התקווה שחיבר נפתלי הרץ אימבר על ערש דווי

בספרייה הלאומית שמור כתב-היד המקורי של ''התקווה': איך הוא הגיע לספרייה ובמה הוא שונה מהגרסה המוכרת לנו?

עשורים אחרי מותו של מחבר התקווה, יידבק בו הכינוי "ההיפי העברי הראשון". כינוי מתאים יותר, שתופס משהו מעלילת חייו של האיש שהיה עבורו דורו לחידה ונותר כזה עבור דורנו, יהיה כינוי שכיח ושגרתי יותר: אימבר "היהודי הנודד". עובדה – גם כשהגיע אל היעד שעליו חיבר שירים רבים כל כך, לא הצליח להישאר בו יותר מחמש שנים בלבד לפני שחזר לנדוד.

ב-1882 סוגר נפתלי הרץ אימבר את עסק מכירת הקמעות והגפרורים שלו בשוק של איסטנבול ויוצא לפגוש את חבר הפרלמנט ואיש העסקים סר לורנס אוליפנט. המטרה הראשונית של אימבר אולי הייתה להודיע לאוליפנט שהעם היהודי אינו צריך את טובתה של אנגליה כדי לחזור לארצו, אבל, כפי שתיאר זאת לימים, "בהיכנסי ראו עיניי בפעם הראשונה את מרת אוליפנט". זה הספיק לצעיר כדי להגות תוכנית חדשה – מסע משותף לארץ הקודש. עוד באותה השנה, ובמימונו המלא של אוליפנט (אימבר התפרן לא היה מסכים לשום סידור אחר) הגיעו השלושה אל חופי נמל חיפה.

נפתלי הרץ אימבר, מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

בארץ, פנתה כל אחת מצלעות המשולש המשונה הזה לדרכה. האוליפנטים, זוג נוצרים פרוטסטנים חובבי ציון, בחרו להתרשם מיופיה של הארץ ומאתריה הקודשים, ולהגות תוכנית בנוגע להחזרת היהודים לארצם – מה שייקרב כמובן את ביאת המשיח. אימבר, על פי כל העדויות, העדיף להעביר את ימיו בשתייה לשוכרה, ובכל עת שהייתה בקרבתו נערה שמצאה חן בעיניו, או פטרון עם יין במזווה – בהעמדת פנים שממש הרגע נחה עליו המוזה והינה הוא מחבר עבורם את שיר הערגה הציונית הגדול, "תקוותנו". את רישומי המסע אנו יכולים לזהות עד היום באתרים השונים שבהם שהה המשורר (בהם גדרה, יסוד המעלה, משמר הירדן וראשון לציון) – שכולם ללא יוצא מן הכלל טוענים שדווקא אצלם נכתב השיר שיהיה להמנון התנועה הציונית ומדינת ישראל.

את השיר שיזכה את אימבר בתהילת עולם הוא התחיל לחבר ככל הנראה בכלל בטורקיה, בעיר יאסי, על פי שיר גרמני בשם "הריין הגרמני" המתחיל גם הוא בכל בית ובית במילים "כל עוד". בשנת 1884, בירושלים, סיים סופית לתקן את השיר. בסיומו הורכב "תקוותנו" מתשעה בתים. לימים קוצר השיר של אימבר לשני בתים, וכמה ממילותיו הוחלפו כדי להתאים למצב הנוכחי של העם החוזר לארצו. את התיקונים האחרונים בנוסח השיר ערך הד"ר י"ל מטמן הכהן, מייסדה של הגימנסיה הרצליה. את המילים "התקווה הנושנה" החליף כהן במילים "התקווה בת שנות אלפיים" ואת השורה "לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דויד חנה" המיר הכהן במשפט "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". בשינויים אלו נחתם הנוסח הסופי של של השיר בשמו המחודש, "התקווה". ב-1886, הלחין פועל חקלאי בשם שמואל כהן מנגינה להמנון הגעגועים של אימבר.

שלוש שנים לאחר מכן, כשיימרדו איכרי ראשון לציון בפקידי הברון רוטשילד, הם ייבחרו ב"תקוותנו" כשיר המחאה שלהם מול בית הפקידות. אימבר, ששהה באותם הימים בראשון, זכה אפילו לשמוע את שירתם – בעודו מסב לשולחנו של הפקיד. הייתה זו תחילת הנסיקה של השיר אל לב הפנתאון הציוני, וגם – האות של אימבר לחזור לנדודים. תחילה עזב לאנגליה, ומשם לניו יורק.

בשנה האחרונה לחייו, כשהוא מאושפז בבית חולים יהודי בניו יורק, פגשה את אימבר זמרת צעירה – ז'נט רובינסון-מרפי. לבקשתה, הוא רשם עבורה במקום את מילותיהם המקוריות של שני הבתים הראשונים של שירו שהפכו להמנון הלאומי, על גבי מסמך רפואי של בית החולים שהיה בהישג ידו באותו רגע. בשנת 1936 שלחה הגב' רובינסון-מרפי את כתב היד, היחיד מסוגו בעולם ככל הידוע, למשמרת עולם בספרייה הלאומית בירושלים.

כתב-היד המקורי היחיד של "תקוותנו" בכתב ידו של אימבר, מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

 

לקריאה נוספת

"התקווה" באתר מחלקת חינוך של הספרייה הלאומית

הצצה עצובה אל שנותיו האחרונות של מחבר "התקווה"

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

השולמית של נתן אלתרמן יוצאת אל השדות

השולמית היא עם ישראל. היא מיוצגת סמלית בדמותה של שושנה דמארי השרה עליה. ערב הקמת המדינה היא נדרשת למעשי הקרבה כדי להיות ראויה להגשמת חזון הגאולה של שיר השירים

מרץ 1946 היה חודש מתוח בארץ ישראל. ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית הגיעה במטרה לבחון את הפוטנציאל הכלכלי של קליטת העלייה ושל פיתוח המשק הארץ-ישראלי, ובהתאם לכך גם את אפשרות המימוש של החלטת החלוקה והקמת מדינה יהודית. במשך שבועיים שמעו חברי הוועדה את עדויותיהם של מנהיגי היישוב היהודי מחד גיסא, ושל הוועד הערבי העליון מאידך גיסא.

העדויות המכריעות בפני הוועדה תפסו יום אחר יום את הכותרות הראשיות בעיתונים. בעיצומם של הימים הגורליים הללו העלה תיאטרון הרֶבְיוּ "לי-לה-לו" בתל אביב את תוכניתו השישית: "כך כתוב בלקסיקון". מופעי "לי-לה-לו" נועדו לספק בידור קל, והם כללו מערכונים ושירים על הווי היום-יום בארץ. המופע "כך כתוב בלקסיקון" כלל מספר שירים שכתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי, ושרה אותם זמרת הבית הצעירה של התיאטרון: שושנה דמארי.

פרסומת ל"כך כתוב בלקסיקון" של לי לה לו, 1946

נוסף על הפעילות המדינית סביב ועדת החקירה, הימים הללו היו גם ימי השיא של המאבק של היישוב, שהיה אז מאוחד ב"תנועת המרי העברית", נגד ממשלת המנדט. "הספר הלבן" של הממשלה נועד לחנוק את העלייה של ניצולי השואה הממתינים במחנות העקורים באירופה, את פיתוח ההתיישבות היהודית, וגם את השאיפות למדינה יהודית. כך, למשל, קבע דוד בן-גוריון לאחר החלטת שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על הקמת הוועדה: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבווין וחבריו, שאנו מוכנים להרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו". הדברים הללו של בן גוריון מסכמים יפה את הרוח הלוחמנית ביישוב בימים האלה.

שירי "לי-לה-לו" היו שירים קלים על ענייני היום-יום, אבל מפעם לפעם שילב בהם אלתרמן גם מסרים פוליטיים, עדינים יותר מאלה שפרסם כל שבוע ב"טור השביעי" שלו בעיתון "דבר". השיר "שולמית", שהופיע במרץ 1946 בתוכנית "כך כתוב בלקסיקון", הוא דוגמה לשיר כזה, שהוסווה היטב עד כי גם חוקרי אלתרמן לא השגיחו במסר הפוליטי התקיף שלו.

מי את השולמית?

מקומו של השיר שלנו בארץ ישראל מצוין בשיר בבירור: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ. המשורר עומד מול הגלבוע, ומקומו הוא שׁוּנֵם המקראית – כפר סולם של ימינו למרגלות גבעת המורה – מקומה של השונמית-השולמית.

עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ,
הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית.
סַעַר, סַעַר שָׁר לִי מִגָּבוֹהַּ:
בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, הַתִּירִי צַמּוֹתַיִךְ,
שׁוּלַמִּית, יָפָה הִנָּךְ כַּלֵיל.
שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ,
כִּי מַרְאַיִךְ – אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר.
יַך הָרוּחַ וְיִסְעַר,
אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר,
אֶרֶץ, אֶרֶץ גַיְא וָהַר,
אֶרֶץ גַּן וָאָרֶץ בָּר,
גַּם שִׁירֵנוּ עוֹד יוּשַׁר.

אִם הָאִישׁ נִכְנַע לְצֵל הַחֶרֶב,
דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת-תָּמִיד.
אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף.
דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לַשּׁוּלַמִּית!

שׁוּלַמִּית, עוֹד צַמָּתֵךְ בָּרוּחַ,
שׁוּלַמִּית, עוֹד סַנְדָּלֵךְ אַדְמוֹן.
גַּם אִם יֹאהֲבוּךְ בְּשֶׁל תַּפּוּחַ,
יֹאהֲבוּך כְּמוֹ בְּשֶׁל אַרְמוֹן.

הוֹי הוֹי…

אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ
וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית.
אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ
עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית.

הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ!
הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!
עוֹד יוּשַׁר שִׁיר זֶמֶר גַּם אֶצְלֵנוּ,
עוֹד יוּשַׁר – הִכּוֹנוּ לַמּוֹעֵד!

הוֹי הוֹי…

תמונת הנוף הזו מכוונת אותנו אל דרמה גדולה מספר שמואל. אלה הם צבאות ישראל ופלישתים החונים זה כנגד זה, במלחמתו האחרונה של המלך שאול: וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ" (שמואל א, פרק כ"ח פסוק ד).

מבט מעמק יזרעאל אל הגלבוע, 1938. אוסף בית שטורמן ביתמונה

המלך שאול הוא גיבור השיר שלנו. גיבור סמוי, אך מרכזי. בקרב מול הפלישתים, כשאפסו הסיכויים, הוא נופל על חניתו ובלבד שלא להיכנע: "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ" (שמואל ב פרק א פסוק ו). כזכור – שאול ביקש מנערו להרוג אותו במו ידיו, ורק שלא ליפול בידי הפלישתים. לאחר שהנער לא ציית לו הפיל שאול את עצמו על חרבו ומת.

בהמשך תשוב החנית שנית, אך אלתרמן מיקם אותה כבר בפתח השיר: עֲנָנִים שָׁטִּים עַל הַגִּלְבֹּעַ, הַבָּרָק פּוֹלֵחַ כַּחֲנִית. הקרב האחרון של שאול, שבו המלך עצמו מתאבד, הוא בעיני אלתרמן לא סיפור של תבוסה, אלא של תקווה.

 

שאול בגלבוע

כמה חודשים לפני כן פרסם אלתרמן את השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", שגם בו הוא מספר את סיפורו ההירואי של שאול: הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה; עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ, וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה. הרץ הניצול מן הקרב מבשר לאימו על התבוסה אבֵל ופצוע (בדומה לנער המגיע אל דוד בסיפור המקראי). אימו מנחמת אותו כי לא תבוסה יש כאן, אלא בשורה על תקומה: אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת; כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

הנה תמו יום קרב וערבו

בשיר "שולמית" אלתרמן לא מסתפק בתיאור הקרב מן המקרא, אלא מתייצב בלב המאבק הלאומי בן הזמן וקורא לפעולה. המלך שאול, שהבין שסיכויו להצליח בקרב אפסיים, לא נסוג ולא נכנע אלא נפל על חרבו. בכך הוא מוכיח את נאמנותו לגורל היהודי ולחשבון הדורות. הלוא זוהי גם קינתו של יורשו, דוד המלך, לאחר מותו: "חֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (שמואל ב פרק א פסוק כ"ב). יש ייעוד גם למאבק עד מוות.

לפני הציונות נמנע העם היהודי ממאבק לאומי, ובכך בגד בייעוד ההיסטורי: אִם הָאִישׁ נִכְנַע לַצֵּל הַחֶרֶב, דַּע כִּי אֵין בּוֹ אַהֲבַת תָּמִיד. המדרש לשיר השירים מגדיר את האהבה שבין האל לבין עמו כ"אהבת תמיד", ובמשתמע גם את אהבתו של האדם לעמו. אהבה ללא גבול, שאינה תלויה בדבר. היישוב, הלוחם לקראת מדינה עצמאית, מוכן לעומת זאת להקרבה, בשם הערבות ההדדית היהודית לדורות הבאים: אַךְ אִם קָם הוּא יְחִידִי מוּל אֶלֶף, דַּע כִּי הוּא נִשְׁבַּע לְשׁוּלַמִּית!

העם היהודי המוּכֶּה שלאחר השואה הוא השולמית. בני היישוב בארץ ישראל נשבעים לעתידו בעצם אומץ ליבם להיאבק נגד כל הסיכויים, מתוך אמונה שבסוף החשבון המר יבוא הניצחון, תבוא התקומה של השולמית: הִיא תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ! הִיא תָּבוֹא, רָקִיעַ לָנוּ עֵד!

 

נגד הבריטים במילותיהם שלהם

כמו בן גוריון שהתריס כלפי בווין עם שלושת היעדים של היישוב ושל התנועה הציונית: עלייה, התיישבות ומדינה עצמאית, כך גם בעיני נתן אלתרמן התקופה שלאחר סיום מלחמת העולם היא רגע אמת היסטורי, שבו יש להילחם עד מוות. אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ. העם היהודי עומד בארצו בשארית כוחותיו וגבו אל הקיר. מהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הזה?

בדיוק בפתח התקופה החדשה הזו, כמה חודשים לפני כן, ביום 11 במאי 1945 – שלושה ימים לאחר כניעת גרמניה וסיום מלחמת העולם – פרסם אלתרמן "טור שביעי" שכותרתו: "ואם יהיה צורך – לבדנו!". באירופה לא נלחמים עוד הבריטים נגד הגרמנים. במקום זאת הם נאבקים בים התיכון נגד הניצולים היהודים המחפשים את דרכם לארץ ישראל.

ואם יהיה צורך לבדנו, מאי 1945

את הטור הזה ביסס אלתרמן על אחד הנאומים מלאי ההשראה של צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי לאחר בחירתו, לאחר פרוץ המלחמה – הנאום "נילחם בחופים". את המלים האלמותיות של צ'רצ'יל אל הבריטים ונגד הגרמנים: נִלָּחֵם בַּחוֹפִים, נִלָּחֵם בַּבָּתִּים, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת – הפנה אלתרמן נגד הבריטים עצמם.

הטור נפתח בהבעת הערצה אל עמידתם של הבריטים במלחמה: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – זְכֹר! הִתְיַצַּבְתָּ בָּדָד אֱלֵי קִיר אַחֲרוֹן, עֵת צָרְפַת עִם אֵירוֹפָּה כֻּסּוּ בִּשְׁחוֹר. ובאותם ימים קשים של שנת 1940 אזרו הבריטים כוח: הִתְיַצַּבְתָּ בַּלַּהַב, הָדוּק אֶגְרוֹפִים, וָתִשְׁאַג, וְזוֹכֵר הָעוֹלָם אוֹת בְּאוֹת. וכאן באה שאגתם של הבריטים כציטוט מצ'רצ'יל: "אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים, בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ.

ואז מתהפך הכיוון, ואלתרמן מפנה אל הבריטים את נשקם שלהם. הוא פונה אליהם: הָעָם הָאַנְגְּלִי הֶעָטוּר נִצָּחוֹן – הַבֵּט! כָּמוֹךָ אֲנַחְנוּ אֶל קִיר אַחֲרוֹן הִתְיַצַּבְנוּ הַיּוֹם, אַךְ לִבֵּנוּ שׁוֹקֵט. השקט הזה מגיע מאותו הלב שיילחם עד פעימתו האחרונה על ארצו ועל חירותו, בדיוק כמוהם: כִּי כָּמוֹךְ עַמֵּנוּ הָדוּק אֶגְרוֹפִים וְחוֹזֵר עַל פְּסוּקְךָ אוֹת בְּאוֹת. וכאן מצטט שוב אלתרמן את נאומו של צ'רצ'יל, מילה במילה: אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם! נִלָּחֵם עַל הַחוֹפִים בַּבָּתִּים נִלָּחֵם, נִלָּחֵם בָּרְחוֹבוֹת! אֲנַחְנוּ נִלָּחֵם בֵּינוֹת הָעֲנָנִים, בְּמִדְבָּרִיּוֹת וָיָם נַמְשִׁיךְ אֶת מִלְחַמְתֵּנוּ. ולסיום, משפט מחץ נוסף מאותו נאום של צ'רצ'יל מפנה אלתרמן שוב אל ממשלת הוד מלכותו: את המלחמה נמשיך אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – שָׁנִים עַל שָׁנִים; וְאִם יִהְיֶה צֹרֶךְ – לְבַדֵּנוּ!

שני ביטויים קושרים בין "הטור השביעי" הזה לבין השיר "שולמית" ממרחק של פחות משנה אחת. בתחילתו זהו הַקִּיר הָאַחֲרוֹן המופיע ככתבו גם ב"שולמית"; בסופו זוהי הקריאה: לְבַדֵּנוּ! ששם היא מתבטאת: יְחִידִי מוּל אֶלֶף. המסר של "שולמית" הוא שילוב בין המסר הפוליטי המובהק של "הטור השביעי" לבין הסיפור המקראי על שאול המלך בשיר "הנה תמו יום קרב וערבו".

אגב, הקיר האחרון והחנית התלויה עליו – אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית – מביאים אותנו שוב אל שאול, הפעם בתור הרודף אחר דוד העומד וגבו אל הקיר ופעמיים הוא מטיל עליו את חניתו בנסיון נבזי להורגו: וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר (שמואל א פרק י"ט פסוק י).

 

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית

אומנם אלתרמן קורא בשירו למאבק ולהקרבה, אך "שולמית" אינו שיר פסימי וגם לא נואש. זהו שיר אופטימי, הנוסך ביטחון לקראת האתגרים הקרובים. הוא לא רק מבטיח שהשולמית, או המדינה, עוד תָּקוּם חוֹגֶגֶת לְעֵינֵינוּ, אלא שכל זה גם ילווה בשיר וזמר, החוזרים על עצמם שוב ושוב בפזמון: עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר […] הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!

וזוהי ראשית סיפורו של השיר. פרק ז של מגילת שיר השירים הוא שיר הלל לשולמית, וראשיתו: "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית". בהתאם לקו הכללי של המגילה, השולמית היא משל לכנסת ישראל – עם ישראל לדורותיו. המסורת זיהתה את התיאור הארוך ומלא החשק של יופייה של השולמית עם היחסים המיוחדים שבינה לבין הדוד-האל הקורא לו-לה לשוב אליו.

אכן, הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר. פרק השולמית והדוד היה מאז ומתמיד אהוב מאוד וכר ליצירה עברית עשירה מאין כמוה, החל בעולם המדרש והפיוטים, וכלה בזמר העברי בן זמננו. די אם נציין את מאיר אריאל ששר אותו, וגם נעמי שמר (בפיו של מתי כספי) ששרה עליו.

בשיר השירים נדחתה הגאולה. השולמית לא נענתה לחיזוריו של הדוד ולא מימשה את הצעתה שלה: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה (פסוק י"ב). עכשיו אלתרמן קורא לה שלא להחמיץ שוב את השעה ולצעוד את הצעד האחרון החסר להשלמת תהליך הגאולה: בּוֹאִי לַשָּׂדוֹת, הַשּׁוּלַמִּית!

ארץ ישראל היא המקום הטבעי של השולמית – של העם היהודי. אלתרמן מדגיש שפניו של עם ישראל הם פניה של הארץ: שׁוּלַמִּית, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ כִּי מַרְאַיִךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ואכן, יופייה של השולמית של שיר השירים מתואר על פי הארץ כולה. למשל: אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק; רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל.

 

השולמית בקפריסין

בחול המועד פסח תש"ח, כשנתיים לאחר הביצוע הראשון של "שולמית" בתיאטרון "לי-לה-לו" בתל אביב, הפליגו שושנה דמארי ומשה וילנסקי למחנות המעצר בקפריסין להופעות בפני המעפילים שגורשו לשם ע"י הבריטים. באותם ימים שהו שם יותר מ-20,000 מעפילים. הצמד הופיע כמה פעמים ביום במשך כל ימי החג, כשבוע בסך הכל, כששושנה דמארי שרה ווילנסקי מלווה אותה על הפסנתר.

משה וילנסקי הביא עימו את תוכניית ההופעות שחולקה שם. בחלקה הפנימי של התוכנייה (שהייתה מקופלת לשניים), שנשמרה בארכיונו האישי בספרייה הלאומית, מופיעה רשימת השירים. בתוכנית היו שירי פסח, שירי ילדים, ובעיקר שירים עבריים חדשים. "הוועד למען גולי קפריסין" (שייסדו הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי והג'וינט) שארגן את הנסיעה, ביקש לחשוף באמצעות השירים והמופעים את הווי היישוב בפני העולים, וגם לסייע לשיפור העברית שלהם.

תוכניית קפריסין א

אם נהפוך את התוכנייה מבפנים החוצה, נגיע אל המעטפת החיצונית שלה. בחזית מופיעות תמונתה ושמה של שושנה דמארי, ומולה מודפס השיר שלנו – השולמית. האם הזמרת הצעירה היא מקדמת מכירות מוצלחת כל כך עבור ניצולי שואה שמעולם לא שמעו אותה שרה? נראה שעיצובה של תוכנייה זו חושף בפנינו ממד חדש בדמותה של השולמית.

תוכניית קפריסין ב

בעיניהם של המעפילים ניצולי השואה במחנות קפריסין סימלה שושנה דמארי בשירתה את רוחו הלוחמת של היישוב, הלוא הוא המסר העיקרי של "שולמית". הלחן של משה וילנסקי מדגיש את אווירת החירום ואת הנכונות להקרבה, ושושנה דמארי מבטאת אותן היטב בשירתה. לעומתם, הלחן העדין של שם טוב לוי בפיו של אריק איינשטיין נכתב בשנות השמונים, הרחק מאווירת ההקרבה והמלחמה.

אבל לא פחות מכך, החזות התימנית הבולטת של שושנה דמארי, ובמיוחד ההיגוי התימני שבו היא שרה, סימלו בעיני בני היישוב האשכנזים את קיבוץ הגלויות, ובמיוחד את ארץ ישראל של התנ"ך. אגב, דמארי שרה גם את "הנה תמו יום קרב וערבו" (בלחנו של מרדכי זעירא).

וילנסקי הלחין עבור שושנה דמארי שירים רבים, את חלקם הגדול כתב אלתרמן, שהתאימו במיוחד לשירה שלה ולחיתוך התימני שלה. הם האמינו שעל הזמר העברי הארץ-ישראלי לייצג את תרבות המזרח, ולשלב אותה עם התרבות האירופית שהם, כמו רוב היישוב, באו ממנה.

וכך כתב הסופר יעקב הורוביץ, העורך הספרותי של "הארץ", בביקורת תיאטרון למחרת הצגת הבכורה של "כך כתוב בלקסיקון" בתיאטרון "לי-לה-לו": "האופנה של 'שולמית', היינו שושנה דמארי באודם וזהב כיאה ל'רועה בשושנים והיפה בנשים' של שלמה המלך […]". זהו קישור מידי בין תוכן השיר לבין מגילת "שיר השירים", וביניהם לבין הופעתה של שושנה דמארי בשעה ששרה את השיר (והנה לנו במקרה תיאור נדיר של התלבושת המקורית שלה). ומיד אחר כך, מה לתלבושתה של הזמרת ולמראה קלסתרה? "השוּלָמיוּת הטבעית של פזמונאית בת-מזרח זו, שכל-כך הרבה חן מזרחי-קדום משוך על פניה". החן המזרחי הקדום שעליו מדבר הורוביץ הוא המסמל את עם ישראל של התנ"ך. שושנה דמארי היא עצמה בת-דמותה של השולמית!

כך כתוב בלקסיקון

 

דמארי השולמית

כשניצולי שואה ממזרח אירופה בקפריסין רואים אותה מופיעה בפניהם, בשיר המחיה את דמויות התנ"ך ובד בבד גם מצהיר על מחויבות מוחלטת למאבק הלאומי, זהו מיצוי עילאי של המסר שביקש אלתרמן בשיר הזה. אפשר לשער שמלכתחילה הוא כתב את השיר הזה במיוחד עבור דמותה של שושנה דמארי. גם בעיניו היא עצמה סימלה את השולמית.

בדיווח עיתונאי ב"מעריב" על מסעם של דמארי ווילנסקי נמסר כך: "השירים שמצאו חן ביותר באזני הגולים היו אלה שמצאו חן בעיני הקהל שלנו: 'אני מצפת', 'מרים בת נסים'". אלה הם שניים מבין "השירים התימניים" שכתבו עבורה אלתרמן ווילנסקי.

שני שגרירים, מעריב, מאי 1948

בהמשך הדיווח נאמר: "'‬הביתה' – השיר על הגולים, השאיר את לבם קר. לעומת זאת לא יכלו לעצור דמעה מעיניהם כששרה שושנה דמארי התימנית שיר באידיש – 'צמוקים ושקדים'. ופעם, בבית חולים בתוך המחנה – מספר משה וילנסקי – פרצה בבכי ממש גם שושנה דמארי עצמה באמצע השיר!".

דברים קצרים אלה מדברים בעד עצמם. הרושם שהותירה שושנה דמארי בקפריסין עם הופעתה התימנית היה עמוק. היה בכך הרבה יותר מסקרנות פולקלוריסטית כלפי יהודי תימן הרחוקים. היא פרטה על נימים עדינים מאוד של הגורל היהודי בימי הכרעה ומבחן לערבות ההדדית הלאומית.

וכמה מילים על השיר "צימוקים ושקדים" שריגש כל כך את הקהל. היה זה שיר עם אהוב, מתוך הצגה של אברהם גולדפאדן שרצה בהצלחה רבה ברחבי העולם היהודי, וגם בארץ ישראל, כבר שבעים שנה. לכן, אין פלא ששושנה דמארי הכירה אותו במקורו. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1957, ההצגה הזו הועלתה שוב בארץ, בעברית, עם מוזיקה שהלחין משה וילנסקי. שם ההצגה, כשמה של הגיבורה המרכזית שלה שאותה גילמה בהצלחה רבה שושנה דמארי, הוא "שולמית".

נחזור לשירנו "שולמית". שנתיים לאחר פרסומו לא הייתה במה מתאימה וסמלית יותר עבורו מאשר המחנות בקפריסין. היו אלה ימים מכריעים ועקובים מדם במלחמת השחרור, וגם רגעי השיא של המאבק בבריטים על תקומת המדינה היהודית הממתינה ממש מעבר לדלת, ועל גורלם של העולים, ושל המעפילים בקפריסין בתוכם. גם נתן אלתרמן עצמו נסע אל המחנות בקפריסין כמה שבועות אחרי דמארי ווילנסקי. הוא חזר משם נפעם, כשהוא עצמו שואב השראה מהמעפילים לקראת האתגרים הבאים.

השולמית יצאה אל השדות.

 

עוד שולמית אלתרמנית אחת

"הטור השביעי" של "ואם יהיה צורך – לבדנו!", וגם השיר "הנה תמו יום קרב וערבו", היו שניהם יחד כפי שראינו התשתית של השיר "שולמית". שניהם נכתבו בסתיו וקיץ 1945, בתקופת המעבר מימי מלחמת העולם אל ימי המאבק על הקמת המדינה. באותם ימים, ביולי של אותה שנה, אלתרמן פרסם שיר נוסף: "מריבת קיץ", שבו הוא התפלמס עם הכנענים. שורש הוויכוח היה מהו מקומם של יהודי הגולה בעיצוב החברה החדשה ביישוב, לעומת בני היישוב דוברי העברית וילידי הארץ.

עמדתו של אלתרמן בזכות יהודי הגולה היתה ברורה. וראו איך הוא ממחיש אותה, בבית אחד של שיר ארוך זה: פֹּה תֵּימָן תַּעֲמֹד אֲפֵלָה וְקוֹרֶנֶת, וּתְבָרְכֵךְ – הָאָחוֹת מִקַּצְוֵי מַעֲרָב; יָד בְּיָד יַעֲלֶה לַזִּירָה הַמּוּכֶנֶת, יָפְיְכֶן הַכָּפוּל, הֶחָמוּשׁ עַד שִׁנָּיו. התימנים והאשכנזים עומדים יחד, ורק היופי הכפול של שתי עדות ישראל אלה הוא שיעצב את סִגְנוֹנֵי הָאֻמָּה בארץ ישראל. מה יהיו פניהם של סגנונות אלה? איך ייראו פניה של האומה בעתיד? טענתו של אלתרמן היא שאת זאת אין לקבוע מראש, ורק המפגש בין העדות כולן הוא שיעצב את דמות העם בכוחות עצמו. וכך קובעות שורות הסיום של השיר: מַה יִהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת? אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הָס מִפִּלְפּוּל; שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶּרֶךְ חֹר הַמַּנְעוּל.

מריבת קיץ
מריבת קיץ

אותה נַעֲרָה עִבְרִיָּה (כלשונו של אלתרמן בשיר) בהתמודדויותיה במבוכי ההיסטוריה, המגיעה סוף סוף אל ארץ ישראל ואל רגע האמת של מפגש התרבויות בין היידיש והעברית, המערב והמזרח, היא שוב: השולמית.

כך נסגר המעגל. השולמית היא עם ישראל. היא מיוצגת סמלית בדמותה של שושנה דמארי השרה עליה. ערב הקמת המדינה היא שואבת השראה משיר השירים ומשאול המלך במלחמתו האחרונה, וגם מעמידתם של הבריטים עצמם במלחמתם בגרמניה הנאצית. שולמית זו נדרשת גם היא למעשי הקרבה כדי להיות ראויה להגשמת חזון הגאולה של שיר השירים. את כל זאת מבינים היטב, יותר טוב מכל אחד אחר, המעפילים שגורשו על ידי אותם הבריטים עצמם אל מחנות המעצר בקפריסין.

 

כתבות נוספות

סיפור ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

 

תרצה אתר נפרדת מאבא

שירה של תרצה אתר "שיר לערב חג" קשור קשר הדוק למותו של אביה נתן אלתרמן, לגעגועים אליו, ואף לשירתו שלו

תרצה אתר ואביה, נתן אלתרמן, בקפה "כסית". אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בציון 50 שנים לפטירתו של נתן אלתרמן, לא ניתן שלא לדבר על דמות מוכרת אחרת, הלוא היא בתו – המשוררת תרצה אתר. תרצה אתר נולדה ב-27 בינואר 1941, והייתה לבתם היחידה של המשורר נתן אלתרמן והשחקנית רחל מרכוס. היא עברתה את שמה ל"אתר" כקיצור לשם משפחתה, אלתרמן.

בשירתה של אתר חוזרים שוב ושוב מוטיבים המקשרים את שירתה שלה לזו של אביה, וכך גם בשירה היפהפה "שיר לערב חג".

 

אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ, שֶׁהָעֶרֶב, עֶרֶב חַג

"שיר לערב חג" נכתב בשנת 1973 בידי תרצה אתר, שלוש שנים לאחר פטירתו של אביה. השיר השתתף בפסטיבל הזמר באותה השנה, בלחן של יעקב הולנדר, ובביצועה של מירי אלוני.

 

כְּבָר עֶרֶב,
הָאֹפֶק אָדֹם וְיָגֵעַ.
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא שׁוֹמֵעַ
אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ
שֶׁהָעֶרֶב
עֶרֶב חַג.

 

ערב החג המוזכר בשיר הוא ערב יום העצמאות. אתר כתבה את שיר זה לזכר אביה, סמוך לתאריך יום פטירתו, ובו היא מתארת את הגעגוע הגדול בחסרונו של אביה, כמו גם את הציפייה, שאולי, בכל זאת…

 

כֵּן, עֶרֶב,
שִׁכּוֹר מִשִּׂמְחָה וּמִבֶּכִי
וְכָל נִשְׁמָתִי רַק אֵלֶיךָ
לָדַעַת שֶׁאֵלֶּה חַיֶּיךָ
שֶׁעוֹדְךָ…
שֶׁאוּלַי…

 

שנים לפני כן, בשנת 1933, פרסם אלתרמן את השיר "חיוך ראשון", ואף בו מתאר אלתרמן ערב חג בודד, שכולו קיפאון ציפייה.

 

הַלֹּא יָדַעְתִּי – אַתְּ לִי מְחַכָּה.
בַּצֵּל, בִּרְעָדַת-שְׂפָתַיִם נְשׁוּכָה.
אֶת לַחֲשֵׁךְ שָׁמַעְתִּי מִתְעַלֵּף,
מַדְבִּיק אֶת הַסּוּסִים, נִסְתַּר בַּכִּרכָּרוֹת.
לֹא פַּעַם, בְּאֵדִים שֶׁל חַג בּוֹדֵד מְאֹד,
בְּהִיּוֹת רֹאשִׁי גּוֹסֵס עַל הַשֻּׁלְחָן,
רָאִיתִי – אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַזָּוִית.
כֻּלָּם הָלְכוּ וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ בַּחֲשֵׁכָה
לְהַקְפִּיאֵנִי בְּיָדַיִךְ הַקָּרוֹת.

 

בעיניה של הבת תרצה, אביה – נתן אלתרמן, הוא סמל ומופת ליום העצמאות. בזמן מלחמה זו התגייס אלתרמן לצה"ל, ושירת בגדוד "מרגמות". לפי שירה של אתר, בערבי יום העצמאות היה אביה שיכור משמחה ומבכי, שכן הוא אולי היה היחיד שידע מה קרה באמת באותו ערב היסטורי. העיר כולה חוגגת עימו, מדלקת ריבועי זהב ושומטת צמרותיה.

יום העצמאות קשור עבור תרצה ביום מותו של אביה, לא רק בשל תאריך פטירתו, אלא גם נוכח העובדה שביום העצמאות מיד לאחר מותו – היא זכתה לראשונה בפסטיבל הזמר עם השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" ("אהבתיה"). גם אותו – בדומה ל"שיר לערב חג" שלפנינו, הלחין יעקב הולנדר.

 

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ

ניתן לקשר בין שיר זה של אתר, לבין קובץ שיריו של אלתרמן – שמחת עניים. אלתרמן כתב את הקובץ בשנה הראשונה והנוראה למלחמת העולם השנייה, וכשיצא הספר לאור – נולדה בתו. מחזור השירים מתרחש בתפאורה אפוקליפטית – עיר נצורה, ובה מרחפת אימת מוות. הקובץ כתוב בשפה תנ"כית, וגיבורו הוא האיש המת המדבר אל בתו – אולי אזכור ללידתה המתקרבת של תרצה. על אף היותו של הקובץ חידתי וקשה לפיענוח, מניחים פרשנים כי הוא עוסק בהתמודדותה של האנושות עם המוות, ובבד בבד – עם התגברותו של הרצון לחיות. האב המת מקנא לבתו שעודנה בחיים, ואכן, בשיר "קץ האב", בהתייחסו לערב החג, הוא אומר לה: "ראיתיך ואבין כמה דק התג שבין טרם שואה לבין ערב חג". לא במקרה, גם שירה של אתר עוסק באותו גבול דקיק שבין השמחה לאבל, ומקובץ זה, לקוח למעשה, שם השיר – "שיר לערב חג".

מוטיב בולט הוא הצעד: בשירה של אתר מופיע המשפט המעט אניגמטי – "חַג יֵשׁ בָּעִיר, וַאֲנִי כָּאן מְחַכָּה לְצַעַדְךָ", ומעלה שאלה בנוגע להמתנה של הבת. למה היא מחכה? והינה, בספר שמחת עניים, הבת היא זו הצועדת אל האב: וְבְקָרְבֵךְ אֵלָיו, צַעַד צַעַד עוֹד נִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא הַנִּקְרָא לַעֲזֹר". אלתרמן משתף כאן את חוויותיו הנוגעות לגסיסתו של אביו שלו. אתר הופכת את היוצרות ומדברת אל אביה, המשורר הדגול – במילותיו שלו. דברי האב לביתו הופכים לדבריה של הבת אליו, וכך – היא נפרדת ממנו.

 

האזינו לשיר בביצועה של מירי אלוני, פסטיבל הזמר 1973

 

כתבות נוספות

"ליל חניה": נתן אלתרמן חוזר אל ימי שירותו במלחמת השחרור

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

וַתִּקרא | אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי

"על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון" עידו פלד קורא בסיפור "כפורים" של עגנון, במלאת 50 שנה למותו

בית עגנון בבאד הומבורג לאחר השריפה, 1924

.

הסיפור והשריפה: על כוח היצירה ב"כפורים" לש"י עגנון

מאת עידו פלד

.

ב־6 ביוני 1924, ליל שבת, פרצה שריפה ברחוב קייזר־פרידריך בבאד הומבורג, עיירת מרפא במערב גרמניה. הראשון שהבחין בה היה חמדת (שלום מרדכי) עגנון, בנו הצעיר של הסופר המפורסם. לפי עדות שמסר לימים לדן לאור, חמדת בן השנתיים וחצי ראה מחלון חדרו את הכביסה התלויה במרפסת עולה באש. הוא הזעיק את האומנת בצעקות, "אש! נשרף!" – “Feuer! Brennt!”, וזו מיהרה להעיר את אחותו הבכורה, אמונה. עם האֵם אסתר והדודה תרצה יצאה המשפחה אל הרחוב, להביט בפיג'מות בביתם הבוער.

באותו הזמן שהה עגנון בבית החולים והתאושש מניתוח. דיווחים על אודות השריפה הגיעו אליו במהרה, אך ייתכן שלא הבין את גודל האסון. במכתב ששלחה למחרת אסתר אל זלמן שוקן, המו"ל ונותן החסות של עגנון, כתבה: "פרי עבודתו של שמונה עשרה שנה אבד לו. בתוך זה הרומן שעליו ודאי שוחח אִתך".

השריפה, שפרצה במחסן אריגים מתחת לדירתו של עגנון, כילתה את כל רכוש המשפחה. בין היתר אבדה ספרייתו של עגנון, כארבעת אלפים ספרים, ביניהם ספרים יקרי ערך, ואף כתבי יד של עגנון עצמו, גם רומן גדול על בוצ'אץ' עיר הולדתו, שאליו ודאי התכוונה אסתר, וגם "ספר החסידות" שעל כתיבתו עמל באותם ימים עם מרטין בובר. השריפה הובילה למשבר כפול. בעקבותיה התפצלה משפחת עגנון: לאחר שתים־עשרה שנים בגרמניה הוא חזר לבדו לארץ ישראל. עגנון שב ודחה את הפצרותיה של אסתר שתצטרף אליו; רק כעבור יותר משנה התאחדה המשפחה בירושלים. ובמשך שמונה חודשים לאחר השריפה, עד סוף ינואר 1925, נתקף עגנון שיתוק כתיבה.

.

 

אחד הסיפורים הראשונים שכתב עגנון אחרי השריפה הוא "כִּפּוּרים". "כפורים" הוא סיפור יוצא דופן בין יצירותיו של עגנון: הוא אחד משני סיפורים בודדים שבמרכזם גיבור לא יהודי (הסיפור השני הוא "אבי השור", שנכתב עשרים שנה לאחר "כפורים" ומספר על זקן ערבי בירושלים). בניגוד לכותרתו היהודית לעילא, הסיפור מספר על זוג אצילים פולנים, "אלוף" ו"אלופה", שאינו מצליח להביא ילד לעולם.

קשה להבין כיצד הכותרת מתאימה לתוכן הסיפור – גם המסגרת התמטית של חטא ותשובה המשתמעת ממנה אינה מתיישבת עם העלילה. לכאורה, הסיבה לעקרותם של בני הזוג היא שהאלוף הרג חסידה, "אשר בהלמות חרטומה תבשר ילד כי יולד". לפי מסורות צפון־אירופיות שונות החסידה קשורה בהולדת ילדים. הגרסה המוכרת ביותר כיום מספרת על החסידה הנושאת במקורה תינוקות להוריהם, אך יש גם גרסאות אחרות, למשל שהחסידה מבשרת שילד עתיד להיוולד בבתים שמעליהם היא עוברת במעופה. כך או כך, הרג החסידה נחשב לחטא רק בעולם שבו למסורת העממית האירופית־נוצרית הזו יש כוח ממשי; הרג חסידה אינו שונה מהרג כל ציפור אחרת.

אם כן, על מה נענשו האלוף והאלופה? מה חטאם, וכיצד – אם בכלל – כיפרו עליו? בעיניי, השאלות הבוערות ביצירה הן שאלות מטא־פואטיות על כוחם של סיפורים, שוודאי העסיקו רבות את עגנון בעקבות השריפה, בחודשים הארוכים שבהם משך ידו מכתיבה. מהותה של קללת העקרות אינה ממשית כי אם מטאפורית: הרג החסידה מסרס לא רק את כוח הרבייה של האלוף אלא גם, ובעיקר, את יכולתו לספר סיפורים.

הקישור בין כתיבה ויצירה לבין אונות מינית ופריון מופיע ביצירות שונות של עגנון, למשל בסיפוריו המוקדמים "אחות" ו"גבעת החול", וברומן הגדול תמול שלשום. בפתיחת "כפורים" האלוף מתואר כאיש של מילים, מי שלדבריו יש כוח והשפעה על העולם. הפעולה הראשונה שעושה האלוף היא סיפור מעללי גבורתו לאשתו: "בשבת האלוף במרכבת המשנה סיפר לאשתו את כבודו ורוב גבורותיו". זה מנהגו: "שבע ביום שמעה האלופה שמע גבורותיו ואזניה לא שבעו". גם כאשר האלוף עושה פעולה "ממשית" ויורה בחסידה, הוא אינו מפסיק לדבר:

ויהי בהיותם בשדה והנה חסידה עומדת על רגלה אחת על שפת היאור. וירא האלוף ויאמר, הראית את הצפור? והוא ירה והכה את החסידה באחו. והוא ירד ולקח את נבלת העוף, ויאמר האלוף, אעשה את רגל החסידה קנה למקטרתי. ויקח את הצפור המתה ויביאה אל מרכבתו.

החסידה מתה. אל קנה לא תשוב עוד, כי במרכבת האלוף תשכב, ביד מבקש נפשה … ויאמר האלוף, עוף נחמד. עשה אעשה רגלה האחת קנה יפה למקטרתי. ואותך היפה בחסידות אמלא קש ואתנך לשבת בארמוני. ויפן אל החסידה ויאמר, ארך הרגלים, זאת סיפרתי לך למען תדעי. ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה.

אף שלא מתוארת בקטע המובא אף שיחה של ממש, הפועל "ויאמר" חוזר בו חמש פעמים. האלוף פונה לארבעה נמענים שונים: לאשתו, לעצמו, לחסידה המתה ולרכב. על אף האופי המונולוגי המוקצן – ואולי אף מגוחך – של דבריו, חשוב לשים לב שכל מה שהוא אומר אכן קורה. בסוף הפרק נגלה שרגל החסידה אכן נהייתה לקנה מקטרת, וגווייתה תוצג לראווה בארמונו כפוחלץ. בפרק השלישי יתברר שגם לפנייתו האירונית לחסידה המתה, "זאת סיפרתי לך למען תדעי", יש תוקף ליטראלי: החסידה אכן תדע את שאירע לה, ורוח רפאים בדמותה תרדוף אחריו בחלומותיו ובהקיץ. הקשר הישיר בין דיבורו של האלוף לבין פעולה הנעשית בעולם מומחש בבירור בסיום הפסקה: "ויאמר לרכבו, סע. ויסעו הביתה". הסיום הזה, הפשוט והתכליתי, ממחיש באופן מזוקק את כוחו של האלוף, האומר ונהיה דבר.

במהרה מתברר שהפגיעה בחסידה נטלה מהאלוף את קולו. כאשר הוא פוגש לראשונה בחסידת הרפאים, בעת מסע ציד עם חבריו, האלוף משתתק בחרדה, "ממקומו לא ימיש. רגליו כמו מתו, שפתיו חרוכות". גם לשמע קול החצוצרה של רעיו המחפשים אחריו וגם לשמע "נבחת כלביו" לא מצליח האלוף לקרוא בחזרה, "ואת חצוצרתו לא ישים בפיו ולא יענה".

בערב אותו יום ישב האלוף לסעוד עם חבורת הציידים. בזמן הארוחה סיפרו השרים סיפורים זה לזה, "והשרים אכלו ושתו ויספרו איש גבורותיו ביער. וידברו על החיה ועל העוף ועל נימוסיהם ועל חכמתם. ויהי כטוב לבם ויאמרו, מי יספר לנו סיפור טוב?". אף שבסיפוריהם אכן מוזכרים "החיה והעוף" – עגור וחזיר – בולט למדי שהם עוסקים ב"נימוסיהם וחכמתם" של בני האדם: הסיפור הראשון מספר על עגור שמיטיב להתפלל מכמרי הכנסייה, המכלים את זמנם "בקלפים וביין", והשני מספר על חזיר ש"התחפש בבגדי איש" ומוליך שולל את בנות העיר. בשני הסיפורים החיה פולשת אל המרחב האנושי כהיבריד, חיה־אדם, ומייצרת הפרעה בסדר "הראוי"; אך גם ובעיקר חושפת קלקול מוסרי הקיים בו מלכתחילה, וכך מאפשרת תיקון.

לשמע סיפורי השרים האלוף, שכוחו בסיפוריו, מחריש. פגישתו עם החסידה שונה מסיפורי השרים באופן מהותי: אין לה מוסר השכל – כפי שראינו, אפילו לא ברור מדוע היא רודפת אחריו ומה חטאו – והיא פורעת לגמרי את סדרי המציאות: "לו אספר את אשר קרני היום ואהיה בעיניהם כמתעתע". בניגוד לחבריו, שמבייתים את החיה הפראית כדי לדבר באופן מוסרני על החברה האנושית, האלוף אינו יכול לאלף את החסידה ולהכילה במסגרת נרטיבית מתקבלת על הדעת.

לקראת סיום הסיפור חלה תפנית. ביושבם בביתם ב"ליל אפל" רואה לפתע האלופה "דמות חסידה" מסתורית. בבת אחת היא נזכרת באגדת החסידה: "בילדותי סיפרו לי כי החסידות מביאות את הילדים הקטנים". רק אז, לאחר שהמקטרת – שקנהּ, כזכור, עשוי מרגל החסידה – נופלת מפיו של האלוף, נכתב לראשונה במפורש בסיפור, "ויהי האלוף עם אשתו ויאהבה".

אין ספק שדבר מה משתנה כשהאלופה מזכירה את אגדת החסידה. כשירה האלוף בחסידה הוא התעלם מכוחה של המעשייה. בשל כך הוא נענש באלם, האנלוגי לעקרות, ויכולתו היחידה לכפר על כך היא דרך ההכרה בכוחו של הסיפור. "כפורים" הוא סיפור על כוחם של סיפורים, הנעוץ באלמנט החייתי, הבלתי ניתן לריסון, המצוי בליבם. לעומת המקטרת והפוחלץ, המייצגים צורות אמנותיות הממיתות את החיה, הסיפור הכתוב יכול להכיל את החיה בלי להצמית את כוחה הפראי – והדבר בא לידי ביטוי בחוסר היציבות של הסיפור, שתוכנו חורג מהמסגרת הנרטיבית של "כפורים" ומערער עליה. בסוף המעשה נולד הסיפור עצמו, מתוך היחסים בין האלוף והחסידה, ממש כמו הילד. הילד העתיד להיוולד הוא יצור היברידי, יציר אדם וחיה, ולידתו אנלוגית ללידת הסיפור, שגם הוא היברידי מטבעו, גם מעשה ידי אדם, וגם כוח בלתי נשלט. וכיוון שהסיפור עוסק בכוחן של מילים, הוא גם מסתיים בפעולה לשונית. אין בסיומו ילד, כי אם הבטחה לילד: "ירחמו רחם אלהים עליהם ויתן להם בן לזקוניהם. ויעש גם הוא צדקה וחסד, כי חסיד הוא".

הן משבר הכתיבה של עגנון לאחר השריפה בבאד הומבורג והן משבר הדיבור של האלוף קשורים במשבר משפחתי; ומעניין ש"כפורים" עוסק בהשבת הכוח למילים, אחרי שספרייתו של עגנון נחרבה ועימה כתבי היד. במקום "ספר החסידוּת" שאבד נולד סיפור על חסידוֹת – סיפור שעניינו המרכזי הוא התגברות על העקרות וסיפור סיפורים.

 

עידו פלד, יליד 1989, לומד ומלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ומלמד בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. מתרגם מגרמנית ומיוונית עתיקה. מסה פרי עטו על ירושה, התבגרות ובחירה בסדרת ספרי "הארי פוטר" התפרסמה בגיליון 25 של המוסך.
רשימה זו מבוססת על פרק מתזת מ"א בנושא "בין החייתי לאנושי ביצירת עגנון: חברה, מוסר וכתיבה", שנכתבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב בהנחיית ד"ר מיכל ארבל ופרופ' מיכאל גלוזמן. הציטוטים ברשימה מתוך ש"י עגנון, "כפורים", בתוך "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון", כרך ב: אלו ואלו, שוקן, תשכ"ז, עמ' קמט–רט.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון הקודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר מאת חיה משב

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן