כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

הקלטה ישנה של ג'ו עמר בבית הנשיא שלחה אותנו למסע בעקבות ה-שיר של חנוכה

מסיבת חנוכה של צה"ל, אוסף אדי הירשביין

מאת: ד"ר עמליה קדם

 

באוסף הקלטות השידור של קול ישראל בספרייה מצאנו "הדלקת נרות ומעוז צור" שהוקלטו בבית הנשיא בשנת 1957. ההעתקה על התקליט נעשתה בינואר 1958:

 

 

המבצעים הם הזמר ג'ו עמר ומקהלת "שיר מזמור" בניצוח יוסף בן ישראל. את הזמרים מלווים אקורדיון, תוף וכלי פריטה שנשמע כמנדולינה. כלי זה פותח את ההקלטה באלתור חופשי בסגנון נגינת העוּד ואז נכנס קולו הבהיר והמוכר של ג'ו עמר ושר ומסלסל את שתי הברכות "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". בתום שתי הברכות עונה המקהלה יחדיו "אמן" ופוצחת בשירת "הנרות הללו". את ההקלטה מסיימת שירת "מעוז צור" בלחנו הידוע ביותר בארץ.

על התקליט מצוין באופן כללי "נעימה מזרחית – עבוד, בן ישראל" אך אין מידע נוסף על מקור המנגינות. עם זאת, מן המידע הרשום על המדבקה העגולה שעל התקליט ומן ההקלטה עצמה אפשר ללמוד לא מעט. ראשית, סגנון שירתו של ג'ו עמר, שעלה ממרוקו רק שנה או שנתיים קודם לכן, הוא טיפוסי לשירה האנדלוסית. עשיר, מסולסל, מלודי ורך. אפשר שליוסף בן ישראל הייתה יד בעיבוד. אחרי הכל, רק שנים אחדות קודם לכן הוא הקים בקול ישראל את המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית ופעל נמרצות לקידום מוזיקאים מזרחיים צעירים – ביניהם הזמר הצעיר ג'ו עמר – אך נוסח הברכות בבסיסו מתאים למסורת השירה המרוקאית וכנראה היה הנוסח המוכר לעמר מהבית.

את מנגינת השיר "הנרות הללו" לא מצאנו עד כה במקורות מוקדמים יותר, אבל הוא מופיע בהקלטות מאוחרות יותר של ג'ו עמר בקול ישראל, וכן בתקליט שהוציא ב-1960 בשם "פרקי חזנות מזרחיים". כלומר, כנראה שזהו לחן שעמר הביא איתו ממרוקו או הלחין בעצמו.

הטקסט של "הנרות הללו" הוא מימי הגאונים ואמירתו אחרי הדלקת נרות חנוכה התקבלה בכל קהילות ישראל. מדובר בטכסט פרוזאי, כלומר אין בו כל חריזה או משקל או מבנה פואטי. ובכל זאת, בלחן הזה יש שני משפטים מוסיקליים (א' וב') שנשמעים כבית ופזמון ומושרים לסירוגין בפי המקהלה והסולן:

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין
ב – על הנסים ועל הפורקן
ב – ועל הגבורות ועל התשועות
א – ועל הנפלאות ועל הנחמות

סולן
ב – שעשית לאבותינו
ב – בימים ההם בזמן הזה

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן
ב – על ידי כהניך הקדושים
ב – וכל שמונת ימי החנוכה

מקהלה
א – הנרות הללו קודש הם
א – ואין לנו רשות להשתמש בהם

סולן
ב – אלא לראותם בלבד
ב – כדי להודות לשמך על ניסך

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן ומקהלה יחד
ב – על נפלאותיך ועל ישועותיך

מיד אחרי סיום השיר הזה, שרה המקהלה את הפיוט המקובל "מעוז צור" בלחנו המפורסם והמוכר ביותר בארץ, ובהאזנה זהירה ניתן לשמוע גם את ג'ו עמר משתתף, אם כי בשירה בקול נמוך ולא בולט.

לכאורה, אין שום דבר משונה. מה מוכר ומקובל וצפוי יותר מלסיים הדלקת נרות בשירת מעוז צור בלחן הידוע? זאת ועוד, שיטוט קל בין הקלטות קול ישראל שבספרייה מעלה שקיימות לא מעט הקלטות כאלה, באותה תקופה ומאוחר יותר, עם חזנים וזמרים אחרים כמו יגאל בן חיים או אורי שבח, שבהן שרים הדלקת נרות בסגנון ספרדי או מזרחי עם מקהלה ואף תזמורת ומסיימים ב"מעוז צור".

אלא שהפיוט "מעוז צור", הוא פיוט אשכנזי. מקורו באשכנז, כלומר גרמניה וסביבתה. מילותיו, המתוארכות לתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה) מתארות פרקים בתולדות העם היהודי, מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים ומביעות תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו. צורת הפיוט – הבתים, השורות והחריזה – מעידה על שילוב של יסודות פייטניים אשכנזיים וספרדיים, כתוצאה מן ההשפעה של שירת ספרד באותה תקופה על הפיוט האשכנזי. על אופן כתיבת הפיוט ותארוכו אפשר לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור" (המעיין, טבת תשע"ד, עמ' 9 – 21).

פיוטים רבים נכתבו בימי הביניים אך ברוב המקרים איננו יודעים באיזה לחן שרו אותם. לעתים ניתן לשחזר לחן שיש לו גרסאות רבות, על סמך תפוצתו בקהילות שונות שיצאו מאותה מסורת והמשיכו אותה. במקרה של "מעוז צור" נעשו מחקרים משווים שאיתרו את מקור הלחן במנגינות עממיות או דתיות מגרמניה ובוהמיה של המאה ה-16, אולי אפילו ה-15. יש טוענים שתחילת הלחן לקוחה ממזמור מהכנסייה הלותרנית, והמשכו משני שירים עממיים. ניתן לקרוא על כך ביתר פירוט במאמרו של חנוך אבנארי "נעימת "מעוז צור" – חידושים בתולדותיה" (כתב העת תצליל מס' 7, תשכ"ז) וגם בבלוג של דוד אסף גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור' ("עונג שבת" 29 בנובמבר 2013).

זאת ועוד. בכתביהם של חזנים אשכנזים מן המאה ה-19 אנו מוצאים עדויות מובהקות לכך שהיה מקובל לשלב את מנגינת מעוז צור בתוך התפילה בימי החנוכה: במלים "הודו לה' כי טוב" או "אנא ה' הושיעה נא" בתוך תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החג, בברכת כהנים, בפיוט לכה דודי בשבת חנוכה, ועוד ועוד.

דוגמה 1 – מתוך הספר "שירי בית ה'" של החזן הירש ויינטראוב מלייפציג, 1859:

 

 

דוגמה 2: מתוך הספר החשוב והפופולרי "בעל תפלה" של החזן אברהם בר מברלין, 1877:

 

 

הליטורגיה האשכנזית משופעת במנגינות שהן ייחודיות לתאריכים, לתקופות ולאירועים בלוח השנה העברי. מנגינות ייחודיות אלה מתפקדות כמסמנים מובהקים, וכך ברגע שמצטטים אותן, משתמשים בהן בתוך תפילות שונות, מסמנים לקהילה שהחודש או החג או האירוע המסוימים קרבים ובאים, או כבר הגיעו. כך, למשל, מקובל לשיר את ברכת החודש, בשבת שלפני ראש חודש, במנגינה המתאימה לאותו חודש: בלחן של הקינה "אלי ציון" לפני חודש אב, בלחן של הפיוט לפסח "אדיר הוא" לפני חודש ניסן ובלחן של "מעוז צור" לפני חודש כסלו.

החזן וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון מציג את המנגינות התקופתיות האלה בספרו "Jewish Music – Its Historical Development" מ-1929 כחלק חשוב במבנה הליטורגיה האשכנזית:

 

 

קוראי התווים שביניכם יוכלו להבחין שהסיום של נעימת "מעוז צור" בדוגמה של אידלסון, שונה מעט מן הסיום המוכר לרובנו היום בארץ. אפשר לשמוע את הגרסה הזאת, שהיא כנראה הגרסה שהייתה מקובלת אצל יהודי דרום גרמניה, מפיו של ההיסטוריון והמומחה ליהדות פרנקפורט, מרדכי ברויאר, בהקלטה מראיון שנערך איתו בארכיון הצליל בשנת 2003:

 

בשירון Songs of My People מ-1937 מציג הרי קופרסמית גרסה נוספת להדלקת נרות ושירת מעוז צור, שגם היא שונה אך במעט בסיום הפיוט:

 

 

יש בידינו הקלטות מאותה תקופה בארה"ב שבה שרים ילדים את הגרסה הזאת בדיוק, לאחר שכנראה למדו בגן או בבית הספר בהשראת השירון הזה.

 

כעת, משביססנו את מקורו וזהותו האשכנזיים של הפיוט מעוז צור, עלינו לחזור אל ג'ו עמר והמקהלה המזרחית "מזמור שיר" ולשאול – מה עושה פיוט אשכנזי כל כך בביצוע של זמר ומקהלה מזרחיים? האם העובדה שמדובר בהדלקת נרות בבית הנשיא (שהיה אז יצחק בן צבי) השפיעה על הבחירה לשלב מסורות ספרדיות ואשכנזיות?

המשך השיטוטים באוסף ההקלטות של ארכיון הצליל מראה שלא מעט משפחות ספרדיות, ממוצאים שונים, שרות גם הן, בבית, את "מעוז צור" האשכנזי הזה.

הנה לדוגמה משפחת רקנטי, מסלוניקי, יוון, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1968:

 

או משפחת מיוסט, ממרוקו, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1978:

איך הגיע מעוז צור האשכנזי למשפחות מצפון אפריקה? האם הם הכירו אותו כבר שם, אולי בהשפעת בתי הספר של אליאנס, שמוריהם באו מאירופה? אולי שליחים לבתי כנסת או לתנועות נוער? זהו נושא מרתק שראוי למאמר נפרד.

מה שבוודאי ידוע לנו הוא, שבמהלך תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, הייתה מגמה להפיץ ניגונים, ישנים וחדשים, שיוכלו לשמש במוסדות החינוך ובתנועות הנוער ולהנחיל אותם באופן פעיל לציבור. יש מקום לשער ששירת "מעוז צור" בניגון האשכנזי המוכר, בהדלקת נרות ייצוגית בבית הנשיא בירושלים, המשודרת לציבור בישראל ברשת הרדיו היחידה – קול ישראל – השפיעה על תפוצתו של הלחן הזה בקרב תושבי המדינה הקטנה והמתפתחת והפכה אותו במידה רבה מ"אשכנזי" ל"כלל יהודי" או אפילו ל"ישראלי".

ואפשר גם שהלחן הזה הוא בפשטות מוצלח מאוד, פשוט וקליט ועובדה היא שעל אף שקיימים לו לחנים אחרים (אפילו לג'ו עמר בתקליטו המסחרי יש לחן אחר, שהלחין יוסף בן ישראל) לא קמו לו עד היום מתחרים שאיימו על בכורתו ובלעדיותו.

במאמרו על כתיבת הפיוט "מעוז צור" כותב אברהם פרנקל:

"[שהפיוט נקרא] גם 'זמר' (ולא סתם 'פיוט'), כלומר הם נועדו מעת חיבורם להיות מושרים במסגרת משפחתית, בדומה לשירי השבת, הנקראים גם הם 'זמירות של שבת'. מתקבל על הדעת שלכל שירי ה'זמר' היו גם מנגינות ידועות. שלא כפיוטי בית הכנסת, ששירתם מיועדת לחזנים ו'בעלי תפילה' מקצועיים, מיועדים פיוטים אלה לקהל הרחב. זאת הסיבה שכל פיוטי הזמירות שהזכרנו אינם מופיעים בדרך כלל בכתבי יד של סידורים ומחזורים המיועדים לחזני בית הכנסת, אלא הועתקו בדרך כלל בקונטרסים קטנים המיועדים לשימוש ביתי בשעת הסעודה או אחריה, וכן לאחר ההבדלה.

[הפיוט משקף] את השלבים הראשונים של אימוץ נורמות הפייטנות הספרדית אל תוך המרחב האשכנזי. תהליך אימוץ זה, שעיקרו חל במחצית השנייה של המאה השתים עשרה, נעשה בתחילתו בכבדות, תוך שמירה חלקית על סגנון, שפה, תבניות פיוט ולחנים אשכנזיים."

באימוצו של הלחן האשכנזי ל"מעוז צור" על ידי בני הקהילות הספרדיות השונות, מפרס ועירק ועד מרוקו, אפשר לראות מעין סגירת מעגל שתחילתו באימוץ נורמות הפייטנות הספרדית על ידי האשכנזים, אי אז במאה ה-12, וסופו בספיגתו המוחלטת של הלחן האשכנזי אל המרחב הרב-עדתי הישראלי.

 

* ד"ר עמליה קדם היא מוזיקולוגית העוסקת בהתפתחות המוזיקה של בית הכנסת האשכנזי ושל קהילות אשכנזיות בישראל. היא עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל, שם היא אחראית על הנגשת אוספי ההקלטות הדיגיטליים.

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

כתבות נוספות

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

לביבה, סופגנין וראשו של הלופרנס




המסע המופלא בעקבות הקולופון

"תם ונשלם", "סליק ספרא ברחמי שמיא" - הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 2009, דף 294ב, סוף הקולופון.

כשאנחנו עוסקים בכתבי-יד מימי הביניים, אין לצפות לראות בהם מידע ביבליוגרפי בעמוד השער, כפי שאנחנו רגילים בספרי הדפוס המודרניים. בדרך כלל אף אין שום שער בכתב-יד, במקרה הטוב ייכתב שם החיבור ולעתים שם מחברו. אם נרצה לדעת פרטים על ההעתקה, עדיף לחפש בדפים האחרונים.

בתקופה שלפני התפשטות הדפוס העדיפו המעתיקים לציין את שמותיהם בדברי הסיום דווקא. כתובת כזאת המספרת מי העתיק את כתב-היד, מתי ואיפה זה היה, מי הזמין את העתקתו וכד' ידועה במחקר בשם 'קולופון'. מונח זה מקורו ביוונית ופירושו המילולי 'פסגה': מלאכת הכתיבה נדמתה לטיפוס על ההר, ובפסגת ההר כעין דגל מתנוסס עם דברי המעתיק שעשה והצליח. ברור שבעידן הדפוס הקולופונים הלכו ואיבדו את קסמם: בספר שמכינים מראש ומדפיסים פחות או יותר בבת אחת אין חשיבות כזאת לדף האחרון (אם כי גם בדפוסים אנחנו יכולים לפגוש קולופונים, במיוחד במאות ט"ו וט"ז).

אמנם בכתיבה העברית הקולופונים לא היו נפוצים במיוחד, בקושי עשירית מכלל כתבי-היד שהגיעו לידינו נושאים דברי המעתיק בסוף ההעתקה, אבל החשיבות שלהם עצומה: על בסיס השנים והמקומות שצוינו בקולופונים אפשר לנתח את מלאכת הספר העברי מבחינה היסטורית וגאוגרפית. והרי כל השיטות של קביעת התקופה ואזור ההפקה על פי התכונות החומריות של כתב-היד, כמו סוג הקלף, שיטת השרטוט או מבנה הקונטרסים, בסופו של דבר גם כן מתבססות על המידע שבקולופונים.

לא כל דברי המעתיקים עשירים במידע. לא מעט סופרים הסתפקו בברכות והודאות לבורא העולם שסייע להם להשלים את הספר, לפעמים היו מוסיפים פרט זה או אחר, כגון רק את שם הכותב או רק את שנת ההעתקה. יחד עם זאת אנחנו פוגשים גם קולופונים מלאים בפרטים, עם תאריכים מדויקים ועוד לפי מניינים שונים, עם ציון משך הכתיבה או פרטים על תנאי הכתיבה או על מאורעות היסטוריות, עם ציון המחיר או פרטים על המקור שממנו נעשתה ההעתקה. יש קולופונים מוסתרים באותיות קטנטנות ויש בולטים ומקושטים ואף משתרעים על עמודים אחדים.

הנה דוגמא אחת מתוך כתב-יד של תנ"ך שהועתק בעיר סרגוסה בשנת 1341.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 1401, כרך ב, דף 206ב. לחצו על התמונה לכתב היד המלא

 

הקולופון מושך אליו את תשומת הלב, יחד עם המסגרת האדריכלית הצבעונית הוא תופס כמעט את מלוא העמוד. הטקסט שלו מכיל פרטים חשובים: כתב-היד נשלם "בחודש שבט שנת חמשת אלפים ומאה ואחת לבריאת עולם" (תחילת שנת 1341 לסה"נ) בעיר שנקראת כאן סרקסטה (היא סרגוסה בספרד), והמעתיק הוא עזרא בן משה בן אלעזר ("אלעזאר" כלשונו) שכתב את ספר התנ"ך הזה לעצמו (ולא למזמין כלשהו). בהמשך באים דברי ברכה ופסוקים לעניין התופסים את חלק הארי מהקולופון.

אמנם הציפייה הטבעית היא למצוא קולופון בסוף כתב-היד, אבל כדאי גם לבדוק מקומות נוספים, במיוחד במעברים בין חלקי הספר או בין חיבורים שונים בקובץ. בתור דוגמא לקולופון שיכול להתחמק מעין הקורא אפשר להראות כתב-יד איטלקי של תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, בו צוין שם המעתיק בסוף ספר שמות דווקא.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 5571, דף 134א.

 

אנחנו רואים שכמות הטקסט בפירוש רש"י אינה אחידה: כאן (בצד שמאל) המעתיק עשה רווחים של שורות רבות בין קטעי הפירוש ברצונו לסיים אותו בתחתית העמוד. למרות זאת הוא לא ממש הצליח ונשאר לו קצת מקום בסוף. כדי לא להשאיר אותו ריק, כתב שלוש שורות של דברי ברכה מחורזים עם קולופון קצר המכיל את שמו:

נשלם ואלה שמות, שבח לאל דר מרומות.

חזק יחיאל ח"י הכותב השלש כתיבות מאירים ומצהלים שכל הלבבות.

קולי לאל עליון אקרא. הוא יעזריני בספר ויקרא.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 5571, דף 134א, סוף העמודה של פירוש רש"י.

 

אמנם אין זה קולופון מפורט עם ציון תאריך ומקום, לפחות נוכל לדעת את שם המעתיק. בנוסף מתברר שיחיאל הזה כתב את כל שלושת הטקסטים של תורה, תרגום ופירוש ("שלש כתיבות"), מה שלא תמיד מובן מאליו, במיוחד כשסוג הכתיבה בעמודות בצדי הטקסט המקראי רהוט יותר מהכתב של גוף החומש.

לעתים מתוך רצון למלא את עמוד הקולופון המעתיקים היו לא רק מרבים בברכות ונוסחאות סיום למיניהם, אלא גם שיחקו עם הכתב עצמו ובנו ממנו צורות גאומטריות ועיטורים שונים. מן השיטות הנפוצות היה שימוש בשורות הולכות ומתקצרות תוך שמירה על המרכוז שלהן, וכך הטקסט היה מופיע בצורת משולש עם חוד כלפי מטה (כתיבה "כזנב"). בדומה לזה נבנו טקסטים כמשולש עם חוד כלפי מעלה ("כאוהל"). דוגמה יפה לקולופון של עמוד שלם עם כתיבה עיטורית ניתן לראות בכתב-יד איטלקי של פירוש רש"י לתורה מעיר קורטונה משנת 1462.

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 2009, דף 294ב.

 

הוא מתחיל בנוסחאות סיום מקובלות: חסלת וזאת הברכה וסליק ספרא ברחמי שמיא, ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה, בד"ח לב"א. הנוטריקון האחרון פירושו: בריך דיהיב חיליה לעבדיה בר אמתיה (בארמית: ברוך שנתן כוח לעבדו בן אמתו). השימוש בראשי תיבות היה מאוד נפוץ בברכות בסוף ההעתקה וכן בראשה, כמו גם בברכות ותארי כבוד המלווים שמות אנשים. למשל הברכה לנותן ליעף כוח, שכתובה פה במלואה, מופיעה בכתבי-יד רבים כנוטריקון בנל"ך ואע"י.

אחרי הברכות בא החלק האינפורמטיבי של הקולופון: "ותכל מלאכת עבודת הקודש אשר כתבתי אני יקותיאל יזיי"א (יראה זרע יאריך ימים אמן) בכמ"ר (בן כבוד מורנו רב) שלמה ישר"ו (יחיה שנים רבות וטובות) זה הפירוש חומש מרש"י עם הגהות סביבותיו פה בעיר קורטונה וסיימתיו בשיני בשבת ט"ו ימים לירח אב שנת חמשת אלפים ומאתים ועשרים ושתים לבריאת עולם פרש' ברוך תהיה מכל העמים". מכאן נודע לנו שמו של המעתיק, יקותיאל בן שלמה, ולפי הברכה המאחלת שנים רואים שכתב את הקולופון בימי חייו של אביו (למחקר היסטורי יכול להיות חשוב לדעת שהעתקה זו קדמה לאיזשהו כתב-יד אחר שבו אותו המעתיק הוסיף לשם אביו ברכה לזכרו). כתב-היד נכתב בעיר קורטונה בטוסקנה, איטליה. יום ההעתקה צוין בצורה מפורטת: לא רק תאריך של ט"ו לאב שנת ה'רכ"ב, מסופר גם שזה היה יום שני בשבוע שבו קוראים פרשת עקב (שמה אינו מופיע מפורשות, אבל הובאו דברי פסוק "ברוך תהיה מכל העמים", דברים ז' י"ד, מתוך פרשה זו).

 

כתב-יד הספרייה הלאומית Ms. Heb. 8° 2009, דף 294ב, סוף הקולופון.

 

לבסוף המעתיק מוסיף נוסחאות סיום מסורתיות שהוא מעצב בצורה כעין גלגל. במעגל הגדול החל מלמעלה: "חזק ונתחזק הסופר לא יוזק לא היום ולא לעולם ועד שיעלה חמור בסולם, אשר יעקב אבינו חלם, והפירוש נשלם" (הביטוי המצחיק עם החמור שיעלה בסולם היה נפוץ מאוד בכתבי-יד של ימי הביניים). במעגל הפנימי הסופר ממשיך עם פסוקים: "ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". התיבה האחרונה של הפסוק כתובה כבר כחישור הגלגל, ובהמשך באים דברי מזמור נוסף: "ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

בדברי תהילים אלה יפה גם לנו לסיים את ההיכרות עם הקולופונים.

 

האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים מחכה לכם באתר "כתיב"

 

כתבות נוספות:

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

תולדות הרפואה ב'מעשה טוביה'

מה הקשר בין גוף האדם למגדל? הסיפור והתמונות מהאנציקלופדיה של שנת 1707

בשנת 1677 נרשם צעיר יהודי פולני בן 25 בשם טוביה כהן ללימודי הרפואה באוניברסיטת פרנקפורט. תוך פחות משנתיים שם, הרגישו הוא וחברו הקרוב שהאווירה הסגורה וההצקות האנטישמיות שהיו מנחת חלקם במוסד מקשה עליהם ללמוד. הם עזבו לטובת אוניברסיטה נחשבת ופתוחה יותר, אוניברסיטת פדובה שבאיטליה.

טוביה כהן

טוביה שלנו נעזר לא רק בנחישות שלו כדי להתקדם ולסיים את חוק לימודיו, אלא גם ובעיקר בשליטתו המופלגת בשפות אירופאיות. אף על פי שהצליח להתקדם בלימודיו באוניברסיטה ולזכות בתואר הדוקטורט הנכסף, נאלץ טוביה להודות שהידע המדעי שהיה זמין ונגיש לחבריו הלא יהודיים לספסל הלימודים, לא נמצא בשום מקום בספרים העבריים שהכיר.

את העיוות הזה החליט טוביה לתקן. בשנת 1707, והוא כבר רופא בכיר בחצר הסולטן העות'מאני, סיים והוציא לאור את המהדורה הראשונה של האנציקלופדיה המדעית העברית: 'מעשה טוביה'.

ספר מעשה טוביה. ויניציא, 1708

כיאה לאנציקלופדיה שחיבר רופא יהודי מאמין, מרבית הספר מוקדש לדיון מעמיק בתיאולוגיה יהודית, כמו גם באנטומיה, ברפואה ובדרכים מדעיות למניעת מחלות. טוביה, שידע כי טקסט רב יכול לעייף את הקורא הלא מיומן, מילא את ספרו באיורים מאירי עיניים. באמצעותם ביקש הרופא להנחיל לקוראיו מושגים מדעיים, וביניהם – את ההרכב הפנימי של גוף האדם.

מערכת הרבייה של האישה

את גוף האדם משווה טוביה לבניין, וספציפית יותר – למגדל או בית בניין השוכן בעיר מוקפת חומות. מדובר בהחלטה לא שגרתית: בימי הביניים הושווה גוף האדם בעיקר לגופים השמימיים שביקום, השוואה שהתיישנה עם פרוץ המהפכה המדעית במאה השש-עשרה והוחלפה בדימוי של גוף האדם כגוף מכני – מלא משאבות וצינורות.

גוף האדם כמגדל. לחצו על התמונה לגודל מלא

כל חלק בגוף האדם מצוין באות, כאשר חלק תואם לה יימצא מסומן בבניין שבצדו. העור המכסה את הראש (א) משמש את הגוף כפי שמשמש הגג את הבניין. האוזניים (ב) הן קרנות הבית, החוטם (ד) הוא החלון האטום והפה והשפתיים (ה) הן פתח העלייה.

ככל שיורדים בקומות הבניין והגוף, מסתעפת ההשוואה של טוביה ונעשית יצירתית יותר: הכבד וכיס המרה הן התנור והכיריים, המשמשות (יש לשער) את הטבח בהכנת האוכל לכל הגוף. אליהם מצטרף האסתומכה (ט), היא הבטן, המתפקדת בתור המבשלה של הבניין. הכליות (נ) הן אוצר המים של הגוף/בניין.

הכליות

גם לפסולת מייעד טוביה מקום בהצגתו – והמעיים (ל) הן צינור השופכין של הבית, המכונה ביצירה – "מעברי הטינוף".

האיבר לפני האחרון שמציג טוביה, למרות שמדובר באחד העליונים, הוא הלב על מפתחיו (ע). איבר ייחודי זה מוצג בתור "הכזוזטרה (גזוזטרה) או בית העששית" – הממוקם במרכז הבניין.

הלב

מוזמנים לעיין בכתב היד המלא

 

כתבות נוספות:

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

האוצר הגנוז של התרבות היהודית יוצא לאור

כתב יד שנרכש לאחרונה חושף כיצד פעלה ספריית ההשכרה הראשונה ביהדות

האוצר הגנוז של התרבות היהודית יוצא לאור

הסכם הדיגיטציה של אוסף גינצבורג מסמן שלב נוסף ביחסים המפותלים של התרבות היהודית עם האוסף השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה.

ברון דוד גינצבורג (אוסף אברהם שבדרון)

ההסכם על דיגיטציה מלאה של אוצר כתבי היד והספרים הנדפסים שנאסף במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים על ידי בני משפחת גינצבורג נחתם השבוע (7.11) בספרייה הלאומית בירושלים.

הסכם זה מציין שלב נוסף בתולדות יחסיה המפותלים והלא פתורים של התרבות היהודית בכלל ושל הספרייה הלאומית בפרט עם אוסף זה השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה, אוסף אשר הוחרם על ידי רשויות הרפובליקה הסובייטית לאחר התבססות מהפכת אוקטובר. מדובר באחד האוספים החשובים ביותר של אוצרות תרבות יהודית, הן בכתב יד הן בדפוס. ההסכם מציין גם את שאיפתה ונחישותה של הספרייה לאפשר לציבור גישה לאוצרות התרבות היהודית באשר הם.

מהו אוסף גינצבורג?

במשך שלושה דורות פיתחה משפחת גינצבורג, 'משפחת האצולה בישראל שברוסיה', אוסף ספרים מיוחד ויוצא הדופן. משפחת גינצבורג הייתה משפחת בנקאים, פילנטרופים ופעילים מרכזיים שפעלה בקהילה היהודית ברוסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים.

הנדבן והאספן היהודי-רוסי יוסף גינצבורג, ראש משפחת גינצבורג

אף שיסודותיה של הספרייה המשפחתית הונחו כבר בימיו של אבי המשפחה, יוסף יוזל גינצבורג והועמקו על ידי הורץ בנו, הרי מי שהפך אותה בסופו של דבר למה שהייתה היה נכדו, צעיר בניו של הורץ, דוד, שהיה הדמות המרכזית בקרב בני הדור השלישי של המשפחה.

ברון דוד גינצבורג (אוסף אברהם שבדרון)

בנוסף לפעילותו הכלכלית והפילנטרופית הענפה על פי מסורת אבותיו, ובנוסף למעמדו המרכזי בחיי הקהילה היהודית ברוסיה ובעולם היהודי בכלל, היה דוד מלומד מוערך, מזרחן, איש מדע היהדות ואיש רוח. הוא שיסד בביתו את 'האקדמיה הרוסית ללימודים אוריינטליים', או בשמה האחר: 'השיעורים הגבוהים ללימודי המזרח', שהיו בעצם מוסד הוראה אקדמי ליהודים שהוא יזם ומימן, בתקופות שבהם נמנע כמעט כליל מיהודים, לא רק ללמוד במוסדות הלימוד האקדמיים הרוסים אלא אף לשהות בערים הגדולות ובכללם בסט. פטרסבורג. שם, בספרייה המשפחתית הגדולה, ייסד את המוסד שהוא עצמו הורה בו תלמוד, ערבית ופילוסופיה יהודית של ימי הביניים, הזמין את גדולי חכמת ישראל ברוסיה של אותו הזמן ללמד בצדו, והעמיד לרשות תלמידיו את אוסף הספרים העצום והייחודי שבנה.

הגדת פסח, פרנקפורט אם מיין (גרמניה) 1725 מתוך אוסף גינצבורג

זלמן שז"ר רובשוב, נשיאה השלישי של מדינת ישראל שנמנה על תלמידי האקדמיה (או ה'שיעורים'), תיאר במאמר מפורט ומרתק את שהתחולל שם באהבה רבה ובהערצה לדמותו של 'הנצר הצעיר של משפחת האצולה בישראל שברוסיה', מי שהביא את אוסף הספרים המשפחתי לשלימות; ולהיות אחד משני האוספים הגדולים של כתבי יד וספרים עבריים בעולם היהודי בעת החדשה בכלל, ומבחינות מסוימות — לחשוב באוספי הספרים העבריים והיהודיים בתולדות חכמת ישראל בתקופה המודרנית.

חשוב לציין כי ספרייתו של הברון גינצבורג בסט. פטרסבורג, שנודעה כאחת הספריות הפרטיות הגדולות והחשובות ברוסיה לא הייתה ספרייה עברית דווקא. מלבד האוסף העברי היא כללה אוספים גדולים ויקרים של ספרים נדירים ברוסית, בלטינית, בצרפתית, בפולנית, בערבית ובשפות מזרחיות אחרות גם כן. על פי אחת ההערכות מנתה הספרייה כארבע עשר אלף ספרים וכתבי יד, מהם כ 2056 כתבי יד עבריים, כאלף כתבי יד בערבית, כשמונת אלפים ספרים עבריים והשאר – ספרים בשאר לשונות. בין כך ובין כך עיקרה של הספרייה, בין בעיני בעליה, בין מבחינת ערכה הסגולי, היה האוסף העברי-יהודי.

ספר תפילה לפי הנוהג הרומי, איטליה המאה ה-15 מתוך אוסף גינצבורג

את האוסף כפי שהיה בזמן מותו של דוד גינצבורג בשנת 1910, סמוך לזמן שבו החלו הגישושים לקראת מכירתו למוסדות מחקר יהודים בעולם, ובעיקר לגוף התורמים העיקרי שהתכוון לרוכשו עבור הספרייה בירושלים, זו שתהיה לימים ל'בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי' היא הספרייה הלאומית של ישראל היום, יש לחלק לשני חלקים: אוסף כתבי היד ואוסף הספרים הנדפסים.

אנו יודעים לפי שעה על אוסף כתבי היד לבדו. אוסף זה, שמטבע הדברים עורר את עיקר הסקרנות והעניין בספריית הברון, כלל בשעת מכירתו למעלה מאלפיים כתבי יד עבריים, שהקדום שבהם הוא מן המאה הארבע עשרה והמאוחרים – מן המאה התשע עשרה.

שלט אצולה של ברון דוד גינצבורג, אקס ליבריס מספריית דוד גינצבורג

במכון לצלומי כתבי יד בספרייה הלאומית בירושלים שמורים עתה, בעקבות הצילומים המקיפים שנערכו בשנת 1992, אחרי נפילת מסך הברזל, צילומים של 1913 כתבי יד המכילים בתוכם 4968 חיבורים. מספר כתבי יד אבדו עוד בשנת 1917 אגב טלטולי הספרייה מביתה של משפחת גינצבורג בסט. סט. פטרסבורג, עד שהגיעה לספרייה הלאומית על שם לנין במוסקבה, היום – הספרייה הממלכתית הרוסית, שם היא נמצאת עתה.

אין ערוך לאוסף כתבי יד זה. הוא יחיד במינו בתולדות התרבות היהודית. מלבד ערכו הפרטני למחקר של כל כתב יד לעצמו, ערכו רב בכך שכולו נאסף בתקופה קצרה יחסית: במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, ועל כן הוא משקף תחומי עניין של סביבה תרבותית מוגדרת יחסית, לאורך זמן, ובעיקר, כפי שמראה המחקר הכמותי-איכותני שערך מר עידן פרץ, האחראי על אוסף הנדירים של הספרייה הלאומית, את תחומי העניין בסביבה המזרח אירופית בפרקי זמן מוגדרים יחסית.

"מגיד דבר מגלה צפונות ומרבה תבונות". אנקונה (איטליה), 1550. מתוך אוסף גינצבורג

לעומת זאת אין בידינו ידיעות מספיקות, בעצם אין בידינו כלל ידיעות לגבי אוסף הספרים העצום שנאסף בספריית הברון. הדעת נותנת כי באוסף זה צפונות הפתעות רבות, החשובות ביותר לתקופה שמן ראשית הספר העברי הנדפס והלאה, למן דפוסי העריסה ודפוסי המאה השש עשרה, מהם ספרים נדירים ובכללם גם ספרים יחידאיים שלא נודעו עד עתה ואשר ערכם כערכו של כתב יד.

יש אפוא לצפות כי חשיפת האוסף הנדפס תביא אותנו לבחינה מחדש של מוסכמות היסטוריות ותרבותיות ולהתאמתן למציאות חדשה, שבה שני אפיקיו הגדולים של האוסף היחיד במינו הזה, פרי רוחו של הברון המלומד ואוהב החכמה, נשפכים סוף סוף אל הים הגדול של הספרות העברית של כל הזמנים.

 

***

כתבות נוספות:

***