הַמּוּסָךְ – מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה

ימי חמישי, אחת לחודש, ספרות טובה.

 

 

 

במקום לרדוף אחרי המוסך, תנו למוסך להגיע אליכן: הירשמו לניוזלטר!

.

המוסך רואה אור בסיוע מפעל הפיס, מינהל התרבות במשרד התרבות והספורט וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב
.

.

 

לתרומה למוסך לחצו כאן

.

.

הנחיות למשלוח חומרים:
יצירות שטרם פורסמו, לא בדפוס ולא ברשת ▪ פרוזה: עד 4,000 מילה, שני סיפורים לכל היותר; שירה: 2–5 שירים, כולם במסמך אחד; רשימות: עד 1,200 מילה; תרגומים: רק בצירוף אישור מבעלי הזכויות (אלא אם עברו 70 שנה ממות היוצר.ת) ▪ כל החומרים – בקובץ WORD בלבד, לכתובת: [email protected].

אנו עונות על כל משלוח, ראשית באישור שהחומר הגיע למערכת, בתוך שבוע מיום הגעתו, ושנית בתשובה אם הוא התקבל לפרסום. אנו משתדלות שהתשובה תימסר בתוך חודשיים מיום הגעת החומר, אולם היא עשויה להתעכב מפאת העומס. אם שלחתן חומרים ולא קיבלתן מענה כלל – אנא כתבו למערכת ובררו אם הגיעו בשלום.

.
.


מערכת: מיכל זכריה, דפנה לוי, נדב ליניאל, דינה עזריאל, רתם פרגר וגנר, לאה קליבנוף־רון, שירי שפירא
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ עורכות לשון: תמי בורשטיין ורסל דיקשטיין ▪ רכז מערכת: איתן דקל
תודתנו ליעל בארי ולאורית פוטשניק על הייעוץ והעזרה
מערכת מייסדת וחברות מערכת בעבר: תמר וייס גבאי, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן; מרב פיטון, מיכל קריסטל

.

.

גיליונות 2024 עד כה:

Tag 158 715 537

 

גיליונות 2023:

 

 

גיליונות 2022:

 

 

 

.

גיליונות 2021:

 

 

גיליונות 2020:

 

 

 

.

 

גיליונות 2019:

מוסך 62

מוסך 61

המוסך 59

המוסך 56

tagit-54__715-537

 

tagit-53__715-537.1

 

tagit_52-715-537

 

nehita-51_715-537

 

nehita_50-50_715-537

 

tagit_49-715x537

tagit_48_715-537

nehita47__715-537

715-537_nehita)-46

nehita_45_715-537

8

8

nehita_42_715-537

.

גיליונות 2018:

.

nehita_41-715-537

nehita_40_715-537

mussach_39-715-537

מוסך 38נחיתה_37

 

 

 

 

גיליונות 2017:

 

 

 

יום הספר העברי הראשון: כשהפרחחים יצאו להגן בגופם על שפת העברית המתחדשת

סיפורם של הבריונים שטופי ההורמונים שלקחו חסות על פסטיבל הספרים של שנת 1926

אתה הולך ברחוב יד ביד עם אהובתך. אתם מקשקשים לכם לאורכו ולרוחבו של רחוב תל אביבי. מדובר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ורוח החלוציות מפעפעת באוויר – רק החברה שלך ואתה יודעים על מה אתם מדברים, אתה, חברה שלך והנער הצעיר שמשתרך מאחוריכם ומאזין ברוב קשב לשיחה הקולחת. רגע, מה? מי זה? ולמה הוא מעמיד פני עובר אורח? במי הוא חושב שהוא משטה?

כשהסצנה נהיית כבר קצת מוגזמת ושקופה לכל, אתה מסתובב ופונה אל הנער הפוחז בעברית הצחה ביותר שלך (או כך אתה חושב): "היי, ברנש, מה נסגר עם הקונצים?"

"קונצים?!" צועק הבחור כמוצא שלל רב, "אמרת קונצים!"

"אני כבר כמה דקות עוקב אחריכם, אתה מבין", מודה הצעיר בפשטות, "ואתם מתהלכים בלי בושה בחוצות העיר העברית ולא מפסיקים לטמא את העברית שלכם במילים לועזיות!"

אולי אתה מתעקש להכניס קצת שכל בראש של הנער החצוף, אולי מתפתחת קטטה, אולי אתה ממשיך הלאה. מה שבטוח, התקרית הקטנה הזאת נשארת אתך עוד זמן מה.

אל תרגיש רע, אתה לא הראשון.

 

גדוד מגיני השפה מתגייסים למען מטרה נעלה

 

זה לא היה מובן מאליו שנדבר פה בארץ עברית. היו שפות אחרות שעמדו בתור במידה ושפת הקודש שחודשה על ידי "רבי" אליעזר בן יהודה לא תעמוד על המשמר. גם כעשר שנים לאחר הכרעת "מלחמת השפות" – שקיבע את העברית כשפת הלימוד הרשמית של מערכת החינוך של היישוב היהודי בארץ – המאבק למען העברית לא הסתיים.

 

תמונתו האחרונה של אליעזר בן יהודה, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

מעודדים מניצחון השפה העברית באותה "מלחמה" שהתקיימה בשנים 1914-1913, קם בארץ דור חדש של לוחמי עברית הרואיים {אופס, יש לומר, "עשויים ללא חת" כמובן!} – היו אלו תלמידי גימנסיה הרצליה מלאי ההורמונים, שבשנת 1923 החליטו לעשות מעשה.

 

כתבות נוספות:

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

 

הם התחילו בקטן: תלו כמה כרזות בגנות דיבור יידיש (השפה המדוברת ביותר בארץ על ידי העולים אחרי עברית), ערכו כמה הפגנות חצי רציניות, ולזוגות שהלכו ברחוב ודיברו בשפות זרות חילקו בדרך כלל פתקה חביבה עם הכיתוב "יהודי דבר עברית". הם גם "הציקו" למוסדות שונים עם שלל דרישות הקשורות לדיבור נכון בעברית (או להעלמת שימוש בשפות זרות).

 

פנייה נרגשת של "גדוד מגיני השפה" אל מחלקת השלטים בעיריית תל אביב, מתוך אוסף "גדוד מגיני השפה" שנמצא בספרייה הלאומית

 

מהר מאוד הרגישו החברים שלא די בכך. המגינים נועזים סימנו לעצמם מטרות נוספות: להפוך את העברית לנחלת היישוב, ובכלל, להפנות את הלהט המהפכני לטובת העברית. ההחלטה הייתה חד משמעית: הכרזת מלחמה טוטאלית {סליחה! התכוונו להגיד "כללית" לא "טוטאלית"…} במדברי וכותבי הלועזית.

תחילה הם ייסדו גוף שירכז את המאבק בזלזול בעברית. היות שדובר בחבורת נערות ונערים, בחרו הלוחמים הצעירים להקים גוף אנטי בירוקרטי ומעין צבאי. הם קראו לו "גדוד מגיני השפה". הפעולה הראשונה שלהם התקיימה באחד מלילות שישי בתל אביב. אז צעדו בסך חברי הגדוד ברחובות תל אביב ושרו שירים עבריים, כשהשיר שהיה להם להמנון, "יהודי דבר עברית", מושר בכל פה.

 

חוזר שחיבר סניף "גדוד מגיני השפה" בירושלים

 

סניפים חדשים החלו לצוץ ברחבי היישוב: בירושלים, חיפה, צפת, ראש-פינה, רחובות, ראשון לציון, עקרון ויבניאל. הקונספט (רעיון, רעיון, בסדר) תפס אפילו בחוץ לארץ, ושני סניפים הוקמו מחוץ ליישוב: בעיר רדיץ ברומניה ואפילו, לא תאמינו, בפוניבז" שבליטא.

לכן, כשהחלה מתארגנת בשנת 1926 לשכת הספר של אגודת הסופרים והספרות העברית לקראת "יום הספר העברי", קפצו חברי הגדוד על הרעיון ואימצו אותו.

 

מודעה בעיתון דואר היום, שהתפרסמה בתאריך 1 באפריל 1926

 

בין כל ההרצאות, הקונצרטים והדוכנים השונים עם אותו השלט והמבצע (25 אחוזי הנחה בניגוד ל-3 במאה מימינו אנו) באולם הגימנסיה הרצליה, פגשו באי היריד בחברי הגדוד ששרים את שיריהם, מפיצים כרוזים ומדברים בהתלהבות הולכת וגוברת על חשיבות השפה העברית לתחייתנו הלאומית. עבורם, היה זה יותר מאוד יום חגיגי, או אפילו תרבותי-שיווקי: "יום הספר העברי" היה הזדמנות מצוינת מאין כמותה להזכיר ולהפציר בחברי היישוב: "יהודי דבר עברית"!

 

יום הספר העברי" בשנת 1926 בשדרות רוטשילד, מתוך ארכיון תצלומי הקרן הקיימת לישראל (צילם: שריג)

 

לצערו (או לשמחתו) של "עם הספר", "יום הספר העברי" לא חזר בשנה לאחריו וגם לא בשלושים שנה אחריו. חברי הגדוד כנראה לא הצרו על כך יותר מדי, משום שעברו בינתיים לפעילות רדיקלית יותר מיריד ספרים מוזלים, שכללה בין היתר:  פיזור הצגות ביידיש, התפרצות לסרטים לועזיים, ניפוץ חלונות של בתי עסק המסרבים להחליף שלטים בלועזית או הצקה וגעירה בעוברים ושבים המשוחחים ביידיש או בגרמנית.

 

לקריאה נוספת על גדוד הפרחחים אתם מוזמנים לקרוא את: "גדוד מגני השפה בארץ ישראל 1936-1923", מאת: שמעון שור

כתבות נוספות:

מ"מה אבשל ממנות צנע" לספרי בישול לטבעונים

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

שירות התרבות: כשצה"ל היה "בית הספר הגדול ביותר בישראל"




צבא-עם לוחם "בלב ההיסטוריה": דפי הקרב של פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים

הצצה לדפי הקרב שליוו את חיילי צה"ל ב"תקופת ההמתנה" ובששת ימי המלחמה הסוערים.

כשבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה פנה אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, אל חייליו המגויסים בעלון הפיקוד "קריאת קרב". הוא חתם את פנייתו במילים האלה:

"מאחורי גבכם – בית אהוב, משפחות, מדינה צעירה. האויב מנסה זה עשרים שנה להחניק את כל אלה, לגזול מהם אוויר לנשימה. לסגור עליהם את מרחב האופק, את המוצא לים, את הקשר עם העולם. צה"ל הפר את המזימה הזו עד עתה – והוא ימשיך להפר אותה.

צה"ל יבטיח היום – כמו שהבטיח בעבר וכמו שיבטיח לעולם ועד – כי רחב יהיה אופק אדמתנו, כי חופשי יהיה עמנו, כי רם וצלול יהיה אוויר נשימתנו, כי שלום ישרור בגבולנו, כי פתוחים יהיו ימינו במערב, במזרח ובדרום, כי בשקט ובשלווה נבנה את חיינו, נגדל את ילדינו, נחרוש את שדותינו – ונקצור את פריים.

רוח זו, שנסכה ביטחון בתחושת האין-ברירה הפרטית והלאומית בתקופת ההמתנה ואי-הוודאות, כורכת את לקחי העבר עם תקוות גדולות לעתיד – בשם הצדק הטבעי וההיסטורי. רוח זו עתידה לנשב גם בדפי הקרב של ימי הלחימה הקשים, על החוויות המפעימות שבהם: "ניצחון הלב, השאיפות הכמוסות של כל עם ואדם – ניצחון הצדק ההיסטורי"."

האלוף עוזי נרקיס היה בעל תודעה היסטורית וחינוכית מפותחת, איש ספר המכיר בערכה של המילה הכתובה ובכוח השפעתה. לשם כתיבת פקודות היום ופרסומן בדפי הקרב הפיקודיים, הוא גייס למילואים עוד בתקופת ההמתנה את הסופר משה שמיר, שידיו רב לו בעיצוב דמות הצבר הלוחם בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה. לצד שמר פעל הפזמונאי דידי מנוסי, גם הוא יוצא הפלמ"ח כשמיר וכנרקיס (וכמותם גם מפקדי החטיבות שפעלו בפיקוד: אליעזר אמיתי – המפקד החטיבה הירושלמית, אורי בן-אורי – מפקד חטיבת השריון הראל, ואחריהם גם מוטה גור – מפקד חטיבת הצנחנים). חבר קבוע אחר בצוות היה הקריקטוריסט דוש. דפי הקרב היו קבצים ספרותיים ברמה גבוהה, ורבים מהקטעים המקוריים שפורסמו בהם ראו אור בשנית במסגרות שונות לאחר המלחמה.

 

 

"היום ירושלים משתחררת". דף קרב שיצא ביומה השני למלחמה, השישי ביוני 1967

 

ביום הראשון למלחמה שינה עלון הפיקוד את אופיו מימי הכוננות. לא עוד עיתון קל לשעות הפנאי אלא הבמה המרכזית עבור מפקד החזית – אלוף פיקוד המרכז – לפנייה יומיומית ישירה ותמציתית אל חייליו בסערת הקרבות. הדפים קצרים מקודמיהם, והם ממוקדים – בצורתם ובתוכנם – בעיקר בהנעת הלוחמים אל פני המלחמה. המסרים, המשלבים ברגישות רבה בין התלהבות למתינות, ממריאים איתם על משק כנפי ההיסטוריה ונוחתם עימם אל שדה הקרב ומוראותיו.

בחמשת ימי הלחימה יצא הדף לאור מדי יום (ככל הנראה בשעות אחר הצהריים), ובראשו דברי האלוף נרקיס אל חייליו, דברים העוסקים בעביר ובעתיד כאחד, סוקרים את הישגי היום בחזית ומסמנים את היעדים הבאים. ביום השני למלחמה כבר מבשר המפקד על שחרור רובה של ירושלים: "היום ירושלים משתחררת", ומכשיר את הלבבות לשחרור העיר העתיקה ביום המחרת: "חיילי יחידותינו ניצבים היום בלב הארץ, בלב האומה, בלב ההיסטוריה". ביום השלישי עם שחרור הרב הבית והעיר העתיקה, הוא מבשר להם על "גאולת ירושלים" ומציב את ארץ בנימין כיעד הבא: "נגאלות גם ערי נביאינו". ביום האחרון לקרבות הפיקוד מסכם אותם המפקד, מונה את ערי יהודה ששוחררו ועורך את חשבונן ההיסטורי והאקטואלי: "שערי יריחו הוקפו, חומתה נפלה והעיר בידינו. חיילי ישראל חונים על כל מעברות הירדן. מערת-המכפלה וקבר רחל גם הם בידי בניהם של אברהם, יצחק ויעקב".

 

"הלב היהודי מצדיע לכותל המערבי", דף קרב שיצא ביומה הרביעי של המלחמה, השמיני ביוני 1967

 

הקריקטורות של דוש הלמו ברוחן את מסריו של המפקד והשלימו אותם: מכוננות סבלנית אל יציאה נחושה לקרב, משם אל הניצחון המופלא ולבסוף אל דפי ההיסטוריה.

אולם, לא רק מאורעות התנ"ך האירו את מלחמת ששת הימים באור בוהק, היו זיכרונות קרובים יותר: זיכרונות מלחמת העצמאות בחזית פיקוד המרכז צפו ועלו לפני עוזי נרקיס ומפקדי הכוחות כפצע פתוח. הקרבות על העיר ועל הדרך אליה בשנת תש"ח היו עקובים מדם, ורבים מהמשלטים, בהם לטרון ונבי סמואל, נותרו בסוף המלחמה מעבר לגבול. כך גם העיר העתיקה וגוש עציון שנפלו בידי הלגיון, וכן הר הצופים, נווה יעקב ועטרות שבצפון העיר. השיבה המפתיעה אל מחוזות חפץ אלה כצבא מנצח משתקפת מדפי הקרב כסגירת מעגל היסטורית: "היום מוחק צה"ל כתם שהוטבע במפת ארצנו לפני 20 שנה". כזה הוא, למשל, הדיווח על שירת "האמיני יום יבוא" בטור המשוריין של חטיבת הראל (ממשיכתה של חטיבת הפלמ"ח שלחמה על הדרך לירושלים בתש"ח) בדרכו לקרב בלטרון, וכן הסיכום שלאחריו: "חשבון ארוך ומכאיב, שנפרע עתה עד הפרוטה האחרונה… האם הגיעו זו הפעם אל קצו?"

 

"לאחר גאולת ירושלים". דף קרבי שיצא ביומה השלישי למלחמה, השביעי ביוני 1967

 

 

חזית פיקוד המרכז התייחדה בכך שקו החזית שלה עבר בתוך שכונות המגורים בירושלים: "הבית צועד על ידך חיילי, הבית הוא כאן". הצבא פעל ברקמה אנושית אחת יחד עם האוכלוסייה ושאב ממנה תעצומות נפש: "ירושלים של ברזל". גם מטה הפיקוד עלה ביום השני למלחמה לירושלים והתמקם במרתף בנייני האומה. הכוח הלוחם האורגני של הפיקוד היה החטיבה הירושלמית, שחייליה ומפקדיה היו ברובם בני העיר וחיו בה עם משפחותיהם: "כמעט קשר עין בין מערך הגדודים ובין הכביסה המתנופפת על מרפסת ביתם". תודעת העיר החצויה היתה עבור תושבי ירושלים תזכורת מתמדת לאבדן העיר העתיקה, במיוחד הכותל המערבי, ולפער שבין היותה עיר הבירה, הגדולה והוותיקה בערי ישראל שהיא גם סמל לאומי היסטורי ותודעתי, לבין מציאות החיים בתנאי ספר. משפרצו הקרבות בירושלים הם ניטשו במחוז כיסופים שאין שני לו, ובד בבד גם ביישוב אזרחי גדול ושוקק חיים: "הן רק אתמול בער הגבול סמוך לחלוני וכבר אין איש המאמין שזה היה אתמול".

שבוע לאחר סוף המלחמה, בפקודת היום לסיכום הקרבות, סיכום עוזי נרקיס את תוצאותיה במילים הזורעות אור על הדברים הנרגשים שנכתבו בדף הקרב עם פריצת הקו העירוני, ביום הלחימה הראשון: "הקרב הסתיים, אף כי לא תמה עוד המלחמה אשר הכריזו עלינו אויבינו מיום שקמה עצמאות ישראל. שוב נתן עמנו את היקר מכל – את מיטב בניו, אך גדול הניצחון וגדול השכר: ארץ-ישראל כולה שלנו, מגבול ארץ היאור ועד רמת הגולן והחרמון. חיילים ומפקדים – חזקו ואמצו".

דפי קרב אלה חשפו את עולמו הפנימי של המפקד לפני לוחמיו הנתונים מחד גיסא בסערת הקרבות ותחת הרושם הקשה של האבדות הרבות, ומאידך גיסא בהתרוממות רוח לנוכח הישגי מלחמת הבזק אשר סחפה את העם כולו ואת צה"ל אתו. זוהי מלאכת מחשבת מופתית של פיקוד על צבא-עם הנלחם על חייו וכבודו. מקץ חמישים שנה היא פותחת למעיין בה צוהר אל המנהיגות שהניעה את חיילי פיקוד המרכז לשורת ההישגים שנחרטו בדפי ההיסטוריה.

 

זירת מערכת סיני ביומה השני של המלחמה, השישי ביוני 1967

מפחד לאופוריה: מסמכי צה"ל מלפני ואחרי מלחמת ששת הימים

הימים הם ימי מאי 1967 ותחושת אסון משתלטת על מדינת ישראל הקטנה והפגיעה. אויביה מתקבצים מכל הכיוונים, ונראה שהאיומים שהופרחו במשך שנים הופכים במהרה מדיבורי סרק ורהב לפעולות התקפיות.

בימים טרופים אלה החלה מדינת ישראל בגיוס מילואים כללי, תוך פגיעה קשה במשק הישראלי. רבים זוכרים את החודשים שקדמו למלחמה כימים בהם האמינו רבים באמת ובתמים ששואה שנייה מתרגשת על העם היהודי. סופה של ישראל, אם לא תהיה מוכנה להיאבק בכל כוחה, קרב ובא.

ב-28 במאי 1967, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, אל אזרחי מדינת ישראל בפנייה דרמטית ברדיו קול ישראל. הנאום, אשר תוכנן כנאום הרגעה והעלאת מורל, הוביל לתוצאה ההפוכה: בעקבות תיקונים שהוכנסו בכתב יד, התקשה ראש הממשלה לפענח את הנאום המודפס וגמגם מספר פעמים במהלכו. הציבור הישראלי, מבוהל ממילא מחומרת המצב, האמין עתה שבראש המדינה עומד מנהיג מפוחד.

 

 

יום למחרת מה שנודע כ'נאום הגמגום', פנה אשכול מעל דוכן הכנסת אל אזרחיה של המדינה הצעירה ואל כוחות צה"ל בניסיון להרגיעם.

"המצב מטיל על המדינה והאומה כולה, על כל אזרחיה, משא כבד", קרא בכנות ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. "בימים אלה הננו עדים לגילויים מופלאים של התנדבות עממית בכל שכבות העם. מתוך חיי החולין של היום-יום פורצים מעיינות עזים של מסירות, של אחריות ושל נאמנות. ישראל מאוחדת בתחושת המבחן בו היא שרויה. ישראל נאמנה לעצמה, למהותה וליעודיה. עוד תזכרו ימים אלה כגילוי מופלא של בגרות לאומית". בכך ניסה ראש הממשלה להאיר את התרומה וההתגייסות של החברה הישראלית (ובכך לעודד את המשך רוח ההתנדבות).

צה"ל הפיץ בחוזר לחייליו את נאומו של ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. לחוזר צורף סקירת רקע למפקדי צה"ל בכל הדרגות – כל אחד לפי הגזרה בה הוצב. המסר היה ברור: יש לנצל את המילים החמות והאמונה היוקדת של ראש הממשלה בעם ישראל ובצה"ל, יחד עם היכרות מדויקת של השטח עליו אמון המפקד, כדי לשרוד את המבחן הקשה שעומד בפני צה"ל.

 

 

 

 

נאומו של ראש הממשלה שהופץ בחוזר לחיילי צה"ל

 

במהלך ששת ימי המלחמה, החל מה-5 ביוני ועד ליל ה-10 ביוני, התחלפה תחושת האסון הממשמש בשיכרון חושים. בסדרת ניצחונות מזהירים, ישראל שילשה את שטחהּ ואף יותר מכך: מסיני (החזית המאיימת ביותר על ישראל), דרך כיבוש רצועת עזה, רמת הגולן ושטחי יהודה ושומרון, ולראשונה מאז 1948, אוחד מזרחה של ירושלים עם מערבה.

בחוזר נוסף שהנפיק צה"ל בתום המלחמה, אשר יצא ב-27 ביולי ונקרא "דף לחייל", בירך הצבא את חייליו על כך שבזמן המלחמה "ההתיצבות והתנדבות הגיעו לשיאים שלא נודעו לפני כן". אולם, כבר במשפט הבא קובע צה"ל ש"עם הניצחון החלה להיות מורגשת התרופפות ברוח הקודמת של נכונות-לכל. אפשר להבין התרופפות זו, אך אי אפשר להצדיקה".

עתה עבר צה"ל ממשימות לוחמה לשמירה על השקט והשלום באזורים החדשים שברשות המדינה. לשם כך קרא ה"דף לחייל" לקוראיו להכיר במעט את ההיסטוריה של המקום, את מנהגיהם של תושביו ולא פחות חשוב מכך, הורה להם: "פקחו עין! למדו להכיר כל אבן וכל הר. כל מבנה וכל כפר. בימי השלום שיבואו בשנים הבאות – – – תוכלו לערוך סיורים דומים עם בני המשפחה וידידים, ותוכלו לשמש בתפקידי מדריכים לידיעת הארץ".

בסוף ה"דף לחייל" צירף צה"ל שיחון להתמצאות בסביבה, וקרא לחייליו להתנסות כמה שיותר בערבית מדוברת ("אבל, דחילכום, לא על נשים!").

 

 

ה"דף לחייל" שהופץ בתום המלחמה

 

מאוסף הספרייה הלאומית, באדיבות העמותה להנצחת הצייר יוסי שטרן – קִראו עליו גם בפייסבוק