נדיר: שירים וסיפורים בעברית שחיברו הילדים היהודים מחרקיב שבאוקראינה

החוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידות ותלמידי גימנסיה תרבות באוקראינה לפני מאה שנה

חן מלול
02.03.2022
עמוד השער של חוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידי הגמנסיה תרבות בחרקוב

באוסף הנדירים של הספרייה הלאומית נמצא ספר שירים וסיפורים מיוחד שכתבו נערים ונערות לקראת הפסח בעיר חרקיב שבאוקראינה בשנת 1920.

זה ודאי לא יפתיע איש, אבל שפה שמתעוררת משנתה צריכה דוברים, ומעל הכל דוברים מסוג מסוים: דוברים צעירים, ילדים וטף, שיגדלו לתוכה וידברו בה באופן טבעי וחופשי. מלבד דוברים צריכה השפה הזאת כלים ללמידה, והכלי העיקרי והראשון במעלה שפיתחה התנועה הציונית כדי ללמד את חסידיה הצעירים עברית היא המקראה. בשנת 1887 מפרסמים אליעזר בן יהודה ודוד ילין את החוברת הראשונה בשם זה, המקראה לילדי ישראל.

בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה פורסמו מאות מקראיות עבריות שנכתבו בידי מורים, מחנכים וסופרים שנתרמו ליצור, יש מאין, טקסטים עבריים לשימושם של תלמידים בבתי הספר העבריים הרבים שקמו באירופה. היה זה פרויקט איתנים עצום בהיקפו ובחשיבותו, ועדיין – כל מי שלמד אי פעם שפה זרה שנייה יודע שאין זה מספיק.

שלב ראשון בלימוד שפה הוא הקליטה הפסיבית, השלב השני הוא כבר התרגול. חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים היא דוגמה חיה לשלב הזה: המעבר מהקריאה אל הכתיבה, מהקליטה הפסיבית אל היצירה הספונטנית. האמת היא שתלמידי בית ספר תרבות בעיר חרקיב (חרקוב) שבאוקראינה לא יכלו לבחור נושא מתאים יותר: התחדשות האביב וזכר שחרור העם מעבדות לחירות בחג הפסח.

ארגון תרבות הוקם בסך-הכל שלוש שנים קודם לפרסום החוברת, באפריל 1917, דווקא במוסקבה. הייתה זאת שנת נפילתו של הצאר, שנה הרת גורל שבסופה יוקם השלטון הבולשביקי העוין את הציונות ואת השפה העברית. בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית ובייחוד בשל המדיניות האנטי-ציונית של הבולשביקים אולץ ארגון תרבות לעקור את מרכזו שבמוסקבה ולהתחיל מחדש בקייב, באודסה ובקרקוב באמצע 1918. תחילה זכה הסניף האוקראיני של תרבות לתמיכה ממשלתית מהשלטון האוקראיני העצמאי קצר הימים. עם ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה גם זה נגמר. הפריחה העברית באוקראינה הייתה גם היא קצרת ימים והתרחשה בדיוק בזמן פרסום החוברת של ארגון תרבות בחרקיב.

חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים מאפשרת לנו הצצה ישירה אל חיי הילדים היהודים בחרקיב במילותיהם, מילים בעברית צחה ויפה. לכל קטע פרוזה או שירה צורף שם התלמידה או התלמיד שחיברו את הקטע, וכולם כאמור עוסקים באביב ובחג הפסח. זוהי למעשה אסופה של תלמידי מחלקה א' ו-ב' בגימנסיה תרבות המכילה "שִׁירִים סִפּוּרִים זִכְרוֹנוֹת רְשָׁמִים וְדִמְיוֹנוֹת". לא מדובר בכיתות א' או ב' שאנחנו מכירים. ברור מהטקסטים שאלו תלמידים בוגרים יותר, וסביר להניח שמדובר בתלמידים בני 14 או 15, בני ובנות השנים הראשונות בגימנסיה.

אחרי תוכן העניינים צורף ציור שלו עם הכיתוב "על חוף דניפר" – הוא נהר הדְניֶיפְּר, הזורם מרוסיה דרך בלארוס ואוקראינה אל הים השחור.

 

הטקסט הראשון הוא שירו של התלמיד דניאל פרחאבמק בשם עבר חורף. לשיר צורף אפילו תאריך כתיבה, ה' ניסן תר"פ:

עבר חורף, חלף קור,

גיל התבל מלאה.

אט מנשב רוח נגב,

משיב נפש נכאה.

 

שמש צעיר, שמש אביב,

מזהיר בשמים,

שופך ארצה שפעת-אורים

מעוורי העיניים.

 

העצים העירומים,

מתעוררים שנית לתחיה,

לבשה פנים חדשות,

גם הקריה ההומיה.

 

הכל עלז, חי, ומזהיר

על כל שפוך רוח אביב

צהלים הבתים הגבהים,

הרמים יעטרונו סביב.

 

אמנם עוד יקרום קרום קרח,

על הביצות, על הנחלים,

עוד חשופים האלנות

לא התפתחו עוד העלים.

 

עוד לא שבו הציפורים,

פוצחי שיר ורינה,

אולם כבר מורגש האביב,

בכל זוית ופינה.

 

שונו פני הרקיע

לאחרת היתה האדוה,

וכבר חדר האביב,

אל עמק הנשמה.

 

לא זהו העולם,

לא זוהי כעלי הבריאה,

הכל חי, רענן, עלז,

הכל שב לתחיה!

 

 

התלמידה שרה אספל כותבת על העצים בבוא האביב:

מה רע החורף עם קורו הגדול

מה יפה האביב ברוחות הנעימים,

העצים, אם ראיתם, מה יפים הם באביב,

בחרף כך עמדו אבלים נרדמים,

ואך בא האביב הקיצו, התעוררו,

התחילו מביטים סביב, סביב,

תודה לאל שעבר החורף

התחילו העצים מתלחשים ביניהם

אך עתה נצמחה בבוא האביב!

 

 

בתום תשעה שירים על סיום החורף, בוא האביב וחגיגות הפסח, מופיעים הסיפורים. בסיפור הראשון מספר התלמיד אליעזר אהרנוב על ההכנות לפסח:

בביתנו העבודה בכל תקופה. כל בני ביתנו מתכוננים, לחג הגדול חג גאולת ישראל, הוא חג הפסח. אבי לוקח מהארון את ההגדות, אמי ודודתי מסיבות את החדרים, מנקות את השולחנות, הכיסאות והמיטות: אני חפצתי לעזור להם אבל אמא גערה בי שאלך לטייל. יצאתי החוצה, האויר זך, השמים טהורים וכאילו כל העולם טיהר את עצמו, לפגוש את החג הגדול. והנה אחותי קוראת אותי לאכול את ארוחת הצהרים. קה היה לי לעזוב את החוף וללכת הביתה אבל ניחמתי את לבי בזה: אפשר שאמי תתן לי ללכת החוצה אחרי ארוחת הצהרים. שבתי הביתה, אכלתי ויצאתי עוד פעם החוצה. קשה לתאר איזה עונג הרגשתי ברגע ההוא!!!

 

בכל הסיפורים (מלבד אחד) כותב הסיפור הוא גם הדמות הראשית בו, וברבים מהם נזכרים גם אבא ובעיקר אמא. אימו של אליעזר שלחה אותו לטיול בחוץ כדי שלא יפריע בניקיונות, בעוד שהסיפור של חיים שיינגאלד נפתח בשאלה ששואל התלמיד את אימו: מדוע זה היום אור ואין עננים כמו אתמול?

בניגוד למיתוס הציוני על התלישות של היהודי בגולה, ברור שהתלמידים בחרקיב מרגישים קשר הדוק לטבע שסובב אותם. תקופת האביב נחווית כתקופה חיה וזוהרת על ידם, תקופה של שינויים אדירים של פריחה. הקור נוטש, השמש חוזרת, השמיים מתפזרים מענני גשם וסערה. עם זאת, ברור למשוררים ולסופרים הצעירים שיש קשר הדוק בין הטבע המתעורר לבין חג הפסח הקרב.

 

כמה נפלא לקרוא תמונות מחיי הילדים העבריים באוקראינה ולהרהר – לא במרחק הזמן (עברו יותר ממאה שנה בכל זאת), אלא דווקא בקירבה שבין התלמידים שחיו וכתבו עברית לפני מאה שנה לילדים שהיינו אנחנו. גם הם, בדיוק כמונו, ועם כל האהבה לעברית וללימודים, השתוקקו כבר שהשיעור בגימנסיה יסתיים כדי שיוכלו לחזור ולטייל בחוץ בטבע, והם וחבריהם יצאו מהכיתה הסגורה. או כמו שכותב דוד לומזוב בסיפורו בא האביב:

שוכב אני במיטתי. כבר הקיצתי ואינני מבין מדוע האור כל כך אדמדם? פקחתי את עיני והנה השמש מלהטת אותי בשכבי על מיטתי! אנוכי בשמחה קפצתי מעל המטה וראיתי: מעט השלג שהיה נמס במהירות. האביב בא! עברה מחשבה בלבי מה נפלאה המלה אביב! כמה מחשבות בוראה היא בלבי! אלך אל הגנים, אפשר שנסע אל הקיטנה, אאסף פטריות אקטף אגוזים ועוד ועוד…

"לקחתי את ספרי והלכתי אל הגימנסיה בפנים צוהלים גם שם פגשונו חברי בפנים עליזים. – "אפשר שנלך היום אל אקסקורסיה [טיול קצר בטבע?]" – אמר לי ילד אחד. פתאום נשמע הצלצול ואני רצים אל המחלקה. שמה מבארים לנו דברים יפים ואנחנו כלל איננו מתעניינים בדברים שמבארים לנו ועושים את עצמנו כשומעים, אבל ליבנו שם בחוץ.

 

שלוש זירות מרכזיות שמשותפות בין מרבית הקטעים: הבית – בו נערכות ההכנות לפסח ובו נחגג ליל הסדר. הטבע המתעורר מתרדמת החורף, ובית-הכנסת שבו נפגשת הקהילה עם הרב ועם עצמה. הזירה הרביעית, הנזכרת פה ושם כפי שראינו, היא הגימנסיה.

אז איך מבלים ילדי חרקיב את חג הפסח? התיעוד מלמד בהחלט שלא הרבה השתנה, וזה מה שכל כך יפה ומרגש. מרדכי הלוי איזגור כותב:

"ימים אחדים לפני חג הפסח נשאנו, אני ואמא, את כלי הפסח שלנו אל דודנו, כי בביתו יחד עמו ערכנו את החג. שם התחילו להכין ולהכשיר את הכלים ולנקות את החדרים. בערב פסח בתשע שעות בבקר מהרנו לאכול את החמץ ולהוציא את הנשאר מן הבית. במלה אחת: השתדלנו שבכל החדרים יהי 'פסח'".

 

מרבית הקטעים בחוברת הם של תלמידים ולא תלמידות, אבל הסיפור של חנה בריק מתייחדת מכל הקטעים בכך שהוא נכלל במה שמכנה החוברת בשם "דמיונות". זהו הטקסט היחיד שלא נכתב בגוף ראשון. הגיבורה שלו היא שרה הקטנה:

 

בכתבה קצרה שכזאת לא נוכל לעשות צדק עם כל התלמידות והתלמידים בגימנסיה "תרבות" בחרקיב ולפרסם את כל יצירותיהם. אך אנחנו שמחים לספר שחוברת זאת נסרקה בשלמותה והועלתה לאתר הספרייה הלאומית במסגרת פרויקט "450 שנה לספר העברי". תוכלו לעיין בחוברת המלאה כאן. כדאי לכם, היא כתובה בעברית. זוהי אגב חוברת מספר 12, כך שהיו לפחות 11 חוברות קודמות. ויש לשער שאף יותר.

נסיים בתפילה לסיום המלחמה הנוכחית באוקראינה ולחזרת השקט והשלום לאזור במהרה.

 

לקריאה נוספת

ורד טוהר, "של מי הסיפור הזה? הבניית אתוס לאומי באמצעות סיפור עממי במקראות ללימוד עברית", הד האולפן החדש 103 (תשע"ה), עמ' 120 – 129.

Kenneth B. Moss, Bringing culture to the nation: Hebraism, Yiddishism, and the dilemmas of Jewish cultural formation in Russia and Ukraine, 1917-1919, Jewish History 22,3 (2008) 263-294

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation