איך מכבסים בקלות ובמהירות במאה ה-18?

באוסף אדלשטיין של הספרייה הלאומית גילינו את אחת ממכונות הכביסה הראשונות בעולם - כזאת שהומצאה ושוכללה כבר במאה ה-18

1

"שאלה: כיצד נוכל להלבין כביסה בתנאים הבאים?". כך נפתח העמוד הראשון בחוברת שבה נדון ועוסקת, אם כן – בכביסה. לאחר מכן מפורטים שישה עשר תנאים שלקוראי התקופה – אמצע המאה ה-18 – ודאי נשמעו בלתי אפשריים.

  • בלי סבון כביסה
  • ללא מים רותחים
  • ללא חימום מיוחד, ולעיתים גם בלי עץ או אש
  • בלי דוד חימום
  • ללא מרזב
  • בלי קנקנים וכלי כביסה
  • בלי הרבה הכנות או בלי לעשות כמעט דבר
  • בלי כובסת
  • מבלי לשים לב שמכבסים בכלל
  • ללא מגע יד אדם
  • בלי שהכביסה תיקרע, תתלכלך או תיפגע בכל אופן אחר
  • מבלי להזדקק לחלל ששטחו יותר מ-120 סנטימטרים רבועים
  • בלי שהמקום בו מכבסים יירטב
  • בלי להצטנן בחורף או לסבול מחום רב במהלך הקיץ
  • אין צורך להשרות בסבון יותר מפעם אחת ומעט ככל שניתן
  • ולבסוף הכביסה תתייבש בכרבע שעה בלבד

כיצד אפשר לעשות את הפלא הזה? האם באמת אפשר לכבס בלי לשקוע עד ברכיים במי הנהר ובלי לשפשף בגדים הלוך ושפשוף על לוח מתכת? לאותם צרפתים שהחוברת שעליה אנחנו מדברים התגלגלה לידם ודאי היו הרבה שאלות. "בשביל לעשות את כל זה תצטרכו להשתמש במכונת הכביסה שהומצאה זה עתה, והנה תיאורה", ממשיך הכתוב.

הקוראים המעודכנים יותר מביניהם, אולי שמעו על פטנט אנגלי שנרשם כבר בסוף המאה ה-17, או חזו באיור של מכונת כביסה מוקדמת שפורסם בכתב העת הבריטי "The Gentleman’s Magazine" ב-1752. אבל מאופן טיבו של העולם במאה ה-18, שרק החל לגלות את ניצני הגלובליזציה, סביר להניח שלא. סביר להניח שהם הופתעו לשמוע על ההמצאה החדשה, ואולי גם לא האמינו.

1
איור מכונת הכביסה מתוך גיליון 22 של The Gentleman's Magazine, ינואר 1752. "להפחתת חובת העמלון", נכתב בכותרת, לצד שמה המעליב של ההמצאה: "נערה מיורקשייר".

אנחנו קוראים חוברת שהודפסה בצרפתית בשטרסבורג בשנת 1767, אך כפי שמופיע על הכריכה, תורגמה מגרמנית. החוברת מבטיחה בכותרתה "תיאור של המכונה שהומצאה באנגליה, ושוכללה בגרמניה, להלבנת כביסה – בנוחות ובזול יותר מכפי שהתרגלתם". החוברת כולה, כולל רשימת ההבטחות שתוארה לעיל, תורגמה מגרמנית. בגרמניה באותה שנה, שכלל את מכונת הכביסה אדם בשם יעקב כריסטיאן שֶייפֶר.

1
יעקב כריסטיאן שייפר, 1790-1718

שייפר היה איש דת, ממציא ומדען: הוא חקר צמחים, ציפורים, פטריות וחרקים שחיו בסביבת עיר מגוריו רגנסבורג. מחקריו השתרעו על פני תחומי ידע נרחבים, והוא אף היטיב לאייר את החיות והצמחים שאותם חקר. מכונת הכביסה המדוברת לא הייתה המצאתו היחידה. הוא ערך ניסויים בתחום הצבע והאופטיקה, ייצר עדשות והמציא שיטות לייצור נייר.

1
תרשים שאייר שייפר עבור אחד מספריו

מגרמניה הגיעה החוברת על מכונת הכביסה בקלות לשטרסבורג – בירת חבל אלזס, שלאורך ההיסטוריה עבר פעמים רבות בין גרמניה לצרפת. וכאן, נטען בתחילת החוברת, הצליח "מכונאי פיקח" לייצרה בהצלחה. בהמשך הספרון מפורטים חלקי המכונה השונים. כפי שאפשר לראות באיור המצורף, המכונה הורכבה ממעין מיכל גדול שאליו הושלכו הבגדים, וממוט שהוכנס אליו וביצע את פעולת הסיבוב המוכרת לנו ממכונות הכביסה של ימינו. בהמשך מפורטות הוראות השימוש ו"פתרון" השאלה שהופיעה בפתיחת החוברת. בסיום, כמו בכל עלון פרסומת שמכבד את עצמו, מפורטים יתרונות השימוש במכונה: החל מחיסכון בעץ, בסבון ובזמן, וכלה בשמירה על בריאותם של הכובסים. לסיכום, כתב שייפר, "אני חושב שאוכל לשים כאן סוף לעבודתי. מה שאמרתי כאן מוכיח שניתן בזכות לתאר את ההמצאה החדשה כמכונה נוחה, יעילה ורווחית מכל הבחינות".

1
תרשים מכונת הכביסה ששכלל שייפר

ההתפתחות הבאה הייתה המצאת "תוף" שבו הונחו הבגדים ואותו סובבו באמצעות ידית. נדרשו עוד קרוב למאה שנים עד לקפיצה המשמעותית הבאה: השימוש במנוע קיטור שסובב את המכונה, והפעם באמת ללא מגע יד אדם. בתחילת המאה העשרים הופיעו מכונות הכביסה החשמליות.

ואם הגעתם עד כאן, אתם בטח רוצים לדעת מה עושה מכונת כביסה שהיא המצאה אנגלית, בשכלול גרמני ובתרגום לצרפתית, באוסף הספרייה הלאומית של ישראל. לא נשאיר אתכם במתח: העותק שנמצא בידי הספרייה הלאומית כרוך בספר קטן וירוק שנקרא "אוסף על הכביסה". הוא כולל בתוכו חיבורים נוספים על מכונות כביסה, בעיקר כאלו שהונעו בקיטור. הספר הוא חלק מאוסף אדלשטיין, אוסף הספרים הגדול שנתרם לספרייה הלאומית על ידי הכימאי היהודי־אמריקני סידני אדלשטיין וקרוי על שמו. אדלשטיין חקר את ההיסטוריה של הבדים וצביעתם, וידוע במיוחד בתרומתו למחקר הטקסטיל הארכיאולוגי בארץ ישראל. אוסף הספרים שלו הוא הבסיס לאוסף המדעי של הספרייה הלאומית. אתם מוזמנים לבקר באוסף ולבקש לחזות בספר, שעותקים שלו עדיין ניתנים לרכישה ברחבי המרשתת.

 

כתבות נוספות:

החיפוש אחר חילזון התכלת

בואו לטוס בספינת האוויר "שוורץ"

סיפורו של גז סארין: הנשק הכימי שאפילו היטלר לא העז לעשות בו שימוש

 

מאחורי כל משורר לאומי מצליח עומדת פמליה

איך התגייסו חבריו של חיים נחמן ביאליק לקידום שיריו החדשים? זהו סיפורם של הלחנים הראשונים לשיריו של ביאליק

1

מכירים את שירי הילדים של ביאליק? ודאי שכן, ורובכם גם התחלתם מן הסתם לזמזם את אחד משיריו הרבים של המשורר הלאומי שגם זכו ללחן נאה: "קן לציפור", "נדנדה", "פרש (רוץ בן סוסי)" ועוד. אבל כידוע, להצלחה אבות רבים, וגם משורר לאומי שהולחן בלי סוף לא זוכה להגיע למעמדו ללא סיוע. כפי שלמדנו, כל כוכב גדול צריך קצת עזרה מחברים, וגם ביאליק קיבל אותה בראשית דרכו.

באביב 1900 התיישב ביאליק הצעיר בן ה-27 ישיבת קבע באודסה, עיר הנמל הגדולה שלחופו האוקראיני של הים השחור. אודסה הייתה מרכז לסופרים עבריים ולתרבות עברית עוד לפני בואו של ביאליק לעיר לראשונה, כ-8 שנים מוקדם יותר. בעיר חיו מחשובי הסופרים העבריים שנודעו לימים כ"אסכולה האודסאית": מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, אחד העם, טשרניחובסקי, ועוד. ביאליק השתלב בטבעיות בסצינה הספרותית־יהודית שהתפתחה בעיר.

באודסה, למשל, קרם עור וגידים מפעלם המונומנטלי של ביאליק ושל י.ח. רבניצקי שקיבצו יחד מדרשים ב"ספר האגדה". שם ייסד ביאליק את הוצאת הספרים "מוריה", ושם פרסם את ספר שיריו הראשון. לצד זאת, התיידד ביאליק באודסה גם עם שני מוזיקאים: החזן פנחס מינקובסקי, והמנצח דוד נובקובסקי.

1
החזן פנחס מינקובסקי יושב במרכז התמונה לצידם של חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי. מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

פנחס מינקובסקי היה חזן ושליח ציבור בבית הכנסת ברודי באודסה, לשם חזר בערך באותו זמן שבו הגיע לעיר ביאליק בפעם הראשונה. מינקובסקי, שארכיונו שמור היום בספרייה הלאומית, לא הסתפק בפעילות בבית הכנסת: הוא כתב מאמרים על מוזיקה, הלחין עשרות מנגינות לבית הכנסת ועבור שירי ילדים, והיה פעיל בקרב החוגים הציוניים בעיר. מינקובסקי ניסה להגדיר מוזיקה יהודית כאמצעי לכינון לאום יהודי. בין השאר, אחד מלחניו הידועים הוא הלחן ל"שיר המעלות" המככב בברכת המזון ("שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים").

1
פנחס מינקובסקי בתלבושת חזן בית הכנסת. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

יחד עימו עבד בבית הכנסת גם דוד נובקובסקי, מלחין ומנצח שניהל את המקהלה של בית הכנסת הברודי, בית כנסת מתוקן שפעל במתכונת דומה לבתי הכנסת של תנועת ההשכלה בגרמניה. הוא הלחין בעיקר מוזיקה ליטורגית בבית הכנסת, לחנים שבוצעו על ידי החזן מינקובסקי. גם נובקובסקי לקח חלק בפעילות הציונית־תרבותית בעיר: לקראת הקונגרס הציוני החמישי, הלחין נובקובסקי חלק מבתי השיר "תקוותנו", השיר שחיבר נפתלי הרץ אימבר, שהפך ברבות השנים – בלחן אחר – להמנון הלאומי "התקווה".

לצד פעילותם המשותפת של מינקובסקי ונובקובסקי בבית הכנסת, שיתפו השניים פעולה גם לקידום מטרותיהם המוזיקליות־חינוכיות־לאומיות. בשנת 1903 יצא לאור באודסה קובץ השירים "הזמיר" שערך נח פינס. מטרת הקובץ הייתה לאסוף שירים עבריים – וציוניים – שיתאימו לחינוך ילדי הגן הרכים. "הזמיר" יצא בהוצאה לאור "מוריה" – שאותה הקים כביאליק – והופיעו בו שירים של שאול טשרניחובסקי, נפתלי הרץ אימבר, יהודה לייב גורדון, וכמובן – ביאליק. אולי לא תופתעו לגלות שמינקובסקי ונובקובסקי, ידידיו של ביאליק ובני בית באגודות הספרות העבריות באודסה, הופקדו שניהם על הלחנת השירים שהופיעו בקובץ.

1

1
מילות שירו של ביאליק שנודע לאחר מכן בשם "שבת המלכה" והולחן על ידי פנחס מינקובסקי. מתוך קובץ השירים "הזמיר" בעריכת נח פינס, אודסה, 1903

כך חבריו של ביאליק סיפקו כמה מהלחנים המוקדמים ביותר לשירי הילדים שלו, 30 שנים לפני צאתו לאור של ״שירים ופזמונות לילדים״, אוסף שירי הילדים הגדול של ביאליק. אחד הלחנים המוכרים מתוך "הזמיר" הוא לחנו של מינקובסקי לשיר "שבת המלכה" של ביאליק ("החמה מראש האילנות נסתלקה…"). עם זאת, חלק גדול מהלחנים הללו לא הצליחו להיקלט בקאנון והם אינם מוכרים לקהל הרחב. חלקם אף לא הוקלט מעולם. כך למשל, גילתה ד"ר ענת רובינשטיין לחן לא מוכר של פנחס מינקובסקי לשיר "לכבוד החנוכה" ("אבי קנה סביבון לי…"). הלחן שאנו שרים כיום מבוסס על מזמור חב"די. ואין כמו הדוגמה הזו כדי להדגיש את שיתוף הפעולה הציוני־חינוכי של השניים.

תוכלו לשמוע עוד על חברותם של השלושה, ואף לשמוע כמה מן הלחנים הלא מוכרים, בהרצאתה של ד"ר רובינשטיין, המפגש האחרון במסגרת סדרת "חוקר בצהריים", שתיערך ביום חמישי, ל' במרחשוון תש"פ, 28.11.2019, בשעה 13:30.

 

כתבות נוספות:

״לכבוד החנוכה״: נתגלה לחן בן מאה שנה לשיר של ביאליק

"לא זכיתי באור מן-ההפקר"

מה זאת אהבה?

בואו לראות חדי קרן בארץ הקודש

האם מוצאו של חד הקרן, היצור המיתולוגי האצילי והעדין, הוא כאן בארץ ישראל?

חדי קרן ריתקו את הנפש האנושית משך אלפי שנים. דורות של כותבים תיארו חיה גדולה בעלת קרן אחת, שמאפייניה שונים ממקום למקום, אך על גבה נבנו מיתוסים נכבדים שתופסים מקום גם בתרבות הפופולרית של היום. לא תמיד חד הקרן נראה כמו שאנחנו מדמיינים אותו היום – סוס לבן עם קרן גדולה. לפעמים הוא דמה יותר לעז, לחמור, או לשילוב של כמה חיות. ולפעמים לא היה כלל סוס: חד הקרן מופיע למרבה הפלא בתיאורים מכל העולם, ופסלונים סיניים מתארים למשל דרקון בעל קרן בודדת. בכל מקום היה סיפור על חד קרן – רק שבמקרה חד הקרן הזה תמיד נמצא דווקא במקום אחר.

האם יכול להיות שמיתוס החד קרן מגיע מכאן, מארץ ישראל? זאת רק אחת הסברות. בעוד תיאורים קדומים ממקמים את חד הקרן בעמק האינדוס שבהודו, על פי דעות אחרות תיאורי החיה מבוססים על קרנפים מאפריקה או על לוויתנים חדי שן (Narwhal) מהאוקיינוס הארקטי. לצד כל אלה, אמונה רווחת קושרת בין סיפורי חד הקרן לבין חיה שבית גידולה הטבעי נמצא גם כאן בנגב, ושמה מופיע לראשונה כבר בתנ"ך – הראם.

1
ראם לבן בערבה. צילום: דורון ניסים, רשות הטבע והגנים

החיה שאנו מכנים כיום ראם היא סוג של אנטילופה גדולה, שלה כמה מינים החיים ברחבי אפריקה והמזרח התיכון. ספציפית, בארץ ישראל ובמדינות ערב הסובבות אותה חי הראם הלבן, או הראם הערבי, שצבעו השולט לבן ולו שתי קרניים ישרות וארוכות.

רגע. שתי קרניים? אנחנו מדברים על היצור המסתורי והחמקמק ששמו מעיד עליו שיש לו קרן אחת בלבד ואתם מביאים לי אנטילופה?

יתכן שהבלבול בין הראם לחד הקרן החל מסוגיית תרגום: תרגומי התנ"ך הקדומים ליוונית (תרגום השבעים) וללטינית (הוולגטה) פירשו את המילה העברית "ראם" כ"חד קרן" (Monoceros / unicornis). הראם מופיע בלא מעט פסוקים בתנ"ך. יוחסו לו סגולות של כוח ועוצמה והוא גם אחד מסמליו של שבט אפרים. המקורות העבריים חשבו בכלל שהתחש המוזכר בתנ"ך הוא הוא חד הקרן שאנחנו מדמיינים. מאוחר יותר המילה "תחש" עברה עוד שורת גלגולים מרתקים בעצמה.

1
חד קרן בעיטור מתוך תנ"ך הדוכס מססקס מן המאה ה-14. שמור בספריה הבריטית

אבל אפשר שהקשר בין הראם לבין מיתוס החד קרן נוצר גם בשטח ממש. ארץ הקודש הייתה מאז ומתמיד יעד מבוקש לצליינים ולתיירים שבאו לפסוע בשבילים בהם צעד ישוע. את הדרך ניצלו חלק מהמבקרים, בהם נזירים, כדי לתאר במילותיהם את חווית הנסיעה הקשה, ואת הגיאוגרפיה, הבוטניקה והזואולוגיה של האזור. בתיאורים אלה, בעיקר מן העת החדשה המוקדמת,  אנחנו נתקלים לעיתים בתיאורים – לפעמים מאוירים – של חד קרן מסתורי.

1
עיטור חד קרן בחתימתו של סופר, מתוך חומש גרשום בר אליעזר, המאה ה-14. שמור בספריית הבודליאנה, אוניברסיטת אוקספורד

כך למשל, באחד מהספרים הראשונים שהודפסו על מסע לארץ הקודש (בניגוד לכתבי יד), ספר שחיבר הנוסע הגרמני ברנרד מבריידנבאך, מופיע איור ובו חיות שבהן צפה בארץ הקודש ובסביבותיה. הספר יצא לאור במאה ה-15, ונכתב בין 1484 ל-1486. בריידנבאך הגיע מוונציה ליפו, ביקר בירושלים ומשם המשיך למדבר סיני. באיור מופיעות מספר חיות אקזוטיות כדוגמת גמל, תנין, עז, סלמנדרה וגם – חד קרן. בריידנבאך כותב כי ראה אחד בחטף במדבר סיני. האם זהו הראם, שאזור מחייתו הטבעי הוא הנגב ואזורי המדבר?

1
מתוך ספרו של ברנרד מבריידנבאך, המאה ה-15

תיאור מפורט של חד קרן נתן גם הנזיר הדומיניקני פליקס פאברי, שביקר בארץ ישראל באותו הזמן. גם הוא ראה חד קרן במדבר סיני ותיאר אותו בפרוטרוט כחיה אצילית, בעלת עוצמה שאין דומה לה, עם קרן שאורכה יותר ממטר. הוא מסר מפי המקומיים שכמעט בלתי אפשרי לצוד את חד הקרן, אך מצטט מפי מחברים קדומים יותר את האמונה שנערה בתולה יכולה להרגיע את החיה שבלתי ניתנת לאילוף.

במאה ה-16 ביקר כאן גם הנזיר הפרנציסקני נואה ביאנקו וכתב כמובן ספר מסעות ובו תיאר את הנסיעה. הוא חזר על מסלול הצליינות שתואר כבר לעיל, מוונציה לירושלים ולהר סיני. בספרו מופיע תחריט שמזכיר את זה שליווה את ספרו של בריידנבאך, ובו מתוארות מספר חיות אקזוטיות שצפה בהן במהלך המסע. כאן מופיע גם בבון לצידו של חד הקרן שהפעם דומה יותר לעז גדולה.

1
מתוך הספר Viaggio da Venetia al Santo Sepolcro, et al monte Sina מאת הנזיר נואה ביאנקו, המאה ה-16

איך אפשר להסביר את התצפיות האלו? על פי התיאוריה המבססת את סיפורי חד הקרן על הראמים המקומיים, במבט מן הצד קרניהם הישרות והארוכות של הראמים עשויות להתלכד ולהיראות כקרן אחת. יתכן שבמבט חטוף מן הזווית הזאת אפשר לדמות כי מדובר בסוס גדול בעל קרן בודדת. עם זאת, ברור שהמקומיים שצדו את החיה הגדולה הזו ידעו שיש לה שתי קרניים. על כן מעלים גם סברה נוספת, שלפיה הסיפורים מתבססים על ראמים שקרן אחת אבדה להם במהלך חייהם, משום שקרני הראם לא צומחות מחדש.

מי היו, אם כן, חדי הקרן שהופיעו בכתביהם של המבקרים בארץ? האם הם אכן הראמים האציליים והגדולים שלעסו את עלי העצים באיטיות תוך כדי בהייה בצופים המרוגשים? האם באמת נתקלו הנוסעים בסוסים שנכנעו למגע ידן של נערות צעירות? או שמדובר בדמיון וסיפורים ששמעו מסביב למדורה? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות. למרבה המזל אפשר לנסות ולחפש את חדי הקרן האלה גם היום: אם תרצו לנסות לשחזר את חוויותיהם של הנזירים שסיירו כאן, תוכלו לנסוע לערבה. שם, הודות למבצע השבה לטבע של חי־בר יטבתה שהחל ב-1978, מסתובבים כ-200 פרטים של החיה שאנחנו מעדיפים לקרוא לה חד קרן.

 

כתבות נוספות

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

מיתוסים ואידיאולוגיות במפות עתיקות של ארץ ישראל

אלמנטרי, גולם יקירי

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

 

שיר הפרחה: המילה שמותר לומר!

מדוע הפכה המילה "פרחה" למילת גנאי, ואיך מחזירים אותה למשמעותה המקורית?

עפרה חזה. צילום: סער יעקב, לע"מ

כִּי בָּא לִי לִרְקֹד, וּבָא לִי שְׁטוּיּוֹת
בָּא לִי לִצְחֹק וְלֹא בָּא לִי עָלֶיךָ
בָּא לִי בַּיָּמִים וּבָא לִי בַּלֵּילוֹת
בָּא לִי לִצְעֹק: "אֲנִי פְרֵחָה".

"פרחה בערבית היא מילה שפירושה 'פרגית'", סיפרה עפרה חזה באחת מהופעותיה רגע לפני שהחלה לשיר. "בעברית משום מה היא הפכה למילת גנאי על לא עוול בכפה כי בסך הכל היא התברכה בשמחת חיים".

והיא צודקת בהחלט.

המילה פרחה בערבית משמעה "שמחה" או "פרגית" בתעתיק המילה "פריכה".

מתי בדיוק הפכה המילה למילת גנאי, ומי אחראי לכך?

ככל הנראה התשובה נמצאת בשנות ה-50, עם העליות הגדולות של יהודים מארצות ערב לישראל, שאז גם עלו לישראל נשים רבות ששמן היה "פרחה" – שהיא כאמור שמחה.

מה שהחל כשם יפה ומשמח, הפך עם הזמן לשם גנאי כלפי נשים שמוצאן ממדינות ערב. אפשר להאשים בכך גם את היידיש שנכנסה גם לעברית (כמו "ארחי פרחי" ו"פרחח") במשמעות של גס רוח.

מי שהכניסו את המילה מהשיח העממי לתרבות הישראלית היו אסי דיין וצביקה פיק, בשיר "אני פרחה", שהתפרסם בסרטו של דיין "שלאגר". שם, עפרה חזה משחקת את דינה פוקסמן שמכריזה על עצמה שהיא "פרחה".

הכרזה לסרט "שלאגר", 1979. אוסף סינמטק ירושלים – ארכיון ישראלי לסרטים

בתוך כמה שנים, קיבל כינוי הגנאי תוקף סמי-רשמי, ונכנס למהדורת 1982 של "מלון עולמי לעברית מדוברת" בעריכתם של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה.

בניגוד לדעה הרווחת, "שיר הפרחה" לא נפסל לשידור, למרות שהעניין בהחלט נשקל. "את השיר חששו תחילה לשדר, כי היו מי שסברו שיש בשיר כדי להעליב ציבור מסוים בארץ משום שהוא נשמע עדתי", מספרת רבקה מיכאלי. ודרורה בן ארי, לשעבר מנהלת חטיבת התכניות הקלות ברדיו מספרת: "אסי העביר אלי את התמליל והתלבטנו בקשר לאישורו כי סברנו שבמלה פרחה יש קונוטציות עדתיות. אך לאחר ששמענו את היצירה המושלמת שכללה מנגינה עדינה שנשמע מפי זמרת ששרה על עצמה, בגוף ראשון, ולא על בחורה אחרת, החלטנו לאשר את השיר, שאף היה ללהיט ואני, באופן אישי, אוהבת אותו מאוד".

והשאר? היסטוריה! השיר (שנכתב אז כ"שיר הפריכה")  קיבע את מעמדה של עפרה חזה כזמרת על, וכבש את צמרת מצעדי הפזמונים.

יש מי שקורא להוציא את המילה מהלקסיקון, שכן המילה נתפסת כמילת גנאי עדתית, אבל אולי במקום להעלים את המילה – נכון יותר להחזיר לה את משמעותה המקורית – שמחה!

 

כתבות נוספות

אִם נִנְעֲלוּ: ר' שלום שבזי בלב הזמר העברי

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

ככה הם נראו פעם: מסע מצולם בעקבות זמרי ישראל