מעשה בציירת: לאה גולדברג

"הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר" על לאה גולדברג הציירת שלא הכרתם

"יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה דְבָרִים יָפִים:
פְּרָחִים וְחַיוֹת, אֲנָשִׁים וְנוֹפִים.
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַים פְּקוּחוֹת
רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְבָרִים נִפְלָאִים 
לְפָחוֹת!"

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

 

באמצע שנות החמישים לחייה, המילים לא היו עוד החוף הבטוח של המשוררת והסופרת לאה גולדברג. אולי בגלל ביקורת שספגה על שירתה ואולי בגלל סיבות אחרות, המילים כבר לא הספיקו לה כדי לבטא את שירת חייה והיא פנתה לציור.

אני כותבת "פנתה", אבל בעצם הייתי צריכה לכתוב "חזרה". לאה גולדברג הייתה משוררת-ציירת לאורך כל חייה או אם תרצו, אמנית דו-תחומית. היא גילתה נטייה לציור בילדותה ובנעוריה, ואפילו למדה ציור וביקשה ללמוד באקדמיה לציור.

ברשימה ביומן הנעורים שלה היא כותבת: "לצייר אני אוהבת מאוד, על זה אני כבר כתבתי קודם לכן. בפנטסיה שלי אני לפעמים מתארת את עצמי גם ציירת. אבל די עם כל הפנטסיות, נעבור אל הריאליות."

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "וזה המעשה באוקסן וניקולט", שאותו גם תרגמה. הוצאת תרשיש ודביר, 1966

 

חייה התגלגלו כך שאחרי פרסום שירה הראשון למבוגרים וכיוון שכבר התפרנסה מהוראה ומספרות, בחרה בספרות ולא בציור בתור מקצוע. ועדיין, היא לא פסקה לצייר ובתקופות מסוימות היה לה הציור לכלי הביטוי המרכזי.

מרבית הקוראים שורות אלה מכירים היטב את "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" של גולדברג (על פי מהרשק), אך לא כולם יודעים שאלו איורים מעשה ידיה של גולדברג. לכבוד הגרסה השלישית של היצירה שיצאה לאור בשנת 1968, הרחיבה גולדברג את היצירה ואף איירה אותה. אני מעזה לנחש שאלה הם איוריה המוכרים ביותר.

 

לאה גולדברג, כריכת הספר "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968
איורי לאה גולדברג מתוך "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968

 

בתקופות שונות בחייה לאה גולדברג לא רק איירה אלא גם ציירה ללא הרף ובטכניקות שונות: רישומים, ציורים, אקוורלים וקולאז'ים.

בקטלוג התערוכה "איך מציירים שיר?" (הספרייה הלאומית, 2016) כתב אוצר התערוכה ד"ר גיל וייסבלאי: "לאה גולדברג העידה על עצמה כי הציור והכתיבה, שניהם נובעים מאותו 'מעיין חבוי ונסתר' אך יחד עם זאת, לא היה לדעתה מכנה משותף בין הציור לשירה. 'אלה שני דברים שונים בתכלית', אמרה עם פתיחת תערוכת ציוריה הראשונה ב-1966, 'אמנם שניהם פורצים באופן ספונטני לגמרי, אך אמצעי הביטוי השונים, רחוקים זה מזה.'"

הנה כמה מיצירותיה שאפשר לראות בהן שערים לחלקים שונים בתודעתה:

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1969, לאה גולדברג, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1968, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "עץ היהודים", שאותו גם תרגמה. אנטה פון דרוסט-הילסוף, דביר, 1970

 

בספרו "האור בשולי הענן" (הקיבוץ המאוחד, פועלים, 2011) מביא החוקר גדעון טיקוצקי ציטוט של גולדברג מתוך ראיון שבו היא מתייחסת לנושא: "הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. להפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר שבו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדויק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה."

 

אקס ליבריס שאויר ע"י גולדברג, כנראה בסוף שנות ה-60

.

29.7.1966 רומא

"שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים."

(יומני לאה גולדברג)

 

הציירת והפסלת תמרה ריקמן, חברתה של לאה גולדברג ומי שגם לימדה אותה רישום מספרת בסרט בסדרת "העברים" –"לאה גולדברג בחמישה בתים": "לאה גולדברג ביקשה שאתן לה שיעורי רישום, עניין של הדגשות ופרספקטיבה וצבע, אחר כך היא עשתה קולאז'ים מאוד מוזרים ומאוד מעניינים."

לאה גולדברג ציור, 1969, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

באביב של שנת 1969 מתגלה אצל לאה גולדברג סרטן השד. באותו קיץ היא עוברת ניתוח וטיפולים, משוכנעת שהבריאה היא נוסעת לחופשה בשוויץ אך היא חשה שם ברע וחוזרת לארץ. הבדיקות מגלות שגופה מלא גרורות. היא מתאשפזת לעוד סדרת טיפולים.

"עכשיו אינני יכולה לצייר כלל כי הישיבה גורמת לי לכאבים קשים ועלי תמיד לחפש מצב של שכיבה שאינו מכאיב לי."

ריקמן ממשיכה לספר: "בתקופה האחרונה לחייה היא שכבה על מיטה בחדר והיא רשמה על הקיר מראש המיטה עד הירכתיים של המיטה, רישום שהלך וצמח ונהיה יותר ויותר ארוך עד שהוא הגיע לקצה של החדר. ובכל פעם הייתה מטלפנת אלי ואומרת 'תמי בואי, אני רוצה להראות לך את הקטע הנוסף שציירתי'. זה היה רישום זה לא היה ציור. זה היה רישום בעפרון והיא המשיכה אותו והמשיכה אותו. זה היה רישום מיוחד במינו של כל מיני חלומות."

בשנת חייה האחרונה (1969) הוצגו שתי תערוכות יחיד מיצירותיה: האחת בבית האמנים בירושלים והאחרת בגלריה בכפר מנחם שבשפלה. אחרי מותה הוצגו עוד תערוכות אחדות מיצירותיה הפלסטיות. באוסף לאה גולדברג בספרייה שמורים עשרות ציורים של לאה גולדברג. בעיזבונה של גולדברג שמורים אלפי ציורים, רישומים וקולאז'ים שיצרה במהלך חייה.

 

"הַצַּיָּר יוֹשֵׁב בַּבַּיִת
בִּרְחוֹב הָעֵץ הֶעָקֹם
וּמִן הַחַלּוֹן שֶׁבַּבַּית
הוּא רוֹאֶה אֶת חַן הָמָּקוֹם,
וְכָל שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה
מֵעַתָּה חַי וְקַיָּם,
כָּל דְּמוּת שֶׁיֶּשְּנָהּ אוֹ אֵינֶנָּה
בַּתְּמוּנָה הִיא יֶשְׁנָה עַד עוֹלם."

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

לקריאה נוספת: 
"האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011
"יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005

לקבוצה שלנו גיבורות כבר הצטרפתן?

 

כתבות נוספות:

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

על "הַמְפֻזָּר", ועל לאה שלא הכרתם

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

מסירות ומאבק, על הכתיבה של פיליפ רות

יהודים נוירוטים לא מאמינים בהנאה, זה די ברור. ואכן, חיי הכתיבה של פיליפ רות לא היו מופת של עונג וצהלולים. רוני גלבפיש עם כמה פרטים מעניינים על האיש הכי ראוי שלא זכה בנובל

פיליפ רות לא היה עושה לרשימה הזו לייק. רציתי לכתוב שהוא היה עשוי לבחור באייקון אדום הפנים והזועם של פייסבוק, אבל גם את זה הוא לא היה עושה בשום אופן. הוא היה מפנה את הגב, מסנן משהו מתחת לשפם ומתחפף.

רות לא אהב לדבר על כתיבה*, עוד פחות אהב לדבר על הרגלי הכתיבה שלו – וממש לא התעניין בהרגלי כתיבה של סופרים אחרים. כששאלו אותו אם הוא חושב שכל הסופרים עובדים קשה כמוהו, הוא פנה לציטוט ישן של ג'ויס קרול אוטס:
"כשכותבים שואלים זה את זה באיזו שעה אתה מתחיל לעבוד ומתי את מסיימת וכמה זמן אורכת הפסקת הצהריים שלכם," אמרה אוטס, "מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם הסופרים האחרים מטורפים כמוהם."
"ואני לא זקוק לתשובה לשאלה הזאת," סיכם רות.

קל להתעלם מרצונותיהם של המתים, ועל כן, בעת שבמקומות אחרים יסכמו בצדק את הקריירה שלו, יספרו על הספרים והחיים, כאן נתמקד בכמה סיפורים על חיי הכתיבה של הסופר שהלך לעולמו.
אם הוא בדרך לגיהינום, הוא כבר ידע מראש מה מצפה לו שם:

The road to hell is paved with works-in-progress

פיליפ רות מתוך הסרט התיעודי: "American Masters" documentary "Philip Roth: Unmasked"

בילדותו, פיליפ רות לא חלם להיות סופר. הוא פשוט אהב לקרוא. הוא הלך לספריה המון, כמעט כל יום, ולקח שישה ספרים בכל פעם – על ספורט, על ים, על הרפתקאות. הוא העיד שמעולם לא חשב על הסופרים ולא ממש תהה על תפקידם. רק כשהחל ללמוד משפטים בקולג' ופקד כמה קורסים בספרות, נכבש לראשונה בקסם וכתב כמה סיפורי קולג'. הם היו ממש גרועים, לעדותו, כמו סיפורי הקולג' של כולם.

אחר כך השלים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה ג'ובניק, כמובן. במגורים היתה לו מכונת כתיבה, ולראשונה בחייו הוא החל לכתוב ברצינות. הסיפורים האלה היו שווים משהו, סוף סוף. הוא כבר ידע שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא העלה על דעתו שיתפרנס מכתיבה, ולכן עשה את הדבר ההגיוני ביותר והלך ללמד ספרות באוניברסיטה. זו היתה פרנסתו משך שנים רבות, גם אחרי שזכה בפרס הספר הלאומי האמריקאי ובמילגת גוגנהיים והחל להתפרנס (היטב) מכתיבתו.

רות דיבר על תהליכי הכתיבה שלו בהרחבה בעשרות ראיונות, והתמונה העולה מהם מסקרנת ומטרידה.

הוא כתב בכל שעה אפשרית. כל היום. "היכולת שכל כותב זקוק לה היא לשבת בשקט בתוך שעמום עמוק," אמר. אם היה לו חשק פתאומי, הלך לכתוב גם בערב. לפעמים התעורר באמצע הלילה עם רעיון, וכתב אותו על אחת מפתקיות הפוסט-איט הצהובות שנחו בכל מקום בבית. לפעמים פשוט קם והלך לכתוב. "אני כמו רופא," אמר. "ואני מחכה בחדר מיון למקרי חירום. ואני מקרה החירום."

 A life of writing books is a trying adventure in which you cannot find out where you are unless you lose your way

פיליפ רות עם הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי בטורינו, 1986. מתוך "לה סטמפה"

כל אחד משלבי הכתיבה ייסר אותו. הוא שנא את ההתחלות, כי לא ידע מי הדמות ומה הבעיה שלה, שני הפרטים שאיתם התחיל בדרך כלל. וכשידע כבר מה הנושא, לא היה לו מושג איך לטפל בו. הוא כתב פתיחות איומות, "מין פרודיות לא מודעות על הספר הקודם שלי."

כל השלב הראשון היה חיפוש מתמשך אחרי "משהו. משהו שיעבור במרכז הספר. איזה מגנט שימשוך אליו הכל". בדרך כלל כתב מאה עמודים ויותר עד שהגיע לפסקה אחת שהיתה בה פעימה של חיים ממש. כשזיהה אותה, הפסיק לכתוב.

הוא עבר על כל מה שכתב עד אז וסימן קו אדום מתחת לפסקאות בודדות, משפטים שהיה בהם משהו, ואז הדפיס את כולם. בדרך כלל הם לא מילאו יותר מדף אחד. ואז הוא התחיל שוב.

אחרי הפתיחה האיומה הגיעו חודשים ארוכים של משחק חופשי, משוחרר, כתיבה מבולגנת וחסרת שיטה. ואז הגיע המשבר. הרגע שבו פנה נגד היצירה ושנא אותה מכל ליבו. המשבר הזה היה זהה תמיד, בכל ספר מחדש. הוא ידע שמשהו לא עובד, משהו לא טוב, אבל לא היה לו מושג מה הדבר הזה.

אלה לא היו תשובות ולא מהלכי עלילה, הבהיר לא פעם, אלא השאלות. הבעיות. בכל פעם שכתב בשטף, ידע שמשהו לא בסדר, והוא חייב להפסיק. כתיבה טובה היתה מאבק, מצב שבו בין משפט למשפט היה בור אפל של חוסר ודאות. "זה סימן ממש טוב," אמר.

מאה העמודים הראשונים ההם, אגב, נזנחו בלי היסוס. רות אמר שהוא מעדיף לא לראות אותם שוב לעולם.

בניגוד לעצה השגורה, רות לא כתב לקורא מסוים. אם כבר, העדיף לחשוב על קורא שלא סובל אותו. "לפעמים אני חושב – איך הוא ישנא את זה! – וזה בדיוק העידוד שאני זקוק לו כדי להמשיך," אמר. אבל הוא לא נתן לאיש לקרוא את הטקסטים לפני שגמר כתב יד שלם. היתה לו מספיק ביקורת עצמית משלו, והוא לא רצה שום מחמאות לעבודה לא גמורה.

Don't judge it. Just write it. Don't judge it. It's not for you to judge

פיליפ רות

להבדיל מסופרים רבים, רות קרא כל הזמן, במקביל לכתיבה. שעות היום הוקדשו לעבודה, ובערב קרא ספרים של אחרים. הוא לא הרגיש שהם מחלחלים לכתיבה שלו, ואהב את האופן שבו קריאת הערב מזינה את האובססיה הכללית שלו לתחום ולספרות. "כולם מנסים לשנות, לשכנע, לפתות, לשלוט," כתב. "הקוראים הטובים ביותר פונים לספרות כדי לנוח מכל זה."

ונראה שזה היה העונג היחיד שהיה מוכן להודות בו. "זה באמת תחום נורא," אמר פעם לסופר-מעריץ צעיר. "פשוט עינוי. אתה כותב וכותב, ואתה צריך לזרוק כמעט הכל כי זה פשוט לא טוב."

בראיון אחר, ב-1987, אמר "כתיבה היא לא עבודה קשה. עבודה במכרות היא קשה. כתיבה היא פשוט סיוט… יש איזה חוסר ודאות איום ונורא שהוא חלק אינהרנטי מהמקצוע, ספק תמידי ומתמשך שתומך בתהליך באופן כלשהו.

"רופא טוב לא מצוי במאבק מתמשך עם המקצוע שלו. ברוב המקצועות יש התחלה, אמצע וסוף. בכתיבה, אתה תמיד צריך להתחיל שוב. "

ובכל זאת, משהו כנראה עבד בשביל היהודי המוכשר והרגוז הזה, משהו גדול מספיק כדי לכתוב שלושים ספרים לאורך כשישים שנה. הוא עצמו פיזר השערות רבות לגבי חשיבות הכתיבה בחייו, ביניהן אחת שחזרה שוב ושוב – ההזדמנות שהכתיבה סיפקה לו לשקוע במשהו באופן מוחלט, ללכת לאיבוד עד תום.

וכמובן, כמו סופרים רבים, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. רק לכתוב.

I turn sentences around. That’s my life. I write a sentence and then I turn it around. Then I look at it and I turn it around again

 

פיליפ רות בדירתו במנהטן בראיון לסרט התיעודי: "American Masters" documentary "Philip Roth: Unmasked"

לא חייבים לסבול עד כדי כך לכתוב טוב, אגב. יש סופרים שהתהליכים שלהם ידידותיים יותר, ובכל זאת הם כותבים ספרות בעלת ערך. אבל עבור רות, אין טעם לנסות לטייח, הסבל היה מנוע עצום בחיים וגם בחיי הכתיבה. הוא התייסר ונאבק, אבל גם היה שקוע בעבודה והתמסר לה בכל מאודו.

אולי משום שעם כל המררת היהודית המקסימה הזו, הוא אהב את המלאכה. אולי כי האמין שיש במרכזה משהו חשוב וטוב. אפילו בעצם העבודה. "כי כל הרוע האנושי מגיע רק מסיבה אחת," כתב. "והוא חוסר היכולת של בני האדם לשבת בתוך חדר בשקט."

* יחסית למי שלא אוהב לדבר על כתיבה והרגלים, הוא עשה את זה לא מעט. למשל, בספר המרתק הזה על צמיחת רעיונות והתפתחותם, על הכתיבה, ספריו הישנים, חייו כסופר וספרות בכלל:

להתראות, מר רות, ותודה על הספרים.

ברוך דיין האמת.

 

לבלוג של רוני גלבפיש

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

 




תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

חשיפה ראשונה מארכיונו של הצלם, הצלף והפעיל הציוני במחתרת יוסף שניידר שנתרם לאחרונה לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

אסיר במורדוביה. אחד מצילומיו של יוסף שניידר

בשנת 1944 התגייס הנער יוסף שניידר לשירות הצבא האדום. בתור יליד ריגה, וכמי שנמלט מהכיבוש הנאצי בלטביה עם אמו ובני משפחה נוספים שלוש שנים קודם לכן, סופח החייל הצעיר אל דיוויזית לטביה עד לפירוקה. הוא ביקש לשרת בלטביה, בקרבת אמו שחזרה אל ביתה עם התקדמות הצבא האדום, אך בקשתו נדחתה.

 

יוסף שניידר

 

חוויות המלחמה וגילוי ממדי השואה לאחריה שכנעו אותו להקדיש את חייו לנושא ההגנה היהודית, והוא גייס את יכולותיו לשם מטרה זו. בתום שירותו הצבאי, בשנת 1951, התמחה ברובה צלפים וסיים את בית הספר הגבוה למאמני קליעה כעבור מספר שנים. חזרה בעיר מולדתו ריגה, אירגן שניידר קבוצה שמנתה כ-70 איש למועדון ירי. מועדון הירי היה למעשה כיסוי, ובמסווה של אימון בקליעה ספורטיבית, אימן שניידר את החברים היהודים במועדון להגנה עצמית. חברי הקבוצה, שלה הוענק השם "נקמה", עמלו להגן על מבני הקהילה היהודית בחגים ובמועדים שונים, ובכל עת שיעלה הצורך.

 

אימוני קליעה, יוסף שניידר נראה מחזיק רובה

 

צילום של אימוני הירי, יוסף שניידר יושב בשורה השנייה

 

רעיון ההגנה היהודית והרצון של שניידר וחבריו לטפח את התרבות היהודית הנרדפת, הובילו אותם לזרועות הציונות. התמיכה הנלהבת במדינת ישראל סימנה את שניידר ואת חבריו בעיניי המשטר הסובייטי כגורמים חתרניים העוינים את ברית המועצות, שהשתלטה סופית על המדינות הבלטיות (וביניהן לטביה) בתום מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1955 פנה שניידר לאנשי השגרירות הישראלית בריגה וקיבל מהם חומרי הסברה, בהם ספרי לימוד עברית, תנ"ך ועיתונים ישראליים דוגמת 'במחנה'. שניידר החזיק סטודיו לצילום במרכז ריגה. סטודיו זה שימש מקור פרנסה, אך גם מקום מפגש לפעילות מחתרתית. אנשי קשר ופעילים ציוניים מרחבי ברית המועצות היו מגיעים אל הסטודיו במסווה של לקוחות, מקבלים משניידר חומר תעמולה ויוצאים להפיץ אותו בקהילותיהם. שנתיים לאחר מכן, כשידפקו על דלתו סוכני ק.ג.ב ויערכו חיפוש בביתו – ישתמשו בחומרים אלה כהוכחה להיותו של שניידר פעיל מחתרת אנטי-סובייטית.

יממה לפני מעצרו ב-23 באפריל 1957, קיבל שניידר בדואר חבילה מקרוב משפחתו, מנצח תזמורת משטרת ישראל הפקד נפתלי גריבוב. בתוך החבילה ארז גריבוב מדים של משטרת ישראל וכשפרצו סוכני הק.ג.ב לביתו, הם מצאו אותו לבוש במדים אלה.

 

צילום של תיק החקירה שאסף הק.ג.ב נגד יוסף שניידר לאחר מעצרו

 

בתום כארבעה חודשי מעצר וחקירה, נשפט שניידר לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך במורדוביה. ההאשמות שהועלו במשפט כללו תעמולה ציונית, קשר עם השגרירות הישראלית, השמצת ברית המועצות, ניסיון לחטוף אנייה סובייטית כדי להימלט למדינת ישראל, החזקת נשק ללא רישיון והכנות לרציחתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. בבית הכלא הכיר שניידר פעילים ציונים רבים, פעילים שלאחר שחרורם ישמרו על קשר ויסייעו בהקמת תאים ציוניים ברחבי ברית המועצות.

השמועה על יכולות הצילום של שניידר נפוצה במחנה העבודה. אחד הסוהרים, שקיבל משימה לתעד את המחנה לצרכים פנימיים, כרת עם שניידר עסקה בחשאי: שניידר ילמד את הסוהר לצלם ובתמורה יזכה להשתמש בשני פריימים של כל סרט צילום. בזכות עסקה זו הצליח שניידר לתעד את האסירים הפוליטיים היהודיים ואת החיים במחנה העבודה הסובייטי. את התמונות החביא ככל הנראה בתחתית כפולה של מראה.

 

יוסף שניידר כאסיר ציון, מחנה 7 מורדוביה, ברית המועצות 1960

 

יוסף שניידר (במרכז) עם אסירים נוספים במורדוביה

 

אסיר במורדוביה

 

שניידר ודב שפרלינג במחנה העבודה מורדוביה

 

בשנת 1969, לאחר שאושרה לבסוף עלייתו ארצה, העביר שניידר את התמונות מהמחנה לגורם ציוני לא ידוע – ייתכן שעובד השגרירות הישראלית בריגה או עובד מוסד. בווינה קיבל את התמונות בחזרה, והעלה אותן יחד עם בני משפחתו ארצה.

ארכיונו האישי של יוסף שניידר נתרם לאחרונה בידי בנו, אורי שניידר, לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. אהבתו הגדולה של שניידר לצילום העשירה את ארכיון זה רבות, ובעזרת אלבומי התמונות שבארכיון נוכל לשחזר חלק מהפעילות המחתרת-ציונית שהתקיימה בלטביה בפרט, וברחבי ברית המועצות בכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה.

הארכיון מלמד שגם לאחר מאסרו המשיך שניידר בפעילות ציונית קדחתנית. אחרי שהשתחרר בשנת 1961, ועל אף היותו אסיר פוליטי לשעבר, הסתכן שניידר ועזב את ריגה לתקופות ממושכות. הוא נסע ברחבי ברית המועצות ותיעד בין השאר קברים יהודים שחוללו בלטביה, קישינב, אודסה, מוסקבה ומינסק לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים – גם את התשלילים האלה הצליח להבריח לישראל.

 

 

 

 

 

 

הזנחה והשחתת בבתי קברות יהודיים ברחבי ברית המועצות

 

כתבות נוספות

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

 

 

 

 






גרמניה הנאצית באופנוע: הצלם שתיעד את השנאה

22 תמונות האלבום מהוות עדות למדינה הנחושה לסלק את יהודיה בכל מחיר

כתבות ואמרות שפר בדוכן העיתון הנאצי "דר שטרימר"

בינואר 1936 הגיע אלבום תצלומים לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בארץ ישראל המנדטורית. האלבום, שהופק בהולנד אך צולם בגרמניה, כולל 22 תמונות שצולמו לאורך 500 קילומטר. לא בציר גדול במיוחד, ועם זאת כזה המצליח לספר סיפור של שנאה ושל רדיפה גזעית.

 

מפת גרמניה הנאצית, הקו האדום מסמל את מסלול המסע באופנוע

 

שם הצלם לא נמסר באלבום. מהמפה שצורפה בתחילתו אנו למדים על המסלול שעבר הצלם-אופנוען ההולנדי: הוא התחיל את דרכו בעיירה בנטהיים הממוקמת בגבול הולנד-גרמניה, עבר בהמבורג והגיע עד ברלין.

שמות מזמיני האלבום – הנס רייכמן ואלפרד וינר, שניהם גרמנים ממוצא יהודי, מלמדים על המוטיבציה ליצירת האלבום: בשנת 1929 הקימו השניים את סוכנות הידיעות היהודית באמסטרדם. בעקבות עליית הנאצים לשלטון עזבו ארבע שנים מאוחר יותר את גרמניה והשתקעו בהולנד. מרגע הגיעם להולנד, השקיעו את מרבית מאמציהם בחשיפת פניו האמיתיות של המשטר הנאצי. למטרה זו הוקדש האלבום.

22 התמונות באלבום מתעדות את האנטישמיות הגרמנית כפי שבאה לידי ביטוי בשלטים שצולמו בסתיו 1935. השלטים נתלו בישובים גדולים כקטנים, בשולי הדרך ובכניסה למוסדות ציבוריים ופרטיים כאחד.

 

יהודים הינם אורחים לא רצויים

 

"מגע עם יהודים = הדרה מקהילת הכפר"

 

הכיתוב על השלטים נע מהמסר הבוטה והישיר דוגמת "יהודים אינם רצויים כאן", דרך הלגלוג העוקצני ("הדרך לפלשתינה לא עוברת במקום הזה") ועד ההמלצה מקפיאת הדם: "יהודים: הגרו לארצכם, בארצנו כבר מכירים אתכם".

 

"הדרך לפלשתינה לא עוברת במקום הזה"

 

מלמעלה פרסומת לפרסיל, מלמטה: "יהודים הסתלקו!"

 

צפו באלבום המלא בקישור הבא

המעיין באלבום לא יוכל להתחקות אחר הסיפור מאחורי כל שלט ושלט. מי עמד מאחורי כתיבת השלט המסוים, מה היו מניעיו, מה ביקש להשיג בתלייתו? בזכות היכרותנו עם אותו פרק אפל בהיסטוריה נוכל לשער בבטחה שחלק מהשלטים נתלו בהוראה מגבוה, חלק כתוצאה מהתארגנות מקומית ספונטנית, אחרים ודאי ביוזמת יחידים שניצלו את האנטישמיות הגואה כדי לסגור חשבון עם שכן או קולגה יהודי. איזו חשיבות יש לדבר?

 

"יהודים: הגרו לארצכם, בארצנו כבר מכירים אתכם"

 

בשלב מסוים במהלך הדפדוף באלבום תחַצה אותה מאסה קריטית שבה יחדל השלט המסוים בתמונה המסוימת מלהיות אמירה של היחיד השונא או המפלגה הגזענית. מתמונה לתמונה נדמה לצופה באלבום שהארץ כולה היא זו שמדברת. ובארץ גרמניה, היא אומרת, אין מקום ליהודים.

 

שלטים שנתלו בעיירות במטרה להניא יהודים מלהתקרב

 

שלטים שנתלו בעיירות במטרה להניא יהודים מלהתקרב

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים