"האין זה מוזר? רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי": היינריך היינה במכתב לחבר

חודשים ספורים אחרי שהוטבל לנצרות, כתב המשורר היינריך היינה לחברו על התסכול, על האכזבה ובעיקר על החרטה שהוליד הצעד הזה בתוכו.

דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831

הוא קרא לזה "כרטיס הכניסה" שלו, ראה בכך את הצעד ההכרחי שיפתח בפניו את דלתות עולם התרבות הגרמני, חותמת הכשר לגרמניוּת חסרת סייגים, מסולקת מכשולים, שלמה ומלאה. אם היה יכול לחבר את הסיפור בראשו, סביר שהיה מוותר על התענוג המפוקפק, ובמקומו בוחר בדרך פשוטה יותר עבור גיבור התסבוכת האיומה שהוא נאלץ לשחק. בקצרה, אפשר להניח של וודאות שלא היה מתנצר.

כשהיה צעיר יותר האמין שהעקשנות משתלמת, והיא אכן השתלמה לא פעם. אביו ודודו התעקשו שייכנס לעסקי המשפחה המשגשגים, הוא התעקש לחיות חיי רוח ויצירה. עקשנותו של העקשן ביותר – שהיה במקרה הזה הוא – היא שניצחה. משפחתו הסכימה לממן את לימודיו באוניברסיטה, ובשנת 1819 נרשם הרי היינה ללימודי משפטים באוניברסיטת בון.

שלוש אוניברסיטאות, הזמנה לדו-קרב שלא התקיים, הרחקה לסמסטר אחד ושש שנים לאחר מכן, סיים היינה את לימודיו באוניברסיטת גטינגן. תעודת דוקטורט למשפטים לא הייתה הדבר היחיד שהוענק לצעיר בן ה-28 בחודש יולי של שנת 1825. באותו החודש הוענק לו גם שמו החדש – כריסטיאן יוהאן היינריך. את השם קיבל היינה לאחר שהוטבל לנצרות בכנסייה הפרוטסטנטית בעיירה הסמוכה הייליגנשטאט. השם שילווה אותו מרגע זה ועד סוף חייו הוא גם השם שבו יוכר בתור אחד מגדולי המשוררים והסופרים של המאה ה-19 ברחבי העולם כולו – היינריך היינה.

במסגרת הדיון האינסופי הניטש עד ימינו סביב שאלת יהדותו של היינה, נסרקו כל כתביו הספרותיים בחיפוש אחר כל בדל התייחסות ליהודים ולדתם. כל ההתייחסויות האלו יצרו כרך בן 300 עמודים. מכל תלי התילים שחיבר בחייו, שמור בספרייה הלאומית בסך הכל מכתב יחיד של היינריך היינה. כפי שתוכלו להיווכח, הוא שופך אור רב על יחסו ועל רגשותיו של המשורר המומר להתנצרות שלו.

פחות משנה לאחר התנצרותו, שלח היינה בתשיעי בינואר 1826 מכתב לחברו לספסל הלימודים ואיש סודו מוזס מוֹזר. המכתב שנכתב בבית משפחת היינה בהמבורג משופע בקודים אישיים בין חברים ומאזכר בין השאר את שמו של מוציא לאור מסוים ("גוביץ המנוול") שבו ביקש היינה לנקום כיוון שהתמהמה בפרסום הסיפור ששלח לו. בהמשך המכתב עובר היינה לעסוק במצוקה האמתית שמסעירה את חייו: טבילתו לנצרות. הוא הרגיש קרוע ומבולבל, וסיפר למוזר על הקושי שלו לכתוב או לחשוב על "דברים חיצוניים".

החברה הגרמנית הנוצרית, שדרשה מיהודיה לוותר על דתם כדי לעלות בסולם הדרגות, התגלתה במערומיה לאחר שהקריב היינה את הקורבן הנדרש. ממקורות אחרים אנו למדים שהיינה ציפה כי התנצרותו תסייע לו לזכות במשרה אקדמית נחשקת, ציפייה שנכזבה. "האין זה מוזר?" שאל את מוֹזר, "רק התנצרתי וכבר כועסים עליי שאני יהודי".

נימה מסוימת של אירוניה ניכרת בדבריו של היינה ומקהה את העוקץ. "עתה אני שנוא אצל נוצרים ויהודים כאחד. אני מאוד מתחרט שהתנצרתי, טרם חשתי שטוב לי יותר מאז, ההיפך, מאז אני מוקף מזל רע – אך די מזה, אתה נאור מדי כדי לא לחייך על זה." ולכך הוסיף ש"כנראה טוב לי יותר משאני יודע" ושאם להודות על האמת, המבקר הקשה ביותר שלו הוא, כמובן, עצמו.

 

המכתב ששלח היינריך היינה לחברו מוזס מוזר. להגדלה לחצו על המכתב

 

מחשבות על גרמניה

בשנת 1831, כשש שנים לאחר טבילתו לנצרות, מאס היינה בצנזורה הגרמנית ובהתקפות החוזרות והנשנות על יצירתו ועקר לפריז. מקץ שנתיים יוחרמו כל יצירותיו (אלה שנכתבו ואלו שטרם נכתבו) בשל החלטת מדינות הקונפדרציה הגרמנית. האמן והמשפטן המומר יהיה לפליט המעביר את שארית חייו בגלות צרפת.

במקום מושבו בפריז יפיק היינה את המיטב מחייו החדשים. הוא יתערבב בחוגים הנחשקים ביותר, יתרועע עם אישים גדולים דוגמת אלכסנדר דיומא ופרדריק שופן, שמו ייצא למרחוק, ויצירותיו (אלו שנכתבו בגרמניה ואלו שיכתוב בפריז) יזכו אותו בתהילת עולם.

גם רגשות הדחייה וגם החשש הכנה מהשתלטות הלאומנות על הפוליטיקה הגרמנית לא יצליחו להכריע את עוצמת הגעגועים של היינריך היינה לארץ מולדתו. הגעגועים יסרבו להניח לו עד מותו ב-17 בפברואר 1856.

הכתבה נכתבה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית, וחיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית .

הילוך ראשון | "אֵלִי", סיפור ביכורים מאת ענת שפיצן

"בכל אחד מחלונות הבניין היה חור. החורים נפערו באותו מקום בכל חלון, בצד שמאל למטה. אמרו שיודעים מי עשה את החורים. אמרו שזה אלי מהכיתה המקבילה." סיפור על אהבת נעורים, התחזות ואכזבה

Lovers under the moon, Serge Sudeikin

מאת ענת שפיצן

 

הרופא דיבר מעל ראשי ואמר לאימא שלי: "הילדה זקוקה למשקפיים. היא חייבת להרכיב אותם כל הזמן, אחרת בבית הספר היא לא תראה מה כתוב על הלוח."
שאלתי עד מתי אני אצטרך את המשקפיים האלה.

"זה לכל החיים," הוא ענה. שבוע אחר כך אימא סיפרה שהרופא יצא מהמרפאה בערב. מכונית פגעה בו מול המרפאה. הוא נהרג מיד.

קנו לי משקפיים בעלי מסגרת פלסטיק ורודה. הם כיסו חלק גדול מהפנים ומדי פעם גלשו על האף והתחככו בחלק העליון של הלחיים. מתחת למסגרת הצטברה זיעה וצצו פצעונים. פצעונים צמחו על הלחיים, על המצח, על האף.

*

הגוף גם הוא השתנה, אבל לא גבהתי. האגן והירכיים התרחבו. השדיים החלו לצמוח. בחנות החזיות פשטתי את החולצה בתא המדידה, ומיד הצמדתי אותה לחזה. המוכרת נכנסה לתא. הורתה לי להסיט את החולצה. היא הביטה בחזה העירום ואמרה: "את נורא שמנה ויש לך חזה נורא נורא קטן. אני מקווה שאוכל למצוא לך משהו."

*

בדרך לבית הספר ראיתי ילדים מתגודדים מתחת לקיר הגימנסיה ומביטים מעלה. בכל אחד מחלונות הבניין היה חור. החורים נפערו באותו מקום בכל חלון, בצד שמאל למטה. אמרו שיודעים מי עשה את החורים. אמרו שזה אלי מהכיתה המקבילה. הוא הגיע בערב לבית הספר והשליך אבן לכל אחת מהכיתות. מאותו יום חיפשתי את אלי בהפסקות. לבשתי חולצות כפתורים רחבות ובהפסקות הלכתי בגבי אל הקיר כי הבנים נהגו לעבור ליד הבנות, לטפוח על גבן ולשאול "מה נשמע?". אחר כך העבירו את היד לאורך הגב, להרגיש אם הן לובשות משהו מתחת לחולצה.

מגרם המדרגות הפתוח יכולתי לראות את מגרש הכדורסל. בדרך כלל אלי שיחק שם. פעם אחת לאחר שקלע סל הוא נעמד באמצע המגרש, כופף ברכיים, הניח ידיים על הירכיים וצעק, "אני צלף, צלף, קליעה טובה." השיער שלו היה פרוע, הפנים האדימו, עיניו פנו אל המדרגות, כאילו הוא מסתכל בי, כאילו הוא כורע לפניי, צועק למעני.

בשיעור היסטוריה הבטתי מהחלון. ראיתי את צמרות הברושים ואת גדר הרשת הגבוהה שסביב בית הספר וחשבתי על אלי. הנזיפה של המורה הפתיעה אותי. המורה כעס. הוציא אותי באמצע השיעור. בחצר שיחק רק ילד אחד, אלי. הוא כדרר וזרק את הכדור, קלע סל אחרי סל. נעמדתי קרוב אליו. הוא הסתובב אליי ושאל אם אני רוצה לקלוע. אמר שאעמוד עם הגב לסל ואזרוק לאחור. עמדתי עם הגב לסל ועצמתי עיניים. זרקתי את הכדור בכוח. אלי קרא: "קלעת סל!" פקחתי עיניים והבטתי בו.

*

בחורף הייתה חצר בית הספר ריקה. שלוליות גדולות נקוו במגרש הכדורסל. עליתי למסדרון של כיתה ו' המקבילה, הכיתה שלו. עברתי ליד הדלת הפתוחה, מתוך הכיתה עלה ריח של בדים לחים ותפוזים. הצצתי פנימה. הוא עמד על שולחן המורה, בין השולחן ללוח היו פתוחות מטריות צבעוניות. הוא סובב מעליו מטרייה פרחונית ושר "לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, אנחנו נפוצץ את השכונה."

חיפשתי בספר הטלפונים את שם המשפחה שלו. בין אלפי השמות מצאתי שלאבא שלו קוראים יוסף ולאימא שלו רחל, גיליתי שהם גרים ברחוב מקביל לדרך שבה הלכתי יום יום לבית הספר. בדרך כלל הייתי רגילה ללכת דרך גן הצפרדע, לעבור ליד צריף הנשיא ולצאת לגימנסיה מול הקיוסק של נעים. שיניתי את המסלול, הלכתי לבית הספר דרך הרחוב שלו. האטתי כשעברתי ליד הבית שבו גר, הבטתי מעבר לגדר אל החצר. לא פגשתי אותו מעולם בדרך לבית הספר. יום אחד ראיתי את אימא שלו ואת אחותו הקטנה יוצאות מהשער. הלכתי כמה צעדים אחריהן. לשתיהן היה שיער ארוך בהיר. מדי פעם הרימה אימא שלו יד והניפה את השיער לאחור. השיער שלי לא אָרך, הגיע רק מעט מתחת לאוזניים. למרות זאת בבית ניסיתי לעשות את אותה התנועה מול המראה. אבא שלי צחק, אמר שאני ממש גברת מגונדרת, עומדת שעות מול הראי, עוד מעט אבקש שפתון, אתחיל להתאפר ואלך בגרבי ניילון.

*

לפני פורים ירד שלג. לבשתי ג'ינס ומעליו טרנינג. מעל הגופייה לבשתי חולצה ומעליה סוודר ומעיל חום מרופד בפרווה סינתטית. חבשתי את כובע הצמר של אימא. לבשתי את הכפפות השחורות של אבא. אימא הורידה מהבוידעם את נעלי ההרים שלה. נעלתי אותן. בין הנעליים לערדליים גרבתי שקיות ניילון. חבשתי את הכובע של המעיל מעל כובע הצמר. תחבתי את הידיים לכיסים. הלכתי לאט על המדרכה. הרגליים שקעו בשלג עד הקרסוליים. הניילונים רשרשו בכל צעד. שלג כיסה את המגרשים, הצטבר על הגדרות, יצר תלולית על ראש פסל הצפרדע הניצב בגן הציבורי. מכוניות לא נסעו. מבוגרים וילדים הלכו באמצע הכביש. ילדים בכובעים צבעוניים נופפו לשלום. אנשים לא מוכרים הניעו בראשם וחייכו אליי.

כדור שלג פגע בי. הפניתי ראש. הסרתי את הכובע של המעיל והבטתי. ילד עמד מעבר לכביש. כובע צמר כיסה לו את המצח. המעיל שלבש היה גדול עליו. הוא קרא: "הֵיי". זה היה אלי. הוא התכופף, הרים חופן שלג וגלגל אותו לכדור בין כפות ידיו, ואז שמתי לב שיש איתו שני ילדים מהכיתה המקבילה: החבר הטוב שלו, חנן, שאהב לצייר טנקים, ויוני, שאהב לשחק כדורגל. זרקתי לעברם כדור שלג. הכדור נפל קרוב אליהם. הם צחקו המשיכו ללכת. הלכתי בעקבותיהם לאורך הגן הציבורי, ומשם אל הצומת, ומשם לעמק המצלבה.

המשטחים שבין עצי הזית הלבינו. הסלעים הזדקרו מתוך השלג. אלי והחברים שלו ירדו לעמק ואני אחריהם. ירדתי במדרון ההר, בין הסלעים. השלג הגיע עד הקרסוליים. אחר כך שקעו הרגליים עד הברכיים. באמצע הירידה הוא עצר. נופף בידיים, קפץ אל השלג והתגלגל על צידו כמה גלגולים. הסרתי את הכובע של המעיל, הסרתי את כובע הצמר. זרקתי אותו למעלה ותפסתי. דם זרם אל פניי. לחיי להטו. פתחתי את כפתורי המעיל. הסרתי את הכפפות ותחבתי את הידיים בערמת שלג. רציתי לרוץ אבל הרגליים שקעו בשלג כמעט עד המפשעה. הוא חזר לאחור, הושיט לי יד. שלג רך התחיל לרדת. אלי הטה את ראשו לאחור ופער את פיו, גם אני הטיתי את ראשי ובלעתי פתיתים. השלג התחזק. הפתיתים הצליפו בפנים, העיניים צרבו, האף קפא. אלי עלה חזרה לכביש. חנן ויוני עלו איתו, ואני השתרכתי מאחור.

*

בפורים המורה לוין הביט בילדים המחופשים ואמר, יש ילדות סתם, ויש ילדות שנולדו להיות מלכות, ולא משנה למה יתחפשו, הן תמיד יהיו מלכות. מבטו חלף על פני ילדי הכיתה ונעצר בקרן היפה. היא התחפשה לביטניקית ובאה במכנסי ג'ינס משופשפים וקרועים וגיטרה תלויה הכתף. קרן הטתה מעט את הראש והחזירה למורה מבט. נעצתי בה עיניים, בגומות החן, בשיער הארוך שהגיע עד מתחת לשדיים, בשפתיים האדמדמות, בעור החלק של הלחיים שהוורידו, בהטיית הראש. נסיכה בג'ינס קרוע.

גם אלי קרע חורים במכנסיים, הדביק ריבועי לבד לחולצה, חתך את השרוולים, לכלך את הפנים בצבע חום, חבש כובע שחור קרוע. הוא הלך בחצר בית הספר ופשט יד. אני לא התחפשתי. בשפתון ציירתי לי לב על הלחי. עברתי לידו והוא פנה אליי ואמר בקול רועד: "תני משהו לילד רעב." היו לי בכיס סוכריות חמוצות ממשלוח המנות. זרקתי כמה סוכריות לידו המושטת. הוא הביט לתוך ידו המלאה סוכריות והשתחווה.

בסוף השנה קניתי מחברת סליל עם כריכה אפורה. בדף הראשון כתבתי:

"אלי אלי אלי שלי,
אותך כל כך כל כך אהבתי,
את בלוריתך הזהובה
ואת עיניך התכולות."

אימא מצאה את מחברת השירים והראתה לאבא. מצאתי את המחברת על השולחן בחדר האורחים.

*

בשבת בבוקר סשה בא לביקור. הוא ואבא שלי ישבו במטבח ושתו וודקה. אבא מזג משקה לכוסית נקייה והושיט לי, "תטעמי, כדאי לך." קירבתי את הכוס לאף. שניהם נעצו בי מבט. הטיתי את ראשי לאחור, כמו שראיתי אותם עושים, והיגרתי במהירות את כל המשקה לפי. הטעם היה מר. המשקה צרב את הגרון. סשה פרץ בצחוק: "הגברת יודעת לשתות." אבא הרים כוסית, "לחיי הבלורית הזהובה." שתקתי. הפניתי לו גב והתחלתי ללכת. הוא קרא אחריי, "ילדים, גם אני אוהב לכתוב."

*

אבא סיפר לי שהחתולים המסתובבים בחצר הם צאצאים של חתולי פרא. רואים את זה לפי הפסים על גופם ולפי הטבעות על הזנב. לקראת סוף החורף החלו החתולים ליילל בקולות רמים, רדפו זה אחרי זה, קפצו מעל שיחים, מעל גדרות, לפעמים היה אחד החתולים מזנק על חתולה, נועץ את שיניו בעורפה, נצמד אליה ומרעיד את חלקו התחתון של הגוף. החתולה לא יכלה לברוח. חששתי שאם אביט לחתול ישר בעיניים הוא יזנק עליי.

*

הייתי בת יחידה אבל אבא קרא לי "ילדים". לפעמים ביקש שאושיט לו יד. היה שולח את אצבעות ידו הארוכות, הדקות והחיוורות למרכז השקערורית בכף ידי, בוחש בתנועות סיבוב קלילות ומדקלם שיר שהמציא: "טַבָּחִית לִכְלוּכִית / דַּיְסָה מְבַשֶּׁלֶת / בַּסֻּכָּר מְתַבֶּלֶת, / חֶמְאָה מוֹסִיפָה, / לְאוֹרְחִים מְחַכָּה. / לְאוֹרְחֶיהָ מְחַלֶּקֶת / שִׁכְחָה, פֵּאָה וָלֶקֶט, / אַךְ לַזֶּרֶת לֹא יַזִּיק / אִם לַבֹּהֶן לֹא יַסְפִּיק."

בסיום הדקלום הריץ את אצבעותיו במעלה זרועי. אני הצמדתי בכוח את הזרוע לבית השחי. פלטתי צחקוקים מקוטעים והתפתלתי להשתחרר מאחיזתו, והוא המשיך לדקלם:

"בֹּהֶן בֹּהֶן, מַהֲרִי, / בַּמַּרְפֵּק אַל תֵּעָצְרִי / כִּי מִתַּחַת בֵּית הַשֶּׁחִי / תִּמְצְאִי גַּם צְחוֹק גַּם בֶּכִי."

*

בחופש הגדול נסעתי לדודה הני בדימונה. הדודה שאלה אם יש לי חבר. שיקרתי ואמרתי שכן, קוראים לו אלי. סיפרתי שיש לו עיניים כחולות והוא שחקן כדורסל. היא שאלה למה אני לא כותבת לו. נתנה לי מחברת שורות. כתבתי מכתב על אחד הדפים, אחר כך תלשתי והעתקתי בכתב יד מעוגל לדף חדש. כתבתי לו שקוראים לי יעקב (באמת, אבא סיפר לי שלפני שנולדתי הוא היה בטוח שייוולד לו בן ותכנן לקרוא לי יעקב על שם סבא שלי). כתבתי שחברים סיפרו לי עליו. אמרו שהוא ספורטאי ושחקן כדורסל. סיפרתי שאני אוהב לשחק סטַנגָה. שאלתי במה משחקים בירושלים ואם מכירים אצלם את המשחק הזה. המצאתי שיש לי אח תינוק ואחות קטנה בת שלוש, שלאחי קוראים אביב ולאחות – נורית. שאלתי אם גם לו יש אחים ואחיות. וסיימתי במשפט "אתה יכול לענות לי לכתובת שעל המעטפה."

כל יום ירדתי לראות אם הגיע מכתב ממנו. מנעול התיבה היה שבור. בוקר אחד מצאתי בתיבה מכתב שעל המעטפה שלו נכתב באדום "התראה לפני ניתוק". החזרתי את המכתב לתיבה הפרוצה. למחרת מצאתי בתיבה גלויה מאבא שלי. "מה שלום המשוררת?" הוא שאל. בפעם אחרת הציצה מתוכה חוברת טרזן. הני אמרה שאוכל לקרוא אותה אבל שאזהר לא לקמט, כי שלמה בעלה מתרגז אם מקמטים את החוברות שלו.

אחרי שבועיים הגיע מכתב. על המעטפה נכתב בעיפרון באותיות עקומות: "ליעקב". הכנסתי את המכתב לכיס המכנסיים. עליתי במדרגות והמכתב בכיסי. הרגשתי אותו נוגע בירך. הנחתי יד על הכיס, שהיה תפוח מעט. דודה הני עמדה ליד השיש במטבח, קילפה גזר. "למה לא נשארת לשחק למטה?" שאלה, "כל הזמן את מתלוננת שאין לך עם מי לשחק, ועכשיו אני שומעת ילדים בחצר."
מהחלון נראו ראשיהן של שלוש ילדות משחקות חבל. הן משחקות על שביל בטון שעובר ליד חלקת חצר חשופה. הקרקע אינה חומה כמו בירושלים, אלא חולית, צהבהבה. שיחים קירחים צומחים בין הבניינים, מכוסים שכבת אבק. מדי פעם הילדות צועקות זו אל זו. יום קודם הלכתי בחצר והן שיחקו באותו המקום. נעמדתי בצד והבטתי בהן. הילדה עם הצמה הארוכה הסתובבה אליי לרגע, אחר כך הסבה את פניה וגלגלה את החבל בכוח רב יותר. הלכתי משם. היה נדמה לי שאני שומעת ילדה לוחשת: "מקרה סוציאלי אבוד".

ברגע שנגעתי במכתב הכול נעלם: הילדוֹת, החבל החובט בפראות בבטון, שורת בתי השיכון, השיחים המאובקים.

את המכתב פתחתי בשירותים. ישבתי על האסלה וקראתי: "שלום יעקב, בירושלים משחקים סטנגה אבל אני אוהב לשחק כדורסל. עכשיו בחופש הגדול אני גם מתאמן בשחייה בבריכת ירושלים. יש לי אחות קטנה שקוראים לה הגר, היא בכיתה ב', ויש לי אח גדול. קוראים לו בני והוא בכיתה ח'.

מי נתן לך את הכתובת שלי? מי אמר לך שאני מצוין בכדורסל?"

בערב הנחתי את המכתב בין דפי חוברת הטרזן. אל בין עצי הג'ונגל השתרבבו המילים: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים.

*
הסטתי את השעוונית שעל שולחן המטבח, תלשתי דף ממחברת שורות והתחלתי לכתוב: "שלום אלי, שמעתי עליך מחבר שלי. יש לו בת דודה. היא גרה בירושלים. קוראים לה ענת והיא לומדת בשכבה שלך בבית הספר. אתה מכיר אותה?"

הוספתי וכתבתי שאצלנו בדימונה יש משחקים של בנים כמו כדורגל וכדורסל, יש משחקים של בנות כמו חבל וקלאס, ויש משחקים שבנים ובנות משחקים יחד. כתבתי שבזמן האחרון התחילו לשחק אצלנו "אמת או חובה". אם אתה בוחר "חובה" אתה חייב לעשות מה שאומרים לך, למשל, לעמוד על כיסא ולהגיד בקול "אני טיפש", או לצאת לרחוב ולבקש ממבוגר שיקנה לך ארטיק בקיוסק, ואפילו לעשות משהו מסוכן, לרוץ במהירות לכביש בלי להסתכל ימינה ושמאלה, ויכולים להגיד לך גם לתת נשיקה לילדה ואפילו לגעת לה בציצי. ואם אתה בוחר "אמת" אתה חייב לענות על מה שישאלו אותך, לגלות את האמת, יכולים לשאול אותך אם ראית פעם את אבא שלך מנשק את אימא שלך, או שאתה צריך לגלות את מי אתה אוהב. שאלתי את אלי אם גם בירושלים משחקים את המשחק הזה.

*

לפני שהגיע מכתב התשובה אבא שלי בא להחזיר אותי לירושלים. ישבתי ליד החלון וגלגלתי בראש את מילות הקסם: כדורסל, שחייה, בריכת ירושלים. שמרתי את המכתב בכיס המכנסיים. הבטתי במשטחים של הנגב ונגעתי במכתב, הוא כבר התקמט, שוליו התרככו. בסיבובים לירושלים מיששתי מדי פעם את המכתב, וגם כשהתקרבנו לעיר, צמוד לוואדי שמתרחב ונפער. הרגשתי שגם הלב שלי מתרחב ונפער כשחשבתי שאני כבר מתקרבת לאלי. דמיינתי שהוא יושב במושב לידי, ראיתי בדמיוני איך אני עוצמת עיניים ומטה אליו ראש ואיך הוא מטה אליי ראש, ואנחנו נרדמים כשהראשים שלנו צמודים זה לזה.

*

ביקשתי שיקנו לי כדורסל. הלכתי ברחוב עם הכדור החדש והשתדלתי להניע את הרגליים בצעד מרושל, כמו אלי. החזקתי את הכדור מתחת לזרוע ולא הרפיתי ממנו, לא זרקתי באוויר ולא כדררתי, חששתי שלא אצליח לתפוס אותו, פחדתי שיתגלגל לכביש.

התאמנתי בבית. נעלתי נעלי התעמלות ורצתי לאורך המסדרון, ממנו עברתי לחדר האורחים, משם לחדר האוכל, למטבח ושוב למסדרון. עשיתי כמה וכמה סיבובים. רצתי במהירות, בזמן הריצה זרקתי את הכדור ותפסתי אותו או כדררתי. השלכתי את הכדור אל הקיר ותפסתי אותו. פעם אחת הטלתי את הכדור בכוח והכדור חזר אליי והכה בפנים, המשקפיים נפלו ואחת העדשות נשברה.

*

עשיתי עדשות מגע במרפאה החדשה שהקימו במקום מרפאת העיניים של הרופא המת. הבטתי במראה – בלי המשקפיים הפנים נראו ארוכים ומבוגרים יותר, הריסים הצטיירו בבירור וגם הגבות המקושתות. צבטתי את הלחיים והן האדימו. ליקקתי את השפתיים והן הבריקו. הטיתי ראש והבטתי על עצמי מהצד. בבואתי הזכירה לי את קרן היפה.

שיניתי תסרוקת. עשיתי שביל באמצע, השער גלש משני צידי הראש עד הכתפיים. לבשתי מכנסי ג'ינס אמיתיים. כמה ימים לפני תחילת הלימודים החלקתי על גדרות כדי לשפשף אותם מאחור. מלפנים, מעל הברכיים, שפשפתי בעזרת אבן. בחלק הקדמי של הירכיים נוצרו אזורים בהירים. הייתה לי חולצת סריג חדשה, הדוקה. המותניים נראו צרים בחולצה והשדיים גדולים יותר.

הלכתי לבית הספר בלי משקפיים. הייתי הראשונה בשכבה שהשתמשה בעדשות מגע. ילדים מהכיתה שלי ומהכיתה המקבילה באו לראות אותי. גם אלי בא. וככה אני עומדת שם במרכז מגרש הכדורסל שבאמצע חצר בית הספר. העיניים צורבות בגלל העדשות וקשה לי לפקוח אותן. המשטח הצהוב של המגרש מחזיר אור. מסנוור. אבל איני עוצמת עיניים. אני מטה את ראשי לאחור ומסתכלת עליו. אף פעם לא עמדתי כל כך קרוב אליו. אני מרגישה את הריח שלו, בייגלה מלוח מעורב במנטה. אני מביטה עליו ולא זזה. מריחה את הבייגלה עם המנטה ולא זזה. והוא מביט לי ישר לתוך העיניים. אומר שהוא רואה את העדשות, יש עיגול שקוף מסביב לאישון. וגם אני מביטה לו לתוך העיניים. רואה שיש כתמים זהובים בתוך העיגול הכחול שמסביב לאישונים שלו.

*

ביום ההולדת של קרן היפה שיחקנו "אמת או חובה". המסיבה הייתה בחצר הבית שלה, ישבנו במעגל על החלק המרוצף ליד המדשאה. במרכז המעגל גלגלנו בקבוק חלב ריק. הבקבוק עצר ופיית הבקבוק הצביעה על אלי. הוא בחר "חובה". קרן אמרה לו שילך על הידיים. אלי עשה גלגלון. סיים אותו בעמידת ידיים והמשיך ללכת על ידיו מסביב למדשאה, רגליו זקופות למעלה. החולצה שלו הופשלה, הגומי של התחתונים הלבנים נחשף וגם פיסת בטן חיוורת. כשחזר לעמוד על הרגליים כולם מחאו כפיים. אני עמדתי קפואה. כפות ידיי היו קרות.

לפני שיעור התעמלות התלבשתי בשירותים. נכנסתי לחדר ההלבשה לבושה בבגדי הספורט. חדר ההלבשה היה מלא בנות לבושות למחצה. קרן היפה עמדה במרכז החדר בחזייה פרחונית ובתחתונים פרחוניים. אבא שלה הביא לה מחוץ לארץ. היא אמרה: "אני חייבת לספר משהו. אבל זה סוד. אל תגלו לאף אחד. ילד אחד שלח לי פתק. מי? לא משנה. ספורטאי. בלונדיני. בפתק שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו. הוא לא נתן לי בעצמו את הפתק. חבר שלו מסר לי. עניתי שאני לא רוצה חבר עכשיו. אני עוד לא מוכנה לזה. מקווה שהוא לא נעלב."

"מי זה היה?" שאלתי.

בו ברגע אמרתי לעצמי שלא אכפת לי מאלי, דמיינתי שהוא הולך לפניי לאורך החומה של בית הנשיא, מכדרר כדורסל. הכדור מתגלגל לכביש. הוא מזנק אחרי הכדור. מכונית מגיעה משמאל. היא פוגעת בו. הוא שרוע על הכביש. אני מגיעה מיד. קופצת מהמדרכה לכביש, אוספת את המעיים שנשפכים על הכביש ומכניסה אותם חזרה לבטן שלו.

 

ענת שפיצן היא עורכת ומתרגמת מאיטלקית. בין תרגומיה יצירות מאת איטאלו קאלווינו וג'ורג'ו באסאני. ערכה את סיפורי הדקמרון. מלמדת עריכת לשון הספרות בחוג ללשון באוניברסיטה העברית. בוגרת תוכנית הלימודים לכתיבה בבית הספר לאמנויות המילה. זהו סיפורה הראשון למבוגרים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

שירה | שירים חדשים מאת אסף דבורי, מאיה ויינברג וערן צלגוב

יָעִידוּ עָלַי / שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי / בִּגְלַל אֲגַם.

The last rays of the sun. A lake. Isaac Levitan

אסף דבורי

הדרך השתים-עשרה מתוך אחת-עשרה דרכים לצעוק

לאנטון שמאס

אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי מְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיךָ בִּרְחוֹבוֹת עִיר הַמֵּתִים הַזּוֹ:
עוֹמֵד בְּעֵמֶק רְפָאִים וּמִתְבּוֹנֵן בָּעוֹבְרִים
חוֹלְפִים עַל פָּנַי
מִבְּלִי שֶׁאַצְלִיחַ לְזַהוֹת אֶת מִשְׁקָפֶיךָ
עֲגֻלִּים וּסְדוּקִים,
בָּאִים לִקְרָאתִי.
בְּיָדִי הַשְּׂמָאלִית אֶבֶן.

אוֹ עוֹלֶה, מִתְנַשֵּׁף, הַמֶּלֶךְ ג׳וֹרְג׳ 32,
לוֹחֵץ עַל כַּפְתּוֹר הַמַּעֲלִית
וּמַמְתִּין לָאַיָּל שֶׁקָּשַׁרְתָּ,
שֶׁיֵּרֵד.
כְּשֶׁהִיא נִפְתַּחַת לִבִּי מִתְרוֹקֵן מֵהַדָּם.

אַחַר-כָּךְ, בְּאַגְרוֹן,
מְחַפֵּשׂ אֶת הַבָּבּוּשְׁקוֹת שֶׁלְּךָ בַּהֲרִיסוֹת שֶׁל פאלאס,
שְׂפַת אִמִּי בּוֹקַעַת מבֵית הַקְּבָרוֹת מִמּוּל
וּמִלְּפָנַי אֵין דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

לְאַט אֲנִי מַשְׁחִית אֶת הַמֶּרְחָק
מַנִּיחַ לְעַצְמִי כְּנֵסִיַּת קֶבֶר
רוֹאֶה וְרָץ וְנוֹגֵעַ בַּכְּתֵפַיִם –
רַק כְּדֵי לְהִתְבַּדּוֹת בָּרֶגַע שֶׁבּוֹ הַפָּנִים
נִפְנוֹת לְעֶבְרִי,
חֲצִי סִיבוּב לְאָחוֹר,
מֻפְתָּעוֹת.

אֲנִי עוֹמֵד בְּהִלֵּל, פָּנַי כְּנֶגֶד שַׁמַּאי.

 

כארון מתבונן בהיסטוריה

1
כְּבָר שָׁנִים הוּא מְנַסֶּה לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מוֹפָעֶיהָ בְּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
עוֹקֵב, כְּכֶלֶב צַיִד עָיֵף, אַחַר מעוֹף הַיַּנְשׁוּף
מְשַׁנֵּן אֶת תְּנוּעַת הַכְּנָפַיִם.

אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהִיא מְשַׁטָּה בּוֹ,
מְנִיחָה לוֹ לִבְכּוֹת בְּכָל עֶרֶב
עַל מָה שֶׁאָבַד בֵּין הַגָּדוֹת

אֲבָל זֶה יִהְיֶה לֹא מְדֻיָּק, כמותה.

2
הִיא מַפְצִירָה בּוֹ לַחְקֹר שִׁגְיוֹנוֹת קֵיסָרִיִּים
טוֹעֶנֶת שֶׁעָלָיו לְהַעֲמִיק וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּהַשְׁפָּעוֹתָיו שֶׁל אינקיטטוס עַל הַסֶּנָט
בַּכִּנִּים בִּשְׂפָמוֹ שֶׁל סטאלין
מְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ בְּחֻמְרַת סֵבֶר שֶׁל מְחַנֶּכֶת
שׁוּב שׁוֹאֶלֶת בִּפְלִיאָה עַל כֹּל הַסְּפָרִים שֶׁלֹּא קָרָא.

לְעִתִּים הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהִיא מְשַׁקֶּרֶת.
פְּקִידֶיהָ, שׁוֹמְרֶיהָ
הֵם-הֵם אֵימָה גְּדוֹלָה
וְשֶׁקֶט.

 

אסף דבורי, יליד 1979. ממקימי פרויקט ההרצאות ״12 דקות״. ערך את גליונות 14–15 של המגזין האינטרנטי "החוטם".

 

מאיה ויינברג

תקנה

אִם נָפַל דָּבָר –
יִפֹּל.
כְּנֶגֶד הָרִצְפָּה הָאֲדִישָׁה
יִתְנַפֵּץ .
כְּכָל שֶׁתְּנַסֶּה הַיָּד לֶאֱסֹף –
לֹא יְאַסֵף.
כְּשֶׁנִּדְמֶה שֶׁחָלַף
כְּמוֹ מִשּׁוּם מָקוֹם
יוֹפִיעַ חַד אֶחָד
לְהִינָּעֵץ בַּבָּשָׂר הַיָּחֵף.
הַחֶדֶר לֹא יַחְזֹר לִהְיוֹת כְּשֶׁהָיָה
גַּם לֹא זְּמַן
אֵין לָזֶה מַרְפֵּא.

 

בית

אוֹמְרִים
כָּל מָקוֹם שֶׁבּוֹ אָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי
כָּל מָקוֹם שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת בּוֹ אֲהוּבָתִי
כָּל מָקוֹם שֶׁכָּל יְלָדַי שָׁם יַחַד
הוּא בַּיִת.
אֲבָל מָה אִם הַהֶפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ חָלְפָה יַלְדוּתִי
מִטָּה לְצַד הַחַלּוֹן
רָאשִׁי הַמֻּנָּח בִּמְנוּחָה
בִּשְׁתִיקָה עַל סַף הַהַזְנָחָה
כָּל יּוֹם.

דָּבָר לֹא תָּבַע אוֹתִי לְעַצְמוֹ.

לְשָׁם אֲנִי חוֹזֶרֶת
בַּחֲלוֹם.

 

Mindelsee

יָעִידוּ עָלַי
שֶׁנִּשְׁבַּר לִבִּי
בִּגְלַל אֲגַם.
קָטָן עַד כִּי שְׁמוֹ
נִבְצָר מִן הַמַּפָּה
וְהָרָשׁוּיּוֹת לֹא חָפְצוּ
לְמַסּוֹת, גַּם לֹא לָשִׁים גָּדֵר.
גָּדוֹל דָיוֹ לִהְיוֹת בֵּיתָם הַטּוֹב
שֶׁל שׁוֹשַׁנֵי-מַיִם שֶׁל
שַׁפִּירִיוֹת עֲנָק שֶׁל
לַהַק אַוְוזֵי בָּר וְדָגִים
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם.
בְּקֶשֶׁר שֶׁבִּשְׁתִיקָה נָתְנוּ לְגוּפִי הֶעָיֵף לָבוֹא.
לְהִשָּׁאֵר – כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ.

 

אֲנִי עֵץ פִיטְנָה זָּקֵן.
מוּכָנָה לְפִתּוּלִים מַרְחִיקֵי לֶכֶת בַּגֶּזַע
כְּדֵי לִשְׂרֹד, כְּדֵי לָשֵׂאת חֵן.
שִׁשִּׁים שָׁנָה בַּכְּנִיסָה לַגִּנָּה
בִּפְרִיחָה חֲלָבִית צְהֻבָּה לְבָנָה
רֵיחָנִית.
כָּל הָאֲהוּבִים עָזְבוּ,
גַּם הַיְּלָדִים.
עֲנָפִים חֲרִיגִים כְּמֵעֵין גְּדָמִים
לֹא כּוֹאֲבִים וְלֹא מְדַמְּמִים,
וּמְעַט עָלִים
וְחֶבְרַת עַצְמִי.

 

מאיה ויינברג היא וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. ספרה הראשון, "שטחים פתוחים", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77. כלת פרס 'כליל' לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, שירה המנסה לתת קול לַמקום על החי והצומח בו. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד באביב הקרוב.

 

ערן צלגוב

זיקיות וגודזילה בְּיֵאוּשָׁלַיִם

הַיּוֹם שָׁמַעְתִּי בַּחֲדָשׁוֹת
עַל שַׂר הַבִּטָּחוֹן הֶחָדָש
וְעַל הַמִּלְחָמָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁלֹּא נִמְנְעָה וּמַשֶּׁהוּ
(אֲנִי, אֲנִי, אֲנִי)
הִתְרַסֵּק בְּתוֹכִי.

שְׁמַע לִי בְּנִי,
בִּטְחוֹנִי שֶׁלִּי אָבַד –
וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבַּסְּרָטִים
אֵין רַחֲמִים: גּוֹדְזִילָה
מְרַסֶּקֶת כִּי הִיא יְכוֹלָה.
וּבַחַיִּים? הַקַּיִץ נַחֲזֹר הַבַּיְתָה, בְּנִי שֶׁלִּי,
וְאַתָּה – הַבְטֵחַ לִי:
אִם נִּגְמָרִים הָרַחֲמִים וְלִבִּי מֵת,
מְצָא לְךָ בַּיִת אַחֵר הַרְחֵק
מִגּוֹדְזִילָה.

בַּיִת לֹא צָרִיךְ גְּבוּרָה: בַּיִת זָקוּק
לְזִיקִיוֹת זוֹהֲרוֹת,
לְמֵכָנִיקָה זְהִירָה וַעֲצוּבָה שֶׁל חֲלוֹמוֹת וּמְצִיאוּת
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַחֲזֹר, לָגַעַת בַּלָּשׁוֹן
בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הַמִּלִּים, בַּחֵךְ הַיְּרוּשַׁלְמִי,
וְלִישֹׁן בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
וּבְלֵב עֵר לְאַהֲבָה.

 

כבר לא

סוף דצמבר, 2014

פַּעַם, כְּשֶׁעוֹד אֶפְשָׁר הָיָה,
לְהִתְנַגֵּד כְּלוֹמַר, הַצִּפּוֹר
נִשְׁאֲרָה בַּחַיִּים. אַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא
הַקַּיִץ הַשּׂוֹרֵף, הַמִּלְחָמָה כְּלוֹמַר,
וּמוֹת הַצִּפּוֹר הָיָה בִּלְתִּי נִמְנָע
הֵרַמְתְּ יָדַיִם וַאֲנִי
גַּם. עַכְשָׁו יֵשׁ צַעַר בְּקֵן הַצִּפּוֹר,
בַּלֵּב כְּלוֹמַר, וְהַתִּקְוָה,
כְּלוֹמַר מָה שֶׁנִּשְׁאַר, כְּבָר
לֹא.

 

צֵיד ציפורים

כְּמוֹ בֶּאֱמוּנָה, זְכוֹר:
אֵין מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר
בְּצֵיד צִפּוֹרִים.
אַתָּה מֵרִים קָנֶה שָׁחֹר
וּפוֹעֵר פֶּצַע בַּבְּרִיאָה.
עַכְשָׁיו, אַתָּה חַיָּב לְהַאֲמִין –
דֶּרֶךְ הַחֹרִים שֶׁנִּקַּבְתָּ
לֹא תָּבוֹא כָּל גְּאֻלָּה.

 

נקמה

2.7.2014

הַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת
כְּמוֹ אֲשָׁכִים שֶׁל
יֶלֶד בֵּן שְׁמוֹנָה יָמִים
שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מָה
מְצַפֶּה לוֹ. וְאָז
הַסַּכִּין

 

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, עורך ורושם. מעורכי כתב העת 'דקה' (2007–2012), ומייסד-חבר בהוצאת "רָעָב", קולקטיב ספרותי של פעילי תרבות. מעורכי האנתולוגיה לשירה שחורה "כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם", הוצאה מחודשת לתרגומי יצחק זלקינסון ("איתיאל הכושי"; "רם ויעל"), ו"שיעור גאוגרפיה: מבחר משירת כריס אבאני". שיריו תורגמו לאנגלית, הינדית, ספרדית וערבית. תרגומו למחזהו של דילן תומס, "בְּצֵל חורש חלב" (שוקן, 2015), עתיד לעלות על במת סמינר הקיבוצים בקיץ 2018. ספרו הראשון, "בְּחִירוֹת" (פרדס, 2013), זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם. ספרו השני, "גַּם הֶחָתוּל: שִׁיר-בּוּטִים" (פרדס, 2016), מלווה בסדרת רישומים שחלקם הוצגו בשתי תערוכות.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

עץ נופל ביער – שירה | להחלים את המתים

"לאורכו של היומן נוקפים הימים, ומיום ליום מתגברת תחושת מלכודת שבסופה ממתין קץ. איזה קץ מבשרת אוריה? קיצו של אהובה, קיצה שלה, קץ המילים?" חגית חוף על 'צבאים' ליהודית אוֹריה

Orpheus, Martiros Sarian

מאת חגית חוף

 

הרשימה מוקדשת לפרופסור רות רייכלברג, מורתנו האהובה לספרות משווה. טרם הלכה לעולמה, לימדה רות את יהודית ואותי את שפת הגעגוע אל הבלתי ניתן להשגה.

הָיִיתִי רוֹצָה לְהַאֲמִין,
שֶׁכְּתִיבָתִי
מְנַצַּחַת אֶת הַבַּרְבָּרִים
וּמַחְלִימָה אֶת הַמֵּתִים
וּמַשְׁגִּיחָה

(צבאים, עמ' 37)

 

ספר שיריה השלישי של יהודית אוֹריה, צבאים, ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2016. הרשימה המובאת בזאת צוללת אל החטיבה השנייה בו, הנושאת את שם הספר. חטיבה זו היא יומן שירי מתוארך שכתבה המשוררת לאורך שנה וארבעה חודשים, מה-21 ביולי 2003 ועד ה-2 בנובמבר 2004.

היומן כולו נכתב אל אהובה. את החיבור אליו משבצת אוריה בדימויים של כאב ומוות ששוזרים בו מסתורין ויופי. בכתיבתה מקבצת המשוררת אל חיי היום-יום פיסות תרבות, מוזיקה, מיתולוגיה וספרות מכל קצות תבל ובתוך כך מפרקת את חיי השגרה לכדי חוויה פולחנית.

אוריה מהלכת בשיריה כבת בית בעולמות שמעבר לכאן. היא מובילה אותנו בין בתי שיר שהם בו בזמן מוארים, מטושטשים ואפלים. לאורכו של היומן נוקפים הימים, ומיום ליום מתגברת תחושת מלכודת שבסופה ממתין קץ. איזה קץ מבשרת אוריה? קיצו של אהובה, קיצה שלה, קץ המילים? ואולי היא מבשרת את קיצו של כל רגע ורגע שכבר נכתב, טרם ייוולד רגע חדש ויתפוס את מקומו.

היומן נפתח במילים: "חשבתי עליך כמו פרץ דם, זעקת שיר, זעקת שבר כיופי עצום, הדמון השחור, בובה שחורה, הבובה השחורה שלי. סיפרתי לך על האישה הסינית שאולצה להינשא לבובת עץ, שרתי את אורפאו נגרו, עם הרמקול, בקולות ההפוכים, זמיר המים ששר בלעדי ומלבדי" (עמ' 59).

כבר בראשית היומן עולה דמותו של אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית. על פי המיתוס איבד אורפאוס, ראש למשוררים ולמוזיקאים, את אהובתו הנימפה אורידיקה מנשיכת נחש ביום כלולותיהם. אבלו היה כבד מנשוא והוא ירד בעקבותיה לַשְאול כדי לנסות לפדותה מן המתים. בדרכו מטה ריכך אורפאוס בנגינתו את לב שומרי הרפאים ואת לב הכלבים האימתניים, הִפנט את אלי השאול וקיבל מהם רשות להשיב אליו את אהובתו המתה. האלים, כצפוי, הציבו תנאי: בדרכם החוצה ועד הגיעם מעלה, אל לו לאורפאוס להסב פניו אחור, ואם יביט באהובתו – יאבדה לעד. אורפאוס צעד לארץ החיים ואורידיקה בעקבותיו. משדרכו רגליו בארץ החיים, הסב ראשו אחור ופרש זרועותיו לחבקה. או אז חזה באהובתו נעלמת לנצח.

אורפאוס המשיך את חייו בנגינה, אלא שמאותו רגע ואילך בקע ניגונו מתהומות אובדן וכאב. הוא יצר ניגונים שלא היו שניים להם בזַכּוּתם ובאינסופיותם.

אורפאוס היה מן הבודדים שנכנסו לארץ המתים ושבו ממנה בשלום. מאז שובו ולאורך הדורות מרחפת בעולם היצירה השאלה: האם הסב ראשו אחור בכוונה תחילה? האם ביקש לאבד את אורידיקה מפני שהעדיף על פניה את יצירתו האלמותית? האם ידע כי הכאב והאובדן שיחווה הם שיעניקו ליצירתו את הסגולה להלך בין העולמות עד עצם היום הזה?

קריאה ראשונה ביומן "צבאים" מעלה את המחשבה כי זוהי מהות שירתה של אוריה. אהובה של הכותבת נוטה למות, אך עוד לפני האובדן היא כבר משתפת אותו ואותנו בתוכניותיה לפדות אותו מן המתים. היא הופכת את אהובה למושא געגועיה עוד בחייו, ביודעה שכדי להיות נאמנה לאינסוף שבשירתה, תיאלץ לשוב ולאבדו.

אלא שבניגוד לנגינתו של אורפאוס, שירתה של אוריה אינה מקוננת על האובדן. היא אינה משלימה עם צו האלים, אלא מתריסה ומשלחת את שירתה לשוב ולפדות את אהובה. אוריה מלהטטת בדימויים עזים בין מחוזות ההווה ובין יקומים שהיו וכלו. בכל פעם שנדמה כי דבר מה בחייה עומד להיות בר-קיימא, היא בוחנת אותו, מתמסרת אליו ובועלת אותו, רק כדי שתוכל לשוב ולאבדו.

ביומן השירי נחשפת בפני הקורא ה'מפה' של אוריה למעבר בין העולמות: "אני קוראת את נורית זרחי, ואני בגן העדן […] בלילה. אצבעונית על גביע הפרח הנולד מן הכאב. הגבר הוא אורידיקה מינית יפהפיה, עלמה הבורחת כקרן […]" (עמ' 63).

שיריה של זרחי, כמו גם יצירות אחרות המאוזכרות ביומנה, משמשים כמרכבה בין יקומים. השיר מוביל את הכותבת היישר לגן עדן, אך מיד עם הגיעה לשם אופף אותה כאב שמהפֵּך את גן העדן לשאול, היא מפנה פניה אחור כאורפאוס והופכת את אהובה לאורידיקה נעלמה.

מן הקריאה המצטברת עולה אוריה כמשוררת של מעברים. נהיר כי היא יודעת שמעברים מוּעדים לעד, כי שם תיטיב לאבד. היא כותבת שירה שמייחלת לאובדן, אשר יאיר את מה שהיא מחפשת בעיקשות: המקום שבו נבראת היצירה, אותה יצירה "שיש לעקוב אחריה בלי להפריע את זינוקה להאיר מקומות אחרים" (עמ' 63). נדמה שהמעברים הם הוויה הכרחית – ובה בעת בלתי נסבלת, ורק לשיר הפתרונים כיצד ניתן לשרוד בה. שירה כגון זו אינה יכולה להיכתב על שולחן כתיבה רגיל, והכותבת פותחת בפנינו שער לאָטליֶה שלה: "שולחן הכתיבה שלי ניצב באמצע השפה, הניצבת/ ומשתרשרת מטבור אלוהים היוקד,/ ואני איני יודעת כלום,/ אני שוכחת" (עמ' 127). שולחן הכתיבה ניצב בדיוק במקום שאליו נכסף כל משורר להציץ: באמצע השפה, במקום שבו נבראת הלשון טרם תתפצל ללשונות רבים.

הטקסטים של אוריה נושאים בתוכם תחושה הרת גורל ונכתבים כצו עליון. נראה כי כל מה שהיא חווה נועד לפענח את אהבתה, לצייר את חייו של אהובה ולהתכונן למותו הקרב. השאלה המרחפת "מי יחיה ומי ימות, מי ייזכר ומי יישכח" מתחדדת לאפשרות חדשה: מי ימות על מנת לשוב ולחיות, לשוב ולמות?

אצל אוריה "עזה כמוות אהבה". את תנופת הקריאה מלווה ידיעה מנקרת: כשימות האהוב תמות איתו אהבתה האינסופית, זו שהפכה לשירה. המסקנה ההכרחית היא, אם כן, כי מושא אהבתה מנוע מלהישאר בעולם הזה כבשר ודם, אלא רק כמילות שיר.

בשיריה מבקשת אוריה ללכת שלב אחד רחוק יותר מאורפאוס. כמוהו היא מבקשת לגבור על המוות, לפדות את יקיריה ולמנוע את הפרידה הממשמשת ובאה מאהובה החולה. אך שלא כמו אצל אורפאוס, היא אינה מסתפקת בהימלטות מן המוות אל החיים או מן החיים אל המוות; היא מחפשת בשיריה אחר המקום האחד שחף ממוות, המקום שבו ניתן "להחלים את המתים": "אצלי שלא כמו אצל יהודית קציר, כבר אין מוות. רק הווה./ בדידותו של השר למרחקים ארוכים" (עמ' 66). בהווה אהובה חי והיא דבקה בו כבתרופה נוגדת כיליון. עוד הלאה ביומנה נראה כי מותו ממשמש ובא. כעת עליה להזדרז, היא חייבת לפדות אותו מן המוות באמצעות משיכת ההווה אל האינסוף: "מיטתך היא צ'לו בו אנו שוכבים// השקט שאצבעך/ על גבי יוצרת// צללים/ שעות/ ארוכות// קצה חיוכך// ספפו אומרת,/ שהמוות הוא סקנדל" (עמ' 112). כאן רותמת המשוררת את אהבתה למרכבת ההווה של ספפו, מגייסת למלחמתה בזמן החולף את המשוררת יוצאת הדופן, אשר דמותה ושיריה שרדו דורות רבים כל כך.

מיום ליום ומעמוד לעמוד אוריה צורפת את הזמן הפועם לזהב ה'אין זמן'. היא שבה וחותרת להפר את הפירוד בין בריאה לחורבן, בין קץ לראשית. זוהי מלאכה תובענית, מפחידה, ואוריה מהלכת במקום בודד ולא ידוע. כדי לדבוק במסע היא זקוקה למי שיאיר לה את השביל, ולשם כך היא מזמנת את היודעים את הדרך: הצבאים.

במיתולוגיות רבות סמלו הצבאים את היכולת לעבור בין עולמות, בין עולם החיים ועולם המתים. פְלידָאִיס, אלת הבקר והפריון במיתולוגיה הקלטית, מופיעה בדמות צביה. ארטמיס, אלת הציד ביוון העתיקה, משוטטת בטבע הפראי בחברת צבי, ומלבושה עשוי עור צבאים. דיאנה, אלה מהתקופה הרומנטית של ראשית ימי הביניים, מגולמת כצביה פראית המוליכה את בני האדם לחוויות מיסטיות. במיתולוגיות צפוניות לוקחת דיאנה את גיבוריה המועדפים אל מותם "בהרים הנסתרים", אל וַלְהָאלָה, היכל המתים של האל אודין. חרף סכנת המוות המשוררת נשענת על כוחם של הצבאים לנוע במרחבי הביניים. היא נעה בעקבותיהם, מטה אליהם את אוזנה כפי שנהגו הכורים במכרות הפחם להאזין לשירת הקנרית, אותה ציפור שהייתה חדלה לשיר ולחיות כאשר אדי הגז במכרה היו רעילים. עוד מתכתב הדימוי עם שיר השירים, "דומה דודי לצבי או לעופר איילים", ועם אהבתה הנשגבת של המשוררת לאהובה. תפקידם של הצבאים בספר מרכזי כל כך, שהחטיבה והספר כולו נקראים בשמם.

"אני הולכת/ אל/ תחתית/ הפירמידה/ אל הנקודה/ האחת/ אחת/ אני מזהה אותה במבטך// אני לא פנויה. אף לא לאכילה. לחברות. לדיבור", כותבת המשוררת (עמ' 75). ברגע האחד הזה שבו היא מזהה במבטו את מה שהיא מחפשת כל חייה, היא מגישה לו את ה'שָקוֹנָה לצביה' – שיר אהבה שנכתב מתוך איחוד שלם. השקונה הוא ריקוד פולחן ספרדי עתיק ויש בו תנועות שמקרבות אל ה'מֵעֵבֶר'. בשקונה מפענחת אוריה עוד נדבך מן הטמיר, המסתורי, שאחריו היא תרה לאורך הספר כולו. כשהיא מחוללת היא בטוחה יותר מפני הפיתוי: "אסור להביט אחורה, הבטה אחורה ממיתה את המיתר הלא/ נראה שרעד בלבבי, אסור להביט במילים הנולדות. האש/ כבתה. בתוכי שוכן מקדש שאין אליו גישה אלא לפרקים" (עמ' 120). כשהיא מחוללת, היא מחוללת מציאות: "אני אוחזת ברתמה/ ומאיצה בסוס העננים,/ מצחי ההרה גשם/ נושק ונפרד ממצחך// אבל אני רואה/ את גורי השמש האדומים// שאתה מוליד מן השמש/ ואת קצה הלבנה שלך" (עמ' 84).

השקונה, המוקדש לצביה, הוא מסע שכולו תנופה ותנועה בין זמנים וממדים. הצביה מלווה את אהוביה אל ממלכת המוות, וכמותה המשוררת, אלא שהמשוררת מסרבת להותיר את אהובה מאחור ולשוב בלעדיו. "ואני לוקחת את/ חסד/ אלוהים/ את היד המושטת לי, המפתח הניתן/ לי בחמדה/ ופותח אותי בחמדה// ומשחרר את הצביה אליו" (עמ' 80–81). בשירה של אוריה, אם כן, האהבה הגדולה בין בני הזוג משחררת את הצביה, ומאפשרת לה עצמה להעז: "הבכי שלי מצייר את אלוהים/ הוא שפחת האלוהים// אני מעִזה לכתוב את אלוהים/ אני מעזה לאהוב אותך// אני מעזה לבכות/ אני מעזה להיות אני// ואפילו המרכז של הרוח, אני מעזה להיות המקום// ולא לברוח" (עמ' 93). האם תצליח המשוררת לדבוק בתעוזתה ולהישאר במקום? להיות המקום? האם תעמוד בפיתוי שלא לברוח אל המעברים? והרי הבריחה היא המניעה את שירתה.

בייאושה מנסה המשוררת להיחלץ מהמבוך ופונה אל המת הראשון שנענה לה – אביה האהוב: "אני אכתוב, והצבאים של אהבת אבי ירדפו אחרי וישביעו אותי. ואני אכתוב את שתיקתם" (עמ' 69). המשוררת ניצבת ללא אפשרות בחירה: אהובה עודנו בחיים, לפיכך ההווה חייב להיכתב, שאם לא כן תאבדוֹ. בד בבד מתבהרת הידיעה כי ברגע שאותיות מצורפות למילים והופכות לשיר – אחת דינן למות. אוריה ואהובה מגלים את קוצר ידם להחיות את ההווה והם שבים לקוות לתשועה באמצעות הצבאים. הצבאים שותקים והיא מבקשת "לכתוב את שתיקתם". האם בשתיקתם יורו לה את הדרך? האם בשתיקה טמון הסוד, איך לכתוב שיר בלי לאבד את כוונתו?

אוריה, כרבים מאחיה המשוררים, מבינה כי שיר שנכתב מחיֶה בתוכו רק חלק זעיר מהשלם שהתבקש בעולם להיות השיר, אך הצורך – הניסיון הסיזיפי – להבריח את הגבול הנצחי שבין החיים והמתים הוא חלק מהותי בפעולת הכתיבה. ברגע שהתאחדה עם אהובה "החל עידן חדש –/ במעבר אתה נושב/ אלי// להיוולד" (עמ' 88).

המשוררת מבכה את רובו של השיר, שנותר מחוץ למילה, ומחפשת אותו. היא כותבת ללא הרף ופעם אחר פעם חשה את מה שנותר בחוץ: "הדיו הלבן של השקט ממנו נולדתי הוא אמי./ הוא רעי עמו אני יוצאת לשתות קפה בלילות./ הדיו הלבן של לדתי./ אני תינוקת לבנה, הגחה מן האפס, שאין לו המשך./ אני מדמיינת את אהבתו, מדמיינת להמשיך את הבלתי ניתן/ להתמשך./ מדמיינת את רציפות הבלתי רציף, הרצף הוא מֵעֵבֶר לַמוֶת/ ממנו באתי./ דילגתי על השחור הזה, של צבאים אפלים. צבאים אפלים,/ מדליקים את השמש בקרניהם./ צבאים משום מקום – באים. תמיד באים. ומתחילים/ את אלוהים. כך התינוקת באה לעולם שוב ושוב, היא קרן/ השפע של מלאכי המעין, הצבאים שהפכו לבן באמצע האור./ כך הייתי באמצע החסד, כך הייתי תמיד. ואני דיו לבן/ ואני הדיוק" (עמ' 133).

חוויה כזו אפשר לכתוב רק בדיו לבנה על דף לבן: היא תיוולד בכל רגע שוב ושוב. בדיו לבנה תגיע השירה למחוזות ההווה ואולי כך יוסרו המחיצות. אולי זו הדרך היחידה להסיג את הגבולות שנחרצים בכתיבה, זו שלנצח נידונה ללכוד רק חלק מן השלם ומכאן מוגבלותה. אולי כך ניתן לדלג על שתיקת הצבאים האפלים, להגיע אל קיום חדש שבו הן היא והן הצבאים – לבנים. האם הדיו הלבנה ביטלה את כל הגבולות, את הרווח שבין המילים, את הרווחים שבין האותיות ואת החלל הריק שבו מתקיים כל מה שלא נכתב?

עכשיו כל שנותר למשוררת, ולנו בעקבותיה, הוא ללכת לשם: "בת הקול למדתנו שאיננו מתים. ישנו השקט/ נאמן הוא עלינו הוא מלאות הוא מבורך" (עמ' 133). בדיו הלבנה בוראים שירה, בשקט מחלימים את המתים. יום אחר יום בלשה הכותבת ביומנה אחר הסוד הגדול וברגע שבו גילתה אותו – שילחה את הצביה ואיבדה אותו, כפי שהיא עומדת לאבד את אהובה. היא יודעת כעת שאי אפשר עוד להביט מעבר לפרגוד ולהישאר קיימת.

או אז היא חולמת על אהבתה לאיש מוזר בדמות היצ'קוק, והעלילה ממשיכה עד אשר "מישהו יורה בשני צבאים אל תוך החנות" (עמ' 137). אוריה כותבת שיר שהורג גם את השליחים, הצבאים, מורי הדרך בין העולמות. הם נקלעו לסכנה ואפילו הם לא שרדו אותה. מות הצבאים הוא רגע בלתי נתפס.

על שום מה ירתה שירתה של המשוררת במורי הדרך שלה? מדוע הרגה את הצבאים, שהם לב הספר ושמו? האם הובילה לכך הידיעה שאליה נחשפה, הידיעה שאישרה בת הקול? האם הייתה הידיעה גדולה ממידת שירתה ומכוחה להפּך את הגורל? האם לא יכלה לשאת את הכאב והעדיפה ששירתה תחיה מתוך שתיקה?

השאלות הללו נותרות תלויות ועומדות, מרעידות את הלב.

זהו ספר שירים של משוררת מפוכחת, שמחפשת כל ימיה את שמעבר למקום, לזמן, לסדר ולגבולות המילה או ההיגיון. עבורה, פירוד בין העולמות הוא מחוץ לתחום. היא מבינה עוד שבאהבתה ובשיריה היא עצמה משמשת חיץ, אך אינה יכולה לאבד את שירתה. "לעולם לא אעזוב את שירי/ המסויד לבן – הוא העולם –/ השקט – שוהה שם –/ שם אני חיה/ על הגג" (עמ' 116) על הגג, בנקודת המפגש בין שמיים וארץ, במקום שהוא תווך: "בין אי-הלב שאין אליו גישה, והדף הריק" (עמ' 120).

 

אני מודה לאוריה קדרי על עזרתה בהכנת הרשימה.

 

יהודית אוריה, 'צבאים', פרדס, 2016.
חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה.

 

הספר ראה אור בהוצאת פרדס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך