פססס… פססס… רוצה לקנות מי ירדן בשקל?

בראש השנה של 1906 הגיע לארץ ישראל מבקר מיוחד: איש עסקים ממולח מקנטקי. המטרה: לעשות "ביג ביזנס" מהמים "הקדושים" של הירדן

אנשי "החברה הבינ"ל למים מנהר הירדן" ונציגים עות'מאנים עם החביות המוכנות לייצוא. נהר הירדן, 1906

"בערב ראש השנה בא לעירנו האדון כליפורד נדוד מעיר קובינגטון באמריקה. האדון כליפורד נדוד עורך דין צעיר לימים, הוא מפקידי השררה של מדינת קונטוקי ובא לעירנו בשליחות חברה שיסד שם לספק מי הירדן לכל עולם הנוצרים לצרכי טבילת הילדים ושאר צרכי דת הנוצרית. האדון נדוד הביא אתו חביות מיוחדות להובלת המים מהירדן לארבע כנפות הארץ. את המים יבשלו בתחילה וימלאו את החביות ותחתמנה בחותם הקונסוליה האמריקנית".

(עיתון "השקפה" 26 בספטמבר, 1906)

האם יש דבר אמריקאי יותר מזה? בסתיו 1906 מגיע אל ארץ הקודש איש עסקים מקנטאקי ובלבו חזון: לעשות כסף לא קדוש ממים קדושים. אל הארץ הוא מגיע מצויד בעשרות חביות שאותם ימלא במימי הירדן שלנו. ובאמת, מי לא ירצה לגימה מהמים שישו בכבודו ובעצמו טבל בהם?

את האישור ללקיחת המים קיבל כליפורד מהשלטונות העות'מאניים. הקונסוליה האמריקנית בעיר הקודש התחייבה לחתום ולתת את ה"הכשר" הדיפלומטי לייצוא.

 

"השקפה". 26 בנובמבר, 1906. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

"החושב אדוני", שאל הכתב החרוץ של "השקפה" את איש העסקים הממולח, "כי זה יהיה עסק גדול ויביא רווח טוב?".

"אני מקווה… אני בטוח! בוודאי", השיב לו כליפורד, שכמו כל איש עסקים אמריקאי ידע שבביזנס צריך גם סבלנות. "שתים שלוש שנים תעבורנה ללא רווח, ובמשך הזמן הזה תוציא החברה הרבה, אך, אחרי כן, יתן העסק רווח חשוב בעד הקרן שהחברה תשקיע בו".

כליפורד התייחס לחזון ברצינות ולגמרי לא ראה בו גימיק, ושמע פועלו יצא ממדינתו קנטאקי אל כל קצוות תבלו:

 

The Bee משנת 1906 מקנטאקי מדווח על העסק

 

ועד… ניו-זילנד הרחוקה רחוקה:

ידיעה שפורסמה בעיתון ניו-זילנדי ב-21 בדצמבר 1906. לחצו על התמונה לעיתון המלא

 

חמישה שבועות חלפו והחזון העסקי הפך למציאות.

"האדון כליפורד נדוד, מעיר קלינגתון באמריקה, אשר בא הנה לפני שבועות מספר בשליחות חברת 'מי הירדן' לספק מי הירדן לנוצרים לצרכי דתם, גמר עתה את עבודתו ובעוד שבועיים ישוב לארצו!", חזר לדווח כתב "השקפה". "במשך זמן שבתו פה שלח לאמריקה שלשים אלף קילוגרם מים ממי הירדן, לזה השתמש בשלוש וחמישים גיגיות גדולות, שש מאות קילוגרם מים תכיל הגיגית האחת, כל גיגית הובלה מהירדן לתחנת מסילת הברזל בעגלה משוכה שלושה סוסים".

כאשר נשאל פעם נוספת על פוטנציאל השוק למוצר שלו, ענה איש העסקים כי הוא מקווה כי מי הירדן יהיו "ביג ביזנס" כדבריו.

לא הצלחנו לברר אם אכן הסטארט-אפ הפך לביג ביזנס, אבל בעקבות הסיפור תהה לעצמו הכתב החרוץ של "השקפה": "אם אין בארצנו מכרות זהב וכסף ואבנים יקרות, אולי יש בה אוצרות אחרות, ואחד מהם, מי הירדן להנוצרים. אולי תתכונן פה חברה יהודית לספק עפר ארץ ישראלי ליהודים בגולה?".

 

 






"רם, הו, רם! בשל מה אתה רם!"

על הזוג השייקספירי ועל היהודי המומר שנתן להם חיים בעברית

מה נשאר מאדם לאחר מותו?

במקרה של ויליאם שייקספיר – להוציא עובדות חיים מעטות הניתנות לאשרור, נשארו בעיקר מילים. מילים נצחיות ומדויקות שחיבר מי שנודע באנגלית בפשטות בתור "המשורר". המילים זכו ברבות השנים להיות מתורגמות לכמעט כל שפה אנושית שניתן להעלות על הדעת. התרגומים השונים הם ראי לתקופה שבה נוצרו ולבחירות הייחודיות ולעתים האישיות שעשה כל מתרגם.

אחד התרגומים המוקדמים והמעניינים ביותר של מחזה שייקספירי לעברית הוא גם אחד המתעתעים שבהם. מדובר בתרגומו של יצחק אדוארד סַלְקִינְסוֹן למוכרת שביצירות שייקספיר, "רומיאו ויוליה".

או כפי שנקראו הזוג הנצחי בגרסה המעובדת של סלקינסון – "רם ויעל".

 

הקריאה במחזה, כפי שכבר ציינו, היא חוויה מתעתעת. העברית הקולחת שבה נכתב הטעתה רבים לחשוב שמדובר בעיבוד מודרני שחובר ביישוב העברי. למעשה, את היצירה תרגם סלקינסון בשנת 1878, בשיאה של תקופת ההשכלה – המקבילה היהודית והמאוחרת לתקופת הנאורות באירופה.

"רם ויעל": המשתתפים במחזה

 

שנים ספורות בטרם עלה אליעזר בן-יהודה על בימת ההיסטוריה עם פרויקט החייאת העברית שלו, עמלו סלקינסון יחד עם סופרים ואנשי ספר בתקופת ההשכלה לתרגם כמה מיצירות המופת של התרבות האירופית בעבור הציבור היהודי קורא העברית.

יצחק סלקינסון נולד בשנת 1820 למשפחה יהודית ליטאית. בשלב מאוחר יותר בחייו, כאשר התגורר בלונדון, פגש המתרגם העתידי את הסופר העברי פרץ סמולנסקין. סמולנסקין עודד את חברו לתרגם לעברית יצירות מופת של הספרות העברית כיוון שראה בכך צעד מהותי בהחייאת השפה העברית.

בלונדון, גם בחר סלקינסון להמיר את דתו ולהתנצר. הקהילה שעזב לא סלחה לו על כך עד יום מותו. מסיבה זו העדיף לפרסם את יצירותיו תחת שם העט י.ע.ס (ראשי התיבות של שמו) בניסיון להצניע את זהותו.

מתנגדים רבים קמו לסלקינסון ולחבריו המשכילים על פועלם בתרגום יצירות המופת של "הנוכרים" לעברית. הרעיון של הפיכת העברית לשפה ספרותית נשמע לקבוצות רחבות בעולם היהודי המאמין כצעד מסוכן בכיוון הטמעות היהודים בחברה הכללית ואף התבוללותם. המתרגם העברי של שייקספיר שכאמור באמת עזב את דת אבותיו – היה התגשמות דה-פקטו של פחדם.

אפילו סלקינסון עצמו הרגיש צורך להתייחס לאותם איומים פוטנציאליים של תרגום היצירות הספרותיות לעברית בפתח תרגומו ל"רם ויעל":

הטוב לנערי בני ישראל להגות בספר כזה, אשר ראשיתו הוללות ועגבים ואחריתו רצח הרג ואבדן? לדעתי טוב הספר מאד לנערי בני ישראל להועיל למו בדרכי חייהם, כי בו יראו, לא לבד מה פרי שנאה ומדנים אשר רבים חללים הפילו, כי אם גם מה רבו חללי האהבה ומה עצמו הרוגיה."

 

יצחק אדוארד סַלְקִינְסוֹן

 

"רומיאו ויוליה" לא היה המחזה היחיד של שייקספיר שתרגם סלקינסון. את המחזה "אותלו" תרגם ופרסם סלקינסון ארבע שנים קודם לכן – תחת השם "אִיתִיאֵל הַכּוּשִׁי מִוִינֶעצְיָא". בתרגומיו שמר סלקינסון על המקצב השירי שבו השתמש שייקספיר במחזותיו.

 

 

על אף הקשים הרבים שנתקל בהם, הצליח סלקינסון להעניק קול חדש לאחד מגדולי הכותבים, קול עברי צלול וגאה.

 

רם ויעל: הגרסה המקוונת – לחצו כאן

הטקסט של "רם ויעל" בפרויקט בן יהודה

 

כתבות נוספות

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

מסביב לעולם בשמונים יום עם אליעזר בן יהודה

כשהמלך העתידי של בריטניה חגג את ליל הסדר עם הרב הראשי

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

 

טרגדיה של חלוצה: הניה פקלמן

וידוי אישי אמיץ ומטלטל של הניה פקלמן, פועלת עירונית בת העלייה השלישית, המגוללת את האירועים האלימים שעברו עליה, ובהם אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת

פועלות ופועל בשדה הטבק בראשון לציון, 1924. הניה פקלמן הראשונה משמאל

.

"הייתה מטיפוס של בת ישראל כשרה וידעה לסבול הרבה בדומיה"

(מתוך ידיעה על התאבדותה של הניה פקלמן, עיתון הבקר, 20 בינואר 1940)

.

ב־1935 התפרסם בתל אביב הספר חיי פועלת בארץ. הספר ראה אור בהוצאה עצמית ובמימון פרטי של המחברת, הניה פקלמן. פקלמן הייתה פועלת עירונית מתל אביב שעלתה ארצה בימי העלייה השלישית. בספרה מתארת פקלמן בגוף ראשון ובגילוי לב את ילדותה, את הכשרתה בחו"ל ואת עלייתה לארץ ישראל. היא מתארת את ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיי החברה בארץ, ואת האירועים האלימים שעברו עליה: אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת.

הספר הוא מסמך יוצא דופן שמשלב סיפור על ימי העלייה השלישית וחיי הפועלות, סיפור חיים שלם של אישה וכתיבה נשית. כשיצא לאור בשנת 1935, זכה הספר להתעלמות וכמעט שלא נכתב עליו דבר. פקלמן, שחשפה בספר את נפשה, תבעה את עלבונה ואף השקיעה בו את חסכונותיה, הוכתה בצער ומחסור ושקעה בדיכאון.

בשנת 1940 שמה הניה קץ לחייה.

מהספר נותרו עותקים בודדים אחד מהם היה בידי המשפחה ואחר התגלה בספרייה הלאומית בירושלים. קולה של הניה נשכח, הקול שביקשה להשמיע על התלאות והייסורים שהיו מנת חלקה פה בארץ חמדת אבות, הזעקה על המחיר ששילמה וששילמו עוד נשים עובדות בארץ באותה תקופה. כעבור שנים יצאה לספר מהדורה חדשה ועם זאת מעטים בלבד מכירים את סיפור חייה של הניה פקלמן – חיי פועלת בארץ.

.

שער המהדורה המקורית של הספר חיי פועלת בארץ מאת הניה פקלמן

.

"אמי צפורה, ילדתה השנייה של הניה פקלמן מנישואיה למשה בעל־טכסא, הטמינה את הספר שכתבה סבתי בארונה בחדר השינה," מספרת עין־יה טמיר, נכדתה של הניה פקלמן. "כשגיליתי אותו הייתי בת שתיים-עשרה ושאלתי אותה על אודותיו. היא ענתה שסבתי כתבה את הספר, שאינו ספר המתאים לגילי, ואסרה עליי ועל אחי לקרוא בו. אחי שמע בקולה וקרא את הספר לראשונה רק כשהיה בן חמישים. אני, שהייתי ילדה סקרנית, לקחתי אותו לידיי כשאיש לא היה בבית וקראתי בו. נפעמתי מכתיבתה והזדעזעתי מתוכנו – זרמי חשמל עברו בגופי, הזעזוע היה גדול מאוד. מה שכן סיפרה לי אמי על סבתי היה שהתאבדה בקפיצה מבית קולנוע "אסתר" בתל אביב כשאמי הייתה בת שתיים־עשרה."

"לא נגעתי בספר במשך כמעט חמישים שנה, אפילו כשאמי נפטרה לא לקחתי אותו לידי, והספר נשאר ברשות בעלה, אבי המאמץ," מספרת הנכדה. יותר משבעים שנים אחרי שיצא לראשונה, יצא הספר במהדורה נוספת, ורק אז חזרה עין־יה לספר האסור. "רק כאשר זכה הספר להוצאה מחודשת ביקשתי את הספר מאבי וקראתי בו. לילה שלם קראתי ובבוקר הלכתי לישון כשדמעות בעיניי."

"שמחתי מאוד בהוצאה המחודשת לאור והסכמתי להתראיין בכלי התקשורת ולספר את הסיפור של הניה", מספרת עין-יה, "מפני שחשתי שהציבור שהתכחש לסבתי מחבק חיבוק אוהד את אחי ואותי, את משפחתנו, כמעין סגירת מעגל. החיבוק שהייתה זקוקה לו וציפתה לו סבתנו הגיע אלינו ושמחנו בו. בכל המפגשים שנערכו סביב הספר בכל רחבי הארץ הרגשתי קרבה לסבתי ואמי, שבוודאי היו גאות בי ובמאמציי להביא סיפור חשוב זה לידיעת הציבור, ובמיוחד את הסוגיות המועלות בו: זכותה של האישה לקבל שכר שווה לגבר וזכותה של האישה על גופה. שלא כמו סבתי, לא השכלתי ליישם בימי חיי את הדברים שלמענם נלחמה, ורק כאשר הגעתי לגיל מבוגר היה בי הכוח הנפשי והעוז להשמיע קולי, שמתוכו בוקע היום גם הקול שלה."

.

עין־יה ואמה צפורה בקיבוץ יגור

.

***

.

קטעים מספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ"

.

עבודת נשים בארץ ישראל

לאחר שעזב נ' את ירושלים לא מצאתי לי מקום שמה, וכעבור זמן קצר חזרתי לתל-אביב. התהלכתי ברחובות וחפשתי אולי אמצא איזו עבודה. בקרתי בבתים שהלכו ונבנו אז, וחקרתי מתי יצטרכו לרצף אותם, פעם עברתי על בנין אחד שבו יצקו בטון על הגג. ידעתי את כל הפועלים שם, והם שאלוני למה אני מתהלכת בלי עבודה. עניתי להם, שהם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי. אחד השיב לי בהלצה: "בואי לעבוד אתנו". עניתי לו שאני נענית ברצון להצעתו, ולמחרת בבקר באתי לעבודה בשעה מוקדמת לפני כולם. כאשר התכנסו הפועלים לעבודה וראו אותי – נעכר מיד מצב רוחם. כל אחד הביט אל רעיהו כשואל: מה לעשות? לבסוף קרא אחד לכולם: "נו, חברה, לעבודה! פקלמן, את רוצה גם כן לעבוד אתנו? טוב מאוד, אבל דבר אחד אבקש ממך: אל נא תעזבי את העבודה באמצע היום, כי זה יהיה עלבון גדול בשבילנו…" כולם פרצו בצחוק, ואני לא עניתי להם כלום, כאילו אין הדברים מופנים אלי כלל.

התחילו לעבוד. אחד נתן לי את הצנור שאשפוך מים על התערובת. אני סרבתי לקבל עבודה קלה; אמרתי לו שאיני רוצה בטובות, ואל נא ירחמו עלי, אם לא אוכל לעבוד, לא אתבייש לעזוב את העבודה באמצע היום, בחרתי לי לעבוד באמצע הסולם, במקום שהעבודה אינה קלה ביותר. צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ומלמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו. זה שמלא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם. אני עבדתי במהירות כזו שמלמטה לא הספיקו לתת לי דליים ולמעלה לא הספיקו לקבל ממני. בצחוק ובקול רם צעקתי: ילא ילא, חברה, אל תהיו עצלים!"

(מתוך פרק נ"ה)

.

הניה עומדת על הפיגומים במהלך עבודת בניין בתל נורדאו, 1923

.

האונס

אחרי הנשף של ח. ו. הייתי עוד ימים אחדים בתל אביב. ביום אחד בין השמשות נפגשתי עם ירוחם מירקין. הוא שמח מאוד לקראתי, אף כי אני הבטתי עליו בקרירות גמורה, ואמר לי שקבל היום מביתו תמונות מהוריו ואחותו הרוצה לבוא ארצה. הוא בקש ממני מאד שאלך לראות את התמונות. תחלה סרבתי אבל הוא התחיל להפציר בי ולהתפאר בהוריו שהם אנשים הגונים וכו'. אמרתי לו: אינך יכול להתפאר בך בעצמך, ואם כן התפאר לפחות בהוריך". הוא התאדם והוריד את ראשו.

סוף סוף נעניתי לבקשתו והלכתי עמו לראות את התמונות, בחדר של בן דודו ברחוב נחלת בנימין. באנו החדרה בשעת חשכה גמורה. רוחם מירקין נעל תיכף את הדלת במפתח.

– למה אתה נועל את הדלת? שאלתי

– בעלת הבית אינה מרשה שאנשים זרים יכנסו לחדר, – – השיב לי.

הרגשתי תיכף את השקר שבדבריו ורציתי לצאת מהחדר, אך ירוחם אחז בי בחזקה. התחילה בינינו מלחמה עד שקבלתי מכה חזקה בראש ונפלתי על הרצפה.- – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– יותר מזה איני זוכרת כלום, אני רק זוכרת את עצמי מתהלכת על שפת הים כמטורפת. קשה היה לי לנסוע הביתה. רציתי לשכוח הכל בתל אביב.

בערב יום הכפורים ישבתי בבית מכירי משה פרוט, ואכלתי את הסעודה המפסקת. באמצע הארוחה נכנס ירוחם מירקין. אני הפסקתי את אכילתי ולא מצאתי לי מקום, והוא עמד לו בשקט ובבת צחוק על שפתיו, כאילו לא קרה דבר ביננו. לא היה לי כל כוח לשמוע אותו מדבר ולראות את פרצוף פניו. לא רציתי לגעור בו שיצא החוצה, לבל יודע הדבר לאנשי הבית. בקשתי על כן ממנו שנצא יחדיו. בחוץ עזבתי אותו וברחתי.

*

מצבי החמרי היה קשה מאוד, נסעתי לתל אביב, ותכף מצאתי שם עבודה בריצוף. אך בשעת העבודה הרגשתי את עצמי לא בקו הבריאות. הלכתי לקופת חולים, הרופא בדק אותי ואמר לי שאני… הרה. המלה הזאת נפלה על ראשי כרעם. לרופא לא אמרתי כלום, רק לי לעצמי אמרתי: "האם זה אפשר, האם זה אפשר?"

הרופא שאל אותי: "מה אפשר?"

לא הבנתי מה הוא רוצה, ורק הבטתי אליו כמו הדיוטית. התלבשתי במהירות ורציתי ללכת. הרופא התקרב אלי ושאלני לאן אני הולכת. שוב הסתכלתי בו בתמהון: מה זה נוגע לו, ומה אכפת לו לאן אני הולכת?

הרופא לקחני ביד, ובעל כורחי הושיבני על הכסא ואמר לי: "אל תתיאשי! עוד לא ידוע. יש לנו רק חשד. תבואי אחרי שבוע, אז נגיד לך דבר ברור".

יצאתי מקופת חולים וכל מיני רעיונות מבהלים את רוחי. "אם זה יהיה נכון"- אמרתי בלבי – "אאבד את עצמי לדעת". רציתי להתחיל באיזו תחבולות והלכתי לעשות אמבטיה חמה עם סמים חריפים. אך בצאתי מהאמבטיה הרגשתי בקרבי את… הילד.

לא יתואר כלל באומר ודברים מה שעבר אז עלי. החלטתי מיד ללכת לשפת הים ולאבד את עצמי לדעת. היום היה יפה, אחרי הגשם. באויר הורגשה איזו רעננות, השמש זרחה ולטפה בחומה הנעים. היה רעש כרגיל והכל הלך לדרכו. רק אני צריכה להפרד מהחיים…

נגשתי לים הרועש והחלטתי להשליך את עצמי הימה. אך כמין כח טמיר דחפני פתאום, כאלו אחזני בשערות ראשי וקרא לי: ביסורייך חיי! גבר בי רצון החיים. והחיים נראו לי עוד יותר יפים מאשר תמיד. מלחמה נוראה התחוללה בקרבי. שמעתי קול קורא למות וקול קורא לחיות.

(מתוך פרקים ס"ה–ס"ז)

.

הניה פקלמן בעבודת הריצוף בבת גלים, בראשית ימי בניינה

.

הלידה

בדרך להדר הכרמל נפגשתי עם בחור אחד שהכירני מחדרה, מקום שם רקדנו יחד הורה. גם הוא שמח בי ושאלני מה שלומי, וגם לו עניתי שיש לי ילדה קטנה. כאשר שאלני מי הוא הבחור שלי – עניתי לו שאין לי בחור. תשובתי הדהימה אותו: הוא לא ידע מה לעשות – הילך אתי או יעזבני. לא נתתיו לחשוב הרבה, אמרתי לו שלום והלכתי לדרכי.

… את מקום מגוריו של ירוחם מירקין לא ידעתי. חיכיתי לו בחנות דודו, אך הוא לא בא. הלכתי למקום עבודתו, ופגשתי אותו נוסע הביתה עם כל הפועלים. ירוחם מירקין ראה אותי מרחוק, ותכף קפץ מהעגלה מבולבל ופנה אלי:
– נו, מה נשמע אתך?
עניתי לו: " יש לי ילדה, אבל אל תחשוב שרוצה אני כי בתי תדע מי הוא אביה. לא! אסור לה לדעת שאביה הוא נבזה כל כך גדול! עכשיו תוכל להאשימני במה שאתה רוצה, יש לי תעודה מד"ר גריי".
הוא החויר כסיד ואמר לי בהתרגזות: " תני לי מיד את התעודה! מה ? את מפחדת שאקרע אותה? "
עניתי לו: " אינני מפחדת, כי ד"ר גרי חי, ואפשר לקבל תעודה אחרת".
הוא לקח את התעודה, עבר עליה במהירות, השיב לי אותה ומיד ברח.

נשארתי לבדי ודמי רתח בי. התחלתי לחשוב מה עלי לעשות עכשיו. החלטתי להכנס לממשלה ולשאול שם עצה, האם יש לי אפשרות לנקום בו. שאפתי רק לנקמה. באתי למשטרה וספרתי הכל לקצין כהן. תחלה שאל אותי למה לא פניתי לממשלה מיד אחרי המעשה. עניתי לו שהייתי תמימה מאוד, לא ספרתי לשום איש כי התבישתי. הקצין ענה לי שהממשלה יכולה לגלות את האמת, אבל לעשות איזה דבר אין לה רשות בלי עדים. עלי ללכת למשרד הרבנות ועל פי פסק דינם תוכל הממשלה להתערב.

יצאתי מהמשטרה, אבל למשרד הרבנות לא הלכתי: ידעתי את פסק דינה של הרבנות: שיתחתן עמי או שישלם לי דמי צער ובושת. לא רציתי להתחתן עם נבזה כזה ולא רציתי בתשלום כסף מידו. האם אפשר לרפא בכסף את חיי האומללים? לא! אם ישלם לי יחשוב שכפר את חטאו. ובזה לא רציתי בשום אופן. הרגשתי את עצמי חזקה למדי בשביל להרויח לפרנסתנו.

(מתוך פרקים ע"ב–ע"ד)

.

הניה (למטה משמאל) וחברותיה בחצר המשק של איכר בראשון לציון (אחרי העבודה)

.

מוות

היה לי חלב יותר מכדי הנקת הילדה, והרופאים ציוו לי "לשאוב" חלב כל פעם אחרי היניקה, שלא לקבל דלקת בשדים. וכיון שלד"ר אורבוך היתה אשה שלא היה לה די חלב ע"כ בקש ממני לבוא אליו לבדוק את חלבי. הלכתי אליו ואת הילדה עזבתי בבית היתומים, בחדר מיוחד שבו סדרה אותי אחות מהסתדרות נשים. הייתי אצל ד"ר אורבוך כחצי שעה, ובחזרי משם מצאתי את הילדה ערומה, בלי חתולים, בוכה בקול נורא ופניה משתנים מרגע לרגע. נבהלתי מאד: הן הילדה היתה בת חודש, וכל הזמן היתה שקטה מאד, ולא בכתה כמעט אף פעם. השארתי ילדה בריאה אחרי שרחצתיה באמבטיה, ותמיד היתה ישנה בחזקה, ועכשיו במשך חצי שעה כל כך השתנתה!

לקחתי תיכף את הילדה והלכתי ל"קופת חולים". המוסד היה כבר סגור והלכתי מיד לד"ר אורבוך (הוא עבד ב"קופת חולים") הרופא בדק אותה, אמר לי שזוהי התקררות ורשם לי רפואה בשבילה. מסרתי את הפתקה ל"קופת חולים" וחזרתי אחרי שעה לקבל את הרפואה. "קופת חולים" היתה שוב סגורה. הייתי אובדת עצות: הילדה השתנתה מרגע לרגע.

הלכתי לחברתי לבקש ממנה שתלך אתי לאיזה רופא, כי הייתי זרה בחיפה. בחדרה היו אז חברים אחדים, וכשהם שמעו שאני דורשת רופא בשביל הילדה הביטו אלי בתמהון רב: לפי דעתם היה עלי לחפש תחבולות להפטר ממנה ולא לרפא אותה… אני הרגשתי את מבטם, ופרצתי בבכי. אמרתי להם: מה איכפת לכם, ומה זה נוגע לכם, אם ילדה "כשרה" היא או לא? זו ילדה שלי, ולא שלכם, לא אתם תסבלו בגללה, כי אם רק אני. ואני מקבלת את סבלי באהבה, ובלבד שילדתי תהיה בריאה.

אחרי דברי אלה נשתלטה דממה בחדר. החברים הרגישו את עצמם אשמים בפני, כאלו בגללם אני סובלת. רק הזבובים שבחדר לא לקחו חלק בצערי, ועפו ממקום למקום. חברתי הפסיקה את הדממה וקראה לי ללכת לרופא-ילדים. הלכנו אך לא מצאנו אותו בבית. רצתי הביתה כמטורפת, בלי שום רפואה בשביל הילדה. מצבה הלך ורע. כל הלילה לא ישנה, וכל רגע הפנתה את ראשה, פשטה את ידיה והביטה אלי כמבקשת עזרה ורחמים. אמה האומללה לא יכלה לעזור בכלום, ורק שפכה דמעות כל הזמן. קשה לתאר את הענויים אשר סבלתי בלילה ההוא. כל תקוותי שאתמסר לילדה התחילו לעלות בתוהו. לא יכלתי להשלים עם המצב שילדתי תמות, אם כי ראיתי שהיא חולה מסוכנת.

בבוקר השכם, עוד לפני זריחת השמש, הלכתי עם הילדה לחברתי וחכיתי אצלה עד הבוקר. עם זריחת השמש הלכתי ל"קופת חולים" אך המוסד עוד היה סגור. במקרה הקדימה אז החובשת לבוא. ספרתי לה את מצב הילדה והיא שלחה אותי תכף ל"הדסה". רצתי ל"הדסה" במהירות כזאת שהגעתי לשם עוד לפני שהחובשת גמרה את שיחתה בטליפון.

*

ביום ההוא, אחרי הצהרים, מתה ילדתי. לא יכולתי להאמין שהיא מתה, וכאשר לקחו ממני את הילדה – התעלפתי.

ד"ר פארבר התחיל לנחמני שאני עוד צעירה מאד, ועוד יהיו לי ילדים. הוא לא ידע מה היא לי הילדה הזאת, איזו תקוה היתה לי ובמה נשארתי. תוך כדי דבור גם חקר אותי, ולבסוף אמר לי שהרעילו את הילדה. קודם הרעילו את חיי, ועכשיו הרעילו את הילדה שלי. אם אומללה ושכּולה! לא היה ליל פנאי אף לבכות את אבדתי היקרה, אשר השכיחתני את צרותי. בחודש האחרון שכחתי את נ' ואת כל העולם. הילדה נתנה לי ספוק באופן יוצא מהכלל, אשר לא פללתי לו כלל, והנה – נחטפה ממני באכזריות ובמהירות כזאת!

.

הניה פקלמן ובתה צפורה בשכונת מחלול בתל אביב

.

*

פתאום התעוררתי כמו משנה חזקה, והשתדלתי להרגיע את עצמי : לא להשתגע, לא להשתגע, את צריכה להתגבר על הכל! את מוכרחה לחיות לשם נקמה! דם ילדתך לא ישקוט עד אשר תקחי נקם, נקמת חייך הצעירים אשר אבדת! כל המחשבות נתרכזו בדבר אחד: עלי להזדיין בסבלנות ובכחות להגנה עצמית, לשם נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה -נקמה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קשה היה לי לשבת בחדר ההמתנה של המשטרה והתחלתי שוב לדרוש מהקצין כהן שיכניסו אותי לבית הסוהר. הוא התנגד, בהיותו בטוח שיבואו מההסתדרות להוציאני. אך לי לא היה כל ענין בחופש; ידעתי שלא אמצא שום הנאה בחופש, וכל הגברים היו להם בעיני אותם הפנים. כל היום חכיתי בחדר ההמתנה ואיש לא בא, עד שהקצין כהן שמע לדרישתי ואמר לשומר לפתוח את הדלת. גם השומר הערבי היה מלא רחמים עלי, ולא רצה לפתוח לי את הדלת. עמד שם יהודי אחד, והשומר בקש מהיהודי לבאר לי שאין מאשימים אותי, ועלי רק לבוא תמיד לזמן החקירה. ועל זה יתן כל יהודי ערבות בעדי.

*

לא הספקתי לשכב על המחצלת והנה קראו לי שהרצשטיין בא להוציאני בערבות. אני יצאתי לחפש, אך החפש היה גרוע בשבילי מגיהנום. באשר פניתי שם עמדו לפני סקרנים "בעלי רחמים", שלבם כלב חיה רעה. לא היתה לי אף חברה אחת שתביט עלי כעל בן אדם. כולן כאחת חשדו בי שמרצוני התמסרתי למירקין ושאני הרעלתי את ילדתי. אחדות התיחסו אלי ברחמנות, ואחרות רצו להראות כ"מפותחות" וכחפשיות בדעותיהן, ועל כן התהלכו אתי. אחרות רצו פשוט להפיץ כל מיני שמועות בשוק, וכל אלה חשבו את עצמן לחברות שלי. חברה לבבית, חברה אמתית, לא היתה לי אף אחת. אין אני מאשימה אותן, כי לא היו עצמיות למדי, והיו כפופות להשגחת הסביבה. כולן דנו אותי לחובה. מעין זה היה פסק הדין שהוציאה עלי כל הסביבה.

ומאותו היום שיצאתי לחופש החלה הטראגידיה הנפשית שלי.

(מתוך הפרקים ע"ג–ע"ד)

 

 הקטעים מספרה של הניה פקלמן והתמונות מהאלבום המשפחתי – באדיבות נכדתה עין־יה טמיר.
המהדורה החדשה של ספרה של הניה פקלמן, "חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה", הוצאת כנרת ומכון הקשרים, ראתה אור ביוזמת תמר ס' הס, בשנת 2007. ערך אותה יגאל שוורץ ונוספו לה שתי אחריות דבר:  מאת דוד דה פריס וטליה פפרמן ומאת תמר ס' הס.

 

"חיי פועלת בארץ" בפרויקט בן יהודה

לכל .

הכתבה פורסמה בגיליון 24 של הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

 

 

כשיהודי לוב חגגו יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל

התקנה הראשונה שהתחיל בית הדין האחראי לחגיגות: לכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה"

כתב: בנעטיה פדהצור

המון יהודים שנאספו ברחבת משרדי העליה בטריפולי שבלוב, ביום ה' באייר תש"ט, חשו את גודל השעה והמעמד. גברים ונשים, זקנים וטף מילאו את הרחבה. עליהם ניצח משורר הקהילה, ציון גויטע (מחלולה) שהפליא לשורר: "עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד, קוּלוּ לִי כִּיף֗ הַסִּירָה, אִלְיוֹם נְהָאר סַעִיד, עָלַקְנָא פִ֗יהָא לְבַּנְדִּירָה". ובתרגום: למה עשינו חג, אמרו לי מה הפשר, היום יום מאושר, בו הנפנו את הדגל.

 

עְלָאשׁ עְמַלְנָא עִיד / ציון גויטע אלמחלולה (שני בתים מתוך השיר)

פִ֗י יוֹם כַ֗מְסָה אִיָּר, אַפְ֗רַחְנָא זְגָ֗אר וּכְּבָּאר,

זָאוָאלִי מְעָא תַּגָּ'אר, בַּחְדָּא אַצְּלָא לַכְּבִּירָה.

 

ביום ה' באייר, שמחנו קטנים וגדולים,

עני עם הסוחר, ליד בית הכנסת הגדולה.

 

בַּנְדִּירַתְנָא לְמַנְסוּבָּה, הִי דִּיךּ אִלְמַחְבּוּבָּה,

לַעְדּוּ דָּארוּ מַחְרוּבָּא, וְטָארוּ כִּיף֗ הַטִּירָה.

 

דגלנו המתנופף, הוא זה האהוב,

האויב פתח במלחמה, ועפו כמו ציפור.

 

תפילת שחרית חגיגית בבית הכנסת "צלאת לפראנק" ביום העצמאות הראשון

השמחה המופגנת בראש חוצות הייתה סוג של שיחרור קיטור ולחצים לאור העובדה שקצת פחות משנה קודם, כחודש לאחר קום המדינה, קם המון ערבי מקומי, וכזה שהגיע ממדינות סמוכות בדרכו לארץ ישראל, על תושבי טריפולי, וניסה לטבוח (שוב) ביהודים , כפי שעשה בשנת 1945. הידיעה שהחלום הציוני שלהם הולך ומתגשם לנגד עיניהם, שקמה מדינה לעם היהודי ונפתחו שערי העלייה, הפיחה בהם ביטחון רב. והפעם היו היהודים  מוכנים וערוכים, והפילו חללים רבים בקרב הערבים. אלה נסו על נפשם בהותירם מאחור יותר מ 100 הרוגים ופצועים רבים.

חגיגות יום העצמאות הראשון בטריפולי קהל חוגגים מול משרדי העלייה, דגל ומגן דוד מונפים ושלט על בד עם הכיתוב "תחי מדינת ישראל"

היהודים בלוב היוו מיעוט קטן (כ-35,000 איש בסה"כ) ובכל מדינה מוסלמית אחרת, המחשבה על חגיגות ושמחה על הקמת מדינה, ועוד מדינה יהודית, לאחר טבח נתעב ופוגרום בהפרש שנים קטן, נחשבו על ידי רבים כסוג של הזיה וכמעשה לא אחראי. אבל בלוב, ובטריפולי במיוחד, היהודים התהלכו כבעלי הבית, כאילו הם ורק הם בעולם.

ימים קודם, ב-ב' באייר תש"ט, ישב הרכב של בית הדין בטריפולי בראשות הרב שלמה ילוז, הדיינים ר' יששכר חכמון, ר' כמוס נחאייסי ור' חי גאביזון, התאמץ להחליט איזה אופי יינתן ליום הזה – יום עצמאות ישראל. אופיה הדתי של הקהילה מחד, וה"ציונות של הרצל" שהייתה חלק בלתי נפרד מכל אחד ואחת, הכתיבו באופן ברור את אופי וההתנהלות ביום הזה. החלטת בית הדין פורסמה במנשרים (פשקווילים) הכתובים עברית וערבית-יהודית שנתלו ברחובות העיר ובבתי הכנסת, בהם פרטו אחת לאחת את ההנהגות, ערב ובוקר וצהרים.

תקנות חגיגות יום העצמאות בשפה הערבית

המנשר העיקרי פותח במילים:

אילה אכואננה וכואתנה אלדי פי קהלת הקדש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. קואעד לנהאר לאסתקלאל מן טרף ועד הקהלה העברית בית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.

תרגום:

אחינו ואחיותינו בכל קהילות הקודש בטריפוליטניה ה' עליהם יחיו. הוראות ליום העצמאות מטעם ועד הקהילה העברית ובית דין הצדק והרבנות הראשית לטריפוליטניה.

אחרי הפתיח מובאים עשרה סעיפים והוראות מדוייקות הנוגעות לתפילות.

התקנה הראשונה קובעת שלכל ילד וילדה שיוולדו בשבוע שחל בו יום העצמאות יקראו "ישראל" או "ציונה". הקביעה לזוג צעיר בלוב שנולדו לו ילד או ילדה, באיזה שם יקרא איננה קביעה פשוטה, משום שבאותם ימים היו כללי ברזל למתן שם: בן ראשון נקרא על-שם הסבא מצד האב, בן שני על-שם הסבא מצד האם, וכך בבנות.

ההוראות השניה והשלישית נוגעות לאופי של היום – יום חג ומועד, שבו כל בתי העסק ומקומות העבודה סגורים, הלל והודיה ומשתה ושמחה ומתנות לאביונים וחובה על כל אדם מישראל להרבות במתנות לאביונים כל היום ולהרבות בסעודות. מי שאין לו, חובה עליו לעשות ביום זה לכל הפחות סעודה אחת בבשר וביין.

רחובות העיר טריפולי לבשו חג

רחובות העיר לבשו חג, חנויות נסגרו, דגלי המדינה, חלקם מעשה ידי תופרות ביתיות, נתלו על המרפסות. משקופים וקירות קושטו בחריות של עץ הדקל. איש לא נשאר בבית, כולם יצאו אל הרחובות. חניכי מועדון "בן-יהודה" יחד עם חניכי תנועת "מכבי", "גדוד מגיני השפה", "הצופים" ו"החלוץ הדתי" צעדו בתהלוכה, שרו ורקדו, בדרכם אל משרד העלייה שליד המונומנטו (אנדרטה לחייל האלמוני), שעל גגו הונף דגל ישראל ונתלתה כרזה – "ה' באייר מדינת ישראל".

ההוראות המשמעותיות והנועזות יותר במנשר, שאין להן אח ורע בכל קהילות ישראל, נוגעות לאופי הדתי של היום. בשונה מהרבנות הראשית לישראל, שבמשך שנים רבו הרבנים שלא רצו לשוות ליום ציביון דתי, ביקש במכוון בית הדין של טריפולי לקבוע לחג אופי דתי, והרבנים הורו ופסקו פסיקות מרחיקות לכת, שגם היום נתפסות כחריגות ומיוחדות. במכתב ששלחו רבני בית הדין לאחר החג אל משרדי הממשלה, הם כותבים: "לתשומת לב ולהוסיף כי מצאנו לנכון לקדש את החג בקריאה בתורה ובהפטרה בנביא כדי לקבוע לחג אופי דתי ושקדנו על כך שיתקבל כזה בכל רחבי טריפוליטניה".

הם גם חיברו תפילה מיוחדת לשלום המדינה, בנוסף לנוסח המקובל על-פי הרבנות הראשית לישראל.

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. נודה לה' כי טוב, שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הגדול הזה יום עצמאות ישראל, אשרי המנהיגים העומדים בראש ישראל, שהביאו את הדור לכך, ואשרנו אנו שזכינו לכך. ברכותינו מעמק הלב שלוחות ברנה ביום העצמאות הזה לישראל, לנשיא ישראל ולראש ממשלת ישראל ולכל שרי הממשלה ה' ינצרם ויגדלם, וינשאם למעלה למעלה, יגביה כוכב מערכתם ויאריכו ימים על ממלכתם.

תפילה לשלום המדינה שחיבר בית הדין בלוב לכבוד החגיגות והתפילה בנוסח רבנות ארץ ישראל

החגיגות הללו בולטות בהשוואה לכל קהילה אחרת בתפוצות ישראל באותה שנה, אבל לגמרי שלא במקרה. התנועה הציונית והפעילות החינוכית בלוב, הן לילדים והן למבוגרים, פרחה עוד משנות העשרים, בעיקר לאחר הקמת "בן־יהודה" בטריפולי, שהיה הזרז להפצת השפה העברית בקרב גברים ונשים. בית ספר עברי "התקווה" ופעילות חינוכית אינטנסיבית יצקו בלב כולם, לא רק הילדים, אמונה. מצעדים ותהלוכות רחוב עם קופה ענקית של קק"ל רכובה על עגלה וסוס ומובלת ברחובות טריפולי היו מחזה שיגרתי. מחזות בעברית שהועלו על-ידי תלמידים, והוצגו בפני אולמות גדולים מלאים ביהודים, יצרו תחושת גאולה אמיתית ונטעו בלב רבים את האמונה התמימה שהנה, או טו טו עולים לארץ ישראל.

הנפת דגל ישראל מעל התיבה בבית הכנסת "צלאת לפראנק" בטריפולי ביום העצמאות הראשון

על חפצים וכלי קודש הודפס מגן דוד ובתוכו המילה "ציון". עיתונות עברית למבוגרים ולילדים ("חיינו", "לימדו עברית", "ניצנים", "סמדר" ואחרים) שראתה אור בטריפולי והעבירה רשמים ותמונות מארץ ישראל רק הגבירו את הערגה והעבירו רבים לפסים אופרטיביים שבאו לידי ביטוי בעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל, בדרכים לא דרכים, ובסיפורי כיסוי שונים ומשונים.

הוסיף לכך המפגש המרגש של היהודים עם החיילים הארצישראליים, שהגיעו ללוב יחד עם הכוחות הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה, והוסיפו לגעגוע שהיה נטוע בלבבות, ניחוחות טריים מארץ הקודש.

הקהילה בלוב עלתה כמעט ככולה לארץ ישראל בין השנים 1953-1948, ומיעוט קטן שנשאר בלוב עקב סגירת השערים, ברח לאיטליה ולישראל לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר פוגרום נוסף שנערך בהם.

 

 

(*) בנעטיה פדהצור משמש כיו"ר "אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים