כשישראל כבשה את עזה בפעם הראשונה

מסמכים צבאיים ותצלומים צבעוניים נדירים חושפים את השליטה הישראלית הקצרה בעזה כבר בשנת 1956

נתי גבאי
12.11.2023

החיים בעיר סואנים ביותר. הרחובות מלאים אדם, רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד המוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאוד. המחנות מצטיינים בנקיונם. הזקנים שבין הפליטים מתעניינים לשלום ידידהם בארץ.

(מתוך ידיעה שפורסמה בעיתון "דבר", 29 בנובמבר 1956)

"הלילה יפרצו כוחותינו לרצועת עזה". כך בישרה האיגרת שקיבלו חיילי צה"ל ב-1 בנובמבר 1956. לאחר כמעט עשור של פעולות עוינות מהרצועה, שהביאו למותם של מאות ישראלים, היוזמה עברה לישראל. מלחמת סיני (או בשמה האחר "מבצע קדש"), הייתה מהלך מלחמתי יזום של ישראל, לאחר שפעולות הפדאיון הלכו והתגברו. אחת ולתמיד, קיוותה ישראל לשים קץ לאיום על היישובים הישראלים בקווי הגבול. במהלך המלחמה הצליחה ישראל להשתלט – בסיוע בריטי צרפתית – על שטחים אדירים ובהם חצי האי סיני ורצועת עזה.

הפקודה על כיבוש עזה. 1 בנובמבר 1956
הפקודה על כיבוש עזה. 1 בנובמבר 1956

את עזה כבש צה"ל בקלות יחסית, ותוך שלושה ימים, עזה, אז בשליטת מצרים, נכנעה.

הארץ, 4 בנובמבר, 1956
הארץ, 4 בנובמבר, 1956

עדות לחיים בעזה של אז, אפשר לראות בשורה של תצלומים צבעוניים נדירים של הצלם והעיתונאי היהודי-אמריקאי משה (מרלין) לוין שתיעד את חיי היום יום בעיר תחת השלטון הצבאי הישראלי.

לצלם מגמל בעזה, 1956. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

רוכל ברחוב בעזה, 1956. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

עזה, 1956. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

טיסה מעל עזה. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

חמורים לבנים ברחוב בעזה. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

האמת, שמדינת ישראל לא ידעה אז בנובמבר 1956 כי תשלוט ברצועה רק לתקופה קצרה. בישראל נכנסו לאופוריה בעקבות הכיבושים, וכיבוש עזה, זכה לשם "שחרור עזה" שם שלא ממש מרמז כי יש כוונה לסגת ממנו. ונזכיר שבמשך שנים רבות בהיסטוריה היהודית הייתה ברצועת עזה התיישבות יהודית שהסתיימה במאורעות תרפ"ט, ככה שעבור רבים החזרה לעזה לא נתפסה ככיבוש של שטח חיצוני, אלא כחזרה למולדת.

"דבר", 5 בנובמבר, 1956

עם הכיבוש הונחל ברצועה שלטון צבאי, שעד מיהרה החל בצעדים מעשיים לביסוס שלטוני.

אפשר לראות זאת בשורה של פקודות צבאיות שהפכה את השליטה הצבאית לשלטון. סמכויות המשפט, השלטון והמנהל של העיר הועברו לצבא.

מנשר לתושבי עזה. נובמבר, 1956
מנשר לתושבי עזה. נובמבר, 1956

המטבע הישראלי הפך למטבע חוקי ברצועה.

צו בדבר מטבע ישראלי. נובמבר, 1956

ובנוסף נעשו צעדים להחזיר את "השגרה" לשטח שנכבש. וכך, לצד העוצר שהוטל על תושבי הרצועה בשעות הלילה, במהלך היום קמה פקודה דווקא לפתוח חנויות כדי לאפשר חיי מסחר.

צו לתושבי עזה. נובמבר, 1956

וזוהי תמונה נדירה של ביתו של המושל הצבאי בעזה ועליה מונף דגל ישראל.

בית המושל הישראלי בעזה. ארכיון משה מרלן לוין. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כיום אנחנו יודעים שהכיבוש ההוא, של 1956, היה זמני מאוד. ישראל גילתה מהר מאוד כי בעלי הבית האמיתיים של העולם, אינם עוד בריטניה וצרפת, כי אם רוסיה ובעיקר ארצות הברית שהפעילו לחץ על ישראל לסגת. וב-8 במרץ, בסך הכל ארבעה חודשים אחרי אותה כניעה, בטור ארוך של רכבים משוריינים נסגה ישראל מהרצועה, והשליטה ברצועה חזרה למצרים.

עד המלחמה הבאה.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation