שלום חנוך בן ה-16 חוזר לשעות הלילה בבית הילדים

מדוע "בביתני התינוקות מיללים בהפסקות"? הסיפור מאחורי השיר "לילה"

ילדי קיבוץ והמטפלת חנה גלזר על רקע בית הילדים, שנת 1946. מתוך אוספי ביתמונה

בואו לגלות את הסיפורים מאחורי השירים האהובים: הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"

 

מֵעַל הַצַּמָּרוֹת עֵדִים הָעֲנָנִים
כְּשֶׁהַיָּרֵחַ אֶל הַגַּן מֵנִיד רֹאשׁוֹ, נוֹתֵן סִימָן
"אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת"
שָׁם בַּפִּנָּה אוֹתוֹ סַפְסָל
קָלַט אֶת כָּל כַּמּוּת הַטַּל
וְהִתְרַטֵּב
"תִּקַּח מַגֶּבֶת"
אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְשׁוֹכֵב.

הַלַּיְלָה הַזֶּה,
שׁוּם סִימָן הוּא לֹא נוֹתֵן
הוּא מְעַוֵּר, הוּא מְכַוֵּן
אֶת הַתְּנוּעָה בִּשְׁלַל גַּחְלִילִיּוֹת.
הוּא מְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת
וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁיְלָדִים מַאֲמִינִים לָזֶה,
מִן לַיְלָה שֶׁכָּזֶה,
כָּזֶה.

בַּחַלּוֹנוֹת כָּבוּ מִזְּמַן כָּל הָאוֹרוֹת,
וּשְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת שׁוֹלְחוֹת סִימְפוֹנְיוֹת אֲנָקוֹת
סֻלָּם מִינוֹרִי.
בְּבִיתָנֵי הַתִּינוֹקוֹת
מְיַלְּלִים בְּהַפְסָקוֹת.
נִצְבָּט הַלֵּב
"הֵי אִמָּא, עוּרִי!"
אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְשׁוֹכֵב.

הֵחֵלָּה רוּחַ שׁוֹרֶקֶת אֶלֶף מַנְגִּינוֹת
חָצֵר פָּנֶיהָ מְלִיטָה, עוֹצֶרֶת אֶת נְשִׁימָתָהּ
כִּי בָּא אוֹרֵחַ.
הַסַּהַר מְעַגֵּל אֶת פִּיו
בְּמִין חִיּוּךְ כָּל כָּךְ חָבִיב
וּמִסְתָּרֵק
"אַתָּה קֵרֵחַ!"
אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְצוֹחֵק.

("לילה", שלום חנוך)

 

מאז ימי דגניה העליזים ועד קום המדינה לפחות, היה הקיבוץ ראשון המכשירים שבעזרתם ביקשה התנועה הציונית לעצב את היהודי החדש בארץ ישראל. השותפות המלאה בעוני, בגורל וברכוש; העבודה המאומצת בחקלאות חלוצית ביום והישיבות הליליות שנמשכו אל תוך הבוקר – כל אלו היו אמורים לסייע ביצירת אותו טיפוס עברי שורשי החף מכלל הנוירוזות והכניעות הכללית שייבאו, כביכול, היהודים מן הגולה.

קיומו הבלתי נמנע של הרכוש – הן החומרי הן האנושי – הקשה על המהלך הכללי. בתחילת הניסוי, כשהייתה הדלות בשפע, קל היה להתחלק שווה בשווה ברכוש החומרי. הרכוש האנושי היה האתגר הגדול יותר.

כבר בשנים הראשונות של הקיבוץ הועלו מספר שאלות גורליות הנוגעות לצעירי החברים בקיבוץ: למי שייכים הילדים והילדות שטרם הגיעו לגיל עבודה? האם להוריהם או לקיבוץ? מי צריך לגדל אותם? מה ילמדו? ולא פחות חשוב, היכן ילונו בלילה?

הפתרון שסיפקו מייסדי הקיבוץ נראה למרבית החברות והחברים הטוב ביותר: אם זו אכן אחריותו המלאה של הקולקטיב לדאוג לרכוש, כל רכוש, מדוע שהחינוך והדאגה לילדי הקיבוץ לא יופקדו בידי הקיבוץ כולו?

ההורים עסוקים בעבודתם, ואת החברה החדשה יש לבנות מן היסוד – על בסיס של שותפות קהילתית ולא על בסיס המשפחה הישנה. ולכן, ביום ילמדו מטפלות את ילדי הקיבוץ, בצהריים יעבדו הילדים לפי גילם ויכולתם, בשעות אחר-הצהריים יבלו שעות מספר עם הוריהם ולקראת הערב יחזרו אל בית הילדים להתכונן ללינה המשותפת.

במשך עשרות שנים התקשו ואף נמנעו אימהות ואבות חברי קיבוץ להתמודד עם המעמסה הרגשית שהלינה המשותפת גזרה על מרביתם. היה זה הרי צו התנועה שנקבע כבר בדור המייסדים, אחד מעמודי התווך שעליהם נשען הניסוי הקיבוצי כולו. בשונה מהם, ניגשו ילדות וילדי הקיבוץ אל הלינה המשותפת מכיוון אחר. במאבק בין האידיאלים עליהם חונכו ובין הגעגוע שפיעם בהם, ניצח הגעגוע. הם פשוט רצו לישון קרוב לאימא, ולשמוע סיפור לפני השינה מאבא.

 

ההבדל בגישות מצא ביטוי בשירי התקופה. שירים רבים נכתבו על הקיבוץ, את רובם המוחלט חיברו כותבים מבוגרים – חלקם אפילו לא קיבוצניקים. 'שיר העמק' לנתן אלתרמן התל-אביבי הוא דוגמה לשיר שכזה. השיר נכתב בשנת 1934 בתור שיר נוסף לפסקול הסרט הציוני 'הארץ המובטחת'.

בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

כיאה לרוח התקופה, מדובר בשיר אידיאולוגי, חלוצי וציורי שמטרתו לספק "מְנוּחָה לַיָּגֵעַ" עת "לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ".

מעטים בהרבה הם השירים שחיברו ילדים על הקיבוץ. המוכר והחשוב שבהם הוא השיר "לילה" שחיבר שלום חנוך בן ה-16 סביב שנת 1962. שלושה עשורים מפרידים בין השיר של אלתרמן לבין שירו של חנוך, שלושה עשורים ושתי נקודות מבט. השיר "לילה" מתאר את חוויות ילדותו בבית הילדים ונכתב מנקודת מבטו של בוגר המוסד המשונה הזה, ולכן לא מפתיע שהוא נכתב בערב אחד – מילים ולחן.

 

שלום חנוך בצעירותו

 

חנוך ביצע בחירה מעניינת בשיר: שירי הקיבוץ וההתיישבות של המבוגרים לא חששו להעניק קול לחלוצים, ולשים בפיהם אמרות שפר מלהיטות וקריאות פטריוטיות למען העם והמולדת, ואילו הדבר היחיד ששם חנוך בפיותיהם של החלוצים הצעירים הן יללות (בְּבִיתָנֵי הַתִּינוֹקוֹת מְיַלְּלִים בְּהַפְסָקוֹת).

גיבור השיר של חנוך הוא הלילה. עידוד הילדים שמתגעגעים לאימא היא המשימה הבלתי אפשרית שהוטלה על כתפיו העגולות, והוא עושה ככל שביכולתו לעמוד בה. הוא מעורר, מסנוור, מכוון, מספר מעשיות ובעיקר, נכשל נחרצות. רק בבית השלישי של השיר, כשכבר נצבט הלב, קורא הלילה לאימא, "עורי", ושוכב. הלילה (והטבע כולו) שנכבש והוכנע בשירי החלוצים, מנסה בשירו של חנוך לכבוש את לב הילדים המתגעגעים, עד שנכנע גם הוא בתורו.

"שנה טובה" מקיבוץ משמרות. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

שנים ספורות לאחר כתיבת השיר, הלב הצבוט של אימהות קיבוץ משמרות הכניע גם אותן. הן השתכנעו שהזמן בשל לשנות כיוון, ומוסד הלינה המשותפת בקיבוץ משמרות הגיע לקיצו. בקיבוצים אחרים נמשכה הלינה המשותפת בבתי הילדים עוד עשורים מספר. כיום, ישנים כל ילדות וילדי הקיבוצים (אידיאלית לפחות) יחד עם הוריהם.

 

בואו לגלות את הסיפורים מאחורי השירים האהובים: הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

הכירו את ברבי: יהודיה כשרה כדת וכדין

כך נולדה הבובה המפורסמת בעולם - גברת ברבי הנדלר

ברבי קוראת בתורה. מאת ג'ן טיילור פרידמן, "הסופרת"

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

במהלך חופשה משפחתית לשוויץ יחד עם בעלה ושני ילדיהם המשותפים ברברה וקנת', נתקלה רות הנדלר בפסלון פלסטיק של אישה רזה, גבוהה ובלונדינית בשם לילי.

בובת לילי

 

בובת לילי לא נועדה לשמש כצעצוע לילדים, אלא דווקא כחפץ הומוריסטי למבוגרים.  המפגש של הנדלר עם לילי הצית את דמיונה של אשת העסקים היהודיה-אמריקנית.

 

משמאל לימין: אליוט, רות, ברברה וקנת' הנדלר בביתם, שנות השישים. התמונה לקוחה מתוך האוטוביוגרפיה של רות הנדלר שהתפרסמה באנגלית בשנת 1994

 

שלוש שנים לאחר טיול זה, יוצרה המהדורה ההמונית הראשונה של בובת הפלסטיק שעיצבה הנדלר. בובה זאת נקראה ברבי, על שם ברברה בתה של הנדלר. ברבות השנים הייתה בובת ברבי, בובת הפלסטיק הראשונה לילדות (וגם לילדים, אסור לשפוט!), לבובה הנמכרת ביותר בעולם.

בובת ברבי הראשונה, שנת 1959

באוטוביוגרפיה שלה סיפרה הנדלר, בת לזוג מהגרים יהודים מפולין, על הדרך שבה הגתה את הרעיון המצליח:

"היה זה תוצאה של הפעמים הרבות בהן צפיתי בבת שלי ברברה משחקת בבובות נייר עם חברות. הן תמיד התעקשו לשחק עם בובות נייר של נשים מבוגרות. בובות של תינוקות לא עניינו אותן, וגם לא בובות המייצגות ילדות בנות עשר – הגיל של ברברה וחברותיה. רק אז גיליתי משהו חשוב: הן השתמשו בבובות האלה כדי להשליך את החלומות שלהן על עתידן כנשים בוגרות."

רות ואליוט הנדלר יחד עם "בתם" ברבי בשנת 1961

המורשת של הנדלר, וכתוצאה מכך גם של ברבי, היא מורשת של העזה ולא מעט חוצפה יהודית מסורתית. בעולם העסקים הגברי כביכול, נאבקה הנדלר לייצר מוצר שילמד ילדות להיות לא רק לקוחות, אלא בראש ובראשונה נשים עצמאיות.

פרסומת משנת 1990. ברבי לבנות ומטוס לבנים? אפשר גם הפוך!

 

שנים ספורות לאחר יציאתה של ברבי לאוויר העולם, היא זכתה בבן זוג תואם. אם ברבי נקראה על שם בתה של הנדלר, אז ניחשתם נכון – קן נקרא על שם בנה, קנת'.

 

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

אלמנטרי, גולם יקירי: האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

הכירו את קומיקס האימה הראשון בעברית




סיפור מגניזת קהיר: המאבק האלים של שני גברים על הזכות להינשא לאותה אישה

"נשביעכם בה' שתשלחו תשובותכם, במהרה", התחננו נציגי העדה הקראית בירושלים במכתב אובד עצות לראשי העדה בקהיר.

שני גברים חושקים באישה אחת. האחד טוען שהוא זכאי לשאת אותה לאישה, והשני טוען שהובטחה דווקא לו. עדות לתסבוכת הזאת אנו מוצאים בקטע גניזה השמור בספרייה הלאומית. הקטע מתוארך לירושלים של המאה השתים-עשרה, או אולי המאה הארבע-עשרה – תלוי לדברי איזה חוקר אנחנו נשמעים.

היות ששני הבעלים בפוטנציה היו חברי העדה הקראית בירושלים, נפלה האחריות על התסבוכת האיומה לפתחם של נציגי העדה בעיר. במכתב שחיברו הנציגים ושלחו לראשי העדה הקראית במצרים הם שטחו את קורות האירועים.

המכתב המלא

 

מקץ חמש השורות הראשונות, המורכבות בעיקר מפסוקי מקרא הכתובים עברית, עברו מחברי המכתב לשפה השגורה יותר בפיהם – ערבית המתובלת במילים עבריות (ברוכים יהיו, שבועה, הפסד, חרם ועוד). נציגי העדה בירושלים פתחו בשורה ארוכה של ברכות ושבחים לראשי העדה במצרים, אותם "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה" התבקשו לסייע לנציגי העדה בירושלים בהכרעת הסוגיה: למי יש להשיא את "רבקה בת ה'זקן' הנבון שמעון"?

 

הפנייה מלאת הכבוד אל ראשי הקהילה הקראית במצרים: "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה". ובערבית: "אלי [חצ]רת אל סאדא אל אגלא. חפצהם אללה תעלי".

תחילה, החליטו נציגי העדה בירושלים מבלי להסביר את נימוקם, "כי עלינו להשיאה לאברהם". הכלה היעודה חשבה אחרת, ואמרה "כי איננה חפצה באחר מלבד בסלימאן". כאן ודאי היה אמור להיפתר העניין, אלא שאברהם המאוכזב נעמד על רגליו האחוריות וקבע: "חי אלהים! אם לא אשאנה אנכי והרגתי אחד משניהם".

האיום של אברהם הצליח, ובמקום להשיא את רבקה לבחיר ליבה בחרו נציגי העדה להסתיר "את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהם וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אישה (שתלך) עמה". החשש של בני העדה לא היה רק מאברהם, הם חששו גם מהתערבות השלטונות הערביים. גם ניסיון הפיוס של אבי הכלה, "הזקן" הנבון שמעון, לא שכנע את אברהם לחזור בו.

 

החלטת נציגי העדה הקראית בירושלים: "ויהי כדבר אברהים את הדברים האלה יראנו מן המקומות ונסתיר את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהים וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אשה (שתלך) עמה". ובמקור הערבי: "תכלם אבראהים בהאדא אל כלאם פכשינא עלי אלמאכן וחגבנא רבקה אל מדכורה ען אלדכול לבית אברהים וסלימאן וחלפנאהא עלי אנהא לם תנזל מן האדא אל דאר ולא מן האדא אל דאר אלא במרא מע[הא]".

מחשש שמא יקיים אברהם את שהבטיח, אסר ראש העדה בירושלים על איש לקדש את הכלה ולהביאה בברית נישואים. סלימאן, שהרגיש שנעשה לו עוול, והבין שאצל איש מבני עדתו לא יימצא סיוע, פנה במקום אל רבני העיר בבקשה שיכתבו עבורו כתובה. על מנת שתחשב הכתובה ככתובה כשרה, היה צריך את עדות נציגי בני עדתו. לכן, כותבים נציגי העדה בירושלים לראשי העדה בקהיר, זייף סלימאן את עדות הנציגים "מבלי ידיעתנו ויכתוב את שמות כולנו".

הסכסוך הפרטי חושף מידע חשוב על טיב היחסים בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית. אחרי שהתגלה הזיוף, פנו נציגי הקראים אל רבני ירושלים בבקשה לאתר את הרב שהמרה את פי ראש העדה הקראית בעיר וסיפק כתובה לסלימאן. הרב אותר, וכעונש אסרו עליו רבני העיר לעסוק בשחיטה (ממנה התפרנס) "וימנעוהו מבוא אל בית הכנסת ויחרימוהו לזמן מה". בשעה של מתח בין-עדתי "הגיע כל הכבוד והעזר הדרוש מצד קהלת (הרבנים), ולא הצריכונו לדבר גם דבר אחד."

סיכול המזימה של סלימאן שכנע אותו לבקש מנציגי העדה הקראית "להשלים עמו". הם אמנם נענו לבקשתו, אך עתה החליטה רבקה שלא תינשא לו.

הבלבול שיש להניח שחשו קוראי המכתב בקהיר לנוכח האירועים יוצאי הדופן הללו היה בהחלט במקומו. את נציגי העדה בירושלים הוא הוביל למבוכה רבה ("ואנחנו נבוכים בעניינם"). "נשביעכם בה' שתשלחו תשובותיכם, במהרה," התחננו נציגי העדה והוסיפו כי "ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב". הם, בכל אופן, לא הקלו.

 

היום והתאריך שבהן נשלח המכתב מצוינים על גבי המכתב, אך לא השנה, דבר שהוביל למחלוקות לגבי תיארוך המכתב. וכך נכתב בו: "ואנחנו הננו נוסעים בבקר 'הנחמה'. נכתב בתאריך יום ג', שנים עשר, עשרים סיון". ובמקור הערבי: "ואנא מתוגהין צבחת אל נחמה / כתב בתאריך יום / אל תלאת תאני עשר עשרין סיון".

 

לקריאה נוספת ולתרגום המכתב המלא ראו את מאמרו של א' לוין בכתב העת 'קרית ספר', גליון א' עמ' 61-55.

 

עוד סיפורים על כתבי יד נדירים ומרתקים בקבוצה >> סודות כתבי היד העבריים

 

כתבות נוספות

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

 


והזוכה בתחרות עקרת הבית לשנת העשור היא…

עשר מועמדות הגיעו לשלב הגמר בתחרות בשנת 1958 והציגו מול השופטות את מיומנותן בבישול, בגיהוץ ובטיפול בתינוקות. בין המועמדות מצאנו גם את מי שתהיה לימים כלת פרס ישראל

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

השנה היא 1958, ואחרי ההצלחה הגדולה בתחרות עקרת הבית של שנת 1957, מתקיימת בחיפה תחרות נוספת – שהפעם תוכתר בה עקרת הבית הנבחרת של העשור כולו!

 

נשים שראו עצמן מועמדות לתואר התבקשו למלא שאלון ובו שאלות שונות ומשונות המתייחסות לאופיין ולכישוריהן. כך למשל, נשאלה המועמדת אם בנוסף לעבודתה בתור עקרת בית גם היא עובדת גם מחוץ לבית וגם, אם היא חוזרת לפעמים על אותו תפריט בתוך שבוע אחד.

שאלון התחרות. לחצו לגודל מלא

לא פחות מ-12,000 נשים מילאו את השאלון. 200 מהן נקראו לעלות לשלב הבא – "שלב מעשי" שבו נבחנו בבתיהן. לתחרות הגמר בחיפה נבחרו רק עשר נשים בנות מזל. בישורת האחרונה התבקשו הנשים להפגין את כישוריהן המעשיים בשלל תחומים ביתיים שכללו בין היתר: בישול, כביסה וטיפול בתינוק. השופטות היו מקרב ארגוני הנשים: ויצ"ו וארגון אימהות עובדות ונוספו עליהן גם מורות לתזונה ונשות ציבור.

מטרת התחרות, כפי שסיפרה אחת השופטות הייתה "לתת הרגשה לעקרת הבית שמקצועה חשוב לאין ערוך למשפחה ולחברה כולה וערך רב גם לפיתוח אישיותה".

 

הזוכות

בתואר "בעלת הבית הישראלית" זכתה הגברת רחל דותן, בת 38 ואם לארבעה ילדים מקרית עמל. דותן זכתה בתנור גז בטקס חגיגי בהיכל העירייה בחיפה.

דרך אגב, מצאנו את דותן בעיתונות ההיסטורית כמה חודשים אחר כך ביום עיון בחיפה כאשר העבירה הרצאה בנושא: "כיצד ליצור אווירה ביתית בחוג המשפחה", כשבסיומה הציגה דותן גם תערוכה שיצרה יחד עם ילדיה. שבוע אחרי התחרות חשפה אחת השופטות מרים שיר כי בין היתר נבחרה דותן בגלל העובדה "שיש לה תחביב והיא קרמיקאית, כלומר התעסקות נוספת מחוץ לטיפול במשק הבית ובילדים. זהו יסוד חשוב כאשר בוחרים אצלנו בעקרת בית מספר 1".

החברות מפרגנות לרחל דותן במודעה בעיתונות

 

זוכות נוספות:

תושבת אילת ליאן נוח, בת 33 ואם לשלושה ילדים זכתה במקרר.

ז'ולייט תומא, אם לחמישה ילדים מנצרת זכתה בצביעת ביתה.

שולמית אלבז, עולה ממרוקו ותושבת ירושלים זכתה ברדיו. אלבז הייתה אם לשמונה ילדים משלה ובנוסף אימצה ארבעה ילדים!

כעבור כמה שניים השתתפה אלבז בפאנל עיתונאי בנושא ילודה. כאשר נשאלה עד כמה קשה לגדל 12 ילדים, השיבה:

"עם הרבה ילדים קשה? קשה. אבל בלי ילדים – לא קשה? וילד אחד או עשרה, תגידי את – היום נהיה יותר ארוך בשביל ילד אחד? אותו הסיר שאת מבשלת בשביל אחד את מבשלת בשביל תריסר, עוד קצת מים בסיר אז יש בו יותר ברכה!"

שולמית אלבז והילדים. לחצו על התמונה לראיון המלא שפורסם ב"מעריב", 30 באוקטובר, 1964

אהובה תמיר מתל אביב ואם לשני ילדים זכתה במכונת כביסה.

קרלה לפלהולץ מחיפה ואם לשני ילדים זכתה במיקסר.

עליזה גורן ממושב "שבי ציון" ואם לשלושה ילדים זכתה בסט כלי כסף.

לאה וינר ממושב מולדת ואם לשלושה ילדים זכתה בפנקס חיסכון על סך 500 לירות.

בנק אלרן מתגאה בכך שלאה וינר בחרה בחשבון חיסכון בפרסומת בעיתונים

צעירת המתחרות, יהודית אבני בת ה-23 ממבשרת ואם לתאומים זכתה במערכת כלי חרסינה ועגלת הגשה.

מבין הזוכות, שמחנו למצוא את אליס שלוי מירושלים, שזכתה בעשרה ימי נופש. שלוי תהפוך לימים לאחת מחלוצות הפמיניזם בישראל, במשך שנים רבות היא ניהלה את בית הספר הדתי לבנות "פלך" והיא גם הייתה ממקימות שדולת הנשים בישראל. בשנת 2007 זכתה שלוי בפרס ישראל למפעל חיים על תרומתה לחיי החברה והמדינה.

ראש הממשלה אהוד ברק לוחץ את ידי פרופסור אליס שלוי בטקס חלוקת פרס הסובלנות. אוקטובר, 1999. צילום: עמוס בן גרשום, לע""מ

 

 

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

 

כתבות נוספות

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

אלבום "תחרות בעלת הבית הישראלית" 1957

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר