוך האלבום, חורבן ותקומה: ברגן-בלזן 1965-1945

הצבא הבריטי, הצלב האדום ולאחר מכן גם ארגוני הסיוע היהודיים כמו ה-Joint , ה-Jewish Relief Unit, הסוכנות היהודית וארגונים אחרים שלחו מזון, ביגוד, תרופות ונציגים מטעמם. זה לא תמיד עזר לאסירים מוכי הרעב והמחלות. בשבועות לאחר השחרור, מתו עוד 15,000 בני אדם. אך הרצון לחיות גבר על הכל. התמונות בספרי ההיסטוריה מתחלפות להן במהירות מפתיעה. בעמודים הראשונים, תמונות זוועה של ערימות הגופות ושל שלדי אדם הממתינים בייאוש ליומם האחרון. בעמודים הבאים תמונות קבוצתיות של פרצופים בריאים מחייכים ושל ילדים לבושים היטב משחקים בכדור.

תוך זמן קצר השורדים התחילו לבנות את חייהם מחדש. שלושה ימים לאחר השחרור בתאריך ה' באייר, התאריך בו יכריז דוד בן-גוריון שלוש שנים מאוחר יותר על הקמת המדינה, כבר הוקם ועד יהודי במחנה. יושב ראש הוועד עד לסגירה הסופית של המחנה היה יוסף רוזנזפט.

ב-21 במאי, לאחר שכל האסירים הועברו לבסיס הצבאי הקרוב, הבריטים שרפו את המחנה במטרה לחסל את מחלת הטיפוס המשתוללת באזור. עם הזמן הוקמו במיקום בו עמד מחנה הריכוז שורה של אנדרטאות ומצבות לזכר ההרוגים הרבים.

המונים צופים בלהבות אש ותמרות עשן בסביבות המחנה לאחר כניסת הכוחות הבריטים

החיים היהודיים התפתחו במהירות במחנה ברגן בלזן המחודש וכבר בחודש יוני 1945 נערכה בה החתונה הראשונה של ניצולים. הדור החדש של בני הניצולים נולד במחנה, ביניהם שלמה גולדברג, מי שלימים יקדיש קרוב ל-50 שנות עבודה בספרייה הלאומית בירושלים.

תוך זמן קצר הוקמו במחנה בית ספר תיכון ויסודי, תאטרון יידיש, בית חולים, קבוצות ספורט והחלה פעילות פוליטית ציונית. רבים באו לבקר את העקורים ולסייע בכל הניתן. כפי שהיה לפני המלחמה הניצולים הצטרפו לארגונים הציוניים השונים והתקיימה פעילות ציונית ענפה במקום.

במחנה יצאו לאור פרסומים רבים בעיקר ביידיש. בחוברת ביבליוגרפיה שעותקים ממנה נמצאים בספרייה, ניתן לראות תמונות של 58 כתבי עת, ספרים אוספי שירים ועוד, שהודפסו בברגן בלזן.

כתב העת הקבוע הראשון של יהודי שארית הפליטה יצא לאור ב-12 ביולי 1945 בעיירה צלה הסמוכה לברגן בלזן באזור הבריטי. הגיליון השני כבר יצא בברגן בלזן עצמה. שמו של כתב העת היה "אונדזער שטימע" ("הקול שלנו" בעברית).

בגיליון הראשון, שנפתח בתפילת יזכור, כתב דוד רוזנטל מדוע החליטו לפרסם כתב עת זה. רוזנטל הסביר: "תישמע נא המילה היהודית בארצו של אויב הדמים שלנו". עוד הוסיף כי מטרת העיתון הוא "לשקף את חיינו היום יומיים וליצור מגע עם אחינו במחנות האחרים." עיקר תפקידו של העיתון היה במישור החינוכי, חינוך הנוער וחינוך לצביון ציוני ולאומי. העיתון זעק את סבלה של הניצולים במחנה ורעם על סגירת שערי ארץ ישראל על ידי הבריטים. הופיעו בו מאמרים על תולדות עם ישראל, מועדי ישראל, ציונות והתיישבות והוא פרסם מידע על הנעשה במחנה, חדשות מארץ ישראל, סקירות על משפטי הנאצים ועוד.

מכיוון שלא הייתה מכונת כתיבה עם אותיות עבריות, ארבעת הגיליונות הראשונים נכתבו בכתב יד ושוכפלו. גיליון מס' 5 כבר הודפס במכונת כתיבה. המערכת קיבלה מכונה אחת מחיילי הבריגדה היהודית שהגיעו לגרמניה מאיטליה ומכונה נוספת מחייל יהודי מקנדה. לקראת גיליון מס' 12 כבר הצליחו חברי המערכת להשיג מכונת דפוס מקצועית יותר.

ה"אונדזער שטימע" היה דו-שבועון אך לא יצא תמיד באופן מסודר. במשך השנתיים בו התקיים, יצאו לאור 24 גליונות. הגיליון האחרון יצא ב-30 באוקטובר 1947. שלושת העורכים – רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל, השתייכו למפלגות ציוניות שונות, דבר שסייע לניטרליות ולגישה אל-מפלגתית של העיתון.

חברת מערכת "אונדזער שטימע". משמאל: דוד רוזנטל, פאול טרפמן ורפאל אולבסקי. תמונה מתוך "הדמעה", ספרו של רפאל אולבסקי

עיתון ה"וואכנבלאט" (עיתון שבועי בעברית) התחיל להופיע בברגן בלזן ב-5 בדצמבר 1947, שבוע לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. כותרת המאמר הראשי בגיליון הראשון הייתה "הסוף לחוסר בית, הסוף לנדודינו, האו"ם נחוש לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל". כמו קודמו, יצא גם עיתון זה מטעם הוועד המרכזי ליהודים המשוחררים באזור הבריטי בברגן בלזן. חברי המערכת היו אותם חברים ששימשו במערכת עיתון "אונדזער שטימע" ועם הזמן, כשעזבו העורכים את גרמניה, הוחלפו בעורכים אחרים.

לאחר כחודשיים הפך העיתון לדו-שבועון, ומאוחר יותר המשיך לצאת לאור בצורה ספורדית. הוא דמה בפורמט שלו לעיתון לכל דבר. העיתון הקפיד לספק חדשות לקוראיו אך בדומה לעיתון "אונדזער שטימע" הכיל לא מעט כתבות על חיי המחנה, ידיעות מהעולם היהודי, מדורי חיפוש קרובים, ספורט ותרבות. ה"וואכנבלאט" נאבק על זכויות היהודים, הזהיר מפני אנטישמיות בגרמניה, והודיע על משוחררי ברגן בלזן שנפלו במערכה בארץ ישראל. העיתון קרא ליהודים לעזוב את גרמניה, דבר שניתן היה לעשות ביתר קלות עם הקמת מדינת ישראל.

ביום שישי ה-14 במאי 1948 התפרסמה ידיעה גדולה בעיתון בכותרת "ערב מדינה יהודית". למרות שהיו ציפיות, לא הייתה לעורכים דרך לדעת שבהמשך היום, בארץ ישראל, יכריז בן גוריון על הקמת המדינה. מידע חשוב זה הגיע במשך הלילה דרך ידיעות ברדיו.

"ערב מדינה יהודית". גיליון מס' 19 מתאריך ה-14 במאי 1948

למחרת בבוקר התעוררו יושבי המחנה לשירה אדירה וקריאות שמחה על לידתה של מדינת ישראל. היהודים רקדו ברחובות ובבתי הכנסת נאמרו תפילות מיוחדות. ביום ראשון הפיצו בני הנוער במחנה כרוז הקורא לכל התושבים לחגוג את הקמת המדינה ולהשתתף בעצרת חגיגית שתתקיים בהמשך היום. בעצרת הודיע יו"ר הועד המרכזי יוסף רוזנזפט על מגויסים מהמחנה שעתידים בקרוב להגיע לשרת בארץ. קבוצת המגויסים עלתה לבמה והתקבלה במחיאות כפיים. בעצרת דיברו גם נציגי ועד המרכזי נוספים והיא ננעלה בשירת התקווה.

הגיליון הבא של ה "וואכנבלאט" שיצא שבוע לאחר מכן כבר הודיע בכותרתו: "עצמאות יהודית –מציאות".

"עצמאות יהודית – מציאות". גיליון מס' 19 מתאריך ה-21 במאי 1948

בגיליון 79 כותב יוסף רוזנזפט, כי מחנה ברגן בלזן נמצא בשלבי סגירה וכי היהודים האחרונים במחנה עוברים למחנה יוור. במחנה יוור יצא גיליון ה-80 והאחרון של ה"וואכנבלאט" ב-18 באוגוסט 1950 והכיל ידיעה על סיום פעילותה של הסוכנות היהודית בגרמניה. מחנה יוור נסגרה שנה לאחר מכן.

בספטמבר 2010 הוציא לאור ארגון שארית הפליטה של ברגן-בלזן בישראל את הידיעון "הקול שלנו – אונדזער שטימע". הפעם לא הודפס העיתון במחנה העקורים ברגן בלזן בשפה היידיש, אלא בתל אביב החופשית בשפה העברית.

"הקול שלנו", ידיעון שהוציא ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל

כתבות, מסמכים וספרים על השואה

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

את מאגר העיתונות היהודית ההיסטורית המקוון שלנו אתם כבר מכירים?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

"משה ויצמן. הגיע עם עליית הנוער וחי אצל משפחת טויבר. נהרג במלחמת השחרור בקרבות ג'נין". בעקבות תמונה מסתורית באלבום משפחתי יצאה אדוה מגל-כהן למסע אחרי סיפור חייו של משה ויצמן.

הדר בן-יהודה | 30.04.17

המנדט הבריטי יום הזיכרון מלחמת העצמאות מלחמת השחרור

תמונה של בחור צעיר במכנסי שלושת-רבעי, עם כיתוב קצר מאחור: "משה ויצמן. הגיע עם עליית הנוער וחי אצל משפחת טויבר. נהרג במלחמת השחרור בקרבות ג'נין" שמצאה אדוה מגל-כהן באלבום משפחתי, הובילה אותה למסע אחר סיפורו של ויצמן, צלם מוכשר, שנפל במלחמת השחרור והוא בן 26 שנים בלבד.

"בחור במכנסי שלושת-רבעי. ברקע אוהל. גבעה וברושים. בן משפחה לא ידוע. אני הופכת את התמונה ובגב התמונה פירוט קצר וענייני בכתב ידה של סבתא."

כך מתארת אדוה מגל-כהן את הרגע שבו גילתה, לגמרי במקרה, את התמונה של משה ויצמן. באותה עת היא עברה על המחברות והאלבומים של המשפחה, כדי לחקור ולתעד את סיפורה של סבתה, רחל טויבר.

לחצו על התמונה להגדלה

רחל, שנמלטה מהפרעות בפודוליה, בנתה את ביתה בבלפוריה, ונתנה בית גם לצעיר משה וייצמן, שהגיע לארץ לבדו עם עליית הנוער. בני משפחתה המבוגרים של אדוה ידעו לספר שמשה היה צלם ושאפילו צילם את אביה של אדוה כשהיה ילד קטן. זו היתה תמונה שאדוה הכירה היטב, אך מעולם לא ידעה את זהות הצלם או חשבה עליו. כעת, המחשבה לא עזבה אותה. אדוה הוסיפה לחקור, אך פרט לדברים האלה, לא ידעו בני המשפחה לספר דבר נוסף על חייו של משה.

אדוה המשיכה לחפש ומצאה את "דף הנופל" של משה ויצמן באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.

לחצו על התמונה להגדלה

בדף מסופר שמשה ויצמן נולד ב-9 ביולי 1922, בווינה, שם למד את מלאכת הצילום מאביו, שהיה צלם ידוע. הוא עלה ארצה ב-1939 והיה בהכשרה בבלפוריה במשך שנתיים. לאחר מכן היה נוטר בבסיס הבריטי ברמת דוד. אביו הצליח להגיע ארצה ופתח חנות צילום (בלשון אותם ימים, "פוטו" או "צלמנייה") בעפולה. לאחר פטירת אביו המשיך משה לעבוד בחנות עד שגויס לחטיבת "גולני" ונלחם בחזית ג'נין. ב-10 ביולי 1948, יום לאחר יום הולדתו ה-26, הוא נפגע מכדור ומת. גופתו וגופת חבריו נותרו בשטח במשך עשרה ימים או יותר, עד שחולצו והובאו לקבורה בבית הקברות הצבאי בעפולה.

אך זאת רק ראשיתו של סיפור.

התמונה לא נתנה לה מנוח והיא נמשכה להתחקות אחר סיפורו של הצעיר שלא הכירה כלל. צעד צעד היא גילתה פרטים בארכיונים, ובזכותם הצליחה לתעד את מהלך חייו של וייצמן, ולעקוב גם אחרי כמה מבני משפחתו.

עד מהרה עלה סיפורו של אביו של משה, צבי ויצמן הצלם הווינאי, שנפטר באפריל 1941.

בווינה ב-1938, סבלה משפחת וייצמן מהתעללויות הנאצים, כאשר באחד האירועים הקשים, אולץ האב צבי להניף אל על אופנוע, דבר שפגע באופן אנוש בבריאותו.

בארכיון הציוני היא מגלה את תיק עלית הנוער של משה. היא מגלה שהוא עלה ארצה באונייה "גליל", באפריל 1939, לאחר שראה את הפרעות בווינה. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא כותב, בגרמנית, מכתב נואש לסוכנות, לעליית הנוער בירושלים, ומבקש לאשר לו לנסוע לראשון לציון. הוא מספר שאמו נפטרה בווינה חודש קודם לכן ושהוא מנסה להיעזר בקרוב משפחה כדי לחלץ את אביו מאוסטריה, שהייתה אז כבר חלק מגרמניה הנאצית. וכך הוא כותב: "עכשיו בידיים שלכם, אם מותר לי להציל את אבי ולכן אני מבקש בכל לשון של בקשה לתת לי אישור לנסיעה כה חשובה…" והוא חותם, "מקסימיליאן ויצמן, משה ויצמן, אצל משפחת טוייבר, בלפוריה." החופשה "החריגה" מאושרת. משה יצליח לעזור לאביו להימלט לארץ-ישראל. צבי ויצמן עולה על אוניית המעפילים "סאקריה" בראשית פברואר 1940. האונייה נעצרת על-ידי הבריטים וצבי נשלח לחצי שנה במחנה המעצר בעתלית. באוגוסט 1940 הוא משוחרר ומצטרף לבנו בעמק יזרעאל. פחות משנה הוא יחיה בעפולה, עד מותו. ב-1948 ייהרג בנו באזור ג'נין.

בהמשך הדרך היא מוצאת אנשים שהכירו את האב ואת בנו. הם מספרים לה על הנער משה, שהיה בית"רי יחיד בקבוצה של נוער סוציאליסטי. הם מספרים על המעבר של משה לעפולה יחד עם אביו ושהשניים הקימו שם יחד "צלמנייה". הם עבדו בה כמה חודשים בהצלחה, אך הפגיעה שנגרמה לאב בווינה, הביאה למותו בגיל 55, רק זמן קצר לאחר שהגיע לארץ והתחיל בחיים חדשים. משה שוב נותר לבד בארץ, וממשיך לנהל את ה"הצלמנייה" בעצמו.

חבר של משה בעפולה, מספר שקיבל ממנו מצלמה ליום הולדתו ה-18 ומתגלות אט אט קורות ה"צלמנייה". מגל-כהן מגלה צילומים של צבי ויצמן, צילומים שנעשו בווינה ונמכרים כעת במכירות פומביות. עוד היא מגלה, צילומים של משה ויצמן, שעל גבם מתנוססת חותמת "פוטו ויצמן, עפולה" צילומים של עפולה בימי המנדט, הפגנה נגד הספר הלבן, הפגנה בעד בריטניה בעת המלחמה, צילומים פסטורליים של שדרת דקלים בעיר. וגם צילומים של קבוצת הנערים מעליית הנוער ובהם מופיע משה ויצמן.

לחצו על התמונה להגדלה

בארכיון עיריית עפולה היא מוצאת מכתב בכתב-ידו של משה ויצמן. ביולי 1943 הוא מבקש הקלות בתשלום הנדרש ממנו מטעם המועצה המקומית, אגרת שילוט עבור השלט "צלמנייה". משה ויצמן כבר מגויס. הוא נוטר. אביו נפטר שנתיים קודם לכן וקשה לו לעמוד בתשלום האגרה.

בהמשך מתגלה גם רשימה של חייבי גיוס מעפולה, ובה, במספר 22, מופיע השם "ויצמן משה". עד מהרה מופיע גם מסמך של מי שגויס בפועל. משה ויצמן הוא מגויס מספר 36 ברשימה.

ובדצמבר 1949 כותב מזכיר מועצת עפולה לקצין המחוז ומפרט רשימה של נופלים באזור עפולה. תחת המספר 7 כתוב: "משה ויצמן". מצוין שתאריך נפילתו לא ידוע, ומקום נפילתו "ליד זרעין".

לחצו על התמונה להגדלה

המסע שהתחיל בתמונה, חשף לא רק את דמותו של משה ויצמן חלל מלחמת העצמאות, אלא העלה מסכת משפחתית והיסטורית שלמה ומורכבת, של איש שמשפחתו התנפצה לכל עבר.

לבסוף מגלה כהן-מגל את הפרטים על שארי משפחתו של משה. היא מגלה שזיגפריד, אחיו של משה, שהגיע ללונדון מווינה בעוד משה מגיע לארץ-ישראל, היה אף הוא צלם והקים עסק משגשג של צילומי אירועים, ואף צילם חתונות של האצולה ובית המלוכה הבריטי. מסתבר שזיגפריד ומשה קבעו להיפגש באולימפיאדת לונדון, אחרי המלחמה, אך מעולם לא זכו לכך. זיגפריד ביקר פעם בארץ ועלה לקברו של משה אחיו. מחבר של משה הוא קיבל אז, שני אלבומים עם התמונות שצילם משה בשנותיו בבלפוריה ובעפולה.

בעקבות המחקר, נוצר גם קשר בין מגל-כהן ובין ילדיו של זיגפריד, האחיינים של משה: הם מספרים שהאב המשיך לעסוק בצילום והיה היבואן הראשון של מצלמות יפניות לאנגליה. העסק המשפחתי לצילום כבר נסגר, כיום יש להם עסק משגשג לנדל"ן. הם מתכננים לבקר בארץ בקרוב ולעלות לקבר דודם, ומקווים למצוא יום אחד את אלבומי התמונות האבודים.

כך מחולצת במלוא עושרה והקשריה ההיסטוריים פרשיית חייו ומותו של משה ויצמן ז"ל, אחד מחללי מערכות ישראל. אלמלא המחקר העיקש, שהפך לספר "אשה יושבת וכותבת – רחל טויבר", שעומד היום על מדפי הספרייה הלאומית, היה משה ויצמן עוד שם, עוד מספר, בחור שנהרג בגיל 26, שהיה צריך להיות כעת בן יותר מ-90.

לקריאה נוספת: "זכרון בשולי הזיכרון: משה ויצמן – עולה, צלם, חלל" מתוך הדו-ירחון "עת-מול", גיליון 243