חיילים ארצישראליים בשבי הנאצים

לא רק חנה סנש והבריגדה: אלפי חיילים מהיישוב העברי התגייסו לצבא הבריטי על יחידותיו השונות. זהו סיפורה של אחת מהיחידות האלו שאיתרע מזלה ונלכדה בציפורני הטורף הנאצי למשך שנים

1

תמונה קבוצתית של חלק מן החיילים הארצישראליים בשבי הנאצי. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

עבור רובנו, הסיוע של היישוב העברי בארץ ישראל למאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה מסתכם במשימות צניחה נועזות ובבריגדה היהודית. לרגל יום השואה החלטנו לחזור לפרק פחות מוכר במאמציו המלחמתיים של היישוב היהודי: פרשת החיילים הארצישראליים בשבי הנאצים. השנה ימלאו 80 שנה בדיוק לנפילתם בשבי הגרמני.

כבר עם פתיחת מלחמת העולם השנייה הכריז דוד בן גוריון שיש להילחם בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן, כאילו לא נאבקו הבריטים בשאיפות הלאומיות של היישוב היהודי. וכך רבים ביישוב מיהרו להתנדב לצבא הבריטי ולהשתלב ביחידותיו השונות. הבריטים ודאי שמחו על תוספת כוח האדם, אך גם הגבילו את קידומם של המתנדבים. בין החילות הראשונים אליהם גויסו המתנדבים העבריים היה חיל החפרים – כלומר, חיילים שתפקידם העיקרי הוא חפירת שוחות והנחת תשתיות. חלק מהמתנדבים ליחידה אף לא קיבלו נשק אישי. מתנדבים אחרים גויסו לחילות התותחנים, התובלה, הרפואה ועוד.

במשימתם הראשונה יצאו אנשי פלוגות החפרים למדבר הלובי, שם הניחו צינורות מים, סללו דרכי אספקה והכינו ביצורים לקראת מתקפה בריטית נגד האיטלקים בצפון אפריקה. לאחר כמה חודשים בחזית זו ושהות בנמל טוברוק, הופנו בסוף מרץ 1941 הכוחות ליוון לקראת הפלישה הגרמנית הצפויה. המערכה הבריטית על יוון הייתה, כידוע, כישלון. הכוחות הבריטיים נאלצו לסגת אל מול העוצמה הגרמנית, ונסיגה זו חרצה את גורלם של החפרים הארצישראליים. ביום 29 באפריל 1941 נאלצו הכוחות שהחפרים היו מסופחים אליהם להיכנע. כ-1500 חיילים ארצישראליים נפלו בשבי הנאצים, חלק מכוח בן עשרת אלפים חיילי הצבא הבריטי שנלכד כולו.

1
חיילים מארץ ישראל על רקע הפירמידות במצרים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי
1
חיילים מארץ ישראל באוהלים בלוב. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

אחד מן החפרים הארצישראליים היה יצחק בן-אהרון – מאוחר יותר מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת ושר. בן-אהרון היה בעל דרגות קצונה ויחד עם יוסף אלמוגי הנהיגו את השבויים היהודים שמפקדיהם הבריטים נטשום. מהר מאוד החליטו החיילים מארץ ישראל להתאגד ולפעול יחד במהלך תקופת שביים.

תחילה שהו השבויים הארצישראליים במחנות ביוון. שם נחקרו על ידי שוביהם הנאצים, ועל פי העדויות עמדו בחקירות אלו בגבורה. הם החליטו מבעוד מועד שלא להסתיר את יהדותם ולדרוש שמירה על מעמדם כחיילים עבריים בצבא הבריטי. לפרקים נדרשו לצאת לעבודות כפייה, עדיין לא קשות מאוד באופיין.

1
שבויים ארצישראליים מצולמים בזמן עבודת כפייה. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

בקיץ 1941 הועברו השבויים, ובכללם אלו מארץ ישראל, למחנות קליטה לשבויי מלחמה. אחרי תקופת מה במחנות האלו ובמסעות קשים בדרכים, הגיעו לבסוף למחנה השבויים המרכזי (סטאלאג) לאמסדורף שבשלזיה הפולנית. המקרה המוזר – בעיני הגרמנים – של יהודים מארץ ישראל, עורר שאלות בקרב מפקדי המחנות. הגרמנים לא ידעו מיד כיצד לטפל באותם שבויים: לו היו יהודים "סתם" ודאי היו זוכים לגורל דומה לזה של יהודי אירופה. אילו היו אזרחים בריטיים, גם אז היו זוכים לזכויות ידועות. אך אלו היו יהודים מפלשתינה, דבר חסר תקדים בעיני הצבא הגרמני. השבויים תיארו שיחות שניהלו עם קצינים גרמניים שנדהמו לגלות שהם יהודים "כמו אלו מפולין ומגרמניה", ועל קיומם של יהודים מארצות ערב, למשל מתימן – שגם הם היו בין השבויים. היותם שבויים מן הצבא הבריטי היטיבה עם מצבם, והם זכו להגנת הצלב האדום. כך זכו (לא בלי מאבק) לקבל חבילות סיוע ואת הזכות לכתוב למשפחותיהם.

1
מסדר של השבויים הארצישראליים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

בעדויותיהם של השבויים מובאות שתי אפיזודות מעניינות על החיים היהודיים במחנה השבויים. הראשונה עוסקת בתשעה באב שחל באחד הימים הראשונים לאחר הגעתם של חלק מהשבויים היהודיים למחנה לאמסדורף. לאחר שכנוע הותר לשבויים הארצישראליים לערוך מסדר מיוחד והם ערכו אותו – לרגלי דגל צלב הקרס שהתנוסס מעל רחבת המסדרים במחנה. בתום המסדר, שנערך ללא כלי קודש וללא מגילת איכה, פרצו השבויים בשירה ספונטנית של "התקווה". בעקבות השירה הרועמת, גילו להפתעתם שהם אינם היהודים היחידים במחנה. שבויים יהודים מצבאות אחרים החלו ליצור איתם קשר ולהחליף ידיעות על הנעשה באירופה ובארץ ישראל.

את הסיפור השני סיפר יוסף אלמוגי, גם הוא אחד השבויים שהפך מאוחר יותר לחבר כנסת. בימי השבי הוכרז אלמוגי על ידי הצלב האדום כבא כוחם של השבויים הארצישראליים. לאחר שאחד האסירים מארץ ישראל מת בבית החולים של המחנה ונקבר על ידי הנאצים בבור מאולתר, התעקש אלמוגי על קיום לווייה צבאית, כנהוג לשבויים ועל פי כללי אמנות השבויים. התעקשותו ותמיכת מנהיגי השבויים הבריטיים אפשרו את קיומה של לוויה צבאית במחנה שבויים נאצי, תחת אותו דגל צלב קרס. הנפטר נישא בארון שנעטף בדגל כחול לבן ובדגל בריטי, ועל הארון אפילו נחרט מגן דוד. אפילו מטחי כבוד נורו שם, למורת רוחם של השובים. במהלך השבי נפטרו למרבה הצער שבויים נוספים, וגם הם נקברו לפי כללי הטקס.

1
קברו של אחד השבויים הארצישראליים, טוראי אלטמן. על הקבר הונחו זרים לפי כללי הטקס – ביניהם כאלו שעוטרו בצלב קרס. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

למרות הגנות אמנת ז'נבה, החיים במחנה השבויים ובמחנות העבודה אליהם הופנו השבויים לא היו קלים. העבודה הייתה קשה, מנהלי העבודה התעמרו בשבויים היהודים וניסו להפחית ממנות האוכל שלהם, היכו אותם וכיוצא בזה. השבויים הפגינו עמידה איתנה ועמדו על דרישותיהם, כשבסופו של דבר לרוב נשמרו זכויותיהם. למרות כל זאת, היו גם קורבנות בקרב השבויים הארצישראליים: היו מי שמתו מחמת התנאים הקשים ומי שנרצחו על ידי שוביהם בדרכים שונות. חלק נורו בעקבות ניסיונות בריחה במרוצת השנים.

אט אט פיתחו השבויים הארצישראליים גם חיי תרבות: למדו ולימדו עברית, הוציאו עיתונים וחוברות בעברית, ארגנו תחרויות כדורגל ושחמט, העבירו הרצאות והעלו מחזות. ללא לוח שנה ניסו לחשב את הימים ולחגוג את החגים העבריים.

1
השבויים הארצישראליים חוגגים את ראש השנה במחנה השבויים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

חלק מהשבויים פגשו במחנות העבודה גם יהודים מאירופה, ושמעו מהם על גורלם המר של יהודי פולין. אותם שבויים ניסו להעביר לאחיהם חלק ממזונם ושאר ציוד וחפצים. בספר "בכבלי השבי" שכתב שלמה סלודש, אחד השבויים, מובא שיר ביידיש שכתב אדם בשם זימה פדר, אחד מאותם יהודים אירופים שנעקרו מביתם. השיר תורגם לעברית על ידי מ. בוים ונצטט כאן כמה שורות:

"חבר, קבל נא את תודתי

והתחזק,

ללבי הכאוב והדווי

שמן מרפא נסכת,

בעומק יאושי

ניחמתני."

גם פעילות מחתרתית התקיימה במחנות השבויים. השבויים חפרו לעיתים מנהרות, ונעשו ניסיונות בריחה שגם כמה שבויים ארצישראליים השתתפו בהם. חלקם נתפסו וניסו לברוח שוב, חלק אפילו נורו בעקבות ניסיונות בריחה כאלה. פעילות מחתרתית אחרת הייתה האזנה לרדיו, שאסורה הייתה. דרך הרדיו שמעו חלק מהשבויים על התקרבות הצבא האדום למחנה. חלק מהשבויים פונו בצעדה אל תוככי גרמניה וחלק אחר נותר במחנה עד שגם הוא פונה. חלק מהשבויים הצליחו להימלט במהלך הפינויים האלו, אולם חלק גדול מהם שוחרר לבסוף בצורה מסודרת במחנות השונים אליהם התפזרו. השבויים, ששוחררו במצב בריאותי רעוע, עוד שהו תקופה מסוימת על אדמת בריטניה על מנת להחלים. לאחר מכן שוחררו מהצבא וחזרו לארץ ישראל.

כך באה לסיומה לאחר ארבע שנים הפרשה המפחידה והפחות מוכרת בתולדות התרומה העברית למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. על פי מחקרו של יוסף שקד, יותר מ-600 ממגויסי חיל החפרים ושאר יחידות הצבא הבריטי נהרגו במהלך שנות המלחמה והשבי והם מונצחים בהר הרצל. להנצחת הפרשה ניטע יער פדויי השבי בהרי ירושלים במלאת 70 שנה לשחרורם של השבויים. אם ידועים לכם פרטים נוספים אתם מוזמנים לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה למכון לבון שאוצר חומרים רבים מעזבונם של השבויים.

תודה מיוחדת לפורום משפחות פדויי השבי על הסיוע בהכנת הכתבה ועל התמונות. מידע נוסף תוכלו למצוא בקבוצת הפייסבוק של הפורום כאן.

הכתבה מבוססת ברובה על עדויות מן הספרים:

  • סלודש שלמה, בכבלי השבי, הוצאת עם עובד, תש"ו
  • אלמוגי יוסף, בראש מורם: חיילים ארצישראליים בשבי הנאצי, משרד הביטחון, תש"ן – 1989.
  • יומן מסע משפחות פדויי השבי, ספטמבר 2016, הוצאה עצמית

 

 

מסע השורשים של טוביה ריבנר

טיול משפחתי תמים או שיבה אל זיכרון כאוב? בעקבות השיר "שם, אמרתי"

המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה עברית, היה פליט שואה שכל משפחתו נספתה במחנה ריכוז. את חייו העביר בקיבוץ מרחביה ושם, בסביבה הרחוקה מאוד מזו של השמדת יהודי אירופה, גידל ילדים. במשך שנותיו בארץ עבד ריבנר כחקלאי, כספרן וכמורה לספרות וכל העת עסק בכתיבת שירה, בתרגום ספרות עברית לגרמנית ובצילום אומנותי.

שירו של ריבנר "שָׁם, אמרתי" מציג את המרחק העצום שבין ילדוּת של ניצול שואה לילדות של בניו ואת הניסיון לגשר על הפער בכל זאת:

יָצַאתִי מִבֵּיתִי הָאֲרָעִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי,
שָׁם, אָמַרְתִּי, שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבַן לִמְרַאֲשׁוֹתַי נָמוּךְ מִן הָעֵשֶב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הָכֹּל שָׁם נִשְׁמַר.

עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבַיְּעָרוֹת וּבֶעָרִים שֶׁהָיוּ
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכְּבִישִים הָיוּ רָעִים.
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַבּוֹרוֹת.
מָה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שוֹאֲלִים בָּנַי.
מָה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִּירוֹת.

אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְּשִישָה בַּחַלּוֹן,
כָּאן גַּם הֶעָתִיד עָבַר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַיְּבֵשוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.

כָּאן נוֹלַדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנַי,
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בַּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנַי וְהָרוּחַ עָבְרָה
בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים.

יָצָאתִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל שוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפֹה
נָלוּן?

(מתוך: "שמש חצות", ספרית פועלים, תשל"ז [1976])/

בית הקברות היהודי בפראג. צילום: זאב רדובן. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004015530405171

הדובר בשיר ניצל מזוועה גדולה, מתופת השואה. זו אינה מוזכרת בשמה, אך ניתן להניח שהיא קיימת לכל אורך השיר לצד מלחמת עולם, רדיפות וחרדת מוות קיצונית. זמן רב עבר מאז התלאות, אך הדובר עדיין מבקש למצוא מזור לפצע הזה באמצעות השיחה עם בניו והבאתם למקומות שבהם התרחש הסבל.

השאלות של הבנים "מתי נאכל?" ו"איפה נלון?" הן שאלות שגרתיות של ילדים בטיול ממושך שלכאורה מביעות חוסר עניין. בו-בזמן הן גם ממחישות את חוסר יכולתו של הדור הנוכחי להבין את השואה, שכן בזמן השואה שאלות כאלה נשאלו בהקשר שונה לגמרי, ובכל יום מחדש הוטל ספק בשאלה אם האדם יאכל או ילון בכלל.

"השטייטעל הקטן", ציור של יששכר בער ריבאק. מתוך אוסף המרכז לאמנות יהודית. מס' מערכת: 997004256030405171

הישישה בחלון, תושבת המקום מן הסתם, היא עוד דרך לנהל דיאלוג העוקף את האימה. היא מאשרת שלכאורה "גם העתיד עבר", ואין דרך להציג באמת את האסון שאירע במקום. הישישה סוגרת את "עיניה היבשות" – ספק דימוי לתריסי בית, ספק עיניו של אדם מת. החלון נסגר, הזמן עבר, רק ההשלמה נשארת.

*

השיתוף של דור ההמשך במה שעבר עליו, במראה המקומות שבהם נלחם על חייו, בקרבה פיזית לָאבנים ולעשב במקום, הוא דרכו של הדובר להתחזק ולהתחבר לחיים. תפיסה זו של ריבנר מקבלת ביטוי גם במכתב שכתב למשוררת לאה גולדברג. בין השניים שררו יחסי רעות ממושכים, ואלה מצאו את ביטוים גם בחליפת מכתבים ענפה.

במכתב מ-1953 סיפר ריבנר:

"[…] ומה נותר לנו עוד בעולם זה שדעתו נטרפת עליו בהגיון אכזרי אם לא שמחה קטנה זו או אחרת? ולכן אני ההיפך ממך, דווקא משום שהחרב שוב מעל ראשינו, דווקא בגלל כל אימת הלילות וחרדת הימים וקירבת המוות, כולי נתון אני לאותו 'היקר ביותר', ליחסי-אדם וקשוב ופתוח אני אל מול כל אדם שקרוב לי הרבה יותר מאי פעם. הרי אותן הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה ואף חזקות מן המוות, כי קשרם קשר שמעבר למוות, קשר שבאותה הדממה המולידה בכל רגע חיים חדשים. וכל זמן שאני חי, מבט-עין ומילה טובה ערכם עבורי גדול מכל ההצהרות וכל הנבואות על האנושות – מושג שאין לאחוז אפילו בקצה שולי מעילו.

דווקא משום שהכל מסביבנו מזדעזע כל-כך, אין אימה גדולה מבדידותו של ה'אני' שהרי בו הזעזוע עז שבעתיים. ולכן גם חשיבה (אני מתכוון לזו שאנו בעצמינו מנסים לדובבה) בעצם אינה מלווה אותנו עד לאותו הגבול האחרון שבין חיים למות. כי לאמיתו של דבר גם היא אינה אלא הד קולנו. ומה יפה יותר לשמוע קולו של הזולת המדבר אלינו!"

מכתב של טוביה ריבנר ללאה גולדברג, ינואר 1953 מתוך ארכיון גנזים.

שמירת היחסים והקשרים שבין אדם לאדם, אומר ריבנר במכתב (שנוסחו המלא כאן), היא הדבר העיקרי שיש לאדם להיאחז בו אל מול זוועות חיצוניות – מלחמות, סכנות ואף המוות עצמו. אמירה זו נראית פשוטה ומתבקשת, אך היא מגלמת התנגדות עזה למנגנון פעולה אחר ושגור: הישרדות אנוכית תוך השמת ה"אני" במרכז, שהלוא זה לכאורה מה שאדם אמור לעשות כאשר המשאבים מוגבלים והנסיבות ההיסטוריות קשות.

ואולם, על פי ריבנר, אין טעם בקיום ללא קשר אנושי הדדי. הבדידות היא אויבתו של האדם הנלחם על חייו, שכן שמירת צלם האנוש אינה פחות חשובה מהישארות בחיים גרידא. כפי שאדם זקוק לחברה ולצליל קולו של אדם אחר, כך הוא זקוק למראה פני הזולת מולו.

גישה זו של ריבנר שואבת, ככל הנראה, מכּתביו של הפילוסוף מרטין בּוּבֶּר, שכתב על החיוניות העצומה שביחסי "אני-אתה":

"כשאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת השיתין [מילות יסוד] 'אני-אתה', שוב אין הוא חפץ בין חפצים ואינו מורכב מחפצים".

ובמקום אחר באותו הספר:

"כל עוד פרושים מעלי שמי האתה, רובצות לרגלי רוחות הסיבתיות, ומערבולת הגזרה שוקטת".

(מרטין בובר: "אני ואתה", עברית: יהושע עמיר, עריכת תרגום והערות: יהוידע עמיר, 2003)

מרטין בובר, 1962. צילום: בוריס כרמי. בבעלות אוסף מיתר. מס' מערכת: 997009326773305171

אם נשוב אל השיר "שם, אמרתי", השיחה בין הדובר לבניו נדמית שיחת חירשים, שכן הם אינם מסוגלים לתפוס באמת את גודל הסיוט שחווה. עם זאת לאור דבריו של ריבנר במכתב מתחוור הטעם האמיתי שבשיחה כזו; גם אם לא עובר בה "מידע ממשי", היא חיונית לכל הצדדים. במקום לשקוע בכאבו ובטראומה שלו הדובר בוחר לדבר אותם, להציג אותם ולחברם לעולם הפיזי ולמשפחתו, ואילו הילדים, במקום להתרחק ולשחק, שואלים ומסתקרנים בכל זאת – שאלותיהם הן "שאלות תם", אך הם לא איבדו עניין במה שעובר על אביהם.

על פי הרגשתו של הדובר, "וְהָרוּחַ עָבְרָה / בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים", כלומר התוכן של דבריו לא הגיע כלל אל אוזני בניו, אבל ריבוי הפעלים המתייחסים לתקשורת ("להראות", "אמרתי", "שואלים", "הגידה") מרמז לנו שהדיאלוג מתרחש כל העת, בגלוי ובסמוי, גם בלי התוכן כפשוטו.

כך טיול שורשים הכרוך בהתעמתות עם זיכרונות קשים ואפלים הוא בו-זמנית גם "טיול משפחתי" של אב ובניו המלא דיבור חי והסתכלות רעננה. כאן מודגמת ביתר שאת אמירתו של ריבנר במכתב, שלפיה "הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה".

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

ליל הסדר הראשון של נתן שרנסקי

"לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים. אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש"

נתן ואביטל שרנסקי עם עלייתם לישראל. 12 בפברואר, 1986. צילום: ישראל סימיונסקי, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

נולדתי במשפחה יהודית מתבוללת לגמרי.

שום דבר יהודי, חוץ מהאנטישמיות, לא נכח בחיינו – לא מסורת, לא חגים, ולא שפה. בגיל 24 הצטרפתי לתנועה הציונית. נאבקנו לשחרור יהודי ברית המועצות. במסגרת הפעילות הציונית, התחלתי ללמוד עברית בסתר באולפן מחתרתי.

נתן שרנסקי, 1972

את ליל הסדר הראשון בחיי חגגתי יחד עם ארוסתי דאז אביטל (אז נטשה) במוסקבה. שלושה מורים לעברית חיברו את כל התלמידים שלהם לליל סדר פסח אחד גדול בדירה שם. מכיוון שלא ידענו עברית מספיק טוב בכדי לקרוא את כל ההגדה, המורים נתנו לכל אחד חלק קטן ללמוד בעל פה. לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים, אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש. היה מספיק להסתכל מחוץ לחלון ולראות את אנשי הק.ג.ב. שהקיפו את הדירה, כדי לדעת שאנחנו ממשיכים את היציאה ממצרים בעצמנו. וכשאמרנו "לשנה הבאה בירושלים", ידענו והאמנו שכמו היהודים במצרים, גם אנחנו נזכה לחיות חיי חרות.

אביטל שרנסקי, 1977

בהמשך, אביטל ואני נפרדנו ל-12 שנים.

9 מהן ביליתי בגולאג. כאשר חגגתי את ליל הסדר בצינוק, הייתי צריך להחליט מה יהיה מצה, מה מרור ומה יין, כשכל מה שיש בצינוק זה שלוש פרוסות לחם, שלוש כוסות מים חמים וקצת מלח. החלטתי שהמרור זה המלח, היין זה המים החמים והמצה זה הלחם היבש. הרגשתי שהמאבק שלנו נמשך כששחזרתי שם מהזיכרון את המשפטים מההגדה שלמדתי בליל הסדר הראשון שלי: "בשנה זו אנו עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה אנו כאן ובשנה הבאה בירושלים". זה חיזק את רוחי.

ההמונים מקבלים את נתן שרנסקי בכותל המערבי. 12 בפברואר, 1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

האמנם המשפחה מייצגת תמיד נאמנה את טובת החולה?

הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה. מה עושים אפוא במצב ספק זה?

אחיות מסדרות מיטה בבית החולים איכילוב, 1970. צילום: אוסף מיתר, ארכיון בוריס כרמי

במצבים מגוונים של טיפול בחולה אין ביכולתנו לדעת בבירור את רצונו. העיקרון הבסיסי של האוטונומיה של האדם על גופו ועל דרכי הטיפול בו נפגע. חוק זכויות החולה, ובעיקר סעיף 15, קובע כי במצבים בהם אין לנו מידע על רצונו, ניתן לעשות בו טיפול בעל כורחו, בהתקיים כל שלוש התנאים: אכן זהו מצב שאין כל דרך לדעת את רצונו; לא ידוע לנו על הנחיה קודמת המתנגדת לטיפול רפואי; אין לו אפוטרופוס או שאין דרך לקבל את הסכמתו. החוק אינו נותן מעמד כלשהו למשפחה, אלא רק אם נעשה מינוי חוקי שלה או של חלקה כאפוטרופוס.

ברם, בפרקטיקה הרפואית, הצוות הרפואי מתייעץ עם המשפחה ומבקש את הנחיותיה. הדבר נובע מהנחה כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של רצון החולה: היא הקרובה אליו ויודעת גם מהי מחלתו את ההיסטוריה של עמדותיו ביחס לעצמו; היא הרוצה ביותר בטובתו, ועל כן אנו מניחים שדעתה קרובה לעמדת החולה; היא זו שתצטרך להתמודד עם האתגר של תוצאות הטיפול, וכדו'.

באתר העיתונות ההיסטורית מופיעה הפניה למשפחה להתייעצות על מצב החולה כמה פעמים כמשל לנושאים אחרים. כך לדוגמה, במאמר על החינוך (החבצלת שנה תשיעית, גיליון 33, מיום יב תמוז תרלט) הפותח את הגיליון נאמר כי אבוי לו לחולה שנזקקים לשאול את המשפחה, והכותב מקיש מכך גם על סוגיות חינוכיות.

הנחות אלה נשמעות סבירות מאוד. ברם, הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה, ולעתים בשל סתירה הקיימת בנימוקים דלעיל. המצב השכיח ביותר המדגים זאת הוא תביעת המשפחה מהצוות הרפואי ומהוועדה האתית להילחם על כל שניית חיים של החולה, ולעשות את כל מה שאפשר כדי להאריך את חייו, גם כשאין אופק רפואי כלשהו, ושהחולה יסבול סבל רב. כשאנו מבררים מה המוטיבציה לעשות כך, ומדוע הם נלחמים, התשובה היא ״אנחנו רוצים לדעת שעשינו את הכל בשבילו, ושלא יהיו לנו נקיפות מצפון״. ניתוח עמוק של הרצון האנושי המובן הזה מלמד כי למעשה אין הם מייצגים את טובת החולה, ואין הם פועלים לאור ההנחה של מימוש רצון החולה, אלא עם המורא המובן של חוסר הרצון להיות אלה ש״גזרו את דינו״, ולשאת לאורך החיים כולם את הכאב שמא היה אפשר להאריך את חייו מעט יותר.

לעתים המצב הוא הפוך, והמשפחה שסובלת מאוד מטיפול ממושך בחולה חשה רפיון ידיים, וחוסר יכולת נפשית ופיזית לעמוד במשימה הקשה הצפויה להם, אם החולה יטופל אך מצבו הסיעודי ילך ויחמיר, והם אמנם מדברים בשפה של ״טובת החולה״, אך למעשה טובת עצמם לנגד עיניהם.

מה עושים אפוא במצב ספק זה? האם נכון להתעלם מהמשפחה, שהלוא אפשר שאלה מניעיה?

אחת מדרכי ההתמודדות עם דילמות אתיות היא לקבוע מהי נקודת המוצא, ועל מי מוטלת חובת ההוכחה. זו גם הדרך בדילמה הקשה הזו: נקודת ההנחה ממשיכה להיות כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של טובת החולה, וזאת לאור הנימוקים שהובאו לעיל. ברם, המודעות לכך שאפשר שיש מצבים חריגים – לכאן ולכאן – שהמשפחה פועלת ממניעים אחרים מאשר אלה שהם טובת החולה, מחייבת לבחון כל מקרה לגופו, ובמצבים בהם קיימת פרשנות קרובה לוודאי שהמשפחה מונעת מסיבות אחרות – מוטל על הצוות הרפואי להתעלם מהמשפחה, ולפעול לאור החוק והערכת רצון החולה.