ב-27 באוגוסט 1942, שלחה נשיאת המוסד הפילנתרופי הצרפתי "בית הילד – הכוכב החדש של הילדים בצרפת" לעמיתתה בקליניקה "אם וילד" ברחוב רו אמלו 36 בפריז, מכתב קצר, אליו צורף גזיר עיתון שעליו שורטטו מידות נעליים של ילדה קטנה.
במכתב מבקשת מנהלת "בית הילד" את עזרתה של הקליניקה בפנייה לאמה של ססיל ברס הקטנה, כדי שתקנה לה מגפיים בהתאם למידת הנעל המצורפת בזה. בסיום המכתב היא מאשרת את קבלת המחאת הדואר על סך 475 פרנק עבור סילוק חשבון הוצאות המחייה של ברס הקטנה.
מדוע שלחה מנהלת המוסד הסוציאלי בו שהתה הילדה ססיל מכתב לעמיתה במוסד אחר בכדי ליצור קשר עם האם? ומדוע לא ציינה בפנייתה את השם של עמיתתה?
במחצית הראשונה של המאה ה-20 הוצפה פריז בגלי מהגרים יהודיים, רבים מהם ממזרח אירופה. היהודים המזרח אירופים הצטופפו ברבעים העניים של פריז, וניהלו חיים עשירים ביידיש. אלו באו על חשבון התערות בכור ההיתוך של הרפובליקה הצרפתית, למגינת לבה של ההנהגה הרשמית של יהודי צרפת.
קולוני סקולר (La Colonie Scolaire – מושבת בית הספר), שבראשו עמד מהנדס החשמל בוריס וולסקי, הוקם בשנת 1926 כדי לסייע לילדי המהגרים ממזרח אירופה. הארגון הפעיל שירותים חברתיים וקליניקה רפואית בשם "אם וילד" (La Mere et l’Enfant), אך גולת הכותרת של פעילותו היו מחנות הקיץ שארגן עבור ילדי הרבעים העניים של פריז. הקייטנות שערך הארגון ב-Berck Plage שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, אזור המוכר לנו בעיקר מעבודותיהם של ציירים אימפרסיוניסטיים, אפשרו לילדים לצאת פעם בשנה מהמחנק של העיר הצפופה ולשאוף אוויר צח. המשרדים שלו ישבו ברובע ה-11 של פריז, ברחוב אמלו (rue Amelot) 36, כתובת שהפכה לשם הקוד של הארגון בתקופת השואה.
ב-15 ביוני 1940, עשרים וארבע שעות לאחר כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נוסד הארגון המחתרתי "רו אמלוט", בראשות דוד רפפורט. כמו כל ארגון מגזר שלישי טוב, השכיל הקולוני סקולר להתאים את המשימות העומדות לפתחו למציאות המשתנה. הארגון לקח תחת חסותו בתי יתומים קיימים ופתח במקביל ארבעה בתי תמחוי שפעלו בסתר, ובאמצעותם ניתנו שירותים רפואיים, ארוחות וסיוע נוסף לילדים ולמשפחותיהם.
האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הארגון נבע מגלי המעצרים של יהודים, בעיקר היהודים הזרים חסרי האזרחות הצרפתית, כליאתם במחנות מעצר ושילוחם למחנות השמדה. רבים מהם היו מהגרים ממזרח אירופה, קהל היעד של הארגון. כתוצאה מכך נותרו ילדים רבים ללא הוריהם, או ללא אחד מהם, והיה צורך לדאוג עבורם למסגרת. הצורך אף החריף לאחר גלי המעצרים הגדולים של יולי 1942, שנודעו בשם Vel' d'Hiv (קיצור השם אצטדיון החורף, בו רוכזו העצורים).
אחד הצעדים הבולטים אותם נקט הארגון כדי להתמודד עם האתגר הזה היה הסתרה של ילדים יהודיים מפריז אצל משפחות נוצריות באזורים הכפריים של צרפת, כמו גם במנזרים ובבתי יתומים צרפתיים. כזה היה למשל "בית הילד" בו הוסתרה ססיל הקטנה. בניגוד לסיפורים המוכרים לנו על ילדים ממזרח אירופה או בלגיה שנמסרו באופן ספורדי על ידי משפחותיהם למשפחות של מכרים, הפעיל "רו אמלו" רשת מעקב מפוקחת על השמת הילדים אצל "המטפלות". בזכות הרשת הזו יכולה הייתה מנהלת המוסד בו שהתה ססיל לפנות לארגון כדי למצוא את אימה של הילדה. בגלל הפעילות המחתרתית לא הוזכרו במכתב שמות.
הארגון לא הסתפק בניהול הסתרת הילדים ברחבי צרפת. "רו אמלו" הכשיר עובדים סוציאליים מתנדבים שביקרו את הילדים אחת לתקופה, הן בשביל להעביר ל"מטפלות" את התשלום החודשי, שעמד בדרך-כלל על כ-700 פרנק, והן בכדי לפקח על בריאותם והתפתחותם של הילדים. הביקורים אצל כל ילד תועדו בכרטסת מיוחדת ובתיקים אישיים, וניתן למצוא בהם התייחסויות לקצב ההתפתחות של הילד, הקשר שלו עם המטפלת, מצב בריאותו הפיזית והנפשית כפי שבא לידי ביטוי בסיוטים ובהרטבות לילה, וגם הערות כגון "ילד יפה". הפעילות אורגנה באופן כה מופתי, עד שהמעיין בתיקים צריך להזכיר לעצמו מדי פעם שהכול נוהל בתנאי מחתרת, ותוך סכנת נפשות יום יומית. חלק ניכר מהארכיון של "רו אמלו" הושמד על ידי הפעילים לאחר פשיטה של הגסטפו על מספר מוסדות יהודיים ב-1943. על אף כל זאת, חלק ניכר מארכיון הארגון שרד, והוא כולל בין השאר כ-1,500 תיקים אישיים, רבים מהם מהתקופה שלאחר המלחמה.
אחד מאותם תיקים הוא התיק של יצחק ברס, אחיה של ססיל הקטנה. יצחק נולד ב-27 בדצמבר 1933 לשרה (מוניק) ושקליס (שארל) ברס, זוג מהגרים מליטא. בתיק האישי שלו מופיע גם מסמך מ-1947, בו תיאר יצחק בן ה-14 את קורותיו בשואה. המשפחה גרה ב-גני (GAGNY), פרבר של פריז. במסמך העדות מתאר יצחק כיצד גורשה המשפחה מגני בעקבות הכיבוש הגרמני, ויצחק הקטן נאלץ לוותר על המקום ברכב, וללכת ברגל עד ליעד. ההליכה היתה קשה עבורו והוא הרבה לבכות במהלכה עד שאמו הכניסה אותו מדי פעם לרכב כדי להקל עליו. גם הוריו התעייפו מאוד מהמסע.
בסופו של דבר הם הגיעו לגראז' גדול ואמו הורתה לו להישאר רגוע ושקט בזמן שהיא יצאה יחד עם אביו. הם נעצרו ונחקרו במשך מספר שעות על ידי הגרמנים. בסיום החקירה הם שוחררו והורשו לחזור לביתם.
כך נשאר יצחק עם הוריו במשך שנתיים עד שבוקר אחד הוא התעורר מדפיקות של המשטרה בדלת. אמו פתחה את הדלת והחלה לצעוק ולבכות. אביו נעצר וכעבור שעתיים חזרו השוטרים עם אביו על מנת לקחת את המעיל שלו. האמא רצתה לתת לו תותים וגבינה אך הוא סירב ונתן אותם ליצחק.
הייתה זו הפעם האחרונה שהשניים התראו.
לאחר מכן עבר יצחק ניתוח בבית חולים ושהה שם במשך חודש. אחות שביקרה בביתם בשנת 1942, כנראה מטעם קולוני סקולר, המליצה לאמו לשלוח אותו לבית יתומים. בבית החולים הכינו אותו למעבר ואמו ביקרה אותו פעמיים. לאחר מכן גורשו אמו ואחותו ליליאן בת השנה וחצי למחנות.
יצחק שהה באיזור הכפרי אצל "מטפלת" אחת ואחר כך עוד שנתיים אצל "מטפלת" נוספת. במכתב שהשתמר בארכיון כתבה המטפלת שטיפלה ביצחק ובאחיו יעקב, שהיא מבקשת כסף נוסף מן הארגון בשל העלויות הכרוכות בגידול הילד, כגון גרבונים שהייתה צריכה לקנות לו. לאחר שהות אצל שתי "מטפלות" הועבר יצחק לבית יתומים, שם נשאר גם אחרי המלחמה. אחותו ססיל, שכף רגלה הוזכרה בתחילת דברינו, רצתה להישאר עמו אך היא נשלחה לשווייץ ולאחר מכן חזרה לצרפת ואומצה על ידי משפחה מאלזס.
בנוסף נשמרה בארכיון גם כרטסת של הביקורים של "פעילי רו אמלו" אצל המשפחות בהן הוחבא יצחק. במסמך מוזכרים הפריטים שהוענקו ליצחק על ידי הפעילים, ביניהם גרביים ופרטי לבוש אחרים. כולל ציון מצב הנעליים שברשותו.
יצחק לא הצליח ליצור קשר עם אחותו ססיל לאחר המלחמה וחיפש גם את אחיו יעקב ששרד את התופת. בשנים האחרונות נפטר יעקב בצרפת. עד לשנת 1949 שהה יצחק ברס בבית היתומים ואז עלה עם עליית הנוער לישראל. הוא זכה להקים משפחה, וחי כיום עם אשתו בזיכרון יעקב. ססיל שרדה גם היא ומתגוררת כיום בשטרסבורג.
הארכיון של קולוני סקולר כולל תיעוד על אלפי ילדים יהודים בצרפת של שנות השואה ולאחריה שזכו לטיפול מסור של הארגון. כל ילד כזה הוא עולם ומלואו, ומאחוריו סיפור מורכב, שעל פי רוב נותר ספון בתיקי הארכיון. כמו באגדת סינדרלה, יצאנו לחיפוש בעקבות מדידה של כף רגל קטנה שנותרה מאחור, ומצאנו את סיפורם של הילדים לבית ברס.
תודה לד"ר מרים קלויאנו שרשמה במסירות את ארכיון הקולוני סקולר, והפנתה את תשומת לבנו לסיפור; לתמי סיזל על התחקיר; לנחמן פארנר על התרגומים מצרפתית; לג'רמן שוקרון על החיבור עם יצחק ברס ועל התחקיר המשפחתי המעמיק; וכמובן ליצחק ברס, שהרשה לנו לספר את סיפורו.
