לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

איך נעשה ניגון של אימאם מוסלמי מהרי הקווקז לניגון חסידי בחצרו של הרבי בברוקלין?

האימאם שאמיל (1797-1871)

 

"הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש"
(רבי שניאור זלמן מליאדי)

 

ליל שמחת תורה תשי"ט (1958), ברוקלין, ניו-יורק. בית המדרש המרכזי של חסידות חב"ד בשכונת קראון הייטס הומה פעילות. במרכז, ניצב האדמו"ר מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון, ובפיו ניגון חדש. במשך עשור החל משנת תשי"ד (1954) נהג מנהיג החסידות ללמד את חסידיו ניגון חסידי לא מוכר מדורות עברו. בלילו של החג, לאחר הקפות שמחת-תורה וסעודת החג, בזמן התקבצות החסידים -"התוועדות" בעגה החסידית, פנה אל הקהל ואמר:

"נגון זה שמעתי מחסידים יחד עם סיפור. בתחילת התפשטות ממשלת רוסיה על ידי כיבוש שטחים נרחבים, היה חפצם לכבוש גם את הרי הקווקזים, שבהם דרו אנשים שלא היו בני-תרבות וכו' [במקום אחר המתייחס לניגון, אמר "שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כצפורי דרור, מבלי שיחולו עליהם חוקי המלוכה, ואף לא הגבלות בני תרבות"], והיה להם קיסר משלהם ששמו היה 'שאמיל'. למרות שאנשי הממשלה היו מרובים יותר מאנשים הנ"ל שדרו על ההרים, מכל מקום, לא היו יכולים לכבשם, מפני הקושי להגיע אליהם, ביושבם על ההרים הגבוהים. ועד שרימו אותם – הבטיחו להם שיעשו עמהם שלום, ויתנו להם כמה הנחות וכו', ובסופו של דבר תפסו את המושל "שאמיל", והגלוהו לעומק רוסיה, ובין אם היה במאסר ובין אם לא, היה בגלות.
בהיותו בארץ גלותו, היה נזכר מדי פעם בפעם בהרים הגבוהים שם היה חפשי מכבלי הממשלה, כשלא היו לו ההגבלות של בית הסוהר ואף לא ההגבלות של עיר מקום מושב וההגבלות והכבלים של תרבות, ועתה הוא משועבד וכו' ונתעורר בתשוקה עזה להרים הגבוהים, שם היה חפשי כנשר בשמים ושר ניגון זה שתחילתו געגועים וסופו תקוה שסוף סוף ישוב למקומו".

 

 

מי הוא שאמיל? ומה ידוע על דמותו? האימאם שאמיל (1797-1871), מנהיג שבטים בצפון הקווקז, איש דת מוסלמי סופי, פוליטיקאי ומורד, ניהל מאבק עיקש ברצון הרוסי לביסוס טריטוריאלי באמצעות כיבוש שטחים באזור הקווקז. בתום מאבק ארוך וממושך נכנע שאמיל לכוחות הרוסיים ונכלא בכפר קטן בדאגסטן. בהמשך הוגלה לעיר קלוגה, עיר קטנה ששכנה במרכז רוסיה לא רחוק ממוסקבה. בשנת 1869 אפשרו הרוסים לשאמיל לעלות לרגל למכה, חַג', והוא נסע אליה דרך איסטנבול. שאמיל מת באל-מדינה בשנת 1871 בעת ביקור בעיר והובא לקבורה ב"גַ'נַּת אל־בַּקִיע" בית קברות מפורסם באל-מדינה בו קבורים אישים מפורסמים מהעולם הערבי-מוסלמי. דמותו של שאמיל הייתה ועודנה נערצת בקרב רבים ממשיכי דרכו. עוז רוחו, גבורתו ונחישותו הפכו שם דבר בקרב מעריציו.

 

"האימאם שאמיל (1871-1797)

 

סיפורו של שאמיל שסופר בפיו של רבי מנחם מנדל שניאורסון תואם לעובדות ההיסטוריות, אך מה באשר לאותו ניגון ש"שתחילתו געגועים וסופו תקוה"? האם ידוע מקורו? האם הניגון מוכר ומושר בקהילות קווקזיות שונות? בניסיון להתחקות אחר מקורו של הלחן פניתי לפני כשבע שנים אל הרב יהושע מונדשיין ז"ל, חוקר חסידות מוערך שעבד שנים רבות כספרן בכיר במחלקת כתבי היד והארכיונים בספרייה הלאומית. "מסופקני אם המידע שבידי יוכל לקדם אותך", אמר, "שמעתי מהחסיד ר' אברהם מאיור (דרייזין) כי בשנת תשכ"ט (1969) עת צעד בשכונת בורו-פארק, ראה אדם לא יהודי משקה את גינתו כשהוא מפזם לעצמו את ניגונו של שאמיל. לטענת מאיור, הכיר הגוי את הניגון ממקור זר, אלא שזאת אינו זוכר, באם כך שמע מהגוי אחרי ששאל אותו, או שמא מהניגון עצמו הכיר שאינו בדיוק כפי שלימדו הרבי מליובאוויטש אלא רק דומה לו". שאלת מקורו של הלחן נותרה בעינה, "מה דעתך לחפש בכיוון התיאטרון?", הציע מונדשיין, "אני יודע, למשל, שלמורד אחר – פוגצ'וב – הוקדשה יצירה קולנועית, אז למה שלשאמיל לא הופק מחזה כלשהו, שאולי בו התנגן הניגון הזה בשבתו בבית האסורים? גם ההיגיון אומר שהסיכוי לדעת מה באמת ניגן שאמיל במאסרו קטן מאד, ורק ניגון שהופץ באמצעות מחזה יכול להתפרסם ולהגיע למרחקים".

להצעה של מונדשיין לנסות ולאתר את מקורו של הניגון במחזות תיאטרליים או בסרטים רוסיים מצטרף פרופ' אדוין סרוסי מהחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית ומנהל המרכז לחקר המוזיקה היהודית "הניגון הזה עניין אותי במשך שנים. הרבי מליובאוויטש סיפר ששמע את הניגון מחסידים, אני מניח שהיהודים הללו שהשמיעו לו את הניגון חיו במרחב הרוסי. התכונות המוזיקליות של הניגון שונות מאלו שנהוגות בניגונים חסידיים רגילים ובפרט בניגוני חב"ד. דמותו של שאמיל ריתקה את הרוסים והיא מופיעה בספרות הרוסית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. יתכן שהלחן הזה שימש פסקול לאיזה סרט או מחזה. יהודים השתייכו לשכבות הגבוהות ברוסיה וסביר להניח שהכירו את הספרות הזו ואת מקומו של שאמיל. אין לי הוכחות מוצקות לכך משום שטרם ערכתי מחקר מדוקדק שדורש מיומנות גבוהה בשפה הרוסית, ובכל זאת הכיוון הזה נראה לי".

על אופיו המוזיקלי של הניגון אומר פרופ' סרוסי "לפני שנים עבדתי על אוסף מוזיקלי של היהודים ההרריים במשותף עם המוזיקאי פרץ אליהו שהוא בקי גדול בתחום. שוחחנו אז על שירים שונים שקיימים במוזיקה הקווקזית וקשורים בשאמיל. הניגון הזה שמיוחס לשאמיל לא מוכר ברפרטואר. פרץ אפילו התבטא 'זה ניגון של אשכנזים'…. אופי הניגון הוא מיוחד במינו וחריג בניגוני חב"ד. הקו המלודי שלו מתנהל בצורה מיוחדת במנעד רחב במיוחד עבור ניגון קצר, עם עליה, ירידה גדולה ואחרי כן שוב עלייה של אוקטבה [מרווח מוזיקלי בן שמונה צלילים שהם שישה טונים. ת.ז.]. אין ספק שהתנועה המלודית המיוחדת הזו היא שהביאה את הרבי לפרש את הניגון כפי שהוא פירש אותו".

 

"ניגון געגועים (שאמיל)", ניגון ש"ב בספר הניגונים של חסידות חב"ד

 

"כל הסיפור של שאמיל אינו אלא בשביל משל", אמר רבי מנחם מנדל שניאורסון לחסידיו, "ונוצר כדי להוסיף ממנו את הניגון ואת הלקח בעבודת השם". סיפורו של ניגון שאמיל עשוי להוות משל לקורות נשמתו של יהודי. הנשמה, שהיא במהותה רוחנית ומופשטת, יורדת מן העולמות העליונים אל עולמנו הפיזי ומתלבשת בגופו של יצור אנוש. הגוף הגשמי על צרכיו ורצונותיו עלול להגביל את הנשמה ובמובן מסוים להפוך למעין תא מאסר עבורה. הנשמה נכספת בהתמדה לחירות הרוחנית ולעונג שחוותה קודם שירדה לעולם. ניגון הגעגוע שהושר בידי שאמיל עשוי להקביל לתחושת הגעגוע של הנשמה למקורה.

במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת "Studia Judaica", כתב העת המרכזי למדעי היהדות בפולין, מביא פרופ' סרוסי סיפור מעניין בהקשר לניגון "שאמיל". נראה שבסיפור (כפי שהופיע במקור בקובץ "Niggun: Stories Behind the Chasidic Songs That Inspire Jews" מאת מרדכי סטיימן) נפלו אי אלו דיוקים, עם זאת נראה שעיקרי הדברים נכונים – כך על פי עדותו של אחד המשתתפים המרכזיים ר' שמואל שפריצר שאישר את הסיפור לפרופ' סרוסי.

במרכזו של הסיפור נצבת דמותו של המוזיקאי, המלחין והמנצח הנודע ליאונרד ברנשטיין והמפגש שלו עם "ניגון שאמיל". את הסיפור סיפר ר' שמואל שפריצר שהיה אז (בשנת 1970) בחור צעיר שהגיע ביחד עם חברו שמואל לנגזם לפעול בפורטלנד (אורגון) שבארה"ב. השניים, "בעלי החליפות והמגבעות השחורות" השתתפו באירוע שהתקיים בביתו של מוזיקאי בשם פרופ' בלוך ממתינים להגעתו של "חבר ותיק ויקר" ליאונרד ברנשטיין שמו. ברנשטיין שהגיע זמן קצר לפני שקיעת החמה נתבקש על ידי שפריצר (שלא הכיר את ברנשטיין למרות שהיה מפורסם באותם הימים) להניח תפילין. ברנשטיין סירב.

שפריצר החל לתחקר את ברנשטיין אודות מעשיו. "במה אתה עוסק?" שאל, וברנשטיין השיב "אני מנצח". בתוך כך ביקש ברנשטיין מהשניים לשיר משהו. שפריצר מצדו השיב כי הוא אינו מעוניין לשיר אבל ישמח להשמיע קטע מוזיקלי – "שאמיל" מתוך אלבום תקליטים שהיה ברשותו. שפריצר סיפר שבחר בקטע הזה משום ששמע סיפור שקשור בהקלטה של הניגון משנת 1963. נגן הכינור שהשתתף בהקלטה היה מוזיקאי מקצועי לא יהודי שסיפר שכאשר ניגן את הניגון החל להזיע ולהרגיש תחושות מוזרות בגופו ונגינתו באותה ההקלטה הייתה מיוחדת, שונה ומרגשת.

"אתם יודעים", אמר ברנשטיין לנוכחים בחדר, "כיהודי אני נושא בנשמתי הרבה מוזיקה". "יהודית?" שאל שפריצר, "גם",  השיב ברנשטיין, "יש לי שורשים עמוקים שונים האחד מהשני. הלוואי ויכולתי לשמוע מישהו שורק מבלי משים משהו משלי, לפחות פעם…". "אם כך אתה במקום הנכון", אמר שפריצר. "איך אתה יודע?" שאל ברנשטיין, ושפריצר השיב "משום שאפילו האנחה שלך נשמעת בשמים בדומה לאנחה של שאמיל". "מי זה שאמיל"? שאל ברנשטיין, ושפריצר השיב "אתה תכיר אותו מהשיר. לך ולו יש הרבה מן המשותף".

"מעולם לא ראיתי אדם מאזין למוזיקה בצורה כזו. נדמה היה כאילו ברנשטיין ושאמיל הפכו לאחד", תיאר שפריצר. ברנשטיין האזין לניגון קשוב כולו ואמר "אני אוהב את השיר הזה, אני מרגיש קשור אל השיר הזה, אני לא יודע להסביר את זה אבל הרגשתי תחושת שחרור". "אני אסביר לך" אמר שפריצר, "אבל קודם כל תניח תפילין". דקות בודדות נותרו עד לשקיעת החמה וברנשטיין פנה אל שפריצר ואמר לו "חשוב לי להבין משהו, מדוע בחרת דווקא את הניגון הזה"?. "משום שאני אוהב אותו והרגשתי שאתה צריך לשמוע אותו", אמר שפריצר. "יש לך הבנה במוזיקה" אמר ברנשטיין "אניח תפילין אם תבטיח לי שתעסוק במוזיקה בעתיד". שפריצר הסכים וברנשטיין הניח תפילין בפעם הראשונה בחייו.

שנים לאחר מכן הזדמן ברנשטיין במהלך מסעותיו לבוסטון. גם הפעם הוצע לו להניח תפילין, הפעם ברנשטיין הסכים. כשהרב סייע בידו להניח את התפילין שאל את ברנשטיין האם זו הפעם הראשונה בה הוא מניח תפילין. "לא", השיב ברנשטיין, "לפני עשור, בערב קייצי אחד, כששמעתי את ניגונו של שאמיל". הרב חייך ואמר "ניגון שאמיל, כן". "שמעתי אז קריאה פנימית ועמוקה",  אמר ברנשטיין, "שמעתי את שאמיל, שמעתי את עצמי, שמעתי… זו הייתה הפעם הראשונה שהנחתי תפילין".

וברוח ניגון "שאמיל" ניגון אחר למילים מתוך מזמור ס"ג בתהלים "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" בביצוע האדמו"ר מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון.

 

 

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

איך צילמו צליינים את קבר רחל בתחילת המאה ה-20? איך הוא נראה במהלך טיול בית ספר של הגימנסיה? התמונות הנדירות שבארכיוני הספרייה הלאומית מציגות אתר מורשת אחד בזמנים שונים ובשיטות צילום שונות.

דמיינו את עצמכם שם, מחוץ לקבר רחל. אתם לא זזים, אך סביבכם מגיעים אנשים וקבוצות מכל המינים ומכל הסוגים: מתפללים, תיירים, צליינים מהארץ, מהאזור או מכל קצוות תבל. ומחוגי השעון זזים אחורה במקום קדימה.

 

1927-1926: התיירת מגרמניה

 

קבוצה של 172 הדפסי תצלומים בשחור לבן, בגדלים שונים, ובהם מראות מארץ ישראל שצולמו בידי הצלמת ברטה-בטי שטרויס (Betty Strauss) בעת שהותה בארץ ישראל, בין פברואר 1926 לינואר 1927. בגב מרבית התצלומים, נוסף תיאורם בגרמנית, בכתב יד, כנראה על ידי הצלמת עצמה. רוב התצלומים באוסף זה צולמו בעיר ירושלים ובסביבותיה, ובכלל זה זוג תצלומים המתארים את טקס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים, ב-1 באפריל 1925. תצלומים נוספים מתארים אתרים שונים בארץ, ובהם בית לחם, זכרון יעקב, קבר רחל ועוד. ככל הנראה, בתום סיורה זה בארץ שבה הצלמת אל עיר הולדתה, מרבורג, גרמניה. מאוחר יותר עלתה לארץ ישראל. אלבום זה נרכש על ידי הספרייה הלאומית בשנת 2010.

זהו תצלום חובבני קלאסי, שבו הצלמת לא ידעה להציב את המצלמה נכון על חצובה ולא מיקמה את האובייקט במרכז הפריים. ובכל זאת, יש בו את החן (והחשיבות) שבצילום חובבני משנות ה-20 של המאה ה-20. תצלום זה מעיד על היותה של ברטה-בטי שטרויס תיירת בעלת מודעות לאומית-ציונית חזקה מאוד. העניין ב"קברי אבות", ואתר קבר רחל, לא איבד את האטרקטיביות שלו  – וזהו דבר מעניין בפני עצמו. קבר רחל היה אתר חשוב, גם בעיני אלה שלא היו דתיים או זנחו את הדת, והוא נשא משמעות לאומית חשובה, כמסמל קשר מוחשי וממשי של העם השב לארצו. הארכיטקטורה של המבנה שעל קבר רחל, שלמעשה הוקם רק בשלב מאוחר מאוד, ואשר העניק לו אופי "קדום", סייעה לזיהויו עם אתר מקראי ברור ומובהק, שאיחד סביבו מתפללים וצעירים ציוניים לאומיים, מכל קצות הקשת הפוליטית. לעומת התצלומים המקובלים שאנו רגילים לראות, בהם לא מבחינים בדרך כלל בעזובה שקיבלה את פני המבקרים באתר זה, כאן היא נראית במלואה – ללא "שיפוצים" או "תיקונים" שנעשו בתצלומים מקצועיים אחרים.

לעיון באלבום המלא>>

 

תחילת המאה-20: טיול בית ספר

 

גלויה מחולקת ובה הדפס בגוני חום מתצלום שחור לבן, שבו נראית קבוצה של תלמידי גימנסיה "הרצליה", תל אביב, על רקע מבנה קבר רחל. על אף שעל הגלויה לא צוינו שם הצלם או תאריך, התצלום נעשה, ככל הנראה, בעת טיול תלמידי הגימנסיה, לפני מלחמת העולם הראשונה. הצלם, קרוב לוודאי, הוא יעקב בן-דב שהתלווה לטיולי הגימנסיה והוציא, מאוחר יותר, סדרת גלויות של תצלומים מאותם טיולים. טיולים ראשונים אלה של תלמידים באתרים שונים בארץ ישראל – בזאת היו חלוצים תלמידי בית הספר "בצלאל" גם כן – היו הבסיס לכל החינוך לידיעת הארץ שפרח בשנות ה-30 ו-40 של המאה ה-20. זו היתה גישה מודרנית מאוד לחינוך, שטרם נראתה עד אז בבתי ספר יהודיים – ובכלל. מעניין לראות בתצלום זה שלמרות שהמצולמים הם בני הארץ, הם נראים יותר כמו תיירים מאירופה מאשר מקומיים.

בגב הגלויה נדפס סמל הוצאת "לבנון", אשר הפיקה אותה בראשית העשור השני של המאה ה-20. גלויות אלו הם חלק מאוסף גלויות "לבנון" שנתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1939 על ידי העורך הראשי של ההוצאה, מר בנימין מינץ, ורשה.

לעיון באלבום המלא>>

 

1911: הצליינים האמריקאים מצלמים את האתר היהודי מהצד המוסלמי

 

תצלום זה נעשה על ידי קבוצת צליינים נוצרים אמריקאים. זווית הצילום מעידה על חוסר הקשר למסורת היהודית: הם בחרו לצלם דווקא מן הצד של בית הקברות המוסלמי שנמצא בסמוך לקבר רחל, כך שכל זהותו ה"יהודית" נעלמת לגמרי, ומקום זה מקבל פתאום נקודת מבט שונה.

התצלום לקוח מתוך קבוצה של 41 תצלומים (הדפסי כסף בגודל 14X9 ס"מ, כנראה הדפסי מגע מתשליל בגודל זה) אשר צולמו בידי קבוצת תיירים מארצות הברית .("Lewis Party") לפי התצלומים, קבוצה זו החלה את מסעה בקהיר, המשיכה אל גיזה, אתרים שונים לאורך הנילוס, כרך, לוקסור, עד לסכר אסואן. משם המשיכה הקבוצה לארץ ישראל. התצלומים ממסע זה חולקו בין שני אלבומים, מצרים וארץ הקודש (ארץ ישראל וסוריה). יעקב ורמן רכש בשנת 1996 רק את תוכן האלבום מארץ ישראל, ובכלל זה גם גזרי עיתונות, אשר נשמטו ממנו במהלך השנים. התצלומים מארץ ישראל מתוארכים לאביב 1911. לפי רישום על אחד התצלומים, הקבוצה ביקרה בהר הזיתים ב-24 במארס 1911.

לעיון באלבום המלא>> 

 

1900: המזכרת הצליינית מקבלת צבע

 

תצלום מבית היוצר של פליקס בונפיס, שעבר "צביעה" בבית ההוצאה לאור הגדול והידוע ביותר בעולם באותה תקופה, "פוטוכרום ציריך". ההמצאה – ממש פטנט! – לצביעת תצלומים בשחור לבן, בטכניקה מתקדמת מאוד, בראשית המאה ה-20, הפכה תצלומים אלה ל"להיט" של ממש.

הצביעה נעשתה על ידי אמנים בשווייץ שמעולם לא היו בארץ ישראל ולא ביקרו בה, ולכן, פעמים רבות הצבעים מוזרים (בעיני מי שמכיר את המקומות והמנהגים), בייחוד לגבי תלבושות של המקומיים.

תצלום זה לקוח מאלבום בכריכת בד ובו 12 דפי קרטון עבה, שעל כל אחד מהם מודבק הדפס מתצלום פוטוכרום (צבעוני), ובהם מראות שונים מארץ ישראל. אלבום זה הוכן כמזכרת מביקורה של קבוצת צליינים אוסטרית בארץ ישראל, ותחת כל תצלום נוספה כותרת בדיו בגרמנית, נוסף על הכותרת המקורית של התצלום שהודפסה בצרפתית.

לעיון באלבום המלא>>

 

הצילום הצרפתי מהמאה ה-19 הופך לגלויה צבעונית בתחילת המאה ה-20

 

גלויה מחולקת ובה ליתוגרפיה צבעונית שהופקה מתצלום שחור לבן של קבר רחל. לפני מבנה הקבר, נראית אורחת גמלים. ברקע, בתי העיר בית לחם. על הגלויה לא צוינו שם הצלם או תאריך הצילום. בגב הגלויה נדפס סמל הוצאת "לבנון", אשר הפיקה אותה בראשית העשור השני של המאה ה-20.

גלויה זו היא חלק מאוסף גלויות "לבנון" שנתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1939 על ידי העורך הראשי של ההוצאה, מר בנימין מינץ. חברת הגלויות "לבנון" הייתה ההוצאה לאור הראשונה שהפיקה גלויות עם כיתוב בעברית לציבור יהודי. מנהלי ההוצאה (שמרכזה היה בעיר מוסקבה, ואחר כך בוורשה)  היו משתמשים בתצלומים ישנים (ללא התחשבות בענייני זכויות יוצרים וללא רשות), וכדי לעשותם אטרקטיביים יותר היו מוסיפים לתצלומים צבע בתהליך ההדפסה. למעשה, תצלום זה נעשה כעשרים שנה ויותר לפני שהגלויה הופקה, על ידי הצלם פליקס בונפיס, ששיא פעילתו היה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

לעיון באלבום המלא>>

 

סוף המאה ה-19: הצעיר מסוריה מעניק אקורדיון במתנה

 

אלבום-מפוחון בכריכת עץ זית, בגודל 175X115 מ"מ. על כריכת האלבום חקוק, מלפנים, צלב פרנציסקני ומתחתיו הכיתוב הצבעוני: "Jerusalem"  ובצד האחורי: "ירושלים". באלבום 25 תצלומים מודבקים על דפי קרטון, שהוצמדו זה לזה בצורת מפוחון [הרמוניקה] ונפתחים לאורך. לכל תצלום כתובית קצרה בצרפתית הנמצאת בתוך מסגרת דקה בצבע אדום. התצלומים מוחתמים מצדם האחורי, במספרים 1 עד 25. מתחת לכל תצלום הוסיף יעקב ורמן מספור בעפרון. בשני העמודים הראשונים מופיע המספר 1302 בדיו, מעל התצלומים. בדופן הכריכה האחורית, הערה בכתב ידה של שרה פיצג'רלד לי באנגלית, בדיו, בה היא מספרת כי אלבום זה ניתן לה במתנה על ידי צעיר מסוריה שהתארח בביתה. על אף שאלבומי-מפוחון עם תצלומי ארץ הקודש מסוג זה היו נפוצים ברבע האחרון של המאה ה-19, ובדרך כלל נמכרו בכריכת עץ זית, ייתכן כי אין זו הכריכה המקורית. הצילומים באלבום נעשו על ידי Thévoz  מז'נבה, אשר הוציא לאור ספר תצלומים בלוזאן בשנת 1891, שבו כלולים 11 תצלומים מאלו המופיעים באלבום-מפוחון זה.

לעיון באלבום המלא>>

 

שנות ה-80 של המאה ה-19: האחים היוונים עושים קופה מהתיירים המערביים

 

האחים זנגקי, יוונים במוצאם, היו מן הצלמים החשובים שפעלו במזרח התיכון בין שנות ה-70 לשנות ה-90 של המאה ה-19. תצלום זה נעשה ככל הנראה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 או אף קודם לכן. האחים זנגקי היו ידועים כמי שהצליחו לעשות הון של ממש מתצלומים שהופקו עבור תיירים מן המערב שפקדו את המזרח, ובמיוחד ידועים תצלומיהם לאתרי העתיקות של מצרים (הפירמידות, גיזה, ועוד). מומחיותם (וכנראה שגם תחום העניין המרכזי שלהם) היה ממצאים ארכיאולוגיים ואתרי עתיקות.

התצלום לקוח מתוך אלבום בכריכת בד חום, עליה מוטבע הכיתוב "Photographs", ובו 26 תצלומים: 19 תצלומים מאת פליקס בונפיס (Felix Bonfils) ושבעה תצלומים מאת טנקרד דומא (Tancrède Dumas 1860-1905). התצלומים מודבקים כמעט ללא שוליים וגם בצדה הפנימי של הכריכה. בעל האלבום היה כנראה אמריקאי או אנגלי, השערה הנשענת גם על העובדה כי הכתוביות לתצלומים הן באנגלית.

לעיון באלבום המלא>>

 

שנות ה-60 של המאה ה-19: האיטלקי האוריינטליסט

 

זהו אחד מן התצלומים המוקדמים ביותר של קבר רחל, משנות ה-60 של המאה ה-19. מעט ידוע על הצלם, לואיג'י פיורילו, אשר יסד את חנות הצילום הראשונה באלכסנדריה ונחשב לאחד מחלוצי הצילום במזרח התיכון, ושל ז'אנר "הצילום האוריינטליסטי". פיורילו נפטר ב-1898. תצלומיו מארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים שהוצגו בתערוכה הבינלאומית בפריס ב-1871 היכו בהלם את צופיהם, שלראשונה ראו את המקומות הקדושים, האתרים שבהם התרחשו הסיפורים מכתבי הקודש – באופן "חי" של ממש.

התצלום לקוח מתוך אלבום ובו 48 הדפסי חלבון, מודבקים משני צדי הדפים באלבום, בהם נראים נופים שונים בארץ ישראל. כל ההדפסים נושאים את המספרים המוקדמים של סדרת תצלומי פיורילו, החל ממספר 1 (תצלום יפו מן הים) ועד למספר 319 (המבואה לקברי המלכים בירושלים). תצלום מספר 23, הכותל המערבי, הוצא מן האלבום טרם נרכש על ידי יעקב ורמן, ובמקומו שולב העתקו. כפי הנראה, כל התצלומים באלבום נעשו בידי אותו צלם.

לעיון באלבום המלא>>

 

1859: התצלום העתיק ביותר של חלוץ הגלויות המלבנון

 

זהו ככל הנראה התצלום המוקדם ביותר של קבר רחל, בערך משנת 1859. התצלום מתוך חמישה דפי אלבום המכילים 16 תצלומים עם כתוביות, כנראה מבית היוצר של חלוץ הצילום בלבנון ומפיק הגלויות שרלייה בזי. על התצלומים אין חתימה, והם זוהו על פי טיפוס כתיבת הכתוביות עליהם. לדפי אלבום אלה צירף יעקב ורמן חמישה כרטיסים בגודל 16X10.5 שעליהם תצלומי מאת שרלייה בזי, ובתחתיתם נדפס באדום: Vues et Types d'Orient. כרטיסים אלה כוללים תצלומים של קבר הבתולה מרים, הר הבית, נצרת, חברון, יפו.

לעיון באלבום המלא>>

 

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

"כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך" - מאבקם של ניצולי השואה לשמר את המסורת לאחר החורבן האיום.

עם סיום מלחמת העולם השנייה החלו ארגוני סיוע שונים לטפל בצרכיהם של היהודים ניצולי השואה. הם סיפקו להם מזון, ביגוד ועידוד. אחד הדברים להם נזקקו ניצולים דתיים, בחורי ישיבה לשעבר ורבנים, היה ספרי קודש ללימוד ולתפילה.

בחלק מהמחנות המשוחררים, דוגמת ברגן-בלזן ולנדסברג, הצליחו היהודים להדפיס בעצמם מבחר קטן של כותרים.

יחידת ה-Information Control Division) IDC) של הצבא האמריקני המוצבת בגרמניה הייתה אחראית על חינוך מחדש של האוכלוסייה הגרמנית לאחר תקופת שלטון הנאצים. לשם ביצוע מלאכה זו, קיבלה היחידה שליטה על כל אמצעי המדיה והתקשורת כמו בתי דפוס, תחנות רדיו ובתי קולנוע.

בעזרת ה-IDC, הצליח הג"וינט היהודי (Joint Distribution Committee) בשלב ראשון לספק ספרים רבים לעקורים. ספרים נוספים, שהוחרמו על ידי הנאצים, נמצאו במחסן איסוף באופנבך וגם נשלחו למחנות. אך כל אלה לא הספיקו כדי לענות על הביקוש הגבוה.

חודשים ספורים לאחר סיום המלחמה, פנה הרב אברהם קלמנוביץ – מראשי ועד הרבנים האורתודוקסים בארה"ב – אל רשויות הצבא האמריקני. הוא הפנה אליהם את הבקשות הרבות שקיבל מרבני מחנות העקורים להדפיס מספר ספרי לימוד ותפילה. תחילה, נענה הצבא לבקשה והוציא לאור דפוסי צילום של ספרות קודש שהודפסה לפני השואה. מאוחר יותר נאלץ הצבא לסרב לפניות נוספות של הרב: העלויות והחוסר בנייר לא אפשרו זאת.

גם מי שהיה מנהל ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארה"ב, הרב נתן נפתלי ברוך, ועוזרו הרב אביעזר בורשטין, השתדלו אצל צבא ארה"ב. ב-1947 כבר נענו כל הפניות בשלילה. הרב ברוך הצליח לרכוש בזול סיגריות, קפה וויסקי ובעזרתם קנה דיו, נייר ושירותי הדפסה בבית דפוס מקומי. כך הודפסו עבור העקורים 240,000 סידורים, הגדות, ספרי הלכה, ספרי מוסר, משניות, גמרות ועוד. הגמרות הודפסו בפורמט קטן ונוח ב-10,000 עותקים של מסכתות תענית, מגילה וחגיגה. בעמוד השער מופיע הכיתוב "מתנה מאת ועד ההצלה לשארית הפליטה".

 

שער הגמרא שהדפיסו הרב ברוך והרב בורשטין

 

ספרות קודש במנזר

באפריל 1945 שחררו כוחות אמריקאים את מחנה דכאו. חלק מהניצולים, ובהם הרב שמואל יעקב רוז מקובנה, הועברו לבית החולים הגרמני סנט אוטיליאן ליד לנדסברג. הרב וחבריו השתוקקו ללימוד התורה כפי שעשו לפני הגעת הנאצים לליטא, אך ספרים לא היו להם. יום אחד הגיע גרמני זקן ממנזר סמוך, ומכיוון שזיהה את הרב וחבריו כיהודים דתיים – הודיע להם על כרכי תלמוד הנמצאים במנזר.

הוא הביא לרב רוז מסכתות נדרים וקידושין של ש"ס וילנא כרוכים יחד. מיד החלו יהודי בית החולים ללמוד בשמחה את דפי הגמרא. הם חילקו את הכרך לדפים בודדים כדי לאפשר לכולם לנצל אותם והחליפו ביניהם את הדפים. ניצולי שואה החלו לעשות את דרכם לבית החולים מן המחנות הקרובים רק בכדי לשמוע שיעור גמרא.

האיש שסיפק את הגמרות היה בעל בית דפוס והוא הסכים להדפיס את מסכת קדושין ונדרים בכרכים נפרדים וב-10,000 עותקים. את הפרויקט מימן ועד ההצלה בארה"ב.

 

שיעור תורה במחנה העקורים ווינדסהיים

 

על מלאכת הצילום והדפוס עמלו רבות הרב רוז וחבר לשעבר מישיבת סלובדקא ששהה עימו במחנה, הרב שמואל אבא סנייג, ששימש בעבר גם כרב בצבא ליטא. הם מצאו ניצול יהודי צעיר שצייר עבורם את תמונות שער הגמרא. בחלק התחתון של השער, ציור של צריפי עץ ועגלת משא על רקע גדרות תיל ומגדלי שמירה, נופה של מחנה דכאו, שכן לידו מופיע הכיתוב "צריף העבודה שבו ישבנו, התפללנו ולמדנו בחשאי". בחלק העליון של השער מופיעים מבנים בעלי כיפות ודקלים גבוהים המבטאים את ארץ ישראל. מתחת לנוף זה הופיע דברי המשנה "משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול", המובא בהגדה של פסח. בשער גם כיתוב המייחס את ההוצאה לאור לאגודת הרבנים ולוועד ההצלה. בתחתית העמוד מופיע הפסוק בתהילים "כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך".

במסכתות שהודפסו נוסף גם דף הקדמה המתאר את השמדת הספרים בידי הנאצים, את הרצון ללמוד מתוך ספרי הקודש ואת מסירות הנפש בהדפסתם בשנית בסנט אוטיליאן.

הגמרות הודפסו ב-1946 וחולקו בין יהודי מחנות העקורים.

עותק אחד של שתי מסכתות אלו נמצא גם באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

שער מסכת נדרים

 

הרבנים רוז וסנייג עברו למינכן, שם הוקמה אגודת הרבנים של רבני המחנות. הרב סנייג מונה ליושב ראש האגודה והרב רוז למזכיר. האגודה טיפלה בכל צרכיהם הדתיים של ניצולי המחנות.

אבל עדיין לא הודפס תלמוד (ש"ס) שלם; זה היה חלומם של שני הרבנים. הם הצליחו למצוא מספר מסכתות בבית קברות ליד מינכן ועוד כמה נשלחו משוויץ. הם איתרו גם בית דפוס בהיידלסברג שיכול היה לבצע את המלאכה, אך עדיין נזקקו לתמיכה חיצונית. את הרעיון להדפיס ש"ס שלם הם העלו עם הרב פיליפ ברנשטיין, אחד מיועציו לענייני יהודים של הגנרל ג"וזף מקנארני, מפקד הכוחות האמריקאים באירופה. הרב ברנשטיין תמך מאד ברעיון והציע אותו למפקדו. הרב ברנשטיין הסביר את הערך ההיסטורי של ספרי התלמוד לעם היהודי. הוא תיאר את שריפתם בידי הנאצים כחלק משאיפתם להשמיד העם היהודי. הרב פנה למצפונו של הגנרל וביקש שצבא ארצות הברית יקים לתחיה את התרבות שגרמניה חשבה לחסל. אף אומה בהיסטוריה לא הדפיסה את התלמוד עבור העם היהודי, והנה נפלה בחיקו של הגנרל ההזדמנות להדפיס את מהדורת תלמוד 1947 על אדמת גרמניה הכבושה.

מקנארני החל להתעניין ברעיון. הוא ביקש ממפקד השלטון הצבאי בברלין להעריך את היקף ההשקעה שיאלץ הצבא להשקיע בפרויקט. בקשת שלושת הרבנים הייתה ל-3000 סדרות תלמוד של 16 כרכים כל אחד. כמות כזאת דרשה 1,200 לוחות הדפסה שעל כל אחד 8 עמודי תלמוד. כמות הנייר והחומרים האחרים היתה גבוה ביותר. היתה הקצבה של חומרי דפוס לעקורים במחנות, אבל לפי החישוב – רוב החומר הזה ישמש את פרויקט התלמוד – דבר שתרם לחלק קטן מאד של העקורים בלבד. אמנם הרבנים מצאו בית דפוס והצליחו להביא עוד שני ש"סים מחו"ל לצילום, אך כדי לבצע את המשימה נדרשה תמיכתו של הצבא. החישוב הקר של גורמי הצבא היה שהדפסת התלמוד עבור ציבור לומדי הגמרא מבין העקורים הרבים, ידרוש 150 טון של נייר מתוך 1400 שהיה להם.

הם החליטו שהפרויקט לא היה הוגן או הגיוני.

משרדי ה-ICD היו מוכנים להדפיס מספר ש"סים לפי כמות הספריות שבאזור הכיבוש האמריקאי – המספר שנבחר לבסוף היה 50. לאחר דיונים ובירורים נוספים, ההחלטה הרשמית להדפסת 50 סדרות תלמוד התקבלה בפברואר 1947. במאי קיבלה הג"וינט על עצמה להדפיס 1000 סדרות נוספות.

 

ישיבת בית מאיר – במברג

 

אך הביצוע התעכב בגלל המצב הכלכלי הקשה בגרמניה ובשל מחסור בחומרים כמו אלו הנדרשים לצילומי דפוס. ההדפסה עצמה החלה רק בנובמבר 1948 בבית הדפוס של קארל וינטר בהיידלברג. הכרכים הראשונים של ש"ס מינכן-היידלברג שיצאו ממכבש הדפוס, נשלחו לראשי הצבא האמריקאי ולנשיאים טרומן וחיים וייצמן. המדפיסים הבינו ש-16 כרכים לסידרה לא יספיקו, והעלו את המספר ל-19 באישור הצבא והג"וינט.

כמו בגמרות שהדפיסו בסנט אוטיליאן, גם מהדורה זו זכתה לשער מיוחד. הפעם הצייר חתם בה את שמו: ג. ראזענקראץ. נוף מחנה דכאו נשאר אבל נעשו בו שינויים. הכיתוב המייחס את המהדורה למקום שבו שהו הרבנים רוז וסניעג נמחק, שכן היא הייתה מיועדת לאוכלוסייה רחבה הרבה יותר. במקומו נכתב "מחנה עבודה באשכנז בימי הנאצים". נוספו בציור גם שני אסירים יהודים המעמיסים גופות על אותה עגלת משא שהופיעה בציור של כרכי סנט אוטיליאן. נוף ארץ ישראל השתנה במעט, אבל עדיין הודגשו עצי הדקל ובניינים עתיקים. במרכז השער הודיעו המדפיסים שהספר יצא לאור על ידי ועד הרבנים בגרמניה בסיוע צבא ארה"ב והג"וינט.

מעבר לשער יש דף הקדשות; ראשונה מופיעה הקדשה באנגלית לצבא האמריקאי, שבנוסף להצלת היהודים מידי הנאצים – המשיך לתמוך בהם גם בהיותם עקורים. ההקדשה השנייה, בשפה העברית, ארוכה יותר, ומתארת את השמדת התלמוד בזמן השואה, את קורות ההדפסה המחודשת בסנט אוטיליאן של שתי מסכתות ואת סיועו של הרב ברנשטיין בפרויקט הדפסת התלמוד המלא. המדפיסים, הרב סניעג והרב רוז, שוב מודים לצבא ולג"וינט על תמיכתם בהדפסה.

 

הקדשת ש"ס היידלברג

 

שער ש"ס היידלברג

 

בנובמבר 1950 הסתיימה מלאכת הדפוס, אך שערי מדינת ישראל הצעירה נפתחו מכבר ורוב יהודי מחנות העקורים כבר לא היה באירופה לקבל את הגמרות שהודפסו עבורם. בשנים אלו כ-350,000 ניצולים יהודים עזבו את אדמת אירופה, רובם לישראל.

צבא ארה"ב התעקש שחלק מהש"סים יישארו בגרמניה. כל היתר נארזו ונשלחו לישראל, לארה"ב, לצרפת, למרוקו, לאיטליה, ליוגוסלביה ולמקומות נוספים. לספרייה הלאומית הגיע עותק כבר בשנת 1951. בסך הכל הודפסו כ-700 סדרות תלמוד. לימים יכונה ש"ס זה "תלמוד הניצולים".

הרב מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ", התייחס לפרויקט הדפסת התלמוד כשהגיעו הגמרות לניו יורק. לדבריו, מפעל חשוב כזה היה בעבר סיבה לשמחה גדולה. אך היום כשספרי קודש רבים כל כך הושמדו בשואה, הדפסת התלמוד מהווה הנצחה של האסון הגדול וממלאת צורך דחוף של לימוד תורה. העובדה שהיא הודפסה באותה מדינה שהביאה חושך לעולם, היא סוג של צדק אלוקי.

תודה לרב אבישי אלבוים ולגברת אסתר פרבשטיין על המלצותיהם בנושא פוסט זה.

 

קראו עוד

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

התלמוד: ספרים, כתבי יד, מאמרים ועוד

 

כתבות נוספות:

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה 

מאוצרותיו של יצחק לוי: פיוטים ורומנסות לחודש אלול

בירושלים, בראשית חודש אלול, משכימים קום ויוצאים אל בית הכנסת לאמירת הסליחות. לכל פיוט סליחות צליל משלו ולכל קהילה לחן משלה. רבים מהפיוטים נשמרו עד היום בזכות יצחק לוי, שהקדיש את עבודתו לתיעוד אוצר הנגינה הדתית של העדות הספרדיות – וגם העניק לנו את הלחן ל"במדינת הגמדים".

"סליחו–ת! סליחו–ת" קורא בקול עז השמש, מדגיש בהגייתו הספרדית את הניקוד השוואי הפותח. "יאללה יא ח'ואג'ה אפרים, יאללה, לקום לבית הכנסת, לקום! חכם סורנאגה יקום כבודו! יקום בכבוד! סניור יהושע בן אדם! מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים! יא חואג'ה אפרים ד'חיל רבק. קום כבר, היידה! הבטן עוד נפוחה לו מהחמין שאכל אתמול, חו'אג'ה רוזנגארטן – סליחות! סליחעס! האשכנזי הזה שבא לגור בשכונה – סלאמתו. הוא קם ראשון והספרדים ישנים. אחר כך בוכים למה משיגים אותם אפילו בשמים. יאלה, קום שוין, שטייט אוף לעבודת הבורא…"

מתוך המחזה "בוסתן ספרדי" מאת יצחק נבון (טיוטה שנייה)

 

רומנסרו ספרדי – ערב שירת רומנסות ומערכונים​ מאת יצחק נבון, המבוסס על ספריו של לוי (אוסף עיריית תל אביב)

 

אם תזדמנו בימים אלה של שלהי הקיץ וראשית חודש אלול לסמטאותיה הצרות של ירושלים, אפשר שתפגשו באחת מדמויותיו הצבעוניות של יצחק נבון קמה לתחייה, ועושה את דרכה בשעת בוקר מוקדמת אל בית הכנסת השכונתי לאמירת סליחות. על פי מנהג קהילות יהודי המזרח, ראש חודש אלול הוא היום הראשון שבו מתחילים באמירת הסליחות. אפילו סניור יהושע מ"הבוסתן הספרדי" ננזף בידי השמש השכונתי – "יהושע בן אדם! מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים!".

אחד מפיוטי הסליחות היותר מוכרים הוא הפיוט "בן אדם מה לך נרדם" שנכתב בידי פרשן התורה, ר' יהודה אבן-בלעם שחי בסביליה שבספרד במאה האחת עשרה. לכל פיוט צליל משלו ולכל קהילה לחן משלה. ב"אנתולוגיה של חזנות ספרדית" שערך יצחק לוי מופיעים שמונה לחנים שונים לפיוט זה; שלושה לחנים ספרדים-ירושלמים, לחן של יהודי איזמיר שבטורקיה, נוסח מרוקאי מקזבלנקה וממכנס, לחן מצרי מקהיר ולחן ייחודי של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם שבהולנד. "האנתולוגיה של חזנות ספרדית" היא מפעל מיוחד שערך יצחק לוי. עשרה כרכים של פיוטים וקטעי תפילה אחרים בלחנים שונים שנרשמו על ידו בתווים ובמלל.

 

"בן אדם מה לך נרדם": ביצוע בנוסח קזבלנקה, מקהלת המדור לפולקלור בהדרכת צבי פורת

 

חודש אלול והחגים הקרבים הם הזדמנות טובה להזכיר ולספר על דמותו של יצחק לוי, שתרם רבות לתרבות המוזיקלית היהודית והישראלית: "יצחק לוי היה איש ירושלים, את כל חייו הקדיש להנצחת המורשת היהודית-ספרדית אשר ספג בבית הכנסת ובבית אמו. התוצאה – עשרה כרכים של פיוטים ושירי קודש וארבעה כרכים של רומנסות. הוא השקיע עצמו במפעל תרבותי אדיר, רב ממדים ועמוק השפעה; לדלות, לחשוף, להעלות בתווים על הכתב ולפעמים לשיר בקולו את היופי הגנוז בשירתם ובתפילתם של יהודי ספרד…". כך כתב עליו יצחק נבון, לשעבר נשיא מדינת ישראל, וגם מי שכאמור כתב את "בוסתן ספרדי" ואף הכיר את לוי באופן אישי.

אז מי היה יצחק לוי? יצחק לוי נולד בשנת 1919 במגנסיה שבטורקיה לאביו דניאל ולאמו בכורה זימבול אבאסטאדו, וכשהיה בן שלוש עלתה משפחתו ארצה. בארץ למד מוזיקה ופיתוח קול בקונסרבטוריונים בירושלים ובתל אביב. בין מוריו נמנה זמר האופרה והמורה הנודע הרמן ידלובקר. לוי הופיע בקונצרטים ברדיו ובטלוויזיה, בדרום אמריקה, בספרד ובישראל. החל משנת 1955 שימש מנהל השידורים היומיים בלדינו ב"קול ישראל", ומשנת 1963 ניהל גם את תכניות המוזיקה של עדות ישראל. שני פרויקטים משמעותיים הותיר לוי אחריו: האחד, אותו כבר הזכרנו, הוא עשרת הכרכים של "האנתולוגיה של חזנות ספרדית" והאחר הוא ה-"Chants judéo-espagnols" – ארבעה כרכים המרכזים רומנסות ספרדיות ושירי עם יהודיים ספרדיים. חלק מהמנגינות נרשמו לפי זיכרונו האישי ואחרות בעקבות תחקיר ותיעוד מדוקדק שערך.

 

"השושנה פורחת": רומנסה בלדינו בביצועו של יצחק לוי

 

יצחק לוי לא רק תיעד, חקר וערך, אלא גם יצר מוזיקה משל עצמו. כך חיבר לחנים פרי עטו לפסוקים מן התנ"ך וכן לפיוטים של משוררי תור הזהב בספרד כיהודה הלוי, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא ואחרים. כמו כן הלחין לוי פזמונים, ביניהם שירי ילדים, שהפכו זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. המוכר שבהם הוא השיר "במדינת הגמדים" שנודע בביצועו של אריק איינשטיין, לצד שירי זמר נוספים כמו "לרותי יום הולדת", "הרקפת" ועוד.

 

"במדינת הגמדים": בביצוע יצחק לוי

 

תרומתו החשובה של יצחק לוי למוזיקה היהודית והישראלית ממשיכה להדהד. באמצעות ספריו נחשפו רבים למסורת המוזיקלית הייחודית של היהדות הספרדית, ובתיווכו שירים רבים המשיכו וממשיכים לחיות ולהשתלב ביצירה מקורית ישראלית חדשה. ובמילותיו של יצחק נבון: "מי שלא ראה את יצחק לוי במלאכתו לא יבין משמעותו של הביטוי 'ממית עצמו באהלה של תורה'. מה שבארצות אחרות עושים מכונים ומוסדות שלמים עשה הוא יחידי 'ומעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת'…".